להתעורר בקהילה – 09

להתעורר בקהילה

רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 9

דורנאך, 3 במרץ 1923

בניית קהילה באמצעות דיבור וטקס. ההתעוררות של נפש התודעה דרך הקשר עם אדם אחר

אתמול מסרתי לכם דיווח בנוגע לאירועים שהתרחשו בשטוטגרט. אמרתי גם שאני רוצה להעביר לכם משהו ממהות ההרצאות שהעברתי שם, וכך אעשה היום. מחר אביא הערות נוספות שישלימו את הדיווח מאתמול.

ההרצאה הראשונה ביום שלישי הייתה תגובה לצורך ברור שהתפתח והורגש בבהירות במהלך הדיונים ביום ראשון, שני ושלישי; תיארתי בפניכם את האווירה ששררה בדיונים אלה. הצורך שאני מדבר עליו היה מחקר בנוגע ליסודות של בניית קהילה. באחרונה הפך הצורך בבניית קהילה על ידי הפעילים לסוגיה חשובה בחברה. במיוחד הצעירים – אבל הדבר נכון גם לגבי מבוגרים יותר – הגיעו לחברה מתוך כמיהה ברורה לפגוש באנשים אחרים, שיוכלו לעבור ביחד איתם חוויה שהחיים החברתיים הנוכחיים אינם מזמנים לאדם היחיד. להגיד את הדבר הזה פירושו לשים לב לכמיהה מובנת לחלוטין שחשים אנשים רבים בזמננו.

תחילתו של עידן נפש התודעה גרמה לכך שהקשרים החברתיים הישנים איבדו את תוכנם האנושי הטהור ואת עוצמתם האנושית הטהורה. אנשים תמיד גדלו בתוך קהילה מסוימת. הם לא הפכו למתבודדים; הם גדלו בתוך קהילה זו או אחרת: קהילת המשפחה, הקהילה המקצועית, קהילת בעלי הדרגות. בזמן האחרון הם גדלים בקהילות שאנו מכנים בשם 'מעמדות חברתיים' ובדומה לכך.

הקהילות השונות תמיד נשאו באחריות מסוימת לתחומים שבהם היחיד לא היה מסוגל לשאת את האחריות בעצמו.

אחד הקשרים החזקים ביותר שחשים בני האדם בתקופה המודרנית הוא הקשר של המעמד החברתי. הקבוצות החברתיות הישנות – קבוצות הדירוג המקצועי, הלאומיוּת, אפילו קבוצות הגזע – פינו את מקומן לתחושת השתייכות על בסיס מעמד חברתי מסוים. דבר זה הגיע לאחרונה לידי כך שאנשי מעמד מסוים – אלה המכונים המעמד הגבוה או האריסטוקרטיה, המעמד הבורגני, מעמד הפועלים – עובדים יחד למען מטרה משותפת. הקהילות המבוססות על מעמד חברתי התעלו לפיכך על הנאמנויות הלאומיות ואפילו הגזעיות, וניתן לייחס להן דברים רבים שאנו עדים להם בחיים הבינלאומיים המודרניים.

אולם עידן נפש התודעה, שהחל בראשית המאה החמש עשרה וחודר בהדרגה למרכז הבמה, מתדפק על נפשות אנוש בעוצמה ובדחיפות הולכות וגוברות. הוא גורם לאנשים לחוש שאינם יכולים עוד למצוא בקהילות מעמדיות את מה שיכול לשאת אותם אל מֵעבר לקיום האישי הסתמי. מצד אחד חש האדם המודרני את אישיותו בעוצמה ואינו מוכן לסבול התערבויות בחיי הרגש והחשיבה האישיים שלו. הוא רוצה להיות מזוהה ומוכר כאישיות. לדבר זה יש סיבות בעלות חשיבות רבה. אם תרשו לי לחזור למושגים שהשתמשתי בהם אתמול, אומר כי מאז תום תקופת הקאלי יוגה – או, במילים אחרות, מאז תחילת המאה הנוכחית – התעורר בנפשות בנות זמננו דבר מה שאפשר לבטא במילים "אני רוצה להיות אישיות נבדלת", ולא חשוב עד כמה הוא מתרחש בַלא מודע. ברור שלא כל אחד יכול לנסח זאת כך. זה מתגלה דרך צורות רבות של אי שביעות רצון וחוסר יציבות נפשית. אולם מה שמצוי בבסיסן של תופעות אלה הוא התשוקה להיות אישיות נבדלת.

האמת היא שאיש אינו יכול לחיות על פני האדמה ללא בני אדם אחרים. קשרים היסטוריים וזיקות כגון אלה שמאחדים את הפרולטריון במובן של שייכות מעמדית, למשל, אינם מספקים דבר שיכול מצד אחד להשביע את הצורך להיות אישיות נבדלת, ומצד שני לאחד את היחיד עם זולתו. האדם המודרני רוצה לקשור את היסוד האנושי הטהור שבתוכו אל היסוד האנושי הטהור שבזולת. הוא מעוניין אמנם בקשרים חברתיים, אך מבקש שהם יהיו בעלי אופי אישי, כמו ביחסי חברוּת אישית.

לכמיהה לקהילות אנושיות מסוג זה אפשר לייחס את הכמות הבלתי נדלית של ההתרחשויות בין בני אדם בתקופתנו. דבר זה בלט לעין לפני זמן לא רב, כאשר קבוצת צעירים פנתה אליי מתוך רצון לחדש את הנצרות. הם האמינו כי ניתן להשיג התחדשות מעין זו רק על ידי הפיכת האימפולס של הכריסטוס לאימפולס חי מאוד, כפי שהראתה האנתרופוסופיה. הכמיהה שחשו אנשי הדת הצעירים, שאחדים מהם סיימו את הכשרתם זה עתה ועמדו לקבל על עצמם את חובות הכהונה, ושאחרים מביניהם עדיין למדו, היא שהולידה את היוזמה האחרונה של החברה שלנו, התנועה להתחדשות רוחנית.

התנועה להתחדשות רוחנית חייבה עשייה של דברים רבים ומגוונים. הדבר הראשון בחשיבותו היה החייאת האימפולס של הכריסטוס באופן שיתאים להווה. כדי לעשות כן היה צורך לקחת ברצינות גמורה את העובדה שהדגשתי פעמים רבות כל כך, והיא שהכריסטוס דיבר אל נפשות בני האדם לא רק בתחילת התקופה הנוצרית, אלא מילא את ההבטחה שנתן להם באמרו "תמיד אהיה אִתכם, עד סוף העולם עצמו." הכוונה בכך היא לזה שתמיד אפשר לשמוע אותו, שבכל פעם שנפש אנושית מבקשת זאת, מתרחשת התגלות של הכריסטוס. הדבר קורא לאבולוציה מתמשכת, שתחילתה בבשורות הכתובות ועד להתגלות החיה והמיָדית של אימפולס הכריסטוס. זה היה היבט אחד של משימת ההתחדשות הרוחנית.

ההיבט השני היה אותו היבט שהייתי צריך לאפיין מיד באמירה שההתחדשות הרוחנית חייבת ליצור קהילות, שהיא חייבת ליצור קהילות רוחניות מלאות השראה. לאחר שהקהילה מציידת את היחיד בידע, הוא מסוגל לעשות עם הידע הזה משהו בכוחות עצמו; אולם החוויה הישירה של עולם הרוח, שאינה מבוססת על מחשבה אלא על רגש, ושהיא רליגיוזית על פי טבעה, את החוויה הזו של עולם הרוח כאלוהי אפשר למצוא רק באמצעות יצירת קהילה – כך שבניית קהילה בצורה בריאה חייבת ללכת יד ביד עם התפתחות בריאה של החיים הרוחיים.

האנשים שלקחו על עצמם את בניית התנועה להתחדשות רוחנית היו בתחילה אנשי דת פרוטסטנטים. הסבתי את תשומת ליבם לעובדה שדווקא הפרשנים הפרוטסטנטים הם אלה שנוטים באחרונה להדגיש יותר ויותר את חשיבות הדרשות, ולהזניח את הריטואלים. אולם ההטפה יוצרת הפרדה בתוך הקהילה. הדרשה, שמבקשת להביא ידע בנוגע לעולם הרוח, מעמידה בפני נפש היחיד אתגר – ליצור דעה משלו. עובדה זו מוצאת ביטוי בהתנגדות המודרנית הקולנית ל"אני מאמין", ההודאה בעיקרי האמונה המקובלת בנצרות, בתקופה שבה כל אחד רוצה להודות רק בעיקרי אמונתו שלו. דבר זה הוביל להפרדה ולשסע בקהילה, ולמיקוד היסוד הרליגיוזי ביחיד.

אם לא הייתה נוצרת האפשרות המחודשת לבניית קהילת אמת, היה מוביל תהליך זה בהדרגה להוצאת הגורמים הנפשיים מהסֶדר החברתי. אולם בניית קהילה אמיתית יכולה רק להיות תוצר של טקס פולחני הנובע מהתגלויות חדשות מעולם הרוח. כך הוצג גם הטקס המשמש כעת בתנועה להתחדשות רוחנית. הוא מתייחס להתפתחות ההיסטורית של האנושות כולה, ולפיכך מייצג ברבים מבין פרטיו הבודדים, כמו גם במבט כללי, את הגורם ההיסטורי שנושא את האנושות הלאה. אולם כל אחד מחלקיו טבוע בחותם ההתגלויות החדשות, שעולם הרוח יכול רק עכשיו להעניק לתודעתו הגבוהה של האדם.

הפולחן מאחד את האנשים שנאספים יחד כדי לחגוג אותו. הוא יוצר קהילה, וצדק ד"ר ריטלמאייר באמרו במהלך ההתכנסות בשטוטגרט, שכוח הפולחן של התנועה להתחדשות דתית הוא סכנה לתהליך בניית הקהילה של החברה האנתרופוסופית – וייתכן שסכנה משמעותית מאוד. מה הייתה כוונתו? הוא הסב את תשומת הלב לעובדה שאנשים רבים מגיעים לחברה מתוך כמיהה למצוא קשר עם אנשים אחרים, כחוויה של קהילה חופשית. ניתן ליצור חיי קהילה בעלי גוון רליגיוזי שמקורו בפולחן, ואנשים שניחנו בכמיהה שכזאת לחיי קהילה עשויים למצוא את מבוקשם בתנועה להתחדשות דתית. אם החברה אינה רוצה למצוא את עצמה במצב של סכנה, עליה ליצור דבר מה המזין את יסוד בניית הקהילה. כלומר שדבר זה מסב את תשומת ליבנו לעובדה בעלת חשיבות עליונה להתפתחות החברה בתקופה האחרונה: האנתרופוסופים חייבים להבין את עניין בניית הקהילה. חייבת להימצא תשובה לשאלה, אם בניית קהילה באופן שעשו זאת בתנועה להתחדשות דתית היא הצורה היחידה הקיימת בהווה, או שמא קיימות אפשרויות אחרות להשגת אותה מטרה, בתוך החברה האנתרופוסופית.

מובן שאפשר לענות על השאלה רק באמצעות לימוד המהות של בניית הקהילה. אולם הדחף לבניית קהילה שחש האדם המודרני ושהפולחן יכול לספק אינו הדחף היחיד המניע אותו, חזק ככל שיהיה; ישנו דחף נוסף. כל אדם בן זמננו חש בתוכו שני סוגי כמיהה, ורצוי ביותר שכל אדם יקבל מענה לצרכיו בזכות יסודות בניית הקהילה לא רק בתנועה להתחדשות דתית, אלא גם בחברה האנתרופוסופית.

כשאדם דן בדבר כלשהו, הוא חייב באופן טבעי לעטוף אותו בצורה של אידיאה; אבל הדברים שאני מתכוון להציג כעת בצורה זו, כלומר הרעיונות, חיים במישור הרגש של כל אדם בימינו. רעיונות הם אמצעי להבהרת דברים, אולם את הדבר שאני מתכוון אליו חווה האדם כרגש טהור.

אל ההיבט הראשון של בניית הקהילה, שאנו פוגשים ברגע של תחילת חיינו הארציים, אנו מתייחסים כאל מובן מאליו ורק לעתים רחוקות מעניקים לו תשומת לב. מדובר בקהילה שנבנית על ידי השפה. בילדותנו אנו לומדים לדבר בשפת האם שלנו, ואותה שפת אם מעניקה לנו יסוד חזק ביותר לבניית קהילה, משום שהיא חודרת אל תוך החוויה שלנו כילדים ונספגת בתוכנו, בזמן שבו גופנו האתרי מאוחד עדיין בשלמות עם שאר האורגניזם שלנו ובלתי נבדל ממנו. כלומר, שפת האם גדלה יחד עם כל האורגניזם בשלמותו. אולם זה הוא גם הדבר שקבוצת אנשים חולקת במשותף. בני האדם חשים מאוחדים באמצעות שפה משותפת, ואם תזכרו את העובדה שהזכרתי לעתים תכופות – שבשפה מגולמת ישות רוחנית, שמהות השפה אינה אותה הפשטה שמלומדים מדברים עליה אלא ישות רוחנית אמיתית – יהיה ביכולתכם להרגיש כיצד קהילה המבוססת על שפה משותפת, נשענת על העובדה שחבריה חשים בנוכחותה של ישות דיבור אמיתית. הם חשים שהם חוסים תחת כנפיה של ישות רוחנית אמיתית. דבר זה קורה בכל פעם שקהילה נבנית.

כל בניית קהילה גוררת בהכרח ירידה של ישות רוחנית מעולם הרוח, כדי להנהיג ולאחד את בני האדם שהתכנסו יחד מתוך מטרה משותפת.

אולם יש גם דבר אחר ומיוחד שיכול בהחלט ליצור קהילה, ושעשוי להופיע כאשר קבוצה מתכנסת. השפה המשותפת מאחדת את בני האדם, מאחר שדבריו של אחד מביניהם יכולים לחיות בקרב מאזיניו; הם חולקים תוכן משותף. אולם עכשיו בואו נדמיין קבוצת אנשים שהעבירו יחד את ימי ילדותם ואת ימי בית הספר, קבוצה שמוצאת הזדמנות להיפגש שוב כעבור שלושים שנה, כפי שקורה לעתים. אנשי קבוצה קטנה זו של בני ארבעים-חמישים, שחיו באותו אזור ולמדו יחד באותו בית ספר, מתחילים לשוחח על החוויות המשותפות שחוו בהיותם ילדים ומתבגרים – ומשהו מיוחד מתעורר לחיים ביניהם ויוצר קהילה מסוג אחר מזה שנוצר על ידי שפה משותפת. כאשר כמה מדוֹברי שפה מסוימת מבינים זה את זה במהלך שיחה, תחושת השייכות שלהם שטחית יחסית, בהשוואה למה שחש אדם כאשר מעמקי הנפש מתעוררים בעקבות העלאת זיכרונות משותפים. לכל מילה יש צבע משלה וטעם משלה, משום שהיא מחזירה את האדם למחוזות ילדות ונערות משותפים. האדם מרגיש קשור בשכבות עמוקות יותר של ישותו לאנשים שזה הבסיס המשותף לקשר ביניהם.

מהו הבסיס ליחסים אלה? הבסיס מורכב מזיכרונות – זיכרונות של התנסויות משותפות מתקופות עבר. האדם מרגיש שהוא נישא בחזרה לעולם שבו חי פעם, ביחד עם אותם אנשים שהוא פוגש עכשיו שוב.

זה הוא תיאורו של אירוע ארצי הממחיש כראוי את מהותו של הטקס. מהי מטרתו של הפולחן? בין שאמצעי הביטוי שלו הוא מילים או מעשים, הוא מקרין לתוך העולם החושי תמונה של העולם העל-חושי, הרוחי, באופן אחר לחלוטין מכפי שמקרינה זאת סביבתנו הטבעית. כל צמח, כל תהליך בטבע החיצוני הינו גם תמונה של משהו רוחי, ללא ספק, אבל דבר זה מומחש באופן ישיר כאשר הפן הטקסי או המילולי של הפולחן מבוצע היטב. המילים והמעשים של הטקס מעבירים את העולם העל-חושי במלוא מיָדיותו. הטקס מבוסס על מילים שנאמרות בעולם החושי, באופן שמנכיח בתוכָן את העולם העל-חושי באופן מיָדי. הוא מבוסס על ביצוע פעולות באופן שמעביר את כוחותיו של העולם העל-חושי. בטקס פולחני מתרחש משהו שאינו מוגבל למה שהעיניים רואות, כשהן מתבוננות בפעולות הטקסיות בצורה פיזית; זו עובדה שכוחות בעלי טבע רוחי על-חושי חודרים בטקס אל תוך כוחות פיזיים רגילים. האירוע העל-חושי מתרחש בפעילות הפיזית שהיא תמונתו של אותו אירוע.

באמצעות מילים ופעולות טקסיות שניתן לתפוש באופן חושי מתאחד האדם אם כן עם עולם הרוח באופן ישיר. כאשר הטקס מתבצע בצורה הנכונה, מילותיו ופעולותיו גורמות לנו להתנסות במישור הפיזי בעולם שדומה לעולם של טרום הלידה שהגענו ממנו. המשתתף בפולחן האמיתי חוזר לאחור, אל העולם ששהו בו משתתפי הטקס לפני רדתם לאדמה, בדיוק כפי שחשים בני הארבעים או החמישים שנפגשים שוב וחוזרים אחורה אל עולם ילדות משותף. הוא אינו ער לכך; הדבר נותר כחוויה בלתי מודעת, אולם זו בדיוק הסיבה שבגללה הוא חודר עמוק יותר אל תוך חיי הרגש שלו. הפולחן מעוצב מתוך התכוונות כזאת – הוא מעוצב במטרה להעניק לאדם חוויה אמיתית של משהו שהינו זיכרון, תמונה של חייו טרם לידתו, משהו מהוויתו טרם הירידה לארץ. חברי קהילה המבוססת על פולחן חשים בעוצמה מיוחדת את מה שתיארתי זה עתה כדי להדגים לכם את העניין, את המתרחש בשעה שחברי קבוצה מתכנסים בשלב מאוחר של חייהם ומחליפים זיכרונות ילדות משותפים: הם חשים שהם חוזרים אל עולם שבו חיו יחד במישור העל-חושי. דבר זה מסביר את הקשרים הקיימים בקהילה המבוססת על פולחן, וזו הייתה הסיבה להיווצרות פולחנים מאז ומתמיד. חיי רוח שאינם יוצרים הפרדה על ידי הטפות ודרשות אלא מדגישים את הפולחן, מובילים ליצירת קהילה אמיתית. בלי היסוד של בניית קהילה לא ניתן לקיים חיים רליגיוזיים. קהילה המבוססת במובן זה על זיכרונות משותפים מהעולם העל-חושי, היא גם קהילה של טקסים דתיים.

אולם שום צורה של פולחן – או של קהילה המבוססת על פולחן – שנותרה קפואה במקומה, אינה יכולה לענות על צרכיהם של בני אדם מודרניים. ברור שקהילות כאלה עשויות להתאים לאנשים רבים, אולם קהילות שמבוססות על פולחן לא ימצו את האפשרויות הגלומות בהן, או – חשוב הרבה יותר – לא יגשימו את מטרתן האמיתית, אם יישארו לא יותר מקהילות המאוחדות בזכות זיכרונות משותפים מהוויה על-חושית. זה הדבר שיצר את הצורך להוסיף לפולחן דרשות. הצרה היא שהנטייה המפרידה בדרשותיהם של אנשי הדת הפרוטסטנטים במתכונתן כיום ניכרת יותר ויותר, משום שהם אינם לוקחים בחשבון את הצרכים האמיתיים שעולים מתוך התפתחות נפש התודעה בעידן הפוסט-אטלנטי החמישי. תפישת ההטפה על פי עיקרי האמונה הישנים מבוססת עדיין על צרכי התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. באותן כנסיות ישנות, הדרשות מותאמות לתפישת העולם ששלטה במשך תקופת התפתחות הנפש השכלית. הן אינן מתאימות עוד לתודעה המודרנית. זו הסיבה לכך שהכנסייה הפרוטסטנטית החליפה את צורת הדרשה בצורה אחרת שפונה יותר לדעות האנושיות, להבנה האנושית המודעת.

מובן שיש לכך סיבה טובה. מצד שני, עדיין לא נמצאה הדרך הנכונה באמת. דרשה שנכללת בתוך הפולחן היא דבר שאינו במקומו; היא מסיטה את הדעת מהפולחן לכיוון ההכרתי. אולם בעיה זו לא זוהתה בצורה שהדרשות ניתנו בה במהלך ההתפתחות האנושית. עובדה מסוימת תסייע לכם להיווכח בזה מיד: אם נשמיט מהדרשות של התקופה הנוכחית את המובאות שנלקחו מכתבי הקודש, תיווכחו שנותר בהן רק מעט מאוד. בדרשות של יום ראשון או בדרשות הניתנות באירועים מיוחדים משתמשים לרוב במובאה מסוימת מכתבי הקודש, עקב דחייה של ההתגלויות החיות והרעננות, שכמותן יש גם בהווה. המסורת ההיסטורית נותרה המקור היחיד לשאיבת מידע. במילים אחרות, קיים חיפוש אחר צורת דרשה מיוחדת, אולם המפתח לצורה זו לא נמצא עדיין. לכן הדרשות מסתכמות בהכרח בדעה בלבד, דעה אישית, וגורמות להפרדה.

כל עיקריה של התנועה להתחדשות דתית מושתתים על יסודות אנתרופוסופיים: אם היא תעסוק בהתגלויות שמתרחשות עכשיו – התגלויות חיות שמביאות חוויה רוחנית חיה של העולם העל-חושי – גורם הדרשה בלבד הוא שיגרום לה להכיר בצורך בדבר נוסף. דבר זה הוא שמאפשר להביא ידע רענן, קיים וחי מעולם הרוח, כלומר, את מדע הרוח האנתרופוסופי. אפשר לבטא זאת באמירה, שהדרשה תהיה תמיד החלון שהתנועה להתחדשות דתית תקבל דרכו את מה שהחברה האנתרופוסופית החיה והמתהווה צריכה להעניק לה. אולם כפי שאמרתי בדבריי על התנועה להתחדשות דתית, בהרצאה האחרונה שנתתי בגיתאנום כשעדיין עמד בשלמותו: אם התנועה להתחדשות דתית רוצה לגדול, החברה האנתרופוסופית צריכה לעמוד לצידה באופן החי ביותר שאפשר, במלוא חייה התוססים של האנתרופוסופיה שיוזרמו לתנועה דרך האנשים. אם לא יעמדו לצידה לפחות אנשים אחדים שההכרה האנתרופוסופית היא דבר חי ונושם עבורם, תאבד התנועה להתחדשות דתית את חיוניותה במהרה.

אולם כפי שאמרתי, כרגע מצטרפים אל החברה אנשים רבים המעוניינים באנתרופוסופיה לא רק בצורתה המופשטת, אלא מתוך רצון להשתייך לקהילה שעשויה להשביע את הכמיהה החיה בנפש התודעה. ניתן להציע גם לחברה לאמץ לה פולחן. מובן שיש באפשרותה לעשות כך, אולם זה יטה אותה אל מחוץ לספֵרה שלה, ולכן אמשיך כעת לדון בדרך האנתרופוסופית המיוחדת לבניית קהילה.

החיים המודרניים יכולים ללא ספק להציע גורמים נוספים לבניית קהילה, מלבד אלה המבוססים על זיכרונות משותפים של חוויות קדם-לידתיות מהעולם העל-חושי. בהווה יש צורך בגורם מסוים, בצורה שמתאימה במיוחד לעידן התודעה. בהקשר זה עליי להצביע על משהו שמתרחש לחלוטין מחוץ לתודעתם של מרבית בני האדם בזמננו.

תמיד נהגו לדבר על אידיאליזם, אך כשמדברים על אידיאליזם כיום מסתכמים הדיבורים באמירות נבובות בלבד, היוצאות אפילו מפי אנשים שכוונותיהם כנות. תקופתנו מתאפיינת בכך שבכל העולם התרבותי חדרו נטיות וכוחות אינטלקטואליים אל מרכז הבמה בעוצמה מיוחדת, וכתוצאה מכך אין הבנה בנוגע למהותו של האדם השלם. אין ספק שהכמיהה להבנה כזו קיימת, ובייחוד בקרב הנוער המודרני, אבל הצורה הלא ברורה שכמיהה זו מתגלה דרכה, מראה שבנפשות בני האדם כיום חי משהו שלא הכריז על עצמו בצורה מפורשת לגמרי; הוא עדיין בלתי נבדל, ולא יאבד את תמימותו גם לאחר שיתגלה בצורתו הנבדלת.

כעת שימו לב לדבר הבא: אם תדמו את עצמכם חיים בתקופות שבהן הציפו הזרמים הדתיים את המין האנושי, תגלו שבאותם ימים רחוקים גילויים אלה או אחרים שהגיעו מעולם הרוח התקבלו על ידי בני אדם רבים בהתלהבות אדירה. עיקרי האמונה הקיימים כיום לא היו יכולים לגייס את העוצמה הנחוצה לסחוף את האנשים, אילו באותם ימים הם לא היו חשים קרבה גדולה בהרבה כלפי התגלויות מעולם הרוח, מכפי שהם חשים כיום. כשמתבוננים בבני אדם כיום, בלתי אפשרי לדמיין אותם נסחפים בשל התגלויות של אמיתות דתיות, בדומה למה שהתרחש בתקופות קדומות יותר. מובן שנוצרות כתות, אולם איכותן חיצונית ואין להשוותן לתגובה הנלהבת של נפשות בני האדם להתגלויות הקדומות. אין למצוא עוד את אותו חום פנימי של הנפש בנוגע לעניינים שברוח. חום זה התעמעם במהירות בשליש האחרון של המאה התשע עשרה. מובן שחוסר שביעות רצון יכול להניע אנשים להאזין לדבר זה או אחר, להצטרף לכנסייה זו או אחרת, אולם החום החיובי שחי פעם בנפשות בני האדם, שהיה הדבר היחיד שאִפשר להם להתמסר לשירות הרוח בכל מאודם, התחלף ביחס קריר או אפילו צונן. קרירות זו באה לידי ביטוי בנפשות האנשים כאשר הם מדברים על אידאלים ועל אידיאליזם. היא נובעת מהעובדה שבימינו הדבר בעל החשיבות העליונה צריך לעבור מרחק רב עד שיוכל להתגשם, עליו להמתין עוד זמן רב, שעה שהציפייה לבואו כבר חיה מאוד בקרב נפשות אנושיות רבות בתקופתנו. אני יכול לאפיין דבר זה למענכם באופן הבא:

בואו ניקח שתי צורות תודעה שמוכרות לכל אחד, ונדמיין אדם במצב של חלימה ואדם במצב של תודעה ערה רגילה.

מהו מצבו של החולם? זה מצב זהה לשינה. אף שאנו מדברים על שינה חסרת חלום, הישֵנים חולמים תמיד וזו עובדה, אף שחלומותיהם עלולים להיות חיוורים עד כדי כך שהם יחלפו בלי שיחושו בהם.

מה הוא מצבו של החולם, אני חוזר ושואל. הוא חי בתוך עולם תמונות החלום שלו. בזמן זה הוא חש לעתים קרובות שעולם החלום מעניין וחיוני הרבה יותר – ניתן לומר זאת בוודאות – מאשר חוויותיו בזמן הערות ביומיום. אולם הוא חווה זאת בבדידות מוחלטת: זו היא חוויה אישית לחלוטין. שני אנשים עשויים לישון בחדר אחד, ובכל זאת לחוות שני עולמות שונים בתכלית בתודעת החלום שלהם. הם אינם יכולים לשתף זה את זה בהתנסויותיהם השונות. לכל אחד מהם חוויות משלו, ולכל היותר הם יכולים לספר עליהן זה לזה מאוחר יותר.

כאשר האדם מתעורר ותודעת החלום מתחלפת בתודעה היומיומית, תפיסת החושים שלו את הסביבה זהה לתפיסת החושים של אלה שנמצאים לידו. הם מתחילים לחלוק תמונה משותפת. האדם נכנס לעולם משותף כאשר הוא מותיר את חלומותיו מאחור וחי בתודעת יום ערה. מה מעיר אותו ממצב תודעה אחד למשנהו? האור, הקול וסביבתו הטבעית מעירים אותו למצב רגיל של תודעת יום, והאנשים האחרים מצויים לגבי דידו באותה קטגוריה. האדם מתעורר מחלומותיו עקב דברים שטבעיים לחבריו בני האדם, בשל הדברים שהם אומרים, בגלל האופן שהם עוטפים בו את מחשבותיהם ורגשותיהם באמצעות השפה שהם משתמשים בה. האדם מתעורר בזכות התנהגותם הטבעית של בני האדם. כל מה שמצוי בסביבתו הטבעית של האדם מעיר אותו לתודעת יום רגילה. בכל התקופות הקדומות התעוררו בני האדם ממצב חלום לתודעת יום ערה, ואותה סביבה עצמה היא שפתחה בפני האדם את השער שנכנס דרכו אל מחוזות הרוח, אם רצה בכך.

עם שחרה של התפתחות נפש התודעה, הופיע משהו חדש בחיים האנושיים. דבר זה קורא לצורת התעוררות שנייה שהמין האנושי יחוש צורך הולך וגובר בה: ההתעוררות באמצעות נפשם ורוחם של בני אדם אחרים. בחיי הערות הרגילים מתעורר האדם רק כשהוא פוגש במאפיינים הטבעיים של הזולת. אולם אדם שהפך לאינדיבידואל נפרד ועצמאי, מבקש להתעורר באמצעות המפגש עם הרוח והנפש של אדם אחר. הוא מבקש להתעורר לרוח ולנפש שבו, להתקרב אל הזולת באופן שיעיר גם את נפשו שלו מרִבצה, באותו אופן שאור וקול ודברים אחרים השייכים לסביבה מחרידים אותו מחלומותיו.

דבר זה מורגש כצורך בסיסי לגמרי מאז תחילת המאה העשרים, ובעתיד הוא ייעשה דחוף יותר. זה צורך שיתגלה לאורך המאה העשרים למרות הטבע הכאוטי וחסר המנוחה של התקופה, שעתיד להשפיע על כל שלבי החיים והתרבות. האנשים יחושו בצורך זה – בצורך להתעורר באמצעות המפגש עם הזולת – באופן מלא יותר ממה שניתן להתעורר במפגש עם הסביבה הטבעית. חיי החלום מתעוררים לתודעת יום ערה במפגש עם הסביבה הטבעית. תודעת היום הערה מתעוררת לתודעה גבוהה יותר במפגש עם הזולת. האדם חייב להיות יותר ממה שהיה בעבר בעבור זולתו: הוא חייב להיות זה שמעורר אותו. אנשים חייבים להתקרב זה אל זה יותר ממה שהיה נהוג עד כה: כל אדם הופך להיות מי שמעיר את את כל מי שהוא פוגש בו. בני האדם המודרניים החיים כיום צברו יותר מדי קשרי גורל מכדי שלא לחוש זיקה גורלית לכל אדם שהם פוגשים. בתקופות קדומות הנפשות היו צעירות יותר ולא יצרו קשרים קרמתיים רבים כל כך; כעת הגיעה העת להתעורר, ולא בעזרת הטבע בלבד אלא באמצעות האנשים שאנו קשורים איתם בגורלנו ומחפשים אחריהם.

בנוסף לצורך להיזכר בביתו הרוחני של האדם, צורך שהפולחן מספק, קיים אם כך צורך נוסף להתעורר לנפשי והרוחני שבבני אדם אחרים, והדחף שחי ברגש ויוצר צורך זה, הוא האידיאליזם החדש. כאשר האידיאל חדל להיות הפשטה בלבד ומתאחד באופן חי עם נפשו ורוחו של האדם, ניתן לבטא אותו במילים "אני רוצה להתעורר בעזרת המפגש עם הזולת".

עמום ככל שיהיה, זה הרגש המתפתח בקרב צעירים כיום: "אני רוצה להתעורר בעזרת האדם האחר." זו היא הצורה המיוחדת שמאפשרת טיפוח של קהילה בחברה האנתרופוסופית. זו היא ההתפתחות הטבעית ביותר. כשאנשים מתכנסים כדי לחוות ביחד את גילוייה של האנתרופוסופיה בנוגע לעל-חושי, זו חוויה שונה למדי מכל חוויה שהאדם מסוגל לחוות בגפו. העובדה שהאדם מתעורר במפגש עם נפשו של הזולת במהלך הזמן שהוא מבלה בחברתו, יוצרת אוירה שאינה יכולה להוביל אל העולם העל-חושי בדיוק באופן המתואר בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים – אבל היא מעמיקה את הבנתו של האדם בנוגע לרעיונות שמדע הרוח האנתרופוסופי מביא לנו מהמישורים העל-חושיים.

בקרב אנשים שנוטלים חלק בחיים אידיאליסטיים המבוססים על תקשורת הדדית של תוכן אנתרופוסופי, בין אם הדבר נעשה באמצעות קריאה בקול ובין אם הוא מתבצע באופנים אחרים, קיימת הבנה אחרת. דרך החוויה המשותפת של העל-חושי מתעורר האדם בעוצמה רבה במפגש עם הזולת. המפגש מעיר את הנפש להבנות גבוהות יותר, והלך הרוח השורר יוצר מצב שגורם ליישות קהילתית אמיתית לרדת אל הקבוצה, המתכנסת לצורך תקשורת הדדית והתנסות ברעיונות האנתרופוסופיים. בדיוק כשם שיישות השפה חיה בתוך השפה ופורשת את כנפיה על הדוברים, כך גם חוסים תחת כנפיה של ישות גבוהה יותר כל אלה שמתנסים יחדיו ברעיונות האנתרופוסופיים בהלך הרוח האידיאליסטי הנכון.

מהי ההתרחשות הנובעת מכך?

אם הקו הזה [ד"ר שטיינר צייר בנקודה זו קו על הלוח] מייצג את הגבול שבין העולם העל-חושי לעולם החושי, כאן מעליו נמצאים התהליכים והיישויות הגבוהים שחווים באמצעות הפולחן; הם מוצגים לעולם הפיזי שנמצא כאן, מתחת לקו, באמצעות המילים והפעולות הטקסיות של הפולחן. כשמדובר בקבוצה אנתרופוסופית, החוויה במישור הפיזי מתעלה אל העולם הרוחי בזכות האידיאליזם הרוחני האמיתי של חבריה. הפולחן מוריד את העל-חושי אל העולם הפיזי בזכות המילים והמעשים המתרחשים במהלכו. הקבוצה האנתרופוסופית מרוממת את מחשבותיהם ורגשותיהם של הנאספים אל העולם העל-חושי, וכאשר קבוצת אנשים שנפשם התעוררה הודות למפגש עם הזולת, חווה את התוכן האנתרופוסופי בהלך הנפש הנכון, הנפש נישאת באמת אל תוך קהילה רוחנית. צריך רק לגלות ערנות אמיתית לכך. במקום שדבר זה מתרחש, וכשקבוצות מסוג זה מופיעות בחברה האנתרופוסופית, נמצא בפולחן ההפוך, כפי שאכנה זאת, בהיפוך קוטבי זה של הפולחן, יסוד בעל כוח עצום לבניית קהילה. באופן ציורי אפשר לבטא זאת כך: קהילת הפולחן מבקשת למשוך את מלאכי השמים מטה, למקום שהפולחן מתרחש בו, כדי שהם יהיו נוכחים בתוך הקהילה, בעוד שהקהילה האנתרופוסופית מבקשת לרומם את נפשות בני האדם אל המישורים העל-חושיים כדי שיוכלו לחבור אל המלאכים. בשני המקרים, אלה הדברים שיוצרים קהילה.

אולם אם האנתרופוסופיה אמורה לשרת את האדם כדרך כניסה אמיתית אל עולם הרוח, היא צריכה להיות לא רק בגדר תיאוריה והפשטה. עלינו לעשות יותר מאשר לדבר בלבד על ישויות רוחניות; עלינו לחפש את ההזדמנויות הנגישות ביותר לשהות בחברתן. עבודת הקבוצה האנתרופוסופית אינה מסתכמת בדיון של קבוצת אנשים ברעיונות אנתרופוסופיים. על חברי הקבוצה לחוש קשורים כל כך זה לזה, שנפש אנושית תתעורר במפגש עם נפש אנושית אחרת וכולן יתעלו אל עולם הרוח, אל חברת ישויות רוחיות, גם אם לא יראו אותן בעיניהן. אנחנו לא צריכים לראות את היישויות כדי לחוות את הדבר. זה הוא גורם שמעניק כוחות, והוא יכול להיווצר מתוך קבוצות שהתהוו בתוך החברה באמצעות התאמנות נכונה על בניית קהילה. חלק מהדברים המשובחים ביותר הקיימים בחברה צריכים להיות נפוצים יותר. אלה הם הדברים שחסרים לחברים החדשים, שחיפשו אחריהם אך לא מצאו אותם. לחליפין הם פגשו באמירות כגון "אם אתה רוצה להיות אנתרופוסוף אמיתי עליך להאמין בחיים חוזרים ובגוף אתרי", וכולי וכולי.

פעמים רבות הזכרתי שקיימות שתי דרכים לקרוא ספר כגון גוף, נפש, רוח. דרך אחת לקרוא היא כדלקמן: "האדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי וכולי. הוא חי חיים חוזרים וחוק הגורל פועל עליו, וכולי וכולי". קורא מסוג זה מפנים רעיונות. מובן שאלה רעיונות שונים ממה שניתן למצוא במקום אחר, אבל התהליך ההכרתי המתרחש זהה, מבחינות רבות, למה שמתרחש כשקוראים ספר בישול. ביקשתי להדגיש שהתהליך הוא החשוב כאן, לא ספיגת הרעיונות. אין שום הבדל אם אתה קורא "שַׁמנו מחבת בחמאה, הוסיפו קמח, ערבבו, הוסיפו את הביצים הטרופות" וכולי לבין "קיימים חומר פיזי, כוחות אתריים וכוחות אסטרליים, החודרים זה את זה". מנקודת המבט של תהליכי הנפש המתרחשים, אין שום הבדל אם מדובר בתערובת של חמאה, ביצים וקמח בתוך מחבת, לבין תפישת השילוש האנושי כתערובת של גוף פיזי, אתרי ואסטרלי. אבל ניתן לקרוא את גוף, נפש, רוח באופן שמגלה את הרעיונות הכלולים בו, שמקיימים עם עולם הרעיונות הפיזי אותם יחסים שעולם פיזי זה מקיים עם עולם החלומות. הם שייכים לעולם שהאדם צריך להתעורר אליו מההוויה הפיזית, בדיוק באותו אופן שהוא מתעורר בו מעולם החלומות לעולם הפיזי. גישתו של האדם במהלך הקריאה היא הצובעת את הדברים בצבעם הנכון. מובן שגישה זו יכולה להיוולד בדרכים שונות בקרב בני האדם בימינו. דרכים אלה מתוארות וזמינות לבחירה בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים. אבל על האדם המודרני לעבור בנוסף לכך את שלב המעבר של ההתעוררות – שאין לבלבלו עם העולם הממשי – בדיוק באותו אופן שהוא מתעורר בו אל העולם הפיזי, באמצעות גירויי האור, הקול וכולי וכולי.

אנחנו חייבים להגיע להבנה בנוגע למהותה של האנתרופוסופיה בתוך החברה האנתרופוסופית. עליה להיות הדרך אל הרוח. אם כך יקרה, התוצאה תהיה בניית קהילה.

אולם חייבים ליישם את האנתרופוסופיה בחיים. אפשר להמחיש את הנחיצות שבכך בעזרת דוגמה נגישה. אחרי פגישות רבות שנערכו בשטוטגרט עם קבוצות שונות בגודלן וויכוחים על הדברים הדרושים לחיזוק החברה, נפגשתי עם הצעירים. לא מדובר בפגישה שדיווחתי לכם עליה אתמול, שנערכה לאחר מכן; הפגישה שמדובר בה קדמה לפגישה זו ואף היא התקיימה בלילה. כל הצעירים היו סטודנטים. תחילה שוחחנו על הדרך הטובה ביותר לארגון הדברים הנחוצים לתפקוד מיטבי של החברה, אך לאחר זמן מה השיחה הובילה לכיוון האנתרופוסופיה עצמה. חדרנו מיד למהות שלה, מכיוון שהצעירים חשו צורך לשאול בנוגע לצורת הלימוד הרצויה בעתיד, בנוגע לטיפול בעבודות דוקטורט ועוד שאלות דומות אחרות. אי אפשר היה לענות להם באופן שטחי; היה עלינו לצלול היישר אל תוך האנתרופוסופיה. במילים אחרות, התחלנו בעניינים חיצוניים ומיד עברנו לשאלות בנוגע לאנתרופוסופיה ולהגשמתה, שאלות כגון "כיצד יש לכתוב עבודת דוקטורט כאנתרופוסוף?" "כיצד יש לטפל בנושא כמו כימיה?" האנתרופוסופיה הוכיחה את עצמה כמכוונת לחיים, משום ששאלות מעין אלו הובילו מאליהן אל החיים.

העניין הוא שלעולם אסור לאנתרופוסופיה להישאר בגדר לימוד מופשט. מובן שניתן לארגן פגישה במטרה להחליט כיצד החברה צריכה להיבנות, כשהשיחה על האנתרופוסופיה נרשמת כנושא נוסף העומד על סדר היום. זה תהיה גישה שטחית. אינני מציע גישה כזאת, אלא משהו פנימי הרבה יותר שיוביל מעצמו מההתחבטות בבעיות היומיום, אל ההבנה שיש לגייס את האנתרופוסופיה כדי לפתור אותן. ניתן לראות את ההשפעה המעוררת של גישה כזו על החיים במקרה שתואר, כאשר האנשים דנו בעיצובה מחדש של החברה והשיחה הובילה, כצורך טבעי, לדיון על אופן תפישתם של האנתרופוסוף והמדען צר האופקים את התפתחות העולם מנקודות המבט השונות שלהם. עלינו ללכת בכיוון כזה, ולא בשיטה של ניהול רשימות הנושאות כותרות מוגבלות כגון 'חברה אנתרופוסופית', 'אגודה למען חיים רוחניים חופשיים' וכולי. חיים אמיתיים צריכים להתנהל בלי תיאוריות והפשטות רבות ובלי אמירות אנתרופוסופיות כביכול, כגון "האנתרופוסופיה מחייבת את האדם למצוא את הדרך אל הזולת" וכולי וכולי. אסור לתת מקום להפשטות מעין אלה. גישה אנתרופוסופית קונקרטית צריכה להוביל היישר אל מהותו של כל עניין שדנים בו. כשדבר כזה מתרחש, רק לעתים רחוקות שומעים את האמירה "זה אנתרופוסופי, זה לא אנתרופוסופי". אכן, במקרים כאלה המילה 'אנתרופוסופיה' נשמעת לעיתים רחוקות. עלינו להישמר מפני דיבורים פנאטיים.

חברים יקרים, זה איננו עניין שטחי, כפי שתראו. בקונגרס האחרון בווינה היה עליי לתת שתים עשרה הרצאות במגוון רחב של נושאים, והצבתי לעצמי את המשימה שלא להזכיר אפילו פעם אחת את המילה 'אנתרופוסופיה'. הצלחתי בכך! באף לא אחת משתים עשרה ההרצאות שניתנו בחודש יוני האחרון בווינה, לא תמצאו את המילה 'אנתרופוסופיה' או 'אנתרופוסופי'. הניסיון הוכתר בהצלחה. הרי אין שום ספק שאפשר להכיר אדם אחר מבלי לגלות עניין מיוחד בשאלה אם שמו מילר או מה התואר שלו. אפשר להתוודע אליו פשוט כפי שהוא. נפעל בצורה הנכונה אם נתפוש את האנתרופוסופיה באופן חי, בדיוק כפי שהיא, בלי להעניק תשומת לב רבה מדי לשמה.

מחר נדבר עוד על עניינים אלו, ואני אמסור לכם דיווח נוסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *