מיסטריית מיכאל – 27

מיסטריית מיכאל

29 מכתבים ו'מחשבות מנחות' אל החברה האנתרופוסופית

רודולף שטיינר

דורנאך 1924/25

GA26

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מכתב  27

הסוף, לכאורה, של ידע הרוח בתקופה החדשה

מי שיתבונן בכנות על הזיקה בין האנתרופוסופיה והיחס שהיא נושאת אל האבולוציה של נפש-התודעה, יהיה עליו להתבונן שוב ושוב במבנה המיוחד של המרכיב השכלי באנושות התרבותית שהחל בעליית מדעי הטבע והגיע לשיאו במאה ה-19. עליו להניח את אופיה המיוחד של תקופה זו מול עיני נפשו ולהשוות אותה לזה של תקופות קודמות. בכל הזמנים במהלך האבולוציה הידועה של האנושות נחשב הידע כמחבר את האדם לעולם הרוח. את זיקת האדם לרוח הוא ראה כידע. באמנות כמו בדת נמצא הידע. השינוי החל עם זריחת הנצנוץ הראשון של תקופת התודעה. חלק רב מחיי נפש אנוש החל כעת למצוא עניין בידע המכוון כלפי חקירת סוג היחסים שמפתח אדם לגבי הוויית הקיום החיצונית כשהוא מפנה לעולם ה'טבע' את חושיו ואת דעתו המשתמשת בנימוקים הגיוניים. אולם ידע זה לא נגע ביחסים שהאדם מפתח לגבי עולם הרוח, בהשתמשו בכושרות ההשגה הפנימיים שלו כשם שמשתמש הוא בחושיו החיצוניים.

ולכן גרם הדבר, כצורך, שחיי הרוח של האדם התחברו לא אל הידע של התקופה הנוכחית, אלא, דרך המסורת, אל הידע של תקופות שחלפו. פיצול חדר אל חיי הנפש של האדם והם נפרדו לשניים. מצד אחד היתה לפניו ידיעת הטבע המגלה את כוחותיה בהווה האקטואלי החי כשהיא שואפת יותר ויותר להרחיב את מישוריה. מצד שני קיימים היו החיים הפנימיים בחוויית תחושתם בזיקה אל עולם הרוח מימי קדם. ניזונים היו ממעיין של ידע מקביל. מחוויה זו נמוגה בהדרגה כל הבנה כיצד בימי קדם הגיע ידע זה. בראשותם של בני האדם היתה המסורת, אך לא הדרך כיצד אמיתות אלה התגלו והועברו על ידי המסורת. בני האדם יכלו להאמין, וזו בלבד, במסורת. כל מי, שבמחצית המאה ה-19 בערך, נתן דעתו, בשלווה, בקור רוח ובדעה צלולה, על הסיטואציה הרוחית, לא היה יכול בלתי אם לומר לעצמו: "האנושות הגיעה לנקודה בה הידע היחיד שחושבת היא, ושעדין מסוגלת היא לפתחו, אין לו דבר עם הרוחי. מה שניתן לדעת אודות הרוח היתה יכולה האנושות לגלותו בתקופות קודמות, כיום הסתלקה לה היכולת לגילויים כאלה מנפש אנוש".

עם כל ההקשרים והעוצמה שיש לדבר זה אין בני האדם יורדים בבהירות לעומק הבעיה. הם תוחמים עצמם לאמירה: "הידע פשוט אינו מגיע מהעולם הרוחי: העולם הרוחי יכול להיות עניין של אמונה בלבד."

אפשר לזרוע מעט אור על העניין אם נסתכל לאחור לזמנים בהם היתה צריכה החוכמה היוונית לפנות מקומה לעולם הרומאי שהתנצר. כשבתי הספר האחרונים של הפילוסופיה היוונית נסגרו על ידי הקיסר הרומאי, נדדו אף האוצרות האחרונים של הלמידה הרוחית העתיקה מהאדמה. מכאן ואילך פיתחה הרוח האירופאית על האדמה את חייה ומחשבתה. אוצרות אלה מצאו נתיבם לאולפנא של גונדי שפור באסיה. הודות לפעליו של אלכסנדר היה זה אחד המקומות בו נשתמרה במזרח המסורת של הלמידה העתיקה. למידה זו חיה שם בתבנית שאריסטו יכול היה לבנות אותה. היא נתפשה על ידי הזרם המזרחי שניתן לכנותו ערביות. ערביות זו, באחד ההיבטים של אופייה, היא התפתחות שלפני זמנה של נפש-התודעה. דרך חיי נפש הפועלים באורח בוסרי בכיוון נפש-התודעה, פתחה הערביות נתיב נסיבתי לגל רוחי לצקת עצמו מאסיה, דרך צינור זה, על פני אפריקה, דרום אירופה ומערב אירופה ובכך למלא גופים מסוימים של האנושות האירופאית באינטלקטואליות שבעצם צריכה היתה להופיע מאוחר יותר. במאות השביעית והשמינית קיבלה אירופה הדרומית והמערבית אימפולסים רוחיים שלמעשה לא היו צריכים לבוא אלא בתור נפש-התודעה.

גל רוחי זה יכול היה לעורר את החיים האינטלקטואלים באדם, אך לא את אותה רמת חוויה עמוקה יותר שבאמצעותה נכנסת הנפש אל העולם הרוחי. וכך, כשהאדם מאמן היה את כושרות הידע שלו במאה ה-15 עד המאה ה-19, עשוי היה להעמיק למעמקי נפש כאלה, אלא שלא עד כדי נגיהת העולם הרוחי. הערביות שפלשה לחיי הרוח האירופיים מנעה מנפשות אנוש בחיי הידע שלהם להגיע לעולם הרוח. באורח מוקדם מידי הפעילה הערביות את אותו אינטלקט המסוגל להחזיק בטבע החיצון בלבד. ערביות זו אכן הופיעה ברוב עוצמה וכוח. באדם שהערביות נאחזה בו החלה יהירות פנימית, שבדרך כלל היתה בלתי מודעת לו כלל וכלל, לפשוט לחיי נפשו. הוא היה חש בכוח האינטלקטואליות אך לא היה חש בחוסר האונים של האינטלקט שיכול היה לחדור אל המציאות. על כן נגרר היה לאותה הוויית מציאות חיצונית שבאה מיוזמתה לבני האדם ופעלה על חושיהם. מעולם הוא לא חשב ליטול צעד קדימה אל הוויית המציאות הרוחית.

כזה היה המצב שבפניו ניצבו חיי הרוח של ימי הביניים. הם ירשו את המסורות האדירות של עולם הרוח, אך, ניתן לומר, שכל חיי הנפש שלהם שקועים היו כל כך באינטלקטואליות דרך ההשפעה הנסתרת של הערביות, שהידע לא מצא נתיב למקורות שמהם שאבו המסורות, שעברו מדור לדור, את תשתיתן.

מכאן ואילך, מימי הביניים המוקדמים, קיים היה מאבק מתמיד בין מה שהורגש באורח אינסטינקטיבי בנפשותיהם של בני האדם כחוליית-קשר אל הרוח לבין התבנית שנטלה המחשבה בהשפעת הערביות. בני האדם חשו בתוכם את עולם האידיאות. לחייהם הפנימיים היה עולם זה הוויית מציאות מיידית, אולם לא היה לאל ידם למצוא בנפשותיהם את הכוח לחוות בתוך האידיאות את הרוח החיה.

כך קמה הפילוסופיה הריאליסטית שחשה בהוויית המציאות באידיאות, אולם לא היה בכוחה למצוא מציאות זאת. פילוסופיה ריאליסטית זו שומעת היתה בעולם האידיאות את דבר המילה הקוסמית אך לא היתה מסוגלת להבין את שפתה.

מצד שני הפילוסופיה הנומינליסטית טענה שהיות והדיבור אינו ניתן להבנה אזי אינו קיים בכלל. עבור הנומינליסטים היה עולם האידיאות אוסף בלבד של נוסחאות בנפש אנוש שאינן מושרשות בשום הוויית מציאות רוחית.

מה שהיה מכה כאן גלים בשני זרמים מנוגדים אלה המשיך להתקיים עד לתוך המאה ה-19. הנומינליזם נעשה למדרשת חשיבה מדעית עבור הידע של עולם הטבע. מהעובדות החיצוניות של עולם החושים הרכיב מבנה רעיוני ענק, אך צמצם עד לאפס כל ראיה פנימית אל הווייתו הפנימית של עולם האידיאות. הריאליזם שוכן היה בהוויית קיום מתה. הוא ידע אודות מציאותו של עולם האידיאות אך לא היה יכול להתקרב אליו בידע חי ובעל השגות. בני אדם יתקרבו אליו כאשר האנתרופוסופיה תסלול נתיב להתנסות חיה של הרוח באידיאות.

לצד הנומינליזם של מדעי הטבע צריך לקום ריאליזם מתקדם ומפותח באורח נאות שיפלס דרך של ידע שתוכיח שידע המהות הרוחית לא דעך עדיין באנושות, ויכול לקום מחדש ממקורות הנפתחים מחדש בנפש אנוש, וכך יזרום שוב דרך האבולוציה של האנושות.

מחשבות מנחות למכתב 27

  1. כל מי שמפנה את עיני נפשו לנתיבה של האבולוציה האנושית בתקופת מדעי הטבע נתקל בראיה ראשונה בסיכויים עגומים. התפתחות ידע האדם היא נהדרת בכל ענייני העולם החיצון. אך, לעומת זאת, יורדת עליו צורת תודעה מסוימת, בה כאילו חדל ידע העולם הרוחי להיות בר-גישה בכלל עבורו.
  2. נראה הדבר שידע כזה היה ברשותם של בני האדם מימי קדם בלבד, ובאשר לעולם הרוחי – על בני אדם להיות מרוצים בנטילת המסורות העתיקות ובעשייתן לנושאים לאמונה.
  3. מנביעת אי-הוודאות במשך ימי הביניים ביחס לזיקת האדם לעולם הרוחי קמה ועלתה מצד אחד אי-אמונה בתכולה רוחית ממשית של אידיאות, שמיוצגת היתה על ידי הנומינליזם שההשקפה המדעית המודרנית על הטבע מהווה את המשכו. מצד שני, הריאליזם בתור ידע אודות ממשותן של האידיאות, שיהא לאל ידו למצוא את השלמתו המלאה באנתרופוסופיה בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *