מכתמי שמש ועד תותי שדה – 08

מכתמי שמש ועד תותי שדה

האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר 8

6.8.1924

על מהלך התפתחות התרבות האנושית

רודולף שטיינר: בוקר טוב, רבותיי! מספר שאלות נמסרו לי והן מובילות בדרך מעניינת מאוד למה שאנו רוצים לדון בו היום. מישהו שאל: "כיצד התפתחה התרבות האנושית?" אני אתאר זאת בקשר לשאלה השניה: "מדוע לאדם הפרימיטיבי היתה אמונה כה חזקה ברוח?"

זה בוודאי מעניין לחקור כיצד חיו בני האדם בזמנים קדומים. כידוע לכם, אפילו מפרספקטיבה שטחית יש שתי דעות הפוכות אודות כך, כיצד האדם נפל למצבו הנוכחי הבלתי מושלם. אנחנו לא צריכים לקחת יוצאים מהכלל לכך, או לעסוק בדרכים שונות שאנשים שונים פירשו את השלמות הזאת – כמה דיברו על גן עדן, כמה על דברים אחרים. אבל עד לפני זמן קצר התקיימה האמונה שהאדם היה במקורו מושלם ובהדרגה התנוון למצב הנוכחי של חוסר שלמות. ההשקפה האחרת היא זו שאתם יודעים בוודאי כאחת ויחידה המושלמת, כלומר, שהאדם במקורו היה בלתי מושלם, כמעין סוג של חיה בלתי מושלמת, ובהדרגה התפתח לשלמות גדולה יותר ויותר. אתם יודעים כיצד אנשים מצביעים על המצבים הפרימיטיביים השוררים בקרב אנשים פראיים – אלו הנקראים אנשים פראיים – כדי לנסות ליצור מושג של מה אדם היה יכול להיות כשהוא עדיין היה דומה לחיה. אנשים אומרים: "אנחנו האירופאים והאמריקנים בעלי ציביליזציה גבוהה, בעוד שבאפריקה, אוסטרליה, וכיוצא באלה, עדיין חיים גזעים חסרי ציביליזציה במצבם המקורי, או במצב קרוב מאוד למקור. מזה אפשר ללמוד כיצד היתה האנושות במקורה."

אבל, רבותיי, זה עושה את התמונה של האבולוציה האנושית מאוד פשוטה. קודם כל, זה לא נכון שכל האנשים התרבותיים מדמיינים את האדם הארצי, הפיזי, מושלם מהתחלה. האנשים של הודו לבטח לא מסכימים עם הדעות של המטריאליזם המודרני שלנו, ועדיין, אפילו כך, התפיסה שלהם היא שהאדם הפיזי שהילך על האדמה בזמנים פרימיטיביים נראה כמו חיה. באמת, כאשר ההודים, האנשים החכמים של הודו, דיברו על האדם במצבו המקורי על האדמה, הם דיברו על הנומן[1] הדומה לקוף. ובכן אתם רואים, זה לא נכון שאפילו עם ראיית עולם רוחית ציירו את האדם הראשוני דומה לאופן שבו אנו מדמיינים אותו בגן העדן.

אנו צריכים לפתח ידע ברור שאדם הוא ישות הנושאת עימה גוף, נפש ורוח, וכל אחד משלושת החלקים האלה עובר את האבולוציה המיוחדת שלו. באופן טבעי, אם אנשים אינם חושבים על רוח, הם אינם יכולים לדבר על האבולוציה של הרוח. אבל מרגע שאנו מכירים בכך שהאדם מכיל גוף, נפש ורוח, אנו יכולים להמשיך ולשאול כיצד התפתח הגוף, כיצד התפתחה הנפש, וכיצד התפתחה הרוח. כאשר אנו מדברים על הגוף האנושי עלינו לומר: הגוף האנושי התפתח בהדרגה משלבים נמוכים. אנו צריכים גם לומר שהראיות שיש לנו עבור זה מספקות לנו הוכחה חיה. כפי שכבר הצבעתי על כך, מצאנו את האדם המקורי בשכבות של האדמה, מציג גוף דומה מאוד לחיה – לא באמת כמו איזו חיה של ההווה אבל דמוי חיה, וזה היה צריך להתפתח בהדרגה למצבו הנוכחי של שלמות. אם כן, אין כאן שאלה של מדע הרוח כעוסק כאן בגיתהאנום המגיע למריבה עם מדעי הטבע, כי הוא פשוט מקבל את האמיתות של מדע הטבע.

מצד שני, רבותיי, אנו יכולים להכיר שבתקופת זמן של רק לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה שררו השקפות שמהן אנחנו יכולים ללמוד הרבה ושאין לנו אלא להעריץ אותן. כשאנו מודרכים על ידי ידע מקורי בלימוד רציני והבנה של הכתבים שהופיעו בהודו, אסיה, מצריים ואפילו ביוון, אנו מוצאים שאנשים מהזמנים ההם היו הרבה לפנינו. מה שהם ידעו הם רכשו בדרך שונה למדי מהדרך שאנו משיגים היום ידע.

היום יש הרבה דברים שאנו יודעים עליהם מעט מאוד. למשל, ממה שאמרתי לכם אודות תזונה אתם רואים כמה נחוץ עבור מדע הרוח לבוא לעזרת אנשים בענייני התזונה הפשוטים ביותר. מדע הטבע אינו יכול לעשות זאת. אבל אנחנו רק צריכים לקרוא מה הפיזיקאים של פעם אמרו, והבינו נכונה, להיות מודעים לכך שאנשים עד לזמנו של, לדוגמא, היפוקראטס[2] ביוון, ידעו הרבה יותר מהידוע על ידי הרופאים המודרניים המטריאליסטים שלנו. אנו מגיעים לידי כבוד, כבוד עמוק, של הידע שהם רכשו פעם. הדבר היחידי הוא, רבותיי, שידע לא היה נמסר פעם באותה דרך כמו היום. היום אנו מבטאים את הידע שלנו במושגים. זה לא היה כך עם האנשים הקדומים. הם סגרו את הידע שלהם בדמיון פואטי, כך שמה שנשאר ממנו רק נלקח במשמעות מושאלת כ-שירה. זה לא היה שירה לאנשים הזקנים, אלא הדרך שבה הם ביטאו את מה שידעו. כך אנו מוצאים אותם כאשר אנו יכולים לבחון וללמוד בשלמות את הדוקומנטים שעדיין נמצאים ושלא יכולה להיות שום שאלה לגבי האנושות המקורית שנשארה בלתי מפותחת באופן רוחני. ייתכן ועברו פעם בגופים דמויי חיה, אבל ברוח הם היו חכמים מאיתנו לאינסוף!

אבל יש משהו אחר שצריך לזכור. אתם רואים, כאשר האדם הילך בזמנים קדומים מאוד, הוא רכש חוכמה גדולה רוחנית. פניו היו פחות או יותר מה שאנו יכולים לכנות דמויי חיה, בעוד היום רוחו מוצאת ביטוי בפניו. אבל רוחו, כפי שהיא, נכללת בחומר הפיזי של פניו. זה רבותיי, חיוני אם אדם אמור להיות חופשי, אם עליו להיות ישות חופשית. אנשים אלו של הזמן העתיק היו חכמים מאוד. אבל הם היו בעלי חוכמה בדרך שבה החיות היום הן בעלות אינסטינקט. הם חיו במצב עמום, כמו בתוך ענן. הם כתבו מבלי להדריך את ידיהם. הם דיברו עם ההרגשה שזה לא הם שמדברים אלא הרוח מדברת דרכם. אם כן, בזמנים בראשיתיים אלה לא היתה שאלה של אדם חופשי.

משהו בהיסטוריה של התרבות שקידם בצעד של ממש את הגזע האנושי הוא זה שהאדם רכש הכרה מודעת. שהוא ישות חופשית. הוא לא מרגיש יותר שהרוח מושכת אותו כמו שהאינסטינקט מושך את החיה. הוא הרגיש את הרוח למעשה בתוכו, וזה הבדיל אותו מהאנשים של זמנים קדומים יותר.

כאשר מנקודת ראות זו אנו מתארים את 'הפראים' של ימינו, זה צריך לפגוע בנו שהאנשים של הזמנים הראשוניים – שלהם החוקרים קוראים אדם פרימיטיבי – לא היו כמו 'הפרא' המודרני, אבל המאוחר כמובן ירד מהקודם לו, מהאדם הראשוני. אתם תקבלו מושג טוב יותר של אבולוציה זו אם אומר לכם את הדברים הבאים: באזורים מסוימים יש אנשים שיש להם רעיון שאם הם קוברים כמה דברים קטנים השייכים לאיש חולה – למשל, קוברים קצה חולצה שלו בבית הקברות – יכול להיות לזה אפקט מאגי של ריפוי. אני אפילו מכיר כמה אנשים באופן אישי. אני מכיר איש אחד אשר, בזמן שהקיסר פרדריק היה חולה[3] (כשהיה עדיין נסיך הכתר – אתם יודעים הכל אודות זה), כתב לאמפרס (כפי שהיתה מאוחר יותר), ושאל על קצה החולצה ששייך לבעלה. הוא קבר אותו בבית הקברות והקיסר הבריא. אתם יכולים לדמיין לעצמכם כיצד התקבלה בקשה זו. אבל האיש פשוט עשה מה שהוא חשב שיוביל לריפוי של הקיסר. הוא עצמו סיפר לי על כך, והוסיף שהיה הרבה פחות טפשי מצידו לשים את קצה החולצה מאשר לשלוח לרופא האנגלי מקנזי, וכיוצא בזה. זה היה אבסורדי – הם היו צריכים לתת לו את קצה החולצה.

כעת כאשר מין סוג של דבר כזה מגיע לתשומת לבו של מטריאליסט הוא אומר: "זוהי אמונה תפלה שנובעת מהיכן שהוא. בזמן זה או אחר מישהו מכניס לראשו שקבורה של קצה חולצה של איש חולה בבית הקברות ואמירת תפילה קצרה עליה יבריא אותו."

רבותיי, שום דבר לא יצא בדרך זו. שום אמונה תפלה לא נבעה מכך שחשבו עליה. היא באה בדרך שונה לחלוטין. היה זמן כאשר לאנשים היה כבוד רב למתים שלהם והם אמרו לעצמם: "כל עוד האדם הולך על פני האדמה הוא ישות חוטאת. לצד עשיית מעשים טובים הוא עושה הרבה דברים רעים." אבל האיש המת, הם האמינו, ממשיך לחיות כנפש ורוח, והמוות גורם לכל ההתנגדויות. כך כשהם חושבים על המת, הם חושבים על מה שהיה טוב, ועל ידי חשיבה על המת הם מנסים לעשות עצמם טובים יותר.

זה אופייני לאדם לשכוח בקלות. רק חישבו כמה מהר אלה שהשאירו אותנו – המתים – נשכחו היום! בזמנים קדומים היו אנשים שנתנו לחבריהם סימנים שונים כדי שיחשבו על המתים ובכך יקרבו אותם. מישהו בכפר היה חושב שאם אדם היה חולה, תושבי הכפר האחרים צריכים להסתכל אחריו. זה לבטח לא היה המנהג לאסוף דמי-מחלה. סוג זה של דברים זה המצאה מודרנית. בימים הללו אנשי הכפר עזרו זה לזה מתוך אדיבות. כל אחד היה צריך לחשוב על אלה שהיו חולים. האדם המוביל שבכפר היה אומר: "אנשים הם אגואיסטים, כך שהם לא חושבים על החולים אם לא מעודדים אותם ללכת מעבר לעצמם ולחשוב, למשל על המתים." וכך הוא היה אומר להם שהם צריכים לקחת – טוב, ייתכן ואת קצה החולצה של האדם החולה כדי לזכור אותו, והם היו קוברים את זה באדמה, ואז לבטח הם היו זוכרים אותו. על ידי מחשבה על המת הם היו זוכרים לטפל במישהו חולה. המעשה החיצוני היה מתוכנן פשוט לעזור לזיכרון של האנשים.

מאוחר יותר, אנשים שכחו את הסיבה לכך וזה הונח למטה לשם כישוף, אמונה תפלה. זה קרה עם הרבה מאוד דברים שחיו אותם הלאה כאמונה תפלה. זה עלה ממשהו מאוד הגיוני. מה שהוא מושלם לעולם לא עולה ממשהו בלתי מושלם. הטענה שמשהו מושלם יכול לבוא ממה שהוא לא מושלם מופיעה לכולם עם תבונה כמו האמירה: "עשה שולחן, אבל אתה צריך לעשות אותו מרושל ובלתי גמור כפי שאתה יכול להתחיל עם זה, כך שעם הזמן זה יהיה לשולחן מושלם." אבל דברים לא קורים בדרך זו. לעולם לא תקבל שולחן שנעשה כראוי משולחן שנעשה שלא כראוי. השולחן מתחיל בכך שהוא נעשה טוב ונהיה פחות טוב יותר במהלך הזמן. וכך זה קורה גם בטבע, בכל מקום בעולם. תחילה יש לך דברים במצב מושלם, ואז מהם בא הבלתי מושלם. זה אותו הדבר עם האדם. הרוח שלו בהתחלה, חסרת חופש, נמצאת במצב מסוים של שלמות. אבל גופו – זה נכון – היה בלתי מושלם. ועדיין בדיוק בכך מונחת האי שלמות הגופנית: הוא היה רך ולכן מסוגל להיווצר על ידי הרוח כך שההתקדמות התרבותית היתה יכולה להיעשות. המין האנושי, גם אם בהתחלה נראה יותר כמו חיה, היה בעל ציביליזציה גבוהה.

כעת ייתכן ותשאלו: אבל היכן האנשים המקוריים דמויי החיה, צאצאיהם של קופי האדם וחיות אחרות? זוהי השאלה הטבעית. אתם מתבוננים בקופי האדם כפי שהם היום וחושבים שאנו באנו מקופים אלה. אבל כשבני האדם היו בעלי צורת חיות, לא היו הרבה חיות כקופי האדם הנוכחיים שלנו! בני האדם אינם צאצאים של הקופים. בניגוד לכך! הקופים הם ישויות שנסוגו.

אם נלך הלאה באבולוציית האדמה, אנו נמצא את האדם נוצר בדרך שתיארתי כאן לאחרונה, התפתח מתוך יסוד רך – לא מן החיות הנוכחיות. בני אדם לעולם לא היו יכולים להתפתח מהקופים של ימינו. מצד שני זה אפשרי בקלות שאם המצבים השוררים על האדמה כיום היו נמשכים, מצבים שבהם הכל מבוסס על אלימות וכוח, והחוכמה נחשבת לשום דבר – טוב, זה באמת יכול להתרחש שאלו שרוצים לבסס כל דבר על כוח יכולים בהדרגה לקבל שוב גופים דמויי חיה, ואז יופיעו שני גזעים. גזע אחד יהיו אלה שיעמדו למען השלום, עבור הרוח, ועבור החוכמה, בעוד שהגזע האחר יהיו אלה שיחזרו לצורת החיה. זה באמת יכול להיאמר שאלו שלא אכפת להם דבר היום מההתקדמות של המין האנושי, מאמיתות הרוחיות, עשויים לרוץ לסיכון של התנוונות לתוך מינים של סוגי קופי אדם.

אתם רואים אנו חווים כל מיני דברים מוזרים היום. כמובן, מה שהעיתונים מדווחים הוא מאוד בלתי נכון, אבל לפעמים זה מראה את הנטייה של מחשבת האנשים בדרך ראויה לציון. במשך מסענו הנוכחי להולנד הבאנו ציור לדוגמא, ועל העמוד האחרון היתה תמונה מוזרה: ילד, ילד קטן, ממש תינוק – וכשהמטפלת שלו, הרימה אותו למעלה, הופיע קוף, אורנגאוטן. שם זה היה, הוא החזיק את התינוק כמו שצריך, כמטפלת, וזה אמור למשוך תשומת לב, העיתון אמר – היכן שהוא באמריקה, כמובן.

זה כמובן, אפשרי שזו אינה עובדה ממשית, אבל זה מראה מה שכמה אנשים מדמיינים: הם רוצים להשתמש בקופים היום כמטפלות לתינוקות. ואם הקופים יהיו למטפלים בתינוקות, רבותיי, איזו תחזית היא לבני אדם! מרגע שיתגלה שקופים יכולים להיות מעוסקים בטיפול בילדים (כמובן, זה אפשרי לאמן אותם לעשות הרבה דברים, הילד יצטרך לסבול בשביל זה, אבל את הקוף אפשר לאמן לעשות את זה. במצבים מסוימים אפשר לאמן אותם לטפל בצרכים הפיזיים של הילד), טוב, אז אנשים יישאו את הרעיון הלאה והשאלה החברתית תגיע למישור חדש. אתם תראו הצעות מרחיקות לכת לגידול של קופי אדם והכנסתם לעבודה בבתי חרושת. קופי אדם יימצאו כזולים מבני אדם, מכאן זה ייראה כפתרון לבעיה החברתית. אם אנשים באמת יצליחו להביא קופי אדם כדי שישמרו על הילדים שלהם – טוב, אנחנו נוטעה על ידי עלונים שיספרו כיצד לפתור את הבעיה החברתית על ידי הכלאת קופי אדם!

זה באמת מתקבל על הדעת שזה עלול להתרחש. רק חישבו: חיות אחרות מלבד קופי אדם יכולות להיות מאומנות לעשות הרבה דברים. כלבים, למשל, אפשר ללמד. אבל השאלה היא אם זה יהיה עבור ההתקדמות או הניוון של הציביליזציה. הציביליזציה ללא ספק תתנוון. היא תידרדר. ילדים שאחיות קופי אדם יגדלו אותם יהיו ללא ספק כמו קופי אדם. ואז באמת יהיה לנו שינוי ממושלם לחוסר שלמות. אנו צריכים להבין בשלמות שזה יהיה באמת אפשרי עבור אנשים מסוימים להיות בעלי טבע של קופי אדם בעתיד, אבל שהגזע האנושי בעבר מעולם לא היה כזה שהאדם התפתח מהקוף. כי כשלאדם עדיין היתה צורת קוף – באמת שונה למדי מזו של קוף האדם – קופי האדם הנוכחיים עדיין לא הגיעו לידי קיום. קופי האדם עצמם הם ישויות מנוונות. הם התנוונו משלב גבוה יותר.

כאשר אנו מתארים אנשים קדומים פרימיטיביים אלה שאמורים להיות עשירים ברוח אבל דמויי חיה בגופם, אנו מוצאים שהם היו עדיין בלתי מפותחים מסיבה מסוימת, באינטליגנציה – היכולת שאנו כה גאים בה. אנשים אלו של הזמנים העתיקים לא היו מסוגלים לחשוב. מכאן, כאשר מישהו היום שגאה בעצמו במיוחד במחשבתו מגיע לדוקומנטים עתיקים, הוא מחפש אחר מחשבות לתמוך בהם – ומחפש לשווא. ואז הוא אומר: "זה הכל יפה מאוד, אבל זו פשוט שירה." אך, רבותיי, אנחנו לא יכולים לשפוט כל דבר בסטנדרטים שלנו לבדם, כי אז אנו נוטעה. לאנושות עתיקה זו היו, מעל לכל, כוחות עצומים של אימגינציה [דמיון], אימגינציה שעבדה כמו אינסטינקט. כשאנו משתמשים בדמיון שלנו היום אנו מושכים עצמנו בחזרה, חושבים שלדמיון אין חלק במה שהוא ממשי. זה כמעט נכון עבורנו היום, אבל האנשים של הזמנים העתיקים, אנשים פרימיטיביים, לעולם לא היו יכולים לשרוד בלי אימגינציה.

זה וודאי נראה לכם מוזר כיצד דמיון חי זה ששייך לאנשים פרימיטיביים היה יכול לשמש מישהו ממשי. אבל גם כאן התפיסה שלנו מוטעית. בספרי ההיסטוריה שלכם בבית הספר אתם קראתם על החשיבות העצומה שהאבולוציה האנושית מייחסת להמצאה של הנייר. הנייר שאנו כותבים עליו – עשוי מסמרטוטים – קיים רק כמה מאות שנים. לפני כן, אנשים כתבו על ניירות קלף, שיש להן מקור שונה. רק בסוף ימי הביניים גילה מישהו את האפשרות לעשות נייר מסיבי צמחים, סיבים עמידים לשחיקה אחרי ששימשו תחילה עבור בגדים. בני אדם איחרו להשיג את האינטלקט שהיה דרוש כדי להכין את הנייר הזה.

אבל אותו הדבר (רק שזה לא כה לבן כמו שאנו רוצים אותו בשביל היוד השחור שלנו) התגלה לפני זמן רב. אותו החומר שמשמש לנייר הנוכחי שלנו כבר התגלה לא לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, אלא לפני הרבה אלפי שנים. על ידי מי, אם כן? לא על ידי בני אדם כלל, אלא על ידי צרעות! רק הביטו בכל קן צרעות שאתם מוצאים תלוי על עץ. הביטו בחומר שזה מכיל – נייר! לא נייר לבן, לא הסוג שאתם כותבים עליו, כי הצרעות לא פיתחו את המנהג של כתיבה, אחרת הן היו מייצרות נייר לבן, אבל נייר שכזה כפי שמשתמשים כדי לארוז חבילה. יש לנו נייר כזה של חבילות שהוא בדיוק מה שהצרעות משתמשות בו כדי לעשות את הקינים שלהן. הצרעות מצאו כיצד לייצר נייר לפני אלפי ואלפי שנים, הרבה לפני שבני האדם הגיעו לזה דרך האינטלקט שלהם.

ההבדל הוא שהאינסטינקט פועל בחיות ואילו בבני אדם של הזמנים הקדומים זה היה אימגינציה. הם לא היו יכולים לעשות שום דבר אם האימגינציה לא איפשרה להם לעשות זאת כי הם חסרו אינטליגנציה. אנו צריכים להסיק שבהופעה החיצונית היו אנשים קדומים אלה יותר כמו חיות בהשוואה לאנשים של היום, אבל במידה מסוימת הם היו אחוזים על ידי הרוח, הרוח פעלה בהם. זה לא הם שפעלו ברוח בכוחם שלהם, הם היו אחוזים על ידה ולנפשם היה כוח גדול של דימיון. בעזרת הדימיון הם עשו את כליהם. הדימיון עזר להם בכל אשר עשו ואיפשר להם לעשות את כל מה שהם צריכים.

אנחנו, רבותיי, גאים מאוד בכל ההמצאות שלנו, אבל עלינו לחשוב אם באמת יש לנו סיבה להיות כך. כי הרבה ממה שמרכיב את הגדולה של תרבותנו התפתח למעשה מרעיונות פשוטים למדי. למשל, כאשר אתם קוראים על המלחמה הטרויאנית, האם אתם מבינים מתי היא התרחשה? בערך 1200 שנה לפני ייסוד הנצרות, לא ביוון, אלא הרחק באסיה. היום אנו שומעים את התוצאות של מלחמה כזו ביום הבא ביוון על ידי טלגרמה. אבל זה, רבותיי, לא קרה בימים ההם! היום אנו מקבלים טלגרמה, משרד הדואר משגר זאת אלינו. באופן טבעי זה לא קרה בזמן ההוא ביוון, כי ליוונים לא היה טלגרף. אם כן, מה הם עשו? טוב, אתם רואים, המלחמה היתה כאן במקום אחד. ושם היה ים ואי, הר ושוב ים. ושם שוב אי אחר, הר ושוב ים. וכך הלאה עד שאתם מגיעים ליוון – כאן אסיה, ואז ים ושם יוון. הוסכם אז שהמלחמה הסתיימה, שלוש מדורות הודלקו על כל רכס הרים. כל מי שהוצב על ההר הקרוב ביותר היה צריך לתת את הסימן הראשון על ידי ריצה למעלה והדלקת שלוש מדורות. השמירה על ההר הבא, שראתה את שלוש המדורות, הדליקה בתורה שלוש מדורות. האיש המשגיח הבא הדליק שלוש מדורות, ובדרך זו המסר הגיע ליוון בזמן קצר למדי. זו היתה השיטה שלהם של שליחת טלגרמות. כך זה נעשה. זוהי דרך פשוטה של שליחת טלגרמות. זה עובד מהר – ולפני היות הטלגרף אנשים עשו זאת כך.

וכיצד זה היום? כשאתם מטלפנים – לא טלגרף אלא טלפון – אני אראה לכם בדרך הפשוטה ביותר מה קורה. יש לנו סוג של מגנט אשר, זה נכון, זה מיוצר על ידי חשמל. ויש לנו משהו שנקרא דינמו. כאשר המעגל סגור, זה נסגר, כשהמעגל פתוח, הדינמו משתחרר, וזה מטלטל אחורה וקדימה. זה קשור על ידי חוט ברזל לפלטה, אשר מתנדנדת עימו ומעבירה את מה שנוצר על ידי הדינמו – באותה דרך, כמו בזמנים עתיקים, שלוש המדורות מעבירות מסר לאנשים. זה הרבה יותר מסובך, וכמובן, חשמל נמצא כאן בשימוש, אבל עדיין זה אותו הרעיון.

כאשר אנו שומעים על דברים כאלה אנו צריכים באמת לכבד את מה שבני האדם מהזמנים העתיקים הללו פיתחו והמציאו דרך יכולת האימגינציה שלהם. וכאשר אנו קוראים את המסמכים העתיקים עם הרגשה זו אנו צריכים לבטח לומר שאנשים אלו השלימו דברים גדולים על מישור רוחי טהור והכל דרך אימגינציה. לבוא לידי התגשמות ממשית של זה אתם צריכים רק לתאר במה אנשים מאמינים היום. הם מאמינים שהם יודעים משהו על האלים הגרמניים העתיקים – ווטאן, לוקי, למשל. אתם מוצאים תמונות שלהם בצורה אנושית בספרים: ווטאן עם זקן גולש. לוקי נראה כמו שד, עם שיער אדום, וכן הלאה. זה נחשב שהאנשים של פעם, הגרמנים העתיקים, היו בעלי אותם רעיונות על ווטאן ולוקי. אבל זה לא נכון. במקום זה היו להם את המושגים הבאים: כאשר הרוח נשבה, הם האמינו שיש בה משהו רוחי – מה שבאמת נכון – זהו ווטאן שנושב ברוח. הם לעולם לא דמיינו שכשהם הולכים לתוך היער הם יפגשו את ווטאן שם עם מראה חיצוני של אדם רגיל. כדי לתאר פגישה עם ווטאן הם דיברו על הרוח הנושבת דרך העצים. את זה אפשר עדיין להרגיש במילה עצמה ווטאן על ידי כל מי שהוא רגיש לדברים אלה. ולוקי – לא היה להם דימוי של לוקי יושב ובוהה בפינה. לא, לוקי חי באש!

באמת, בדרכים שונות אנשים היו תמיד מדברים על ווטאן ולוקי. מישהו יגיד, למשל: "כשאתה הולך מעבר להרים, אתה יכול לפגוש את ווטאן. הוא יעשה אותך חזק או חלש, מה שתבקש." כך אנשים הרגישו, כך הם הבינו את הדברים האלה. היום מישהו אומר שזה רק אמונה תפלה. אבל בזמנים הללו הם לא הבינו זאת כך. הם ידעו שאם אתה מטפס למעלה למקום שהגישה קשה אליו, לא תפגוש שם אדם עם גוף כמו כל אדם רגיל אחר, אבל הצורה המיוחדת של ההרים תקום למערבולת אוויר מיוחדת וסוג מסוים של אוויר, אשר אתה עשוי לחוות, זה עשוי לנשוב למקום זה מתהום תחתיות. אם אתה עומד בפני זה ושומר על השביל שלך, הם האמינו, אתה תהיה בריא או חולה. האנשים היו מוכנים לספר שבדרך זו אתה נהיה בריא או חולה. הם חיו בהרמוניה עם הטבע והם דיברו לא בדרך אינטלקטואלית אלא מתוך דמיונם. הרופא המודרני שלכם ינסה לבטא עצמו במושגים יותר אינטלקטואליים, כמו: "אם יש לך נטייה לשחפת, עלה למעלה לגובה מסוים בהרים ושב שם בכל יום. המשך לעשות זאת במשך זמן מה, כי זה יועיל לך מאוד." זוהי צורת דיבור אינטלקטואלית. אבל אם אתה מדבר באופן אימגינטיבי אתה אומר: "ווטאן תמיד נמצא במקום גבוה. אם תבקר אותו בזמן מסוים בכל יום במשך כמה שבועות, הוא יעזור לך."

זוהי הדרך שבה אנשים תפסו את החיים דרך האימגינציה שלהם. דרך נוספת שבה הם עבדו היא זו: לבטח בזמן מסוים זה או אחר הייתם רחוק בתוך הארץ היכן שהדיש נעשה בידיים ולא על ידי מכונות. אתם יכולים לשמוע את האנשים דשים בריתמוס מושלם. הם ידעו שכאשר הם צריכים לדוש במשך ימים, אם הם הולכים לעבודתם מבלי שום צו, רק כל אחד בעצמו, הם יגיעו במהרה לאפיסת כוחות. דיש אינו יכול להיעשות בדרך זו. אך אם הם עובדים באופן ריתמי, כולם שומרים את הזמן יחדיו, הם שומרים את כוחותיהם – בגלל שהריתמוס שלהם נמצא שם בהרמוניה עם הריתמוס של נשימתם ומחזור הדם שלהם. זה אפילו עושה הבדל אם הם חובטים במקל הדיש שלהם בנשיפה החוצה או בנשימה פנימה או כאשר הם עושים זאת כשהם משנים מאחד לשני. מדוע זה כך? אתם יכולים לראות שאין לזה דבר עם אינטלקט, כי היום דרך ישנה זו של דיש כמעט נעלמה. כל דבר ממין זה כבר נדחק הצידה. אבל בעבר, כל העבודה נעשתה באופן ריתמי ומתוך אימגינציה [דמיון]. ההתחלה של התרבות האנושית התפתחה מתוך הריתמוס.

כעת אינני משער שאם אתם באמת חושבים שתקחו גוש של עץ וכמה חתיכות של חבל ותמתחו אותן בסגנון חובבני יהיה לכם לפתע כינור. כינור בא לפתע כאשר המחשבה, כאשר הרוח, מופעלת, כאשר היער מעוצב בזהירות בדרך מיוחדת, כאשר כלי הנגינה מעוצב דרך תהליך מיוחד, וכן הלאה. אנו צריכים לומר שאנשים קדומים אלה, שעדיין לא חשבו בשביל עצמם, יכולים לייחס את הדרך שהם בונים כלים או מכונות רק לרוח שרוכשת אותם, שעובדת בהם. אם כן, אנשים אלה, שעובדים לא דרך האינטלקט שלהם, אלא דרך האימגינציה שלהם, באופן טבעי נוטים לדבר על הרוח בכל מקום, שוכנת בכל מקום.

כאשר היום מישהו בונה מכונה דרך האינטלקט שלו, הוא אינו אומר שהרוח עוזרת לו – ובצדק כך. אבל כאשר אדם מהזמנים העתיקים הללו שאינו יודע דבר אודות חשיבה, שאין לו יכולת חשיבה, כאשר אדם זה בונה משהו, הוא מרגיש מייד: "הרוח עוזרת לי."

אם כן, זה קורה שכאשר האירופאים, ישויות 'משובחות' אלה, הגיעו לראשונה לאמריקה וגם מאוחר יותר במאה ה-19, כאשר הם הגיעו לאזורים שבהם גרים אינדיאנים מזמנים עתיקים ועדיין חיים שם, אינדיאנים אלה דיברו על 'הרוח הגדולה' המושלת בכל, מושלת בכל דבר. זו היתה 'רוח גדולה' זו שהיתה נערצת במיוחד על ידי האנשים שחיו בזמן שאטלנטיס היתה עדיין יבשה בין אירופה לאמריקה. האינדיאנים שימרו הערצה זו, ועדיין לא ידעו דבר על האינטלקט. הם הכירו לדעת בהדרגה את האנשים 'המשובחים' – לפני שהושמדו על ידם. הם למדו להכיר את הנייר המודפס האירופאי שעליו יש סימנים קטנים שאותם חשבו לשדים קטנים. הם תיעבו את הנייר ואת הסימנים הקטנים, כי אלו היו אינטלקטואליים במקורם, ואדם שפעילויותיו עלו מתוך אימגינציה תיעב את מה שבא מאינטלקט לוגי.

האירופאים עם הציביליזציה החומרנית שלהם ידעו כיצד לבנות קטר. השיטות האינטלקטואליות שבעזרתן הם בנו מנועים לעולם לא היו יכולות להיות כפי שהיוונים העתיקים עשו זאת, כי היוונים עדיין חסרו אינטלקט. האינטלקט בא לראשונה לאדם במאות ה-15 וה-16. היוונים היו יכולים לשאת החוצה את המבנים שלהם בעזרת האימגינציה שלהם. מרגע שהיוונים ייחסו את כל הצורות הטבעיות לרוחות הטובות וכל מה שאינו טבע, כל מה שמיוצר באופן מלאכותי, לרוחות הרעות, הם אמרו: "רוח רעה חיה בקטר." הם לבטח מצאו את המבנים שלהם מאימגינציה. שום דבר אחר לא היה יכול לקרות להם כשהם נעזרו על ידי הרוח.

לפי כך, רבותיי, אתם רואים שעלינו למעשה לייחס רוח נשגבת לבני האדם המקוריים, הפרימיטיביים. כי דמיון/אימגינציה הוא בעל טבע רוחי בהרבה בנפש האנושית מאשר האינטלקט אשר כל כך מוערך היום.

מצבים קודמים אינם יכולים לחזור. עלינו ללכת קדימה – אבל לא עם הרעיון שמה שקיים היום בחיה כאינסטינקט טהור יכול להתפתח מתישהו לרוח. אנחנו לא צריכים לצייר את האנשים הפרימיטיביים כבעלי אינסטינקטים בלבד. הם ידעו שהרוח פועלת בהם. לכן היתה להם, כפי שאנו אומרים היום, אמונה כה חזקה ברוח.

יתכן וזה תורם קצת להבנתנו כיצד התפתחה התרבות האנושית. אנו צריכים גם כן להסכים שצודקים האנשים שטוענים שבני האדם עלו מצורות של חיות, כי כך הם באמת נראו – אבל לא מצורות כאלו כמו החיות הנוכחיות, כי צורות אלו באו לידי קיום רק מאוחר יותר, כאשר האנושות כבר היתה קיימת. הצורות הקדומות דמויות-החיה של האדם שהתפתח בהדרגה במהלך האבולוציה האנושית לצורתו הנוכחית, ביחד עם היכולות שכבר היו לו בזמן ההוא, הגיעו בגלל שהישות הרוחית של האדם היתה במקורה יותר מושלמת מאשר היא היום – לא במושגים של אינטלקט, אלא של אימגנציה. אנו צריכים תמיד לזכור שהשלמות המקורית היתה בזכות העובדה שהאדם לא היה חופשי. האדם היה, כפי שהיה, אחוז על ידי הרוח. רק האינטלקט איפשר לאדם להיות חופשי. בעזרת האינטלקט שלו האדם יכול להיות חופשי.

אתם רואים, כל מי שעובד עם האינטלקט שלו יכול לומר: "עכשיו בשעה מסוימת אני הולך לחשוב על דבר כזה וכזה." זה יכול להיעשות על ידי משורר, כי אפילו היום משורר עדיין עובד מתוך האימגינציה שלו. גיתה היה משורר גדול. לפעמים כשמישהו ביקש ממנו לכתוב פואמה או כאשר הוא עצמו חש נטייה לעשות זאת, הוא ישב וכתב שיר בזמן מסוים – וטוב, התוצאה היתה עלובה! זה שאנשים אינם מודעים לכך היום זה בא פשוט מחוסר היכולת שלהם להבחין בין שירה טובה לשירה גרועה. בקרב הפואמות של גיתה יש הרבה גרועות. עבודה אימגינטיבית יכולה להיעשות רק כאשר מצב הרוח עבור זה נמצא שם, וכאשר מצב הרוח אוחז בשיר הוא חייב לכתוב אותו בבת אחת. וכך זה היה במקרה של האנשים הקדומים. הם מעולם לא היו יכולים לעשות דברים מתוך רצון חופשי. רצון חופשי התפתח בהדרגה – אבל לא חוכמה. חוכמה היתה במקור גדולה יותר מרצון חופשי והיא צריכה עכשיו לזכות שוב בגדולתה. זה אומר שאנו צריכים לחזור אל הרוח דרך האינטלקט.

וזהו, אתם רואים, הוא המבחן של האנתרופוסופיה. אין לה רצון לעשות מה שיענג הרבה אנשים, כלומר, להחזיר מצבים פרימיטיביים בחזרה לאנושות – חוכמה הודית עתיקה, לדוגמא. אלו שטויות כאשר אנשים מדברים על זה כל הזמן. אנתרופוסופיה, מצד שני, מעריכה את החזרה אל הרוח, אבל חזרה אל הרוח במיוחד בשייכות מלאה של האינטלקט, עם האינטלקט החי לגמרי. זה חשוב, רבותיי, וצריך להיוולד ישירות במוח, שאין לנו דבר כנגד האינטלקט. נוסף על כך, הנקודה היא שעלינו ללכת קדימה עם זה. במקור היתה לבני אדם רוח ללא אינטלקט. אזי הרוח נפלה בהדרגה והאינטלקט גדל. עכשיו, במובנו של האינטלקט, עלינו לקבל שוב את הרוח. התרבות חייבת לקחת את המסלול הזה.

אם לא תעשה כך – טוב, רבותיי, אנשים תמיד אומרים שמלחמת העולם לא היתה כמו משהו שנחווה לפני כן, וזו באמת עובדה שבני אדם מעולם לפני כן לא קרעו ברשעות כזו אחד את השני לחתיכות. אבל אם אנו מסרבים לעלות בדרך חזרה אל הרוח כשבאותו זמן נשמור על האינטלקט שלנו, אז יבואו מלחמות גדולות יותר עלינו, מלחמות שיהיו יותר ויותר פראיות. אנשים באמת יהרסו אחד את השני כפי ששתי חולדות עושות זאת, סגורות יחדיו בכלוב, מכרסמות אחת את השניה עד שלא נותר דבר מהן רק שני זנבות. זה קצת ברוטאלי, אבל למעשה המין האנושי הוא בדרך להשמדה מוחלטת, חשוב מאוד לדעת זאת.

——————————————————————————————–

  1. הָנוּמָאן – אל הקוף – הוא אחד האלים בהינדואיזם, המתואר בראמאיאנה כמגנו וחסידו של האל ראמה. הנומאן מתואר כקוף בעל גוף אדם ומסמל עוצמה ונאמנות.
  2. היפוקרקטוס מקוס, 377-460 לפני הספירה. פיזיקאי יווני, מייסד הרפואה העתיקה.
  3. הקיסר פרדיק השלישי 1888-1831. סבל ממחלה של הגרון. לא ידוע מי כתב את הבקשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *