מיניות, שותפות ונישואים מפרספקטיבה רוחית – 01

מיניות, שותפות ונישואים מפרספקטיבה רוחית

וולפגאנג גאדקה

Wolfgang Gadeke

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים : דניאל זהבי

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

כאן מובא פרק מההרצאה הראשונה

אהבה ומיניות אין להן דבר במשותף

גורם מסבך נוסף בשאלת חיי הנישואים הוא כל העסק הזה של האהבה. אנשים אומרים לעתים קרובות שהם יודעים מה זה ויש להם את זה. מה שאנשים חווים זו התאהבות שמתרחשת כמו אירוע טבעי, ואשר נותנת לזמן מסוים את ההרגשה של התמזגות עם האחר – ללא כל קשר למציאות – המכסה ומגשרת על התהום הקיימת בדרך כלל בין גבר ואישה. ואיזה הרגשה של אושר עילאי היא זו, הרגשה זו של היות אחד עם השני! ומה יכול להיות טבעי יותר מלבטא הרגשה זו של התמזגות, להעצים אותה לאשר אותה, מקירבה פיזית?

קיימת כאן בעיה כלל לא קלה להתמודדות אבל מכיוון ששני מוחות דגולים כמו של רודולף שטיינר ואריך פרום אמרו זאת, אני טוען גם כן שאהבה ומיניות אין להן דבר במשותף. זה עלול להישמע מוזר בתחילה, אבל ראוי לחדור לתוך האמת על נושא זה, כי אחרת עלולה לצמוח אי ההבנה הגדולה ביותר בתחום זה.

אפשר לתאר אהבה כתחושה או מצב שבו הנפש תמיד מעודדת, חמה ופתוחה לקראת האחר. בדיוק כפי שחום גורם לאובייקטים פיזיים להתפשט, כך חום ההתאהבות והאהבה עצמה גורם לאדם להתפשט ולהימתח, תחילה דרך עניין בדברים ואובייקטים ואחר כך לקראת ישויות חיות ובני אדם אחרים.

אהבה זו כוללת אלמנט נוסף כפי שכבר ראינו. בקרב הנשים יש נטיה טבעית לשאוף שהגבר יהפוך להיות משהו אחר מאשר הוא למעשה. כך, יש מעין ארוס פדגוגי בקרב הנשים כלפי הגברים, שתמיד הן רוצות לחנך אותם קצת. כאילו הגברים הם יהלומים בלתי מלוטשים הזקוקים לליטוש אחרון מן הנשים. אנו יודעים, מכל מקום, מ'הפילוסופיה של החירות' שרק אנו עצמנו יכולים ליישם ליטוש סופי זה. מכל מקום, העניין הוא שנשים נוטות יותר לנסות זאת כלפי הגברים מאשר גברים כלפי הנשים. גברים מעדיפים שהנשים יישארו כפי שהן. לעתים קרובות אנו שומעים מין גישה שכזאת: 'היית מאוד שונה כאשר נשאתי אותך. איך לפתע נכנס הרעיון הזה לראשך? מדוע לא נשאיר הכל פי שהיה!' כך אנו יכולים לראות מצד אחד את הארוס הפדגוגי באהבה של האישה כלפי הגבר אשר שואפת לעשותו כמו הדימוי האידיאלי שלה של גבר. מצד שני אנו מוצאים אלמנט של תשוקה ורכושנות באהבה של הגבר כלפי האישה. ועדיין במפגש הפיזי הנובע בהכרח מרגש זה בנפש צומח בקלות ניכור מסוים. מדוע זה כך?

משום שאם אתם מתבוננים בצורה הפשוטה ביותר של תקשורת פיזית בין אנשים, אפשר לומר שהתפיסה החושית דרך העין והאוזן היא הבסיסית ביותר. במה גברים מתבוננים כאשר הם מסתכלים על אישה? במה מתבוננות נשים כאשר הן מסתכלות על גבר? האם אתם יודעים זאת? [כמה מהמאזינים קוראים] הנשים מתבוננות בעיני הגבר. ולהיכן יביטו? מה עוד חשוב במיוחד עבור האישה? [עוד אנשים קוראים קריאות מהקהל.] הידיים, הפנים, הפה. ובמה מתבוננים גברים? [צחוק] טוב, לא נוסיף דבר על כך. אם אתם כבר יודעים אין צורך לפרט. כך, לכל מין יש נקודת השקפה אחרת. מה שמתברר הוא שהגבר נוטה להסתכל יותר במה שהוא מיגדרי אצל האישה והאישה מסתכלת יותר בביטוי הפיזי של מה שמאפיין את הנפש שבפנים, בתווי הפנים. אם כן, אנו כבר שונים בדרך שבה אנו מסתכלים אחד בשני. מה שמתלווה למבט זה אם אנו עוסקים באוהבים הוא צורה מסוימת של רכושנות, אצל הגבר יותר חמדנית, אצל האישה יותר מושכת או יונקת. באמת, רק תארו קוטביות מיוחדת זו באישה, מצד אחד היא עושה הכל להבטיח שתראה זאת ואז מצד שני, כאשר היא רואה, היא אינה אוהבת זאת למעשה.

המבטים שאנו מחליפים נושאים כבר בתוכם נטיה חמדנית. זוהי תשוקה! ותשוקה משמעה למעשה שלתוך מחווה פתוחה זו של סימפטיה נמסכת מנה של אנטיפטיה. אנטיפטיה היא מחווה של סגירות, מחווה אקסקלוסיבית בנפש, כזו שמחוללת גבולות.

רודולף שטיינר אמר פעם ב'גוף נפש רוח' ש'אש התשוקה' מהווה תחום בנפש שבו אנטיפטיה עדיין עליונה על הסימפטיה. תשוקה רוצה חלל משלה, ותשוקה זו יכולה למצוא דרכה לאופן שבו אנו מסתכלים אחד בשני. יש מבט שאוחז באובייקט שלו: יותר חומד מבולע, יותר זכרי מנקבי. אבל מחוות הבליעה אינה נוטה פחות לאחוז באובייקט שלה – אל נחשוב אחרי הכל שלאישה אין תשוקה, היא פשוט שונה באופיה. כל זה אומר שבדיוק במקום שבו אנו מתקשרים כאדם אחד לרעהו, שבו אנו פוגשים אחד את השני כישויות של נפש ורוח, דרך התיווך של תפיסת החושים הפיזיים, קיים בעת ובעונה אחת יסוד שמבקש לפרש תפיסה אובייקטיבית, מפגש אמיתי של ישויות.

אדם יכול לעשות מאמץ מסוים להיות מודע לכך בעצמו ואולי אפילו לתרגל מידה מסוימת של שליטה: כיצד אני מביט ומקשיב לאדם אחר? במקרה של הקשבה זה למעשה קל יותר. מטבענו איננו נוטים כל כך לחוות תשוקה דרך הקשבה כמו דרך הסתכלות. 'מי שמביט באישה עם תשוקה נואף עמה בלבו'. מדוע זה כך? נחזור לזה כשנדבר אודות הנישואים.

אם נצעד עכשיו צעד קדימה ונביט במה שקורה כאשר אוהבים אוחזים ידיים, נראה שגם זו יכולה להיות מחווה המגשרת בין נפש אחת לרעותה, שדרכה, כפי שאומרים, משהו עובר. אבל יכול להיות גם ששום דבר לא עובר אלא זהו הצעד הראשון לקראת תפיסת האחר והחזקתו בשבי.

מורה צריך להשתמש בלחיצת היד היומית עם תלמידיו כאיבר תחושה לבריאותו הרוחנית הנפשית והגופנית של הילד. אבל זהו שביל של התפתחות. אם הדברים מתפתחים הלאה והאוהבים מתחבקים, אזי הם מתקדמים הלאה במה שהחל כלחיצת יד, הם חווים אחד את השני דרך חוש המגע.

חוש המגע

חוש המגע מאופיין בעובדה שלמעשה איננו מכניסים לתוך עצמנו דבר ממה שנגענו בו. בשמיעה אפילו בראיה, אבל במיוחד עם חוש הטעם והריח זה שונה. משהו מתמצית של מה שקלטנו חודר לתוכנו. בחוש השמיעה, הישות שקלטנו מהדהדת הלאה ומעבירה מסר שאנו קולטים, בריח ובטעם אנו ממש לוקחים לתוכנו משהו מן החומר של זה שנקלט. ובחוש המגע זה למעשה לא הדברים עצמם שאנו קולטים אלא השינוי שדברים אלה מביאים לגופנו שלנו. חוש המגע מאופיין בעובדה שהוא למעשה גורם לחוויה של עצמנו. כעת, אם זה מגע דו צדדי כחיבה בין גבר ואישה הוא יכול להוות גשר המאפשר מפגש בין נפש לנפש. אבל חוש המגע מאורגן בדרך שכזו שקל מאוד עבורנו להתחיל לחוות רק את אשר מתרחש בגופנו. חוש המגע אם כן הוא תחום שבו האדם מושלך למעשה חזרה לתוך עצמו.

כאשר יחסים הופכים למיניים, זה נגמר באופן בלתי נמנע פחות או יותר בתפיסה מוחלטת של העצמי בתוך בדידות ומטבע הדברים שום דבר אחר לא עובר, וכל אדם חווה רק מה שקורה בתוך גופו. כלומר, כאשר השותפים עסוקים בסקס מתרחש בדיוק הדבר ההפוך מאהבה. הדבר הנורא הוא שאותה מילה משמשת היום לשני הדברים והם נקראים אהבה. כשמדובר בפירוש על סקס זה באמת לא משנה מי הוא האינדיבידואל האחר. בקורס בן ימינו על נישואים עבור אנשים צעירים אמר איש צעיר: 'אם לדבר בכנות, כאשר מגיע הרגע המכריע, זה באמת לא משנה מי הוא האדם האחר'. זו כמובן מחשבה זכרית טיפוסית, כי לנשים יש נטיה הרבה יותר חזקה לחוות דברים כשלמות, אבל זה לא בהכרח נכון לגבי הגברים. עבור הגבר היסוד האישי חסר במקצת בתחום זה. מכל מקום, אני חושב שאפשר לראות שבמה שעובר מאדם אחד לרעהו באמצעות הגוף, המחווה הבסיסית של אהבה מושפעת על ידי משהו שלמעשה הורס את האהבה עצמה.

לא תמיד היה זה כך. התהליך של איחוד מיני תואר פעם במונחים אלה: 'והוא ידע את אשתו'. בבירור היו זמנים באבולוציה של האנושות כאשר תהליך זה הוביל למפגש אנושי במשמעות רוחנית גבוהה יותר. רודולף שטיינר גם כן תאר זאת במונחים אלה אבל אמר שזה נכון רק לפני המבול. בפירוש איבדנו מישור של מפגש שהיה אפשרי פעם במעשה המיני.

אפשר אם כן לסכם: בתהליך שרגילים לחשוב עליו כביטוי הגדול ביותר של האהבה, מונח יסוד ההופך אהבה זו על פניה. אפשר לראות דו ערכיות מיוחדת זו, פרדוקס מיוחד זה המונח ביסוד המעשה עצמו. מכל מקום, לא רבים האנשים הנוטים להצביע על נקודה זו בימינו. אריך פרום ורודולף שטיינר הם שני האנשים שדיברו על אהבה ומיניות כשני דברים נפרדים לחלוטין. אם כאלה הם פני הדברים, אזי זרעי ההרס של יחסים אנושיים מונחים בתהליך עצמו הנובע באופן טבעי מן המשיכה בין המינים.

מדוע אם כן יש לשקול נישואים לכל החיים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *