רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 17

ברלין, 18 בספטמבר 1920 

בין המושגים של מדע הרוח האנתרופוסופי שחייב לפעול למען ההתפתחות העתידית של ישות נפש האדם באופן הפורה, האינטנסיבי, וגם ההכרחי ביותר, יהיה המושג של הקיום הטרום-לידתי של האדם. נבחן מה יש להוסיף בכיוון זה למושגים ולרגשות השולטים באנושות המערבית כבר תקופות כה ארוכות. כאשר מישהו שטוען שהוא אדם מאמין, ללא קשר לדת אליה הוא שייך, מדבר היום על חיי הנצח, על האלמותיות של נפש האדם, הוא חושב קודם כול רק על כך שהוא ימשיך לחיות לאחר מותו, על המשך קיומה של נפש האדם. בעתיד, כאשר ההשקפות של מדע הרוח ישפיעו על מספר מספיק גדול של אנשים, אנו נדבר, בעיקר, על קיום נפש האדם לפני הלידה. אנו נדבר על מסע נפש האדם בעולמות הרוח לפני שהיא יורדת לקיום פיזי ארצי. בעיקר, נדבר על מה שקורה לפני הלידה או לפני ההתעברות, בדיוק כפי שאנו מדברים על מה שקורה לנפש האדם לאחר המוות. היום, עדיין לא מבינים מספיק עד כמה משמעותית התייחסות זו לקיום הטרום-לידתי בשביל כל חיי האדם, לא רק בשביל חייו הפנימיים, אלא גם בשביל חייו החיצוניים.

בואו נבחן לרגע מהי משמעות הדבר כשאנו מביטים בילד הצומח; כשאנו רואים, מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש, איך תווי הפנים שלו לובשים את צורתם החיצונית מבפנים, איך תכונות מסוימות מופיעות, נעלמות או נסוגות, וכך הלאה. ועדיין, אנו לא מבינים באמת איזה סודות של הקיום אנו רואים כאשר אנו מתבוננים בישות אנושית מתפתחת כזו. באיזו התלהבות נתבונן באדם המתפתח כאשר תהיה לנו המודעות: לפני שישות אנושית זו נולדה, ישותו הנפשית-רוחית הייתה למעלה בעולמות נפש-רוח. שם היא עברה חוויות באמצעות איברים של נפש-רוח, כשם שהאדם במהלך קיומו הפיזי עובר חוויות באמצעות איבריו הפיזיים.

אנו יכולים להתקדם עוד צעד אל תוך טבעה הפנימי של נפש האדם, ומנקודת מבט זו לקבל מושג מסוים על השינוי בהשקפות בהקשר זה. קחו את הדתות השונות שמדברות אל האנשים היום בדרשות ובדוקטרינות על הנצחיות והאלמותיות של הנפש על בסיס המסורות העתיקות שלהן. אנו לא צריכים לדבר על עניינים אלה מנקודת מבט תיאורטית; יש לדבר מנקודת המבט של החיים עצמם. עלינו לעקוב אחרי הרגשות שמתוכם זורמות רוב הדרשות והדוקטרינות התיאולוגיות אודות טענת הנפש האנושית לנצחיות. אינני מדבר על התוכן אלא על המניעים, הכוונות והרגשות העומדים מאחורי מה שנאמר בדרשות ובדוקטרינות התיאולוגיות. העובדה היא שבלי כל קשר לאמת, האדם יכול לחוות את הרגש, הנובע מאנוכיות פנימית של הנפש, שהנפש לא אמורה להיהרס ביחד עם הגוף! מדובר באמת באלמנט של אגואיזם בנפש שלא רוצה להיעלם. איננו יכולים לסבול את הרעיון של התפוררות; אנו כמהים להמשך קיומה של נפש האדם לאחר המוות. הדרשות והדוקטרינות התיאולוגיות פונות בדיוק לרגש זה של כמיהה לאלמותיות. על זה מתבסס מה שנאמר לאנשים בדתות השונות אודות אלמותיות הנפש. ניתן להשיג מאמינים על ידי כניעה לאגואיזם החבוי במעמקי נפשם. למעשה, אומרים לאנשים כאלה משהו שהם כמהים לו, משהו שאת ההפך שלו הם בוודאי אינם רוצים לשמוע. בשום דרך אחרת לא היו מגיעים כך לאמונה, אילו נפש האדם לא הייתה כמהה מתוך אנוכיות לכך שהיא לא תוכל להיהרס לאחר המוות.

אנו יודעים על פי מדע הרוח שנפש האדם למעשה כן שומרת על קיומה לאחר המוות. מהתיאורים הרבים שניתנו במהלך העבודה בתנועה זו, יכולנו גם לראות שעל בסיס מדע החניכה ניתן לדבר באופן מדויק ביותר על החוויות שלאחר המוות.

ראשית כול, לא נדבר על מה שנמצא באמת מעבר למוות, אלא רק על המניעים שעומדים מאחורי ההטפות של דוקטרינת האלמותיות. מדע הרוח אינו יכול לפנות למניעים אלה בניסיון למשוך אנשים. למעשה, מדע הרוח לא ימשוך אנשים כשהוא אמור לדבר על קיום נפש האדם לפני הלידה או ההתעברות, מפני שאין לו כל קשר לאגואיזם של הנפש. ככלל, אנשים אינם חושבים הרבה על מה שהם עברו לפני הלידה או ההתעברות, על מה היו חוויותיהם לפני שהם ירדו לגוף ארצי. כלפי שאלה זו הם נשארים פחות או יותר אדישים, מפני שהיא אינה מעוררת את אותה הכמיהה כמו השאלה של החיים לאחר המוות. התחום הזה יעניין רק את אלה שמתעורר בהם הרצון להבין את האדם בשלמותו, שיש בהם כמיהה לגלות את אותו כוח בנפש האדם שלמעשה עומד מאחורי מהותנו בעולם הפיזי החיצוני הודות לגוף שלנו. בתרבות המערבית שלנו, שדינה הידרדרות, אלא אם כן יחדרו בה כוחות חדשים, יש מעט מאד רצון ומושגים מעטים שניתן לפנות אליהם כדי לדבר על חיי הנפש האנושית לפני הלידה. כידוע לכם, הכנסיות רואות רעיון זה ככפירה; הן אינן מבינות שעל ידי כך הן אינן מלמדות באמת כריסטיאניות אלא פילוסופיה אריסטוטליאנית. כאשר הפילוסופיה של אריסטו נכללה בפילוסופיה של הכנסייה בימי הביניים, הלכה והשתלטה בפילוסופיה של הכנסייה הדוקטרינה שאת מקורה, או את בריאתה, של כל נפש אנושית אינדיבידואלית יש למצוא בלידה, או בהתפתחות העובר האנושי ברחם אימו. וכך, בהדרגה, הופיעה האמונה שהכחשה זו של הקיום הקודם של הנפש האנושית הינה חלק מהדוקטרינה האמיתית של הכנסייה, של הכריסטיאניות. אך היא לא הייתה חלק ממנה. התורה המעשית האמיתית של הכריסטיאניות כוללת את החדירה של עולמות הרוח. חדירה לתוך עולמות הרוח לא יכולה להתקיים ללא הבנה של הקיום הקודם של הנפש האנושית.

אך התרבות המערבית נגועה בתורות מרובות. הדברים הרחיקו לכת עד כדי כך שכבר אין לנו אפילו את האמצעים בשפה שלנו כדי להביע מהי האמת בתחום זה. אם אנו עדיין דבקים בהשקפת עולם דתית, או בסוג כלשהו של השקפת עולם פילוסופית רציונלית, אנו מדברים על אלמותיות הנפש האנושית. בכך שיש לנו את המילה “אלמותיות” של הנפש האנושית, אנו מצביעים על העובדה שבאמצעות מילה זו אנו שוללים למעשה רק את המוות, לא את הלידה; כי באיזו מילה ניתן להשתמש כדי להראות קיום קודם באותו האופן בו המילה “אלמותיות” מצביעה על קיום שלאחרי? מדוע שלא נשתמש במילה “אל-לידתיות,” שמוצדקת, כאשר יש לנו ידע רוחי אמיתי, בדיוק באותה המידה כמו המילה “אלמותיות?” זאת יכולה להיות העדות הטובה ביותר למה שאבד במערב בגלל ההשפעה הישירה של הפעילויות של הדתות השונות: האמת אודות ישות האדם. האמת הזו אבדה אפילו מבחינת השפה. ומבחינת השפה, עלינו להביא לידי מודעות שנפש האדם נצחית, שהיא קיימת לפני הלידה בדיוק כשם שהיא קיימת לאחר המוות. אנו זקוקים למילה שתייצג את מצב ה-“אל-לידתיות” בדיוק כמו שאנו זקוקים למילה “אלמותיות.” אך כאשר תחשבו על הקיום לפני הלידה, ותפנו להיגיון הבריא, להיגיון שמאפשר לכם לחשוב על משהו עד לסיומו, תשאלו את עצמכם האם אתם עדיין מסוגלים לא לדבר על גלגולים ארציים חוזרים. כמובן, אם מדברים רק על אלמותיות, על קיום שלאחר המוות, אפשר להאמין: הנה, יש לנו חיים ארציים חד-פעמיים, ולאחר מכן יש נצח מסוג שונה לחלוטין! מבחינה הגיונית, לא תוכלו לחשוב כך כשמדברים על קיום קודם. כי אחרת, תצטרכו לשאול את עצמכם: איך זה שאני מגלה עכשיו שהנפש לא נבראה בלידה? מדוע שהיא תיווצר מתישהו לפני הלידה? בקיצור, תגיעו ללא ספק לחיים ארציים חוזרים כאשר מדברים על קיום קודם. זוהי עובדה בסיסית שבציביליזציה הארצית מעולם לא הייתה תפיסה של קיום קודם מבלי לדבר גם על גלגולים ארציים חוזרים ונשנים.

אך חישבו מה תהיה המשמעות מבחינת כל ההתייחסות לקיום ארצי זה אם הרעיון הזה של חיים ארציים חוזרים לא יהיה מוצג כסתם תיאוריה, אם ההשקפה הזו תמצא את דרכה לתוך חיי הרגש וגם לחיי הרצון של בני האדם, אם האדם יחווה את עצמו כישות שירדה מעולמות רוחיים והתגשם בגוף פיזי. אז, תדע שכאן על האדמה אתה שליח של עולם הרוח האלוהי; תדע שחיים אלה כאן הינם המשך של חיים רוחיים. כל מה שאנו נושאים בתוך עצמנו כחוש אחריות, כיכולות, מואר ומקבל עוצמות חדשות ממודעות כזו, כי אנו יודעים שהאלים שלחו אותנו למטה לקיום הפיזי הזה. רק אז הקיום הפיזי יקבל משימה לא מתוך עצמו, אלא משימה שנקבעה ממרומי השמיים. זה מה שמיוחד במדע הרוח – הוא אינו מדבר נגד האינטלקט, אלא חייב לדבר אל האינטלקט, כי יש להבין את הדברים האלה. ואם זאת, במידה בה אנו מאמצים את המושגים שבאים ממדע החניכה, מושגים אלה חודרים את הטבע האנושי שלנו כולו; הם חודרים לא רק למחשבות שלנו; הם חודרים לרגש, לרגשות שלנו; הם חודרים לרצון, ונותנים לנו מודעות לטבעו של המצב האנושי. לאופן בו אנו מתייצבים בעולם מתוך מודעות לקיום קודם של נפש האדם תהיה משמעות במיוחד עבור הציביליזציה של העתיד. הוא יחדיר את בני האדם עם האור והכוח ההכרחי כדי להשתחרר מכוחות ההידרדרות, שאחרת ידחפו את הציביליזציה באופן וודאי לברבריות בתחילת המילניום השלישי.

אין ספק שכל תחומי החיים לובשים צורה מיוחדת כאשר מתנהלים על פי השקפה כזו. שמעתם אותי מדבר לעתים קרובות על בית הספר וולדורף שנוסד בשטוטגרט. במובן מסוים, בית הספר הזה אמור ליישם באופן פרקטי את מדע הרוח האנתרופוסופי בהוראה ובחינוך. בפדגוגיה של המורים בבית הספר וולדורף, אין חשיבות מיוחדת להנחיות המופשטות שנמצאות כרגיל בספרי לימוד או בקווים המנחים בהוראה המאושרים על ידי המדינה. במקום זאת, יש חשיבות מיוחדת, למשל, לרגשות שאיתם המורה נכנס לכיתה. אחד מהרגשות האלה שיש להם השפעה רבה במיוחד מבחינה פדגוגית – הרגש שכל מורה חדור בו מפני שהוא הגיע ליעוד שלו מההיבט הזה – הוא יראת הכבוד כלפי הזרע האלוהי שמתגלה ופורח מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש, מתוך הישות שירדה מעולם הרוח הנצחי לעולם פיזי זה. המודעות של המורה שדרך שער הגוף הפיזי הוא פוגש ישות שירדה אליו מעולמות הרוח, היא הבסיס ליראת הכבוד העמוקה שיש למורה כלפי אותה ישות אנושית ההולכת ולובשת צורה בגוף הפיזי כישות נפש-רוח. אפשר להאמין בכך או לא, היום – למורה שיש לו את יראת הכבוד הזאת כלפי האדם המתפתח – יש בתוך עצמו כוח סודי, שבעזרתו הוא מלמד ומחנך באופן שונה לגמרי מהמורה שאין לו את יראת הכבוד הזו ושמאמין שהאדם מתחיל בקיומו ברגע בו הגוף הפיזי משתחרר מגוף האם. כי המורה מלמד ומחנך לא רק באמצעות מושגים ורעיונות. מעל לכול, הוא מחנך בעזרת הכוחות והתעצומות החבויים שעוברים בצורה מיסתורית מהמורה לילד.

ניתן להביא דוגמא לכך ולציין אותה כחשובה במיוחד. בתור מורים, אנו עשויים להרהר על הדרך בה נוכל להעביר לילד זה או אחר את רעיון האלמותיות. כמובן, על פי החשיבה הרגילה היום, המורה הוא החכם והילד הוא הטיפש. המורה החכם חושב: כיצד אוכל ללמד את הילד הטיפש הזה משהו על רעיון האלמותיות? אולי הוא יאמר לילד: ראה את הגולם של הפרפר! בפנים נמצא הפרפר; הוא יוצא ומתגלה לאחר שהגולם בוקע. כך זה גם במקרה של הנפש האלמותית בגופך – הגוף בוקע. רק שאת הנפש האלמותית אי אפשר לראות כמו שרואים את הפרפר, אבל כן אפשר לראות אותה דרך תפיסה על-חושית, והיא עפה לעולמות הרוח. ללא ספק, ניתן לחשוב על משהו מסוג זה וללמד את הילד את מושג האלמותיות באמצעות דימוי כזה. לדעתי, הילד לא יקבל הרבה בדרך זו, כשמלמד אותו את רעיון האלמותיות אותו סוג של מורה שנחשב לחכם על פי הסטנדרטים של היום. וזה מפני שהוא עצמו לא מאמין בזה! הוא רק המציא את זה. כשאחד מהמורים שלנו בבית הספר וולדורף מלמד את הילד בדרך זו את רעיון האלמותיות, העניין שונה לחלוטין. מפני שהוא עצמו מאמין בתמונה זו; הוא חדור באמת הזאת שהאלים הסמיכו את הגולם ואת הפרפר שמגיח מתוכו לייצג את תמונת האלמותיות של נפש האדם. הוא חדור במחשבה: זאת תופעה זהה – הפרפר המגיח ברמה נמוכה יותר, וברמה גבוהה יותר, הנפש היוצאת מתוך הגוף. אני לא המצאתי את התמונה; הכוחות האלוהיים-רוחיים עצמם הניחו אותה בטבע. הוא מאמין בכך באותה התלהבות שהילד אמור להאמין בה, והאמונה היא זו שעושה את ההבדל. אם למורה יש את האמונה הזאת, הוא יכול לעגן אותה גם בילד; אם אין לו אותה, או אם יש לו אותה רק כרעיון מופשט, לרעיון הזה לא תהיה השפעה מפרה. כי זה תלוי ברגשות שזורמים לתוך הכיתה, על הרגשות שניצתים בנפש שלנו מתוך הידע של הקיום הקודם.

רק אם מתייחסים ברצינות לכל מה שנובע מהקיום הקודם, ניתן לקבל מושג מדויק לגבי הקשר בין נפש האדם לגוף האדם. אם לוקחים ספר של ידע הקשור לנפש – קוראים לזה פסיכולוגיה – ניתן למצוא כל מיני תיאוריות על האופן בו הנפש פועלת על הגוף וכו’. לא תהפכו לחכמים מאד דרך תיאוריות אלה, מפני שהן רשתות מופשטות של מחשבות, וכשתגיעו לסיומן לא תדעו הרבה יותר ממה שידעתם קודם. מפני שבפסיכולוגיה, ישנן רק השערות מכל מיני סוגים על הדרכים בהן הנפש משפיעה על הגוף.

אם יודעים איך האדם שטרם נולד מתגשם בגוף פיזי, אז מתבוננים באדם המתפתח בתוך הילד באופן שונה לחלוטין. מגלים שישנם שני שלבים אצל האדם המתפתח. השלב הראשון מסומן על ידי התחלפות השיניים בסביבות גיל 7. מה מסמלת התחלפות שיניים זו? מדובר בשינוי הרבה יותר עוצמתי באורגניזם האנושי ממה שמאמינים לרוב. אך היום מתבוננים בדברים אלה מבחוץ. כשאנשים יתרגלו להתבונן בהם ברמת הנפש, בדרך שניתן לעשות זאת דרך מדע הרוח, מה הם יבינו? הם יאמרו: מוזר! עד להתחלפות השיניים, הילד לא יוצר מושגים מוצקים, מוגדרים; נכון, הילד זוכר הרבה אבל אינו שומר את הזיכרונות שלו במושגים; עדיין לא מופיעה אינטליגנציה ממשית. רק תתבוננו בילד בתשומת לב, ותראו איך הולכת ועולה בהדרגה היכולת לאינטליגנציה ממשית בתקופה בה מתחלפות השיניים. היום אנשים לא מבחינים בהבדל הקיים בין ילד בן 7 לילד בן 5 מבחינת התפתחות האינטליגנציה. אילו היו רק מתבוננים בהופעה ההדרגתית של הנפש אחרי גיל 7 – מורי וולדורף חייבים להתבונן בכך, כי כל ההוראה והחינוך שלהם מבוססים על כך – היו מבינים מיד באיזה כיוון יש להסתכל כדי לענות לשאלה: איפה היה האלמנט של האינטליגנציה שמופיע אחרי השנה השביעית? איפה הוא הסתתר? הוא היה בתוך הגוף; היה פעיל באורגניזם. אותו האלמנט שמשתחרר בגיל 7 והופך לאינטליגנציה היה בתוך הגוף, עיצב את הגוף, ונקודת השיא בפעילותו של עיצוב הגוף מגיעה עם השיניים הקבועות. הכוח המתפרץ ביחד עם השיניים הקבועות היה פעיל באורגניזם כולו. אך הוא כוח שפעיל בגוף רק עד לשנה השביעית. לאחר מכן, אין לו כבר כל קשר עם הגוף; הוא הופך לאינטליגנציה. הוא היה אינטליגנציה גם קודם; אך כאינטליגנציה הוא פעל בגוף. ראו מה מתרחש בגופו של הילד עד לשנתו השביעית. לאחר מכן, ראו מה יש לילד כאינטליגנציה אחרי גיל 7. אתם רואים את אותו הדבר. דרך הלידה, ירדה האינטליגנציה. בהתחלה, היא לא הייתה פעילה כאינטליגנציה, כישות נפשית; היא הופכת להיות פעילה באופן כזה בהדרגה, אחרי השנה השביעית. יש לכם כאן תמונה מוחשית של שיתוף הפעולה בין הנפש לגוף. עכשיו אתם יכולים לראות מה פעל בעיקר בגוף האדם עד לגיל 7. אין לכם מושגים מופשטים, מטופשים, שמישהו המציא ושם בספרי הלימוד שלנו, אודות האינטראקציה בין הגוף והנפש. יש לכם תמונות מוחשיות המראות מה פועל במהלך שבע שנים בדם ובעצבים, בשרירים ובעצמות, ואז הופך לאינטליגנציה של הילד.

בצורה כזאת, כשחודרים בהדרגה למה שמדע הרוח יכול לתת, מתחילים להכיר את ישות האדם בשלמות מהותה, בישותו הנפשית והגופנית. כעת, האדם עומד בפנינו בצורה שונה לחלוטין. זה מוזר – איך המדע המטריאליסטי שם לעצמו את המטרה לדעת מהו החומר, ואף-על-פי-כן לא יכול לדעת כלום, למשל, על טבעם של הכוחות הפעילים בגוף הילד עד לשנה השביעית. ועכשיו בא מדע הרוח ומלמד כיצד ניתן להגיע באמת להכרת החומר; מדע הרוח חודר ישר לתוך האלמנט החומרי. זוהי הטרגדיה של המטריאליזם – הוא נהייה יותר ויותר מופשט וכבר אינו מלמד מה מהותו של החומר באמת. מה יודע הרופא המודרני על הכבד והכליות, על הקיבה והריאות – כלומר על המבנים החומריים? יום אחד, כשהרפואה ומדעי הטבע יממשו את התובנות המושגות באמצעות מדע הרוח, כשמשהו ממה שניסיתי להביא בקורס שהתקיים בדורנאך באביב הזה יחדור^[1] למדע המודרני, יהיה אפשר לראות שהתובנה הרוחית תשפוך אור אפילו על מהות החומר, בעוד שהמטריאליסט פוגש את העולם כולו כמו אדם עיוור העומד מול צבע. הקיום החומרי הוא בדיוק זה שהמטריאליסט לעולם לא יכול להכיר.

שלב שני בחיי האדם הוא גיל ההתבגרות המינית; אצל הבנים מצביע עליו השינוי בקול, ואצל הבנות השינויים בגוף שמשפיעים על כל האורגניזם, ולא מתמקדים רק באיבר אחד בצורה כה ברורה כמו שינוי הקול אצל הבנים. אצל שני המינים, השינויים מתרחשים בסביבות גיל 14. שוב, זהו שינוי מהותי באורגניזם. מה באמת קורה שם? מה שונה לאחר גיל ההתבגרות המינית? כל חיי הרצון של האדם משתנים לחלוטין! נסו להשוות בן 19 עם בן 13, כאשר אתם מכוונים את תשומת הלב לחיי הרצון המוחשיים. חיי הרצון כולם נעשים שונים לגמרי; אחרת, רגשות של אהבה לא יכלו לחדור לחיי הרצון. שוב, טרנספורמציה בחיי הנפש! כשאנו חוקרים מה קורה באמצעות מדע הרוח, אנו מגיעים למסקנה הבאה: אנו מתאחדים יותר ויותר עם העולם החיצוני, במיוחד בתקופה בין התחלפות השיניים וההתבגרות המינית; אנו תופסים יותר ויותר מן העולם החיצוני הזה; הרצון שלנו מקבל יותר ויותר כיוון, ואנו לומדים להביא אותו לידי הרמוניה עם הדברים והאירועים של העולם החיצוני. כשאנו לומדים באמת את כל המורכבות הפוגשת אותנו כאן, אנו מגלים שבמשך הזמן הזה האדם רוכש לעצמו את אלמנט הרצון, לא מבפנים, אלא דרך קשר עם העולם החיצוני. גיתה אמר מתוך אינטואיציה עמוקה: “כישרון מעוצב בשקט, אופי מעוצב בזרם החיים.”^[2]

הכישרון נובע מבפנים. האופי, כלומר אלמנט הרצון, נוצר בזרם העולם, במערכת היחסים בין כוחות פנימיים וחיצוניים. האדם חייב תמיד להתגונן מול כול מה שבא אליו מהעולם החיצוני; הישות הפנימית חייבת להגיב; היא חייבת להתנגד למה שבא מהעולם החיצוני. האלמנט הזה שמפתח את הרצון בא לאדם באמצעות התקשורת המתחלפת עם העולם החיצוני, והוא פוגש כוח פנימי מהכיוון הנגדי. כוח זה מצטבר בגרון אצל הגבר, ובאיברים אחרים אצל האישה. הצטברות זו, התנגשות זו בין אלמנט הרצון החיצוני ואלמנט הרצון הפנימי, מתבטאת בטרנספורמציה של הגרון או איברים דומים. אפילו כאן ניתן לראות איך הרוח מהעולם החיצוני פועלת על אדם.

כעת תוסיפו זאת להשקפות של מדע הרוח שאותן אתם כבר מכירים. ידוע לנו שאנו יורדים מהעולם הרוחי-נפשי לתוך העולם הפיזי דרך ההתעברות או הלידה. אנו יודעים, מצד שני, שעם הגוף האסטרלי והאני אנו נכנסים לעולם הרוח כל פעם שאנו נרדמים. עולם הרוח, שנותן לנו את הנפש, פועל על עיצוב הצורה שלנו עד לגיל שבע, אבל לאחר מכן הופך לאינטליגנציה שלנו. עכשיו, האינטליגנציה הזו פוגשת את אלמנט הרצון – למעשה כבר מהלידה, אך זה קורה במיוחד בגיל ההתבגרות המינית, מפני שאז מתרחשת ההחלפה ביניהם. המאבק הזה בין אלמנט הרצון החיצוני ואלמנט האינטליגנציה הפנימי; בין אותו מימד רוחי שאנו עוברים בו בשינה – שאנו עוברים בו מהרגע בו נרדמים ועד שמתעוררים – והספרה הספציפית מעולם הרוח שעברנו בה לפני הלידה וההתעברות שלנו; המאבק בין מה שהבאנו איתנו ומה שאנו עוברים בשינה בכל לילה, מתבטא בהתפתחות הגרון, בהתפתחותו של מה שמתרחש באורגניזם בזמן ההתבגרות המינית. אלמנט רוחי פועל עם אלמנט רוחי אחר. אנו עוברים דרך עולם הרוח בין ההירדמות והיקיצה. בעולם הרוח הזה חבוי הרצון שמועבר אלינו; חבויה באורגניזם שלנו האינטליגנציה שאנו מביאים אותה דרך הלידה לתוך הקיום הפיזי. אנו יכולים להבין את גוף האדם כאשר אנו חווים אותו כהתגלות חיצונית של משהו שמתרחש מתוך מרחב הרוח.

בכל מקום בו מתבוננים, ובמיוחד כשמתבוננים באדם, אנו מגלים שכוחות רוחיים הם יסודות העולם. אנו מתחילים להבין את האדם רק כשאנו רואים את האינטראקציה בין כוחות רוחיים אלה. האנושות תאמץ את כל זה בעתיד. אז, לא יבינו איך בעידן מסוים בני האדם יכלו לומר: יש עולם חושי; פועלים בו אטומים, מולקולות, חלקיקים קטנים, שמתנגשים אחד בשני עקב תנועות מסוימות של אור או חשמל. לא, לא מדובר בהשפעות של אטומים ומולקולות; כוחות רוחיים הם אלה שפועלים שם! מאחורי כל מה שנקלט דרך החושים, פועלים כוחות רוחיים. ההיפוך הדרמטי יהיה שהאדם כבר לא יאמין שהוא מתהלך בערפל של אטומים ומולקולות; הוא יהיה מודע לכך שעם כל צעד הוא מתהלך בעולמות רוחיים. עולמות רוח שוכנים בתוכו, ועולמות רוח בונים אותו ומתמירים אותו. כשם שהאמונה המטריאליסטית שלנו, הדוקטרינה הדוגלת רק בחיים פּוֹסְט-מוֹרְטֶם, שלאחר המוות, הובילו אותנו בסופו של דבר למה שקורה עכשיו במזרח אירופה, כך התורה של הרוח תביא אותנו בעתיד לקיום שבאמת ראוי לאדם. אך רק תורה זו של הרוח, רק זו, יכולה להוביל מחדש לבנייה חברתית אמיתית, ורק כאשר האנושות תבין זאת, יוכלו הדברים להשתפר; אחרת הם רק ילכו ויידרדרו עוד ועוד.

כולכם בוודאי נתתם לעתים קרובות לדבריו של כריסטוס מהבשורות לעבור בנפשכם: “הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ.”^[3] מה המשמעות של דבריו אלה של כריסטוס? אין להם משמעות בעבור האדם המאמין באטומים ובמולקולות מפני שהוא מניח שלפני קיום ארצי זה, עם כל בעלי החיים, הצמחים ובני האדם שנמצאים בו, הייתה תצורה מעורפלת, ושמתוכה התפתחו בהדרגה השמש והפלנטות; ואז, תוך כדי התעבות ורוטציה מתמדת, נוצרו בסופו של דבר צמחים, בעלי חיים ובני אדם. אנשים בעלי חשיבה ורגש נכונים מסכימים עם מה שההיסטוריון המפורסם הרמן גרים אמר:^[4] בעידנים הבאים יהיה קשה להסביר את השטות של התיאוריה של קנט-לפלס, כי עצם של פגר שכלב רעב מסתובב סביבו מרעננת ומושכת יותר מאשר התיאוריה הזאת!” זה מה שאומר אדם בעל רגשות בריאים. מפני שכאשר אנו מתבוננים בעולם החושים, מה נמצא מאחורי הצבעים, מה נמצא מאחורי הצלילים? לא אטומים ומולקולות, אלא כוחות רוחיים המתנגשים בכוחות רוחיים שלנו וכך יוצרים את מרבד הצבע, את רשת הצלילים, ואת ספרת החום המשתרעים סביבנו. ואז, אם זה מה שבאמת נמצא סביבנו – דיברתי על כך כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת בהקדמה שלי לכתבים המדעיים של גיתה – רשמים חושיים משתנים ומאחוריהם עולם רוחי, אז אנו נחווה את מה שהיה ניתן לראות אילו יכולנו לנסוע מכדור הארץ אל כוכב מרוחק ומשם היינו מביטים לאחור אל כדור הארץ. משם לא היינו רואים את מה שנמצא בסביבתנו – עצים, עננים, צמחים ובעלי חיים – היינו רואים רק את מה שנמצא בתוך עור האדם. מה שרואים בכוכב הוא לא מה שרואות הישויות של כוכב זה, מפני שאין לזה כל משמעות בעבור כוכב זר. האור הזורם אליך מכוכבים אחרים איננו תהליך של העולם החיצוני; הוא תהליך בקרב הישויות השוכנות בכוכבים אלה, בדיוק כשם שאת מה שנמצא בתוך העור שלך ניתן לראות רק כאשר מתבוננים בכדור הארץ מכוכב אחר. כשמבינים זאת, כבר לא אומרים שהעולם נוצר מריבוי של אטומים שהתאחדו. בני האדם יוצרים אידיאלים; מה יקרה לאידיאלים אלה אם האדמה חוזרת להיות שוב רק אוסף של אטומים? כל העולם המוסרי, כל הרעיונות המוסריים, האתיים והדתיים שהופיעו אי פעם היו אובדים, נשכחים ונהרסים, אילו רק החומר והאנרגיה היו נצחיים. האנרגיה והחומר מביאים לתופעות חושיות. הרוח שאנו נושאים בתוכנו הינה נצחית, ורוח זאת מופיעה בצורה פיזית גם בגוף שמיימי אחר. מה שקיים מחוץ לעור של האדם איננו נוכח בשום אופן בעבור אותו גוף שמיימי אחר. לכן נוכל לומר שטבע מסוים נמצא סביבנו עכשיו; אנו נולדים שוב ושוב; טבע זה לא יהיה שם בעתיד; הוא יצטרך להתחלף בטבע שונה. מכל דבר שנוכח כעת, רק מה שחי בתוך העור האנושי יהיה עדיין קיים בתקופות עתידיות. לכן, ישוע כריסטוס אמר מתוך ידע אינטואיטיבי עמוק: “הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ!” הוא התכוון לכך שכל מה שאתם רואים בחוץ יעבור, אבל המילים היוצאות מפי לא יעברו; הם ימשיכו להתקיים!

נתבונן כעת מנקודת מבט זו בשקרים של העולם של היום. אנו שומעים את המטיפים המכריזים שהנפש אלמותית; אנו שומעים את האוניברסיטאות מכריזות שהחומר והאנרגיה ממשיכים להתקיים לעד. ואז באים המתפשרים החששנים שמנסים לפייס בין שני המושגים הללו. יהיה זה יותר הגון שהמאמינים בנצחיות החומר יאמרו שלא קיימת אלמותיות הנפש, ושהמאמינים באלמותיות הנפש ישללו את נצחיות החומר. אז הם יצטרכו להודות באמירה הכריסטיאנית האמיתית “הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי – כלומר תוכן הנפש שלי – לֹא יַעַבְרוּ!” שני המושגים סותרים אחד את השני; אילו לאנשים היה אומץ, הפרופסורים המטריאליסטים באוניברסיטאות היו מודים בכך שמבחינתם אין כל תוקף לכריסטיאניות. אלה שמשימתם היא להכריז על כריסטיאניות היו צריכים להיאבק למען הכריסטיאניות נגד המטריאליזם של האוניברסיטאות. העובדה שזה לא נעשה, שאנשים מנסים להדביק ביחד את שתי נקודות המבט – זה השקר הגדול של תקופתנו אודות החיים. במקום בו שולט השקר, מופיעים הזרעים שלו; הזרע של השקר מתפשט ומזדחל לתוך היבטים אחרים של החיים. זה קרה בצורה כה נרחבת במהלך הזמן מפני שאנשים לא ניסו לפנות לידע שיצביע באופן חד משמעי על קיום לפני הלידה, על חיים טרם ההיוולדות, ולא רק לקיום לאחר המוות. כל השקריות לגבי החיים, ששולטת כיום בתחומים כה רבים, נובעת מהעובדה שאנשים כה רבים רצו לדבר רק על קיום לאחר המוות – משהו שפונה רק לאנוכיות הנפש, ולא לידע. אי אפשר לעצור את רוח השקריות אם היא משתלטת על החלק הטוב ביותר בתוכנו – על האמונה העמוקה ביותר בתוכנו.

אך את הדברים הללו ניתן לבחון בצורה נכונה ומלאה אך ורק בהקשר של חיי האדם השלמים. מאז ימי הביניים ועד לזמננו, אנשים דיברו רק על “נכון” ו”לא נכון.” כמובן, כל אחד האמין שהוא אוחז בדבר הנכון ושכל מה שלא התאים לכך היה לא נכון. כשאנשים דיברו על נכון ולא נכון, הם דיברו מנקודת המבט של ההיגיון. ההיגיון היה הגאווה הגדולה של האנושות. אין זה כך היום. מאמריקה יצאה תורה שכבר השתלטה בפילוסופיה, ובגרמניה לבשה צורה מגוחכת במיוחד. כבר לא מדובר בנכון או אמיתי ולא נכון; אלא במה שנקרא פרגמטיזם, התורה של מה ששימושי ומועיל. אנשים מאמינים שמשהו נכון, שמשהו אמיתי, לא מפני שהבינו זאת בדרך ההיגיון, אלא מפני שאנשים כמו וויליאם ג’מס^[5] ואחרים טוענים שנכון ולא נכון, אמת ושקר, הינם רק מילים נרדפות לשימושי ומועיל או מזיק. אנו שמים לב שמשהו מועיל; לכן אומרים שהוא נכון; אנו שמים לב שמשהו מזיק; לכן אנו חושבים אותו כלא נכון. בגרמניה, זה מתבטא בפילוסופיית “כאילו.” למעשה, יצא ספר עבה בנושא מאת פרופסור אוניברסיטאי מסוים, וויהינגר,^[6] שלימד פילוסופיה במשך תקופה ארוכה בהאלה. פילוסופיית “כאילו” אומרת משהו כזה: איננו יודעים אם קיימים אטומים או מולקולות, אבל שימושי להסביר את העולם כאילו קיימים אטומים. לא יודעים האם יש משמעות בַּרת-קְיָמָא כלשהי לטוב, אבל שימושי להסביר את העולם כאילו שיש. לא יודעים אם יש אלוהים, אך זה מועיל לאנושות – יותר מועיל מאשר לא – לראות את העולם כאילו שיש אלוהים, וכך הלאה. אני רק מציג זאת בכמה דוגמאות. פילוסופיית “כאילו” הינה הגרסה הגרמנית לתורה האמריקאית שמה שמועיל או שימושי הוא נכון, ומה שמזיק איננו נכון.

לצד השקפות אלה הייתה השקפה נוספת בכל התרבויות העתיקות. בתרבות היוונית המאוחרת, היא כבר לא הייתה נוכחת, אבל עדיין אפשר להבחין בה בתקופות היווניות הקדומות יותר, אם לומדים תקופות אלה לא באופן אינטלקטואלי, אלא על פי האמת. בתקופות אלה, לא נאמר על השקפה כלשהי שהיא “אמיתית” או “שקרית;” נאמר שהיא “בריאה” או “חולה.” והיה לזה משמעות! כיום אנו מדברים על בריאות או חולי רק בהקשר של האדם הפיזי, כי בחיים הרגילים כבר אנו מתייחסים אך ורק אליו. אנו יודעים שממקום כלשהו בקוסמוס באים הכוחות ההופכים אותנו לבריאים או חולים. אבל כשאנו מדברים על הנפש והרוח, אנו כבר לא מתייחסים לבריאות או לחולי; כי בספרות אלה עברנו למושגים מופשטים, לתיאוריות. בתרבויות של התקופות הקדומות, כשמישהו אמר משהו נכון, הייתה לך התחושה שהדבר אירגן את רוחו בכיוון נכון, ושהוא בריא. כשהוא אמר משהו לא כשורה, מה שכיום אנו מכנים באופן מופשט “שקרי,” אנשים חשו באופן מוחשי שהדבר בא מהלך נפש חולה. “בריא” ו-“חולה” היו מונחים שהתייחסו גם לנפש; למעשה, מעל לכול, הייתה זו הנפש שעוררה תחושה זו. מתוך תחושה זו באה מילה שעליה אנשים מלומדים כתבו מאמרים פילולוגיים ארוכים – המילה “קָתַרְזִיס” בטרגדיה היוונית, מילה שבאה מתוך המיסטריות. על פי אריסטו, הקתרזיס מתרחש בנפש האדם כאשר היא מתבוננת בטרגדיה. פחד וחמלה מתעוררים בנפש, ומובילים למעין משבר, לקתרזיס, ובסופו של דבר הפחד והרחמים מטהרים את האדם. אם כן, התהליך המתרחש בנפש האדם כשהוא צופה בטרגדיה מתואר כתהליך מרפא המתרחש בנפש שמחוזקת. שם, באסתטיקה, באומנות, עדיין קיים המושג של אלמנט מרפא ושל אלמנט הגורם לחולי.

עלינו לחזור לכך! עלינו לרכוש שוב את המושג שמה שאנו מכנים כעת באופן מופשט “נכון” עולה מפני שהנפש, היורדת מהקיום הטרום-לידתי, לוקחת שליטה על הגוף ומארגנת אותו כך שהוא ייכנע כחומר רך ופלסטי לכוחות הנפש ההופכים אותו לבריא. זאת האמת. האלמנט הנפשי החולה בא מנפש שאינה מסוגלת להשתמש בגוף שלה ככלי, נפש שמתבטאת באופן עקום ומעורפל דרך הגוף שלה. עלינו ללמוד שוב להחליף את המושגים “נכון” ו-“לא נכון” או “שיקרי” במושגים “בריא” ו-“חולה.” עלינו לחוות שוב כאב פנימי שיכול להציף אותנו כשמישהו מביע השקפות לא נכונות; עלינו לחוש שוב סיפוק פנימי לנוכח האמת. רק כאשר נדבר באופן שווה על קיום טרום-לדתי ועל קיום פּוֹסְט-מוֹרְטֶם, או קיום שלאחר המוות, רק כאשר נלמד להשתמש במילה כמו “אל-לידתיות” בדיוק כמו שאנו משתמשים במילה אלמותיות, רק אז נוכל לחוות זאת. העובדה שאיננו חשים כך כעת מראה עד כמה רחוק סטינו מהידע של עולמות הרוח שמתוכם בא האדם.

תמצאו שהנושאים שדיברתי עליהם רק בקצרה היום מתוארים באופן מפורט יותר במחזורים רבים של הרצאותיי וספריי שפורסמו. מתיאורים כאלה, ניתן להבין איזה שינוי יתרחש בכל המבנה של נפש האדם כאשר מדע הרוח יהפוך למרכז העצבי האמיתי של רגש האדם; כאשר אנשים יתהלכו בעולם עם מודעות כזו לישותם כמו שמדע הרוח יכול להעניק להם. אנשים היום נכנעים רק לאנוכיות בנפשם הרוצה לדבוק בקיום לאחר המוות; הם אינם מוכנים להמשיך לעבוד כדי להגיע להבנה אמיתית של נפש האדם שכבר עברה חוויות לפני הלידה, בדיוק כשם שהיא תעבור חוויות לאחר המוות. הנצחיות השלמה, המלאה של נפש האדם יכולה להיות מובנת רק למי שלא מדבר רק על אלמותיות, אלא מדבר, מתוך הבנה, גם על “אל-לידתיות.” אנו יכולים להאמין, מפני שאמונה תמיד נובעת מכמיהה לחיים לאחר המוות. אנו יכולים לדעת על החיים שלפני הלידה והחיים שלאחר המוות כשני דברים בלתי נפרדים. הידע מתייחס לישותה השלמה של נפש האדם; האמונה עוסקת רק בקיום שלאחר המוות. הידע של הרוח הוא זה שהאדם חייב להשתדל לרכוש, אבל לזה אנשים מאד מתנגדים היום. ידע אמיתי של עולם הרוח יכול לבוא רק ממדע הרוח. ממדע הרוח יגיע מבנה של נפש האדם שהוא בריא, ולא רק אמיתי, והריפוי הפיזי יהיה תוצאה הכרחית של הריפוי הרוחני. אז האדם לא יראה עוד את כדור הארץ ככדור מינרלי ענק; הוא יראה אותו כישות רוחית שהוא עצמו חלק ממנה. לקראת זה עלינו לעבוד.

זה נועד להיות החלק הראשון של ההערות שלי.^[7]

——————————————————————————————–

1. רודולף שטיינר: מדע הרוח והרפואה, 312 GA. ↑
2. גיתה: טסו חלק א’,2. ↑
3. הבשורה על פי מתי 24:35, מרכוס 13:31, לוקס 16:17. ↑
4. הרמן גרים (Hermann Grimm), 1828-1901, Goethe-Vorlesungenכרך ב’, ברלין, 1877 ↑
5. ויליאם ג’יימס, (William James), 1842- 1910, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי. ↑
6. הנס וייהינגר (Hans Vaihinger), 1933-1852,

   Die Philosophie des Als-Ob. System der theoretischen, praktischen und religioesen Fiktionen der Menschheit auf Grund eines idealistischen Positivismusברלין, 1911 ↑

7. החלק השני בלתי ידוע. ↑