כיצד תוכל האנושות  למצוא מחדש את אל עליון – 02

כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון – 02

כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך ובאזל

22 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919

GA 187

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

הרצאה שניה – הרצאת חג המולד

דורנאך, 24 בדצמבר 1918

הלך-הנפש המאפיין את תקופתנו לא נועד אולי להביא אצל אנשים רבים לאותה העמקה פנימית שעליה מדברים האגדות והמיתוסים, כאשר הם מצביעים על סדרת הלילות הבאים לאחר ליל חג המולד, ואשר בהם הלך-הנפש המתכונן לכך מסוגל לחוות משהו מעולם הרוח. אתם מכירים אגדה מרגשת מאד אשר כזו מן התיאורים שטופחו גם כאן: האגדה על אוֹלָף אוֹסְטֶזוֹן.[1] אגדות דומות רבות מצביעות על תקופת חג המולד בצורה עמוקה כזו.

לא רק בעבור המתבונן האינטימי של הלך-הנפש האנושי, אלא גם למי שתופס כיום בהיבט החיצוני את הלך-הנפש של הזמן, ברור שבני האדם חייבים למצוא שוב את הלך-הנפש של חג המולד, את האימפולס של חג המולד. מה שחי בהיזכרות שבחג המולד, במחשבת חג המולד, חייב לתפוס את הנפש האנושית באופן חדש. כדי להסתכל על הזרמים הנוספים בהלך-הנפש הרליגיוזי הרוחי בן זמננו, יש להבין כמה מעט מתקיימת בתקופה הנוכחית אפילו הנטיה בלבד לתפוס את כריסטוס ככזה, לקלוט אותו בעין הנפש.

אם תנסו להבחין בין כריסטוס לאל-האב במילותיהם של אלה המאמינים כיום שהם מדברים על כריסטוס, לא תמצאו יותר מהבדל של שמות. בעוד שאצל כמה מאמינים עומד עדיין כריסטוס בנקודת המרכז של ההכרה הדתית ובברק שלו נעלמים כביכול כל האלוהויות האחרות, אנו רואים מזה זמן שעולה תיאולוגיה שאיבדה למעשה את כריסטוס, תיאולוגיה המדברת על אלוהים באופן כללי, גם כאשר היא מדברת על כריסטוס. את הדבר המיוחד, את היסוד המהותי שעליו יש לדבּר כאשר הלב האנושי מביט על כריסטוס, חייבים עדיין למצוא. במיוחד כיום ניתן לחרוט בנפש באופן אמיתי כיצד יכולה האנושות למצוא שוב את כריסטוס, אם חוגגים בצורה הראויה את חג המולד. אם ברצוננו לעורר שוב את האימפולס המוביל את הנפש האנושית אל כריסטוס, יהיה עלינו להעלות כמה דברים מהיסטוריית ההתפתחות של האנושות במובן של מדע הרוח.

חג המולד יכול לא רק להזכיר לנו, כפי שהוא אמור להזכיר, את כניסתו של ישוע אל הקיום הארצי; הוא יכול להזכיר לנו גם את לידתה של הכריסטיאניות עצמה, את כניסתה של הכריסטיאניות אל מהלך התפתחות האדמה. וכך יופנה מבט הרוח שלנו היום קודם כל אל חג המולד של הכריסטיאניות עצמה, אל הופעתה ולידתה של הכריסטיאניות בתוך ממלכת האדמה. העובדות החיצוניות ידועות כמובן, אולם יש להעמיק אותן.

הכריסטיאניות הופיעה בעולם בקרב חסידי הברית הישנה. היא הופיעה בעולם עם אישיותו של כריסטוס ישוע. אנו מסתכלים על התופעה שהתרחשה בקרב חסידי הברית הישנה כאשר נולדה הכריסטיאניות. אנו רואים כיצד התבטאה אמונה זו מבחינה חיצונית בשני זרמים נפרדים זה מזה: הפרושים והצדוקים. למעשה נחוץ לראות את כל הדברים הללו מן ההווה שלנו והלאה באור חדש. כשאנו מציבים לפני נפשנו את האופן בו אנו רואים את הדרך שעושה האדם היחיד ואת הדרך שעושה האנושות – שהיא למעשה הקיום הארצי בכללותו – הרי שדרך זו נעשית בשבילנו מדויקת יותר ויותר בכך שאנו תופסים אותה כמצב שיווי משקל בין היסוד הלוציפרי לזה האהרימני. אולם למעשה אין אלו אלא שמות בהם אנו משתמשים; תודעה על העובדות בממשותן לגבי לוציפר, אהרימן ושיווי המשקל ביניהם, התקיימה תמיד בטבעה העמוק ביותר של האנושות.

למעשה האלמנט הפרושי בהתפתחות העם העברי הקדום, עם הניגוד שלו לאלמנט הצדוקי, אינו אלא הניגוד של היסוד האהרימני ליסוד הלוציפרי. ישוע, שנכנס אל הקיום החיצוני של האדמה, הוצב בזרם שיווי-המשקל. הוא נכנס אל קיום חיצוני זה של האדמה במקום שאופיו הפנימי ביותר, עד למסתריית גולגתא, הוענק לו בכך שבו הוקם מקדש שלמה. במובן מסוים ניתן להבין את כל מהותו של מקדש שלמה, רק כשתופסים אותו בו-בזמן כניגוד להתהוותה ולידתה של הכריסטיאניות. ידוע באיזו מהירות לאחר היווצרות הכריסטיאניות נהרס מקדש שלמה לגבי הוויית העולם החיצונית. באותו מקום שממנו זרמה הרוחיות של הכריסטיאניות, אמור היה מעתה ואילך הדוקומנט החיצוני של ההתפתחות הישנה, שממנו נבעה רוחיות זו של הכריסטיאניות, לחדול מלהתקיים. ישנו ניגוד בין מהותו של מקדש שלמה לבין מהותה של הכריסטיאניות. מקדש שלמה סיכם בסימבולים נפלאים, מפוארים, בחלקם עצומים, את תכולתה של הברית הישנה. מקדש שלמה נעשה לתמונה של היקום כולו, במידה בה הוקם בחוקיות שלו, בתצורתו הפנימית ובשליטתו בידי ישויות אלוהיות-רוחיות, באמצעות השקפת העולם של הברית הישנה. אולם מקדש שלמה הוא תמונה של היקום שהינה בהקשר מסוים חד-צדדית קיצונית בכיוון מוגדר. מקדש שלמה הוא תמונה מרחבית של היקום, תמונה שנטלה לעזרתה יחסים מרחביים ועיצובים מרחביים, כאשר סודותיו של יקום זה אמורים היו להתבטא בה. אך מה שהיה סימבולי במקדש שלמה התחַיָּה בעבור ההשקפה של אלה שנטלו חלק במבט זה מתוך רוח הברית הישנה.

אם אנו רואים מצד אחד ביהדות הפרושית וביהדות הצדוקית את הביטוי של מה שניתן לאנושות בברית הישנה, אנו רואים מצד שני בסימבוליקה של מקדש שלמה את הפנמתם האפשרית של חיי הברית הישנה. ניתן לומר: מה שזרם בכל ההתגלות של הברית הישנה, בא לביטויו בשני צדדים – הצד שניתן בצורה חיצונית, אקזוטרית, אצל הפרושים והצדוקים, והצד השני, האזוטרי, באמצעות מה שניתן בסימבולים מלאי הסוד של מקדש שלמה. ומתוך היסוד האקזוטרי והיסוד האזוטרי הללו נבע הגורם שהפך לאחר מכן להיות הכריסטיאניות.

כשנולדה הכריסטיאניות היא היתה בלתי ידועה בעולם בו חיה הרוחיות של אז באנושות: בעולם היווני. בממלכה הרומית שהלכה והתפשטה, שבתחומה הוכנה אפילו מסתריית גולגתא באמצעות לידת ישוע, לא ידעו איזה מאורע כבד-משקל התחולל בתוככי העם היהודי. לא ידעו מאומה על האירוע החשוב ביותר שהגיע להכנתו כמשמעות האדמה. למרות זאת, גם אם האנושות של אותו זמן הניחה למאורע עצום זה של התפתחות האדמה לחלוף על פניה, הרי שבאופן פנימי היתה הכריסטיאניות מחוברת לכל העולם שהיה אז.

אולם כיצד היתה היא מחוברת? המשמעות של מה שהביא חג המולד נסתרת למעשה רק במחשבת הפסחא. ומהו הגורם המשמעותי במחשבת הפסחא, המעמיק את מחשבת חג המולד? הגורם המשמעותי במחשבת הפסחא הוא המבט על גואל האנושות שמת בצליבה; הצלב עם האל המת. מתוך האנושות עצמה נולדה הכוונה, נולד המעשה – להמית את האל שהופיע. כל הגדוּלה, כל העוצמה של מחשבה זו צריכה להיות מוטבעת שוב בנפשות בני האדם. המבט על המעשה שבו האל שהופיע על האדמה הומת בידי בני האדם, מחשבה זו חייבים לתרגם לשפה שבה היא תוכל להיות מובנת! הבה ננסה לעשות זאת, לפחות מנקודת מבט מסוימת.

כשאנו מביטים על מסתריית גולגתא – אתם יודעים זאת מספרי "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית[2]" – הרי שמסתריית גולגתא מהווה מעין זרימה משותפת היסטורית-קוסמית של הדברים שנעשו במסתריות הקדומות. הקרבת הקורבנות שהתבצעה במסתריות הקדומות כפעולת התקדשות, המעשים שבוצעו במקדשים עם תוקף מוגבל, יצאו לאור בזירה הגדולה של ההיסטוריה העולמית והתבצעו בהיקף של הוויית האדמה כולה. היה זה כאילו הוצאה ההתקדשות של האנושות מן המקדשים והוצבה בפני ההיסטוריה הקוסמית והארצית כולה.

כעת יש לשאול: מה חשב לעצמו אם כך האדם הקדום שנטל חלק בפעולת ההתקדשות של המסתריות, באותו זמן בו היתה עדיין למסתריות משמעותן האמיתית, הקדומה? הודות לפעולות ההכנה שלו למסתריות, היה נהיר לגמרי לאדם זה שכל המשתרע בעולם החושים החיצוני, ואשר הבנת השכל האנושית מסוגלת לתפוס, אינו אלא עולם-תופעות, עולם של מראית-עין חיצונית, וכי מה שחווה האדם בסביבתו בעת העירות שלו בין לידה למוות הינו רק המראה החיצוני, התגלות תופעתית של ישות פנימית, וישות פנימית זו נסתרת בחיים הכלליים של האדם. אולם בפעולות ההתקדשות של המסתריות ניסו בני האדם במובן מסוים להוציא לאור ממעמקי הקיום את הישות שזרמה אליהם, כאשר מקלפים ממנה את התופעות גרידא, כשמוציאים מהוויית מראית-העין גרידא את הישות המהותית כדבר האמיתי. המשתתף הקדום במסתריות אמר לעצמו בכל זמן: כשאני צועד כך בעולם אני רואה את הטבע החיצוני: זוהי מראית-עין. כשאני חווה דבר זה או אחר בעולם – זוהי מראית עין. כשאני פועל פעולה זו או אחרת בעבור עולם זה – זוהי מראית-עין. אולם כשאני נוטל חלק במקדש בפעולת מסתריות קדושה, מתרחש דבר-מה שהינו אמת, שאינו מראית-עין. משהו יוצא כביכול מקיום מראית-העין של העולם ועובר לפעולת פולחן, ופעולת פולחן זו מכילה את האמת לעומת מראית-העין.

אם נרצה להצביע בכל החדות על מהותה של השקפת המסתריות, יש להבהיר את ההבדל בין השקפת המסתריות הזו לבין ההשקפה השוררת, למשל, כיום בעידן המטריאליסטי. כל אשר מכנה האדם כיום בעידן המטריאליסטי "מציאות", הוסבר בהשקפת המסתריות הזו כמראית-עין, בעוד שפעולת הפולחן, לדוגמא, פולחן ההתקדשות שהתבצע ואשר כיום נחשב בידי רוב בני האדם כדמיוני, נחשב לגבי מכירי המסתריות כמציאות היחידה שיכלה להופיע בפניהם בחיים. לכן גם בוצעה פעולת מסתריות כזו לא מתוך שרירות רצון, אלא בזמנים מסוימים בהם התכוונו שייכנס אל התופעות החיצוניות של החיים החיצוניים דבר-מה מן המהות האמיתית, שניתן היה להשיג באמצעות הפעולות הפולחניות במסתריות. לעיתים קרובות תיארנו שאחת הפעילויות הפולחניות החשובות במסתריות התבססה על כך שהראו את הקרבת האל, את מות האל ותקומתו לתחייה לאחר שלושה ימים. בפעולת מסתריות זו נרמז על האופן בו מי שחודר בהתבוננות עמוק אל העולם החיצוני, נוכח לדעת כי המוות בעולם חיצוני זה עשוי להסגיר את הישות האמיתית שלו, וכי מצדו השני של המוות יש לחפש את המציאות האמיתית.

אולם עלינו לתאר לעצמנו שכל שעשוי היה להגיע אל הנפש האנושית מתוך הלך-הנפש של המסתריות, מסתכם בתחילת הספִירה הנוצרית שלנו כביטוי של התופעה הקוסמית החשובה ביותר. מי שיכול היה בתחילת הספירה הנוצרית להרגיש במלואו את מהלך ההתפתחות, יכול היה לומר לעצמו: בתקופות קדומות התקיימה בעבור בני האדם האפשרות לחוות דבר-מה מן האלוהי-רוחי במדע התקדשות אטוויסטי. תקופה זו חלפה. בסקירה של התפתחות האדמה ניתן לומר: בתקופות קדומות התגלה לבני האדם מתוך התפתחות זו של האדמה משהו מן העולם האלוהי-רוחי. אולם הגיע הזמן בו מאומה מתוכן העולם לא יכול היה עוד להישאב מן הדברים המביאים את האדם אל האלוהי-רוחי; העולם איבד את חייו האלוהיים-רוחיים.

כך היתה אומרת לעצמה נפש כזו. על מה יש להסתכל אם מבקשים לתפוס משמעות זו של התפתחות אנושות האדמה? היכן הוא הדבר המהווה את משמעותה האמיתית של האדמה בעת היווצרות הכריסטיאניות? היכן התרחש הדבר המבטא את השאיפה הפנימית ביותר של אותו זמן? בגולגתא על הצלב: זהו המוות! הדבר שנבע מראש מהתפתחות האדמה לישועת בני האדם, הוא עצמו הומת. במבט על האל המת מתקבלת הנפש של אימפולס האדמה החודרת עמוק אל ישות העולם, מתקבל אימפולס האדמה העמוק ביותר בזמן היווצרות הכריסטיאניות.

רק בהרגשה זו תוארה כל גדולת האירוע בהקשר זה. ידע-העולם הקדום, השקפת העולם הקדומה, זרמו והתאחדו במקדש שלמה; אולם השקפת עולם קדומה זו כבר לא נשאה בתוכה מאומה ממה שהפך אותה פעם לגדולה כל כך; דבר חדש חייב היה להיכנס אל התפתחות העולם. וכך חפפו בהתפתחות הזמנים באופן ישיר חורבן בית המקדש וההפצעה, הלידה של הכריסטיאניות. מקדש שלמה היה תמונה מרחבית סימבולית של תוכן העולם; הכריסטיאניות היתה תמונת עולם חדשה. נקודת המרכז בכריסטיאניות איננה מה שיכול להופיע בתמונה מרחבית כמו במקדש שלמה; היסוד המהותי בכריסטיאניות הוא שמבינים כי התפתחות האדמה התנהלה בצורה מסוימת עד למסתריית גולגתא – אז התרחשה מסתריית גולגתא וההתפתחות המשיכה בדרך זו או אחרת באמצעות כריסטוס שנוצק לתוך האנושות.

את הכריסטיאניות מבין רק מי שתופס אותה בתמונה המתנהלת בזמן. התוכן העמוק של הכריסטיאניות אינו ניתן אף במידה המועטה ביותר להשוואה עם דבר כלשהו המופיע בתמונות מרחביות, גם לא בתמונות המרחביות העצומות ונאדרות ההוד של מקדש שלמה. אך מקדש שלמה, כמו גם היסוד הפנימי בחייהם של הפרושים והצדוקים, היו למעשה הנפש של התודעה הקוסמית של אותו זמן. מי שמחפש אחר הנפש של התודעה הקוסמית לפני אלפיים שנה, ימצא נפש זו באותו זמן ביהדות של הברית הישנה. בנפש זו הושקע הנבט לכריסטיאניות, כביכול נבט חדש מתוך כל שהיה ניתן לביטוי במרחב: הדבר שניתן לביטוי אך ורק בזמן. ההתהוות כשהיא מוצבת לאחר ההוויה – זהו ההקשר הפנימי של הכריסטיאניות בהיוולדה אל היסוד הנפשי של אותו זמן, אל היהדות, שהתבססה על מקדש שלמה שחרב בהמשך האירועים. הכריסטיאניות נולדה אל תוך הנפש שהיתה ביהדות הקדומה.

את הרוח חיפשה הכריסטיאניות ביווניות. כפי שביהדות חיפשה הכריסטיאניות את הנפש, כך היא חיפשה את הרוח ביווניות. האוונגליונים עצמם – כפי שהועברו במסורת בעולם, ובהתעלם ממה שלא הועבר במסורת – כפי שהם נכנסו אל העולם, נוצרו במהותם באמצעות הרוח היוונית. המחשבות שבאמצעותן יכול היה העולם לחשוב את הכריסטיאניות היו חכמת-רוח יוונית. כתבי ההגנה הראשונים של אבות הכנסיה הופיעו בשפה היוונית. כפי שהכריסטיאניות נולדה אל תוך הנפש שהיתה ביהדות לגבי האנושות דאז, כך נולדה כריסטיאניות זו אל הרוח, אשר לגבי האנושות של אותה עת התקיימה ביווניות.

הרומאיות העניקה לכריסטיאניות את הגוף. הרומאיות היוותה לגבי אותו זמן את הגורם שיכול היה לממש את המערך החיצוני, את מחשבת הממלכה. היהדות היתה הנפש, היווניות היתה הרוח והרומאיות היתה הגוף – גוף במובן שבו המבנה החברתי של האנושות הוא גוף. הרומאיות הינה למעשה עיצוב של הנטיות ושל המוסדות החיצוניים. המחשבות אודות המוסדות החיצוניים מתקיימות במוסדות החיצוניים: היסוד הגופני בהוויה ההיסטורית, היסוד הגופני בהתהוות ההיסטורית. כפי שהכריסטיאניות נולדה בנפש של היהדות וברוח של היווניות, כך היא נולדה בגוף של הממלכה הרומית. אנשים שטחיים ימצאו אפילו שכל מה שהביאה הכריסטיאניות ניתן להסבר מתוך היהדות, היווניות והרומאיות. כפי שחוקר טבע מטריאליסטי ימצא שכל הנמצא באדם נבע מהוריו, הורי הוריו וכן הלאה, ואין הוא מעלה בדעתו שהנפש מגיעה מממלכות רוחיות ורק מקיפה עצמה בלבוש הגופני, כך אנשים שטחיים אלה יאמרו שהכריסטיאניות מתבססת רק על הגורמים שבהם עטפה את עצמה. היסוד המהותי בכריסטיאניות נכנס כמובן לעולם עם כריסטוס ישוע עצמו, אך היא נולדה בנפש היהודית, ברוח היוונית ובגוף של האימפריה הרומית, של הממלכה הרומית. זאת רואים באמצעות מחשבת חג המולד – לידתה של הכריסטיאניות עצמה.

חשוב לא לקבל מחשבה זו כתיאורטית-חיצונית בלבד, אלא להעמיק אותה באמת למחשבת חג-מולד, ללמוד לראות, במובן מסוים, איזה כוח נשיאה יכול להיות למחשבה זו בכל הנוגע לרוח שלידתה מגיעה כעת, הנכנסת להוויית העולם עם רוחות האישיות, כפי שתיארתי כאן לאחרונה[3]. יש להמריץ תחילה את הגורם השואף לשתול בהוויית העולם את האירועים, וזאת באמצעות מה שנשאר מתקופה קדומה יותר. זהו סוד ההתהוות הקוסמית, שקיימת התפתחות המתקדמת באורח הנורמלי, ואלמנט שנשאר מאחור בצורה לוציפרית ואהרימנית משנה אותה ומפריע לה – אולם אלמנט זה נושא גם הוא בדרך מסוימת את ההתהוות הקוסמית המתקדמת. הצבעתי לעיתים קרובות על כך שאי אפשר פשוט לברוח מן היסוד הלוציפרי-אהרימני הזה. יש להסתכל עליו בקור רוח, יש להתייצב מולו באופן מודע, אך לא להניח לדברים אלה לחלוף על פנינו באורח בלתי מודע. מן האימפולסים הקוסמיים נשארים כביכול מאחור צללים, הממשיכים לפעול כאשר החדש מתקיים כבר, אך חייבים לראות את אופיים הלוציפרי או האהרימני. גורמים אהרימניים-לוציפריים אלה חייבים להמשיך ללכת עם ההתפתחות, אך אסור שיתייחסו אליהם באבסולוטיות; הם חייבים להיראות באופיים הלוציפרי והאהרימני. אלו הם צללים של בית המקדש של שלמה שנותרו מאחור, צללים של היווניות שנותרו מאחור וצללים של הממלכה הרומית שנותרו מאחור. לפני אלפיים שנה בקירוב היה זה מובן מאליו שמתוך שלושה אלה – מן הנפש, הרוח והגוף – תיוולד הכריסטיאניות. אולם נפש, רוח וגוף אינן יכולות להיעלם במחי יד. הם נותרים באופן מסוים על השפעות הלוואי שלהם. עובדה זו חייבת להיראות באמיתותה כיום, בזמן בו חייב אימפולס כריסטוס עצמו להיראות במלוא ייחודיותו.

אנו רואים בקתוליות הרומית כיום את צללי הממלכה הרומית. צללים אלה אינם הכריסטיאניות; אלו הם צללים של הממלכה הרומית הקדומה, שלתוכה חייבת היתה להיוולד הכריסטיאניות, שבצורותיהם ממשיך לחיות מה שחייב היה אז להיבנות כמבנה לכריסטיאניות. אולם עלינו ללמוד – האנושות חייבת ללמוד – להבחין בין הצללים של הממלכה הרומית הקדומה לבין הכריסטיאניות. בקונסטיטוציה של הכנסיה הקתולית לא מדובר ביסוד המהותי של הכריסטיאניות; יסוד זה לחלוטין אינו נמצא בקונסטיטוציה של הכנסיה הנוצרית. בקונסטיטוציה של הכנסיה הנוצרית חי מה שחי בממלכה הרומית מרומולוס ועד לקיסר אוגוסטוס, ומה שנבנה שם. ההטעיה נוצרה רק מכך שלתוך גוף זה נולדה הכריסטיאניות.

גם מקדש שלמה נשאר בכיוון זה כמעין צללים. סודותיו של מקדש שלמה, למעט יוצאים מן הכלל, עברו אל הבונים החופשיים ואגודות סודיות אחרות של הזמן הנוכחי. כשם שהכנסיה הרומית מהווה את צללי הממלכה הרומית, כך היסוד שממשיך לחיות באגודות הללו – ואין זה משנה מה אתם סבורים בנדון, אפילו אם אתם מוציאים מן הכלל את היהדות – הינו הצללים של היהדות הקדומה, הצללים של פולחן יהוה האזוטרי. גם כאן יש להבחין בין הצללים לאורות, כפי שחייבים להבחין בין הצללים המתבטאים בהמשך השפעות הממלכה הלטינית בכנסיה הקתולית ובכנסיה בכלל, ובין האורות. כפי שחייבים להבחין בין הצללים ובין האור המאיר בכריסטיאניות, כך יש להבחין בגורם שלתוכו חייבת היתה להיוולד הכריסטיאניות – הממשיך להשפיע כצללים באותן אגודות שבבסיסן עומדים סימבולים המזכירים את מקדש שלמה.

דברים אלה חייבים לדעת. חייבים לראותם באופן הנכון; בתקופתנו חייבים להאיר אותם עם ההתגלויות החדשות שעליהן דיברנו בימים אלה.

הצללים של הרוח היוונית, שבתוכה חייבת היתה הכריסטיאניות להיוולד, מהווים – למרות כל היופי של היווניות, למרות כל האסתטיקה והתכנים המשמעותיים האחרים של היווניות, למרות ההשפעה של היווניות עלינו – את השקפת העולם המודרנית של העולם המשכיל, שהביא לכך שהקטסטרופה הנוראית הנוכחית נפלה על האנושות[4]. כאשר פרחה היווניות עם השקפת העולם שלה, היו פני הדברים שונים. כל דבר מתאים לזמנו. אם לוקחים אותו בצורה אבסולוטית, אם ממשיכים לשאת אותו כדבר עתיק, הוא הופך לצל של עצמו, והצל איננו האור; להיפך – הוא עשוי לסגת להיפוכה של ישותו. האריסטוטליות מגלה עדיין משהו מכל גדולתה של היווניות; אריסטוטליות בגלימה מודרנית היא מטריאליזם. הגורם שאליו נולדה הכריסטיאניות הוא נפש יהודית, רוח יוונית וגוף רומאי. אולם שלושת אלה הותירו אחריהם את צלליהם. כתקיעת שופרות-מלאכים עוברת הקריאה לאורך תקופתנו, להבין עובדה זו במהותה האמיתית, לראות דרך הצללים את האור.

אמת לאמיתה היא כי מי שמשקיע עצמו כיום בתקופה, מי שקולט באופן בלתי משוחד וללא דעה קדומה את הדברים שאפשר היה לקלוט, ואשר הסתבכו במאורעות האיומים והכואבים של השנים האחרונות, אינו יכול שלא לנסות לכוון את המבט ולשאול האם אפשר למצוא אור כלשהו באפלת האדמה, שיהיה שונה מן האורות שהבריות סבורות כיום שהם האורות היחידים. עלינו לחפש את הרצון הטוב למציאת הדרך אל האור בין הצללים. שכן הצללים תוקעים יתד. הם תוקעים יתד באמצעות אותם בני אדם, אשר הם עצמם סבלו פחות מן הסבל של האנושות בהווה, ונטלו חלק מועט, אם בכלל, בכאב שבא על העולם, ואשר הוא כשלעצמו מהווה כבר הוכחה כמה הרבה מן המחשבות העולות כיום מובילות למדרון תלול. מי שמנסה לסקור עם הבנה עמוקה את הדברים שלא קשה לראות כיום, מי שיש לו הרצון הטוב להפנות את המבט בלי דעה קדומה אל מה שקורה כיום בין בני האדם, יקבל את האימפולס לחפש את האור. יש להקדיש ערך מסוים לדחף פנימי זה בנפש האנושית כיום. אין להקשיב לאלה אשרנ– בהתאם למקום בו הם נמצאים – רק מגינים על כל מיני צללים קדומים; על האדם להקשיב למהותו-הוא, החייבת לדבר באופן ברור מספיק אם רק לא מחרישים את קולה באמצעות הקולות הנשמעים מהנחות-הצללים החיצוניות.

אם מסתכלים כיום באמפתיה ובחמלה על מה שקורה, מה שקרה ומה שיקרה, ניתן לראות שבפני בני האדם עומדת דמות מעניינת, ההורסת את האדם, דמות הנושאת עליה את הגלימה שנטוותה מן הצללים, דמות המאחדת בתוכה במחשבות, תחושות, רגשות ואימפולסי רצון את הגורם שהביא את האנושות למדרון תלול, והיא עלולה להמשיך להביאה למדרון. בליבה הפנימית של המתרחש בחוץ חיות שלוש מחשבות-הצללים שאופיינו.

אך מי שמכשיר עצמו להפנות את המבט אל דמות זו, שגלימתה נטוותה מן הצללים, גם מכין עצמו בדרך הנכונה להסתכל על דבר אחר: להסתכל על העץ המסוגל להאיר כיום בחשכה עם אורו, על העץ הנראה כשאיננו מניחים לעצמנו להיות מוטעים בידי שלושת הוויות הצללים, להיות מוטעים בידי הסימבולים שמגיעים מן העבר, בידי הכנסיה המגיעה מן העבר ובידי המדע המטריאליסטי המגיע מן העבר, אלא מסתכלים בלב טהור על עץ חג-המולד האמיתי השואף להאיר בחשכה, שמתחתיו מונח הילד-כריסטוס-ישוע, שמדע הרוח מבקש בסופו של דבר לפרש אותו באורח אנתרופוסופי: אם אנו מחפשים את עץ חג המולד, כדי שהילד-ישוע, שנכנס לעולם כדי לפעול בתחילה ולאחר מכן להיות מובן, יוכל להיות מובן. להאיר בדרך צנועה את המאורע הגדול ביותר בקיום האדמה – לכך שואף מדע הרוח האנתרופוסופי בתוככי זרמי האנושות הרליגיוזיים. לא נבין אור זה, אותו מבקש מדע הרוח להכיר כאור חג המולד, אם לא יהיה לנו הרצון להסתכל באמת על שלושת צדדיו של קיום הצללים בזמננו. הזמנים הם רציניים, ומי שחסר את הרצון הטוב להתייחס לזמנים ברצינות לא יוכל אולי בהתגשמות זו לראות את אשר חייב להתקיים בזמן זה בעבור כל אדם עם רצון טוב, לריפוי של כה הרבה פצעים שאלמלא כן יכו באנושות. האדם שיש לו כיום רצון טוב חייב להסתכל על מה שעשוי להופיע כאשר יוצת מדע הרוח המפרש את אור חג המולד באורח אנתרופוסופי. האור הינו באמת קטן, ומי שמתוודע אל האור נותר צנוע. הוא אינו מבקש לפרסם אור זה כדבר מיוחד בעולם, משום שהוא יודע שאור זה יכול לבעור כיום עדיין בקנה מידה קטן ובלתי משמעותי, הוא יודע שחייבים להגיע אנשים רבים ודורות רבים, על מנת שהדבר שדולק כיום עדיין באור-מעט יוכל לבעור בחוזקה. אך גם אם האור בוער חלש, הוא מאיר על דבר-מה שפועל בהתפתחות הארצית של האדם, לא בצורה חלשה אלא כמשמעות העמוקה ביותר של התפתחות האדם; הוא מאיר את מה שניתן לכנות לידת הכריסטיאניות, את חג המולד של הכריסטיאניות. מי ייתן ונבין לצד משמעות הפסחא של מדע הרוח האנתרופוסופי קודם כל משמעות זו של חג המולד; מי ייתן ובהשקפה זו יוכלו נפשות רבות לצפות להעמקה של סדרת הלילות שבאים אחרי ליל חג המולד: אז יוכלו נפשות אלו לחוש כיצד עוברת כבר כיום בעולם הקריאה להביט על הופעתו של ישוע, שהמתין על האדמה לנקודת הזמן בה אמור היה למצוא את מותו, כדי להעניק לאחר מותו משמעות חדשה לאנושות ולהתפתחות האדמה.

הבה נרגיש משהו מהלך-נפש זה של חג המולד, האמור להיכנס לנפשנו ממדע הרוח! כשאני מבקש להביא לפניכם לביטוי את התחושה כברכת חג מולד קדושה באופן הפנימי ביותר בנפש, על מנת שיכנס אליכם הרבה ככל האפשר מהלך-נפש זה של קדושה כאשר ברשותכם הרצון הטוב לקבל התגלות-כריסטוס חדשה זו, ברצוני ברגע זה של חג המולד להתחיל אותו בחגיגיות, כשאני מניח שאתם מתחילים אותו עם אותה רצינות בה אמרתי היום את דבריי, עם אותה רצינות המתאימה למצב העולמי הנוכחי. מתוך רצינות זו, ידידיי היקרים, מקרב לבי: חג מולד קדוש ושמח!

—————————————————————————–

  1. ראו: שיר החלום של אולף אוסטזון – יצא לאור בהוצאת תלתן בתרגומו של שמעון לוי. וגם דברי מבוא של רודולף שטיינר לשיר החלום של אולף אוסטזון 1.1.1912, כולל תרגום אחר של שיר החלום מאת דב וירשבוסקי.
  2. הופיע בעברית בהוצאת תלתן.
  3. בהרצאה מתאריך 20 בדצמבר 1918, בכרך "הדרישות החברתיות של תקופתנו בהשתנות הזמנים", 186 GA (לא הופיע בעברית).
  4. הסדרה ניתנה בשלהי מלחה"ע הראשונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *