מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 04

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 4

14 באוגוסט 1920

מתוך חיבור בין מה שנאמר לאחרונה למידע חיצוני מסוגים שונים, הבנתם דבר אחד: שהתנועה האנתרופוסופית שלנו נכנסה לשלב בו מצפים מכל אדם השואף להשתתף בה שהוא יקשור את השתתפותו לתחושת אחריות עמוקה. כבר ציינתי זאת שוב ושוב, אך הדבר עדיין לא נקלט בצורה מספיק יסודית. בדיוק מפני שאנו נמצאים בתנועה שלנו, אל לנו להתעלם מהתקופה הקשה מאד שהציביליזציה האירופאית ובני הדודים האמריקאים שלה צריכים להתמודד איתה. גם אם אנחנו עצמנו לא היינו רוצים לומר דבר על הקשר בין האימפולסים הנובעים ממדע הרוח בעל האוריינטציה האנתרופוסופית ואירועים היסטוריים בני זמננו – למרות שיש בהחלט צורך להשמיע את קולנו – אירועים אלה היו משפיעים על פעילויותינו, ובאופן בלתי נמנע, היו משחקים בהן תפקיד מבלי שתהיה לנו יד בדבר. לכן, מה שחשוב הוא שלא נסגור את עינינו מול החשיבות של מה שמילים אלו מבליטות.

בעזרת ההסברים של דר' בוס[1] מאתמול, מספר חברים שלא הבינו זאת קודם אולי מודעים כעת לקשר ההכרחי והמעשי הקיים בין הרעיון של המשולש החברתי ומטרותיה של האנתרופוסופיה.

מהלך האירועים בעולם דומה כעת לאורגניזם מסובך במידה יוצאת דופן, ומכל התופעות השונות שיש להתבונן בהם בתשומת לב, מתחיל להתברר הכיוון של אורגניזם זה. דברים רבים קורים היום שבהתחלה נראים לא משמעותיים. אך אירועים אלה שנראים לא חשובים מצביעים לעתים קרובות למשהו חד וקיצוני. שוב, מתרחשים דברים המראים באופן ברור את הקושי העצום שיש לנו בלהשתחרר מרעיונות מוכרים נושנים כדי שנוכל לעלות לתפיסה העומדת בדרישות הזמן.

אתם יכולים לראות ממספר דיווחים בעיתונים של הימים האחרונים[2] את ההשפעה שיש בעולם למה שבא מדורנאך, איך היבטים מסוימים מתקבלים בקרב מספר אנשים. עלינו להתייחס ברצינות לדברים הללו, ולהבין שאנו חייבים לחשוב היטב על כל מילה שאנו משמיעים היום. אל לנו לומר דברים חשובים מבלי להרגיש מחויבים להתעדכן לגבי מהלך אירועי העולם במה שמהווה היום אורגניזם מסובך ביותר. בהזדמנות הקרובה ביותר יהיה עלי לפרט דברים נוספים שקשורים לענייננו כאן. היום אני רק רוצה להציג את הנושא, ואומר שעקב הקשרים של התנועה שלנו עם מה שקורה בעולם, חובתנו היא מעל הכול לרכוש הבנה מלאה של העובדה שאיננו יכולים עוד להרשות לעצמנו שום חלוקה לפלגים שונים בתנועה שלנו. כבר ציינתי זאת פעמים רבות. הזמנים שלנו מאלצים אותנו לסמוך על כל אחד מאלה שפועלים ביחד איתנו בתנועה שלנו, אך על כל אחד לשאת אחריות מלאה על מה שהוא מייצג ביחס לתנועה. אחריות זו אמורה להתבטא במחויבות לעולם לא לומר שום דבר שאינו נמצא ביחס נכון, מתוך סיבות פנימיות, למהלך הכללי של אירועי העולם בזמננו. פעילויות של כתות נמצאות הכי פחות בהרמוניה עם אירועי העולם בימינו. הדבר בו אנו תומכים היום חייב להיות בעל אופי כזה שניתן לייצג אותו בפני כל העולם. הדבר חייב להיות נטול כל אופי חובבני או קנאי, גם בדיבור וגם במעשה. לעולם אל לנו לאפשר לפחד להרתיע אותנו מלהמשיך להתקדם בין הפטיש והסדן.

על אודות "פטיש" מסוים, אנשים רבים עשויים לומר: איך אני אמור להתעדכן לגבי מה שקורה היום כאשר מהלך האירועים נעשה כל כך מורכב, כאשר כל כך קשה להסיק מתוך הסימפטומים את המגמות הפנימיות של העובדות? אולם, הסכנה הזאת אינה אמורה להוביל אל ה"סדן" של אי עשייה; היא צריכה לעודד אותנו לנווט בכיוון הנכון, כלומר, להיות מודעים למחויבות שלנו להיות בהרמוניה עד כמה שאפשר עם אירועי העולם, בעזרת כל האמצעים הזמינים לנו. אין ספק שיותר קל לומר: זוהי האנתרופוסופיה ואני לומד אותה; על בסיס מה שאני לומד, אני עוסק בקצת חשיבה, חוקר דבר זה או אחר שאותו לאחר מכן אני מציג בפני העולם. אם ברצוננו להיות אקטיביים בצורה כזאת, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה, עם כיסויי עיניים מול אירועים גדולים וחשובים שמתרחשים כיום, פנינו מועדות ישירות לפילוג. חובתנו ללמוד את המהלך של האירועים היום, ומעל הכול, לבסס את ההתבוננות שלנו על החשיבה אותה אנו יכולים לרכוש באמצעות העובדות הנובעות ממדע הרוח עצמו.

במהלך השנים, נאספו כאן עובדות על מנת לאפשר לכל אדם אינדיבידואלי לגבש דעות המבוססות על עובדות אלה. אין להתעלם מעובדות אלה כאשר, על בסיס ההבחנות שלנו, אדם רוצה להביע דעה לגבי משהו שקורה היום. אני מתכוון להתייחס לכך רק במונחים כלליים, אך אדון בנושא בצורה מפורטת יותר בהזדמנות הראשונה.

היום הייתי רוצה להציג משהו שישלים את מה שאמרתי ביום ראשון שעבר לגבי אופיו של האורגניזם החושי האנושי.[3] אתחיל בתיאור סתירה מסוימת שכבר דנתי בה לעתים קרובות. מצד אחד, קיים היום מצב בו הציבור הכללי נגוע במובן מסוים בצורת חשיבה מדעית, מבלי שיהיה מודע לדבר. מצד שני, יש אנשים מסוג מסוים שעדיין מחזיקים באמונה הישנה המסורתית הקשורה ברעיונות מוסריים או דתיים; לאנשים מסוג אחר יש רק ספקות וסקפטיות, בעוד שאנשים מסוג שלישי אדישים לדבר. סתירה גדולה זו בוחשת ורוטטת בקרב האנושות כולה כיום: איך המהלך הבלתי נמנע של האירועים הטבעיים קשור לתְּקֵפוּתם של האידיאלים האתיים, המוסריים והדתיים?

אני רוצה עכשיו לחזור על מה שרבים מכם כבר שמעתם אותי אומר.[4] מצד אחד, יש לנו את השקפת העולם של מדעי הטבע. היא מניחה שבאמצעות העובדות שהיא מביאה, היא מסוגלת לקבוע משהו לגבי מסלולו של היקום, ובפרט, לגבי מסלולו של כדור הארץ. ולמרות שהשקפה זו רואה אולי את הטענותיה כהיפותטיות, הן מוטבעות בכל החשיבה, הגישה והרגש של האנושות. הקיום הארצי שלנו נחשב כנובע ממעין מצב של ערפילית. גורסים שכל מה שעולה מערפילית זו נוצר אך ורק באמצעות כורח חוקי הטבע. המצב הסופי של קיומנו הארצי נחשב גם כן כמבוסס על חוקים מוחלטים ונוקשים, ומתגבשות כל מיני דעות לגבי האופן בו ייהרס כדור הארץ. המדענים משתיתים את ההשקפות הללו על מושג בסיסי המקובל על רובם – אותו לומדים אפילו הילדים בבית הספר – המושג שעל פיו לא ניתן להרוס את החומר של היקום כולו, בין אם מדמיינים אותו כמורכב מאטומים, מיונים או מדברים דומים. המדענים סוברים שבתחילת התהוות כדור הארץ, חומר זה היה דחוס באופן כלשהו, ואז הוא עבר מטמורפוזה, אבל, בעיקרו, נוכח היום אותו החומר שהיה קיים בתחילת האבולוציה הארצית, ושיהיה קיים בסופה, למרות שהוא יהיה דחוס בצורה אחרת. ההנחה היא שחומר זה לעולם לא נהרס, ושהכול עשוי מטרנספורמציות של חומר זה. המושג של מה שנקרא שימור האנרגיה התווסף להנחה זו, כי משערים שבהתחלה היו מספר כוחות, שלאחר מכן עברו שינויים. ביסודו של דבר, שוב על פי הנחה זו, אותו סכום כוחות יהיה קיים גם במצב הסופי של הארץ.

היו רק כמה אנשים אמיצים שמרדו נגד רעיונות כאלה. את אחד מהם, את הרמן גרים,[5] הזכרתי לעתים קרובות כדוגמא אופיינית. הוא אמר: אנשים מדברים על מצב של ערפילית, על מהות הערפילית של קנט-לפלס, בתחילת הקיום של כדור הארץ או של העולם. משערים שכל מה שקיים על הארץ, כולל האדם, נדחס מערפילית זו, באמצעות תהליכים טבעיים בלבד. בנוסף, מניחים שכל זה עובר שינויים, עד שבסופו של דבר, נופל בחזרה על השמש כאפר. הרמן גרים סובר שכלב רעב שמרחרח עצם של פגר מציג תמונה מושכת יותר מאשר תיאוריה זו של קנט-לפלס אודות קיום העולם, ושמנקודת מבט תרבותית והיסטורית, לבני האדם של העתיד יהיה קשה לתפוס איך במאה ה-19 וה-20 אנשים יכלו ליפול קורבן לחשיבה כל כך פתולוגית. כפי שאמרתי, היו כמה אינדיבידואלים אמיצים שהתנגדו לרעיונות אלה. אך היום רעיונות אלה כל כך נפוצים, שכאשר מישהו כמו הרמן גרים דוחה אותם, נאמר עליו: ברור, היסטוריון של אמנות לא צריך להבין דבר לגבי מדעי הטבע. כשמישהו שטוען שהוא מכיר היטב את מדעי הטבע מעלה התנגדויות, הוא נחשב כטיפש. רעיונות אלה נחשבים כיום למובנים מאליהם, ואנשים מעטים מאד חשים מהי משמעותה של השקפה זו. כי אם מצדיקים אפילו במעט השקפה זו, כל הדיבורים על אידיאלים מוסריים ודתיים הינם חסרי משמעות, מפני שלפי השקפה זו, אידיאלים אלה אינם אלא תוצר של המוחות של בני האדם ועולים כמו בועות. התיאורטיקנים הסוציאל-דמוקרטים מתייגים אידיאלים אלה כאידיאולוגיה שקמה דרך הטרנספורמציות של החומר, ושייעלמו כשכדור הארץ שלנו יגיע לסיומו. אם כך, כל המושגים המוסריים והדתיים שלנו הינם אשליות בלבד. כי המציאות אותה מתארת השקפת העולם של מדעי הטבע אינה משאירה מקום לראייה מוסרית או דתית, אם מקבלים השקפת עולם מדעית זו באופן בו מפרשים אותה רוב בני האדם כיום. לכן, הנקודה העיקרית היא שמצד אחד, הזמן בשל, ומצד שני, יש צורך דחוף בכך שנרכוש השקפת עולם ממקורות אחרים מאשר אלה של החינוך של היום.

המקורות היחידים שמאפשרים להשקפת עולם מוסרית ורליגיוזית להתקיים לצד השקפת העולם המדעית נמצאים במדע הרוח. אולם יש לחפש אותם במקומות בהם הם מוצאים ביטוי באופן הרציני ביותר. לאנשים רבים היום קשה לחפש מקורות אלה. הם מעדיפים להתעלם מאותה הסתירה הגדולה שדיברתי עליה שוב, מפני שאין להם את האומץ להתקיף את השקפת העולם של מדעי הטבע. הם שומעים מאלה שהם מעריצים כסמכויות שאין עוררין על חוק שימור החומר והאנרגיה,[6] ושכל מי שמטיל אותו בספק הינו סתם דילטנט. תחת הכובד העצום של סמכות כוזבת זו, אין לאנושות את האומץ לנטוש אותה לטובת מדע הרוח.

עובדות חיצוניות מראות גם שהבריאות של הכריסטיאניות, ההבנה האמיתית של המסתורין של גולגותא, תלויה בכך שנפנה למקורות מדע הרוח. המהלך החיצוני של האירועים אכן מראה זאת. ראו את התיאולוגים הנחשבים לפרוגרסיביים, כביכול, ואת הטענות של הנציגים המתקדמים יותר של הנצרות. בסופו של דבר, המטריאליזם הידק את אחיזתו גם בדת. כבר לא ניתן להבין כיצד העיקרון הרוחי, האלוהי, אותו מייצג השם כריסטוס, מאוחד עם האישיות האנושית של ישוע מנצרת. כי היום, ניתן להשיג הבנה לגבי אחדות זו אך ורק באמצעות המקורות של מדע הרוח.

לפיכך, המצב הגיע לשלב בו התיאולוגיה הפכה למטריאליסטית אף היא, ומדברת רק על "האיש הצנוע מנצרת," על איש שעליו טוענים שהוא לימד משהו נשגב יותר מאשר אחרים, אך בסופו של דבר, יש לראות בו אך ורק מורה גדול. אחד הבולטים ביותר בקרב התיאולוגים של ימינו, אדולף הרנק[7] טבע את המילים הבאות: "האב, ולא כריסטוס, הוא זה ששייך לבשורה." במילים אחרות, הבשורה אינה אמורה לדבר על כריסטוס, מפני שתיאולוגים כמו הרנק אינם מכירים עוד את כריסטוס; הם מכירים רק את המורה מנצרת. הם עדיין מוכנים לקבל את מה שהוא לימד. הלימוד אודות האב, בורא העולם, שייך לבשורה, אך לא הלימוד אודות ישוע כריסטוס עצמו!

ללא ספק, הנצרות הייתה ממשיכה על שביל זה של מטריאליזציה, של נטורליזציה, אילו לא היה קיים אימפולס מדעי רוחי. בכל הכנות, האנושות אינה יכולה להגיע לכל הבנה אודות האיחוד של הטבע האלוהי עם הטבע האנושי בישוע כריסטוס מתוך מה שמגיע אליה דרך המסורת. לשם כך, אנו זקוקים לחשיפה של מקורות חדשים של מדע הרוח. אנו זקוקים לכך בעבור החיים הרליגיוזים וגם כדי לתת לתנאים החברתיים של הציביליזציה שלנו את המבנה החדש אותו דורשים אירועי היום. מעל הכול, אנו זקוקים לבנייה מחדש של המדע, לחדירה של כל תחומי המדע עם מה שנובע מתוך מקורות מדעיים רוחיים. מבלי זה, לא נוכל להתקדם. אלה שחושבים שאין צורך לדאוג לגבי מהלך החיים הרליגיוזים או החברתיים, לגבי מהלך האירועים הציבוריים בעולם התרבותי כולו או לגבי הישגי המדע; אלה שמאמינים שהם יכולים להציג את האנתרופוסופיה מתוך התבודדות קנאית בפני קבוצת אנשים שהתאספו באופן אקראי, ושנחשבים בעיני שאר העולם כחבורה של זרים, הם ללא ספק נפלו קורבן לאשליה חמורה.

תחושת האחריות מול מגמת האירועים העכשוויים נמצאת ביסוד כל מה שנאמר כאן. היא מהווה את הבסיס לכל משפט, לכל מילה. עלי לציין זאת מפני שאין זה תמיד מובן בכל הרצינות של הדבר. אם אנשים ממשיכים היום לדבר על המיסטיקה כפי שרבים עשו זאת במהלך המאה ה-19, אין זה עוד בהרמוניה עם מה שהעולם דורש כעת. אם מוסיפים פשוט את התוכן של מה שמלמדת האנתרופוסופיה למה שמתרחש במהלך אירועי העולם, גם זה לא בהרמוניה עם הדרישות של היום. זכרו איך הבעיה, החידה של חירות האדם היא הנושא המרכזי של המחקרים שלי כבר עשרות שנים. אנו חייבים להעמיד את התעלומה הזאת של חירות האדם במרכזה של כל התבוננות מדעית-רוחית אמיתית.

יש לעשות זאת משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, מפני שבכל מה שהגיע אלינו מתוך המיסטריות העתיקות, בכל מה שהוצג בפני העולם באמצעות ידע החניכה העתיק, חסרה כל הבנה אמיתית לגבי חידת חירות האדם. נשגבות ורבות עוצמה היו המסורות שאותם מורים של המיסטריות יכלו להעביר לדורות העתיד. יש גדולה וכוח רב במסורות המיתולוגיות של העמים השונים, שניתן לפרש אותן באופן אזוטרי, למרות שבדרך כלל לא כך נעשה הדבר. יש משהו גדול במסורות האחרות שמקורותיהן נובעים ממדע החניכה של התקופות העתיקות, לו רק יבינו אותו נכון. אך חסר היבט אחד; אין כל התייחסות לחידת החירות של האדם במדע החניכה של המיסטריות העתיקות, במיתוסים של העמים השונים – אפילו אם מבינים אותם באופן אזוטרי – או במסורות הנובעות ממדע חניכה זה. מפני שכל מי שמתבסס על ידע החניכה של היום, על החניכה של היום, יודע במה החניכה של היום שונה מזו של העבר. הוא יודע שבמהלך האבולוציה העולמית שלה, האנושות נכנסת רק עכשיו לשלב של חופש אמיתי, ושקודם פשוט לא היה צורך לתת לבני האדם מדע חניכה שחדור במלואו בחידת החירות. היום כמעט לאף אחד אין מושג לגבי מה מכילה חידה זו של החירות, באיזה מצב מוצאת עצמה נפש האדם כשהיא נעשית מודעת באופן ברור לעול הכבד שחידה זו מניחה עליו. בסופו של דבר, יש לשפוך אור חדש על כל ידע החניכה בשל חידה זו של חירות האדם. אנו רואים כיצד אחוות סודיות מסוימות ממשיכות באופן ישיר את המסורות של העבר, כאשר חלקן מעורבות מאד בחיים של היום. אולם הן רק שומרות את מסורות העבר, רק מעתיקות וממשיכות את כיוון הנוהגים העתיקים. האחוות הללו אינן אלא צללים של העבר; הן מייצגות משהו שיכול רק להזיק לאנושות אם הוא פעיל בימינו.

עלינו להבין שאילו מישהו היום היה מלמד אפילו את המיסטריות הנעלות ביותר, הן יזיקו לאנושות. כל מי שמבין את אופייה של החניכה העכשווית אינו יכול ללמד בצורה המתאימה לעידן שלנו את מה שפעם לימדו במיסטריות המצריות, הכלדאיות, ההודיות או אפילו באלה שקרובות יותר לזמננו, המיסטריות היווניות. אחרי הכול, כל מה שעד כה הופץ כדוקטרינה אודות הנצרות נוצר כתוצאה מתורות אלה. מה שנדרש הוא שנבין שוב את המיסטריה של גולגותא על בסיס לימוד חדש. את זה יש לקחת בחשבון מצד אחד.

מצד שני, אנו רואים את מהלך האירועים בעולם. אנו רואים איך השאיפה לאימפולס החירות עולה מתוך המעמקים הלא מודעים של נפש האדם; איך בזמן הזה, קריאה זו לחירות מהדהדת בכל המאמצים האנושיים. היא אכן חודרת אותם, אך במאמצים של בני האדם מהדהדים דברים רבים שאינם מובנים, דברים שעולים ממימדים לא מודעים, ושעדיין אינם מובנים באופן ברור. אפשר לומר שהאנושות צמאה לחירות! מדע החניכה מבין שעליו ליצור ידע חניכה שמואר על ידי אור החירות.

ושני ההיבטים האלה, שאיפה זו של האנושות והיצירה של חוכמת חניכה חדשה, המוארת על ידי אור החירות, חייבים לבוא ביחד. הם חייבים להיפגש בכל התחומים. לכן, דיון בשאלה החברתית לא צריך להתבסס על כל מיני מושגים ישנים. אנו יכולים לדבר עליה רק כאשר אנו רואים אותה לאור מדע הרוח, וזה מה שכל כך קשה לאנשים. מדוע זה כך?

האנושות אכן שואפת לחירות, לחירות עבור הפרט, ובצדק. אני מדגיש: נכון שזה יהיה כך. אין זה אפשרי עוד שבני האדם ישתפו פעולה עם נפשות קבוצתיות כמו במערכת הקבוצתית העתיקה. עליהם להתפתח ולהפוך לאינדיבידואלים. אך נראה ששאיפה זו נמצאת בסתירה כלשהי עם מה שנרכש על ידי הקשבה למדע החניכה, משהו שבוודאי נובע מלכתחילה מבני אדם אינדיבידואליים. למקודש העתיק היו דרכים משלו ואמצעים משלו למצוא את התלמידים שלו ולהעביר להם את חוכמת החניכה, ואפילו לקבל הכרה עבורם, עבור עצמו ועבור מרכז המיסטריה שלו. המקודש המודרני אינו יכול להרשות זאת, מפני שהדבר היה מצריך עבודה עם כוחות ואימפולסים מסוימים הקשורים בנפש קבוצתית, דבר שלא יכול להיות מותר היום. לכן, מצב האנושות היום הוא כזה שכל אחד שואף להיות אינדיבידואל, כשהוא מתקדם מהנקודה שקורה שהוא נמצא בה. מסיבה זו, כמובן שהוא אינו רוצה להקשיב למה שבא מאדם כמדע חניכה. אך עם זאת, לא ניתן להגיע לשום התקדמות עד שלא מבינים שבני האדם יכולים להפוך לאינדיבידואלים רק כאשר הם מוכנים לקבל את תוכן מדע החניכה מאינדיבידואלים אחרים. זה לא קשור רק לשאלות אידיאולוגיות בודדות. זה קשור לטבעו הבסיסי של כל העידן שלנו ולהשפעותיו על תחומי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה. האנושות כמהה לחירות, ומדע החניכה רוצה לדבר על חירות זו. אך רק עכשיו הגענו לאותה נקודה בשלב האבולוציה של האנושות שבה חשיבה אנושית בריאה יכולה לתפוס את רעיון החירות. היום, עלינו לרכוש הבנה עמוקה של דברים רבים שניתן לקבל מהספרות האנתרופוסופית, ושהייתי רוצה לסכם מכמה נקודות מבט. יש להבין היום איזה סוג ישות הוא האדם. כל הפטפוטים המופשטים הקשורים במוניזם מפספסים את העיקר של המוניזם האמיתי, שאותו ניתן להבין רק לאחר שחווינו חוויות רבות אחרות, אך לא ניתן להצהיר עליו מן ההתחלה כהשקפת עולם.

האדם הינו ישות כפולה. מצד אחד, יש את מה שנוכל לכנות הטבע הנמוך של האדם – השם מוביל לאי הבנות, אבל יש מעט מילים בשפה שלנו שמביעות באופן מספיק ברור את מה שהיינו רוצים להביע מנקודת מבט מדעית-רוחית – כלומר הארגון הפיזי, הגופני שממנו הוא עשוי קודם כול. תיארתי אותו בהרצאה האחרונה שלי בהקשר של ארגון החושים. היום, לא נכנס לפרטים בנושא זה, אבל נתייחס אליו שוב מחר. אך אלה מכם שלמדו ספרות אנתרופוסופית במידה כלשהי, קיבלתם מושג מסוים לגבי הארגון הפיזי, הגופני של האדם, ויודעים שהוא קשור לסביבה המקיפה את האדם. מה שמרכיב את העולם החיצוני ושוכן שם בחוץ בממלכת המינרלים, בממלכת הצמחים ובממלכת בעלי החיים, מרכיב גם אותנו, בני האדם, מבחינה פיזית, גופנית. במובן מסוים, אנחנו התמצית שלו, שהועלתה לרמה גבוה יותר, ובשפה מטפורית ניתן לומר שאנחנו כתר הבריאה. במובן הפיזי, הגופני, אנחנו התמזגות בין השפעות הכוחות והחומרים הקיימים בחוץ והמופיעים בפנינו דרך הקליטות החושיות שלנו.

מצד שני, יש לנו את חיינו הפנימיים. יש לנו את הרצון שלנו, את הרגש שלנו, את החשיבה שלנו ואת יכולת ההמשגה שלנו. כאשר אנו בוחנים את עצמנו, אנו יכולים להתבונן ברצון, ברגש ובחשיבה שלנו, ולהחדיר אותם במה שאנו מכנים אידיאלים דתיים, מוסריים ואחרים. כאן, אנו מגיעים למה שניתן לתאר בשם אדם הנפש והרוח. שוב, המונח יכול להטעות בקלות, אך חייבים להשתמש בו. אנו לא יכולים להסתדר אם אנו לא מפנים את מבט הנפש שלנו מצד אחד לאדם נפשי-רוחי זה, ומצד שני, לאדם הפיזי, הגופני. אך בין אם אנו לומדים באופן בלתי משוחד את עובדות הטבע, או את מדע הרוח, אנו חייבים להגיע להבנה: ארגון פיזי, גופני זה אינו באמת נגיש למה שהמדע האנושי, הקיים כיום בעולם האקזוטרי, החיצוני, מסוגל לתפוס בכל מובן שהוא. כדי להבהיר זאת באופן סכמתי, באמצעות שרטוט, הייתי רוצה לומר: כשאני מצמצם את כל מה שמהווה את הארגון הפיזי של האדם ואת הקשר שלו עם כל העולם הסובב (אדום בציור), זה ממשיך עד לנקודה מסוימת. אני אציין זאת כאן בקו. למרות כל ההתנגדויות החובבניות המודרניות של הפסיכולוגיה, מעבר לנקודה זו, ובניגוד קוטבי, יש לנו את מה שמכנים הטבע הנפשי-רוחי של האדם (צהוב), שקשור לעולם של נפש ורוח. עולם זה נראה מופשט לבני האדם של ימינו, מפני שהם תופסים אותו רק במובן של אידיאלים מוסריים או דתיים מופשטים, שגם הם הלכו והפכו יותר ויותר למושגים מופשטים. ועם זאת, לגבי שני הצדדים של הטבע האנושי, אנו נאלצים לומר: מה שנחשב היום למדע אינו מקיף לא את הגוף הפיזי של האדם, ולא את טבעו הנפשי-רוחי. איננו יכולים להכיר את הטבע הפיזי גופני של האדם. תוכלו לגלות את הסיבות לכך בספרי הקטן, פילוסופיה ואנתרופוסופיה.[8] כי, אילו האדם היה חודר אל תוך עצמו עם ראיה פנימית, כלומר, אילו היה מתבונן במעמקי ישותו והיה רואה מה מתרחש שם, הוא היה יכול לעשות זאת במובן של מה שהמדע המודרני מכנה "מדויק". אך אז, האדם לא היה יכול להיות הישות שהוא היום, מפני שלא היה לו זיכרון, לא הייתה לו יכולת היזכרות. כאשר אנו מתבוננים בעולם, אנו שומרים את התמונות שלו בזיכרוננו. משמעות הדבר היא שהרשמים של העולם מגיעים רק עד למחסום זה (ראו את החץ בציור). משם, הם חוזרים בעוצמה לנפש ואנו זוכרים אותם. מה שחוזר כך מתוכנו לזיכרון מסתיר מאיתנו את הטבע הפיזי הגופני שלנו. איננו יכולים לבחון אותו, מפני שאילו היינו מסוגלים לעשות זאת, כל הרשמים היו רק רגעיים, ושום דבר לא היה נזרק בחזרה כדי ליצור זיכרונות. העובדה שמחסום זה פועל כרֶפְלֶקְטוֹר – כי הרי גם מאחורי מראָה איננו יכולים להסתכל, הרשמים מוחזרים אלינו – היא הסיבה היחידה לכך שאיננו יכולים להסתכל לתוכנו. הרשמים מוחזרים אלינו, אלא אם כן נעלה למדע הרוח. אילו הם לא היו נזרקים בחזרה אלינו, לא היו לנו הרשמים של הזיכרון בחיים הרגילים. אנו חייבים להיות בנויים כבני אדם בחיים באופן כזה שיהיו לנו זיכרונות. אך מהסיבה הזו, האירגון הפיזי הגופני שלנו מוסתר מאיתנו. כשם שאיננו יכולים לראות דרך מראה את מה שנמצא מאחוריה, איננו יכולים להסתכל מאחורי המראה של הזיכרון או מתחתיה ולראות את האופן בו מאורגן הגוף הפיזי של האדם.

Diagram 8

זוהי הפסיכולוגיה האמיתית; זהו טבעו האמיתי של הזיכרון. רק כאשר השיטות של מדע הרוח חודרות דרך רפלקטור זה באופן כזה שלא נעשה כל שימוש בזיכרון – כפי שכבר ציינתי בהרצאות לציבור – ובמקום זאת, ללא היזכרות, עובדים כל פעם עם רשמים חדשים, רק אז מגלים את הצורות האמיתיות של הגוף והנפש.

אותו הדבר נכון לגבי הכיוון השני. אילו, בעזרת כוחות הקוגניציה הרגילים שלנו, היינו יכולים לחדור להיבט הנפשי-רוחי, שאודותיו אמרתי ביום ראשון שעבר שהוא זה שנמצא למעשה מאחורי עולם החושים, ולא אטומים ומולקולות – ואילו הגבולות והמחסומים של המדע לא היו מונעים זאת מאיתנו, לא היה קיים בתוכנו משהו שאנו זקוקים לו בחיים האנושיים ושחייבים לפתח אותו בין הלידה למוות: היכולת לאהוב. היכולת האנושית לאהוב נוצרת בתוכנו הודות לעובדה שבחיים אלה בין הלידה למוות, אם איננו מתקדמים למדע הרוח, עלינו לוותר על חדירה דרך רעלת החושים ועל ראייה לתוך עולם הרוח. אנו שומרים על יכולת ההיזכרות רק על ידי וויתור על כל יכולת לראות אל תוך גופנו הפיזי. אך כתוצאה מכך, אנו חשופים לשתי אשליות גדולות. הדוגלים בהשקפת העולם של מדעי הטבע נתונים לחסדי אחת מן האשליות הללו. הם מתעלמים מידע החניכה ואינם מגיעים להבנה – כפי שתיארתי זאת בפניכם ביום ראשון שעבר[9] – שמאחורי הרעלה של החושים אין כל חומר, אין כל סובסטנציה ואין כל אנרגיה, שעליהן מדבר מדע הטבע, אלא ישות לגמרי רוחית-נפשית. היום, עלי לחזור על מה שהדגשתי בהערות שלי אודות הכרך השלישי של הכתבים המדעיים של גתה, אודות תורת הצבע של גתה, ולשים עליו את אותו הדגש. בחוץ ישנו המרבד של צבעי העולם, אדום, כחול וירוק; בחוץ ישנם שאר הקליטות החושיות. מאחורי כל זה לא מסתתרים אטומים ומולקולות, אלא ישויות רוחיות. מה שעולה על פני השטח מתוך אותן ישויות רוחיות חי ומתבטא במרבד צבעי העולם, באינטראקציות שלו בצליל ובחום ובכל שאר התחושות שהעולם מעביר לנו.

אולם אלה הנאחזים באופן דוגמטי בהשקפת העולם של מדע הטבע כיום אינם מבינים זאת. אין להם כל נכונות להקשיב למדע החניכה. כתוצאה מכך, הם מתחילים להתעסק בהשערות לגבי מה מסתתר מאחורי הצבע, החום, וכו', ומגיעים למבנה חומרי של העולם. לא משנה עד כמה נראה שמבנה זה יושב על בסיס איתן, למשל התיאוריה המודרנית של היוונים, הוא תמיד התוצאה של השערות. איננו צריכים לשער מה נמצא מאחורי עולם החושים; אנו יכולים להגיע לחוויות שם אך ורק באמצעות עולם רוחי גבוה יותר. אחרת, עלינו להסתפק בלהישאר בתחום התופעות. עולם החושים הינו סכום של תופעות, ויש להבינו בתור שכזה.

אם כן, ניתנת לנו היום תמונת טבע שמתרחבת כדי לכלול את מצבו של הארץ בתחילתו ובסופו – תמונה שדוחה השקפת עולם אתית ודתית מבחינת ההוגה הרציני והכן.

קורבנות האשליה השנייה הם אלה שמתבוננים פנימה. לרוב, הם אינם ממשיכים מעבר למה שמשתקף. האדם הרגיל בחיים היום-יומיים חש את תוצאות הזיכרון – הוא זוכר את מה שהוא חווה אתמול, ושלשום, וגם את מה שהוא חווה לפני שנים. מישהו שהופך כיום למיסטיקן מוציא מבפנים לפני השטח כל מיני דברים שהוא מלביש במילים ובתיאוריות מיסטיות יפות. אך כפי שציינתי לא מזמן,[10] דברים אלה אינם אלא הבעבוע והגעש של חייו האורגניים הפנימיים. כי אילו אנו חודרים דרך מראה זו, איננו מגיעים למה שמסטר אקהרט או יוהנס טאולר, למשל, הגיעו במיסטיציזם שלהם. אנו מגיעים לתהליכים אורגניים, שעליהם באמת אין לעולם כמעט שום מושג כיום. מה שנמצא מתחת למילים היפות כל כך קשור באותם תהליכים אורגניים, כשם שהלהבה של הנר קשורה לחומר הדליק – הוא התוצר של תהליכים אלה. המיסטיציזם של יוחנן של הצלב, של מכטילד ממגדבורג או של יוהנס טאולר ומסטר אקהרט הינו יפה, אך עדיין, הוא אינו אלא מה שגועש ועולה מהחיים האורגניים ומתואר בצורות מופשטות רק מפני שחסרה לנו תובנה לגבי האופן בו פועלים חיים אורגניים אלה. מי שמפרש כמיסטיציזם את החיים האורגניים הגועשים בפנים אינו יכול להיות מדען רוח אמיתי. בוודאי, משתמשים במילים יפות כדי לתאר אותם, אך עלינו להיות מסוגלים לתפוס עמדה שונה לחלוטין מזו של העולם הרגיל כאשר אנו מתייחסים לנושאים אלה. אל לנו לאמץ את נקודת המבט היהירה מבחינה אנושית ולומר: החיים האורגניים הפנימיים הם צורת חיים נחותה. איננו הופכים אותם לגבוהים יותר אם נקרא להשפעותיהם מיסטיציזם. להיפך, אנו נדחפים אל תוך חיי הרוח כאשר אנו מבחינים בחיים אורגניים אלה ובהשפעותיהם, ומבינים שככל שאנו יורדים יותר לתוך טבעו האינדיבידואלי של האדם, אנו מתרחקים יותר מהרוח. איננו מתקרבים אליו יותר. אנו מתקרבים לרוח רק בדרך של מדע הרוח, ולא על ידי ירידה לתוך עצמנו. כאשר אנו יורדים לתוך עצמנו, המשימה שלנו היא לגלות כיצד שיתוף הפעולה בין הלב, הכבד והכליות יוצר מיסטיציזם; כי זה מה ששיתוף פעולה זה עושה.

כבר ציינתי לעתים קרובות שהטרגדיה של המטריאליזם המודרני היא שהוא למעשה אינו מסוגל לתפוס את ההשפעות החומריות, ולמעשה אינו מסוגל אפילו להתקרב לתפיסה של ההשפעות החומריות. כיום אין לנו לא מדע טבע אמיתי, ולא פסיכולוגיה אמיתית. מדע טבע אמיתי מוביל לרוח, וסוג הפסיכולוגיה שמתקדמת בכיוון שאנחנו מצביעים אליו מובילה ישירות לתוך הלב, הכבד והכליות, ולא לדברים המופשטים שהפסיכולוגיה המודרנית, החובבנית, מדברת עליהם. כי מה שנקרא לעתים קרובות חשיבה, רגש ורצון היום הינו אוסף של מילים מופשטות. אין לאנשים תובנה לגבי ההיבטים הקונקרטיים, וקל להאשים אפילו את מדע הרוח האמיתי במטריאליזם, בדיוק מפני שהוא מוביל אל תוך טבעם של אלמנטים חומריים כדי לכוון אותנו בדרך זו אל הרוח.

תהיה זו המשימה הספציפית של מדע הרוח האמיתי לחשוף את טבעו של כל חומר. ואז הוא יוכל להראות כיצד הרוח פועלת בתוך החומר. יש להתייחס ברצינות גמורה לכך שמדע הרוח אינו צריך להתעסק אך ורק בהיגיון של הידע, אלא אמור לשאוף לידע שהוא פעולה. יש לעשות משהו – עם הידיעה. מה שמתרחש בתהליך של לימוד הידע חייב להיות מעורב במהלך האירועים בעולם. הוא חייב להיות משהו ממשי. זה בדיוק מה שניסיתי להראות ביום ראשון שעבר ובימים שלפני כן. מדובר בלהגיע לתובנה שאת הרוח עצמה יש להבין כממשות; אי אפשר לפתח שום תיאוריה לגבי הרוח. יש להשתמש בתיאוריות רק כדי להוביל לחוויה החיה של הרוח. זו הסיבה שבגללה לעתים קרובות מדען הרוח האמיתי חייב להתבטא בעזרת פרדוקסים. היום איננו יכולים להמשיך להשתמש בניסוחים הרגילים כאשר אנו מדברים על מדע הרוח; אחרת, אנו מגיעים לאותו מקום שאליו הובילה תאוסופיה מוטעית. היא מציינת מספר מסוים של מרכיבים של האדם – האדם הפיזי, האדם האתרי, והאדם האסטרלי – כל אחד יותר עדין מהקודם לו. האדם הפיזי דחוס, האתרי פחות, והאסטרלי עוד יותר עדין. קיימים מצבים רגשיים ואחרים שהם יותר ויותר עדינים, כמו מעין ערפל דק, אך הם כולם נשארים ערפילים, כולם נשארים חומר! אך אין זאת הנקודה. מה שכן חשוב הוא שנלמד בתוך החומר עצמו להתגבר על החומר. לכן עלינו להשתמש לעתים קרובות במילים שיש להם קונוטציה שונה מאשר בחיים היום-יומיים.

לכן, עלינו לומר – והנושא הזה יתבהר מחר: קחו, מצד אחד, אדם בעל חשיבה מטריאליסטית לחלוטין, שאולי הובל בדרך הלא נכונה על ידי המטריאליזם של היום, אדם שאינו מסוגל להתעלות לראייה של כל דבר רוחני, ועל פי התיאוריה, הינו מטריאליסט גמור, וכל דיבור אודות הרוח נראה בעיניו כשטות גמורה. אך נניח שמה שהוא אומר אודות החומר הוא אינטליגנטי ובאמת לעניין. אז לאדם זה יש רוח. למרות שבאמצעות רוח זו אולי הוא תומך במטריאליזם, יש לו רוח.

ואז, נתבונן באדם אחר, חבר באגודה תאוסופית ודוגל בהשקפה: זהו הגוף הפיזי, ואחריו בא הגוף האתרי הדליל יותר, ואחריו הגוף האסטרלי עוד יותר עדין, הגוף המנטלי וכו'. אין צורך ברוח רבה כדי להתבטא באמירות מסוג זה. ניתן להציג תיאוריה כזו בעזרת מעט מאד רוח. אז התיאור של עולם רוחי כזה יהיה, במובן מסוים, שקרי, מפני שלמעשה הוא רק מציג עולם חומרי לבוש במונחים רוחניים.

איפה צריך לחפש אדם שבאמת ובכנות מנסה למצוא את הרוח? האם עליו לפנות לתיאורטיקן המטריאליסט שיש לו רוח, אף כי בכיוון של ההיגיון, או שעליו לפנות למי שאומר משפטים מתקבלים על הדעת, אבל דבריו מתייחסים אך ורק לחומר? מדען הרוח האמיתי ידבר על רוח כשהוא יתייחס לאדם שמייצג השקפת עולם מטריאליסטית, מפני שהרוח יכול להיות נוכח שם, בעוד שאין צורך שיהיה נוכח רוח בהצגת ההשקפה הרוחנית. מה שחשוב הוא שהרוח תפעל, ולא שנדבר על הרוח.

רציתי לומר את הדברים הללו היום רק כדי להבהיר כמה עניינים שנראים פרדוכסליים. המטריאליסט בעל הרוח יכול להיות יותר חדור רוח מאשר הנציג של תיאוריה רוחנית אשר מתאר אותה ללא רוח. במקרה של מדע רוח אמיתי, כבר אינה קיימת האפשרות לדון באופן הגיוני בעמדות אידיאולוגיות. אנו מחויבים באופן מוחלט לתפוס את הרוח בממשותה. הדבר הינו בלתי אפשרי עד שלא נבין מספר מושגים מקדימים כמו אלה שדיברנו עליהם היום, ונמשיך לבדוק מחר.

—————————————————————————-

  1. התיאורים של דר' רומן בוס (Roman Boos), שניתנו ב-13 באוגוסט 1920, לא נרשמו. הוא דיווח עליהם בעל פה לדר' שטיינר.
  2. מתייחס לדיווח בעיתונות הצרפתית, הגרמנית והשוויצרית, שעל פיו שר החוץ הגרמני, סימונס, אמר כביכול לעיתונאי של “Impartial” שהוא פועל על פי הרפורמות אותן הציע רודולף שטיינר (האורגניזם החברתי המשולש). ראו, בין היתר, “Basler Nachrichte,”, #345,, 14 באוגוסט 1920 שבו מצטטים מאמר מ-“Vossische Zeitung”, 6 באוגוסט. בהרצאה ב-22 באפריל 1921, בתשובה למאמר גס במיוחד בו מתארים את סימונס כ"התלמיד האהוב ביותר של התיאוסוף שטיינר," רודולף שטיינר העיר: "בשבועון שמייצג בעיקר את דעת הקהל הרחב, אנו רואים בגיליון האחרון איך מעוררים את רגשות הציבור נגד המדיניות של סימונס. מיותר לציין שאין כל קשר בין מדע הרוח האנתרופוסופי, וגם לא בין המשולש החברתי, למדיניות של סימונס. מדע הרוח האנתרופוסופי נכלל באותו מחנה כמו המדיניות של סימונס מתוך רוח שקרית עמוקה.
  3. ראו הרצאה 3 מתוך סדרה זו.
  4. ראו את ההרצאה מ-18 במרץ 1920, שהופיע ב-“Menschenschule”. ב-Pamphlet 6, 1958.
  5. Hermann Grimm (1828–1901), Goethe-Vorlesungen, Vol. 2, Berlin, 1877.
  6. את החוק הזה ניסח בפעם הראשונה יוליו רוברט מאייר, Julius Robert Mayer (1814–1878), רופא ומדען. ראה רודולף שטיינר: Erdensterben und Weltenleben, GA 181, Lecture XII, Dornach, 1967.
  7. אדולף פון הרנק, Adolf von Harnack (1851–1930). הציטוט אומר: "לא הבן, אלא רק האב שייך לבשורה, כפי שאמר ישוע." Das Wesen des Christentums, Leipzig, 1900
  8. רודולף שטיינר “Durch den Geist zur Wirklichkeits-Erkenntnis der Menschenraetsel: Philosophie und Anthroposophie. Vier Maerchen (aus den Mysteriendramen). Anthroposophischer Seelenkalender. Der Seelen Erwachen, 7.u. 8. Bild,” Berlin, 1918. נאסף על פי בקשת חברים ופורסם בצורת ספר עבור החיילים הגרמנים בחזית.
  9. ראו הרצאה מתוך סדרה זו.
  10. ראו הרצאה 2 מתוך סדרה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *