מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 06

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 6

20 באוגוסט 1920

הייתי רוצה לסכם שוב חלק ממה שהוצג כאן בזמן האחרון. דיברנו על עולם החושים החיצוני ביחס שלו לעולם הפנימי של האדם, וציינתי במיוחד שני דברים. הדגשתי שאת עולם החושים החיצוני יש להבין בוודאי כעולם של תופעות, והעובדה שלא מפרשים נכון את ההשקפה הזו לגבי עולם התופעות הינה עדות לדעות הקדומות של זמננו. כמובן, פה ושם, עולה לפני השטח תפיסה מסוימת לגבי העובדה שעולם החושים החיצוני הינו עולם של תופעות, של מראות, ולא רק עולם של מציאויות חומריות. אולם אז, מאחורי עולם זה של תופעות חיצוניות, מחפשים מציאויות חומריות, כמו למשל אטומים ומולקולות, וכדומה. חיפוש זה אחר אטומים ומולקולות, בקיצור אחר עולם כלשהו של מציאות פיזית העומד מאחורי עולם התופעות, דומה לחיפוש אחר מעין חומריות מולקולרית מאחורי הקשת בענן, שהיא כמובן מראית עין או תופעה בלבד. חיפוש זה אחר מציאות חומרית לגבי העולם החיצוני הינו משהו חסר יסוד לחלוטין, כפי שמראה זאת מדע הרוח מכיוונים מגוונים ביותר. עלינו להבין בבירור שמה שמקיף אותנו במה שאנו תופסים כעולם החושים הינו עולם של תופעות, ואיננו יכולים לפרש את חוש המגע באופן שונה משאר החושים בהקשר של עולם החושים. כשם שאנו רואים את הקשת בענן בעיניים שלנו מבלי לחפש מאחוריה מציאות חומרית, ומקבלים אותה כמראית עין, כך עלינו לקבל את כל העולם החיצוני כפי שהוא, כלומר, כפי שתיארתי אותו לפני עשרות שנים בהקדמה שלי לכרך על תורת הצבע[1] בכתבים של גתה בתחום מדעי הטבע. אז נשאלת השאלה: מה באמת עומד מאחורי עולם זה של תופעות? אין מאחוריו אטומים; ישויות רוחיות עומדות מאחוריו – ישנה שם רוחניות. זיהוי זה חשוב ביותר, מפני שמשמעותו להודות בכך שאיננו חיים בעולם חומרי, אלא בעולם של מציאויות רוחיות.

D:\Pictures\2014-08-04\001.jpg

כאשר אנחנו כבני אדם פונים אל העולם החיצוני, וציור זה מייצג, כביכול, את גבולות הגוף שלנו – כאן ישנו עולם החושים ומאחוריו עולם המציאויות הרוחיות, ישויות רוחיות (בצד ימין). כשאנו פונים אל פנים האדם, כאשר אנו נעים מהחושים שלנו פנימה, יש לנו קודם כל את כל התוכן של עולם המושגים שלנו, עולם הנפש שלנו. אם אנו קוראים לעולם החושי עולם של תופעות חושיות, של מראות חושיות, כשאנו פונים מהחושים שלנו פנימה (בצד שמאל), יש לנו את עולם התופעות הרוחיות. כמובן, באופן בו המחשבות והמושגים שלנו נוכחים בתוכנו, הם אינם מציאויות, אלא תופעות רוחיות. אם אנו יורדים עוד יותר עמוק, מעולם הנפש אל תוך ישותנו הפנימית, יש חשיבות עליונה לכך שלא נאמין שבדרך זו אנו מגיעים לעולם ייחודי, גבוה יותר, כפי שמניחים החולמים המיסטיקנים. שם, למעשה אנו מגיעים לעולם האורגניזם שלנו, לעולם של מציאויות חומריות.

לכן חשוב לא להניח שעל ידי הרהורים פנימיים נוכל לגלות משהו רוחי; שם, עלינו לחפש אחר המבנה של האורגניזם האנושי החומרי. אל לנו לחפש בתוך עצמנו אחר סוגים של מציאויות מיסטיות, כפי שכבר ציינתי ממספר נקודות מבט. במקום זאת, מאחורי מה שעולה אל הנפש, ועל ידי כך הופך לתופעה רוחית, במיוחד כשחודרים יותר ויותר עמוק לתוכנו, עלינו לחפש אחר האינטראקציה של הכבד, הלב, הריאות ואיברים אחרים שמיסטיקנים בייחוד אינם אוהבים לדבר עליהם. שם אנו מתחילים להכיר את האלמנט החומרי בקיום הארצי שלנו. כפי שהדגשתי לעתים קרובות, אנשים רבים שחושבים שפגשו מציאויות מיסטיות כך שירדו עמוק אל תוך ישותם הפנימי, מגלים את מה שמופרש מתוך הכבד, או כיס המרה או איברים דומים אחרים. כשם ששומן הופך ללהבה, כך גם כל מה שהכבד, הריאות, הלב והקיבה פולטים הופך לתופעות מיסטיות כאשר הם נדלקים בתוך התודעה.

הנקודה החשובה היא שמדע רוח אמיתי מראה לאדם כיצד להגיע מעבר לכל סוג של אשליה. המטריאליסטים דבקים באשליה שהם יכולים למצוא מציאויות פיזיות, חומריות, ולא רוחיות, מאחורי עולם החושים. האשליה של המיסטיקנים היא שכאשר הם יורדים לתוך ישותם, הם מוצאים לא את העולם של המבנה החומרי, אלא סוגים אחרים של ניצוצות אלוהיים מיוחדים וכדומה.

במדע רוח אמיתי, חשוב שלא נחפש אחר סובסטנציה חומרית בעולם החיצוני, ושלא נחפש את עולם הרוח בעולם הפנימי, שבתחילה יכול להופיע כך דרך הרהורים המופנים פנימה.

מה שאמרתי כעת הוא בעל חשיבות מכרעת עבור השקפת העולם שלנו כולה. זכרו שמהרגע בו האדם נרדם ועד שהוא מתעורר הוא נמצא עם הגוף האסטרלי והאני מחוץ לגוף הפיזי והגוף האתרי. איפה הוא נמצא אז? זאת השאלה שעלינו לשאול את עצמנו. אם אנו מניחים ששם בחוץ יש את העולם שהפיזיקאים מתארים, אין שום הגיון אם נדבר על קיום של הגוף האסטרלי או האני מחוץ לגוף הפיזי. אך אם אנו יודעים שמעבר לעולם החושים קיים העולם של מציאויות רוחיות, שמתוכם עולה וצומח עולם החושים, אז אנו יכולים לדמיין שהגוף האסטרלי והאני נעים אל תוך עולם הרוח השוכן מאחורי עולם החושים. ואכן, הגוף האסטרלי והאני מוצאים עצמם באותו חלק של עולם הרוח שמונח ביסודו של העולם הפיזי. כך שנוכל לומר שבשינה האדם חודר אל עולם הרוח שהוא הבסיס של העולם הפיזי. כמובן, ברגע ההתעוררות, האני שלו וגופו האסטרלי קודם חודרים את ישותו האתרית, ולאחר מכן את מה שמהווה את רובד הארגון החומרי.

ניתן לרכוש מושגים ברורים של השקפת העולם האנתרופוסופית רק אם האדם מסוגל ליצור רעיונות ברורים אודות עניינים אלה. כי מעל הכול, לא נכנע לאשליה של חיפוש אחר האלוהי, או אחר הרוחי הנמצא בבסיס קיומנו האנושי, מאחורי הסביבה החושית. שם ניתן למצוא רק את אותו אלמנט רוחי שמתוך עצמו מוליד את העולם החושי. כבני אדם השורשים שלנו נמצאים בעולם הרוח, אך באיזה עולם רוח? שורשינו נמצאים בדיוק באותו עולם רוח שאנו עוזבים כאשר אנו מתגשמים בגופנו הפיזי. אנו באים מעולם הרוח בו אנו חיים בין המוות והלידה החדשה; דרך לידה או התעברות אנו נכנסים לקיום פיזי זה. העולם בו אנו שוכנים בין המוות ללידה החדשה ושאותו אנו עוזבים, הינו עולם רוח שונה מזה שנמצא מאחורי העולם החושי, למרות שמאחר והוא עולם רוח, הוא קשור לאותו עולם רוח שממנו נולד העולם החושי שלנו. אנו לא נצליח להבין את עולם הרוח שעליו אנו מדברים – תיארתי אותו בסדרת ההרצאות הטבע הפנימי של האדם והחיים בין המוות ללידה החדשה[2] , כלומר את עולם הרוח אותו אנו חווים בין המוות ללידה החדשה שיוצר אותנו ומוליד אותנו – אם אנו מחפשים אותו מאחורי העולם החושי. אנו לא נצליח לתפוס אותו אם אנו מחפשים אותו בתוך עצמנו. שם אנו מגלים רק את האלמנט החומרי של המבנה שלנו. אנו יכולים לתפוס אותו אך ורק כשאנו עוזבים לגמרי את המרחב. עולם רוח זה איננו בתוך מרחב. כפי שהדגשתי לעתים קרובות, אנו יכולים לדבר עליו רק אם אנו מבססים אותו על זמן, כשחושבים עליו כעולם של זמן. לכן, מיותר לציין שכל התיאורים שיש לנו אודות עולם זה בין המוות ללידה החדשה יכולים להיות אך ורק דימויים, תמונות. אל לנו לבלבל בין דימויים אלה, שאנו זקוקים להם כדי להתבטא, והמציאויות שאנו חיים בהן בין המוות ללידה החדשה. חשוב מאד שעל בסיס השקפת העולם האנתרופוסופית לא רק נדבר על כל מיני דברים פנטסטיים, ונתאר אותם בטרמינולוגיה עתיקה שלמעשה אינה מציגה שום דבר חדש. מה שחשוב הוא שנעשיר את עולם המושגים והרעיונות שלנו כאשר אנו מנסים לשלוח את מחשבותינו אל העולם בו אנו חיים בין המוות ללידה החדשה. כך נוכל לרכוש מושג חשוב ביותר שיכול גם ליצור חשיבה עמוקה, אם כי בלתי נוחה. מדובר בכך: כאשר אנו סיימנו את החיים בין המוות ללידה, אנו מתגשמים כאן, במרחב. אנו חודרים למרחב מתוך מצב שאיננו מרחבי. למרחב יש משמעות רק עבור החוויות שלנו בין הלידה למוות. שוב, חשוב לדעת שכאשר אנו עוברים דרך שער המוות, אנו עוזבים לא רק את הגוף עם הנפש שלנו, אלא גם את המרחב.

רעיון זה היה מוכר לאנשים עד למאה הרביעית, החמישית והשישית. אפילו אדם כמו סקוטוס אריגנה,[3] שחי במאה התשיעית, ידע אותו היטב. אך העידן המודרני איבד לחלוטין את מושג הרוח כבסיס לקיום האנושי, שבו האדם חי לאחר המוות – כפי שנחשב אז, רק לאחר המוות; היום עלינו לומר: בין המוות ללידה החדשה אנחנו מחוץ למרחב. העידן המודרני גאה ויהיר לגבי החשיבה שלו, אך למעשה הוא מסוגל לחשוב רק את מה שנמצא במרחב ולהחזיק כל מחשבה רק בהקשר מרחבי. על מנת לתפוס עניינים הקשורים ברוח, מצד אחד, עלינו להתאמץ להתגבר על המרחב בחשיבה שלנו. אחרת, לא נגיע לעולם למה שבאמת רוחי; בעצם, לעולם לא נגיע אפילו למדע טבע מדויק פחות או יותר, וכמובן שלא נגיע למדע רוח. במיוחד בזמננו יש חשיבות מכרעת לכך שנלמד להכיר את ההבחנות הדקות יותר של הידע המדעי-רוחי. כי מה שאנו רוכשים באמצעות מושגים כאלה איננו סתם עוד השקפת עולם או עוד תוכן מחשבתי מסוג כלשהו. אחרי הכול, באמצעות מדע הרוח בעל אוריינטציה אנתרופוסופית ניתן לרכוש הרבה יותר מתוכן מחשבתי. כי אין זה משנה אם מישהו מאמין שהעולם מורכב ממולקולות ואטומים, או אם הוא מאמין שהאדם מורכב מגוף פיזי, מגוף אתרי קצת פחות דחוס, וממשהו נוסף, יותר מעורפל ועדין, הגוף האסטרלי, ואחריו עוד משהו כמו, למשל, גוף מנטלי עוד יותר עדין, או משהו אף עוד יותר ויותר עדין ודליל; כי לא ניתן אפילו להתקרב לגוף האתרי אם רק חושבים על משהו דליל יותר. אין זה משנה באמת האם אדם הוא מטריאליסט המדמיין את העולם כאטומים, או אדם בעל החשיבה המטריאליסטית הבוטה שהיא המכנה המשותף בתורות של אלה הידועים בשם האגודה התיאוסופית, או בכל שם שהם קוראים לעצמם כיום. מה שמשנה באמת הוא דבר אחר לגמרי: שנלמד להיות מסוגלים לשנות את מבנה הנפש שלנו כולו. עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי לחשוב על הרוח באופן שונה מהאופן בו אנו רגילים לחשוב על העולם החושי החיצוני. איננו מבינים את מדע הרוח אם אנו חושבים שמשהו אחר מהעולם החושי הינו רוחי; אנו נכנסים למדע הרוח אם אנו חושבים על הרוח בצורה אחרת ושונה מהאופן בו אנו חושבים על הרובד החושי. אנו חושבים על הרובד החושי במונחים של מרחב. אנו יכולים לחשוב על עולם הרוח במונחים של זמן תוך מגבלות מסוימות, מפני שעלינו לחשוב על עצמנו בתוך עולם רוח זה. ואנו מותנים במובן מסוים מבחינה רוחית על ידי הזמן, בכך שברגע מסוים בזמן אנו מועברים מהחיים בין המוות ללידה החדשה לתוך החיים בין הלידה למוות.

כפי שציינתי זאת לעתים קרובות, הטרנספורמציה של הלך-נפש היא זו שכל כך הכרחית וחיונית עבור האנושות של היום. כי איך נקלענו לאסונות של היום? זה קרה מפני שלצד מה שנקרא ההתקדמות המודרנית, האנושות לגמרי שכחה לקבל את הרוח אל תוך תפיסותיה. התורות התיאוסופיות של מה שמוכר בשם האגודה התיאוסופית הן למעשה הניסיון לאפיין עובדות רוחיות בצורות מחשבה מטריאליסטיות, ועל ידי כך לדחוף את המטריאליזם ממש אל תוך הרוח. איננו מגיעים למושג רוחני רק על ידי כך שקוראים למשהו רוחניות, אלא רק על ידי טרנספורמציה של החשיבה שמתאימה לרובד החושי.

בני האדם אינם חיים אחד עם השני אך ורק ביחסים מרחביים שניתן לתפוס אותם באמצעות החשיבה השולטת כיום לרוב במדעי הטבע. איננו יכולים עוד לפתח מושגים חברתיים המבוססים על השקפת העולם של היום. סוג החשיבה שהאנושות התרגלה אליה בגלל מדע הטבע אינו מסוגל להוביל להבנת האופי של החיים החברתיים. כך מופיעות הסטיות שאנו עדים להן כיום בסוגים השונים של אידאולוגיות חברתיות הנוצרות אך ורק מפני שאי אפשר לחשוב באופן מציאותי על הסוגיות החברתיות על בסיס התפיסות שעל פיהן אנו שופטים משהו כנכון או לא. רק כאשר בני האדם יהיו מוכנים לחדור למדע הרוח, יהיה שוב אפשר לחשוב על החיים החברתיים באופן בו יש לתפוס אותם כדי לעצור את ההידרדרות, ובמקומה להביא להתקדמות. המשמעת שנולדת בנו בזכות מדע הרוח יותר חשובה מאשר התוכן שלו. אחרת, אנו נגיע בסוף לשלב בו נדרוש פופולריזציה של נושאים רוחניים, כלומר נדרוש שנושאים רוחניים יוצגו במונחים חושיים של ריאליזם גס. בעיני רוב האנשים היום, דברים שיש לבטא אותם באופן מסוים אם ברצוננו לא סתם לפנטז, אלא לדבר על מציאויות, כפי שעשיתי זאת בהרצאות האנתרופוסופיות שלנו וגם בספרי עיקרי הבעיה החברתית[4], אינם מספיק "גרפיים". ובכלל, למילה "גרפי" יש לאנשים כיום קונוטציה מוזרה. יש אנשים שיש להם הרבה מה לומר על כמיהה זו של האנושות לכך שהכול ייוצג בריאליזם גס, באופן שניתן לתפוס באמצעות החושים. הדבר נכון בכל העולם, ולא רק במדינות מסוימות.

למשל, מצאתי קטע מעניין בספר שיצא לאור לאחרונה, Les forces morales aux Etats-Unis[5], שכתבה אותו גברת מצרפת. הספר מכיל שלושה תת-חלקים: l'eglise, l'ecole, la femme (הכנסייה, בית הספר, האישה). מתוארת בספר אפיזודה קטנה מעניינת שמראה כיצד, בחוגים מסוימים, מנסים לתאר באופן "גרפי" עניינים ששייכים ליחס האדם עם עולם הרוח. המחברת מספרת:

"ערב אחד, חברה ואני טיילנו בבְּרוֹדְוֵי. הגענו לכנסייה. מבט חטוף הראה לנו שהמקום מלא בגברים בלבד. נעלבות מכך, נמנענו מלהיכנס פנימה. כומר לבוש בגלימה המסורתית ראה אותנו, ניגש אלינו והזמין אותנו להיכנס. מאחר שהיססנו, הוא התעניין מה הדת שלנו. "איננו קתוליות," אמרתי. הוא עודד אותנו להיכנס לתוך הכנסייה, הצביע אל על, ואמר בטון מלא אמונה: "בואו לכאן והקשיבו לי. אם, למשל, רציתן לנסוע לשיקגו, איך הייתן עושות זאת? הייתן יכולות ללכת ברגל, לנסוע במכונית, באנייה או ברכבת. הגיוני שהייתן בוחרות בדרך המהירה והנוחה ביותר. במקרה זה, ברכבת. ברור שאם תרצו להגיע לגן של אלוהים, תבחרו בדת שתביא אתכן לשם בדרך המהירה והבטוחה ביותר. זאת הדת הקתולית, שהיא הרכבת המהירה לגן עדן."

הגברת שמספרת את הסיפור מסיימת בכך שהיא הייתה כה נבוכה, שאפילו לא חשבה לומר לו שבהשוואה ה"גרפית" שלו הוא שכח להזכיר את המטוס, כאמצעי עוד יותר מהיר להגיע לגן עדן.

אתם מבינים, היה כאן מישהו שמאד רצה לבטל את הדעות הקדומות של אנשים, והוא בחר במושגים גרפיים. התיאור של הכנסייה הקתולית כרכבת מהירה לשמיים הינו דימוי גרפי. וזאת באמת נטיית התקופה שלנו לחפש אחר דימויים גרפיים, מושגים שאינם מציבים שום דרישות לחשיבה של בני האדם. בדיוק במקום הזה עלינו כבר להבחין שהחיים המודרניים דורשים בכל הרצינות שנפסיק את השימוש הזה בדימויים גרפיים שהופך לעיסוק בבָּנָלִיּוּת ובטריוויאליות, ובכך מושך את האדם מטה למטריאליזם דווקא בקשר לאותם דברים שיש להבינם באופן רוחני. אפילו מבחינת סימפטומים כאלה עלינו לחפש אחר מה שהכי נדרש בעידן שלנו. עלינו לחזור על כך שוב ושוב: אסור להתעלם מסימפטומים כאלה; איננו יכולים להרשות לעצמנו להתהלך עם עיניים מכוסות בעולם, שהוא אורגניזם שדורש שיבינו אותו באמצעות הסימפטומים שלו. כי סימפטומים אלה מכילים את מה שעלינו להבין, אם ברצוננו להגיע שוב לעליה מתוך ההידרדרות הכללית שלנו.

אך בנקודה זו, יש לראות מספר דברים באור הנכון. מה שלמעשה נבנה מתוך יסודות מדעיים-רוחיים ב-עיקרי הבעיה החברתית באמת איננו נוצר מתוך תיאוריה כלשהי, אלא מתוך החיים בכל היקפם, אך מה ששונה הוא שאנו מתבוננים רוחית בחיים אלה. האנושות אינה יכולה להתקדם היום אם בני האדם אינם מסתגלים להשקפת חיים כזו.

הייתי רוצה להביא כאן שתי נקודות שנלקחו מהחיים, בהן ראיתי שוב לאחרונה עד כמה הכרחי להוביל את האנושות כיום להבנה מלאת חיים של מציאות, אך בו בזמן הבנה רוחית של המציאות. אתמול קראתי מאמר מאת עיתונאי ששמו, כפי שנאמר לי, הוא רנה מרשאן,[6] שבמשך תקופה ארוכה היה כתב ב-Figaro, ב-Petit Parisien ועוד. הוא השתתף במלחמה בחזית הרוסית, כשהוא מתנגד רדיקאלי של הבולשביקים. לאחר מהן היו לו קשרים עם הגנרל של מהפכת הנגד, שהוא החל לתמוך בה. בן לילה, הוא השתכנע להאמין ברעיון של מועצות הפועלים, בבולשביזם. ממתנגד לבולשביזם, כך נאמר כאן, הוא הפך לתומך נמרץ במנהיגות ובאידיאולוגיה של מועצות הפועלים. הנה אדם ששייך למעמד האינטלקטואלי, כי הרי הוא עיתונאי, שחי עם הבנה עמוקה יותר של החיים, עם רגישות עמוקה יותר לגבי החיים, השוכנת במסורות העתיקות בדומה לרוב הנפשות הרדומות בימינו. מעניין איך אדם כזה פתאום מבין: כול זאת יוביל ללא ספק לחורבן! – וכעת נראה לו שהיעד היחיד שראוי לשאוף אליו הוא הבולשביזם! כלומר, האדם כעת רואה שכול מה שאינו בולשביזם מוביל לחורבן. הסברתי לכם כיצד שפנגלר תיאר זאת.[7] מרשאן רואה אך ורק בולשביזם; בהתחלה הוא מאמין שהבולשביזם הינו עניין רוסי בלבד. ואז הוא מגלה משהו שונה לחלוטין. הוא חש שהבולשביזם הינו עניין בין-לאומי שחייב להתפשט בכל העולם. הוא אומר:

"כעת התברר לי שניתן להחזיר את השלום רק כאשר העמים בכל הארצות ייקחו את גורלם בידיהם באופן חופשי. העקרונות שהממשלות הקפיטליסטיות השמיעו עד כה רק כדי לרמות את ההמונים יכולים להפוך למציאות אך ורק כאשר האימפריאליזם החדש הזה (כוחות 'מדינות ההסכמה', של ה-Entente) יתפרק."

לאחר מכן הוא מספר איך הוא הגיע כעת לאמונה העמוקה שהצדק, האחדות, השלום והחוק ישלטו רק כאשר העולם כולו יהפוך לבולשביסטי מקצה לקצה; רק אז תתאפשר בנייה מחודשת. האדם הזה רואה עכשיו שכל דבר אחר מוביל לחורבן. וביסודו של דבר, הוא צודק למדי כשהוא מדגיש: אם כל דבר חוץ מהבולשביזם ימשיך להתפתח, הוא בוודאי יהפוך לדיקטטורה של הקפיטליזם הישן, הבורגנות וכל מה שקשור בה. הוא בוודאי יהפוך לדיקטטורה של אנשים כמו לויד ג'ורג',[8] קלמנסו,[9] שיידמן,[10] וכו'. אם איננו רוצים בכך, אם איננו רוצים חורבן, אין ברירה אלא הדיקטטורה של הבולשביזם. בה הוא רואה את הישועה היחידה.

במובן מסוים, האיש הזה הוא כן, יותר כן מכל האחרים שרואים את הופעת הבולשביזם ומאמינים שהם יכולים להתנגד לו דרך המשטר הישן. לפחות מרשאן רואה שעבר זמנם של כל הרעיונות הישנים. אך עולה שאלה, במיוחד אם אנו מתבססים על קרקע מדע הרוח וחווים זאת; מפני שאדם כמו רנה מרשאן הינו יוצא דופן. נאלצים לשאול את השאלה: איפה רכש האיש ידע לגבי כל זאת? הוא רכש אותו באותו מקום בו רוב בני ימינו רוכשים ידע: מעיתונים ומספרים. הוא אינו מכיר את החיים. במידה רבה, בני האדם החיים כיום מכירים את החיים אך ורק מהעיתונות ומספרים. במיוחד האנשים השייכים לחוגים המובילים מכירים את החיים רק מהעיתונים. חשבו על כול מה שאנו חווים מהבחינה הזאת באמצעות עיתונים, באמצעות ספרים! ראינו שלפני כמה עשרות שנים אנשים גיבשו את השקפות העולם שלהם על ידי קריאת קומדיות צרפתיות, שהם הכירו טוב יותר את האירועים שהופיעו בקומדיות מאשר את מה שקורה בחיים. הם התעלמו מהמציאויות של החיים ולמדו ממה שראו על הבמה. מאוחר יותר ראינו שאנשים גיבשו את תפיסותיהם לגבי החיים על פי היצירות של איבסן, דוסטוייבסקי, או טולסטוי. הם לא הכירו את החיים; והם גם לא יכלו לשפוט את הספרים על סמך החיים. למעשה, הם קלטו את החיים רק באמצעות יד שנייה על פי מה שמודפס על נייר. משם הם פיתחו את הסיסמאות שלהם, ייסדו אגודות שיוזמות כל מיני רפורמות ללא כל ידע אמיתי לגבי החיים. היו אלה חיים שהם הכירו רק דרך איבסן או דוסטוייבסקי, או באופן מעורר סלידה למדי כאשר, למשל, הועלה על בימות כל הערים הגדולות של אירופה המחזה "האורגים" של האופטמן[11]. אורח החיים של האורגים הופיע על הבמה. אנשים ללא כל מושג לגבי מה שקורה באמת בחיים, כי הם ראו רק את הקריקטורה של החיים על הבמה, כשהופיעה בפניהם על הבמה האומללות של האורגים, ומפני שהיו אלה זמנים של מעורבות חברתית, התחילו לדון בכל מיני שאלות חברתיות, לאחר שהם הכירו את העניינים הללו רק באופן הזה. ביסודו של דבר, כולם אנשים שאינם מכירים את החיים חוץ מאשר באמצעות תחליפים כמו העיתונים או הספרים שקיימים היום. אין לי דבר נגד ספרים, יש להכיר אותם, אך עלינו לקרוא אותם בצורה כזו שדרכם נוכל לקלוט את החיים. הבעיה היא שאנו חיים בעידן של מושגים מופשטים, דרישות מופשטות על ידי מפלגות פוליטיות, אגודות, וכדומה.

לכן מעניין לפגוש, מצד אחד, אדם מציאותי כמו רנה מרשאן, שבהיותו עיתונאי מהווה בו בזמן מעין אוֹרַקְל, מקור לאמת, עבור אנשים רבים. לא עולה אפילו בדעתו לשאול האם הבולשביזם אכן מוביל לאורח חיים בר-קיימא. כי הוא באמת אינו מכיר את החיים; הוא רק מחליף את מה שהוא מכיר ומאמין שנידון להרס, בנוסחה חדשה מופשטת, בתיאוריות חדשות. מצד שני, עלי להשוות כעת מכתב שקיבלתי הבוקר עם האמירות האלה של אדם אינטלקטואלי. כתב לי מישהו שלגמרי מקורקע בחיים, מישהו שחווה בדיוק את מה שניתן לחוות היום כדי לגבש דעה לגבי המצב החברתי. הוא כתב שספרי, עיקרי הבעיה החברתית, הפך למעין ישועה עבורו. אדם זה, שעבד במפעל אריגה, הכיר לעומק את ההיבטים הפרקטיים. ניתן לתפוס את הכוונה של הספר עיקרי הבעיה החברתית רק כאשר שופטים אותו מנקודת הראות של החיים המעשיים. זהו ספר המתאר את המציאות, אך נובע במלואו מעולם הרוח, כפי שזה אמור להיות לגבי כל דבר שאמור לשרת את החיים כיום. ניתן לדעת מהי הכוונה רק אם מבינים שאף שורה, אף מילה בספר זה אינה בשום פנים ואופן תיאוריה, אלא לקוחה הישר מהחיים המעשיים; כשתופסים שזהו ספר עבור אלה שרוצים להיות מעורבים באופן אקטיבי בחיים, ולא עבור אלה שרוצים לעסוק בפטפוטים סוציאליסטים ובדיבורים ריקים על החיים.

מה שגורם לנו לכאב גדול כל כך הוא שספר ספוג במציאות נקרא אוטופי על ידי אלה שאין להם מושג לגבי המציאות. אלה שאין להם אפילו שמץ של מושג על מציאות החיים, כי הם עצמם מכורים לספרות, רואים כספרות אפילו ספר כזה שלקוח באמת ובתמים מן החיים. כיום, ה"איך" חשוב יותר מאשר ה"מה." הכול תלוי בכך שנרכוש צורות חשיבה שמהוות כלים מתאימים להבנת החיים הרוחיים, כי במציאות חיים רוחיים נמצאים בכל מקום. יש לנו מציאויות רוחיות כאן, בסביבה שלנו, וגם מעבר לעולם החושי. מתוך מציאויות רוחיות אלה חייבת לנבוע הבנייה החברתית החדשה, ולא מתוך הדיבורים הריקים המופיעים בלניניזם ובטרוצקייזם, שאינם אלא לימון סחוט של השקפות מערביות נושנות ובנליות, שאין בהן שום כוח להוביל לאיזשהו רעיון חברתי בר-קיימא. ניתן לשאול: היכן נמצאים היום בני האדם שמוכנים להבין את החיים בעוצמה הדרושה? לעולם לא נחדור את החיים אם איננו מוכנים לראות אותם מנקודת ראות רוחנית. לא נבין את החיים בין הלידה למוות כל עוד איננו מוכנים להבין את החיים בין המוות והלידה החדשה. אם אנשים לא יהיו מוכנים לפנות לחיים הרוחיים, הם יהפכו או למטריאליסטים מוחלטים, או לאינטלקטואלים החיים בתיאוריות שמאפשרות להם להבין את החיים רק לאחר שאיבסן, דוסטוייבסקי או סופר אחר הציג אותם בפניהם בצורה דרמטית. מה שחשוב הוא שנפרש את הייצוגים הספרותיים כמעין חלון שדרכו ניתן להסתכל החוצה אל החיים. דבר זה יתאפשר רק אם נקלוט את עולם הרוח, את עולם הישויות הרוחיות, מאחורי עולם החושים; אם סוף סוף נוותר על כל הפנטזיות לגבי אטומים ומולקולות שמתוכם רוצה הפיזיקה של ימינו לבנות עולם בשבילנו. המסקנה הנובעת מכל אותן פנטזיות היא שכל העולם הנוכחי מורכב למעשה רק מאטומים ומולקולות, ובכך נסלק את כל מה ששייך לרוח, ועימה את כל הרעיונות המוסריים והדתיים. אוסיף לדון בכך מחר.

——————————————————————————————————-

  1. ראו הקדמה ל- Naturwissenschaftliche Schriftenמאת גתה, בעריכתו של רודולף שטיינר. שטיינר כתב הקדמות לכל הכרכים תחת אותו השם, דורנאך, 1926.
  2. רודולף שטיינר: טבעו הפנימי של האדם והחיים בין מוות ללידה חדשה – יצא בעברית בהוצאת תלתן בלקט: עיונים אזוטריים כרך 3. 153GA.  
  3. סקוטוס אריגנה810–877 ,(Scotus Erigena) . מתרגם של הכתבים של דיוניסיוס אריופגיטה; המחבר של “De divina praedestinatione”ו “De divisione naturae”. בשנת 1225, הוותיקן ציווה לשרוף את כל עבודותיו.
  4. רודולף שטיינר: לקראת התחדשות חברתית, – יצא בעברית בהוצאת מיכאל בשם: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי. GA 23
  5. Sophie Cheftele, “Les forces morales aux Etats-Unis (l'eglise, l'ecole, la femme),” Paris, 1920
  6. לא ניתן היה למצוא את מקור הציטוט.
  7. רודולף שטיינר: אוסוולד שפנגלר, הנביא של הכאוס העולמי, ב-198GA.
  8. דוד לויד ג'ורג' (David Lloyd George), 1863–1945, מדינאי בריטי, ראש ממשלה בין 1916 ל-1922
  9. אוז'ן קלמנסו (Eugene Clemenceau), 1841–1929, מדינאי צרפתי.
  10. פיליפ שיידמן ((Philipp Scheidemann,1865–1939, מזכיר המדינה של גרמניה, מאוחר יותר שר ונשיא.
  11. גרהרט האופטמן (Gerhart Hauptmann), 1862–1946, מחזאי, ""Die Weber, ברלין, 1892.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *