מזל טוב, מציאות ומראית עין

מזל טוב, מציאות ומראית עין

רודולף שטיינר

ברלין, 7/12/1911 GA61

תרגמה: מרים פטרי

עריכה לשונית: עירית לאופר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה זו מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות בשם: סודות מעמיקים לתולדות אנוש – ראו כאן

אין ספק שבין התורות של מדע הרוח, שאינן מקובלות על אנשים בני זמננו, ניתן למנות את זו שמדברת על חיים ארציים חוזרים ונשנים, ועל כך שסיבות, שמקורן בחיים קודמים כאן על פני כדור הארץ, ממשיכות להדהד בחיים הארציים הבאים של האדם. לזה אנו קוראים חוק הסיבתיות הקרמתית או קרמה. ניתן להבין שהיום אנשים יתייחסו בחשדנות ובעוינות לידע זה; יחס שהוא תוצאה של כל הרגלי החשיבה בחיים המודרניים, וללא ספק יימשך עד שטבען המאיר עיניים של אמיתות בסיסיות אלה של מדע הרוח יזכה בהכרה כללית יותר. אך התבוננות נטולת דעות קדומות בחיים ובחידות שאנו פוגשים יומיום, ושניתן להסבירם רק באמצעות אמיתות אלו, תוביל, יותר ויותר, לשינוי בהרגלי החשיבה, וכתוצאה מכך להכרה בטבען המאיר עיניים של אמיתות גדולות אלו.

תופעות שללא ספק ניתן לכלול בספרה זו, הן אלו שבדרך כלל מכונות מזל טוב או מזל רע בחיי האדם, כינויים רבי משמעות. די להגות את צמד מילים זה, והחשיבה הרגישה בלב האדם תיענה מיד לקריאה להתבונן בגבולות שבין הידע שלו לאירועים בעולם החיצוני. קריאה זו נשמעת בבירור רב בנפש, ומובילה לתשוקה עזה לדעת יותר על הקשרים הבלתי מוסברים שתשוקה בלתי משוחדת לידע חייבת להכיר בהם, למרות שבשלב מסוים של ההשכלה, האנושות חזרה ודחתה אותם שוב ושוב. כדי לתפוס זאת, עלינו רק לזכור עד כמה אניגמאטי יכול להיות המזל הטוב או המזל הרע – במיוחד המזל הרע – בחיי האדם. אלמנט זה של תעלומה בוודאי שלא ניתן לפתור באמצעות תשובה תיאורטית כלשהי. הוא מראה בברור שכדי לפתור אותו נדרש משהו יותר מתיאוריה כזו או אחרת, יותר ממה שניתן לכנות מדע מופשט. מי יכול לפקפק בכך שנפש האדם כמהה להיות בהרמוניה מסוימת עם סביבתה, עם העולם? ואיזו מידה גדולה של דיסהרמוניה באה לידי ביטוי כאשר לפעמים האדם חייב לומר על עצמו, או חבריו נאלצים לומר עליו, שלכל אורך חייו הוא נרדף על ידי מזל רע! להודאה מעין זו נלווית השאלה "מדוע?", שהיא בעלת משמעות עמוקה לכל מה שיש לנו לומר על ערכם של חיי האדם ושל הכוחות שעומדים ביסודות חיי האדם.

רוברט המרלינג (Robert Hamerling), משורר חשוב, אבל לצערי לא מוערך מספיק, בן המאה ה19, כלל במסות שלו מאמר קצר על "המזל", שנפתח בזיכרון ששב ועלה בו בקשר לבעיה זו. הוא שמע את הסיפור שיובא בהמשך בוונציה – ואין זה חשוב אם הסיפור בדוי או לא. לזוג נשוי נולדה בת. האם מתה בעת הלידה. באותו היום ממש האב התבשר שכל רכושו אבד בים. הבשורה המרה גרמה לו לשבץ, והוא מת ביום בו נולדה בִּתו. וכך, למן היום הראשון של קיומה הארצי, התינוקת פגשה את מזלה הרע – היותה יתומה. קרובת משפחה עשירה אימצה אותה, ובצוואתה ציוותה להעביר לילדה הון עתק. אלא שהיא הלכה לעולמה עוד בטרם בגרה הילדה, ובעת פתיחת הצוואה התגלתה בה טעות טכנית. הוגש ערעור על הצוואה והילדה איבדה את כל ההון שהיה אמור לעבור לידיה. היא גדלה בעוני וסבלה סבל רב, ומאוחר יותר אף הפכה למשרתת. באותו זמן נער טוב, שהיא מאד חיבבה, התאהב בה. אך לאחר שהידידות ביניהם, שארכה זמן מה, גרמה לנערה המסכנה, שהרוויחה את לחמה בנסיבות קשות ביותר, לחשוב שסוף סוף המזל הטוב, במידה כזו או אחרת, מאיר לה פנים, הסתבר שאהובה יהודי, ובשל כך החתונה מבוטלת. הנערה הוכיחה אותו קשות על שרימה אותה, אבל לא הייתה מסוגלת לוותר עליו וחייה המשיכו בצורה יוצאת דופן זו. גם הנער לא היה מוכן לוותר עליה, והוא הבטיח לה שלאחר שאביו ילך לעולמו – חייו לא עמדו להתארך עוד זמן רב – הוא יוטבל, והם יוכלו להתחתן. ואכן, זמן קצר מאד לאחר מכן הוא נקרא למיטת אביו הגוסס. כדי להוסיף עוד על צרותיה של הנערה חסרת המזל, היא חלתה מאד. בינתיים אביו של אהובה מת והנער הוטבל. אך בעודו עושה את דרכו אליה, הנערה מתה מייסורים מנטאליים שנוספו לייסורי מחלתה הפיזית. הנער מצא כלה שנפחה את נשמתה. כעת הוא נתמלא בצער עמוק ביותר, והרגיש שהוא חייב לראות את אהובתו פעם נוספת, למרות שכבר נקברה. בסופו של דבר הוא הצליח לגרום לכך שיוציאו אותה מקברה; והנה הוא ראה אותה שוכבת באופן כזה שהיה לו ברור שהיא נקברה בעודה בחיים, וכאשר התעוררה היא שינתה תנוחה.

המרלינג אומר שהוא תמיד נזכר בסיפור זה כאשר דיבר או חשב על מזל רע בחיי האדם, ושלפעמים נדמה שאדם רדוף על ידי מזל רע מלידתו, לא רק עד הקבר, אלא כמו במקרה זה אף מעבר לו. כמובן, הסיפור עלול להיות אגדה בלבד, אך אין זה משנה, מפני שכל אחד מאתנו יאמר: בין אם העובדות נכונות או לא, הן אפשריות, ויכלו להתרחש גם אם בפועל הן מעולם לא התרחשו. אך הסיפור ממחיש באופן ברור ביותר את השאלה המטרידה: כיצד נוכל לענות על השאלה: "מדוע", כאשר אנחנו שוקלים את הערך של חיים עמוסים במזל רע כמו במקרה זה? בכל אופן, קושי זה מראה לנו שאולי אי אפשר לדבר על מזל טוב או רע אם לוקחים בחשבון רק גלגול אחד. כאשר עומד לפנינו אדם שאחוז כל כך במורכבויות העולם עד שאף מושג של ערך חיי האדם לא יתאים למה שהוא עבר בחייו אלה, בין הלידה למוות, מול החשיבה היומיומית שלנו עומד האתגר להתבונן מעבר לגלגול אחד בלבד. במקרה כזה נדמה שאנו נאלצים להסתכל מעבר למגבלות שמציבים הלידה והמוות.

אך כאשר אנו מתבוננים בקפדנות במושגים מזל טוב או מזל רע אנו רואים מיד, שבסופו של דבר ניתן להשתמש בהם בספרה מסוימת בלבד; אנו רואים שמלבד באנושות קיימים דברים רבים בעולם החיצוני שיכולים בהחלט להזכיר לנו התאמה או חוסר התאמה אינדיבידואלית של האדם עם העולם, אך לא נעז לדבר על אירועים דומים מחוץ לאנושות כמזל טוב או רע. נניח שגביש, שאמור לפתח צורות סדירות על פי חוקים מוגדרים, נאלץ להתפתח באופן חד-צדדי, ונמנע ממנו ליצור את הזוויות הנכונות בגלל הקירבה לגבישים אחרים או בגלל כוחות טבע אחרים הפועלים בקרבתו. למעשה יש מעט מאד גבישים בטבע שנוצרו באופן מושלם על פי החוקים הפנימיים שלהם. או אם נחקור את הצמחים, נצטרך לומר שגם בהם נראה שטבוע חוק התפתחות פנימית. אך לא נוכל להתעלם מכך שצמחים רבים מאד לא מסוגלים להביא לידי שלמות את הכוח של האימפולס הפנימי של התפתחותם במאבקם נגד הרוח, מזג האוויר ותנאים אחרים בסביבתם. ונוכל לומר את אותו הדבר לגבי בעלי החיים. למעשה נוכל אף להרחיק לכת; עלינו רק לזכור עובדות שלא ניתן להכחישן – כמה זרעים של יצורים חיים נכחדים מבלי להגיע לכל התפתחות אמיתית שהיא, מפני שבתנאים הקיימים בלתי אפשרי שהם יהפכו למה שהם נועדו להיות. חשבו רק על הכמות הענקית של ביצי דגים בים שהיו יכולים להפוך לתושבי הים, שמאכלסים ים או אוקיאנוס זה או אחר, וכמה מעטים מהם אכן מתפתחים. נכון, אנחנו יכולים לומר במובן מסוים שאנו רואים בבירור שליצורים שאנחנו פוגשים בממלכות השונות של הטבע יש חוקי התפתחות וכוחות פנימיים; אך הכוחות והחוקים מוגבלים על ידי סביבתם ועל ידי אי היכולת שלהם להביא את עצמם להרמוניה עם סביבה זו.

ובאמת איננו יכולים להכחיש שיש משהו דומה כאשר אנו מדברים על מזל טוב או רע אצל אנשים. שם אנו רואים שהכוח של האדם לחיות את חייו עד סופם לא יכול להפוך למציאות בגלל המכשולים הרבים שחוסמים אותו ללא הרף; או שאנו יכולים לראות שאדם – כמו גביש בר-מזל שיכול לפתח את זוויותיו לכל הכיוונים – יהיה בר מזל כל כך עד שיוכל לומר ביחד עם הגביש: שום דבר לא חוסם אותי; הנסיבות החיצוניות ודרכו של העולם מסייעות בידי כל כך עד שהן משחררות את מה שקיים כיעוד בתוך הליבה הפנימית ביותר של ישותי. ובדרך כלל רק במקרה זה יאמר האדם שהוא בר-מזל; נסיבות אחרות ישאירו אותו אדיש, או ייאלצו אותו לדבר ישירות על מזל רע. אך איננו יכולים לדבר על מזל רע במקרה של גבישים, צמחים או אפילו כמויות של ביצי הדגים שנכחדות בים לפני שיכלו להתפתח ליצורים חיים, אלא אם כן אנו מדברים באופן סמלי בלבד או בצורה של פנטזיה. אנו מרגישים שכדי שיהיה נכון להשתמש במושגים מזל טוב או רע, עלינו לעלות לרמה של חיי האדם. ושוב, גם כאשר מדברים על חיי אדם, מיד אנו שמים לב לגבול שמעבר לו איננו יכולים עוד לדבר על מזל בכלל, למרות הכוחות החיצוניים שאולי מכשילים, מעכבים, מתסכלים או הורסים את חיי האדם באופן ישיר. אנו חשים שאיננו יכולים לדבר על מזל רע במקרה של קדוש מעונה דגול שיש לו משהו חשוב למסור לעולם, שנדון למוות על ידי סמכויות עוינות. האם מוצדק לדבר על מזל רע במקרה של ג'וֹרדנו בְּרוּנוֹ, למשל, שהועלה על מוקד? אנו חשים שיש משהו באיש עצמו שמונע מאתנו לדבר על מזל רע, או במקרה שהוא היה מצליח, על מזל טוב. כך שאנו רואים שמזל טוב ומזל רע שייכים בהחלט לספרה האנושית – ובתוכה לספרה צרה עוד יותר.

כשמדובר באדם עצמו, ברגשותיו כלפי המזל הטוב או הרע בחייו, נראה שכאשר אנו מנסים לתפוס זאת באופן קונצפטואלי, אנו מצליחים לעיתים רחוקות מאד. כי רק חישבו על סיפורו של דיוגנס (Diogenes) (גם בבסיס סיפור זה אפשר שעומדת אגדה, ואפשר שיכול היה לקרות). כאשר אלכסנדר מוקדון האיץ בו לבקש חסד כלשהו – ללא ספק מזל גדול, דיוגנס ביקש דבר שמעט מאד אנשים היו מבקשים: שאלכסנדר יזוז מעט כדי לא להסתיר ממנו את אור השמש. זה מה שהוא ראה שחסר לו כדי שיהיה מאושר באותו רגע. כיצד היו רוב האנשים מפרשים את מזלם ברגע כזה? בואו נלך הלאה. חישבו על אדם שמחפש עונג, אדם שמחשיב את עצמו לבר-מזל רק כאשר כל רצונותיו, שמתעוררים מתוך התשוקות והאינסטינקטים שלו, באים על סיפוקם, ולעתים קרובות הסיפוק הוא תוצאה של הנאות בנאליות ביותר. האם מישהו מאמין שמה שאדם זה מכנה מזל יהיה מזל גם עבור הסגפן, עבור מישהו שמקווה לשפר את ישותו וחושב שחייו בעלי ערך רק אם הוא מתנזר בכל דרך אפשרית, ואף מטיל על עצמו כאב וסבל שלא היו נגרמים לו באמצעות מזל טוב או רע רגיל? כמה שוני במושגים של מזל טוב ומזל רע אצל הסגפן ואצל הנהנתן! אך אנו יכולים להמשיך עוד ולהראות שכל מושג של מזל שיהיה מקובל על כולם מתחמק מאתנו. עלינו רק לחשוב על האומללות העמוקה של אדם שללא סיבה, ללא כל בסיס של מציאות אמיתית, מוצף בקנאה עזה. חישבו על אדם שאין לו כל סיבה לקנאה, אבל מאמין שיש לו את כל הסיבות; הוא אומלל במובן העמוק ביותר של המילה, ועם זאת אין לו כל סיבה. המידה, העוצמה, של האומללות לא תלויה במציאות החיצונית, אלא פשוט ביחס של האדם למציאות החיצונית – במקרה זה באשליה מוגמרת.

העובדה שגם מזל טוב וגם מזל רע יכולים להיות סובייקטיביים בדרגה הגבוהה ביותר, שבכל פעם אנו נשלחים מהעולם החיצוני אל העולם הפנימי, משתקפת בסיפור מקסים שמספר ז'אן פול

(Jean Paul) בתחילת הכרך הראשון של ספרו Flegeljahre. בסיפור, איש שחי במרכז גרמניה מדמיין כמה מזל היה לוֹ לוּ היה כומר בשוודיה. זהו קטע מלבב ביותר שבו הוא מדמיין איך הוא היה יושב בביתו, והנה הגיע היום שבו החושך ירד כבר בשעה שתיים אחר הצהריים. אז אנשים היו הולכים לכנסיה כשכל אחד נושא את אורו בידו. לאחר מכן, עולות בו תמונות מהילדות – אֶחיו ואחיותיו, כל אחד נושא את אורו. יש כאן תיאור מקסים של ההנאה שלו מהאנשים שהולכים לכנסיה בחושך, כל אחד עם פנס משלו; או שהוא חולם על מצבים אחרים, שצפים ועולים מזיכרונות של סצנות מסוימות שמקושרות במחשבותיו: למשל, כאשר הוא מדמיין את עצמו באיטליה, הוא באופן כמעט מוחשי רואה את עצי התפוז, וכו'. זה גרם לו בכל פעם למצב רוח של אושר נפלא ביותר; אך לא היתה מעורבת כאן שום מציאות; כל זה היה רק חלום.

ז'אן פול, בסיפורו על חלומו להיות כומר בשוודיה, מצביע ללא ספק על משהו עמוק, שקשור בשאלות של מזל רע או טוב, על ידי כך שהוא מראה שאת כל הנושא ניתן להסב מהעולם החיצוני לישותו הפנימית של האדם. באופן מוזר למדי, נראה שמאחר שהמזל הטוב או הרע תלוי לחלוטין בישותו הפנימית של האדם, רעיון המזל כרעיון כללי נעלם. ועם זאת, שוב, אם נתבונן במה שהאדם בדרך כלל מכנה מזל טוב או מזל רע, אנו רואים שבאין סְפור מקרים הוא מתכוון לא לישותו הפנימית, אלא למשהו שמחוצה לו. אנו אף יכולים לומר: כמיהתו של האדם למזל טוב מושרשת עמוק בדחף הבלתי פוסק שלא להיות לבד עם מחשבותיו, עם רגשותיו, עם ישותו הפנימית, אלא להיות בהרמוניה עם כל מה שפועל בסביבתו. למעשה האדם מדבר על מזל טוב כאשר הוא לא רוצה שתוצאה כלשהי תהיה תלויה בו בלבד; להפך, הוא מייחס חשיבות גדולה להיותה תלויה לא בו, אלא במשהו אחר.

עלינו רק לדמיין את מזלו של המהמר – כאן ללא ספק לקטן ולגדול יש הרבה במשותף. עד כמה שזה נראה פרדוכסלי, אנחנו יכולים להשוות לקשר שבין מזלו של המהמר וסיפוקו של אדם שרוכש ידע מסוים. כי רכישת הידע מעוררת בנו את ההרגשה שבחשיבה שלנו, בחיי הנפש שלנו, אנו נמצאים בהרמוניה עם העולם. אנו מרגישים שמה שקיים בחוץ בצורת תמונה נמצא גם בנו, בהבנתנו את הדבר; שאיננו עומדים לבד כאשר העולם ניצב מולנו כחידה, אלא שהפְּנים עומד בהתאמה לחוץ, שיש קשר חי ביניהם, שהחוץ משתקף בפְּנים, ושב ומקרין החוצה מתוך הפְּנים. הסיפוק שיש לנו ברכישת ידע הינו הוכחה להרמוניה זו. אם אנו בוחנים את הסיפוק שיש למהמר מצליח, אנו יכולים רק לומר – אפילו אם אין לו כל מחשבה לגבי מקור סיפוקו – שסיפוק זה לא היה קיים כלל אם הוא עצמו היה יכול לגרום למה שקורה. סיפוקו מבוסס על העובדה שמעורב כאן משהו מחוצה לו, שהעולם "התחשב" בו, שהעולם תרם משהו לטובתו. הצלחתו מראה לו שהוא אינו עומד מחוץ לעולם, שיש לו בהחלט קשר, מגע עם העולם. והאומללות שמהמר חש כאשר הוא מפסיד נגרמת בגלל התחושה שהוא עומד לבד – המזל הרע נותן לו הרגשה שהוא נותק מהעולם, כאילו הקשר עם העולם נקרע.

בקיצור, אנו רואים שזו כלל אינה האמת שהאדם רואה במזל טוב או רע רק משהו שניתן לנעול בתוך עצמו. להפך, כאשר הוא מדבר על מזל טוב או רע, הוא מתכוון באופן העמוק ביותר למה שיוצר חיבור בינו לבין העולם. לכן, כמעט ואין בעידן הנאור שלנו נושא שלגביו האדם נוטה להאמין באמונות טפלות בקלות כזו, ובאופן כה מגוחך, כמו בנושא של מה שנקרא מזל, כפי שהוא מכנה את הציפייה שיש לו מכוחות חיצוניים מסוימים שבאים לעזרתו. כאשר מדובר במזל, אדם יכול להפוך למאמין הגדול ביותר באמונות טפלות. פעם הכרתי משורר גרמני נאור מאד. בתקופה שאני מדבר עליה הוא כתב מחזה. הוא ידע מראש שהוא לא יסיים את כתיבת המחזה עד סוף חודש מסוים. אך הייתה לו אמונה טפלה שהמחזה לא יזכה להצלחה אם לא יישלח למנהל התיאטרון לפני היום הראשון של החודש הבא; על פי אמונתו, אם זה יהיה מאוחר יותר, המחזה לא יזכה להצלחה. יום אחד הלכתי ברחוב ראיתי אותו נוסע במהירות גדולה על אופניו לדואר. בעקבות ידידותי איתו ידעתי שעבודתו הייתה רחוקה מלהיות גמורה; לכן חיכיתי לו שייצא. "שלחתי את המחזה לתיאטרון", הוא אמר. "סיימת אותו?" שאלתי אותו. והוא ענה: "יש לי עדיין עבודה לעשות במערכות האחרונות, אבל שלחתי אותו עכשיו כי אני מאמין שהוא יוכל לזכות להצלחה רק אם יגיע לפני סוף החודש הזה. אך כתבתי שאם המחזה מתקבל, הייתי רוצה שיחזירו לי אותו כדי שאוכל לסיים את כתיבתו; אבל היה עלי לשלוח אותו עכשיו." כאן אנו רואים איך אדם מצפה לעזרה מבחוץ, איך הוא מצפה לכך שלא הוא לבד, עם כישרונו או כוחותיו שלו, ישפיע על מה שאמור לקרות, אלא שהעולם החיצוני יבוא לעזרתו, שיהיה לעולם עניין בו, כך שהוא לא יעמוד לבדו.

זה רק מוכיח שבסופו של דבר הרעיון של מזל ככלל מתחמק מאתנו כשאנו מנסים לאחוז בו. הוא מתחמק מאתנו גם כאשר אנו מסתכלים בכל ספרות שנכתבה עליו. כי אלה שכותבים על נושאים כאלה הם בדרך כלל אנשים שהעיסוק שלהם הוא לכתוב. אך כולם יודעים שאדם יכול לדבר באופן נכון רק על משהו שיש לו אתו חיבור חי, ולא רק קשר תיאורטי. לפילוסופים או לפסיכולוגים שכותבים על מזל יש קשר חי עם מזל טוב או רע רק באופן שהם עצמם חוו אותו. ישנו גורם אחד משמעותי מאד: שהקוגניציה באשר היא, כאשר היא פוגשת אותנו בעולם האנושי בחוץ, הידע כאשר תופסים אותו במובן נעלה, מבטא כבר מלכתחילה סוג של מזל טוב. כל מי שחש אי פעם את העונג הפנימי שהידע מסוגל להעניק יודה בכך. כל הפילוסופים הדגולים ביותר, מאריסטו ועד לפילוסופים של זמננו, ראו בניכוס חוכמה וידע מזל טוב במיוחד. אך מצד שני, עלינו לשאול את עצמנו: מה משמעותה של תשובה כזאת לשאלת המזל עבור מישהו שעובד במכרה, בחושך, כמעט כל ימות השבוע ללא יוצא מן הכלל, או עבור מישהו שנקבר במכרה ואולי עוד נשאר בחיים במשך מספר ימים, בתנאים נוראיים ביותר? מה הקשר של פירוש פילוסופי כזה למה ששוכן בנפשו של אדם שעליו לבצע בחייו איזה תפקיד בזוי, ואולי אף דוחה? החיים נותנים תשובה מוזרה לשאלת המזל, ויש לנו ניסיון עשיר שמראה שבהקשר זה לעתים קרובות תשובות הפילוסופים רחוקות באופן גרוטסקי מהניסיון של חיי היומיום, אם נתבונן בחיים כפי שהם באמת. החיים מלמדים אותנו משהו אחר לגבי המזל. כי החיים מופיעים כניגוד בולט למושגים המקובלים לגבי מזל. מקרה אחד יכול לשמש דוגמא למקרים רבים.

נניח שאדם בעל רעיונות נשגבים, שאף ניחן בדמיון יוצא מן הכלל, נאלץ לעבוד במשרה צנועה; ונניח שהיה עליו לבלות כמעט את כל חייו כחייל פשוט. אני מדבר על מקרה שאיננו בדוי, אלא חייו של אדם בלתי רגיל לחלוטין, יוסף עמנואל הילשר (Josef Emanuel Hilscher), שנולד באוסטריה ב-1804 ומת ב-1837. בגורלו עלה לשרת במרבית שנות חייו כחייל פשוט; למרות כישרונותיו המבריקים, הוא עלה רק לדרגה של אפסנאי. איש זה הותיר אחריו מספר רב של שירים, שלא רק שהם מושלמים בצורתם אלא הם גם חדורים בחיי נפש עמוקים. הוא גם השאיר אחריו תרגומים מצוינים לגרמנית של שיריו של ביירון (Byron). היו לו חיים פנימיים עשירים. אנו יכולים לדמיין את הסתירה המוחלטת בין מה שהחיים זימנו לו מבחינת המזל לבין חוויותיו הפנימיות. השירים אינם ספוגים בפסימיות כלל ועיקר, הם מלאי עוצמה וחיוניות. הם מראים לנו שהחיים האלה – למרות האכזבות הרבות הטבועות בהם – התרוממו לרמה מסוימת של אושר פנימי. חבל שאנשים שוכחים תופעות כאלו כל כך בקלות. כי כאשר עומדת מול עינינו דמות כזו, אנו יכולים לראות – מפני שהדברים שונים זה מזה באופן יחסי בלבד – שאולי אפשרי שאדם ייצור אושר מתוך ישותו הפנימית ביותר, אפילו כשנדמה שהמזל נטש אותו לגמרי בחייו החיצוניים.

כל אדם יכול להשתלח במזל, במיוחד מנקודת המבט של מדע הרוח – ובאמת, אם הוא נאחז במושגים פרימיטיביים או בכאלה המובנים באופן מוטעה, הוא עלול להתריס בפנאטיות נגד רעיון המזל הטוב, או להסביר את החיים באופן חד-צדדי מתוך הרעיון של גלגולים וקרמה. אדם יהיה פנאטי בהתרסתו נגד המזל אם בגלל הבנה מוטעית של עקרונות מדע הרוח הוא יאמר: כל שאיפה למזל טוב וסיפוק הינה בסופו של דבר אנוכיות בלבד, ומדע הרוח עושה כל מאמץ כדי להרחיק את האדם מהאנוכיות. אפילו אריסטו חשב שמגוחך לטעון שהאדם הצדיק יכול להיות מרוצה כאשר הוא חווה סבל בלתי רגיל. אין לראות במזל הטוב רק אנוכיות מסופקת, אך אפילו אם זה היה כך, עדיין היה לו ערך מסוים עבור האנושיות כולה. כי אפשר לראות שהמזל הטוב מביא את כוחות הנפש שלנו להלך רוח הרמוני מסוים, ועל ידי כך מאפשר להם להתפתח לכל כיוון; בעוד שהמזל הרע גורם לצרימה בחיי הנפש שלנו, המונעת מאתנו להשתמש בכל הכוחות שלנו. לכן, גם אם מחפשים את המזל קודם כול כדי לספק את האגואיזם בלבד, עדיין אנו יכולים לראות בו משהו שמקדם הרמוניה פנימית בכוחות הנפש, ויכולים לקוות שאנשים שכוחות הנפש שלהם מגיעים להרמוניה פנימית באמצעות המזל הטוב אולי יתגברו בהדרגה על האגואיזם שלהם; בעוד שהיה להם קשה לעשות זאת לו היו רדופים באופן מַתמיד במזל רע.

מצד שני, ניתן לומר: אם אדם שואף למזל טוב ומקבל אותו כסיפוק האגואיזם שלו, הוא יכול – היות וכוחותיו נמצאים בהרמוניה – לעבוד למען עצמו ולמען אחרים באופן מיטיבי. כך שאין לשפוט את מה שנקרא מזל טוב באופן חד-צדדי. שוב, אנשים רבים שחושבים שהם מבינים את מדע הרוח, כשלמעשה הם העיפו לעברו מבט חטוף בלבד, טועים לומר: הנה אדם בר מזל, והנה אדם חסר מזל; כאשר אני חושב על הקרמה, על כך שגלגול אחד משפיע על גלגול אחר, קל לי להבין שאדם חסר מזל הכין לעצמו את מזלו הרע עוד בגלגול קודם, ושבגלגול קודם אדם בר מזל הכין את מזלו הטוב. יש באמירה זו משהו ערמומי, כי במידה מסוימת היא נכונה. אך את הקרמה – זאת אומרת, את החוק שלפיו גלגול נקבע על ידי גלגול אחר – אין לקבל במובן של חוק מסביר בלבד. יש לראות בו משהו שחודר את רצוננו וגורם לנו לחיות על פי חוק זה, ושניתן להצדיק אותו בחיים רק אם הוא מאציל ומעשיר חיים אלה. לגבי המזל, ראינו שהחיפוש של האדם אחר האושר נובע מתוך כמיהה שלא לעמוד לבד אלא להיות בחיבור כלשהו עם העולם החיצוני, כך שעולם זה יתעניין בו. מצד שני, ראינו שהמזל – בסתירה עם עובדות חיצוניות – יכול להיגרם על ידי התפיסות של האדם בלבד, על ידי מה שהוא חווה מהעובדות החיצוניות.

היכן נמצא פתרון לסתירה זו, כזה שלא יהיה תלוי בתיאוריות מופשטות אלא במציאות עצמה? אנו יכולים למצוא פתרון זה אם נפנה את חשיבתנו למה שניתן לכנות הליבה הפנימית ביותר של ישות האדם. בהרצאות קודמות הראינו כיצד ליבה זו פועלת על האדם החיצוני, וגם מעצבת את גופו, ובנוסף מציבה את האדם במקום אותו הוא תופס בעולם. אם אנו ממשיכים להרהר ברעיון זה של ליבה פנימית, ושואלים את עצמנו כיצד הוא קשור למזל הטוב או הרע של האדם, יֵקַל עלינו למצוא את התשובה אם ניקח בחשבון שאירוע של מזל טוב יכול להשפיע על האדם באופן כזה שעליו לומר: התכוונתי לזה, רציתי בזה, השתמשתי בשכל הישר שלי, בתבונה שלי, כדי שהדבר יקרה, אבל כעת אני רואה שהתוצאה עולה בהרבה על כל מה שתבונתי תכננה, על כל מה שרציתי או יכולתי לראות מראש. האם קיים בעולם אדם אחראי שלא היה אומר דבר דומה באין ספור מקרים – שהוא אכן השתמש בכוחותיו, אך ההצלחה שנפלה בחיקו עלתה בהרבה על הכוחות שהוא הפעיל? אם אנו מבינים את הליבה הפנימית של האדם לא כמשהו שנמצא שם באופן חד-פעמי בלבד, אלא כמשהו שנתון לכוחות האבולוציה השלמה כפי שמדע הרוח תופס אותה; אם אנו מבינים את הליבה הפנימית כמעצבת לא רק גלגול אחד אלא גלגולים רבים, כלומר כמעצבת גלגול אחד כפי שהוא בהווה שלנו, כך שכאשר ליבה פנימית זו עוברת דרך שער המוות לעולם העל-חושי וחוזרת בבוא הזמן לחיים פיזיים בגלגול חדש – איזו גישה יכול לאמץ אדם שמבין את ישותו המרכזית באופן זה, שמבין את עצמו דרך השקפת עולם כזו – איזו גישה הוא יכול לאמץ לגבי ההצלחה שזורמת אליו באופן שתיארנו?

אדם כזה לעולם לא יכול לומר: זה מזלי הטוב ואני שבע רצון ממנו; עם הכוחות שהפעלתי ציפיתי למשהו חסר משמעות, אך אני שמח שמזלי הביא לי משהו גדול יותר. אדם כזה שמאמין ברצינות בקרמה ובגלגולים ארציים חוזרים ונשנים לעולם לא יאמר זאת, במקום זאת הוא יאמר: ההצלחה קיימת, אך אני חלש מול הצלחה כזו; לא אסתפק בהצלחה זו, דרכה אלמד להגביר את כוחותיי; אזרע זרעים בליבה הפנימית ביותר של ישותי, שיובילו לשלמות יותר ויותר גבוהה. ההצלחה שלא הייתי ראוי לה, שנפלה בחיקי במזל לא צפוי, מראה לי היכן אני חסר; עלי ללמוד ממנה. איך אדם כזה יתמודד עם מזל טוב כזה שנפל בחיקו במקרה? (משמעות המילה 'מקרה' כאן למשהו שנופל בחיקנו באופן בלתי צפוי, לא במובן הרגיל שלה.) שהרי עבורו אין זה הסוף אלא התחלה – התחלה שממנה ילמד ושתקרין על האבולוציה העתידית שלו.

ועכשיו, מהו היפוכה של הדוגמא שנתנו? נציב אותו בפנינו באופן ברור. כי אדם שמאמין בגלגולים ארציים חוזרים ונשנים ובקרמה, או בסיבתיות רוחנית, רואה במקרה של מזל טוב עידוד לכוחותיו ההולכים וגדלים, התחלה, סיבה להתפתחות נוספת. והיפוכו של דבר – אם בעת שמזל רע כלשהו מכה בנו באמצעות אירוע קשה, לא נקבל זאת כמכה, לא כהיפוכה של ההצלחה, אלא כדרך להתבונן אל מעבר לגלגול הארצי האחד; לראות בו תוצאה, סוף, משהו שבא אחרון, משהו שאת הסיבה לו יש לחפש בעבר, בדיוק כשם שאת השלכותיה של תוצאה שמופיעה כהצלחה יש לחפש בעתיד – בעתיד של האבולוציה שלנו. איך זה קורה?

את זה אנו יכולים להבהיר על ידי השוואה שמראה שלא תמיד אנו שופטים היטב את הגורמים שהובילו למסלול החיים שלנו. נניח שמישהו חי בבטלה על חשבון הכסף של אביו עד גיל שמונה-עשרה, ומבחינתו הוא נהנה מחיים מאושרים מאד. ואז כשמלאו לו שמונה-עשרה, אביו מפסיד את רכושו; הבן שכבר אינו יכול לחיות בבטלה נאלץ ללמוד מקצוע מתאים. בהתחלה זה יגרום לו לכל מיני צרות וסבל. "אוי לי!" הוא יאמר, "נחת עלי מזל רע כבד משקל." אך לא בטוח שבמקרה זה הוא השופט הטוב ביותר של גורלו. אם הוא לומד משהו מועיל כעת, אולי לכשיהיה בן חמישים הוא יוכל לומר: כן, בזמנו, כאשר אבי הפסיד את הונו, ראיתי בכך מזל ביש כבד משקל; עכשיו אני רואה שהמזל ביש לא היה שלי, הוא היה אך ורק של אבי; כי הייתי יכול להישאר אפס-לא-יוצלח כל חיי אילולא הייתי פוגש במזל ביש זה. למעשה הפכתי לאדם מועיל בחברה, גדלתי למי שאני עכשיו.

אז נשאל את עצמנו: מתי איש זה היה שופט נכון של גורלו? בשנתו השמונה-עשרה, כאשר פגש במזל הרע, או בגיל חמישים כאשר הסתכל לאחור על מזלו הרע? נניח שהוא ממשיך להרהר בדבר, ושואל שאלות לגבי הסיבה למזל רע זה. אז הוא עשוי לומר: באמת לא היה כל צורך שאחשוב את עצמי לחסר מזל בזמן ההוא. מבחוץ נראה בהתחלה כאילו נחת עלי מזל ביש מפני שאבי איבד את הונו. אך נניח שמאז ילדותי הייתי חרוץ ברצוני לרכוש ידע, נניח שכבר עשיתי דברים גדולים ללא כל כפייה מבחוץ, כך שההפסד של הכסף של אבי לא היה גורם לי אי נוחות, אז המעבר היה נראה אחרת לגמרי; המזל הרע לא היה משפיע עלי. הסיבה למזל הרע נראית כאילו היא קיימת מחוצה לי, אך במציאות אני יכול לומר שהסיבה העמוקה יותר קיימת בתוכי. כי הטבע שלי היה זה שגרם לכך שחיי בזמן ההוא היו מלאים בכאב ובסבל. אני הוא שמשכתי את המזל הרע לעצמי.

כאשר אדם כזה אומר זאת, הוא כבר התחיל להבין שלמעשה משהו בתוכנו מושך כל מה שמגיע אלינו מבחוץ, ושהמשיכה נגרמת דרך האבולוציה שלנו. ניתן לראות בכל מזל רע תוצאה של פגם כלשהו בעצמנו; הוא מראה שמשהו בנו לא מפותח כפי שהיה אמור להיות. כאן יש לנו מזל רע כהיפוכה של ההצלחה, מזל רע כסיום, כתוצאה, כמשהו שאנו עצמנו גרמנו לו בשלב מוקדם יותר של האבולוציה שלנו. אם במקום להתלונן על המזל הרע שלנו, ובמקום להשליך את האשמה על העולם החיצוני, אנו מסתכלים בליבה של ישותנו הפנימית ומאמינים בכנות בקרמה, זאת אומרת בסיבתיות הפועלת מגלגול אחד למשנהו, אז המזל הרע הופך לאתגר שמזמין אותנו לראות בחיים בית ספר בו אנו לומדים להפוך את עצמנו ליותר ויותר מושלמים. אם אנו מתבוננים בדבר באופן כזה, הקרמה ומה שאנו מכנים חוק הגלגולים הארציים החוזרים ונשנים יהפכו לכוח המכוון לכל מה שמעשיר את החיים ומגדיל את משמעותם.

אין ספק שניתן להעלות את השאלה: האם עצם הידיעה של חוק הקרמה מעצימה את החיים באופן מובהק, מעשירה אותם והופכת אותם למשמעותיים יותר? האם יש בכוחה של הידיעה להוציא מתוך המזל הרע מזל טוב? עד כמה שזה יראה מוזר לאנשים רבים בימינו, הייתי רוצה להאיר משהו שיכול להיות משמעותי להבנה מלאה של המזל מנקודת המבט של מדע הרוח. ניזכר בסיפורו של המרלינג אודות הנערה שהמזל הרע רדף אותה עד ליום מותה, ואף מעבר לקברה, מאחר שנקברה כאשר עדיין הייתה בחיים. אין ספק שכל מי שכוחות הידע לא חדרו למעמקי נפשו יחשוב שזה מוזר. אך נניח שהנערה האומללה חיה בסביבה שההשקפה של מדע הרוח הייתה מקובלת עליה, שבה השקפה זו הייתה גורמת לאדם לומר: שוכנת בקרבי ליבה מרכזית של ישות רוחית, אשר מתעלה מעבר ללידה ומוות, ואשר מראה לעולם החיצוני את ההשלכות של גלגולים קודמים, ומכינה את הכוחות לגלגולים הארציים הבאים. אפשר להניח שידיעה זו הייתה הופכת לכוח של הנפש בנערה, שהיה מגביר את האמונה בליבה פנימית שכזו. ואולי ניתן לומר: הכוח הנובע מהרוח ומהנפש, אשר מורגש באופן מודע ומשפיע על הטבע הפיזי, יכול היה להשפיע על מצב בריאותה של הנערה; וכוחה של אמונה זו יכול היה לתמוך בה עד לרגע בו הנער חזר, לאחר מות אביו. זה יכול להישמע מוזר לרבים שאינם מודעים לכוחו של הידע המבוסס על מציאות אמיתית – ידע שאיננו מופשט ותיאורטי בלבד, אלא עובד ככוח ההולך וגדל בנפש.

ועם זאת אנו רואים שלגבי שאלת המזל, אמונה זו לא מנחמת את אלה שמקובעים כל חייהם בעבודה שלעולם לא תספק אותם, את אלה שבקשותיהם מהחיים נדחות שוב ושוב. ועדיין, אנו רואים שהאמונה היציבה בליבה הפנימית של ישות האדם, והידיעה שחיים אלה הינם רק גלגול אחד מיני רבים, יכולות בהחלט להעניק כוח מעורר. כל מה שבהתחלה נראה לי בעולם החיצוני כמזל רע, כגורל מר של חיי, נהיה ניתן להסברה להבנתי הרוחנית דרך החיבור שלי ליקום האוניברסאלי שבו אני חי. אין בכוחה של נחמה כלשהי לעזור לנו להתגבר על מה שבהשקפה שלנו הינו מזל רע אמיתי. העזרה היחידה תבוא מהאפשרות לראות במכה ישירה שנוחתת עלינו חוליה בשרשרת הגורל. אז אנו מבינים שכאשר אנו חושבים על גלגול אחד בלבד, אנו רואים מראית-עין ולא מציאות. דוגמא לכך הוא הנער שהתבטל עד לשנתו השמונה-עשרה ואז, כשנחת עליו מזל רע והוא נאלץ לעבוד, הוא ראה בזה מזל רע ולא אירוע שזימן לו הזדמנות לאושר, בשלב מאוחר יותר. כך, אם אנו בוחנים את הדבר לעומק רב יותר אנו רואים בבירור, שהתבוננות בחיים מנקודת מבט אחת בלבד יכולה להוביל לתוצאה מדומה ותו לא, ושמה שנדמה לנו כמזל טוב או רע הינו מראית-עין בלבד, כאשר בוחנים אותו באופן מקיף. אנו נבין את משמעותו וטבעו האמיתי רק אם נחקור אותו במקומו הנכון בחייו השלמים של האדם. ועם זאת, אם מתבוננים בחיי האדם השלמים ככאלה המתרחשים בין לידה למוות, חיים המשוללים כל סיפוק שהוא בקשרים אנושיים רגילים ובעבודה רגילה לעולם לא ייראו לנו מובנים. כדי שיהיו מובנים – מובנים על פי המציאות שתיארנו לעתים קרובות במושגים שרק מדע הרוח יכול להחיות, כאשר מדובר בגורל האנושי האמיתי – הם יכולים להיות מובנים רק כאשר אנו יודעים שלמה שמובן לנו אין עוד כוח עלינו. ועבור האדם שעבור ישותו המרכזית המזל הטוב הינו רק תמריץ להתפתחות גבוהה יותר, גם המזל הרע הינו אתגר המזמין אותו לאבולוציה נוספת. וכך נפתרת הסתירה המדומה; כאשר אנו מתבוננים בחיים אנו רואים שהאופן בו אנו תופסים את המזל הטוב או הרע ככזה המגיע אלינו אך ורק מבחוץ משתנה והופך לאופן שבו אנו מתמירים את החוויות בתוכנו ולאופן שבו אנו מתייחסים אליהן. אם למדנו מחוק הקרמה לא רק לקבל סיפוק מההצלחה אלא לקחת אותה כתמריץ להתפתחות נוספת, אנו מגיעים גם לכך שנראה כישלון ומזל רע באופן זהה.

הכול עובר שינוי בנפש האדם, ומה שנראה כמזל טוב או רע הופך בה למציאות. ויש לכך השלכות רבות בעלות חשיבות אדירה. למשל, נניח שאדם דוחה על הסף את הרעיון של גלגולים ארציים חוזרים ונשנים. ונניח שהוא רואה אדם שסובל מקנאה המתבססת על תמונה דמיונית לגמרי שהוא עצמו יצר; או מישהו אחר שרודף אחר אושר דמיוני; או מהצד השני, הוא יכול לראות שמישהו שמפתח מציאות פנימית מתוך דמיונו בלבד, מפתח משהו מציאותי ביותר עבור החיים הפנימיים – זאת אומרת מתוך המראית-עין בלבד, ולא מתוך עולם העובדות האמיתיות. אולי הוא יאמר לעצמו: האם לא תהיה זו האי-הלימה המדהימה ביותר בנוגע לקשר של הטבע הפנימי של האדם עם העולם החיצוני, לו יסתבר שדווקא הדבר המסוים הזה אכן יתרחש בגלגול ארצי אחד? אין ספק שכאשר האדם עובר דרך שער המוות, תמחק כל אשליה של מזל או קנאה שהוא ראה בה מציאות. אך התוצאה של מה שהוא קשר לנפשו כהנאה או כאב ובאה לידי ביטוי בנימי רגשותיו, הופכת בנפשו לכוח שחי חיים משלו ומחובר להמשך האבולוציה שלו ביקום. כך, באמצעות הטרנספורמציה שתיארנו, אנו רואים שהאדם באמת נקרא לפתח מציאות מתוך המראית-עין.

עם זאת הגענו גם להסבר אודות הדברים שנאמרו בראשית ההרצאה. כעת מתברר לנו מדוע האדם אינו יכול לחבר את מזלו עם האני שלו, עם האינדיבידואליות שלו. אך גם אם הוא אינו יכול לחברו ישירות לאני שלו כאירועים חיצוניים שמגיעים אליו ומרוממים את קיומו, הוא בכל זאת יכול להתמיר אותו בתוכו, כך שמה שבהתחלה היה מראית-עין חיצונית הופך למציאות פנימית. על ידי כך האדם הופך למי שמתמיר את המראית-עין החיצונית להוויה, למציאות. אך כאשר אנו מתבוננים בעולם סביבנו, אנו רואים כיצד נסיבות חיצוניות מונעות מקריסטלים, צמחים ובעלי חיים לחיות באופן מלא על פי החוקים הפנימיים של צמיחתם; אנו רואים כיצד אין ספור זרעים נכחדים מבלי להגיע לכלל קיום אמיתי. מה אינו מתרחש במקרה שלהם? מדוע איננו יכולים לדבר כאן על מזל טוב או רע כפי שתיארנו זאת? הסיבה היא שאלה אינן דוגמאות של משהו חיצוני שהופך לפנימי כדי שהוא ישתקף בפנימי והמראית-עין תותמר לישות אמיתית. האדם יכול להשתחרר מהמציאות החיצונית ולחוות מציאות חדשה רק מפני שבמרכז ישותו קיימת הליבה הפנימית. מציאות זו שהוא חווה בתוכו מרוממת את שגרת קיומו מעל לחיים החיצוניים; כך הוא יכול לומר: מצד אחד, אני חי בקו התורשה, מאחר שאני נושא בתוכי את מה שירשתי מהוריי, מהסבים שלי וכו'. אך אני חי גם בקו רוחני של סיבתיות, שיכול להעניק לי משהו בנוסף למזל שיכול להגיע אלי מהעולם החיצוני. די בעובדה זו בלבד להבהיר שאכן האדם הינו חלק משני עולמות – עולם חיצוני ועולם פנימי. אתה יכול לקרוא לזה דואליזם, אך עצם האופן בו האדם מתמיר את המראית-עין למציאות מראה לנו שהדואליזם עצמו אינו אלא מראית-עין בלבד, כי המראית-עין החיצונית שבאדם מותמרת כל הזמן למציאות פנימית. בנוסף, החיים מראים לנו שאנו מכנים שקר עובדה אמיתית, החוויה שאנו חיים בדמיוננו הופכת בתוכנו למציאות.

כך אנו רואים שמה שאפשר לכנות בשם מזל טוב ורע קשור קשר הדוק למה שקיים בתוך האדם. אך אנו רואים גם כמה הדבר קשור להשקפה של מדע הרוח, שהאדם עומד ברצף של חיים ארציים חוזרים ונשנים. אם אנו מתבוננים בדבר באופן זה, אנו יכולים לשאול: האם אז איננו מבססים את האושר הפנימי שלנו על מראית-עין חיצונית ורואים בו משהו קבוע באבולוציה שלנו? כל מזל טוב חיצוני שהוא מנת חלקנו מאופיין במה שסולון(Solon) אמר לקרסוס (Croesus): אל תקרא לאף אדם מאושר עד שאינך יודע את סופו. כל מזל טוב שמגיע אלינו מבחוץ עלול להשתנות: מזל טוב עלול להפוך למזל רע. אך מה בתחום המזל לעולם לא ניתן יהיה לקחת מאתנו? מה שאנו עושים עם המזל שמגיע אלינו, בין אם הוא בא בעקבות הצלחה או כישלון. בסופו של דבר אפשר לתאר את כל הקשר של האדם למזלו באמצעות האמירה העממית המצוינת והאמיתית: כל אחד יוצר/מעצב את מזלו (ובמקור: כל אחד הוא הנפח של מזלו). אנשים פשוטים חיברו אמירות רבות המתייחסות למזל, יפות ומתאימות לו להפליא, ומהאמירות האלה אנו יכולים לראות את עומק הפילוסופיה הקיימת בהשקפותיו של האדם הפשוט ביותר. בהקשר זה, אלה שרואים את עצמם כמוארים ביותר יכולים ללמוד הרבה מאד מהם. כמובן שלעתים קרובות אמיתות אלה מוצגות בצורה גולמית מאד. יש אפילו פתגם שאומר: כנגד תכונה אנושית אחת האלים עצמם נאבקים לשווא. יש גם פתגם שראוי לציון שמקשר תכונה מסוימת זו – שנגדה נאמר שהאלים נאבקים לשווא – במזל, ואומרים: לטיפשים יש הכי הרבה מזל. אל לנו להסיק מכך שהאלים רוצים לתגמל אנשים כאלה במזל כדי לפצות על טיפשותם. אך הפתגם הזה משקף מודעות ברורה לעומקים הפנימיים ולצורך להעמיק את מה שעלינו לכנות תלותם ההדדית של האדם והמזל בעולם. כי כל עוד החוכמה שלנו מתייחסת לדברים חיצוניים בלבד, אין בכוחה לסייע לנו יתר על המידה. היא יכולה לעזור לנו אך ורק כאשר היא עוברת תהליך של שינוי והופכת בתוכנו למשהו אחר, כלומר כאשר היא שבה ורוכשת את התכונה, שבתחילה הייתה קיימת באדם הפרימיטיבי, תכונה שמאפשרת לבנות על הליבה המרכזית החזקה שמעבר ללידה ומוות, הליבה הפנימית שניתן להסבירה רק לאור גלגולים ארציים חוזרים.

כך מה שאדם חווה כמראית-עין של מזל בעולם החיצוני נבדל ממה שאנו יכולים לכנות המהות האמיתית של המזל. מהות זו נולדת ברגע שהאדם יכול לעשות משהו עם העובדות החיצוניות של חייו, יכול להתמיר ולהפנים אותן עם הליבה המתפתחת של ישותו, שעוברת מגלגול לגלגול. וכאשר אדם חולה – הרדר (Herder) – פונה לבנו, תוך שהוא חש בכאב פיזי קשה מנשוא, ואומר לו: "הַב לי מחשבה נעלה ויפה, ואתרענן איתה", אנו רואים בבירור שבחיים מלאי ייסורים הרדר מצפה להארה של מחשבה יפה כגורם מרענן – זאת אומרת כמתנה מידי המזל הטוב.

מכאן קל לומר שעל האדם עם ישותו הפנימית ליצור את מזלו. אך נתמקד במחשבותינו בהשפעה החזקה של השקפת העולם של מדע הרוח שהצלחנו לנגוע בה היום, לא כידע תיאורטי בלבד, אלא כידע שמעורר את הליבה של נפשנו, כי הוא מלא במה שמתעלה מעבר למזל טוב או רע. אם אנו תופסים את השקפת העולם בצורה זו, היא תעניק לנו מחשבות נעלות יותר מכל השקפה אחרת, מחשבות שמאפשרות לאדם – אפילו ברגע בו הוא נאלץ להיכנע למזל רע – לומר: "אין זה אלא חלק מהחיים השלמים."

שאלת המזל הועלתה היום, כדי להראות כיצד הקיום היומיומי נעשה אצילי ועשיר יותר באמצעות מחשבות אמיתיות אודות החיים השלמים שמדע הרוח יכול להעניק לנו, שאינן נוגעות רק בחיים כתיאוריות אלא מביאות איתן את כוחות החיים. וזהו הדבר החיוני. עלינו לדאוג שלא רק שיהיו לנו סיבות חיצוניות לנחמה עבור מי שצריך ללמוד לשאת את מזלו הרע דרך התעוררותם של כוחות אלה, אלא גם להיות מסוגלים לתת לו את הכוחות הפנימיים האמיתיים, שמובילים אל מעבר לספרה של המזל הרע אל הספרה שאליה הוא שייך, למרות שנראה שהחיים סותרים זאת. אך את זה יכול לתת רק מדע שמראה שהחיים האנושיים קיימים מעבר ללידה ולמוות, ועדיין מחוברים לכל היסודות המיטיבים של סדר העולם שלנו. אם אנו יכולים לבטוח בכך בהשקפת עולם, אז אנו יכולים לומר שהשקפת עולם זו מגשימה גם את תקוותיהם של טובי האנשים; אנו יכולים לומר שעם ביטחון זה האדם יכול להסתכל על החיים כמישהו שלמרות שהגלים הגועשים משליכים את ספינתו לכל עבר, הוא עדיין מוצא בקרבו אומץ לא לסמוך על דבר בעולם החיצוני, אלא אך ורק על כוחו הפנימי ועל אופיו. ואולי ההערות של היום יציבו בפני האנשים אידיאל שגיתה תיאר עבורנו בצורה מסוימת, אך שאותו אנו יכולים לפרש, מעבר לתקוות של גיתה, כאידיאל לכל אדם. נכון, אין מדובר במשהו שיש להשיגו באופן מידי בגלגול אחד של האדם, אלא באידיאל לחיי האדם בשלמותם – אם האדם שמושלך במהלך חייו לכאן ולכאן, בין מזל טוב לרע, מרגיש כמו מלח הנאבק בגלים סוערים שיכול לסמוך על כוחו הפנימי; יכולת זו חייבת להוביל לנקודת מבט שניתן לתארה כך, אם נאמץ את המילים של גיתה עם שינוי קל:

האדם עומד באומץ ליד ההגה

הספינה נדחפת על ידי הרוח והגלים –

הרוח והגלים לא משפיעים עליו.

הוא שולט בהם ומביט במעמקים הירוקים

ובוטח, בין אם ספינתו נהרסת או בטוחה בנמל,

בכוחות ישותו הפנימית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *