מסלק ועד לבודהיזם – 15

מסלק ועד לבודהיזם

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA353/2

16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

עזרה בהגהה: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה 15

4.6.1924

טבע השמש. המקורות של הבונים החופשיים.

סמל לחיצת היד ומילה. קוּ קולס קלאן

האם חשבתם על שאלה שאתם רוצים לשאול?

שאלה: כיצד מגיעות קרני השמש? האם זה חומר? וכיצד קורה שהן מגיעות לאדמה בקו עקום?

רודולף שטיינר: האם אני צודק בחושבי שאתה רואה את קרני השמש כמשהו ממשי? ואולי תוכל להתקדם הלאה ולהסביר מדוע אתה חושב שהן באות לאדמה בעקומה.

השואל: שמעתי שקרני השמש אינן מגיעות לאדמה בקו ישר אלא בעקומה.

רודולף שטיינר: למעשה, קרני השמש כפי שאנו רואים אותן אינן ממשיות. אם נתאר את השמש כפי שהיא באמת היא אינה באמת חומר פיזי, היא למעשה רוחית, צורה חלולה שנבראה בחלל.

כעת, אתם צריכים להשיג דימוי נפשי ממשי של משמעותו של חלל ריק שכזה. אם יש לכם בקבוק של מים מוגזים – השתמשתי בהשוואה זו לפני כן – הבקבוק מלא במים ובקושי אפשר לראות את המים. אנו יודעים שיש שם מים, אבל מה שאנו רואים בבירור הן טיפות במים [מצייר]. אבל אתם יודעים שכאשר אתם שופכים את המים מן הבקבוק טיפות אלו מתאיידות. הן למעשה אויר. ומכיוון שהן אויר הן דלילות מן המים. לא רואים שם משהו יותר סמיך מהמים, אבל אפשר לראות בבירור את היסוד הדליל של האויר שם. ככה זה עם השמש שם למעלה. כל דבר סביב השמש הוא באמת יותר סמיך מן השמש, והשמש דלילה יותר מכל דבר מסביב לה. לכן אתם רואים את השמש. זוהי אשליה לחשוב שהשמש היא 'משהו' בחלל. במציאות אין שם דבר בחלל. יש שם חור גדול, בדיוק כפי שבמים מוגזים יש תמיד אויר, חור, בכל מקום שיש טיפה.

זה אומר לכם מיידית שלא קיימת שאלה של קרניים הבאות מן השמש. הקרניים מתפתחות בדרך שונה לחלוטין. תוכלו להבין זאת אם תחשבו על הדבר הבא. הבה ונניח שיש לידכם מנורת רחוב. אם תרדו מטה לרחוב ותביטו במנורה זאת והלילה יהיה בהיר וצלול, אתם תראו את המנורה קורנת ביופי וביציבות. אבל אם זהו ליל ערפל, אז זה יראה לכם שהקרניים באות מן המנורה, מן האור! אז אתם רואים את הקרניים האלו שם. אבל למעשה אינכם רואים קרני אור, כי אז הייתם רואים אותם גם בלילה בהיר. הן באות למעשה מסביבת המנורה. וככל שיותר מעורפל שם, אנו רואים יותר את קרני האור הללו. כך קרני השמש, גם כן, אינן משהו ממשי, אלא משהו שאתם מביטים בו דרך ערפל והוא פחות סמיך, חלל ריק. האם אתם יכולים להבין זאת?

הבה ונמשיך. אם מביטים למרחק דרך הערפל, האובייקט שמתבוננים בו מופיע תמיד ממקום שונה מן המקום שבו הוא נמצא באמת. אם אנו כאן למטה על האדמה ואנו מביטים דרך האויר בשמש, שהיא באמת ריקה, אז, כשאנו מביטים, השמש מופיעה למעשה יותר למטה מאשר היא באמת – היא תהיה למטה יותר בריקנות של החלל. כתוצאה מכך, משהו שבכל מקרה אינו אמיתי מופיע כנע בעקומה [מצייר]. זה מופיע כך רק משום שאנו מביטים דרך אדי המים. זוהי המציאות במקרה זה. אפשר רק להשתומם, שוב ושוב, שהפיזיקאים היום מציגים את העניין בדרך כזו כאילו השמש נמצאת שם והקרניים הולכות לכאן, בעוד שלמעשה לא השמש ולא הקרניים הם מציאות פיזיקאלית חיצונית. בחלל זה, שהוא ריק בתוכו, שם באמת יש משהו רוחי. וזהו משהו שתמיד צריך לקחת בחשבון. זה מה שאני יכול לומר בשאלה זו.

אולי מישהו יכול לחשוב על משהו אחר?

שאלה: אולי נוכל לשמוע משהו על הבונים החופשיים ועל מטרותיהם?

רודולף שטיינר: טוב, אתם רואים, רבותי, בונים חופשיים מודרניים הם באמת, אפשר לומר, רק צל של עצמם, מכפי שהיו פעם. דיברתי אליכם על כך בכמה הזדמנויות, אמרתי שבזמנים קדומים מאוד באבולוציה האנושית לא היו בתי ספר כמו שיש היום, ולא כנסיות או מרכזי אמנות מסוג כזה, כי אז כולם היו אחד.[1] המיסטריות העתיקות, כפי שנקראו, היוו בית ספר, מרכז אמנות ומרכז דתי, הכל ביחד. הדברים הללו נפרדו מאוחר יותר. אנו יכולים לומר למעשה שבאזורים של מרכז אירופה שלנו זה קרה רק במאות ה-11 או ה-12. המנזרים היוו מצבות זיכרון לזמנים שחלפו. אבל בזמנים קדומים מאוד המצב היה שבית ספר, כנסייה ומרכז אמנות היו אחד. אבל כל דבר שנעשה במיסטריות אלו נלקח הרבה יותר ברצינות מאשר נלקחים הדברים בבתי הספר שלנו היום, לדוגמא, וגם בכנסיות שלנו.

בזמנים הללו, המצב היה שאדם היה צריך לעבור דרך תקופה ארוכה של הכנה לפני שהורשה ללמוד. היום, השאלה אם מישהו יוכל ללמוד או לא נקבעת על ידי עיקרון שאין לו דבר עם לימוד כשכזה. אני חושב שתסכימו שהיום ההחלטה נעשית באמת כולה לפי מדד אחד, האם לאיש שצריך ללמוד יש כסף לשלם על כך או שאין לו! זהו כמובן משהו שאין לו דבר עם היכולות של השואף ללימודים. המצב היה שונה מאוד בזמנים קדומים יותר, שבהם אנשים היו נבחרים מקרב האנושות כולה – היתה להם אז טביעת עין בקשר לכך מאשר בימינו – כי היו המוכשרים ביותר. הכל התנוון מאוחר יותר כמעט בכל מקום, משום שזהו בפשטות העניין שאנשים הם אגואיסטים. אבל העיקרון היה שנבחרו האנשים המוכשרים לכך. רק הם היו זכאים ללמוד בדרך רוחית – לא בפשטות על ידי תרגול ואימון, וסוגי היסודות שבשימוש בלימוד היום, אבל הם היו מסוגלים ללמוד בדרך רוחית.

לימוד זה בדרך רוחית תלוי בכך שאנשים ילמדו לפתח יכולות מאוד מיוחדות במהלך ההכנה. אתם צריכים רק לתאר לעצמכם שכאשר אנו נוגעים במשהו בחיים הרגילים יש לנו תחושה מסוימת שלו. המירב שאנשים יכולים להשיג היום שלפעמים הם יכולים להבדיל בין חומרים, כאשר הם נוגעים בחפצים הם יכולים להבדיל בין חומרים שונים. אבל התחושה של אנשים – אני מדבר על תחושה פיזיקאלית טהורה – היא באופן יחסי גולמית למדי היום. הם מבחינים בין חום לקור. אנשים שבאמת תלויים בחוש המגע יכולים לפתח תחושה יותר מעודנת. עיוורים הם דוגמא לכך. יש אנשים עיוורים אשר לומדים להניע את אצבעותיהם לאורך הנייר ולחוש את צורת האותיות. כל אות חרוטה מעט בנייר. בעזרת תחושה מעודנת שהתפתחה באצבעות אפשר לחוש משהו מן האותיות. היום אלו רק אנשים שלמדו לפתח תחושה יותר מעודנת. בדרך כלל חוש המגע אינו מפותח, גם אם אדם לומד הרבה מאוד אם הוא מפתח תחושה מאוד מעודנת באצבעות ובקצות האצבעות. היום אנשים יודעים להבדיל בין קור לחום לא רק על ידי תחושה. הם יכולים לעשות זאת כי הם יכולים לקרוא מדחום. במדחום אפשר לראות שינויים קלים בטמפרטורה. אבל המדחום פוּתח רק במהלך הזמן. לפני כן, היו לאנשים רק התחושות שלהם. בהכנה למיסטריות, התחושה פותחה במיוחד, ומעל לכל באצבעות ובקצות האצבעות. אנשים יכלו אז לחוש דברים בדרך מאוד מתוחכמת ומעודנת.

אם כן, מי היו אלו אשר מלכתחילה הוכנו כדי לפתח תחושה עדינה מאוד במיסטריות? טוב, לאנשים אחרים לא היו חושים מעודנים שכאלו. הבה ונניח כעת שהיה אתר של מיסטריה היכן שהוא, במקום מסוים. אנשים ערכו הרבה מסעות בימים מקדם. הם נסעו והלכו כמעט כמונו, ולפעמים זה מפתיע באיזו מהירות הם נדדו. לא היו להם רכבות. אבל הם נדדו משום שהיו זריזים יותר, מסוגלים להלך מהר יותר, הם לא התעייפו כה בקלות, וגם הלכו טוב יותר, וכן הלאה. כך הם נפגשו בדרך, אנשים אלה. טוב, כאשר שני אנשים כאלה, בעלי תחושות מעודנות, לחצו ידיים, הם הבחינו בתכונה זו אחד אצל השני, הם הכירו אחד ברעהו בגלל התחושה המעודנת שלהם. זהו מה שידוע כלחיצת היד, לחיצת היד כאשר אתה אוחז בידו של האחר בזמנים קדומים ומבין שהוא בעל תחושה מעודנת.

נתקדם הלאה, רבותי. נדון באספקט שני. כאשר הובן שלמישהו יש תחושה מעודנת, הוא היה צריך להתקדם הלאה, כי אנשים למדו אפילו יותר מזה. בימים קדומים אנשים לא כתבו כל כך הרבה כמו היום. הם באמת כתבו רק לעיתים רחוקות ואז זה היה משהו מאוד קדוש עבורם. היתה מעין חליפת מכתבים בזמנים עתיקים, אבל זו היתה חליפת מכתבים עם כל מיני סימנים. הרבה סמלים פותחו עבור כל מיני דברים. ונכון גם שאנשים שלא השתייכו למיסטריות ומכאן לא היו אנשים 'חכמים', כפי שנקראו, טיילו רק למרחקים קצרים. הם לא הלכו למרחוק. אבל המלומדים, האנשים החכמים, ערכו מסעות גדולים. ומכיוון שכך הם היו צריכים לדעת לא רק את כל השפות אלא גם את כל הניבים. זה קשה כמובן, עבור מישהו מצפון גרמניה להבין את הניב הגרמני השוויצרי. אבל לאנשים אלה במיסטריות לא היתה רק השפה שדיברו בה אלא כל מיני סימנים וסמלים עבור דברים שעניינו אותם. הם עשו סימנים. למשל, המחווה הרגילה, כאשר למישהו יש כבר הרגשה, שאפשר לפתח יותר: "אני מבין", או "זה שום דבר, מה אתה אומר לי", או "אנו באמת מבינים זה את זה". הם דימיינו צלב. שפת סמלים מפותחת במלואה התקיימה במיוחד בקרב האנשים החכמים של העבר, והם שמו את כל שידעו בסמלים אלו. אתם יכולים לראות, אם כן, שלכל האנשים שהיו באוניברסיטאות של הזמן ההוא, אשר היו המיסטריות, היו סמלים מיוחדים לכל דבר. הבה ונאמר, לדוגמא, הם רצו לרשום סימנים אלה בנקודה מסוימת בזמן. רק אז הם ציירו אותם. וכך הם שמו סמלים על דברים.

זה מעניין ללא ספק שעדיין קיימים כמה כתבי יד היום שאפשר לראות בבירור שהתפתחו מסמלים. אחת הדוגמאות היא הכתב של ההודים הקדומים, סנסקריט. כאן אפשר לראות בכל מקום, שהוא התפתח מקווים עקומים וישרים [מצייר]. קווים עקומים: חוסר סיפוק ממשהו, אנטיפטיה. קווים ישרים: סימפטיה. רק חישבו על מישהו היודע שקווים ישרים מובנם סימפטיה, קווים עקומים אנטיפטיה. עכשיו אני רוצה לומר לו משהו. יש לי סימן עבור זה, גם כן. הוא רוצה לומר לי משהו. זה בסדר להתחיל עם זה, אבל אז דברים עשויים להשתבש. אתם רואים, זה עדיין עובד כמו שצריך. מאוחר יותר הוא יצייר קו מתפתל – ואז זה יהיה משהו רע. כך היו להם סימנים מיוחדים לכל דבר. סימנים אלה סיפקו אמצעי תקשורת עבור אלו שהיו במיסטריות. כך יש לכם את לחיצת היד והסמל.

אנשים גם ראו משהו מאוד מיוחד במילים בזמנים הללו. אתם רואים, כאשר אנשים אומרים מילים היום, באמת אין להם כבר מושג מה נמצא במילים אלו. אבל עדיין יכולה להיות תחושה באשר למה שמונח בצלילי הדיבור. תוכלו בקלות לומר מתי מישהו שנמצא בסיטואציית חיים מסוימת מתחיל לומר: אה. זה קשור ב- amazement (תדהמה), ב- awe (יראה). A- האות A היא amazement. כעת תוסיפו לזה את האות R – זה משהו ש- rolling (מתגלגל), radiating (קורן). R = radiance (זוהר). A = awe, amazement, R = rolling, radiance.

כעת אנו יודעים את מה שאמרנו זה עתה על קרני השמש. אבל אפילו אם הן רק נראות שם, ואינן ממשיות, הן נראות כאילו הן זורמות הלאה. עכשיו דמיינו שמישהו רוצה לומר: "שם למעלה יש משהו שמשליך משהו אלי כאן על האדמה, וכאשר הוא מופיע בבוקר הוא גורם לי לחוש Awe." הוא יבטא את ה-Awe (יראה) שלו כ-A, אבל עובדה שזה בא מלמעלה עם הצליל R. כך הוא יבטא זאת כ- RA. כן, כך כינו המצרים הקדומים את אל השמש – RA (רע). בכל אחת מן האותיות הללו יש לנו תחושה פנימית ועלינו לשים את הצלילים ביחד כדי ליצור מילים. ובכן, היתה שם תחושה, תחושה שהתפזרה חוצה. זה נשכח כבר מזמן. קחו את הצליל I, (מבוטא כמו 'E' ב-'ME') למשל. זהו משהו שהוא כמעט כמו תענוג, כשמשלימים עם משהו שפוגשים במקרה משהו שקולטים: I. וצחוק הוא גם Heehee. זה תענוג. וכך לכל אות יש אופי מיוחד. ויש ידע שמאפשר למעשה ליצור מילים אם יש למישהו הבנה של הצלילים שיוצרים מילים.

כעת בוודאי תאמרו, רבותי: "טוב, אם זה היה כך, אז יכלה להיווצר רק שפה אחת." בהתחלה היתה לאנושות רק שפה אחת. כאשר לאנשים היתה עדיין תחושה עבור צלילי הדיבור, האותיות, היתה רק שפה אחת.

מאוחר יותר התפתחו שפות שונות, כאשר אנשים נפרדו. אבל במקור היה להם רגש עבור זה, במיסטריות נלמד למעשה כיצד יש לחוש את צלילי הדיבור, האותיות, ולעשות אותן למילים. זו היתה השפה שכולם דיברו ביניהם. הם לא השתמשו בניבים שלהם אלא בשפה זו שכולם הבינו. כשאחד מהם אמר RA, השני ידע שהכוונה לשמש. כשמישהו אמר E (פחות או יותר כמו 'A' ב-GATE) – נסו לחוש זאת: אני נרתע קצת לאחור. זה לא מתאים לי. E- אני קצת פוחד, משהו מפחיד! ניקח את L כעת. זה כשמשהו נמוג ודועך, משהו זורם, שוטף, ו- EL, טוב, זה משהו שזורם וממנו אנו נרתעים קצת לאחור, שגורם לנו לפחד. זה היה EL בבל, שמובנו 'אל'. ולכל דבר ניתן שם לפי עיקרון זה. קחו את התנ"ך. אם אתם אומרים O – זוהי תדהמה, הגורמת לנו להיות מופתעים ונסערים. עם A יש לכם תחושה שאתם אוהבים, תדהמה ויראה שאתם אוהבים. עם O אתם רוצים לצעוד אחורה. H, CH (כמו H ב-HUMAN) זה נשימה. כך אנו עשויים לומר: O = תדהמה, רתיעה לאחור. H= נשימה. I= מישהו מצביע על כך, מישהו נהנה מזה = I. ו-M, זה שאתה רוצה להיכנס לתוך זה בעצמך. אתה מרגיש, כשאתה אומר M: M – זה נשיפה החוצה, ואתה מרגיש שאתה באופן מילולי רץ אחרי נשימתך. M זה להסתלק. עכשיו בואו ונשים זאת יחדיו. EL, כפי שראינו, זה הרוח שבאה עם משב הרוח, EL. O זה תדהמה שגורמת לנו להירתע לאחור, H זה נשימה. זוהי הרוח העדינה יותר שפועלת בנשימה. I זה תענוג שליו. M זה ללכת לקראת זה. ואז יש לכם ELOHIM (אלוהים), והתנ"ך פותח בזה. יש בו את צלילי הדיבור האלה. כך שאנו יכולים לומר: מהם אלוהים? אלוהים הם הרוחות ברוח הנושבת שמהן אנו קצת פוחדים, נרתעים קצת לאחור, אבל עם הנשימה הן מוצאות תענוג בבני אדם, הנאה מההליכה אל בני האדם – אלוהים. וכך צריך ללמוד את מקור המילים בצלילי הדיבור, באותיות שלהן, כדי לראות מהי משמעותן האמיתית. היום כבר אין יותר לאנשים תחושה ביחס לזה.

מהי צורת הרבים של WAGEN כאן בשוויץ? האם גם אתם אומרים WAGEN כאן, או WÄGEN (התשובה: DIE WAGEN [2]) ובכן זה עדיין DIE WAGEN. ואז זה נהיה מטושטש. במקור זה היה DER WAGEN, DIE WÄGEN. בצורת הרבים יש לנו את זה בכל מיני דרכים שונות. למשל יש לנו DER BRUDER, DIE BRÜDER או הבה ונאמר, DAS HOLZ, DIE HÖLZER. I HÖLZER. אתם רואים, רבותי, כאשר צורת הרבים נוצרה, שתי הנקודות ממעל היו בשימוש – A היה ל- Ä, U היה ל – Ü, O ל- Ö.[3] מדוע זה נעשה? אתם רואים, שתי הנקודות ציינו שהדבר נהיה מטושטש. כאשר אני רואה אח אחד, הוא מובדל ומובחן, אינדיבידואל יחיד. כאשר אני כמה אחים, זה נהיה מטושטש, ואני צריך להבדיל ביניהם, ואם איני יכול לעשות זאת זה נהיה מטושטש. צריך להביט בהם אחד אחד. שתי הנקודות תמיד מציינות דברים שנהיו מטושטשים. כך, אם יש שתי נקודות במילה, משהו היטשטש.

ובכן, יש משהו בשפה שמאפשר לנו לראות את האדם כולו. יש בה את האדם השלם. ואנשים גם מביאים לידי ביטוי כיצד היו משמעויות מסוימות אפילו באותיות שכתבו, בסמלים הללו. Ä היתה תמיד תדהמה, יראה. כאשר העברי הקדום כתב את האות אלף כך: א (מצייר), הוא אמר לעצמו: "מי זה נדהם ומשתומם כאן על האדמה? החיות אינן באמת נדהמות, רק האדם. וכך התייחס לאדם כ'תדהמה ויראה'. כאשר כתב את האלף שלו, ה-א, ה-Ä העברית, הוא התייחס גם לאדם.

וכך היה שכל אות סימלה גם דבר או ישות מסוימים. והאנשים שהיו במיסטריות ידעו כל זאת, וכשאחד מהם פגש במסעותיו אחר והיה להם ידע משותף, הם הכירו זה בזה על ידי מילה. כך אנו יכולים לומר שבימים קדומים המצב היה כזה שאנשים שלמדו דברים, שידעו הרבה, הכירו אחד את השני בלחיצת יד, בסמל או במילה. אבל אתם רואים, רבותי, אז היה משהו בזה! הם ביטאו מיד את כל הלמדנות שלהם בסמל, לחיצת יד ומילה, כי אנשים למדו להבחין בין דברים על ידי מגע. משהיו להם סמלים, היתה להם דרך לחקות כל דבר בדרך של סודות הטבע. ובמילה הם למדו לדעת את האדם הפנימי. כך אנו יכולים לומר שבלחיצת היד היתה להם תפיסה חושית. בסמל היה להם עולם הטבע ובמילה היה להם האדם, תדהמתו הפנימית או רתיעתו לאחור, תענוגו וכן הלאה. כך היו להם טבע ואדם והדים שלהם בסמל, בלחיצת היד ובמילה.

במהלך האבולוציה האנושית התרחשה הפרדה לאוניברסיטה ומאוחר יותר בתי ספר מצד אחד וכנסייה והאמנויות מצד שני. בכל השלושה האלה, אנשים לא הבינו יותר את מה שהיה קיים במקור. ולחיצת יד, סמל ומילה אבדו לחלוטין. הם הובנו רק על ידי אנשים אשר גילו: וואו! לחכמים הקדמונים הללו היתה דרגה מסוימת של עוצמה משום שידעו זאת. זה מוצדק שלאדם תהיה עוצמה שכזו כי הוא יודע משהו וזה לטובת האחרים. אם איש לא היה יודע כיצד לבנות קטר, לאנושות מעולם לא היה קטר. ולכן זה מועיל לאנושות אם מישהו יודע משהו. זהו כוח מוצדק. אבל מאוחר יותר אנשים פשוט השיגו כוח על ידי העתקת סמלים חיצוניים.

בדיוק כפי שסמל זה או אחר שימש לציון משהו בעבר ואנשים מאוחר יותר לא ידעו יותר משמעות זו, כך איבד כל זה את משמעותו. חיקוי בלבד של המיסטריות העתיקות הוביל אז לכל מיני דברים שהיה בהם רק אספקט שטחי. מה עשו אנשים אלה? כבר לא היתה להם התחושה המעודנת, אבל הם הסכימו על סימן שבעזרתו יכירו איש את רעהו. הם לחצו ידיים בדרך מסוימת ואז הם ידעו: "הוא שייך לאחווה". הם הכירו אחד את השני בלחיצת היד. ואז הם עשו עוד סימן בדרך אחרת. הסימן ולחיצת היד השתנו בהתאם לשלבים, ראשון, שני או שלישי. אנשים הכירו אז אחד את השני. אבל אין בזה יותר מסימן היכרות. והיו להם גם מילים מיוחדות לכל שלב, מילים שאמרו באגודות מסוימות של הבונים החופשיים. אם מישהו רוצה לדעת את המילה עבור הדרגה הראשונה, לדוגמא, הם השתמשו במילת הצופן: יכין. אדם למד את המילה בלשכת הבונים החופשיים, אחרת הוא לא השתייך לדרגה הראשונה. זו רק מילת צופן עכשיו. והוא עשה גם סימן וכן הלאה.

סוג זה של בונים חופשיים באמת התפתח רק בזמן שבו כל דבר אחר בקשר למיסטריות נשכח וכמה מן הדברים הישנים היו רק בגדר חיקוי ולא הובנו יותר. הטקסים שהבונים החופשיים לקחו מן העבר אינם מובנים יותר על ידי הבונים החופשיים בני ימינו, כי הם אינם יודעים את כל מה שקשור כאן. הם אינם יודעים שכאשר הם אומרים את המילה עבור הדרגה השניה: בועז (BOAS) ה-B היא באמת בית, 0 משמעה רתיעה לאחור בתדהמה, A היא השתוממות מענגת, S היא סימנו של הנחש. וכך משמעות המילה: "אנו מכירים בעולם כבית גדול שנבנה על ידי בנאי העולם הגדול, וצריך להתפעל ממנו גם במעט פחד ועם עונג, והרוע, הנחש, גם כן נוכח כאן במילה." כן, אנשים ידעו זאת בעבר. הם התבוננו בטבע לאור ידע זה וגם באדם. היום אנשים שהגיעו לדרגה השניה בכמה אגודות של הבונים החופשיים מבטאים את המילה 'בועז' מבלי שיש להם צל של מושג על משמעותה. ואותו הדבר נכון גם ביחס לדרגה השלישית. אתם רואים, כאשר אנשים שמו אצבע על הדופק בעבר הם באמת זיהו שלאינדיבידואל המדובר יש תחושה מעודנת. זה היה ברור מן הדרך שבה האצבע מונחת על הדופק. מאוחר יותר זה הפך ללחיצת היד עבור הדרגה השלישית. היום, אנשים רק יודעים שאם מישהו בא מולך ולוחץ את ידך בדרך מסוימת זו הוא בונה חופשי. כך, באמת יש משהו עתיק, נערץ, גדול, בדברים אלה. משהו המכיל את כל הידע והמחקר של זמנים קדומים. ועכשיו זה נהיה לנוסחא בלבד, לשום דבר. היום לבונים החופשיים יש את הדברים הללו. יש להם גם טקסים, פולחן. זה בא מן הזמנים שבהם כל דבר הוצג גם בצורת פולחן, בטקסים, כך שיגע באנשים יותר לעומק. הבונים החופשיים עדיין עושים זאת היום. מבחינה פנימית זו לבונים החופשיים באמת אין יותר משמעות היום.

אבל זה נהיה נורא משעמם לאנשים לחבור לדברים הללו כאשר נוסדו אגודות. כי זה באמת התנוון למין סוג של התנהגות מטופשת. היה צורך למזוג פנימה משהו נוסף לתוך הבונים החופשיים. התוצאה היתה שהבונים החופשיים הפכו פחות או יותר לפוליטיים, או שהפיצו יותר או פחות צורות דתיות של נאורות והשכלה. התורה שבאה מרומא חסרה הארה. הבונים החופשיים הפיצו תורה שעמדה באופוזיציה לרומא. משום כך רומא, האנשים שהשתמשו בפולחנים של רומא, והבונים החופשיים היו במחלוקת ובריב. לזה כבר לא היה קשר עם טקס, סמל, לחיצת יד ומילה בקרב הבונים החופשיים. זה היה משהו שנוסף לכל אלה. בצרפת האחווה לא נקראה יותר אחווה אלא אוריינט דה פראנס, כי הכל בא מן המזרח. גראנד אוריינט דה פראנס – זוהי האגודה הגדולה של הבונים החופשיים בצרפת. כל השאר – סמל, לחיצת יד ומילה – התקיימו רק כדי לשמור את האנשים יחדיו. זה היה משהו שבאמצעותו הם הכירו זה את זה. בפולחן המשותף השתמשו כאשר התאספו בהזדמנויות רשמיות. בדיוק כפי שאחרים מתאספים בכנסייה, כך מתאספים הבונים החופשיים כדי לקיים טקסים שמקורם במיסטריות העתיקות. זה מכנס את האנשים יחדיו.

אותו נוהג התקיים כאשר נוסדו חברות סודיות בעבר, במיוחד באיטליה, להכיר אחד את השני בעזרת יסודות טקסיים מסוימים – סמל ולחיצת יד – ובאספות וכינוסים. אגודות וחברות פוליטיות תמיד התחילו עם יסוד זה מן המיסטריות העתיקות. וזה באמת מוזר שכאשר אתה הולך לחלקים מסוימים של פולין או אוסטריה היום אתה רואה כרזות. כרזות אלו מציגות סמלים מוזרים ואותיות מוזרות אשר מתחברים כדי ליצור מילים. בהתחלה לא יודעים מה כוונת הכרזה. אבל כרזה שכזו התלויה בכל מקום באזורים של פולין ואוסטריה, היא הסמל החיצוני של חברה שנוסדה בקרב אנשים צעירים בעלי יסודות לאומניים מסוימים. הם משתמשים באותם דברים. זה באמת מאוד נפוץ, ואנשים יודעים היטב שלסמל יש גם כוח מיוחד. כמה אגודות, החזית הפופולרית הגרמנית, למשל, משתמשות בסימן הודי עתיק של שני נחשים שזורים זה בזה, או, אם תרצו, גלגל, שהשתנה אל הסווסטיקה של ימינו [מצייר]. הם עונדים זאת היום על דש המעיל. לעיתים קרובות אנו שומעים שהסווסטיקה אומצה על ידי קבוצות לאומניות שוביניסטיות מסוימות. זה משום שהמסורת אומרת שהקדמונים הביאו את עוצמתם לידי ביטוי עם סמלים שכאלה. וזה תמיד היה בקנה מידה גדול בקרב הבונים החופשיים. הבונים החופשיים באמת קיימים כדי להחזיק אנשים מסוימים יחדיו, וזה נעשה על ידי טקס, סמל, לחיצת יד ומילה. חתירה אחר מטרות סמויות נעשתה על ידי שמירת סודות בקרב כל האנשים הקשורים על ידי טקסים אלה, על ידי סמל, לחיצת יד ומילה. אפשר לחתור אחר מטרות סמויות רק אם אינן ידועות לכולם. המצב עם הבונים החופשיים הוא כזה שלעיתים קרובות יש להם מטרות פוליטיות תרבותיות או בדומה לאלו.

יש דבר נוסף שאתם עשויים לומר, רבותי. אתם רואים, איננו יכולים להסתייג מאנשים הנאספים יחדיו באגודות של הבונים החופשיים רק משום שהם עושים זאת, כי לפעמים יש להם כוונות הכי נאצלות וטובות. רק שהם חושבים שאנשים אינם יכולים להיות מעוניינים במטרות שכאלה בשום דרך אחרת מלבד השתתפות בארגונים שכאלה. וארגונים רבים של הבונים החופשיים עושים גם פעילות צדקה נרחבת. זה טוב לתרגל צדקה ואנושיות בקנה מידה גדול. וארגונים אלה עושים זאת. אין פלא, אם כן, שהבונים החופשיים תמיד יכולים לומר שהארגונים שלהם עוסקים באופן נרחב ביותר בפעולות צדקה הומניטאריות. ועדיין עלינו לומר לעצמנו שדברים שכאלה באמת אינם נכונים יותר לזמן הנוכחי. כי, אתם רואים, מהו שאיננו יכולים לקבל היום מבחינה זו? איננו יכולים לקבל הפרדה והתבדלות. זה מוביל במהרה לאריסטוקרטיה תרבותית אשר אינה צריכה להתקיים. והעיקרון הדמוקרטי, שצריך יותר ויותר לעלות לקדמת הבמה, באמת פועל כנגד הבונים החופשיים וארגוני כמורה. אנו יכולים, אם כן, לומר שבאמת נכון שמישהו שעדיין יכול להבין מה מונח מאחורי טקסים רבים של הבונים החופשיים של השלב הראשון, השני והשלישי, אשר הבונים החופשיים עצמם אינם מבינים, יודע שלעיתים קרובות מקורם בחכמה עתיקה מאוד, אבל זה לא מה שבאמת נחשב. מה שבאמת חשוב הוא שלאגודות רבות של הבונים החופשיים יש מטרות פוליטיות וגם חברתיות או מטרות צדקה מרחיקת לכת. הכנסייה הרומית קתולית והבונים החופשיים נלחמים זה בזו עד מוות, אבל זה, גם כן משהו שנוצר רק במהלך הזמן.

קל, כמובן, לקבל מושג מוטעה כאן. וזה קרה גם כן. הבונים החופשיים לובשים בגדים מיוחדים בטקסים שלהם. הם לובשים סינרים מעור כבש, למשל. יש אנשים האומרים שהבונים החופשיים אינם אלא שחקנים הממלאים תפקיד, מעמידים פנים כבונים חופשיים, כי בנאים וסתתי אבל לובשים סינר מעור כבש. אבל זה לא נכון. תכלית הסינר – מלכתחילה היה זה תמיד עור כבש – היא להראות שמישהו שהוא חבר בארגון שכזה אינו אמור להיות קנאי וקיצוני ביצריו ותשוקתו. איברי המין צריכים להיות מכוסים על ידי הסינר, וזהו האות. כך, היה זה משהו ששיקף את האופי האנושי בסמלים. וכך זה עם סמלים רבים שהם גם הבגדים.

יש להם גם דרגות גבוהות יותר, כאשר נלבשת גלימה כגלימת כומר. יש לכל דבר שם משמעות. אמרתי לכם, לדוגמא, שמלבד גופו הפיזי יש לאדם גם גוף אתרי. וכפי שלכומר יש גלימת פשתן לבנה, כמו שמלה ללא מותניים, כדי לסמל את הגוף האתרי, כך לדרגות גבוהות מסוימות בקרב הבונים החופשיים יש גלימה שכזו. עבור הגוף האסטרלי – היא צבעונית – יש להם טוגה, גלימה רומאית, לבוש עליון. כך ניתן ביטוי לכל הדברים האלה. כיסוי עליון המחובר לקסדה, משקף את כוחו של האני.

כל הדברים הללו לוקחים אותנו לאחור אל מנהגים עתיקים שהיתה להם משמעות אמיתית אבל כעת איבדו מחשיבותם. כל מי שמחבב את הבונים החופשיים לא צריך להתייחס לדברים שאמרתי בזלזול. רציתי רק להראות את הדברים כפי שהם. יכול להיות, כמובן, מסדר של בונים חופשיים שחבריו הם אנשים טובים באופן יוצא מן הכלל, וכן הלאה. ובזמן הנוכחי דבר שכזה יכול להיות חשוב במיוחד. הדברים שאנשים לומדים בדרך כלל כשהם נהיים לרופאים או עורכי דין – טוב, אלה דברים שלא ממש נוגעים ללב. ורבים העוסקים במקצועות החוק והרפואה עדיין מצטרפים לבונים החופשיים משום שאז יש להם לפחות טקסים רציניים וחגיגיים מן העבר הרחוק, ומשהו אשר כבר אין לו משמעות רבה עבורם אבל עדיין – סמל, לחיצת יד ומילה, וזה מראה שאינם חיים רק בעולם חיצוני וחומרני.

זה מה שרציתי לומר לכם. האם יש עוד משהו שאתם רוצים לשאול?

שאלה: באמריקה יש משהו שנקרא קוּ קלאס קלאן. במה מדובר כאן? האם נוכל לשמוע מדוקטור שטיינר מה משמעות הדבר? זה משהו שתמיד קוראים עליו.

רודולף שטיינר: טוב, אתם רואים, הקו קלאס קלאן הוא אחת ההמצאות האחרונות ביותר בשטח זה, המצאה שלבטח יש לקחת אותה יותר ברצינות מאשר אנשים בדרך כלל לוקחים אותה. כידוע לכם, רבותי, לפני כמה עשורים אנשים נלהבו מדרך חשיבה קוסמופוליטית מסוימת. זה עדיין קיים היום, כמובן, בקרב הפועלים, בקרב הסוציאל דמוקרטים – זהו יסוד אינטרנציונאלי – אבל בחוגי המעמד הבינוני ובחוגים לאומניים אחרים זה כבר יצא משליטה, ונטיות לאומניות באמת התחזקו מאוד. אתם זוכרים גם שהאנשים שתמכו בוודרו ווילסון[4] – הוא עצמו היה רק סוג של בובה – באמת הסתמכו על לאומנות זו, ורצו במדינות לאומיות בכל מקום, לעורר לאומנות בכל מקום, וכן הלאה. טוב, לכל אחד יכולות להיות השקפות שונות על כך. אבל אנשים מפתחים נטיה לקחת את הלאומנות לקיצוניות בכל מקום היום. ועם דחף זה להביא את הלאומנות לידי קיצוניות הופיע הארגון הידוע באמריקה כקו קלוס קלאן. הם עובדים חזק עם דברים כמו סמלים מיוחדים, במובן שעליו דיברתי כאן.

כשלוקחים בחשבון ארגונים מסוג זה צריך לדעת שלסמלים יש כוח מהפנט מסוים. כידוע לכם, אם תיקחו תרנגולת [מצייר], ותתנו לתרנגולת לגעת באדמה במקורה, ותציירו קו ממנה עם גיר, התרנגולת תעקוב אחרי הקו. היא מהופנטת ורצה אחרי קו הגיר. אתם רק צריכים לתחוב את מקורה מטה לתחילת הקו והיא תעקוב אחריו, מהופנטת ממנו. בדרך זו לכל סמל – לא רק הקו הישר עבור התרנגולת – יש משמעות, משמעות היפנוטית מסוימת אם אתם מתכוונים לכך. כמה אגודות סודיות משתמשות בזה, בוחרות בסמלים שמסובבים לאנשים את הראש, מרדימים אותם, כך שאינם משתמשים בכוחות השיפוט שלהם.

אמצעים שכאלה נמצאים בשימוש במיוחד בארגונים סודיים. הקו קלוס קלאן באמריקה הוא אחד מהם. והקו קלוס קלאן הוא מסוכן משום שארגונים שכאלה אינם מתרכזים רק באומה אחת אלא רוצים לראות את העיקרון הלאומני בכל מקום. איש אינו יכול לומר: "הקו קלוס קלאן יכול פשוט להישאר ארגון אמריקאי, כי מטרתו היא לחזק את הלאומיות האמריקאית." חברי הקו קלוס קלאן אינם אומרים זאת. הם אומרים: "צריך לקדם את הלאומיות בכל מקום – בהונגריה, בגרמניה בצרפת." מה שחשוב להם אינו אמריקניזם, הם אינם פטריוטים, אבל הם מבינים שהאפקט המצטבר של התעקשות האנשים על לאומנות בעמים שונים ייתן להם בדיוק את מה שהם מבקשים להשיג, להשליך הכל לתוך כאוס. טירוף הרסני של ממש מונח מאחורי זה. ואי אפשר לומר שיהיה בזה יסוד אמריקני אם זה יתפשט כאן בשוויץ, כי במקרה כזה זה יהיה ארגון לאומני שוויצרי.

ביסודו של דבר זה נכון גם ביחס לאגודות הבונים החופשיים. הם היו בין לאומיים, אבל עבור ארצות אינדיבידואליות תמיד לאומיים. הם לא החשיבו את זה ביותר, כי עשו זאת יותר כתגובה לעולם החיצון, בהצטרפם לכל מה שקורה בחוץ. אנו יכולים לומר: "אנשים כאלה צריכים לבטח להיות משוגעים, ברצותם לעודד משהו כמו עיקרון לאומני מוחלט וברצותם להרוס הכל." אבל האנשים אומרים: "הכל נחרב ונהרס היום" – המנהיגים אומרים זאת בעצמם בנוגע לאחרים ההולכים בעקבותיהם – ולאחרים לא אכפת כלל, כך שאין טעם לחפש אחר הדברים הקיימים היום. "צריך קודם כל לטפל באנושות כבהמון נבוך. ואז אנשים ימצאו עצמם שוב וילמדו משהו הגון." כך, לאנשים אלה יש רעיון, ולקו קלוס קלאן במיוחד יש רעיונות בנושא זה.

האינך חושב כך?

השואל: הו כן, אני חושב, אבל זה מצחיק!

רודולף שטיינר: אתם רואים, דברים רבים בחיי התרבות מצחיקים, ותמיד דיברנו על דברים הנראים מצחיקים. אבל דברים מצחיקים הם לפעמים דווקא מסוכנים. זה נראה מצחיק למישהו, אבל מסוכן באופן יוצא דופן.

כעת, רבותיי, מתי שהוא מחר אני צריך לצאת לדרך שוב, לברסלאו.[5] אודיע לכם מתי תהיה פגישתנו הבאה.

——————————————————————————————————————

  1. ראה הרצאותיו של רודולף שטיינר, אגדת המקדש (GA93) 20 הרצאות, ברלין 23 למאי 1904 ועד ה-2 לינואר 1906, בעברית יש הרצאה אחת מתורגמת: ראו כאן.  ועוד מאת שטיינר: GA265
  2. התשובה היתה מוטעית. זה WÄGE בגרמנית שוויצית, כפי שרודולף שטיינר חשב שזה צריך להיות.
  3. שתי הנקודות (שמובנן משנה-צליל) אינן הטעמה או הדגשה אלא למעשה האות 'E'. במקור כתבו אותה מעל לאותיות A, O ו-U, ובהדרגה נצטמצמה לשני קווים אנכיים קצרים או לשתי נקודות. אם תביטו בטבלת ההיגויים שניתנת בספר זה ותנסו לבטא את שרודולף שטיינר נתן כאן כמצויין, תחושו שהצליל המקורי היה יותר בכיוון של ה'E' הגרמנית שהיא כמו 'AY', אבל מבלי לעלות מעלה אל צליל 'I' בסופה.
  4. ווּדרו ווילסון (1856-1924), פוליטיקאי מן המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, נשיא בשנים 1913-1921. הציג את תוכנית השלום בעלת 14 הסעיפים בינואר 1918.
  5. ברסלב, קודם לכן בירתה של שלזיה תחתית. כעת בפולין, נקראת וורוצלאב. רודולף שטיינר נסע לשם כדי לתת את הקורס בחקלאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *