מהי אוריתמיה מרפאת? – 03

מהי אוריתמיה מרפאת?

לאסה וונרשו

Lasse Wennerschou

מהדורה ראשונה הודפסה בגרמנית בשנת 1994

בהוצאת גיתאנום, דורנאך

תרגום מגרמנית: יסמין תומר גרייס רוזן

 

מכתב שלישי

מה זו מחלה? כך את שואלת במכתבך. כיצד מגיע הגוף האתרי לרעיון 'למתוח' את עצמו, מדוע יכול הגוף להפוך קשה וכבד מדי? השאלה היא עתיקה, עתיקה מאוד, ובמשך הזמנים העסיקה הן רופאים והן פילוסופים ותיאולוגים. אני מנסה כעת להשיב לשאלתך בתור אוריתמיסט מרפא, ואולי דרך שאלה זו נתקרב יותר להבנת האוריתמיה המרפאת.

"כאשר הטבע הבריא של האדם פועל כשלמות, כאשר הוא ירגיש עצמו בעולם כשלמות גדולה, יפה, מכובדת וראויה, כאשר הנוחות ההרמונית מעניקה לו קסם חופשי וטהור" כותב גיתה, "אזי העולם, אילו יכול היה לחוש את עצמו, היה צוהל משמחה כמי שהשיג את מטרתו, ועומד נפעם נוכח השיא של התהוותו וישותו". איך אנחנו מרגישים, כאשר אנו מתמסרים לטבע? כאשר אני פותח את חושיי, כפי שעשיתי בימים האחרונים כאן בהידנזה, וקולט אל תוכי את האור הצלול, את רחש הגלים ואת שקיעות השמש שאין מילים לתארן, אזי ביכולתי לחוות כיצד הטבע פוגש בתוכי במשהו מוכר. זהו הגוף שלי. הוא זה המברך את ידידיו משכבר הימים, ואשר חש עצמו מוקף ועטוף בחכמה עתיקת היומין של אמא טבע.

כמה אחרת הדבר, כאשר אני סוגר את חושיי כלפי חוץ, כאשר אני הולך פנימה ורוצה לעורר שם את עולם האידיאלים המוסריים. אני רואה את הודם וגדולתם, ואני עצמי הנני כה עלוב לעומתם. הנפש שלי צריכה עדיין ללמוד כל כך הרבה, בכדי להגיע להרמוניה עם העולם הזה. נפשנו היא במידה מסוימת עדיין ילדותית ממש, לא בשלה – כן, יש לה אף מגרעות והיא שוב ושוב עושה שגיאות.

את העולם או הספירה שבהם מופיעים האידיאלים המוסריים, אני חווה כקשורים עמוק לחכמה אשר נותן לי הטבע. לחוויית 'הצהלה של היקום כאשר הוא רואה את הטבע הבריא של האדם' ניתן להתקרב אף בתוכנו פנימה. אני עצמי הנני גוף ונפש, ובו-זמנית הנני זקן וצעיר.

כאשר לנפש טוב ונוח ואין היא רוצה לפנות לאידיאלים, אזי היא נכנסת לקשר לא טוב לגוף, ועם הזמן היא גורמת לו למחלה. זוהי אחת האפשרויות להיווצרות של מחלה. מגוון האפשרויות להיווצרות מחלה הוא גדול כמו מגוון ה'שגיאות' האפשריות בתחום הנפשי. האם זו מחשבה ארכאית מדי, מוסרית מדי? בואי ננסה למשך זמן מסוים ללכת עם מחשבה זו ולבדוק אותה בחיים עצמם, גם אם כיוון החשיבה השליט הוא כזה אשר מחפש בחוץ ולא בפנים את הגורמים למחלות.

הגוף האתרי מתווך בין הגוף לנפש. בניידות של הגוף האתרי טמונה חכמה גדולה, והוא מנסה להעניק לנפש בדרכה לגוף משהו מחכמתו. אולם אם הנפש לא רוצה בזאת, אלא מנסה באופן 'קשה עורף' להבליט וליישם את תכונותיה, אזי היא מפריעה לתנועות מלאות החכמה של הגוף האתרי, וגורמת בכך לגוף הפיזי לחלות.

התהליכים אשר רק רמזתי עליהם כאן, מציגים את שדה ההתבוננות של האוריתמיסט המרפא וכמובן אף של הרופא. הדבר החשוב בעבורנו הוא לזהות מבעוד מועד את הנטיות המובילות למחלה. מכאן כי לא היה זה מקרה, שהשאלה הראשונה בדבר אוריתמיה מרפאת הוצבה על ידי אליזבת באומן, אשר לימדה אוריתמיה בבית-הספר וולדורף. בדיוק שם ניתן כביכול לתפוס בנטיות החולניות בידיים, והרצון לעזור הביא את השאלה.

הגוף האתרי זקן יותר ומלא חכמה יותר מהנפש. הוא 'משקף' כביכול את הנטיות החולניות של הנפש. במסגרת האוריתמיה המרפאת מועלית התרחשות נסתרת זו בהדרגה לתודעה הערה. בלי כל ספק מעודדת האוריתמיה המרפאת את הידיעה העצמית. הקריאה: 'דע את עצמך!' ליוותה אותנו בני האדם במשך זמן רב לפחות כמו השאלה 'מהי מחלה?'. ככל שאנו מוכנים יותר להיענות לקריאה: 'דע את עצמך!' ,כך מבשילה יותר הנפש שלנו, וכן אף סובל גופנו פחות מהפרעות.

האם את זוכרת את אותו נער מתבגר, אשר תיארתי באגרת האחרונה שלי? אצלו, הנפש לא רצתה להתאמץ, התפתחותה נעצרה והיא נעשתה פראית. היא השפיעה בעוצמה רבה על הגוף האתרי, מה שהתבטא גם בגוף: העמידה הכבדה ברגליים פשוקות, הזרועות התלויות, הגב העגול. כפי שכבר אמרתי, באוריתמיה המרפאת אנו לא מנסים ליצור מצב מנוגד למצבו של החולה, כלומר, אני לא הכרחתי את אותו נער לעמוד זקוף ומתוח, אלא אנו מנסים, כמו במקרה הזה, לגרום למחווה המוגזמת לחזור למידתה הנכונה. המטופל היה צריך ללמוד כעת לעצב את רגליו הפשוקות ואת ה'פתיחות פורצת הגבולות' שלו, כלומר, לתרגל את תנועת ה-'אָ' (A), והתוצאה היתה שהוא קיבל יציבה טובה וזקופה. כמה מלהיב לחוות תהליכים שכאלה!

ואכן האוריתמיה המרפאת מלהיבה שוב ושוב! אלא שבהתלהבותנו, אל לנו להפריז בהערכה שלנו כלפיה. אלא שיש לומר, כי בדיוק הודות לשיחה ולשיתוף הפעולה שבין הרופא לאוריתמיסט המרפא, קיבלה תרפיה חדשה זו למן ההתחלה אלמנט סוציאלי. וכי דווקא הודות לשיתוף הפעולה בין האוריתמיה המרפאת לסיוע התרופתי שנותן הרופא, ראה רודולף שטיינר עתיד מבטיח לאוריתמיה המרפאת.

בנסותנו לדמיין לנו עתיד מבטיח כזה, נוכל להיעזר בכך שנכוון את חושינו גם אחורנית. באוריתמיה המרפאת ניתן משהו חדש, אולם היא מצטרפת לזרם אשר ליווה את האנושות מאז עידן ועידנים: אמנות הרפוי. מאז שניתן היה לקרוא את הכתבים הקדומים, נדהמו המדענים מדרגת ההתפתחות הגבוהה של אמנות הריפוי בתרבויות הקדומות של המזרח. הכתבים בעניין ההיגיינה במצרים הקדומה היו מפותחים ביותר, ולרשות הרופא עמד שפע של אמצעי ריפוי שהופקו מצמחים, בעלי חיים ומינרלים. אפילו ניתוחים גדולים התבצעו בתקופות קדומות. באותם כתבים שבהם תוארו תרפיות ואמצעי היגיינה אלה, שגם היום ניתן ליישמם, ניתנו גם מנטרות, טקסים או מילים, אשר החולה צריך היה לחזור ולהגיד. האדם המודרני אך בקושי מסוגל להבין מילים פולחניות אלה. אנו דוחקים אותן מהר הצידה ומכנים זאת אמונות תפלות או גירוש שדים.

אולם בימי קדם, ולא רק במצרים, למילה הפולחנית היתה משימה מהותית באמנות הריפוי, וכפי שאף ניתן לראות זאת בכתבים העתיקים, הוכנסה המילה הפולחנית אף בהקשר לאמנות הריפוי התרופתי.

אם כיום איננו מסוגלים להבין את המנטרות הללו והן נראות לנו כל כך מוזרות, עדיין אין פירוש הדבר בהכרח כי הן לא מתארות מציאויות אשר כבר אין לנו גישה אליהן. עבור בני אדם של אז, עולם הרוח היה מלא בישויות, אשר מעשיהן השפיעו באופן מעצב על המישור הגופני והחברתי גם יחד. העובדה שעולם מלא ישויות זה נעשה פחות ופחות נגיש לנו וכי הוא מאיים להפוך לנו לבלתי מובן לחלוטין, זהו סימן היכר של תקופתנו.

אולם נראה כי אנשים בודדים מתחילים לשנות את השקפתם ומחפשים עולם גבוה יותר. לדרך זו אנו מתמסרים, גם אם זה בצעדים ראשונים ומהססים, גם כמתרגלים באוריתמיה מרפאת. המטופל בימי קדם חש את המילה הפולחנית כאמצעי ריפוי. מי שמתרגל את האוריתמיה המרפאת, מתחבר דרך העשייה שלו עם כוח המילה.

אני רוצה להדגיש: לא מדובר כאן בהחייאה של מנטרות ושיטות ריפוי קדמוניות בתקופתנו. השאלה היא, כיצד ביכולתנו למצוא קשר בין אמנות הריפוי של אז ושל היום. כיום יכולה המילה לפעול דרך האוריתמיה המרפאת. זה אף עוזר לגוף האתרי להיות מסוגל לקלוט את ההשפעה המרפאת של התרופות. כך נבנה גשר בין חכמת הטבע לאידיאלים מוסריים, בין חומרים מהטבע לבין המילה.

"המילה שולטת בעולם, והעולם מחזיק במילה" – זהו משפט לתרגול אשר רודולף שטיינר נתן לאוריתמיסטים להניח על לוח ליבם.

כעת מה שחשוב זה שכל אחד, הרופא, האוריתמיסט והמטופל, יבין ויתפוס מהי משימתו. כאשר אנו הופכים ביחד ליצירתיים, אזי כל אחד מאתנו מעורר באחר את האמן שבתוכו: "כל אמנות יש לה ספירה אינדיבידואלית משלה", אומר נובאליס, "ומי שלא מכיר ספירה זו ומבין אותה, לעולם לא יהפוך לאמן". אלה הן מילים אשר קוראות להתבוננות עצמית. אם נשתדל ללכת בעקבותיהן, כך שכל אחד מגשים את משימתו שלו, הרופא, האוריתמיסט המרפא והמטופל, אזי ייווצר מרחב נפשי אשר הינו חיוני להתרחשות של ריפוי.

יסוד אחד אשר היה שייך לאוריתמיה המרפאת מההתחלה, הוא יסוד הדממה. בדממה, בנסתר, נולדה האוריתמיה המרפאת, ואף כעת כשהיא התפתחה במשך שבעים שנה והתפשטה ברחבי העולם כולו, היא עשתה זאת בדממה. ביכולתנו כיום לקבוע מתוך הכרת תודה, כי בתוך דממה פעילה ושופעת זו, אלפי מטופלים קיבלו סיוע.

מתוך דממה דומה לזו, יש אף לזרוק אור על מחשבתו של התיאולוג הקדום הרבאנוס מאורוס מפרנקן אשר בגרמניה. הנס ציבולקה שם מחשבה זו בתחילת יומנו מהידנזה ('Sanddornzeit'): "המילה היא, מטבעה, החופשית שביצורים הרוחניים, אולם אף המאיימת והמסוכנת ביותר שבהם. לכן נחוצים שומרי המילים. אולם מיהם אלה? חיפשתי אותם במשך כל חיי" מאיימת ומסוכנת – וכך אף האדם. אנו לא רק נעשים חולים, אלא במידה גוברת והולכת אנו אף גורמים מחלות, הן לעצמנו והן לעולם. אולם אם נצא לחיפוש אחר מעיין המילה המרפאת, אזי נוכל להתקרב למקור של כל כוחות המרפא. האוריתמיה המרפאת רוצה לסייע לנו בדרך זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *