מבוא לחינוך ולדורף – מאמר

מבוא לחינוך ולדורף – מאמר

מבוא לחינוך ולדורף

מאמר מאת רודולף שטיינר

נכתב במהלך 1919

GA24

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

המטרות שאמיל מולט [Emil Molt] מנסה להגשים דרך בית הספר ולדורף קשורות להשקפות די מוגדרות לגבי המשימות החברתיות של ימינו ושל העתיד הקרוב. הרוח בה יש לנהל את בית הספר צריכה להיות פועל יוצא מהשקפות אלה. זהו בית ספר המצורף למפעל תעשייתי. המקום המוזר שתפסה למעשה בפועל התעשייה המודרנית בהתפתחותם של חיי החברה, השאיר את חותמו על התנועה החברתית המודרנית. הורים שמפקידים את ילדיהם בבית ספר זה אמורים לצפות כי הילדים יחונכו ויהיו מוכנים לעבודה מעשית בחיים באופן שלוקח בחשבון את התנועה הזו. הקמת בית ספר והחלת העקרונות החינוכיים בעלי שורשים בדרישות החיים המודרניים, נהפכים לכורח המציאות. יש לחנך ולהדריך את הילדים כך שחייהם ימלאו את הדרישות שכל אחד ואחד מהם יכול לתמוך בחיים אלו, לא משנה מאיזה מעמדות חברתיים נורשים הם הגיעו. מה שנדרש מאנשים במציאות החיים המודרניים, חייב למצוא את השתקפותו בארגון של בית הספר הזה. את מה שעתיד להיות הרוח השולטת בחיים אלה עלינו לעורר אצל הילדים על ידי חינוך והדרכה.

זה יהיה הָרֵה אסון אם ההשקפות החינוכיות שעליהם מושתת בית הספר ולדורף יישלטו על ידי רוח המנותקת מקשר עם החיים. כיום, רוח כזו יכולה להתעורר בקלות רבה מדי מכיוון שבמהלך העשורים האחרונים אנשים חשו במלוא הפעולה את חלקו של הרס התרבות בתקופה האחרונה בגלל אופן התפיסה והחשיבה המטריאליסטית שלנו. תחושה זו גורמת לאנשים אלה לרצות להכניס דרך חשיבה אידיאליסטית לניהול ענייני ציבור. מי שיפנה את תשומת ליבו לפיתוח חיי החינוך ולמערכת ההוראה, ירצה לראות במיוחד שם דרך חשיבה שכזו. זוהי גישה תודעתית המגלה הרבה רצון טוב. למותר לציין כי יש להעריך את הרצון הטוב הזה במלואו. כשמשתמשים בו נכון, הוא יכול לספק שירות בעל ערך בעת איסוף כוח אדם למען התחייבות חברתית הזקוקה ליסודות חדשים. עם זאת, יש צורך במקרה זה להצביע על כך שהכוונות הטובות ביותר מוּעדות לכישלון אם יתכוונו לעבוד מבלי התייחסות מלאה לאותם תנאים ראשונים המבוססים על תובנה מעשית.

אם כן, זוהי אחת הדרישות שיש לקחת בחשבון כאשר מתכוונים להקים מוסד כלשהו כמו בית ספר ולדורף. האידיאליזם חייב לעבוד ברוח תכנית הלימודים [הקוריקולום] והמתודולוגיה שלו; אבל זה חייב להיות אידיאליזם שיש בכוחו לעורר אצל בני אדם צעירים וצומחים, את הכוחות והיכולות הדרושים להם בהמשך החיים כדי להיות מצוידים לעבודה בחברה המודרנית ולהשיג לעצמם קיום נאות.

מתודולוגיית הפדגוגיה וההדרכה יוכלו למלא דרישה זו רק באמצעות ידיעה אמיתית של ישות האדם המתפתחת. כיום, אנשים בעלי תובנות מבקשים צורה כלשהי של חינוך והדרכה המכוונים לא רק לטיפוח הידע החד צדדי, אלא גם ליכולות; חינוך מכוון לא רק לטיפוח יכולות אינטלקטואליות, אלא גם לחיזוק הרצון. לא ניתן לערער על הדהוּד רעיון זה; אך אי אפשר לפתח את הרצון (ואת הבריאות של הרגש עליו הוא נשען) אלא אם כן מישהו מפתח את התובנות שמעוררות את האימפולסים האנרגטיים של הרצון והרגש. מבחינה זו ישנה טעות שנעשית לעיתים קרובות והיא איננה נובעת מזה שאנשים מכניסים יותר מדי מושגים למוחות הצעירים, אלא שסוג המושגים שהם מטפחים נטול כל כוח חיים מניע. מי שמאמין שיכולים לטפח את הרצון מבלי לטפח את המושגים שמעניקים לו חיים, סובל מתעתוע. זהו עניינם של אנשי החינוך העכשוויים לראות נקודה זו בבירור; אך חזון ברור זה יכול להתקדם רק מהבנה חיה של ישות האדם כולה.

כעת מתוכנן שבית הספר ולדורף יהיה בית ספר יסודי בו המטרות החינוכיות ותוכנית הלימודים תתבססנה על התובנה החיה של כל מורה לגבי טבעה של ישות האדם כולה, ככל שזה אפשרי בתנאים הנוכחיים. כמובן שהילדים יצטרכו להתקדם מספיק בכיתות בית הספר השונות כדי לעמוד בסטנדרטים שמציבות ההשקפות הנוכחיות. אולם במסגרת זו, האידיאלים הפדגוגיים ותוכנית הלימודים יקבלו צורה העולה מתוך ידיעה זו של האדם ושל החיים האמיתיים.

בית הספר היסודי מופקד על הילד בתקופת חייו בה נפשו עוברת טרנספורמציה חשובה מאוד. מהלידה ועד השנה השישית או השביעית האדם מתמסר באופן טבעי לכל מה שסובב אותו בסביבה האנושית, וכך, באמצעות אינסטינקט החיקוי, מעצב את כוחותיו המתהווים. החל מתקופה זו נפש הילד הופכת פתוחה לקבל באופן מודע את מה שהמחנך והמורה נותנים, אשר משפיע על הילד כתוצאה מסמכותו הטבעית של המורה. הסמכות נלקחת כמובנת מאליה על ידי הילד מתחושה עמומה כי למורה יש משהו שצריך להתקיים גם בתוכו. לא ניתן להיות מחנך או מורה, אלא אם כן מאמצים מתוך תובנה מלאה כלפי הילד את ההשקפה הלוקחת בחשבון במובן המקיף ביותר את המטמורפוזה הזו של הדחף לחקות לתוך יכולת הטמעה על בסיס יחסי מרות טבעיים. השקפת העולם המודרנית, המבוססת על החוק הטבעי, אינה מתקרבת בתודעה מלאה לעובדה זו של ההתפתחות האנושית. כדי להתבונן בהם בתשומת הלב הנדרשת, צריך להיות עם תחושה לביטויים העדינים ביותר של החיים אצל האדם. חוש מסוג זה חייב לפעול לאורך כל החינוך; עליו לעצב את תכנית הלימודים; עליו לחיות ברוח המאחדת את המורה והתלמיד. בחינוך, מה שהמורה עושה יכול להיות תלוי מעט מאוד במשהו שהוא מקבל מפדגוגיה כללית ומופשטת: זה חייב בכל רגע נתון להיוולד מחדש מתוך הבנה חיה של האדם הצעיר שהוא או היא מלמדים. אפשר כמובן להתנגד ולומר שחינוך והדרכה מלאי חיים אלו יתפרקו בכיתות גדולות. אין ספק שבמובן מוגבל התנגדות זו מוצדקת. עם זאת, מעבר להתייחסות לאותם גבולות, ההתנגדות רק מראה כי היא נובעת מנורמות חינוכיות מופשטות, מאשר באמת עבודה חינוכית המבוססת על ידיעה אמיתית של האדם, הנושא עימו כוח המעורר את העניין של כל תלמיד ותלמיד, כך שלא יהיה צורך בעבודה "פרטנית" ישירה על מנת לשמור את תשומת ליבו בנושא הנלמד. אפשר להציג את תמצית ההוראה בצורה כזו שכל תלמיד יטמיע אותה בדרכו האישית. הדרישה הפשוטה היא שכל מה שהמורה עושה צריך להיות מספיק חי. אם למישהו יש תחושה אמיתית לטבע האדם, האדם המתפתח הופך עבורו לחידה כה אינטנסיבית וחיה, שעצם הניסיון לפתור אותה מעורר בתלמיד אמפתיה מלאת עניין וחיים. אמפתיה כזו היא בעלת ערך רב יותר מעבודה אינדיבידואלית, שעלולה לפגוע בקלות רבה מדי ביוזמתו של הילד. אכן ניתן לטעון – שוב, בזהירות – כי כיתות גדולות המובלות על ידי מורים החדורים בחיים שמקורם בידע אמיתי של האדם, ישיגו תוצאות טובות יותר מכיתות קטנות שמובלות על ידי מורים המגיעים מתיאוריות חינוך סטנדרטיות ואין להם שום סיכוי להכניס חיים אלה לעבודתם.

מחקר מעמיק של האדם מראה את השינוי שמתרחש סביב השנה התשיעית כחשוב לא פחות לאמנות החינוך מהשינוי הבולט יותר שהנפש עוברת בשנה השישית או השביעית. בזמן זה, תחושת העצמי מקבלת צורה שמעוררת אצל הילד קשר לטבע ולעולם סביבו, כך שניתן כעת לדבר איתו יותר על הקשרים בין הדברים והתהליכים עצמם, בעוד שבעבר הוא התעניין כמעט אך ורק בדברים ותהליכים בזיקתם לאדם בלבד. עובדות מסוג זה בהתפתחותו של האדם צריכות להיחקר בקפידה על ידי המחנך. שכן אם מכניסים לעולם התפיסות והרגשות של הילד את מה שתואם בדיוק לאותה תקופה של החיים עם הכיוון שננקט על ידי כוחותיו המתפתחים, אז מעניקים נמרצות כה גדולה לצמיחתו של האדם השלם כך שהיא נשארת כמקור כוח במשך החיים. אם בתקופה כלשהי בחיים פועלים נגד גרעיני כוחות מתפתחים אלה, אזי מחלישים את האינדיבידואל.

הכרת הצרכים המיוחדים של כל תקופת חיים מהווה בסיס לעריכת תכנית לימודים מתאימה. ידע זה יכול גם להוות בסיס להתמודדות עם נושאי ההוראה בתקופות רצופות. בסוף השנה התשיעית עלינו להביא את הילד לרמה מסוימת בכל מה שהגיע לחיי האדם דרך צמיחת התרבות. יש להשתמש היטב בשנת הלימודים הראשונה כדי ללמד את הילד לכתוב ולקרוא, אך יש לבצע את ההוראה בצורה המאפשרת לשרת את אופיו המהותי של שלב התפתחות זה. אם מלמדים דברים באופן הנשען בחד-צדדיות על האינטלקט של הילד ורכישת מיומנויות מופשטת בלבד, אזי מרוסנים הרצון הטבעי והרגישויות של הילדים. בעוד שאם מלמדים את הילד באופן שמעורר את כל ישותו, הוא יתפתח במלואו. רישום בצורה ילדותית, או אפילו סוג ציור פרימיטיבי, מעורר את העניין של כל ישות האדם במה שהוא עושה. לכן יש לאפשר לכתיבה לצמוח מהרישום. אפשר להתחיל עם דמויות בהן התחושה האמנותית הילדותית של התלמיד נכנסת לפעולה; מתוך אלה מתפתחות אותיות האלף-בית. כשמתחילים מפעילות אמנותית, המושכת את כל ישותו של האדם, צריך לפתח כתיבה, הנוטה לאינטלקטואל, ויש לתת לקריאה, המרכזת את תשומת הלב בחוזקה בתחום האינטלקט, לעלות מתוך כתיבה.

כאשר אנשים יכירו כמה הרוויח האינטלקט מהחינוך האמנותי המוקדם הזה של הילד, הם יהיו מוכנים לאפשר לאמנות לתפוס את מקומה הראוי בחינוך בית הספר היסודי. אומנויות המוזיקה, הציור והפיסול יקבלו מקום ראוי בתכנית ההוראה. אלמנט אמנותי ופעילות גופנית יובאו לשילוב מתאים. משחקי התעמלות ומשחקי פעולה יפותחו כביטויים לרגשות שיעלו על ידי משהו באופי המוזיקה או הדקלום. תנועת אוריתמיה – תנועה עם משמעות – תחליף את אותן תנועות המבוססות רק על האנטומיה והפיזיולוגיה של הגוף הפיזי. אנשים יגלו איזה כוח גדול שוכן בדרך ההוראה האמנותית להתפתחות הרצון והרגש. עם זאת, כדי ללמד או להדריך בדרך זו ולקבל תוצאות יקרות ערך, ניתן לעשות זאת רק על ידי מורים שיש להם תובנה מלאת להט לגבי האדם בכדי לתפוס בבירור את הקשר בין השיטות שהם מפעילים לבין הכוחות ההתפתחותיים שמתבטאים בכל תקופת חיים מסוימת. המורה האמיתי, המחנך האמיתי, הוא לא מישהו שלמד תיאוריה חינוכית כמדע לניהול ילדים, אלא אדם שבו התעורר הפדגוג על ידי מודעות לטבע האדם.

החשיבות הראשונה לטיפוח חיי הרגש של הילד היא שהילד יפתח את הקשר שלו לעולם באופן כזה שמתפתח כאשר אנו נוטים לדמיון. אם המחנך אינו עצמו הוזה הזיות, הילד אינו בסכנה להפוך לאחד כזה כאשר המורה מעלה בנפשו של הילד באופן אגדתי את ממלכת הצמחים ובעלי החיים, ואת השמים והכוכבים.

עזרים חזותיים ללא ספק מוצדקים בגבולות מסוימים; אך כאשר אמונה מטריאליסטית מובילה אנשים לנסות להרחיב את צורת ההוראה הזו לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, הם שוכחים שיש כוחות אחרים באדם שצריך לפתח אותם ואשר לא ניתן לטפל בהם באמצע התבוננות חזותית. למשל, ניתן לרכוש דברים מסוימים אך ורק באמצעות הזיכרון המחובר לכוחות ההתפתחותיים הפועלים בין השנה השישית או השביעית לבין השנה הארבע-עשרה של החיים. על סגולה זו של הטבע האנושי צריכה להתבסס הוראת החשבון. אכן ניתן להשתמש בחשבון כדי לטפח את יכולת הזיכרון. אם מתעלמים מעובדה זו, יתכן שאפשר להתפתות (במיוחד כאשר מלמדים חשבון) לבצע את השגיאה החינוכית של הוראה בעזרת עזרים חזותיים, את מה שיש ללמד כתרגילי זיכרון.

אפשר ליפול לאותה טעות בחשש שלא יצליחו לגרום לילד להבין את כל מה שאומרים לו. הרצון שמבקש לעשות זאת הוא ללא ספק טוב, אך הוא אינו מעריך כראוי מה פירוש הדבר כאשר בהמשך החיים אנו מחיים בתוך נפשנו משהו שרכשנו פשוט דרך הזיכרון כשהיינו צעירים יותר וכעת, בשנות בגרותנו, אנו מוצאים כי הצלחנו להבין זאת בעצמנו. כאן, ללא ספק, כל פחד שהתלמיד לא יתעניין באקטיביות בשיעור הנלמד בזיכרון בלבד, יצטרך לפוג על ידי הדרך מלאת החיים שהמורה מלמד זאת. אם המורה עוסק בכל הווייתו בהוראה, הוא יוכל בבטחה להעביר לילד דברים שעבורם תבוא ההבנה המלאה כאשר ייזכר בהם בשמחה בהמשך חייו. יש משהו שמרענן ומחזק כל הזמן את החומר הפנימי של החיים בזכירה זו. אם המורה יסייע לחיזוק שכזה, הוא ייתן לילד אוצר שלא יסולא בפז לקחת איתו בדרכי החיים. בדרך זו המורה יוכל למנוע את הניוון של העזרים החזותיים לבנאליות שעלולה להתרחש כשהשיעור מותאם יתר על המידה להבנת הילד. ניתן ליישם את הבנאליות כדי לעורר את פעילותו של הילד עצמו, אך פירות כאלה מאבדים את טעמם עם סוף הילדות. הלהבה המוצתת אצל הילד מהאש החיה של המורה בעניינים שעדיין טמונים באופן שמעבר ל"הבנתו", נותרת ככוח פעיל ומעורר לאורך חיי הילד.

אם בסוף השנה התשיעית מתחילים לבחור תיאורים של תהליכים טבעיים מעולם הצומח ובעלי-החיים, תוך התייחסות אליהם באופן שהצורות והתהליכים שבטבע מובילים להבנה של הצורה האנושית ותופעות החיים האנושיים, אז אפשר לעזור לשחרר את הכוחות שבגיל זה נאבקים להיוולד ממעמקי הטבע האנושי. זה עולה בקנה אחד עם אופי תחושת העצמי של הילד לראות בגיל זה את התכונות שהטבע מחלק בין מינים רבים של צמחים וממלכת בעלי-החיים המאוחדות בפסגה של עולם הטבע לשלמות הרמונית אחת בישות האדם.

סביב לשנה השתים עשרה מתרחשת נקודת מפנה נוספת בהתפתחות הילד. הוא הופך בשל להתפתחות היכולות המובילות אותו בדרך בריאה להבנת הדברים שיש לקחת בחשבון ללא שום התייחסות לאדם: ממלכת המינרלים, העולם הפיזי, תופעות מטאורולוגיות וכן הלאה.

הדרך הטובה ביותר להוביל אז מגישות כאלה, אשר מבוססות לחלוטין על האינסטינקט האנושי הטבעי של פעילות ללא התייחסות לגבולות מעשיים, לדרך אחרת שתהווה מעין חינוך לעבודה בפועל שתגיע בעקבות הידע על האופי של תקופות חיים עוקבות. מה שנאמר כאן בהתייחס לחלקים מסוימים בתכנית הלימודים יכול להתרחב לכל מה שצריך ללמד את התלמיד עד לשנתו החמש עשרה.

לא צריך לחשוש שבתי הספר היסודיים ישחררו את התלמידים במצב של נפש וגוף שאינם כשירים לחיים מעשיים אם עקרונות החינוך וההוראה שלהם מאפשרים להתקדם, כמתואר, מהתפתחותו הפנימית של האדם. שכן חיי האדם עצמם מעוצבים על ידי התפתחות פנימית זו; הדרך הטובה ביותר להיכנס לחיים היא כאשר אנו יכולים להתקדם עם התפתחות יכולותינו הפנימיות ולהצטרף למה שאחרים לפנינו, מתוך יכולות אנושיות פנימיות דומות, גילמו בהתפתחות העולם התרבותי. נכון שכדי להביא את השניים להרמוניה – התפתחות התלמיד והתפתחות העולם התרבותי – יידרש גוף של מורים שלא מסתגרים בשגרה חינוכית עם אינטרסים מקצועיים לחלוטין, אלא ינקטו בעניין פעיל בכל תחומי החיים. גוף מורים כזה יגלה כיצד לעורר בדור החדש תחושה של החומר הפנימי והרוחני של החיים וגם הבנה של פרקטיות החיים. אם תתבצע הדרכה בדרך זו, האדם הצעיר, בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה, לא יחסר הבנה של נושאים חשובים בחקלאות, תעשייה, מסחר ומסעות, המסייעים ליצור את החיים הקולקטיביים של האנושות. הוא רכש ידע בדברים ומיומנות מעשית שתאפשר לו להרגיש בבית בחיים שמקבלים אותו לזרם שלהם.

אם בית הספר ולדורף אמור להשיג את המטרות שמייסדו כיוון אליהן, עליו להיות בנוי על עקרונות ושיטות חינוכיות מהסוג שתואר כאן. ואז הוא יוכל לתת חינוך מהסוג המאפשר לגוף התלמיד להתפתח באופן בריא ובהתאם לצרכיו, מכיוון שהנפש (שהגוף הוא הביטוי שלה) מורשה לצמוח באופן התואם את הכוחות של ההתפתחות. לפני פתיחתו, נערכה עבודת הכנה מסוימת עם המורים, כך שבית הספר יוכל לעבוד למען המטרה המוצעת. העוסקים בניהול בית הספר מאמינים כי בשאיפה למטרה זו הם מכניסים משהו לחיים החינוכיים בהתאם לחשיבה חברתית מודרנית. הם חשים כי האחריות קשורה בהכרח לכל ניסיון כזה; אך הם חושבים שבדרישות החברתיות העכשוויות, זוהי חובה לבצע זאת כאשר ההזדמנות מאפשרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *