מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 07

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 7

21 באוגוסט 1920

ידע אמיתי לגבי האימפולסים השולטים באנושות, ידע שיש לרכוש אותו אם ברצוננו לנקוט בעמדה בכיוון כלשהו בחיים, ניתן להשיג רק אם מנסים לחקור לעומק את ההבדלים בין מצבי הנפש הקיימים בקרב בני הגזע האנושי. מבחינת ההתקדמות הנכונה עבור האנושות כולה, בוודאי הכרחי שאנשים יבינו אחד את השני, שיהיה נוכח אלמנט משותף לכל בני האדם. אולם אלמנט משותף זה יכול להתפתח רק כאשר אנו מתמקדים ברבגוניות של הנטיות וההתפתחויות הנפשיות הקיימות אצל בני אדם שונים. בעידן של חשיבה מופשטת ושל אינטלקטואליות כמו זה שאנו חיים בו, יש לאנשים נטייה חזקה מדי לחפש רק את המכנה המשותף המופשט. מהסיבה הזו, הם אינם מצליחים להגיע לאחדות ממשית קונקרטית, מפני שרק דרך קליטת ההבדלים ניתן להבין את האחדות. ממספר רב של נקודות מבט, כבר התייחסתי בייחוד ליחסים ההדדיים הנובעים מהבדלים אלה בין אוכלוסיית העולם במערב ובמזרח. היום, הייתי רוצה להצביע מהיבט נוסף להבדלים מסוג זה.

כשאנו מתבוננים בתכונות הבולטות של התרבות הכללית העכשווית, למעשה מה אנו מגלים? בצורה אותה לובשות המחשבות של רוב בני האדם בעולם התרבותי יש בעיקר גוון מערבי, משהו שמקורו בנטיות האופייניות של המערב. הסתכלו בעיתונים המופיעים כיום באמריקה או באנגליה, בצרפת או בגרמניה, באוסטריה או ברוסיה. למרות שבוודאי תחושו בהבדלים מסוימים בדרך החשיבה, וכדומה, אתם תבחינו גם במשהו שמשותף לכולם. אם זה האזור המערבי כאן (ראו בציור), זה האזור המרכזי וזה האזור המזרחי, האלמנט המשותף שיוצא לאור בכל מקום, גם בעיתונים למשל, כמו גם בפרסומים הספרותיים והמדעיים הפופולריים הרגילים, אינו לוקח את האימפולס שלו ממעמקי המאפיינים הלאומיים. לדוגמא, בעיתון שמופיע בפֶּטֶרְסבּוּרְג, אינכם מוצאים את מה שנובע מהמורשת של העם הרוסי. לא תוכלו לגלות את המורשת של העמים ממרכז אירופה על ידי קריאה בעיתון אוסטרי או ברלינאי. האלמנט הקובע את המבנה הבסיסי והאופי של כל הפרסומים מגיח ביסודו של דבר מן המערב, ולאחר מכן נמזג לתוך האזורים האינדיבידואלים. על כן, הצביון הבסיסי של כל מה שעולה מתוך העמים של המערב התפשט במהותו לעולם התרבותי.

Diagram 12

מזרח                             מרכז                                מערב

כשמסתכלים על דברים בצורה שטחית, אפשר להטיל ספק בכך; אך אם מתבוננים בדברים שאנו דנים בהם באופן מעמיק יותר, לא ניתן לפקפק בהם עוד. חישבו על הגישה, הרגש הבסיסי, הצורה הקונצפטואלית, שמובעים בעיתון מוינה או מברלין, או ביצירה ספרותית או מדעית בערים הללו. השוו אותם למה שמתפרסם בלונדון – חוץ מהשפה כמובן – ותגלו שיש דמיון גדול יותר בין הפרסומים מלונדון והספר מוינה, פריז, או אפילו ניו יורק או שיקגו, מאשר בין המחשבות והרעיונות המובעים כיום בכתבים המדעיים והספרותיים מוינה ומברלין, לעומת הגוון המיוחד אותו החדיר פיכטה,[1] למשל, למחשבותיו כאלמנט מחייה. אראה לכם זאת באמצעות דוגמא אחת בלבד.

ישנו משפט שנאמר על ידי יוהן גוטליב פיכטה, הפילוסוף הדגול שנולד בתחילת המאה ה-19, משפט כל כך אופייני לו שאף אחד היום אינו מבין אותו. המשפט אומר: "העולם החיצוני הינו הסובסטנציה של חובה שהפכה לנראית." “The external world is the substance of duty become visible.” משמעות המשפט הנו בדיוק זה, ולא פחות מזה. כשאנו מתבוננים החוצה בעולם של ההרים, העננים, היערות והנהרות, בעולם של החיות, הצמחים והמינרלים, כל זה חסר משמעות בפני עצמו, חסר ממשות; הוא תופעה בלבד. הוא שם רק כדי לאפשר לאדם באבולוציה שלו למלא את חובתו. כי לא יכולתי לבצע את חובתי בעולם בו לא הייתי מוקף בדברים שאני יכול לנגוע בהם. חייב שיהיה עץ, חייב שיהיה פטיש. כשלעצמו, אין לו משמעות ואין לו ממשות. הוא אך ורק הסובסטנציה של החובה שלי שהפכה להיות ניתנת לקליטה חושית. כל דבר בחוץ קיים במיוחד במטרה להביא לאור את החובה.

את האמירה הזו הביא אדם לפני מאה שנה מתוך הרגשות העמוקים ביותר בנפשו ואופיו, וגם מתוך רוח העם שלו. היא לא הפכה למוכרת בציבור הרחב. כאשר אנשים מדברים היום על יוהן גוטליב פיכטה, כשהם כותבים עליו ספרים ומזכירים אותו במאמרים בעיתון, הם קולטים את הצורה החיצונית של מילותיו בלבד. אף אחד אינו באמת מבין דבר שקשור לפיכטה. אפשר לקחת כל מה שניתן למצוא אודותיו היום, או בספרות או בכתבים מדעיים, ולא יהיה לזה כל קשר עם יוהן גוטליב פיכטה. אך כן יהיה לזה קשר גדול עם מה שנובע מתוך רוח העם של המערב, והתפשט לשאר העולם התרבותי. היחסים היותר עדינים הללו אינם מובחנים היום. זאת הסיבה לכך שאף אחד אינו אפילו חושב לאפיין בצורה מעמיקה ומקיפה את התכונה המהותית של מה שעולה מתוך הרוח של האומות השונות. כי הכול היום מוצף במה שנובע מהמערב. באירופה המרכזית, במזרח, אנשים מאמינים שהם חושבים על פי המגמות האתניות שלהם. אך אין זה כך, הם חושבים על פי מה שהם אימצו מן המערב.

במה שאני אומר עכשיו נמצא המפתח למה שמהווה באמת את חידת העידן שלנו. את החידה הזו יהיה ניתן לפתור רק כאשר נהיה מודעים לאיכויות הייחודיות העולות מהאזורים השונים של העולם. קודם כול, ישנו המזרח שכיום אינו מציע שום תמונה אמיתית על עצמו. אם השקריות לא הייתה התכונה הבסיסית של כל החיים הציבוריים בימינו, העולם לא היה חי בבורות שכזו לגבי העובדה שמה שאנו קוראים לו בולשביזם מתפשט במהירות בכל המזרח ולתוך אסיה; שהוא כבר הגיע רחוק. לאנשים יש רצון חזק לישון ולהתעלם מהאירועים, והם שמחים אם ישאירו אותם בבורות. לכן קל למנוע מהם את הידע לגבי מה שמתרחש באמת. לכן, אנשים יגיעו ליום בו יראו את המזרח ואת כל אסיה מוצפת בתוצר הקיצוני והרדיקלי ביותר של החשיבה המערבית, הבולשביזם, אלמנט זר לחלוטין לאנשים אלה.

אם אנו רוצים לבחון מה עולם המזרח מוציא מתוך מעמקי אופי העם שלו, מסתבר שניתן לגלות את ההלך הנפש הבסיסי של המזרח רק עם חוזרים לאחור לזמנים קדומים ולומדים דרכם. כי יחסית לאופיו המקורי, המזרח התנוון לחלוטין. המזרח שכח את עצם טבעו, והרשה לעצמו להיות מוצף במה שתיארתי כנצרים הקיצוניים, הרדיקלים ביותר של החשיבה המערבית. בוודאי, זה נכון שמה שהיה פעם, עדיין ישנו באנושות מהמזרח, אך היום הוא מכוסה לחלוטין. מה שחי פעם במזרח, מה שהדהד בנפשות מהמזרח, עדיין שורד בתוצאותיו הסופיות בהן הוא כבר אינו מובן, בהן הוא הפך לריטואל מלא אמונות תפלות, בהן הוא הפך למלמולים הצבועים של הבישופים בריטואל של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, שאינם מובנים אפילו לאלה שמאמינים שכן מבינים אותם. קו ישיר עובר מהודו העתיקה לנוסחאות האלה של הטקס הכנסייתי הרוסי, שכעת הפכו לקשקושים בצורת מס שפתיים מבחינת ההמונים. כי כל הנטייה הזו שהתבטאה כך, שהטביעה את חותמה על הנפש המזרחית, ועדיין עושה זאת היום בצורה מודחקת, מהווה את הפוטנציאל לפתח הלך נפש רוחני אשר מוביל את האדם אל הטְרוֹם-לֵדָתִי, אל מה שקיים בחיינו לפני הלידה, לפני ההתעברות. בהתחלה ממש, מהותו של מה שחדר את המזרח כהשקפת עולם וגישה דתית הייתה קשורה לעובדה שבמזרח היה קיים מושג שאבד לחלוטין במערב. כפי שאמרתי כאן קודם, למערב יש את המושג של אלמותיות, לא של "אי היוולדות", "אי היוולדותיות" unbornness. יש לנו את המילה אלמותיות, אבל אין לנו את המונח "אי היוולדותיות." משמעות הדבר היא שבחשיבה שלנו, אנו ממשיכים את החיים לאחר המוות, אך לא אל תוך הזמן שקדם ללידה. מאידך, למזרח הייתה נטיית נפש מיוחדת שעדיין כללה אימגינציה ואינספירציה במחשבותיו ומושגיו. באמצעות דרך ייחודית זו לבטא את התוכן הקונצפטואלי של עולם הנפש שלו, המזרח נטה הרבה פחות לשים לב לחיים לאחר המוות מאשר לחיים לפני הלידה. לגבי האדם, המזרח ראה את החיים האלה בעולם החושי כמשהו שבא לאדם לאחר שהוא קיבל את משימתו לפני הלידה, כמשהו שעליו לבצע ולהשתחרר ממנו בכיוון המשימה שניתנה לו. הוא נטה לראות בחיים אלה חובה שהאלים הטילו על בני האדם לפני שהם יורדים לתוך גוף בשר ארצי זה. מיותר לומר שהשקפת עולם כזו מקיפה גם חיים ארציים חוזרים ונשנים וגם את החיים בין המוות ללידה; כי ניתן לדבר על גלגול אחד לאחר המוות, אבל לא על גלגול אחד בלבד לפני הלידה. תורה כזו הייתה בלתי אפשרית. אחרי הכול, מי שמתייחס בכלל לקיום לפני החיים הארציים לא היה אז מדבר על גלגול ארצי אחד בלבד, דבר שצריך להיות לכם ברור אם תחשבו על זה. זאת הייתה הדרך שלהם להתבונן למעלה אל העולם העל-חושי, שנבעה מהנטייה הטבועה בנפשות מזרחיות אלה, אך היא מיקדה את תשומת לבם בחיים שאנו חווים בין המוות ללידה החדשה לפני שאנו נמשכים למטה לחיים הארציים. כל דבר אחר, כל דבר הקשור ברעיונות פוליטיים, חברתיים, היסטוריים וכלכליים, היה רק התוצאה של מה שחי בנפש הודות לאוריינטציה הפונה אל החיים לפני הלידה וההתעברות.

אורח חיים זה, הלך נפש זה, מתאים במיוחד כדי להפנות את מבטה של נפש האדם אל הרוח, למלא את האדם בעולם העל-חושי. כי אפילו כאן על פני האדמה, האדם רואה עצמו לגמרי כיצירה של עולם הרוח, כישות שבעולם של החושים פשוט ממשיכה את חייה העל-חושיים. כל מה שהתנוון בעידנים המאוחרים יותר, הקמת הממלכות, המבנה החברתי של המזרח העתיק ועצם טבעו, התפתח מהלך נפש מיוחד זה. ניתן לומר שכיום הלך נפש זה הוכנע, מפני שהוא נחלש והתקלקל, מפני שהוא הופץ כאילו מתוך מה שניתן לכנות איברי נפש שסובלים מ"רככת", כמו למשל, ביצירות של רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר,[2] הדומות למשהו שנמזג לתוך נוסחאות עמומות, מעורפלות. למעשה, אנו מוצפים כיום במה שמתבטא בבולשביזם כמגמה הקיצונית, הרדיקלית ביותר של החשיבה המערבית. יהיה על המערב לחוות שמשהו שהוא לא רצה לקבל לעצמו עובר אל המזרח, שבעתיד הלא כל כך רחוק, מה שהמערב דחה מעצמו והשליך על המזרח יחזור אליו משם. התוצאה מכך תהיה סוג מוזר של ידיעה עצמית.

למה הובילה התפתחות יוצאת מן הכלל זו במזרח? היא הובילה את העמים של המזרח לעשות שימוש בקנאות הפנימית הקדושה, שפעם השתמשו בה לפיתוח האימפולס לעולם העל-חושי ולקליטת הרוח בכל טוהרה, לקבלת ההשקפה המטריאליסטית ביותר של החיים החיצוניים בלהט דתי. למרות שהבולשביזם הינו התוצאה הקיצונית ביותר של ההשקפה המטריאליסטית ביותר על העולם והחיים החברתיים, ככל שהוא יעבור לאסיה, הוא ילך ויהפוך למשהו שמתקבל שם באותה קנאות דתית כמו שהתקבל עולם הרוח בתקופות הקודמות. במזרח, אנשים ידברו על החיים הכלכליים באותם המונחים כמו אלה שהשתמשו בהם פעם כשדיברו על ברהמה הקדוש. הנטייה הבסיסית של הנפש אינה משתנה; היא ממשיכה להתקיים, כי מה שחשוב כאן איננו התוכן (של הנפש). ניתן להתייחס להשקפות המטריאליסטיות ביותר באותו להט שפעם שימש כדי לקלוט את הרוחני ביותר.

כעת נפנה את מבטנו אל המערב. המערב הוליד את ההתפתחות האחרונה עד כה של הנפש האנושית. היא צריכה להיות בעלת עניין מיוחד עבורנו, מפני שהיא גרמה להופעת ההשקפה שמאז, כמו ערפל עולה, מתפשטת בכל העולם המתורבת. מדובר בתפיסה שכבר מצאה את ביטויה המשמעותי ביותר אצל פרנסיס ביקן והובס; בחשיבה של התקופות החדשות יותר, אצל הכלכלן אדם סמית, למשל; בקרב הפילוסופים, אצל ג'ון סטוארט מיל, ובקרב ההיסטוריונים, אצל באקל, וכו'.[3] זוהי צורת חשיבה שאינה מכילה עוד ברעיונותיה ובתפיסותיה אימגינציה ואינספירציה כלשהן, חשיבה בה האדם תלוי אך ורק בעולם החושים החיצוני בבניית תפיסותיו, כאשר הוא סופג את הרשמים מעולם זה על פי האסוציאציות המחשבתיות הנובעות מאותו העולם. זה קיבל את ביטויו הפילוסופי המבריק ביותר אצל דייוויד יוּם, אך גם אצל אחרים, כמו לוק.[4]

יש משהו מוזר מאד כאן, אך בכל זאת יש להזכיר אותו. כאשר אנו מתמקדים במערב, עלינו לשים לב כיצד אינטלקט כמו זה של ג'ון סטוארט מיל, למשל, מדבר על האסוציאציות המחשבתיות של האדם. המונח "אסוציאציה של רעיונות" הינו למעשה צורת חשיבה מערבית לחלוטין, אך במרכז אירופה, לדוגמא, הוא כל כך נפוץ כבר יותר מ-50 שנה, שאנשים מדברים עליו כאילו שהוא נוצר שם. כאשר מלמדים פסיכולוגיה על פי הפירוש של ג'ון סטוארט מיל, אומרים, למשל, שבנפש האנושית, המחשבות מתחברות בתחילה כך שמחשבה אחת מחבקת מחשבה שנייה, או מחשבה אחת נצמדת לשנייה, או מחשבה אחת חודרת מחשבה שנייה. במילים אחרות, אנשים מתבוננים בעולם החשיבה ורואים את המחשבות האינדיבידואליות כאלו שהן כדורים קטנים שמתקשרים אחד לשני (ראה בציור). כדי להיות עקביים, עלינו להוציא מן התמונה כל דבר הקשור באני ובגוף האסטרלי, ולהתייחס פנימית אך ורק למכניזם חשיבה, ולמעשה כך בדיוק מתייחסים לדבר אנשים רבים מאד. נפש האדם כאילו התרוקנה ממהותה. כשאתה קורא ספר מאת ג'ון סטוארט מיל עם ההיגיון הדדוקטיבי והאינדוקטיבי שלו, אתה מרגיש כאילו שהציבו אותך במעבדה בה תלויים מספר בעלי חיים שהקרביים שלהם נעקרו מתוכם. בדומה לכך, באופן בו כותב מיל אתה מרגיש כאילו שהמהות נתלשה מתוך הישות הנפשית-רוחית של האדם. קודם הוא מרוקן את האדם מכל דבר שקיים בתוכו, כשהוא משאיר רק את המעטה החיצוני. ואז, אכן מופיעות מחשבות כמו תצורות של אטומים שמתאחדות כשאנו יוצרים דעה. העץ ירוק. כאן "ירוק" הינו מחשבה אחת, "עץ" מחשבה שנייה, והשתיים מתמזגות. הישות הפנימית אינה חיה עוד; מהותה הוצאה מתוכה ונשאר רק מכניזם החשיבה.

Diagram 13

אופן תפיסה זה אינו בא מעולם החושים; הוא נכפה עליו. בספרי חידות הפילוסופיה[5] ציינתי כיצד אינטלקט כמו של ג'ון סטוארט מיל אינו קשור בשום אופן לעולם הפנימי; הוא פשוט נוטה להתנהג כמו סתם צופה שבו משתקף העולם החיצוני. מה שמעניין אותנו כאן הוא ששיטת החשיבה הזו מביאה למה שתיארתי פעמים רבות כטרגדיה של המטריאליזם: העובדה שהמטריאליזם כבר אינו מבין את החומר. כי איך יכול המטריאליזם לתפוס את טבעו של החומר – וראינו שעל ידי חדירה למעמקי הישות האנושית, חודרים אל תוך האלמנט החומרי הארצי האמיתי – אם הוא קודם מסלק במחשבה את מה שלמעשה מייצג את החומר? בהקשר זה, כבר הופיעה תוצאה קיצונית לכך.

היה ניתן לעקוב בקלות אחרי התוצאה הקיצונית הזו כיום, אילולא העובדה שבני האדם לעולם אינם מתבוננים בהקשר השלם של הדברים, אלא רק בפרטים. דמיינו לאן חייב הדבר להוביל אם האני יתרוקן מכל ההיבטים הפנימיים הגמישים הממשיים, אם האדם יתרוקן מאותו אלמנט ממש שיכול ללמד אותו בעולם החושים אודות הרוח. חישבו, לאן זה חייב להוביל בסופו של דבר? התוצאה חייבת להיות שהאדם ירגיש שכבר אין בו שום דבר מהתוכן הממשי של העולם. הוא מביט החוצה אל עולם החושים מבלי להבין את האמת במה שאמרנו אתמול, כלומר, שמאחורי העולם החיצוני של חושים ישנן ישויות רוחיות. כשהוא נכנע לאשליות, הוא מניח שבחוץ קיימים אטומים ומולקולות. הוא חולם על אטומים ומולקולות. אם לאדם אין אשליות לגבי העולם החיצוני, הוא אינו יכול לומר דבר, חוץ מאשר שבכל העולם החיצוני אין כל אמת, שהוא באמת כלום. מצד שני, בתוכו הוא לא מוצא כלום; הוא ריק. הוא חייב לנסות לשכנע את עצמו שיש משהו בתוכו. אין לו כל תפיסה של הרוח; לכן הוא מייחס רוח לעצמו דרך סוּגֶסְטְיָה, מפתח את הסוּגֶסְטְיָה של רוח. הוא אינו מסוגל לתחזק את הסוגסטיה הזאת מבלי להכחיש בתוקף את מציאות החומר. פרוש הדבר הוא שהוא מתרגל להשקפת עולם שאינה קולטת את הרוח, אלא רק משכנעת את עצמה להאמין ברוח, בעוד שהיא מכחישה את החומר. ב"מדע הנוצרי" של הגברת מרי ביקר אדי[6] תמצאו את הנציג המערבי הקיצוני ביותר שמקביל למה שתיארתי לגבי המזרח. הוא היה חייב להופיע כתוצאה סופית של השקפות כמו אלה של לוק, דייוויד יוּם, או ג'ון סטוארט מיל. אך המדע הנוצרי בתור קונספט הינו גם התוצאה הסופית של מה שנוצר בתקופה האחרונה בגלל הפיצול האומלל של חיי נפש האדם לידע ואמונה.

ברגע שבני האדם מתחילים להגביל עצמם לידע מצד אחד ולאמונה מצד שני, אמונה שאפילו לא מנסה כבר להיות ידע, זה מוביל בסוף לכך שאין להם רוח בכלל. האמונה בסופו של דבר מפסיקה להיות בעלת תוכן. אז, אנשים חייבים לספק לעצמם תוכן דרך סוגסטיה. הם אינם מנסים להגיע לרוח האמיתית דרך מדע רוח. בחיפושם אחר הרוח, הם מגיעים למדע הנוצרי של גברת אדי, לאותה הרוח שמוצאת ביטוי שם כתוצאה סופית. הפוליטיקה של המערב נושמת כבר זמן מה את הרוח הזאת. היא אינה מקיימת את עצמה על בסיס מציאויות; היא חיה מסוגסטיות עצמיות. כמובן, כשלא מדובר בריפוי לעומק, ניתן אף לרפא בעזרת המדע הנוצרי, כפי שדווח, ומספרים על הריפויים הנפלאים שהתרחשו דרכו. בדומה לכך, ניתן להגיע לכל מיני תוצאות מאירות עיניים בעזרת מדיניות הסוגסטיה של המערב.

ועם זאת, יש לקונספט המערבי הזה איכויות מסוימות, איכויות בעלות משמעות. נוכל להבין אותן בצורה הטובה ביותר כשנשווה אותן לאלו של המזרח. אם מתבוננים בתקופות בהן האיכויות המזרחיות בלטו במיוחד, אנו מגלים שאנשי המזרח היו אלה שקודם כול, היו מסוגלים למקד את עיני הנפש בחיים שלפני הלידה. לכן, באורגניזם החברתי, הם התאימו בעיקר לייצג את החלק הרוחני, את עולם הרוח. ביסודו של דבר, כל מה שיצרנו במזרח אירופה ובמערב הינו במובן מסוים המורשת של המזרח. כבר הזכרתי זאת בהזדמנות אחרת. המזרח נטה במיוחד לטפח את החיים הרוחניים. המערב, מצד שני, מוכשר במיוחד בפיתוח צורות חשיבה. אני כרגע תיארתי אותן באור לא כל כך חיובי. אך ניתן להציג אותן גם באור חיובי, אם נחשוב על כל מה שנוצר מאנשים כמו ביקן מבורלם, באקל, מיל, תומס רייד, לוק, דייוויד יוּם, אדם סמית, ספנסר, ואחרים עם חשיבה דומה, כמו בנתם, למשל.[7] מצד שני, אנו חייבים להודות שצורות חשיבה אלה בוודאי אינן מתאימות לחדור לתוך עולם הרוח באמצעות אימגינציה ואינספירציה, כדי להבין את החיים שלפני לידה. אך מצד שני, אנו נאלצים לומר, במיוחד כשאנו בוחנים כיצד אופן חשיבה זה חדר אל תוך המדע המערבי שלנו וחי בו, שהוא מתאים במיוחד לחשיבה כלכלית; ויום אחד, כאשר יהיה צורך לפתח את החיים הכלכליים של האורגניזם החברתי, יהיה עלינו להפוך לתלמידי החשיבה המערבית, של תומס רייד, ג'ון סטוארט מיל, באקל, אדם סמית, והשאר. הטעות שלהם הייתה שהם השתמשו בצורת החשיבה שלהם במדע, באפיסטמולוגיה, ובחיים הרוחניים. חשיבה זו הינה נכונה כאשר אנו מאמנים את עצמנו באמצעותה ושוקלים כיצד יש ליצור אגודות, או מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את הכלכלה. מיל לא היה צריך לכתוב ספר על לוגיקה; היכולת הרוחית שהוא השתמש בה בכתיבת הספר הייתה צריכה לשמש לו כדי לתאר בפרטי פרטים את המבנה של אגודה תעשייתית מסוימת. עלינו להבין שכאשר מישהו כיום רוצה לכתוב ספר כמו עיקרי הבעיה החברתית, עליו יהיה קודם ללמוד להבין באיזה אופן מגיעים לספרה הרוחית במובן המזרחי, ובאיזה אופן – למרות שהדרך לכך הרבה פחות צפויה ויציבה – מגיעים לחשיבה כלכלית במערב. כי שני הכיוונים שייכים ביחד וחיוניים אחד לשני.

מבחינת השקפת חיים, חשיבה מערבית זו כן מובילה לפְּסֵאוּדוֹ-מדעים כמו זה של גברת אדי, עם המדע הנוצרי שלה. אך אל לנו להתבונן בדברים על פי מה שהם אינם יכולים להיות, אלא נחשוב על מה שהם כן יכולים להיות. כי האחדות חייבת להיווצר דרך שיתוף הפעולה של כל בני האדם עלי אדמות, ולא בכך שמנסחים איזה מבנה רעיוני מופשט, תיאורטי, שלאחר מכן נחשב לאחדות.

בשלב זה, ניתן לשאול מאיזה מקום במבנה האדם נובעת החשיבה המסוימת הזאת של מיל, באקל, ואדם סמית. אנו מגלים שהחשיבה המזרחית נבעה בעיקרה מקשר עם העולם, במיוחד כאשר מתבוננים בצורות העתיקות יותר של הפילוסופיה של המזרח. זוהי חשיבה, הרגשה, שנותנת את הרושם שמתוך האדמה עצמה גדלים השורשים של עץ ויוצרים עלים. באותה דרך, נראה לנו שההודי העתיק, למשל, מאוחד עם כל הארץ; מחשבותיו נראות לנו כנובעות באופן רוחי מתוך הקיום הארצי, בדיוק כמו שהעלים והפרחים של העץ נראים כגדלים מתוכו בעזרת כל כוחות האדמה.

התכוונתי בדיוק להיצמדות הזו לעולם החיצוני אצל האדם המזרחי, לספיגה של הרוחניות, במה שנמצא מעבר לעולם החושים. במערב, הכול יוצא מתוך האינסטינקטים, מתוך מעמקי האישיות – יכולתי לומר, מתוך המערכת המטבולית של האדם, ולא מתוך העולם החיצוני. עבור האדם המזרחי, העולם פועל גם על חושיו וגם על רוחו, ומצית בתוכו את מה שהוא מכנה ברהמה הקדוש. במערב, יש את מה שעולה מתוך המטבוליזם של הגוף ומוביל לאסוציאציות של רעיונות; זה משהו שמתאים במיוחד כמאפיין של החיים הכלכליים, משהו שאינו פועל עד לגלגול הארצי הבא. כי, חוץ מהראש, מה שאנו נושאים בתור האורגניזם הפיזי שלנו אינו מוצא ביטוי אמיתי, כפי שהסברנו, עד לגלגול הבא על כדור הארץ. קיבלנו את הראש מהחיים הארציים הקודמים שלנו; את הגפיים ואת המערכת המטבולית אנו נושאים לתוך הגלגול הארצי הבא. זוהי מטמורפוזה מגלגול ארצי אחד לגלגול הבא. כאן, במערב, אנשים חושבים באמצעות משהו שהופך להיות בשל רק בחיים ארציים הבאים. מסיבה זו, החשיבה המערבית נוטה במיוחד להתמקד בחיים שלאחר המוות, לדבר על אלמותיות, לא על נצחיות, לא להכיר את המושג "אל-לידתיות" (unbornness) אלא רק את המילה "אלמותיות" ( immortality). המערב הוא זה שמייצג את החיים שלאחר המוות כמשהו שהאדם צריך לדאוג לגביו יותר מכול דבר אחר. ועם זאת, אפילו עכשיו, משהו שהייתי קורא לו רדיקלי, אבל משהו נשגב במובן רדיקלי, מתכונן להגיח במערב מתוך תרבות לגמרי מטריאליסטית. מישהו שיש לו יכולת להתבונן באופן מעמיק יותר במה שמנסה להתפתח כך מגלה משהו מוזר. למרות שאנשים שואפים בצורה אינטימית ביותר לחיים לאחר המוות, לאיזה סוג של אלמותיות, כלומר לחיים אנוכיים לאחר המוות, שאיפתם הינה כזו, שמתוך המאמץ הזה, יתפתח משהו מיוחד. בעוד שחלק גדול מהאנושות עדיין חי באשליה מבחינה זו, משהו מיוחד מאד מתפתח, באופן די מוזר, במערב. מאחר שאלמנטים אינדיבידואלים של הרעיונות לגבי החיים שלאחר המוות שמתפתחים במערב משתקפים במידה מסוימת אצל הרוב המכריע של האירופאים, גם הם שיכללו את העיסוק הזה עם החיים שלאחר המוות. אך האירופאי היה מעדיף לומר: "נכון, הדת שלי מבטיחה לי חיים לאחר המוות, אבל בחיים הארציים החומריים החולפים והבלתי מספקים האלה אינני צריך להתאמץ כדי להבטיח את האלמותיות של נפשי. כריסטוס מת כדי להפוך אותי לאלמותי; אינני צריך להשתדל כדי להגיע לאלמותיות. היא שלי פעם ולתמיד; כריסטוס הופך אותי לאלמותי." – או משהו דומה לכך.

במערב, במיוחד באמריקה, מתכונן משהו אחר. מתוך השקפות עולם דתיות, לפעמים ביזאריות וטריוויאליות ביותר, אנו רואים ששואף להופיע משהו שלמרות צורותיו המטריאליסטיות למדי קשור למשהו שיהיה חלק מהחיים בעתיד, במיוחד בהקשר של השקפת עולם זו של אלמותיות. בקרב כתות מסוימות באמריקה, נפוצה האמונה שאי אפשר לשרוד בכלל לאחר המוות אם האדם לא עשה שום מאמץ בחיים ארציים אלה, אם הוא לא עשה משהו שדרכו הוא רוכש חיים לאחר המוות. מאמינים שלאחר המוות יש משפט הקשור לטוב ולרע, משפט שאינו מתרחש רק על פי האמת הארצית. מי שלא עושה כל מאמץ כאן בחיים הארציים כדי לשאת דרך שערי המוות את מה שהוא פיתח בנפשו יתמוסס ויתפזר בחלל הקוסמי. את מה שהאדם רוצה לשאת איתו דרך המוות יש לפתח כאן. האדם שאינו דואג לתת לנפשו את מה שהיא זקוקה לו כדי להיות אלמותית ימות מוות שני של הנפש – אם משתמשים באמירה של פאולוס. זה משהו שמתפתח בהחלט במערב כהשקפת עולם במקום המְתנה פסיבית, ללא כל מאמץ, למה שיקרה לאחר המוות. זה משהו שמופיע בכתות מסוימות באמריקה. אולי היום עדיין לא כל כך שמים לב לכך, אבל קיים הלך נפש חזק בעד הסתכלות על החיים באופן מוסרי, ובעד התנהגות בחיים באופן כזה שבאמצעות מה שעושים כאן יעבור משהו דרך שערי המוות.

כפי שאמרתי, במזרח, תשומת הלב המיוחדת לחיים שלפני הלידה התפתחה לפני זמן רב. הדבר איפשר השקפה בה רואים את החיים הארציים כהמשך של החיים העל-חושיים, טְרוֹם-לֵדָתִיים. לפיכך, החיים הארציים קיבלו את התוכן שלהם לא מתוך עצמם, אלא מתוך החיים הרוחיים. במערב, מתפתחת כיום גישה לגבי העתיד שלא תסכים בכלל לחיים פסיביים, אדישים של המתנה למוות מפני שהחיים שמעבר מובטחים בכל מקרה. במקום זאת, הולכת ומתפתחת הידיעה שהאדם אינו נושא דבר דרך שערי המוות, אלא אם כן הוא דאג בחיים הארציים ליצור משהו ממה שכבר יש לו כאן.

לכן, החשיבה המערבית מתאימה, מצד אחד, לניהול עניינים כלכליים בתוך האורגניזם החברתי; מצד שני, היא מתאימה להמשיך לפתח את הדוקטרינה החד-צדדית של החיים לאחר המוות. זאת הסיבה שבגללה הייתה לספיריטואליזם הזדמנות מיוחדת להתפתח במערב, ומשם, יכול היה לכבוש את שאר העולם. בסופו של דבר, הספיריטואליזם נוצר רק כדי להעניק מעין הבטחה לאלמותיות לאלה שכבר לא יכלו להגיע לכל אמונה לגבי האלמותיות באמצעות התפתחות פנימית מסוג כלשהו. כי ברוב המקרים, אדם הופך לספיריטואליסט כדי לקבל בדרך זו או אחרת את הביטחון הוודאי שהוא אלמותי לאחר המוות.

בין שני העולמות הללו שוכן משהו שהמילים של פיכטה מרמזים עליו: "העולם החיצוני הינו הסובסטנציה של החובה שלי שהפכה לנראית." כפי שאמרתי קודם, באמת אין לאנשים כל הבנה לגבי דרך חשיבה זו, ואת מה שנכתב כיום על פיכטה ניתן להשוות למה שאדם עיוור יכול לומר על צבע. במיוחד בשנים האחרונות, מתקיימות הרצאות ושיחות רבות אודות אמירה זו של פיכטה, אך ניתן לומר שהכול נעשה באופן כזה שהעיתונים והסופרים הגרמנים הפכו את פיכטה, אותו אינטלקט ממרכז אירופה, לאמריקאי. אנו פוגשים גרסאות של פיכטה שעברו אמריקניזציה. שם אנו מוצאים את הגוון של חיי הנפש האנושית שאמור לפתח, בדרך מיוחדת, את האיבר האמצעי של האורגניזם החברתי, האיבר שמופיע מתוך הקשר בין אדם לאדם. יכול היה מאד להועיל לוּ כמה מכם היו לומדים לעומק – ואין זה קל – את אחד מכתביו של פיכטה, בו הוא מדבר כאילו הטבע לא קיים כלל. הוא מסיק שהחובה, למשל, וכל דבר אחר קיימים כך שקודם הוא מוכיח שאכן קיימים בני אדם חיצוניים שבהם הסובסטנציה הגשמית של החובה יכולה להפוך למציאות. כאן נמצא כל חומר הגלם, כביכול, שממנו יש להרכיב את האורגניזם המדיני של הזכויות בסדר החברתי המשולש.

אם כן, מהי הסיבה האמיתית לאירועים הקטסטרופליים של השנים האחרונות? הסיבה העיקרית היא שלא היתה כל קליטה, כל רגש, לגבי עניינים כאלה. המדיניות של ברלין היא אמריקאית. זה בסדר עבור אמריקה, אבל לא מתאים לברלין. לכן המדיניות של ברלין אינה מובילה לשום מקום. כי דמיינו לעצמכם, מאחר שמתנהלים כל הזמן על פי מדיניות אמריקאית בברלין או בווינה, יכולנו בקלות לקרוא לברלין, ניו יורק, חוץ מההבדל בשפות, ולווינה, שיקגו, כי אחרת לא היה שום הבדל ביניהם. כאשר במרכז אירופה נעשה משהו שלגמרי זר למקום, משהו שנובע מהמערב ששם נמצא מקומו הנכון, אז מתעוררת המהות הראשונית של רוח העם וחושפת את השקר מבלי שאנשים יהיו מודעים לכך. זה מה שקרה בעשרות השנים האחרונות. זאת הייתה התופעה שעמדה בבסיס ההתרחשויות, התופעה שכוללת, למשל, את העובדה שאנשים רמסו תחת רגליהם את חשיבתו של גתה, וכדוגמא נוספת, הם קראו את ראלף וולדו טריין[8] מתוך מעין אינסטינקט. למעשה, כל הגנדרנים האריסטוקרטים שלנו בפוליטיקה גילו עניין בטריין, וקיבלו את הגירוי הפנימי המיוחד שלהם, או משהו מסוג זה, מהכיוון הזה. כשהעניינים הגיעו לנקודת רתיחה, הם אף פנו לוודרו וילסון[9]; והאדם[10] שהיה רוצה להיות שוב הקנצלר של הרפובליקה הגרמנית עדיין פועל מתוך אותו הלך נפש שמאפשר למוח שלו לדקלם באופן אוטומטי את 14 הנקודות של וודרו וילסון. כך שלאחרונה, בדוכסות הגדולה של באדן, חווינו כיצד אדם שבעבר היה אישיות גרמנית טיפוסית באמת פולט רעיונות אמריקניים. זאת הדוגמא הטובה והישירה ביותר למצב הדברים כיום. ובאמת, עלינו להיות מסוגלים לראות את האמת מאחורי התופעות האב-טיפוסיות הללו אם ברצוננו להבין מה באמת מתרחש היום. אם אנחנו סתם לוקחים עיתון וקוראים את הנאומים של הנסיך מקס פון באדן, ובוחנים אותם מחוץ להקשרם, אז הדבר לגמרי חסר ערך. הוא רק קָלֵידוֹסְקוֹפּ של מילים. רק כאשר אנו מסוגלים לשים דברים כאלה בהקשר השלם של העולם, נוכל לקוות להבין משהו לגבי העולם. אי אפשר להתקדם עד שאנשים לא יבינו עד כמה הכרחי היום לרכוש הבנה אודות העולם, אם ברצונם להשפיע. הסימן האופייני ביותר של זמננו הוא האמונה שכאשר קבוצת אנשים בונים תוכנית כללית על בסיס משפט זול כלשהו – כגון אחדות כל בני האדם ללא קשר לגזע, לאום או צבע, וכדומה – אכן הושג משהו. שום דבר לא הושג, חוץ מזה שהצליחו לזרות חול בעיניהם של אנשים. ניתן להשיג משהו אמיתי אך ורק כאשר אנו שמים לב להבדלים, ומבינים מהם הנסיבות בעולם. בעבר, בני האדם יכלו לחיות בתאום עם האינסטינקטים שלהם. זה כבר אינו אפשרי; עליהם ללמוד לחיות באופן מודע. את זה ניתן לעשות רק דרך התבוננות מעמיקה במה שמתרחש במציאות.

יָדוֹ שֶׁל המזרח הָייְתָה עַל הָעֶלְיוֹנָה בכל הנוגע לחיים לפני הלידה ולגלגולים הארציים החוזרים הקשורים בה. הגדולה של המערב הייתה בהתכוונותו לחיים שלאחר המוות. כאן באמצע (ראו את הציור), נוצר המדע האמיתי של ההיסטוריה, למרות שהיום הוא עדיין אינו מובן נכון. קחו את הגל[11] כדוגמא לכך. ביצירות של הגל, אין טרום-קיום ואין לאחר-קיום (פּוֹסְט-קיום); אין חיים לפני הלידה, ואין גם חיים לאחר המוות, אך יש ראיה היסטורית חדורה ברוח. הגל מתחיל בהיגיון, משם עובר לפילוסופיה של הטבע, מפתח את תורת הנפש שלו, ולאחר מכן את תורת המדינה שלו, ומסיים עם המשולש של האמנות, הדת והמדע. הם מהווים את תוכן העולם אצלו. אין כל אזכור של טרום-קיום או של נפש אלמותית, רק של הרוח החיה כאן בעולם הזה.

טרום-קיום, פּוֹסְט-קיום – אלה באמת החיים במצב הנוכחי של האנושות, והם חודרים את ההיסטוריה. תקראו את מה שהציג הגל כפילוסופיה של ההיסטוריה. בספריות, מגלים לרוב שספריו לא נפתחו מעולם! לא הופיעו מהדורות רבות של כתביו. בשנות השמונים של המאה הקודמת, אדוארד פון הרטמן[12] כתב שבכל גרמניה, בה קיימות עשרים אוניברסיטאות שיש בהם פקולטות לפילוסופיה, לא יותר משני פרופסורים קראו את הגל! אי אפשר היה לשלול את דבריו; זאת הייתה האמת. ועם זאת, מיותר לציין שכל הסטודנטים היו מוכנים לסמוך באופן מוחלט על מה שפרופסורים שמעולם לא קראו את הגל סיפרו להם אודותיו. השתדלו להכיר את עבודתו ותגלו שכאן למעשה נמצאת לידה של השקפה היסטורית, החוויה של מה שמתרחש בין בני אדם. תמצאו שם גם את החומר שממנו יש ליצור את המדינה, את ספרת הזכויות (חוק ומשפט) באורגניזם החברתי המשולש. אנו יכולים ללמוד על המבנה של האורגניזם הרוחני מהמזרח; את מבנה הספרה הכלכלית יש ללמוד מהמערב.

חיים רוחניים מדינה כלכלה

Diagram 14

מזרח                                   מרכז                           מערב

כך עלינו להתבונן בהבדלים בין בני האדם בכדור הארץ, וכך אנו יכולים לרכוש הבנה של הנושא מצד זה או אחר. אם ניגשים למטרה באופן ישיר, כלומר אם חוקרים את החיים החברתיים, מגיעים לסדר המשולש כפי שהוא מתואר בספרי עיקרי הבעיה חברתית. על ידי חקירת חיי האנושות בכל המקומות על כדור הארץ, הגענו להבנה שיש חלק אחד בעל נטייה מיוחדת לכלכלה; יש חלק אחר עם כישרון מיוחד לארגון המדינה; וחלק נוסף בעל נטייה לחיים רוחניים. כך ניתן ליצור מבנה משולש כשלוקחים את הכלכלה מהמערב, את המדינה מהמרכז, ומהמזרח – כמובן בצורה מחודשת, כפי שאמרתי לעתים קרובות – את החיים הרוחניים. כאן יש לכם את המדינה, כאן את החיים הכלכליים וכאן את החיים הרוחניים (ראו את הציור למעלה). באופן זה, כל האנושות חייבת לעבוד ביחד, כי המקורות של שלושת האיברים הללו של האורגניזם החברתי נמצאים באזורים שונים על כדור הארץ, ולכן צריכים לשמור אותם בהפרדה נכונה בכל מקום. אם, כפי שזה קרה בעבר, בני האדם ירצו לערבב במדינה מאוחדת את מה ששואף להיות בעל מבנה משולש, שום דבר לא ייצא מזה, חוץ מהעובדה שבמערב המדינה תהיה אחדות בה החיים הכלכליים מציפים את השלם, וכל דבר אחר יהיה חבוי בתוכם. אם התיאורטיקנים ירצו לחקור את המצב, כלומר אם קרל מרקס יעבור מגרמניה ללונדון, אז הוא יגיע למסקנה שהכול תלוי בחיים הכלכליים. אם האי שפיות של מרקס תנצח, שלוש הספרות יצטמצמו לאחת, אחת שהיא בעלת אופי כלכלי בלבד. אם אנו מגבילים את עצמנו למה שנוטה להיות המבנה המדיני או מבנה הזכויות בלבד, אז אנו מחקים את החיים הכלכליים של המערב, שכבר עשרות שנים מתגבש במבנה מתעתע, שקורס כמובן כאשר קורה אסון – משהו שאכן התרחש!

המזרח, שבו קיימים חיים רוחניים במצב מוחלש מלכתחילה, פשוט אימץ את החיים הכלכליים מהמערב, והחדיר לתוך עצמו משהו שלגמרי זר לו. כשחוקרים את הדברים הללו, אנו רואים באופן מיוחד שנוכל ליהנות מברכות גדולות על כדור הארץ רק כאשר בכל מקום נתאגד באורגניזם החברתי המשולש באמצעות פעילות אנושית שמעצם טבעה מתפתחת באזורים השונים.

————————————————————————————————————

  1. יוהן גוטליב פיכטה

    Johann Gottlieb Fichte: Appellation an das Publikum ueber die ihm beigemessenen atheistischen Aeusserungen, 1799.

  2. רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר (Rabindranath Tagore) : 1861-1941, משורר ופילוסוף דתי הודי.
  3. פרנסיס ביקן (Francis Bacon) : 1561-1626, פילוסוף ומדינאי אנגלי, מייסד האמפיריציזם; תומס הובס Thomas Hobbes)): 1588-1679, פילוסוף אנגלי, אדם סמית (Adam Smith) : 1723-1780, פילוסוף וסוציולוג אנגלי; ג'ון סטוארט מיל (John Stuart Mill) : 1806-1873, פילוסוף כלכלן פוליטי אנגלי, אחד המייסדים של הפוזיטיביזם; הנרי תומס באקל Henry Thomas Buckle)): 1821-1862, סופר אנגלי שכתב על היסטוריה חברתית.
  4. דייוויד יוּם David Hume)): 1711-1776, פילוסוף ומדינאי אנגלי; ג'ון לוק John Locke)): 1632-1704, פילוסוף אנגלי.
  5. רודולף שטיינר: חידות הפילוסופיה, 18GA (New York, Anthroposophic Press, 1973)
  6. מרי ביקר אדי Mary Baker Eddy)): 1821-1920, מייסדת המדע הנוצרי.
  7. הרברט ספנסר Herbert Spencer)): 1820-1903, פילוסוף אנגלי; ג'רמי בנטהם:(Jeremy Bentham) 1748-1832, משפטן אנגלי, מייסד פילוסופית התועלתנות.
  8. ראלף וולדו טריין Ralph Waldo Trine)): 1866-1958, סופר אנגלי.
  9. וודרו וילסון Woodrow Wilson)): 1856-1924, נשיא ארצות הברית מ- 1913 עד 1921. בנאום אל הקונגרס ב-8 לינואר, 1918, הוא הציג תוכנית לשלום עולמית, המתומצתת ב-14 נקודות.
  10. הנסיך מאקס וון באדן Prinz Max von Baden)): 1866-1929, הפך להיות הקנצלר של גרמניה בסתיו של שנת 1918; באוקטובר, 1918, הוא הביא בפני הנשיא וילסון הצעת שלום המבוססת על 14 הנקודות של הנשיא.
  11. גאורג וילהלם פרידריך הגל :(Georg Wilhelm Friedrich Hegel) 1770-1831; מהדורה הכוללת את כל עבודותיו של הגל, ברלין, 1832-1844.
  12. אדוארד פון הרטמן (Eduard von Hartmann): 1842-1906.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *