להיות אדם בקהילת עולם

להיות אדם בקהילת עולם

להיות אדם בקהילת עולם

אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

המאמר פורסם לראשונה בגיליון מספר 71 של 'אדם עולם' [קהילות]

מגזין לאנתרופוסופיה ולחינוך ולדורף בישראל ובעולם

משבר הקורונה שבו אנו מצויים, על השלכותיו הנוגעות בכל תחומי חיינו, מסתמן כמפנה בתרבות הישראלית והכלל-אנושית בזמננו. במאמר זה מבקש אני להצביע על נתיב היצירה הקהילתית כעל אחת הדרכים להתמודדות אחראית ויצירתית עם האתגרים שבפניהם אנו עומדים.

"אולם איך יוכלו אנשים לחיות בצוותא, אם כל אחד משתדל רק לבטא את האינדיבידואליות שלו?" כותב רודולף שטיינר בפילוסופיה של החירות,[1] ועונה: "זוהי טענה אופיינית למוסריות שלא הובנה כהלכה. זו מאמינה כי חיי אחווה ושותפות, אפשריים בין בני אדם רק אם הם מאוחדים על ידי הסדר מוסרי משותף קבוע. השקפה מוסרית זו אינה מבינה את אחדותו של עולם הרעיונות. […] אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחניים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. הוא רוצה לבטא את האינטואיציות שלו, אני – את שלי. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון […] איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות. […] זהו אידיאל, יאמרו רבים. בלי ספק. אבל זה אידיאל שהוא יסוד ממשי בישותנו, המפלס לו דרך אל פני השטח של טבענו. אין זה אידיאל שממציאים או חולמים אותו, אלא אידיאל שיש בו חיים ואשר מכריז על קיומו בבירור."

נקודת המוצא לצעידה בדרך חיים של "היות אדם בקהילה", היא יצירת חייו של האדם, אותה הוא מחולל עם שותפים לדרך במגוון מרחבים. יצירת חיים זו היא קרקע הצמיחה להתחדשות אישית וקהילתית, ובו זמנית – ההתחדשות עצמה.

אכן, עלינו ללמוד לחיות וליצור מתוך תודעת "אדם-עולם, עולם-אדם". והמשמעות המעשית של תודעת יצירה זו היא מימוש עצמי במרחבים הקהילתיים – מן הפרט אל הכלל, ובו זמנית, להיות קשובים למה שבא לקראתנו מן העולם ובעיקר דרך בני האדם – מן הכלל אל הפרט.

קהילות צומחות מתוך יוזמות חינוך

לפני שנה ציינו ברחבי העולם 100 שנים לייסוד בית ספר ולדורף הראשון בשטוטגרט. בהרצאה הראשונה מתוך סדרת ההרצאות ידע האדם כבסיס לתורת החינוך,[2] אותה נשא שטיינר בפני ציבור המורים של בית הספר העתידי, הוא אפיין את ייסוד בית הספר כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם". המשמעות המעשית של אמירה מרחיקת לכת וראות זו, היא ייסוד אימפולס חינוך והתחנכות יזום ומודע, כתנאי הכרחי להתמודדות מוצלחת (עד כמה שניתן) עם ריבוא האתגרים הניצבים בפנינו בתקופה גורלית זו. התנועה החברתית שייסד שטיינר עם חבריו, שמה לה למטרה להגשים ולממש את רעיונותיו החברתיים, ובמרכזם: המבנה החברתי המשולש. זאת, בין השאר, בניסיון (הכושל בדיעבד) למנוע קטסטרופה חברתית ותרבותית נוספת בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

ספרו של רודולף שטיינר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? נפתח במשפט: "בכל אדם רדומים כשרים אשר באמצעותם הוא יכול לקנות דעת בעולמות העליונים."[3] כשרים רדומים אלו הם האינטואיציה – שהתשתית לפיתוחה אמורה להיבנות בשנים הראשונות לחיי הילד, בפעוטון ובגן-הילדים; האינספירציה – שהזרעים להתפתחותה נטמנים בעשייה חינוכית-אמנותית בתקופת בית הספר היסודי, והאימגינציה – שעשויה להתעורר כפרי התאמנות מדעית-רוחית הנשענת על חיי רגש עשירים וכוחות רצון איתנים, שאמורים להתפתח במהלך תקופת בית הספר התיכון.

רוב ההורים בחינוך ולדורף נחשפים לשביל חניכה זה דרך ילדיהם. המפגש עם התכנים החינוכיים שאותם חווים הילדים עשוי לעורר את רצונם החופשי של ההורים "להשלים חוסרים" במגוון רחב של נושאים בתחום החינוכי כגון: מלאכת יד, פעילות אמנותית, יציאה לטיולים ויוזמות קהילתיות בתחומים שונים. הם עשויים להגיע להכרה שמרכיב מרכזי התומך במשימת ההורות הוא תהליך חניכה שהם מקבלים על עצמם מתוך חופש בחירה. כך מתהווה ונוצרת קהילה ייחודית, היוצאת למסע צמיחה והתפתחות, בדרך החיים להיות בני אדם בקהילה.

כאשר נוסד בית הספר ולדורף הראשון בשטוטגרט, לא יכול היה שטיינר, לעניות דעתי והרגשתי, לדמיין את התמונה שהפכה למציאות בזמננו: שסביב היוזמות החינוכיות תתגבשנה קהילות אנושיות, שאת אופיין ואת תוכן פעילותן יוצרים ומעצבים בעיקר ההורים, שילדיהם מתחנכים באותן יוזמות. אותם הורים, כאינדיבידואלים, יוצרים את הוויית החיים הקהילתית-בית ספרית ומכשירים קרקע פורייה לייסודה של תרבות אזרחית. זו בתורה מביאה (או לפחות מאפשרת) התחדשות תרבותית ופוליטית במרחב המוניציפלי.

אכן, בפתח המאה ה-21 ניתן לזהות ברחבי העולם ובישראל ביטויים שונים, מקוריים ומגוונים של אותו "אבטיפוס" חברתי שמרחיב ומעצים את הצעד המשמעותי והמעשי להכוונת גורל העולם, שנעשה לפני קצת יותר ממאה שנים.

דוגמה לכך ניתן היה לחוות לפני שנה, בחגיגות 100 שנים לחינוך ולדורף, שהתקיימו קרוב למקום מגוריי באזור אגם קונסטנץ בגרמניה. במהלך חודש ספטמבר 2019, ארגן בית ספר ולדורף המקומי (בו אני מלמד קלרינט בשעות אחר הצהריים) 100 אירועים, כאשר המוטיב המרכזי המשותף להם היה הרצון לתרום לעולם מפירות היצירה החינוכית, הקהילתית והתרבותית. הייתה לי הזכות להופיע במסגרת זו באירוע מוזיקלי, בו ביצענו שירים ויצירות של אמנים מרחבי העולם מול קהל של כ-500 איש. את פרויקט התרבות האזרחית המורכב ורחב המימדים הזה יצרה והובילה קהילת הורים יזמים, באופן מוצלח ביותר ובתמיכה כספית מינימלית. ממש באותה רוח שמאפיינת את פסטיבל שיח אבריק' המתקיים אחת לשנה באביב, בקריית טבעון.

וכפי שבקריית טבעון מצא אותו אימפולס חינוכי-תרבותי ביטוי גם במישור הפוליטי המקומי, אני מאמין שגם כאן, היציאה של הקהילה מתוך עצמה אל מרחבי קהילות נוספים תביא בסופו של דבר להתגשמות מעין זו גם במרחב המוניציפאלי. בינתיים – כצעד ראשון בכיוון – הפך אולם בית הספר ולדורף למרחב שבו מופיעים אחר שעות הלימודים אמנים ואנשי תרבות מכל האזור – גם אלו שלפני כן לא נחשפו לאנתרופוסופיה.

האני הוא אמן חברתי

והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו ייתן בעתו,

וְעלֵהוּ לא יִבּוֹל,

וכל אשר יעשה, יצליח.

תהילים פרק א

כל אחת ואחד מאתנו צועדת וצועד בדרך החיים, במרחבי יצירה משפחתיים וקהילתיים מגוונים ועשירים בתוכן. ואולם השגרה השוחקת, והעומסים הנפשיים והפיזיים שעימם אנו נדרשים להתמודד מקשים עלינו לא פעם לחוות את הידיעה המפעימה – שמדי רגע ומדי יום, משבוע לשבוע וכל שנה מחדש, אנו יוצרים ומעצבים את יצירת חיינו. ידיעה זו עשויה להעלות בנו את ההבנה שכל מעשה ממעשינו וכל פעולה מפעולותינו, מתחברים יחדיו ליצירת אמנות ביוגרפית ייחודית.

כדי להיות מוזיקאי, צייר או פסל על האדם להכשיר את עצמו לכך. להיות אדם בקהילה הוא מעשה אמנותי לא פחות מכל אלה, צעידה בדרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית.

נתיב היצירה הקהילתית, האמנות החברתית, פתוח בפני כל אדם וקהילה. שכן, בכל אחת ואחד מאתנו חי ונושם אמן – האני שבלבנו – המבקש להגשים את עצמו ולממש את ייעודו במרחב קהילתי, אנושי. את מרכיבי ההכשרה להיות אמן חברתי לומדים אנו יחדיו בימים אלו, בתקופה זאת.

אחד המאפיינים של יצירה אמנותית בכלל ושל האמנות החברתית בפרט היא השילוב האורגני בין תכנים המבקשים להתממש ביצירתם של בני אדם, ובין הצורות המתאימות להתגשמותם של תכנים אלה. מובאות כאן שתי דוגמאות (וישנן רבות נוספות כמובן), הממחישות את חשיבות הזיקה האורגנית החיה בין תוכן לצורה במהלך יצירה אמנותית חברתית:

אמנות השיחה והמפגש האנושי: כדי לאפשר לתכנים החיים בבני האדם לבוא לידי ביטוי בדיבור דיאלוגי, יש ליצור מרחב מתאים ומעורר השראה, להגדיר את פרק הזמן הדרוש לשם כך, וכן, להגיע פנוי, פתוח ומוכן. התלמידים נדרשים להתאמן ולתרגל, בין השאר בהשראת אמנויות אחרות. אם נמשיל שיחה לנגינה, היא תזכיר יותר מפגש של נגני ג'אז, הלומדים את הנושא העיקרי ("סטאנדרט") ואז, מתוך קשב עמוק לנגינת חבריהם, הם מאלתרים, "משוחחים האחד עם השני", כאשר ההשפעה של כל נגן על התפתחות המפגש היא רבה עד מאוד.

עמותה: צורת תאגיד המאפשרת לקבוצת עמיתים לממש עלי אדמות יוזמה ייחודית "באופן אנושי", אמנותי. המבנה המשולש העומד בבסיס צורת תאגיד זו מאפשר לאותם עמיתים ליצור ולפעול בין שלושת מרחבי היצירה. כדוגמה, אביא עמותה שחבריה מבקשים לקדם יוזמה חינוכית – בית ספר ולדורף. את הספירה הרוחנית-מקצועית, ספירת החזון אמורים להוביל מורי ומחנכי בית הספר החברים בעמותה; את מישור הפעילות החברתית-קהילתית, אמורים להוביל הורים החברים בעמותה; ואת מרחב היצירה הכלכלית-אדמיניסטרטיבית עשויים להוביל אנשים המבקשים לתמוך ביוזמה, ובעיקר, הורים. כמובן שכלל חברי העמותה שותפים ביצירתם ובעיצובם של שלושת מרחבי היצירה, ובעשותם זאת, הם מגשימים אימפולס חינוכי-קהילתי אינדיבידואלי ומעניקים מפירותיו לסביבתם.

האמנות החברתית היא במובנים רבים "הנשגבה שבאמנויות", היות ובה הופכים החיים החברתיים עצמם לחומר ביד היוצרים. לאור זאת, מתבהרת ומתבררת חיוניות הצעידה בנתיבה וכן הקושי והמורכבות שבמימושה.

מדינת כל קהילותיה

הזהות הישראלית בזמננו נמצאת במשבר עמוק ויסודי. יעידו על כך בין השאר חוק הלאום שפוגע מהותית בציבורים לא יהודיים בישראל, תהליך הדתה שהולך ומעמיק במרחב החינוכי ומתקפה מתואמת ההולכת ומתעצמת על בית המשפט העליון, במטרה לאפשר שינוי יסודי באופייה הליברלי והדמוקרטי של מדינת ישראל. נוכח כל אלה ואחרי שלושה עשורים של יצירת קרקע חינוכית-קהילתית פורייה מתוך יוזמות חינוך ולדורף, מתעורר צורך מהותי בהתחדשות היצירה הישראלית, תוך מתן תשומת לב למיעוטים, כמו גם לזרמים שונים בחברה הישראלית, המבקשים לעצב את דרכם החינוכית הייחודית. היצירה הקהילתית הנוצרת מתוך אימפולס חינוך ולדורף, בהשראת תמונת האדם והעולם האנתרופוסופית מאפשרת לשאלת אופיין של אותן קהילות ישראליות להישאר פתוחה לתשובות שיעניקו לה חבריהן.

זאת ועוד, לדעתי, דווקא מתוך אימפולס החירות המאפיין את חינוך ולדורף, עשויה להתרחש התמרה עמוקה ויסודית באשר לתפקידן של הרשויות המקומיות ולמקומה של המדינה בחיי האזרחים. התהליך החינוכי כצעד חגיגי להכוונת גורל העולם, יכול להתבהר אם כך כאמצעי להפיכתן ההדרגתית של מדינות הלאום ל"מדינות כל שכונותיהן וקהילותיהן".

הדרך שיש לצעוד בה כדי לייסד אט אט את "מדינת כל שכונותיה וקהילותיה" אינה מסובכת וודאי שאינה "בלתי אפשרית": כדי שהתהליך יהיה אנושי – חדור באימפולס חירות היצירה, עליו להתחיל בליבות בני האדם, ולהמשיך במרחבי היצירה המשפחתיים, השכונתיים והקהילתיים, תוך יצירתה של תרבות אזרחית שתביא לשינוי עמוק באופי ההתנהלות הפוליטית במרחב המוניציפלי. כלומר, מהפרט אל הכלל, ובו זמנית ובמקביל, מהכלל אל הפרט, יש לפעול לייסודם של מחוזות (קנטונים) שאליהן תועבר האחריות לרוב הנושאים שכעת מנוהלים על ידי השלטון המרכזי. עיקר היצירה על כל מגוון תחומיה (רוחנית, תרבותית, אמנותית, חברתית, כלכלית ואקולוגית) אמורה להתרחש במרחבים קהילתיים-מוניציפליים-מחוזיים.

ממש בימים אלו מתקיימות פגישות סביב נושא ייסודו של מחוז (קנטון) באזור עמק יזרעאל והגליל. התהליך לא התחיל עתה – קדמה לו פעילות אזרחית רבת שנים במגוון רחב ועשיר של תחומי חיים ומרחבי יצירה. גם התשתית הפוליטית הרב תרבותית באזור, הכוללת בין השאר קשר טוב בין ראשי רשויות ושיתופי פעולה חיוניים ופוריים בשלה למהלך זה, שקיבל תנופה בשל מגיפת הקורונה.

אין זה המקום לרדת לפרטים באשר לתהליך חיוני זה, היות ויפה השתיקה לחלק מן המהלכים שנעשים. אך ניתן לומר, בהקשר לציטוט דבריו של הרצל במאמרי הקודם שהתפרסם במגזין אדם עולם "מבלפור לבלפור" באשר לאפשרות הגשמת חזון מדינת כל שכונותיה וקהילותיה ("אם תרצו אין זו אגדה, ואם לא תרצו, יישארו דברי כאגדה"), שרעיון ייסודו של מחוז (קנטון) רב תרבותי באזור עמק יזרעאל והגליל הינו כבר עתה פחות ופחות "אגדה", יותר ויותר מציאות ממשית.

אני מאמין שכאשר האזרחים אכן ייראו ביצירה המתרחשת בשכונות ובקהילות את מרכז הכובד של היצירה החברתית, יתרחש אט אט "נס גלוי" זה והדבר יהפוך למציאות חיינו. וכפי שכתבתי בתחילה: "היות אדם בקהילה" היא קרקע הצמיחה להתחדשות אישית וקהילתית, ובו זמנית – ההתחדשות עצמה.

משבר מגפת הקורונה והמשברים הנוספים הנלווים לו כופים במובנים רבים על בני האדם, על האנושות את תובנת "מדינת כל קהילותיה", מתוך הצורך הקיומי לשוב ליצור ולעצב את התרבות האנושית "באופן אנושי", ולא "דרך מסכים."

זרעי העתיד על צמח ההווה

יצירת קהילות מתוך יוזמות חינוך ולדורף עשויה לקבל רוח גבית ממילותיו של שטיינר המופיעות בספר הבעיה החברתית ופתרונה – המבנה החברתי התלת איברי:

"ישנם אנשים המחזיקים בדעה הנשמעת במיוחד בחוגים סוציאליסטים, כי עצם ההתפתחות הטבעית תביא לפתרון הבעיה החברתית, וכי לא ניתן ליצור חזון רעיוני (אידיאי) חברתי ולגשת להגשמתו. לאותם אנשים מן הראוי להשיב: אכן, ההתפתחות הטבעית עושה את שלה, תורמת את חלקה. ואולם, באורגניזם החברתי מהוות המחשבות של האדם, האידיאות שלו, גורמים של ממש. ובחלוף הזמן – מה שהיה רעיון ומחשבה היום יהפוך לממשות של המחר, לאחר שהשתלב והפך מרכיב יצירתי פעיל וחיוני בזרם התפתחות התרבות האנושית. […] באורגניזם החברתי לא נמצאת ההתפתחות באופן אובייקטיבי, כלומר בתוך האובייקט, כמו בטבע. על האדם לחולל את ההתפתחות באורגניזם החברתי כדי שתימצא בו."[4]

התייחסות זו של שטיינר לפעילות אנושית יזומה ומודעת להכוונת גורל האורגניזם החברתי נראית לי רלבנטית מתמיד לרוח זמננו. ואכן, היצירה האמנותית-חינוכית המוכרת בשם "חינוך ולדורף" שנוסדה לפני קצת יותר ממאה שנים, יוצרת קרקע פורייה בה צומחות אותן אידיאות המזינות ומפרות את היצירה הקהילתית, את החיים החברתיים וכך, מאפשרת את התחדשותה של התרבות האנושית בזמננו.

———————————————————————————————

  1. הספר תורגם מגרמנית על ידי צבי מדר ויצא לאור בהוצאת "ניצת השחר". עמ 126-124.
  2. סדרת ההרצאות בספר זה תורגמה מגרמנית על ידי אלישע אבשלום ויצאה לאור בהוצאת תלתן. עמ' 5.
  3. הוצאת מיכאל, תרגום: נחמן בר-שלום.
  4. הוצאת מיכאל, תרגום: בן-ציון בננו וולקוביץ עמ' 103–104. ההדגשה בטקסט היא של כותב המאמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.