מיתוס איזיס החדש – 01

מיתוס איזיס החדש

The New Isis Myth

Thinking and Imagination and the Holy Spirit of Community,

.From Self to Community conference Varsity Lakes

 

חשיבה ואימגינציה

ורוח הקודש של קהילה

אדריאנה קוליאס © Adriana Koulias

אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.

http://static.wixstatic.com/media/93123f_1e0844aae0d4b1fed156bb1d4deec9b1.jpg_srz_p_115_149_75_22_0.50_1.20_0.00_jpg_srz

הרצאה ראשונה אשר ניתנה בכנס 'מעצמי לקהילה' בוורסיטי לייקס, אוסטרליה, 24 אוגוסט 2013

תרגום לעברית בהסכמת ובברכת המחברת, בן-ציון פורת, 2015.

תיקונים: דניאל זהבי

קישור לנוסח המקורי של ההרצאות אודות מיתוס איזיס החדש מאת אדריאנה קוליאס, באנגלית:

http://media.wix.com/ugd/93123f_b1aa11bda07f46e5953711bf4a690dd8.pdf

הרצאה ראשונה

מחשיבה לאימגינציה

מהנפש אל הרוח

האדם, אשר חי בעולם החומר, מרגיש בדרך כלל שמה שחי בתוכו, המושגים, המחשבות והרעיונות שלו, הינם הבסיס לא רק של חייו שלו או שלה, אלא שהם גם מה שייצור את עתידו של העולם במעשים גשמיים. על פי רודולף שטיינר "הגישה האנתרופוסופית מבססת את ההכרה שעל מחשבותינו ומושגינו למצוא דרכים אחרות להתגשמותן, מלבד זו המיושמת דרך מעשינו בעולם הפיזי"[1] הוא ממשיך ואומר שההכרה של העיקרון היסודי הזה משמעותה שמי שמחויבים לתפיסת העולם האנתרופוסופית צריכים להיות ערים לאותות הזמנים, במילים אחרות למה שהאבולוציה של העולם דורשת מבני האדם.

בהרצאתו של רודולף שטיינר על פעולת המלאכים בגופו האסטרלי של האדם,[2] הוא אומר לנו שיש שלושה אידאלים חשובים מאוד שהוענקו לנו על-ידי המלאכים לעתידנו החברתי ומשימתם בימינו היא לעצב בנפשותינו, בגוף האסטרלי שלנו, תמונות של האידיאלים הללו, כך שאנחנו יכולים במודע לעבוד איתם באופן יצירתי. עם זאת, כדי לעבוד עם התמונות האלה במודע אנחנו צריכים לפתח תודעה גבוהה יותר בנפשותינו, אנחנו צריכים להמיר את החשיבה שלנו לכושר של ראיה רוחנית או יכולת של אימגינציה.

לכן חשוב לנו לפתח ראשית את נפשותינו, את האני שלנו, לפני שאנחנו יכולים לעבוד במודע עם המלאכים בדרך יצירתית. אז פירות עבודתנו הופכים לעבודת הקרבת קרבנות לקהילה ולישויות גבוהות יותר. הנקודה החשובה היא, שחייב להיות לנו משהו הראוי להקרבה, על מנת שיראה כקורבן על-ידי ישויות גבוהות יותר.

אם כן, מהן התמונות האלה שהמלאכים יוצרים ומדוע הן נחוצות?

על פי רודולף שטיינר אנחנו נמצאים בתקופת התודעה הפוסט-האטלנטית החמישית ובתקופה הזאת יש שבע תקופות תרבות כפי שהנכם רואים להלן:

תקופת התודעה הפוסט-האטלנטית החמישית:

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\מיתוס-איזיס-חדש_2013\תמונות\תמונה2.jpg

בתקופת התרבות החמישית שלנו, התקופה האנגלית/גרמנית, המלאכים מעצבים בגוף האסטרלי שלנו תמונות של העתיד, של מה שהם מקווים שיהפוך למציאות בתקופת התרבות השישית, התקופה הרוסית. טומנים את הזרעים, אם אפשר להתבטא כך, לקציר העתיד.

שלושת המטרות לעתיד הן:

  • אחווה.
  • חופש דת.
  • חקר רוח קודש (פנאומטולוגיה) או מדע של הרוח.

אחווה

כישויות אשר יש להן גוף פיזי יש לכולנו צרכים פיזיים בסיסיים דומים ואין זה משנה היכן נולדנו: הצורך במים, מזון, חום, מחסה ואהבה. עם זאת, הקארמה מכתיבה לנו לידה בארץ מסוימת, ולתוך מצב פיזי מסוים, כדי ללמוד משהו מניסיוננו הפיזי, לראות את העולם מנקודת מבט מסוימת, כדי לפרוע היבט מסוים של הקארמה שלנו מהעבר. לכן ייתכן שנצטרך לסבול מבחינה פיזית ורגשית.

במובן הגבוה ביותר והנשגב ביותר שלה, אחווה היא קשר אוניברסלי אשר אינו מביא בחשבון גזע, צבע, דת או לאום. זאת אהבה ואמפתיה שמתרחשת ברמה גבוהה יותר ומבקשת לספק את הצרכים הפיזיים של אחינו בני האדם ללא קשר לצורך קארמתי. למה? כי סבלו של 'אחד' יורגש על ידי 'הכול' כאילו היה שלהם. הקשר הגבוה יותר הזה הינו כל-כך חזק כי הוא עובד היישר לתוך התחום של הרצון האנושי הפרטי, לתחומם של כוחות האב שבו חי המעשה כעיקרון יצירתי. רצון טוב או אהבה פעילה יימשלו יום אחד בכל התנאים החברתיים הקשורים לקיומו הפיזי של אדם.

כיצד מפתחים רצון טוב כזה?

יכולת האימגינציה לראות את התמונות שהמלאכים שלנו יוצרים בנו תאפשר לנו לראות בצורה מאוד ברורה מה מחבר אותנו עם אחינו בני אדם. אנו נראה תמונות של הקשרים הקארמתיים שלנו עם 'האחים והאחיות' שלנו; קשרים אשר קיימים מעבר לחיים האלו לחיים אחרים. הקשרים הללו יהיו גבוהים יותר מאשר קשרי הדם בלבד הינם כיום כי הם יחברו לא דם לדם, אלא רוח לרוח. הקשר יורגש בתחום מערכת חילוף החומרים/הגפיים כי זהו החלק שלנו שנע באופן פעיל לעשיית מעשה, שמניע אותנו כדי לעזור לאחרים – כדי להקל על הרעב שלהם, הצמא וצרכי חום ומקלט, הצורך שלהם בכבוד ובחסד אוהב.

כיום אמא מרגישה את הכאב שהילד שלה חווה בנפשה כרגש, אמפתיה היא צורה של קירבה פנימית של נפש לנפש, דם לדם. בעתיד אמפתיה תהיה חוויה פיזית: נחוש את הרעב של הזולת במערכת העיכול שלנו כאילו שהוא הרעב שלנו. נרגיש את הכאב שסובל הזולת כאילו שהוא הכאב הפיזי שלנו. זוהי חוויה פנימית ארצית משלימה של מה שנתנסה בו כלפי חוץ לאחר המוות בתחום שנקרא קמלוקה.

על פי רודולף שטיינר, בקמלוקה או האזור של בעירת התשוקות, אנו חווים את החיים הפיזיים שחיינו לפני המוות כמתקיימים שוב, אבל הפעם בתמונות שמקיפות אותנו, כמו שהעולמות החיצוניים מקיפים אותנו על פני האדמה. בזמן שאנו שם אנחנו מקדישים תשומת לב מיוחדת למערכת היחסים שלנו עם אחרים – האחווה שלנו או ניכור וחוסר-אחווה. אנחנו מרגישים כל כאב שגרמנו למישהו, כאילו שאנחנו הקורבנות של אותו הכאב. התמונות שמקיפות אותנו מעוררות בנו תחושות של רעב, צמא, כאב, תיעוב וכו' בהתאם למה שעשינו או הותרנו לא פתור במערכות היחסים שלנו עם העולם ועם אחרים.

חירות

אבל אנחנו איננו מהווים רק ישויות פיזיות אלא שאנחנו גם ישויות נפשיות ולמרות שאנו עוברים קיום אנושי, לא כל הנפשות שלנו נמצאות באותו שלב של התפתחות. כמה כבר נותרו מאחור בעוד שאחרות חתרו קדימה. מהסיבה הזו, אנחנו נמשכים באופן קארמתי מסוים לדת שמתאימה לשלב ההתפתחות שלנו ולנקודת המבט הקארמתית המיוחדת שלנו בחיים האלה. אידיאל החופש הדתי יקוים אם התמונות האימגינטיביות שנוצרו בנו על ידי המלאכים שלנו יוכלו להיראות לנו, כי הן יראו לנו שמה שחי בכל אדם, ואין זה משנה מהי הדת שהוא או היא משתייכים אליה, הוא אלוהות נסתרת – כריסטוס. כריסטוס חי בכל אדם ואין זה משנה איזו דת הקארמה הכתיבה לו. לכן עיקרון חופש הדת לא יהיה צריך להיות נאכף בעתיד. כל בני האדם שרוצים בכך יהיו מסוגלים למצוא את כריסטוס מנקודת המבט המסוימת שלהם.

חקר רוח קודש – פנאומטולוגיה

אנחנו איננו ישויות פיזיות ונפשיות בלבד, אנחנו גם ישויות רוחניות. העובדה שאנו נולדים בארצות שונות ונמצאים בשלבים שונים של התפתחות נפשית אומרת שלחלק מאתנו תהיה הזדמנות גדולה יותר מאשר לאחרים להתפתח מבחינה רוחנית. נאמר שחקר רוח הקודש הוא האידיאל השלישי שהוענק לנו על-ידי המלאכים שלנו. חקר רוח קודש הוא המדע שיאפשר לכל אדם הרוצה לחוות את הרוח באמצעות חשיבה, לחצות באמצעות חשיבה את התהום למציאות של הרוח. זאת היא משמעות ראיית העולם מנקודת מבט רוחנית אנתרופוסופית.

הרוח מאוחדת עם המלאכים השומרים שלנו אשר איחדו אותה לתוך עטיפותיהם לפנינו. כך שלמרות שאנו עשויים להיות בדרגות שונות של מתן אפשרות לרוח הזו לחדור לתוכנו באופן אינדיווידואלי על פני האדמה, בעולמות הגבוהים הרוח הזו שייכת לכולנו. אלו המסוגלים להגיע להבנה של הרוח יותר ברצון, נמצאים בעמדה המאפשרת להם לעזור לאחרים להגיע לרוח מוקדם יותר מאשר הקארמה מאפשרת. במובן רוחני מי שכבר חתרו קדימה יכולים ליצור את גורלם בעתיד של אחרים בשירות האלוהי.

גורל עתידי קשור לרוח הקודש וזה רק דרך ידיעתה בתודעה – חקר רוח קודש, שאנו יכולים להפוך את נפשותינו לגביע הראוי לקבלת רוח זו לתוך עצמנו.

רק מהסתכלות על שלושת האידאלים או המטרות האלה, אנו כבר יכולים לראות את הקשרים של:

• האב/האל לגוף שלנו.

• הכריסטוס/הבן לנפש שלנו.

• רוח הקודש לרוח שלנו.

אם לא נשנה את נפשותינו, כך שנוכל לעבוד במודע עם הידע אשר המלאכים מבקשים להקנות לנו, הידע הזה יאבד לאבולוציה של האדמה. רודולף שטיינר אומר לנו:

"במיסטריות הקדומות ובמדרשות המסתורין, ידע נשמר כקדוש כדבר מובן מאליו. אחת הסיבות העיקריות שלא כול אחד התקבל למיסטריות הייתה שכול מי שבקש להתקבל היה חייב להוכיח שעבורו הידע היה באמת דבר קדוש, נתפס כמנחה לאלים. יתר על כן התחושה הזו הייתה למעשה נוכחת. היא נולדה מאינסטינקט קמאי באדם.

בימינו התחושה הזו היא משהו שאנחנו חייבים לרכוש שוב. מסיבה טובה, בני אדם חיו במשך תקופה שבמהלכה הם צמחו לתוך מטריאליזם. אבל הם חייבים לרפא את עצמם מהמטריאליזם הזה על ידי חיבור הידע שלהם שוב עם הרגשות כך שהוא חייב להיות מועלה כמנחה לאלים.

בעתיד שלפנינו, לעומת זאת, הגישה הזו תצטרך להירכש במודע והאפשרות היחידה להגשמתה תתקיים רק אם מדע הרוח יגדל ויתפשט בקרב האנושות. ידע חייב לא להיות כמו גרגר חיטה, אשר נופל לאדמה ונרקב. ידע הנמצא רק בשירותה של תועלת חיצונית, בשירותן של מטרות מכאניות תועלתניות בעולם החיצוני – ידע כזה הוא כמו הזרעים, שנרקבים.

ידע שלא נמצא בשירותו של האלוהי, נעלם ואובד. לא ניתן להשתמש בו לא במטרה לסייע לנו בהתגשמות הבאה שלנו, ולא כמזון של ישויות רוחניות גבוהות יותר. הריקבון של גרגר חיטה הוא תהליך אמיתי מאוד. ההשחתה של ידע שלא נעשה למנחה לאלים גם היא תהליך אמיתי. זה היה מוביל הרחק מידי היום, אם הייתי אומר לכם מה מצוין באמת על-ידי הריקבון של אין ספור גרעיני הדגן הנזרעים באדמה. אבל ידע שלא נמצא בשירות האלוהי נתפס על ידי אהרימן. זה עובר לשירותו ויוצר את כוחו. באמצעות הישויות הרוחניות שהן משרתיו, אהרימן משלב אותו אז בתהליך-העולם ומציב יותר מכשולים לתהליך-העולם הזה מאשר הינם מוצדקים ונחוצים שם. כי אהרימן הוא אל המכשולים."[3]

אם כן, איך מושג השינוי של הנפש?

נאמר לנו על ידי רודולף שטיינר שהאגו התחתון שלנו ניתן לנו על ידי אלוהים יהוה בתקופה הלמורית. נשימתו של האגו הנמוך, אגו נפש הלאום, הונשמה לתוכנו. על האגו הנמוך הזה היה לעבוד בגוף כדי לתת לנו התנסות של חיים באמצעות שלושת העטיפות הגופניות:

• גוף פיזי – מערכת חילוף החומרים והגפיים.

• גוף אתרי – לב וריאות.

• גוף אסטרלי – עצבים וחושים.

תודעה אמיתית פותחה רק כאשר האגו שלנו התחיל לעבוד בגוף האסטרלי, כדי ליצור כושר חישה, או תחושה פנימית ביחס לעולם החיצוני. העטיפה שפותחה על-ידי החישה נקראה נפש התחושה. במשך הזמן הגיע הגוף האסטרלי לשלוש עטיפות נפש כתוצאה מפעולת האגו בנפש:

• נפש התחושה קשורה לגוף האסטרלי – חישה.

• הנפש השכלית קשורה לגוף האתרי – חשיבה.

• נפש התודעה קשורה לגוף הפיזי – רצייה.

אנו יכולים לראות שהאגו הוא באמת הזרז להתפתחות זו של האדם, אבל האם אנחנו יודעים מהו האגו באמת?

האגו הנמוך, שהוחדר לתוכנו על ידי רוחות הצורה (אלוהים יהוה) בלמוריה הוא המקביל או המשלים או צל של רוח גבוהה יותר שחיה בעולם הרוחני – רוח הקודש. כאשר האגו הנמוך הזה נכנס לתוכנו זה היה, כפי שציינתי לעיל, באמת רק אגו 'נפש לאום', או רוח שהכלנו במשותף עם אחרים בדרך לא מודעת. זה עלה לפני השטח מהדם, או הגוף האתרי לתוך הגוף האסטרלי לפני שבני-אדם יכלו להתחיל להרגיש שיש להם תודעת יחיד עצמאית.

הבה ונסתכל על כך יותר מקרוב.

אנחנו מביאים את האגו הנמוך הזה אתנו לכל חיים ארציים.

"זהו האגו של החיים הקודמים על האדמה בעבר, עובד במעמקי התת מודע, שהוא האגו הנכון."[4]

בזמן אשר בין המוות ללידה מחדש האגו הזה מאוחד תמיד עם רוח הקודש או מאנאס. כאשר אנו יורדים להתגשמותנו הבאה אנחנו עוזבים את הרוח הזו מאחורינו ומביאים רק 'זיכרון' שלה. הניכור הזה מהרוח החל לראשונה כאשר האגו או הזיכרון שלנו נכנס לתוך הגוף האסטרלי והתחיל לפתח תחושה. העצבים והחושים יצרו בנו את האפשרות לחוות רגשות ותחושות פנימיים ביחס לעולם שסביבנו. זו הייתה התנסות בראשיתית של פנימי 'עצמי', דהיינו האגו התחיל להרגיש משהו לא רק כלפי חוץ באמצעות עצבים וחושים, אלא גם כלפי פנים בתוך הנפש. אנחנו נכנסנו לתוך עצמנו וחווינו את עצמנו כשונים מהעולם.

זה הוביל להתפתחות נוספת. כדי 'לזכור' את החוויות הפנימיות הללו היה על האגו לעבוד באמצעות הקשר של הנפש לגוף האתרי כדי ליצור נפש שכלית. בתוך הנפש השכלית האגו הנמוך יכול היה כעת להתנסות באמצעות הזיכרון בצלה של החשיבה המופשטת: היכולת לחשוב מחשבות עצמאיות אודות הרגשות שהוא מרגיש. התרחקנו צעד נוסף מהרוח.

מהסיבה הזאת החשיבה הייתה נקודת המפנה המרכזית באבולוציה שלנו כי באמצעות החשיבה התחלנו באמת לשכוח את ההקבלה הרוחנית של הטבע והיקום. במובן מסוים הפכנו להיות לכל-כך מנוכרים מהרוח וכל-כך מחוברים לעולם הפיזי בשל החשיבה, עד שהתעוררה הסכנה שהאגו שלנו לעולם לא יהיה מסוגל לפתח את העוצמה הנחוצה לשכלול נפש תודעה, שתהיה מסוגלת להביאנו שוב אל הרוח.

כאן היה צורך שכריסטוס יכנס לקיום האדמה כשהוא נושא עמו את הכוח של האגו הקוסמי. קורבן האגו הקוסמי הזה עבר חוויה של מוות במהלך מיסטרית גולגלתא וכך נכנס לגוף האתרי של כדור הארץ ולתוך הגוף האתרי של בן האדם, כדי לזרוע את היכולת להתפתחות האגו האנושי באמצעות כוחו.

הוא היה יכול לעשות זאת כי הגוף האתרי, בניגוד לנפש, אשר יש בה חיים פנימיים, מאוחד תמיד עם העולם האתרי החיצוני.

אנחנו נראה את משמעות הדבר בהמשך.

בימינו אנו צריכים לפתח את נפש התודעה אם ברצוננו להתחבר מחדש לרוח. כאשר האגו הנמוך יכול לעבוד בתחום הקשור לגוף הפיזי, כלומר, בתחום הרצון, הוא יכול ליצור תודעה המסוגלת לאחד את הנפש עם האגו הגבוה. אז האגו הנמוך יחווה את עצמו באמצעות הרוח הזאת – הוא יתאחד עם הרוח, כי האגו הגבוה והנמוך יפגשו בנפש חדורת רוח.

מהי משמעות הדבר?

רוח הקודש פועלת באמצעות האיבר הגבוה ביותר של המלאכים, כי הרוח הזו כבר נכנסה לעצמי של המלאכים – כלומר הם כבר פיתחו את רוח העצמות. באותו האופן, כאשר הרוח נכנסת לתוך העצמי של בני אדם היא תעשה לרוח עצמות או אגו גבוה. בני האדם יהיו אז מלאכים. ברגע שהגביע של נפש האדם, נפש התודעה, פותח את עצמו לרוח, הרוח נכנסת כמו חרב של אור והאגו הנמוך החי בתוכו, מקריב את עצמו כדי להתאחד עמה. הוא מתכלה באהבה על ידי האגו הגבוה. התהליך הזה מתרחש במשך תקופות ארוכות, אבל חייב להתחיל עם עיבוד נפש התודעה באמצעות חשיבה.

כיצד אנחנו מבצעים את זה באופן מעשי?

נפש התודעה משתכללת כאשר אנחנו יכולים לפתח את חיי החשיבה שלנו באופן כזה שאנו נהיים מודעים לרצון שלנו. כאשר זה קורה כל הנפש מתעוררת. התודעה הזו של הרצון מחברת אותנו אז במודע לגוף הפיזי, ובכך מביאה את הגוף, הנפש, והרוח להכרה הרמונית.

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\מיתוס-איזיס-חדש_2013\תמונות\תמונה7עליונה.jpg

זאת היא התודעה הרצונית-החופשית הזאת שהופכת לסגולת האימגינציה, שיכולה לתפוס את פעולת המלאכים בגוף האסטרלי. לפחות מספר בני האדם חייבים להתחיל לעשות כך מטעם שאר האנושות שאיננה יכולה להיות בעמדה המאפשרת לה לעשות זאת באופן קארמתי.

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\מיתוס-איזיס-חדש_2013\תמונות\תמונה7 למטה1.jpg

איך אנחנו יכולים להשיג את ההכרה האימגינטיבית הזאת? איך אנו ממירים חשיבה לכוח רצון למען תפיסה רוחנית?

ראשית עלינו להבין את המכניקה של 'חשיבה'.

כל החשיבה הרגילה היא התוצאה של רשמי 'תחושה'. כפי שראינו לעיל נפש התחושה שלנו היא האיבר שמטביע תחושות לתוך נפשותינו. על-ידי תחושות אנו יוצרים רשמים פנימיים והרשמים האלה נולדים בנו מחדש כ'מושגים' של העולם. אבל אמרנו גם שאנחנו צריכים זיכרון אם ברצוננו לזכור את מה שאנו רואים ומרגישים. הזיכרון חי בגוף האתרי ומאחסן מושג לכל דבר שאנו רואים בגוף האסטרלי.

כאשר אנחנו ילדים אנו רואים את העולם, טועמים, מריחים, נוגעים, שומעים אותו, הרבה לפני שאנחנו יכולים לדבר ולחשוב.

למשל המושג של עץ שראינו אתמול, מאוחסן בתוכנו בזיכרון שלנו, כך שכאשר אנו פוגשים היום עץ חדש אנחנו יודעים מה זה. אנחנו יכולים להשוות את מה שאנו רואים היום עם מאגר של מושגים כדי ליצור שיפוט – אם זהו אותו הדבר או שזה דבר שונה.

מאוחר יותר המושגים של זהה ושונה מתאחדים עם מילים לעשיית הבחנות גדולות יותר, דומה, שונה, יותר גבוה, דק יותר, שונה בצבע, טעם, מרקם וכו'. זהו המובן של שפה, היכולת להציב מילים לדברים שאנו רואים וזוכרים, כינוי בשמות כך שנוכל, לאחר השגת הבנה באמצעות מתן השמות הזה, לתקשר את ההבנה שלנו לאחרים, כך שכאשר אנו אומרים 'עץ!' גם האחרים מבינים מה שאנחנו אומרים.

מאוחר יותר המושגים שלנו הופכים למחשבות. חשיבה היא היכולת שלנו, לא רק להשוות ולשפוט מושגים, אלא גם לסווג (שמות) ולאסוף אותם, ובכך להביא סדר לכאוס. ההסדרה של מושגים ושיפוטים, מובילה למשהו חדש. אנחנו הופכים להיות יצירתיים. רעיון מתעורר כאשר כל מה שאנחנו יודעים על משהו נותן לנו דחף לפעול. לדוגמא מושג אודות העץ יכול להיות: אני אטע עץ!

כך שבחשיבה יש לנו:

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\מיתוס-איזיס-חדש_2013\תמונות\תמונה8.jpg

כפי שאמרנו קודם לכן היה זה אלוהים יהוה שנתן לנו את האגו הנמוך שלנו, אבל על-פי רודולף שטיינר יכולתנו לראות את העולם באמצעות האגו בגוף האסטרלי הייתה מתנתו של לוציפר, המלאך המפגר שנכנס לתוך הגוף האסטרלי בזמן הנפילה, עשה אותו ל'כבד' וגרם לנפילה. אנחנו מכירים את לוציפר כנחש בתנ"ך. נפש התחושה והקשר שלה לחוט השדרה והעצבים (נחש) היא מקום משכנו. תפיסות ומושגים הם המתנות שלו וככל שהם נזכרים על-ידי סגולת הזיכרון, אנו מוצאים אותו בגוף האתרי. לוציפר מחובר עם כל מה שמעניק לבני אדם חוכמה של העולם.

לוציפר = חוכמה

מהצד השני היכולת שלנו לחשוב וליצור רעיונות, אפילו את אותם הרעיונות שאינם תואמים את מה שאנחנו יודעים שהוא אמיתי, היא המתנה של אהרימן השוכן בנפש השכלית מאז התקופה האטלנטית. בנפש השכלית הוא יוצר מחשבות מופשטות ורעיונות מהתחושות והמושגים של לוציפר. אהרימן קשור לאינטליגנציה האנושית של העולם.

אהרימן = אינטליגנציה

אבל פיתוח מודעות עצמית גרם לנו להיעשות ליותר ויותר מנוכרים מהרוח, מהחוכמה הקוסמית והאינטליגנציה של העולמות העליונים ורודולף שטיינר אומר לנו שהישות הידועה כאיזיס במיסטריות המצריות, שליחת החוכמה הקוסמית ויוצרת ההרמוניה של האינטליגנציה הקוסמית, סופיה האלוהית, נכנסה לתוך נפש התחושה כדי לעזור לבני האדם לפתח לא רק תחושה אודות העולם אלא גם תחושה אודות האל – תיאוסופיה.

עם זאת, היה זה בנפש התחושה, בתקופה המצרית, שאיזיס פגשה את לוציפר. לוציפר, שקבע שם את משכנו.

משמעות הדבר היא שנפש התחושה קיבלה שני תפקודים מנוגדים:

מצד אחד לוציפר קישר את הנפש שלנו כלפי פנים עם האור הפיזי שבעולם, הוא הביא את העולם הפיזי המואר באור פיזי לנפש; בעוד שמהצד השני איזיס ביקשה להכין את נפשותינו לחיים פנימיים של רגשות שיכולים להתחבר עם האור הרוחני שבעולם, שצבעוניותו הרבגונית חיה מעבר לכל הטבע.

לוציפר לא היה יכול להרשות זאת וזה בנפש התחושה שנאמר שלוציפר רצח את איזיס – כלומר, רצח את הצבע של הרוח מעל ומעבר לטבע, התואם הרוחני של כל מה שאנחנו רואים בעולם הטבעי, איחד אותנו אך ורק עם האור של העולם הפיזי המשתקף מעצמים פיזיים. בכול אופן היינו אז עדיין מודעים חלקית לרוח בתוכנו ואולצנו להרגיש בדרך זו או אחרת בתלות בחיבור שלנו ל'אל'.

בתקופה האטלנטית אהרימן נכנס לנפש באמצעות רשמים חושיים, דרך לוציפר, והוא החל לפתח בה בית. הוא אחראי על השכל שלנו, כפי שאמרנו. השכל שלנו מסיר את הרוח מהתפיסות החושיות והמושגים הלוציפריים. בגלל אהרימן פיתחנו את הנפש השכלית בדרך מטריאליסטית. בגללו החיים הפנימיים שלנו איבדו גם את האור וגם את הצבע שלהם וגדלו כצללים, כמו רוח רפאים. פירוש הדבר היה שהיכולת לשגיאה ולאי-אמת נכנסה לנפש האדם בפעם הראשונה. יכולנו להשוות את העולם הפנימי הזה לעולם החיצוני, יכולנו לבחור לראותו לפי רצוננו בתלות בנקודת המבט שלנו ואיבדנו את הקשר שלנו לרוח בטבע והרוח ביקום. גם הטבע וגם היקום נעשו יותר ויותר מופשטים.

במיסטריות המצריות הראייה העל-חושית של האלים הייתה ידועה כאוזיריס. אהרימן הוא טייפון/סת' שהורג את אוזיריס, הורג את התפיסה הרוחנית שלנו המותיר את איזיס כאלמנה. אבל איזיס נכנסת לנפש השכלית שלנו בתקופה היוונית-רומית כדי לפעול כנגד זה על ידי הולדת הורוס: הורוס או כריסטוס מגיע לתוך גופו של אדם בעידן הזה דרך פעולתה של איזיס, סופיה, מרים, לזרוע בנו, בגוף האתרי שלנו, כפי שאמרנו לעיל, יכולת, את יכולת האגו, לעצב את הנפש השכלית לגוף המסוגל להשתמש בחשיבה לפיתוח השקפה פילוסופית של הטבע ושל הכוכבים שוב בהכנה לתודעה של כל הנפש.

עכשיו יכולנו לבחור לנתק את עצמנו מהעולם החיצוני של הטבע ומהעולם הרוחני ולחיות אך ורק בחיי המחשבה שלנו. היכולת הזאת נתנה לנו חופש מהאלים של הטבע, מן האלים הנמוכים ומן האלים הגבוהים יותר של העולם הרוחני אבל זרעה את האפשרות לאיחוד שלנו שוב עם הרוח בחירות, כי כבר לא יכולנו יותר להיות מאולצים על ידי הרוח.

ההתבוננות הזאת פנימה, עם זאת, לא רק שהולידה את היכולת לשקר, אלא שגם הולידה אגואיזם, או אהבה-אנוכית. פיתחנו את היכולת לשקר באמצעות אהרימן וטיפחנו אהבה עצמית דרך לוציפר כאשר שניהם עבדו מתחת לסף התודעה שלנו.

מה שנמצא בין התפיסה החושית – מושג ומחשבה – והרעיון, הוא, כפי שראינו לעיל, זיכרון רגיל. בלעדיו לא יכולים להיות לא רושם מתמשך ולא מחשבות אודותיו. זאת סגולת הזיכרון המתנדנדת בין תפיסה תחושתית ומחשבה. וזה בתחומו של הגוף האתרי או הזיכרון שאנו מוצאים את כריסטוס. זיכרון הוא במובן הזה, הצד האחר של אהבה. זה גם היכן שאנו מוצאים את האגו הממשי שלנו או האגו הנמוך שלנו.

אם ברצוננו למצוא את הרוח בעולם בתקופתנו אנחנו חייבים לפלס את דרכנו לרוח דרך התעלות רוחנית של החשיבה באמצעות מדע חקר רוח הקודש (פנאומטולוגיה). החשיבה צריכה להיעשות לאיבר תחושה גבוה יותר וחסר-אנוכיות, וזיכרון חייב להתפתח לאיבר של אהבה.

חשיבה – חוסר אנוכיות.

זיכרון – אהבה.

לחוסר אנוכיות והאהבה יש כאן משמעויות גבוהות יותר.

כדי להשיג את השינוי הזה של החשיבה והזיכרון עלינו להתחיל על-ידי עבודה בדרך כזאת שבה אנו ממריצים בנו את הרצון או כוחות הלב, על ידי בניית המאגר שלנו של מושגים רוחניים ויצירת מחשבות שהן תמונות בתוכנו. קודם כול אנחנו יכולים לחשוב על משהו שאין לו הקבלה בתפיסה חושית רגילה, אנחנו יכולים לקרוא את עבודתו של רודולף שטיינר לגבי היקום וישויות רוחניות, הקריאה בונה את מושגינו. ואז, השתקעות במדיטציות כמו צלב הוורדים למשל עוזרת לנו לבנות תמונות שאינן תלויות בעולם החיצוני, שהן בעצם 'שקר', כי הן אינן עולות בקנה אחד עם עובדות חושיות. כפי שנאמר, כך אנחנו משתמשים באהרימן כנגד עצמו – כך אנחנו משנים את השכל לתודעה.

מדוע הצורה הזאת של מדיטציה משנה את השכל?

כי כדי ליצור תמונות כאלה כצלב הוורדים או מטה מרקורי, הרצון חייב להיות מעורב באופן מלא בחיי החשיבה. אנחנו חייבים לרכז את מאמצינו ביצירת משהו שאיננו קיים בעולם הטבעי וזה בונה בנו רצון מודע חזק. הרצון הזה בגוף האתרי משחרר את החשיבה מהמוח. האגו מועבר, על-ידי החשיבה המשוחררת בגוף האתרי ממשכנו בתת-המודע, כך שהוא הופך להיות בלתי אנוכי – כלומר, הוא מתרחק החוצה מהגוף הפיזי, בעיקר מהמוח. האגו בגוף האתרי החופשי מעצב כעת איבר תפיסה בלתי-אנוכי.

כך אנו ממירים חשיבה לחוסר אנוכיות.

בתחום של הרצון או הגוף האתרי אשר בו חי האגו שלנו, אנו מוצאים גם את הקארמה שלנו, הזיכרון שלנו מחיים קודמים, כי זהו האגו הנמוך שמביא עמו את הזיכרון של כול מה שהיינו מחיים לחיים. כאן זה גם המקום שבו אנו מוצאים את כריסטוס האדון של הקארמה. רצון כריסטוס חי בנו בלבבות בגוף האתרי שלנו וזה דרך כריסטוס שאנחנו יכולים להמיר בלבנו את החוכמה של החשיבה שלנו לאהבה.

המרת זיכרון לאהבה.

איך עושים את זה?

כאשר אנו משחררים את הגוף האתרי שלנו בהשתקעות (מדיטציה), והחשיבה שלנו הופכת לאיבר לא-אנוכי של תפיסה רוחנית, כי גוף החשיבה הזה (הגוף האתרי) אינו משתמש בגוף האסטרלי באמצעות השכל, הוא לא רק משוחרר מהמוח, אלא גם, משום שאיננו חש דרך נפש התחושה, הוא חסר-תשוקה וטהור. לכן חשיבה/תפיסה כזאת נקראת חשיבה טהורה.

לאחר חידוד הרצון שלנו בדרך זו באמצעות השתקעות אנחנו יכולים להתעלות הלאה, אל מחוץ לעצמנו ל'אהבה' מודעת או להגות או ליצור זיכרון בדרך חדשה. אנחנו יכולים לאחד את רשמינו מהרוח עם הגופים האתריים שלנו באופן מודע ובעשותנו כך אנו יכולים להתחיל לתפוס אור יותר גבוה מהאור המסנוור של לוציפר, אנו יכולים לראות את החוכמה של העולם אבל לא את החוכמה האנוכית של לוציפר, את החוכמה של רוח הקודש.

הסמל האלכימי הזה מראה את הצליבה של חוכמתו של לוציפר/האינטליגנציה של אהרימן (נחש עם קרניים) על סמל טאו המסמל חיים ותחייה רוחנית – רוח הקודש.[5]

החוכמה הרוחנית הקדושה הגבוהה הזאת מאירה אז את נפשותינו כך שאנחנו יכולים להתחבר באופן מודע עם המקור של כל הדתות, עם האב-טיפוס של אהבה לא אנוכית – הכריסטוס – שחי בכולנו וגם משרה בנו את הרוח האמיתית של אחווה.

כך אנחנו מכינים את עצמנו לראיית התמונות שהמלאכים מנסים להחדיר בנו:

האידיאל של חקר רוח קודש – ראיית הרוח.

האידיאל של חופש דת – ראיית/תחושת כריסטוס.

האידיאל של האחווה – ראיית/אהבת/ידיעת האחר.

מדע הטבע הוא התוצר של כל תפיסות התחושה שלנו של העולם; המושגים או התמונות אשר הם רק דימויי-ראי של העולם שאנו יוצרים בתוכנו.

אבל מה קורה לתואמים הרוחניים של כל מה שאנחנו רואים בתפיסה רגילה? אלה מתים בנו, על-ידי האמצעים של מיכאל, שמונעים מאתנו לראות את הרוח בטרם עת בדרך לוציפרית, אשר תותיר אותנו לא חופשיים. מיכאל הורס את ההשלמה, בבואת-הגרר, כך שאנחנו לא נאלצים לפלס את דרכנו לרוח עד שנוכל לעשות זאת באופן חופשי ובהכרה מלאה. מחשבותינו מופשטות מרוח, ולכן הן לא מחייבות. זאת היא הסיבה שזה כל כך קשה להניע 'הוגים' ממש 'לעשות' משהו.

אם אנו רוצים להבחין בתמונות של העתיד שנוצרו אפילו כעת על ידי המלאכים שלנו אנחנו צריכים להשתמש בחשיבה שלנו כגשר לעולם הרוח. אנחנו צריכים לשחרר את הגוף האתרי שלנו במודע. כאשר אנו באופן חופשי ומודע מאחדים את עצמנו עם הרוח מלאים באידיאלים חיים מעבר לכל דבר בטבע ומאחורי הכוכבים, אנחנו כבר 'אוהבים' אותם במונחים רוחניים, והאהבה שלנו עבורם, התאחדותנו עימם, מעוררת בנו תשוקה לפעול בשמם – להפוך לשותפים בבריאה.

במובן מסוים ניתן לדמיין זאת כך – למרות שזאת אימגינציה לא מושלמת:

רוחות הצורה (אלוהים) הן האדריכלים שתפקידם הוא לברוא את הצורה האידיאלית של בית מקדש בעתיד. תכנית המתאר היא העבודה של רוחות הצורה. לשם כך אלוהים יהוה נשם את אגו 'נפש הלאום' לתוך הנפש האנושית.

המלאך הבודד הוא השרטט העורך את התכנית בדקדקנות, כולל כל הפרטים הנחוצים כך שהבונה יוכל לעקוב אחריה; כל הפרטים המעשיים הקטנים, המדידות ומשקלות וכו'. אלה הן אימגינציות שהמלאכים יוצרים בנפשותינו.

בני האדם הם הבנאים, הפועלים המיומנים, אשר לאחר שראו את התוכניות הנפלאות שנוצרו על ידי המלאכים מהעיצובים הגדולים של רוחות הצורה הם מקבלים השראה להפוך אותן למציאות. אנחנו האומנים המבצעים את משימת בניית בית המקדש הגדול, באותו הזמן אנו נותנים את יכולותינו ומשנים דברים כאשר אנו משתפים פעולה, כי ישנם דברים שהם לא מעשיים בעולם אמיתי, או כי הכישורים שלנו מראים שמשהו יכול להיות יותר מושלם ממה שנחזה מראש. במובן מסוים המשימה הראשונה של המלאכים שלנו היא לסייע לנו לזנק ממדע הטבע למדע רוחני – חקר רוח קודש.

התרשים הבא ממחיש את ההבדל:

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\מיתוס-איזיס-חדש_2013\תמונות\תמונה13+.jpg

מדע הרוח הוא הבסיס לחקר רוח הקודש. הוא עוזר לנו למצוא את דרכנו לרוח מעבר לעולם באמצעות חשיבה כך שאנו יכולים לעבור את הסף אל העולם הרוחני בהכרה ובאופן חופשי. בתקופתנו, למעשה מאז אמצע המאה התשע-עשרה, כבר חצינו את הסף באופן לא מודע וזה קשור לסכנות חמורות.

העובדה היא, שאנחנו כבר תופסים את הרוח בלי לדעת זאת עם כל תפיסה חושית, כי כבר התעלינו עם האגו שלנו בדיוק במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם של אימגינציות, אבל איננו נמצאים בו באופן מודע ולכן אנחנו לא יכולים לתפוס את האימגינציות שהמלאכים שלנו יוצרים עבורנו בנפשותינו.

אפשר להמשיל זאת להרמת הראש למעלה אל מעל העננים במידה מספקת המאפשרת רק למצח להיות מואר על ידי השמש, אך לא גבוה מספיק כדי לראות אותה.

התוצאה הינה כפולה: אותם האידאלים לחיים חברתיים העתידיים של האנושות לא יכולים כלל להפוך למציאות בגלל שאנחנו ישנים ביחס אליהם וחולפים על פניהם, או שאם ישנם ניסיונות שנולדים מתוך התנסות מודעת למחצה כגון אלו שיכולים לבוא באמצעות הגוף האתרי במהלך שינה[6] אז הם עלולים להיות כרוכים בטעות כי קיימת סכנה, שדרך חוסר הבהירות אנחנו יכולים ליפול קורבן לפיתויים המרמים בתת-המודע שלנו, האינספירציות האגואיסטיות, האנוכיות והחומרניות של לוציפר ואהרימן בגוף האתרי שלנו.

הפיתוי הגדול ביותר העומד בפנינו בעולם כיום הוא ההתגבשות של כל מה שמתרחש בראשנו – תמונות ומחשבות – כי המחשבות והתמונות הגשמיות האלה, עושות את הגוף האתרי שלנו לחומרי ומונעות ממנו להתרופף כדי שנוכל להתעלות לתודעה. אם זה מתרחש אנחנו לא ניצור את העתיד החברתי החדש של אבולוציית האדמה שלנו, הספירה הרביעית, אבל המחשבות שלנו, או אותם החלקים של נפשותינו המחוברים לגוף האתרי נתפסים במקום זאת על-ידי אהרימן ולוציפר כדי לאכלס תחום אחר הנמצא בנסיגה, תחום יורד שרודולף שטיינר קרא לו הספירה השמינית, שבה יטופח האגואיזם הגבוה ביותר. זה לא המקום לדון במיסתורין הזה למרות שרמזתי על כך בהרצאה אחרת (מיסתורין מיכאל), פרט לאמירה שבמובן מסוים זאת אפשרות שבמקום יצירת התעלות לעתיד חברתי בריא, האימגינציות של המלאכים יופנו לכיוון מנוגד להן לחלוטין – נפילה עתידית של חיים חברתיים אנושיים לספירה השמינית.

"כאן טמונה הסכנה הגדולה לתקופת הנפש הרוחנית. זה מה שעלול לקרות אם עדיין, לפני תחילת האלף השלישי, אנשים יסרבו לפנות לחיים הרוחניים. האלף השלישי מתחיל בשנת 2000, שזה רק זמן קצר לפנינו. זה יכול עדיין לקרות כי המטרה של המלאכים בעבודתם תצטרך להיות מושגת באמצעות גופי השינה של אנשים – במקום באמצעות אנשים בתודעה ערה לגמרי. המלאכים עדיין עשויים להיות נאלצים לקחת בחזרה כל העבודה שלהם מהגוף האסטרלי ולהטביע אותה בגוף האתרי על מנת להביא אותה להגשמה. אבל אז, בהווייתו האמיתית, לאדם לא יהיה חלק בכך. זה היה צריך להיות מבוצע בגוף האתרי כאשר האדם עצמו לא היה שם, רק בגלל שאם הוא היה שם במצב ער, הוא היה מכשיל זאת".[7]

היום נחקור בסדנה שלנו למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאנחנו תמיד חיים בתחום האימגינציות ונבחן כיצד אנו יכולים להיות יותר מודעים, איך אנחנו יכולים להתמצא בעולם הרוחני כך שנפעל לקראת התנסות מודעת בתמונות שהמלאכים יוצרים בנו. לאחר מכן, בחלקה השני של ההרצאה נבחן את הקשר למיתוס איזיס החדש שניתן לעולם על ידי רודולף שטיינר ואיך אנחנו עוברים מעצמי לקהילה.

—————————————————————————————————————

  1. הרצאת רודולף שטיינר: פעולת המלאכים בגופו האסטרלי של האדם, ציריך, התשיעי באוקטובר 1910, GA182.
  2. שם.
  3. הרצאת רודולף שטינר: ידע ומשמעותו לאדם ולקוסמוס, דורנאך, השביעי באוגוסט 1916, GA170.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA170/English/RSP1990/RidHum_index.html

  4. הרצאת רודולף שטיינר: אהבה, אינטואיציה והאגו האנושי, ההרצאה החמישית בסדרה: אנתרופוסופיה, מבוא, דורנאך, השני בפברואר 1924, 234GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: מבוא לאנתרופוסופיה.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA234/English/RSP1931/19240202p01.html

  5. סמל הטאו אשר נוצר על ידי חירם אביף להבאת כל חניכיו ביחד הוא שריד של הידע, שבימי קדם טאו היה הסמל לחיים/תחיית הרוח המאחדת אותנו: Spirtum Sanctum Reviviscimus. הרוח, שלכולנו יש במשותף.

    'טאט טוואם אסי' (Tat Tvam Asi) בסנסקריט קשור גם כן להעלאת הגוף האתרי שפירושו 'אתה הוא זה', 'זה הנך', 'הנך זה', 'אתה זה', או 'זה אתה', אחת המאהווקאיאס (הצהרות נשגבות) של הסנאטאנה דְהַרְמַה בוודות. כאשר נמשך הגוף האתרי מחוץ לגוף הפיזי לתפיסה רוחנית החוויה היא 'אני זה'. זהו ידע עצמי אמיתי – ראיית כל הזיכרון הצבור בגוף האתרי של כל מה שעשינו והיה מחוץ לנו כך שאנו אומרים 'אני זה!'. רק על ידי התמודדות בתחילה והשלמה עם זה ניסיון הסף הזה, שהמלאך השומר שלנו מראה לנו, אנחנו יכולים לעבוד בטיהור עצמנו עד למידה שאנו יכולים להשתמש בגוף האתרי המטוהר להתאחד באהבה עם הרוח האוניברסלית. הגוף האתרי הטהור הזה יכול לנשום פנימה חלק מהשלם, שהוא 'טאט' או רוח קודש/ברהמן לתוך הנפש – הגוף האסטרלי – כך שהוא הופך מאנאס או רוח עצמות.

  6. הרצאת רודולף שטייר: פעולת המלאכים בגופו האסטרלי של האדם, ציריך, התשיעי באוקטובר 1918, .GA182
  7. שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *