כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון – 05

כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון – 05

כיצד יכולה האנושות למצוא שוב את כריסטוס?

רודולף שטיינר

GA187

תרגם מאנגלית: עמרי כפיר

תודה לעמרי כפיר על תרומת ההרצאה לארכיב!

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן

הרצאה מספר 5

השינוי בקונסטיטוציה של הנפש האנושית

דורנאך, 28 בדצמבר 1918

במקבץ ההרצאות הנוכחי רציתי במיוחד להצביע על כך, שכל הקונסטיטוציה[1] של נפש האדם עוברת טרנספורמציה. זה הופך ברור לכל אחד, שמתבונן באבולוציה של האנושות בתשומת לב מנקודת מבט מדעית רוחית, אפילו בזמנים היסטוריים, שזה מה שהפננו אליו את תשומת ליבנו בעיקר עד כה. דרכם של עמים להבין את תפיסת העולם, את האימפולסים שלהם לפעולה: כל מה שנוגע לקונסטיטוציה הנפשית של האדם משתנה בדרך כזו שהרעיון הקלוש ביותר של זה הוא מעבר להבנת המדע החיצוני. משום שהמדע עובד בממלכה זו באמצעים לא מתאימים לחלוטין. אתמול ניסינו להראות, שבמיוחד מה שעשוי להיקרא מרכז חיי-הנפש של האדם – תודעת אני אמיתית – נראית להתבוננות אינטימית יותר, שונה לחלוטין בזמנים עתיקים מתודעת האני של עידנים מאוחרים יותר וזו שונה גם מתודעת האני של ההווה. ניסיתי לאפיין את ההבדלים הללו על ידי האמירה שבזמנים עתיקים, במיוחד הזמנים הפרה-כריסטיאנים, תודעת ה"עצמי" של האדם עדיין אחזה באלמנטים של מציאות, בשעה שבתקופה שלנו, שקשורה באופן בסיסי להתפתחות של נפש התודעה, ישנה רק השתקפות של האני האמיתי, בתוך מה שאנחנו קוראים באופן מודע האני שלנו. התייחסתי לעובדה הזו בהרצאות פומביות באמירה שהאדם של זמננו, במיוחד אם הוא חושב שהוא פילוסוף, לא מגיע לאמת בגלל שהוא מתבלבל מהקביעה הפילוסופית, שמשחקת תפקיד חשוב בתפיסת העולם של היום, תפקיד שהופך להיות הרסני, והיא האמירה: "אני חושב משמע אני קיים". האמירה האוגוסטינית והקרטזיאנית הזו אינה נכונה בנוגע לאדם בן ימינו. הצורה האמיתית של האמירה צריכה עכשיו להיות: "אני חושב לכן אינני". אדם בזמננו צריך להיות במודעות מלאה לעובדה שבכל מה שהוא כולל במילה "אני" או "אני הווה" ("I" or "I am"), בכל מה שהוא מחזיק בתודעה שלו כשהוא מתבונן פנימה בישות הנפש, הוא מחזיק רק בהשתקפויות.

לפני זמן מה הצבעתי על העובדה האובייקטיבית שביסודה של כל האבולוציה הזו. הצבעתי על כך שאם אנחנו שואלים איזה אימפולסים, מהם הכוחות האקטיביים באבולוציה של האדמה והאבולוציה של האנושות, אנחנו לומדים שישויות רוחיות-נעלות מסוימות פעילות, ישויות שהתנ"ך מכנה היוצרות (Creators), האלוהים. (אפשר לקחת את כינוין באותה מידה ממקור אחר). אנחנו קוראים להן רוחות הצורה. בכל אופן, הראיתי מנקודות מבט שונות, שרוחות הצורה הללו במידה מסוימת – אם להשתמש בביטוי טריוויאלי – סיימו את תפקידן בדאגה העיקרית לאנושות, ושישויות רוחיות אחרות השתלטו על כך במקומן.

כל אחד, הרגיש מספיק לעובדה שמציגה עצמה למחקר העל-חושי, דהיינו שהאלים הוותיקים, או האל הוותיק, חייב עכשיו להתחלף בתודעה האנושית על ידי אימפולסים אחרים, יבין שאכן הרבה מאוד התרחש באבולוציה של האנושות, אפילו במהלך הזמנים ההיסטוריים. כזו טרנספורמציה של תודעת האדם כולו, כפי שהיא מתרחשת, ושתהיה יותר ויותר גלויה, בהחלט לא התרחשה אף פעם בזמנים ההיסטוריים. כפי שאתם יודעים, אינני נוטה להסכים עם האמירה, החוזרת על עצמה לעיתים קרובות: "אנחנו חיים בזמן של שינוי." הערתי לעיתים קרובות, שכל אחד יכול להגיד על כל זמן שהוא חי בו, שזהו זמן של שינוי; ואם הוא אוהב את הרעיון, הוא יכול לחשוב שהשינוי שיש בדעתו הוא החשוב ביותר באבולוציה של העולם. זוהי לא הכוונה במה שאני אומר. כל זמן הוא זמן של שינוי, אבל הדבר החשוב הוא לדעת מה עובר שינוי, מה נמצא במטמורפוזה. מנקודות מבט אחרות שינויים אחרים עשויים להיות יותר בעלי משמעות; אבל מנקודת מבט של חיי הנפש הפנימיים של האדם, השינוי אליו אני מתייחס, המכוון אל העתיד הקרוב שלנו, הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר מכל זמן אחר בהיסטוריה.

הבה נשקול זאת הלאה מזווית אחרת, במידה מסוימת. כשאנחנו מעלים באופן ברור לתודעה את הקונסטיטוציה של הנפש בזמן של יוון העתיקה, מצריים העתיקה, כלדיאה העתיקה, זה נראה, ראשית כל, שאין לה את הקונסטיטוציה בעלת שני החלקים, כמו שיש לנפש של האדם של היום. אולי נכון יותר להגיד, שהקונסטיטוציה הכפולה נמצאת עכשיו בהכנה. אכן, הדבר נמצא בהכנה נמרצת, וכבר יכול להיות מזוהה בעובדות אובייקטיביות. מה שהיה בעבר ערבוב של כוחות-נפש, כביכול, שעבדו ביחד בנפש האדם, מתחלק לשתיים מאז המאה החמש-עשרה. למתבונן ביקורתי של אבולוציית האדם זה די ברור. החיים הקונספטואליים וחיי הרצון היו הרבה יותר מאוחדים וקרובים בזמנים קדומים, מאשר הם כיום. הם ייפרדו יותר ויותר. החיים הקונספטואליים, שהם ללא ספק כל מה שאנחנו יכולים לאחוז בו בעזרת התודעה (הרגילה, לא תודעת הרואה רוחי), הם לא יותר מהשתקפות של המציאות; וחיי קונספטים אלו גם כוללים את כל מה שאנחנו יכולים לתפוס מן האני שלנו. מן הצד השני אנחנו חווים את חיי הרצון שלנו בשינה. אדם אינו מודע למה שפועם ברצון שלו, כפי שאינו מודע לאירועים במהלך שנתו; אבל ממש כפי שהוא יודע שישן, על אף שאינו יודע דבר אודות עצמו במהלך שנתו, כך הוא יודע אודות הרצון שלו בתודעה הרגילה, על אף שהוא ישן דרך כל מה שהוא רוצה. אם יש לכם משטח לבן שמשקף אור, עם כמה נקודות שחורות עליו, שאינן משקפות את האור, אתם רואים את הנקודות השחורות גם כן, על אף שאינן משקפות את האור. בדומה לכך, אם תעקבו אחר חייכם ברטרוספקטיבה, לא תראו רק את זמני הערות, אלא גם זמנים של שינה מופיעים במהלך חייכם, כנקודות שחורות. יהיה זה נכון לומר, שאינכם יודעים דבר אודות עצמכם בשינה; אבל בסקירה של כל משטח התודעה שלכם אפשר לומר שהמרווחים של השינה מופיעים כמו נקודות שחורות. אדם מטעה את עצמו אם הוא חושב שהוא יודע על רצונו יותר מאשר הוא יודע על שנתו. אדם נמצא בתודעה לחיי הקונספטים שלו ולתוך חיים אלו של קונספטים מחליקות הנקודות השחורות; אלו הם האימפולסים של הרצון שלו. אך אדם חווה את אימפולסי-הרצון כמעט כפי שהוא חווה את חווית זמני השינה שלו.

חיי הרצון היו פחות מעורפלים לתודעה הפרה-כריסטיאנית בזמנים העתיקים, מאשר הם כיום. אדם לא היה כל כך רדום בנוגע לרצונו; הרצון האינסטינקטיבי פעל, מואר על ידי חיי הקונספטים. מבחינה זו קונספטים לא היו השתקפויות חיוורות כפי שהם היום. כיום יש לנו בצד אחד את החיים הקונספטואליים, שהם רק השתקפויות של המציאות, ובצד השני את חיי הרצון, שהם במעין מצב שינה, המחורר את החיים המודעים שלנו.

אמרתי שמה שמוכל בנפש האנושית הוא גם לכאורה אובייקטיבי. הבה נעיין בשתי תופעות שהן שני קצוות, הופכיים זה לזה. יתר חיי האדם, בכל הנוגע למה שמושפע מהקונסטיטוציה של הנפש, נדמים לתופעה זו. אחד מקצוות אלו אפשר למצוא כיום בהשקפות, אשר מפותחות במה שנקרא החברות הסודיות של העמים דוברי האנגלית. (חברות כאלו קיימות בקרב עמים אחרים, לדוגמה "הבונים החופשיים" וארגונים דומים, אך הם נשענים באופן מוחלט על היסודות הראשוניים שלהם בקרב דוברי האנגלית.) זו תופעה קיצונית אחת. את הקצה השני אפשר למצוא במה שנקרא הכנסייה הכריסטיאנית, בדוגמות והריטואלים שלה. אלה הם שני קצוות, תופעה מנוגדת להפליא.

ישנן תופעות אחרות, שהן דומות: לדוּגמה, מה שאנחנו קוראים "המדע המודרני", דומה בהשקפתו לזו של החברה-הסודית של העמים דוברי האנגלית. האנושות בקושי מודעת לכך שהמדע המודרני דומה, מבחינה מהותית, להשקפות הקיימות בקרב החברות הסודיות. אני לא אומר מושפע מהן, אלא דומה להן – משום שהדברים הללו התפתחו משורשים שונים והעצים הפכו דומים. כך הדבר גם בהרבה קונספטים פופולאריים אחרים בעולם. היום להרבה אנשים, שהחשיבה שלהם, לכאורה, אינה מקבלת את ההשקפה המדעית, יש בכל זאת מטרות דומות לאלו של המדע. בקרב הקונספטים המדעיים, הפילוסופיה בלבד – מנקודת מבט פנימית – עדיין נשענת על ההשקפה של הכנסייה הרומאית הקתולית. אפילו האירגון של האדם כגוף ונפש, אליו פילוסופים מתייחסים כיום כמדע חסר דעות קדומות, הוא (כפי שהצהרתי לעיתים קרובות) בסך הכל תוצאה של הוְעידה האקומנית השמינית של קונסטנטינופול, כאשר הרוח בוטלה על ידי הכנסייה הקתולית הרומית. על כן פילוסופיה "חסרת דעות קדומות" אינה אלא שכלול של החלטה של ועידה כנסייתית. ישנם אינדיבידואלים שאינם רואים דברים כפי שהם נצבעים על ידי האוניברסיטאות של זמננו, אלא חודרים באמת לעובדות. בשבילם פילוסופיה שמקבלת את הדואליזם הזה של גוף ונפש, ולא מצליחה לעמוד מאחורי האירגון האמיתי של האדם כגוף, נפש ורוח, אינה אלא אמונה תפלה מופשטת, שמקורה באותה ועידה כנסייתית – באופן לא מודע, כמובן. כעת, אם תיקחו את שתי ההשקפות המנוגדות הללו, בצורה מותאמת במדע ובהשקפת העולם הפופולארית – כפי שהקוטב הצפוני עובר התאמה באיזור הממוזג – אבל אם הקצוות נשמרים בתודעה, העניין יהיה ברור לחלוטין. אתם רואים, ההשקפה של החברה הסודית של העמים דוברי האנגלית, נושאת עיניה באופן מודגש לתהליך הקוסמי השלם, ומדגישה בעיקר את מה שנקרא הארכיטקט של העולמות, הבונה, המאסטר הדגול של העולמות. האנשים הללו מדמים לעצמם בכל מיני סמלים וטקסים את הדרך בה ארכיטקטים של העולמות עובדים בתוך התהליך הקוסמי. אף אחד לא מזהה שההשקפה הזו נמשכת, כרוח רפאים, אל תוך המדע המודרני; אך אומנם כך הדבר! זוהי השקפה הנוטה להתמקד על לא יותר מהשתקפות גרידא של העולם, על מה שהוא השתקפות של המציאות.

הנה לכם הקצה האחד, שלוקח בחשבון רק השתקפות של המציאות כשהיא הופכת לקונספט דוגמטי של העולם, מציאות חיצונית לחלוטין. זוהי הסיבה לכך שכל כך הרבה עוולות יכולות להיעשות עם הדברים הללו; זוהי הסיבה לכך שטקסים או סמלים, שמתייחסים אליהם מאוד ברצינות, או לפחות מכריזים עליהם ברצינות, יכולים להפוך לנשף מסיכות או לראוותנות ותו לא. זהו דבר שישות האדם נהנית ממנו ברמה המודעת; זה נותן לו תחושת חיות, רק משום שזה מה שהתודעה של ימינו יכולה לקחת בחשבון, תודעת השתקפות המציאות, המכילה את השתקפות המציאות בלבד.

הקצה השני מוצע על ידי הכנסייה. הוא שונה באופן רדיקלי מ"מערכת העצבים" של עולם הקונספטים של השקפת ה"חברה-הסודית". מה שהכנסייה הנוצרית מציעה לוקח בחשבון את הקוטב השני, הקוטב של הרצון, את האימפולסים של האדם שנכנסים דרך התודעה כמו שינה בלילה. היא עומדת בקשר עם המציאות, למען האמת, אבל זו מציאות שישנים דרכה. זוהי הסיבה של ההתפתחות המוזרה של הכנסייה הכריסטיאנית, שמכילה במה שהוחלט בסופו של דבר, קונספטים של זמנים עתיקים, בתוך מה שנקרא תפיסת האמונה. כל מי שיודע כיצד מי שהולך בעקבות ההשקפות הכריסטיאניות פונה מִיֵדָע לעבר האמונה, ירגיש משהו ישן בנתיב האמונה הזה. התשוקה שלהם היא למנוע בכל מחיר בהירות של תודעה מאירה של מה שחותר להיכנס לנפש האדם מהאזורים מהם גם נובעת השינה. מכיוון שכך, מה שתיארתי כתוכן של הגנוסיס העתיק צומצם במאות הראשונות לדוגמות מופשטות לגמרי, שלא היו אמורות להיות מובנות, אלא רק להתקבל באופן עיוור. בפרוטסטנטיות, ידע צומצם לאמונה סובייקטיבית בלבד, שיש לה את המאפיין המיוחד, שאומר שהיא מושתתת על משהו שאינו יכול להיות מוכח, משהו שהוא מעבר למחוזות המדע. הנה לכם שני קצוות שהתפתחו בקונסטיטוציה של נפש האדם ואשר מתייחסים אליהם כיום כעובדות סובייקטיביות.

עכשיו אנחנו יכולים לשאול מה מסתתר באמת מאחורי הפיצול של הישות האנושית לשני קטבים: החיים הקונספטואלים, אשר נהיו השתקפות בלבד של תמונות; וחיי הרצון, אשר נדחקו בכוח אל ממלכות חוסר התודעה, שם הם ישנים? מה שמסתתר הוא הסיבה הנסתרת והיא שבמהלך האבולוציה האנושית האימפולס של החופש נאבק מעלה בהתפתחות של ישות האדם. אפילו חופש, חבריי היקרים, הוא תוצר של אבולוציה! זמנים קדומים לא היו מוכנים להתעוררות של האנושות לאימפולס האמיתי של חופש.

הזמן הנוכחי בו אנו חיים, יכול להיות מאופיין מצד אחד, כפי שציינתי: על ידי העובדה שרוחות האישיות מחליפות את רוחות הרצון. באופן סובייקטיבי המאבק הלאה של הנפש האנושית לאימפולס של החופש מלווה את העובדה החיצונית, האובייקטיבית הזו של האבולוציה. לכל נתיב שלא תתפתח האנושות מבחינה חיצונית, ולא משנה כמה כאוטית תהיה ההתרחשות החיצונית, עדיין באותו זמן יש לנו בהווה ובעתיד הקרוב את המאבק של הישות האנושית, בעידן הזה של נפש התודעה (שבו אנו חיים מאז המאה החמש עשרה), המאבק של ישות האדם לזכות דרך התנסות, באימפולס החירות. את ההבנה של האימפולס הזה מחפשת האנושות המודרנית, והיא תמשיך לחפשו יותר ויותר.

אולם אימפולס זה יכול לפרוץ אל נפש האדם אם הנפש מסוגלת לזה. בזמנים קדומים חופש בטווח המלא שלו, לא היה אפשרי, מהסיבה הפשוטה, שלפני עידן נפש התודעה כל אימפולס היה אינסטינקטיבי. אדם לא יכול להיות חופשי, אם הוא יכול לקחת אל תוך התודעה שלו את מה שפועל פנימה ממציאות תודעתית אינסטינקטיבית. מדע מודרני עדיין טוען לחוסר החירות, להכרח פנימי, משום שאין בו את המודעות לעבודה שבתודעה שלנו, כפי שהיא מפותחת כיום, בסוג היחיד של התודעה שיכול להיות מפותח כיום דרך המדע המודרני, אין אימפולס אמיתי שיכול להתקיים. (הקונספטים המדעיים בני זמננו רואים את תודעת ההשתקפות הזו כתודעה במעלה הגבוהה ביותר.) אין דבר בתודעה שלנו שנובע ממציאות כלשהי של גופנו, נפשנו, או הרוח שלנו. המציאות קיימת בתוכם, אפשר להיות בטוחים בכך – במיוחד אם אנחנו מפתחים את מה שב"פילוסופיה של החירות"[2] שלי קראתי חשיבה טהורה – אבל היא קיימת רק בהשתקפות. ברגע שאתה מוצא עצמך בתוך מציאות, אתה נדחה על ידיה, משום שהיא משהו; אפילו אם היא פועלת עליך באופן חלש, היא אלמנט של כורח, היא מגבילה אותך, ואתה חייב לעקוב אחריה. זה לא המצב כשהשתקפות פועלת על הנפש שלך, משום שהשתקפות לא מכילה שום פעילות, שום כוח; היא בסך הכל דימוי שאינו דוחף את הנפש או מאלץ אותה. בעידן שלנו, שבו התודעה נוטה להכיל השתקפויות, האימפולס של החירות יכול להתפתח. על ידי כל דבר אחר היה האדם נדחף לעשות משהו; אבל כאשר הקונספטים המודעים שלו הם דימויים ודבר לא יותר מאשר דימויים, אשר משקפים את המציאות אבל אינם המציאות, אין מציאות שדוחקת אותו. הוא מסוגל בעידן הזה לפתח את האימפולס בשביל החירות. זוהי עובדה מסתורית, המסתתרת מאחורי החיים של זמננו. זה שאנשים הפכו מטריאליסטים בעידן הזה, אפשר לגלות עד לרגשותיהם, כשהם מתבוננים בחייהם הפנימיים, הם לא מוצאים שם מציאות, רק דימויים וכמובן, כל דבר אחר שאפשר למצוא בעולם החושים. זה נכון שאנחנו לא מוצאים שום מציאות, בין אם רוחנית ובין אם פיזית, בתוך נפשנו; אנחנו מוצאים רק דימויים. לא תמיד כך היה הדבר; זה נכון רק עבור העידן שלנו. העידן שלנו מתאים לפיתוח מטריאליזם מכיוון שזה הפך לשגרתי להגיד, "אני חושב משמע אני קיים." אנחנו צריכים להגיד, "אני חושב, משמע אינני." זה אומר שהמחשבות שלי הן רק דימויים. בפעילות של שכנוע עצמי בחשיבה, אינני הווה, אני מהווה דימוי. הדבר הזה של "היות דימוי", יחד עם זאת, מאפשר לי את האפשרות לפתח חירות.

זוהי עובדה נוספת, הנחשפת על ידי עובדה חיצונית לאלו שסוקרים את החיים, אם יורשה לי לומר, לפי מוטיב חוזר מסוים; אבל האמת שלו תיחשף באופן מלא כאשר אנחנו שוב לוקחים על עצמנו את מדע ההתקדשות, מדע הרוח האמיתי. אתם חייבים להבין, עם זאת, שכיום, כאשר אנשים פעילים בחיפוש פילוסופי או מדעי, הם חיים בעיקר עם הקונספטים שקיבלו בירושה מזמנים קדומים.

זה יכול להיראות בצורה מאוד ברורה באחת מהתופעות המנוגדות אותן בחנו. אפשר להבחין כיצד הרעיונות של החברה-הסודית של דוברי האנגלית התפשטו על פני כדור הארץ; ואתם תרגישו שבחברות הסודיות הללו מה שעתיק מקבל הדגשה עם משוא פנים מיוחד. ככול שאפשר לנפנף יותר בגיל של טקס או דוֹגמה כלשהי, כך – סילחו לי על הביטוי – הם מלקקים יותר את אצבעותיהם בעונג. ואם מישהו רוצה במיוחד לתפוס את תשומת הלב של אנשים עם צורה כלשהי של מדע אוקולטי, הוא מודיע לפחות שזהו רוזנקרויצרי או אפילו מצרי – מה שבטוח, עתיק; זה חייב להיות דבר כזה או אחר עתיק יומין. זה מתקשר די טוב לעובדה שבחברות הללו ידע עכשווי ומיידי אינו מעובד. (ליתר דיוק, מחקר ישיר אכן עדיין מתרחש, אבל הוא בלי ספק רק על פי חוקים עתיקים, מיושנים של מדע אוקולטי.) להיפך מכל דבר שאנחנו עושים פה – על ידי מדע רוח בעבודה ישירה מתוך האימפולסים של ההווה – כל דבר מהסוג הזה מעורר התנגדות עזה. התנגדות לכל דבר מודרני היא המסורת של התופעה הקיצונית הזו. ו – אם נשאיר את הגתהניזם, שהוא דבר חדש לחלוטין, בצד – אם מישהו בוחן עם חשיבה בהירה את מדע הטבע הרגיל, הטריוויאלי ואת הפעילות הקונספטואלית העומדת בבסיסו, הוא יודע שכל הקונספטים האמיתיים איתם הוא עובד, אפילו כל הרעיונות (לא חוקי הטבע המסוימים, אלא צורותיהם של חוקי הטבע) הם באופן בסיסי, קונספטים שהתקבלו בירושה. הניסויים מכילים משהו חדש; ההתבוננויות גם כן; אבל הקונספטים אינם חדשים בשום אופן: הם התקבלו בירושה. וכשאנחנו מסבים את תשומת ליבו של מדען זה או אחר לעובדה זו, הם מייד מתרעמים, כועסים בפחד, ומכחישים את המקור של הקונספטים שלהם.

מאיזה מקום, אם כך, באה החשיבה המודרנית שמפנטזת על עצמה שהיא כל כך מוארת? ידידיי היקרים, היא בסך הכל הילד של הדת הקדומה! אמנם כן, הקונספטים הדתיים הושלכו. אנשים אינם מאמינים יותר בזאוס או ביהוה – רבים אפילו לא בצלוב – אבל אופן החשיבה מהעידן בו האמינו בזאוס, יהוה, אוזיריס, אורמוזד, הדרך בה אנשים חושבים נותרה דומה. כיום מכילים זאת על חמצן, מימן, אלקטרונים, יונים, גלי הרץ; האובייקט אינו משנה דבר, אופן החשיבה נותר דומה. רק דרך מדע הרוח אופן חדש של חשיבה יכול להירכש עבור העולם העל-חושי ועבור העולם הזה גם כן. כפי שאמרתי, גתה סיפק התחלה בסיסית במדע הטבע, עם המורפולוגיה שלו, שכתוצאה מכך נאבקים בה על ידי השקפות מיושנות. גם עם הפיזיקה שלו גתה יצר התחלה, אבל העושר והפוריות של ההתחלה עדיין נותר ללא הכרה. לכן אנשים עובדים עם מה שנותר – שזה דבר מובן, כמובן, משום שבעידן בו התודעה מלאה, לא באלמנטים של מציאות, אלא אך ורק בהשתקפויות דימויים, אינה מסוגלת, אם היא נזרקת לחלוטין אל מקורותיה הרגילים, היומיומיים, לרכוש משהו בדרך זו של תוכן.

מהצד השני כיצד קונספטים דתיים נרכשו? זה ילדותי להניח שהתיאולוגים של פעם חשבו את התוכן של הברית הישנה, או מעט יותר קרוב יותר לזמננו – התיאולוגים של הברית החדשה – באותה דרך בה הפילוסופים של ימינו מוציאים את הקונספטים הנורשים שלהם. זו צורת חשיבה ילדותית. מה שעומד בברית הישנה ובברית החדשה ובספרים דתיים אחרים, מהעמים השונים, הגיע מחזיונות על-חושיים, אבל רק מחזיונות עתיקים של ראייה על-חושית. כל אלה התגלו דרך ידע על-חושי; וכשהחזיונות התקבלו מהעולם העל-חושי, צורות החשיבה התקבלו גם כן, כך שכיום זואולוג טוב או מנתח טוב – באופן לא מודע – משתמש בצורות חשיבה, בסוג של קונספטים, שהרואה של הברית הישנה או של הברית החדשה זכה בהם בדרכו ובמאמץ שלו. ומהחזיונות שהוא השיג פיתח הרואה את אופן פיתוח הקונספטים. באופן טבעי זה מרגיז אנשים כיום, כשאנחנו אומרים להם: אפילו שאתה זואולוג או פיזיולוג ובהחלט עובד בשדה אחר, עדיין ואף על פי כן אתה משתמש בצורות-חשיבה שנוצרו מחזיונות של נביאים קדומים או שליחים. במהלך ארבע מאות השנים האחרונות, מאז עליית קופרניקוסיזם והגלילאואיזם מעט מאוד קונספטים חדשים נרכשו, ואפילו פחות צורות-קונספטים מסוג כלשהו, או מגמות חשיבה. המעט שהושג הוא בדיוק מה שמספק את היסודות כדי למצוא שוב דרכים על-חושיות לידע – בעזרת מדע רוח אמיתי, עם אוריינטציה אנתרופוסופית. משום כך, כבר בשנות השמונים של המאה האחרונה (המאה ה-19) ציינתי בברור בהקדמה ל"מורפולוגיה של גתה" – והקפדתי שהאותיות תהיינה מודפסות בהדגשה – שאני רואה בגתה את הקפלר והקופרניקוס של המדע האורגני. התכוונתי בדרך הזו להצביע על הדרך המובילה באופן ישיר אל הממלכות העל-חושיות ושמתחילות מהיסודות הבסיסיים, הטובים שהוא יצר. לפיכך סוג המחשבות שממשיכות לרדוף את ראשי האנשים היום באות מחיזיון עתיק, כלומר, מתפיסה אטוויסטית, על-חושית. במהלך האבולוציה השלמה של התודעה האנושית "היוצרים העתיקים", רוחות הצורה, היו פעילות; הן גילו את עצמן לתודעה העל-חושית. עתה אין אלה הרוחות הללו שמגלות את עצמן לאדם העומד בתוך חיי הרוח המודרניים: אלו הן רוחות האישיות.

אתם יכולים לשאול, מה ההבדל? את זה אפשר לראות בדיוק בעזרת מדע ההתקדשות. מדען הרוח המודרני הוא עדיין מישהו זר ביותר לתודעה הפופולארית, אפילו לתודעה המדעית הכללית, מכיוון שהאחרונה מכילה סך הכל ניצוץ של גליליאואיזם, קופרניקוסיזם וגתהאניזם, ואפילו את זה בצורה מאוד אלמנטרית, משום שהיא עדיין נשלטת על ידי אופן החשיבה של הרואים הקדומים. היו אלה רוחות הצורה שציידו את החזיונות העתיקים, ואשר החיו באדם את הקונספציות שהיו פעילות בדתות הקדומות ואפילו בכריסטיאניות, עד לזמן הנוכחי. רוחות הצורה הללו, אותם אנו מכנים "היוצרים", הגשימו עצמן, בתור התחלה, באימגינציות שעלו באופן לא רצוני באדם. זה היה מצב החיזיון הראשוני שלהם; ואז מתוך אימגינציות הן צמחו לקונספציות של כל הדתות העתיקות. אתם יודעים שאימגינציה היא השלב הראשון של הידע העל-חושי, אחר כך באה אינספירציה ואז אינטואיציה. כל אלו שרצו להגיע לידע על-חושי במובן העתיק התחילו מאימגינציות; הם היו צריכים למצוא את דרכם לרוחות הצורה.

היום הדרך אל רוחות האישיות צריכה להימצא. כאן, אם כן, יש הבדל עצום, משום שרוחות האישיות לא נותנות אימגינציות למי שרוצה בהן: אדם חייב לעבוד כדי לגלות אותן בעצמו; הוא עצמו חייב ללכת לפגוש את רוחות האישיות. אין זה נחוץ ללכת לפגוש את רוחות הצורה. בעבר אדם יכול היה להיות, מה שאפשר לכנות מועדף, על ידי החסד האלוהי, מכיוון שרוחות הצורה נתנו לו אימגינציות בצורת חזיונות. רבים עדיין מחפשים את הנתיב הזה כיום, משום שזה קל יותר – אבל הוא יכול להיות מושג רק על ידי מצב פתולוגי. האנושות התקדמה ומה שבעבר היה פסיכולוגי בזמנים קדומים, הפך להיות פתולוגי עכשיו. כל מה שיש בטבעם של חזיונות, כל מה שנשען על אימגינציות לא רצוניות, הוא פתולוגי בזמננו ודוחף את האדם מטה, מתחת למצבו הנורמלי. מה שנדרש היום מכל מי שמבקש לדחוף קדימה למדע התקדשות, או ממש ליזום חיזיון, זה שהוא צריך ליצור את האימגינציות שלו במודעות מלאה. משום שרוחות האישיות לא יעניקו לו אימגינציות; הוא חייב להביא אימגינציות אליהן. ומשהו אחר מתרחש כיום. כשאתם מתפתחים, על ידי עיבוד אימגינציות ברות-תוקף, אז אתם פוגשים את רוחות האישיות בנתיב הידע העל-חושי, ואתם מוצאים את הכוחות לאמת את האימגינציות, שאתם מביאים להם באובייקטיביות עבור עצמכם.

המסלול הבסיסי ביותר עבור החוקר הרוחי כיום יהיה בדרך כלל לחפש אימגינציות מהמדע המודרני המבוסס. הצבעתי על כך שהמדע המודרני הוא ההכנה הטובה ביותר בשביל מחקר רוחני, מכיוון שהוא מציע אפשרות של העלאת קונספטים תמונתיים פוריים, במיוחד אם הם נישאים במובן הגתאני. כמובן שכל אחד יכול להמציא דימויים שהם פנטסטיים בלבד; אפשר לחבר יחדיו כל מיני דברים לכדי אימגינציות שרירותיות. האימגינציות שאדם יוצר צריכות להיות מאומתות על ידי הגישה של רוחות האישיות המביאות אינספירציות ואינטואיציות. אלה אכן מתקבלות מרוחות האישיות. אדם יודע בביטחון, שהתקשורת שלו עם הרוחות הללו, שמגלות עצמן לאנושות של ימינו מעומק מופלג של רוח; אבל הן תיוותרנה בלתי פרודוקטיביות עבור האדם, אם אינו מביא לתוכן שפה. הן שומרות אימגינציות בשביל עצמן. בתקופות קדומות יותר רוחות הצורה הציבו אימגינציות בפני האדם, שהיתה לו ראייה על-חושית; אבל רוחות האישיות שומרות אותן בחזקתן ואדם צריך לבוא לכדי הבנה עם הרוחות הללו – כפי שאדם מגיע להבנה עם אדם אחר, איתו הוא חולק ומחליף מחשבות. באותו אופן אדם צריך שיח חופשי עם רוחות האישיות. המבנה הפנימי של עולם הרוח כולו השתנה. האופי הבלתי רצוני, שהיה הבסיס של ההתגלויות העתיקות השתנה לאימפולס, הנחווה בהתנסות של פעילות חופשית. אדם שאינו מתנהל באופן מלאכותי, שרוצה למצוא באמת מה יכול להתרחש, יהפוך מודע, כשהוא עוקב אחרי אירועי התקופה כיום (ייתכן שבתחילה במובן די מלאכותי), שתוכנית-עולם חדשה מחפשת את הדרך להתגלות, שמאחורי התופעות החיצוניות משהו מנסה להתרחש באופן רוחני. אפשר יהיה לחוש זאת מההתרחשויות העולמיות, אך המחשבות אודות כך עדיין מאוד מעורפלות.

במיוחד בחיים החברתיים, להרבה אנשים יש את ההרגשה שמשהו מנסה להתממש, משהו רוצה לקרות. אבל אם מישהו רוצה להבין מהו הדבר שרוצה להתרחש, עליו לגשת לכך עם משהו שרק הוא עצמו יכול להביא לכך. הדבר עליו הצבעתי כאחד הסוגים של אימפולס חברתי[3], למעשה – אבל רק סוג אחד כמובן, משום שזו אינה תוכנית, אלא מציאות – נלמד בדרך הזו. אני יכול להגיד, אם כן, שזה לא משהו שנחשב, או יוּצׇר מאידיאל (מה שנקרא אידיאל בימינו), אלא זהו קונספט של משהו שדוחק להתממש, והוא אכן יתממש. אדם יכול רק לשים את זה לתוך קונספטים, אם אדם יכול לרכוש ראשית את היכולת ליצור אימגינציות, ואחר כך לאמת אותן, להוכיח ולוודא בעזרת רוחות האישיות, שאורגות את התוכנית-העולמית החדשה.

ההתפתחות של ימינו דורשת מאיתנו לקרוע ולהשליך כל מה שפג תוקפו במדע של זמננו ולמצוא באמת את דרכנו אל צורות חשיבה חדשות, כך שבתוכן נוכל להגיע לא לחזיונות מיושנים, אלא לאימגינציות, הבנויות עם כל רצוננו, אותן נוכל להציע לתהליך אובייקטיבי של רוחות העולם ולקבל אותן חזרה מאומתות. זה שונה באופן כל כך מוחלט, כל כך רדיקאלי, מכל השיטות הקודמות של השגת ידע על-חושי, שמספרם הרב של אינדיבידואלים, שנשענים על השיטות הקודמות מתנגד לכך בכל הכוח. משום שמשהו נדרש מאדם המחפש להשיג ידע על-חושי, משהו קיצוני, ראשוני, בסיסי, השואף לחדור למקורות, משהו המנסה להשלים את כל מה שבאופן מודע ולא מודע, הוא מיושן. זוהי הסיבה לכך, שמדע הרוח, המוצג כאן, מייחס חשיבות כל כך מעטה לכל מה שמסורתי. הדברים המסורתיים הללו בהחלט ראויים לכבוד, אבל העובדה נותרת, שאנחנו עומדים בנקודת-מפנה באבולוציה של האנושות; ואנחנו חייבים להכיר באופן מלא בכך, שהמסורתי הוא מיושן, ושדבר חדש צריך להירכש. לכן, במדע הרוח שלוקח בחשבון את התנאים של ימינו, לא יכולה להיות שום מחשבה של אמונה במובן הישן, ואף לא שום נטייה כלפי מה שנקרא הבונה הגדול של כל העולמות. משום ששניהם קשורים רק עם תודעה חיצונית. כאשר מישהו משיג תודעה מחוץ לגוף ומחוץ למסלול החיים, זהו עולם הרוח האמיתי, אז רצון וקונספטים זורמים יחדיו שוב אל תוך מציאות אחת. ומה שהיה סך הכל ארכיטקט, צורה בלבד – צורה חסרת חיים וסימבולים חסרי חיים – מקבל חיים פנימיים. אמונה ריקה, עמומה, הופכת לידע-עצמי טרנספורמטיבי, קונקרטי. השניים מתאחדים והופכים לדבר חי. זה מה שצריך להחוות על ידי האנושות. הסימבולים העתיקים והטקסים העתיקים – חייב להיות מורגש שפג תוקפם. כל אופן החשיבה הקדום חייב להיות מורגש כדבר מיושן; והצורות הנוקשות באופן החשיבה הזה חייבות לקבל חיים.

רק חישבו כמה שימוש עדיין נעשה כיום בקונספטים מיושנים! בוודאי משהו שימושי יכול להיעשות איתם בתחומים רבים; אבל האנושות תהפוך נוקשה ומשותקת וקמלה, הרעיונות המיושנים שלנו לא יניבו משהו אחר, משהו המכיל חיים פנימיים. אנחנו לא יכולים להמשיך לפעול תחת הסימבול של "אדריכל העולם", עם צורות נוקשות, סימבולים מסורתיים, דוגמות מסורתיות. משהו חייב להביא את האנושות והעולם אחד אל השני, וזה חייב להיות משהו ספונטני, מלא חיים.

בראשיתו של העידן הכריסטיאני שלנו, לדוגמה, זה אפילו לא היה נכון עדיין עבור הכריסטיאניות – שההתפתחות שלה תהייה מבוססת על דבר חי. לעיתים קרובות הסבתי את תשומת הלב לעובדה שהראשונים שכתבו אודות הכריסטיאניות עשו זאת מנקודת המבט העתיקה של המדע המצרי-כלדי. אפילו התאריכים לא התבססו באופן היסטורי. תאריכי פסטיבלים, לדוגמה, נקבעו באופן אסטרולוגי, כמו גם תאריכי לידתו ומותו של ישוע-כריסטוס. האפוקליפסה כולה נשענת על אסטרולוגיה. האחרונה הייתה חיה מאוד בזמנים קדומים, אבל כיום היא מתה, היא הפכה פשוט לחישובים מתמטיים. כל זה יקבל חיים שוב, כאשר דברים יהיו מובנים עם תובנה פנימית חיה: כאשר, לדוגמה, הולדתו של ישוע-כריסטוס לא תהיה מובנת על ידי הכוכבים, אלא על ידי המבט, שיכול להיות מושג כיום, בדרך אותה תיארתי. עם זה הדברים קמים לתחייה. אין חיים כיום בחישובים, שקובעים היכן כוכב כלשהו ניצב לעומת כוכב אחר, או חוצה אותו וכו'…; אבל יש חיים כאשר עמדה של כוכב אחד כנגד השני נחווית, כאשר היא נחווית באופן חי, באופן פנימי – לא רק חיצוני, דרך מתמטיקה; זה אפילו יכול לשפוך אור על הרבה דברים – חשכה על הרבה דברים, גם כן! אבל לחוויה החיצונית אין דבר עם הצורך האמיתי והמיידי של האנושות ואין הדברים יכולים להיות מונצחים בדרך הישנה; הם לא יביאו דבר מלבד צחיחות ושיתוק להתפתחות של האנושות. כמובן, שבשיפוט של דברים כגון אלה, אנשים מושפעים עלי ידי המחשבה שהם עצמם לא צריכים להפוך לרואים רוחניים – משום ששיפוט בהיגיון בריא יכול לתפוס את מדע הרוח – ובכל זאת אפילו צורת חשיבה כזו יכולה להירכש רק על ידי מאמץ, בעוד שמצד שני, הם יכולים בקלות לאמץ את המסורות והשיטות העתיקות ואפילו עוד יותר בקלות להאמין לדוגמות של הכנסייה.

כעת אנחנו מגיעים לעובדה, בה עסקנו שוב ושוב מכמה נקודות מבט: והיא – השינוי המתרחש בקונסטיטוציה של הנפש האנושית. זה מציין מצד אחד את הזרימה לחזית של ההתגלות של רוחות האישיות; מצד שני, זה מצביע על השחרור בתוך מעמקי נפשם של בני האדם של אימפולס החירות – עובדה המשתקפת עכשיו בדחיפות כל כך גדולה בדרישות העולות מהאנושות. הדרישות החברתיות של ימינו יכולות להיות מובנות, אם מישהו יכול לתפוס את האבולוציה הזו בקונסטיטוציה של הנפש האנושית. העלו בתודעתכם הערה את שהזכרתי אמש: שאנשים מתחילים – לפחות מתחילים, אמרתי – להרגיש את האני האמיתי שלהם, כאשר הם באים במגע עם אנשים אחרים. האדם של הזמנים העתיקים הבין "דע את עצמך" בעולם החיצוני. בשביל הכרה על-חושית זה שונה; אצל האדם של הזמנים העתיקים, כאשר מדברים על האני שלו, היה משהו אמיתי בעולם החיצוני, העולם בו חיים בני האדם בתודעה הרגילה בין לידה למוות. לאדם המודרני יש רק השתקפות של האני האמיתי שלו; אבל משהו מהאני האמיתי שלו זורח לתוכו, כשהוא בא במגע עם אנשים אחרים. אדם אחר, שקשור אליו באופן קרמתי, או כל אדם אחר יכול להעניק לו משהו. אם נבטא זאת באופן קיצוני: זה אופייני לבני אדם של תקופתנו להיות חלולים פנימית – ואנחנו צריכים להודות בכך. אם אנחנו מתרגלים רטרוספקטיבת-חיים בכנות ובנאמנות, אנחנו מוצאים שההשפעה של אנשים אחרים עלינו היא הרבה יותר חשובה מאשר מה שאנחנו עצמנו, לכאורה, רכשנו. האדם של ימינו, בעצמו, משיג מעט באופן בלתי רגיל, אלא אם כן הוא משיג ידע ממקורות על-חושיים. הוא לא צריך להיות רואה רוחי. אדם נדחף למגע חברתי יומיומי, משום שהוא אמיתי רק כשהוא בתוך מישהו אחר, בקשר שלו אל האדם האחר. ככול שאנו מתקרבים לתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, שהאימפולסים העובריים שלה מופיעים כיום ברוסיה של ימינו, העובדה הזו תהפוך חזקה כל כך, שהאקסיומה של התקופה תהיה: אין השמחה אפשרית לאינדיבידואל אחד, ללא שמחת הכלל – כפי שאיבר אחד באדם יכול לתפקד רק אם השלם עובד. בעתיד זה יוכר כאקסיומה, פשוט בגלל שזו תהיה עובדה של התודעה. אנחנו עדיין רחוקים מזה – דעתכם יכולה לנוח! – למשך תקופה ארוכה, שעוד לפנינו, תוכלו להתחשב באושרכם האישי, אף על פי שהוא יכול להיות בנוי על ייסורים אנושיים רבים. אבל זה הכיוון בו הולכת האנושות המתפתחת. זו פשוט עובדה, כפי שכאשר אדם מצונן, הוא משתעל. הוא מוצא את זה בלתי נעים. בדיוק כך, כמה אלפי שנים מעכשיו, יתעורר מצב-נפשי בלתי נעים, כאשר אדם ירצה, כאינדיבידואל, שיהיה לו אושר כלשהו בעולם מבלי שהוא חולק אותו עם אחרים. התלות ההדדית הזו של האנושות היא אינהרנטית באבולוציה והיא הופכת עצמה למורגשת, כיום, בדרישות הסוציאליות. זהו פשוט הכיוון בו מתפתחת הנפש האנושית.

בזמנים קדומים יותר, כשאדם הסתכל פנימה, הוא עדיין יכול היה למצוא משהו אמיתי, אפילו בחיים בין לידה למוות. היום, המטריאליזם, למעשה, איננו בלתי מוצדק בחיים הללו, שבין לידה למוות, אם אנחנו מתבוננים על האדם רק באופן חיצוני; מכיוון שמה שהתודעה הרגילה יכולה למצוא בתוך ישות האדם, בחייו הארציים, יש קשר רק לעובדות חומריות. עובדות על-חושיות מסתתרות מאחורי זה אבל, כפי שאמרתי אתמול, הן מפסיקות את פעולתן זמן קצר אחרי הלידה ועוזבות את האדם למסלולו החומרי עד מותו, כאשר העל-חושי נאבק כדי לצאת קדימה שוב. זה לא מתוך שרלטנות בלבד, שהמחקר המדעי של תקופתנו הוא מטריאליסטי, זה מתוך כך שהתנאים הקיימים נלקחים בחשבון באופן אינסטינקטיבי אצל האדם כיום. אבל אנשים לא רואים מעבר לחיים הללו בין לידה למוות. ברגע שהם יתחילו, יום אחד, לראות מעבר לכך, מחקר הטבע יסתיים מאליו.

האדם, לשם שינוי, צריך לצלול באופן טהור לחיי החומר, כך שחופשי מהחומר, הוא יוכל להרוויח מחדש את הרוחני. על כן, כדי להבין את מה שפועם בדרישות הדחופות ביותר של התקופה שלנו, זה הכרחי לגמרי להתבונן אל תוך טרנספורמציית הקונסטיטוציה של נפש האדם. וזה אפשרי לבחון אותה, כאשר מישהו מוכן לעשות זאת דרך מדע ההתקדשות.

—————————————————————————-

  1. קונסטיטוציה – חוקיות או מבנה פעיל. הערת המתרגם.
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר.
  3. שטיינר מתייחס כאן ככול הנראה ל"שילוש החברתי" – הערת המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.