ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו – 01

ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו

מאת: רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין  GA107      1908

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הרצאה מספר 1

לספר ראו כאן

שיכחה

2.11.1908

הבה ונביט היום באחד מהאספקטים של מדע הרוח המראה לנו כמה מתאימה האנתרופוסופיה כדי להשליך אור על החיים במובן הרחב. לא רק שידע זה עוזר לנו להבין את חיי היום יום, הוא גם משליך אור על משך החיים הגדול של הקיום האנושי הכולל את הזמן בין מוות ללידה מחדש.

במקומות שנוגעים בחיי היום יום יכול מדע הרוח לעזור לנו מאוד. הוא יכול לעזור לנו לפתור בעיות רבות ולהראות לנו כיצד להתמודד עם החיים. אנשים שאינם יכולים לראות למעמקי הקיום נכשלים מלהבין דברים רבים שהם עוסקים בהם בכל רגע של היום. מצטברות שאלות שאי אפשר לענות עליהן מניסיון החושים והן נשארות בעיות המעיקות על החיים ומגדילות את אי שביעות הרצון. להיות חסר שביעות רצון בחיים אף פעם לא משרת את התפתחותו של האדם ולא את בריאותו. אנו יכולים למנות מאות של בעיות בחיים שמאירות במידה רבה ועמוקה את הנושא מאשר אנשים משערים בדרך כלל.

מילה שמכילה הרבה בעיות שכאלו היא המילה 'שיכחה'. אתם כולכם יודעים אותה כמילה המציינת את ההיפך ממה שאנו מכנים שמירה על הדימוי המנטלי או מחשבה או רושם. לבטח יש לכם ניסיון מצער כלשהו עם מה שמועבר על ידי המילה לשכוח. אתם כולכם מכירים את החוויה המרגיזה שיש לכם לעיתים קרובות אם רעיון זה או אחר, כפי שאנו אומרים, מטריד את זיכרונכם, ואז אתם משתוממים מדוע דבר כזה כמו שיכחה שייך לתופעות החיים.

רק בעזרת העובדות של החיים האוקולטיים אפשר לקבל תשובות לדברים שכאלה, כלומר, תשובות בעלות ערך כלשהו. כמובן שאתם יודעים שזיכרון או היזכרות, יש להם קשר לגוף האתרי. יתכן ואנו צודקים כשאנו שואלים אם יש משמעות כלשהי בעובדה שהדברים שלאדם יש לפעמים בחיי המחשבה שלו גם יכולים להישכח? או שאנו צריכים להיות מסופקים עם אפיון שיכחה באופן שלילי טהור, כפי שקורה לעיתים קרובות, ולומר שזהו פגם בנפש האנושית שאינה יכולה לזכור הכל כל הזמן? אנחנו רק יכולים להשליך אור על השיכחה כשאנו מפנים את תשומת לבנו לצד המנוגד שלה ומתארים את הטבע והמשמעות של הזיכרון.

אם אנו אומרים שלזיכרון יש משהו עם הגוף האתרי, אנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד זה קורה שהגוף האתרי באדם משיג את המבחן הזה של השגת הרושם והמחשבות, וכאשר הגוף האתרי נוכח בצמחים יש לו שם ביסודו של דבר מבחן אחר? לעיתים קרובות אנו מדברים על העובדה שבניגוד לאבן, הצמח חדור בכל גופו בגוף אתרי. וגוף אתרי זה שבצמח הוא עיקרון החיים במובן מצומצם, וגם העיקרון של חזרה והישנות. אם הצמח היה רק סובייקט לפעילות של הגוף האתרי, אז, כשהוא מתחיל מהשורש של הצמח, העלה הראשי היה חוזר באופן בלתי מוגבל. זה בזכות הגוף האתרי שחלקים של ישות חיה חוזרים שוב ושוב, כי זהו הגוף האתרי שרוצה להמשיך ולייצר את אותו הדבר. לכן לחיים יש דבר שכזה שנקרא הפצה ורבייה, יצירה של אותו המין, כי זוהי פעילות של הגוף האתרי. כל דבר שתלוי בחזרה של אדם או חיה מתייחס לעיקרון האתרי. החזרה של חוליה אחת אחרי השניה בעמוד השדרה באה מפעילות זו של הגוף האתרי. הסיום של צמיחת הצמח בפסגתו, וההתאספות של כל צמיחתו בפריחה היא בזכות האסטרליות של האדמה היורדת מבחוץ לתוך הצמיחה של הצמח. העובדה שבאדם חוט השדרה מתרחב ומגיע לעצמות החלולות של הגולגולת מגיעה מהפעילות של הגוף האסטרלי של האדם. ובכן אנו יכולים לומר שכל דבר שמביא דברים לידי סיום הוא נושא לעיקרון האסטרלי ולחזרה של העיקרון האתרי. לצמח יש גוף אתרי זה וגם לאדם יש. כמובן שאין שום שאלה של זיכרון בצמח. כדי לטעון שלצמח יש סוג זיכרון בלתי מודע שבו הוא רושם מה שהעלה מייצר זה כמו לגדול קצת יותר ואז לייצר את העלה הבא בתבנית של הראשון, סוג כזה של טענה מוליך לאשליה המוזרה שנראית היום באופנה הנוכחית של מדע הטבע. כמה אנשים אפילו אומרים שהתורשה באה בזכות סוג של זיכרון בלתי מודע. אנו כמעט יכולים לקרוא לזה הבאת שטויות לתוך הספירות של מדע הטבע, כי לדבר על זיכרון בצמח זה למעשה חובבנות מוחלטת בדרגה גבוהה יותר.

בהתעסקות עם הגוף האתרי אנו עוסקים בעיקרון של חזרה. כדי שנוכל לתפוס את ההבדל שבין הגוף האתרי הצמחי של האדם, שבתוספת לאיכויות של הגוף האתרי הצמחי יש לו גם את היכולת לפתח זיכרון, אנו צריכים להיות בהירים אודות ההבדל היסודי בין צמח לאדם. דמיינו שאתם זורעים זרע באדמה. מתוכו צומח צמח מוגדר למדי. מזרע של חיטה צומחים גבעול של חיטה ושיבולים, ומתוך השיבולת יבוא צמח של חיטה. אתם צריכים להודות שהתפתחות הצמח היא במידה מסוימת נקבעת על ידי טבע הזרע. זה נכון שהגנן מביא את השפעתו על הצמח ומשנה ומשביח את הצמח באמצעות כל מיני שיטות חקלאיות. אבל זה באמת יוצא מהכלל, ויש לו רק משמעות קטנה בהשוואה לעובדה שזרע מיוחד ייצר צמח בעל צורה וצמיחה מוגדרים. האם זהו המקרה גם עם האדם? עד לנקודה מסוימת זה באמת כך, אבל רק עד לנקודה מסוימת. כאשר האדם צומח מחוץ לעוּבר אנו רואים שהתפתחותו גם כן סגורה בתוך גבולות מסוימים. כושי בא מהורים כושים, ילדים לבנים מהורים לבנים ואנו יכולים להוסיף דוגמאות אחרות כדי להראות שההתפתחות האנושית, בדיוק כמו אצל הצמח, גם כן סגורה בתוך גבולות מסוימים. גבולות אלו רק נמצאים במידה שהטבע הפיזי, האתרי והאסטרלי נמצאים. דברים מסוימים יכולים רק להשאיר עקבות במנהגים קבועים ומזג של ילד שמראה דברים דומים למזג ולאינסטינקטים של אבותיו. אבל אם האדם היה סגור בתוך הגבולות של צורה מסוימת של צמיחה כמו הצמח, אז לא היה דבר כמו חינוך, התפתחות של הנפש והאיכויות הרוחיות. אם אתם מדמיינים שני ילדים בעלי הורים שונים אבל דומים מאוד ביחס ליכולת ותכונות חיצוניות, ואז תדמיינו שאחד מהילדים הללו מוזנח ולא מקבל הרבה חינוך, בעוד את האחר מגדלים בזהירות ושולחים אותו לבית ספר טוב היכן שיכולותיו מפותחות היטב, אינכם יכולים לומר שהתפתחות זו של יכולות הילד היו שם כבר מקודם עוד בצורה העוברית כמו אצל השעועית. השעועית צומחת מהזרע בכל מקרה מבלי שנצטרך לחנך אותה. זה שייך לטבעה. צמחים אינם יכולים להיות מחונכים, אבל בני אדם כן.

אנו יכולים להעביר הלאה לאדם ולהניח בתוכו משהו, אבל איננו יכולים לשים דבר מסוג זה בתוך צמח. מדוע זה כך? בגלל שלגוף האתרי של הצמח יש תמיד בתוכו מספר מסוים ומוגבל של עלים פנימיים אשר מתפתחים מזרע אחד לזה שאחריו ומעבר לכך יש להם עיגול מוגדר שאינם יכולים לעבור אותו. הגוף האתרי של האדם הוא שונה. מלבד החלק שמשמש לצמיחה, שהוא החלק של ישותו שהוא גם סגור בתוך גבולות מסוימים כמו הצמח, לגוף האתרי של האדם יש גם חלק אחר, חלק חופשי, שאין לו שימוש טבעי, אלא אם האדם לומד כל מיני דברים דרך חינוכו ודברים מושמים בתוך נפשו אשר חלק חופשי זה של הגוף האתרי עוסק בהם. ובכן, יש למעשה חלק של גופו האתרי של האדם שאינו בשימוש על ידי טבעו האורגני. האדם שומר חלק זה של הגוף האתרי לשימושו שלו. הוא משתמש בזה לא לשם צמיחה ולא עבור התפתחותו האורגנית הטבעית, אלא שומר זאת כאיבר חופשי שהוא יכול לקחת אותו ברעיונות החינוך שלו.

הדבר הראשון שקורה בתהליך זה של רכישת אידיאות הוא שהאדם מקבל רשמים. האדם תמיד צריך לקבל רשמים, כי כל החינוך מבוסס על רשמים ועל שיתוף הפעולה שבין הגוף האתרי לגוף האסטרלי. כדי לקבל רשמים אנו צריכים את הגוף האסטרלי, אבל כדי לשמור רשמים אלה, כדי שלא ייעלמו שוב, אנו צריכים את הגוף האתרי. אפילו עבור הרושם הקטן ביותר, בסופו של דבר תמונת הזיכרון הטריוויאלית ביותר צריכה את הפעילות של הגוף האתרי. כדי לצפות באובייקט אתם צריכים את הגוף האסטרלי, אבל כדי לזכור אותו כאשר אתם מפנים את ראשכם הלאה אתם צריכים גוף אתרי. הגוף האסטרלי נחוץ עבור תפיסה, אבל כדי לקבל רעיון, דימוי מנטלי, אתם צריכים את הגוף האתרי. למרות שזה מעט מאוד פעילות של הגוף האתרי הדרושה לקבלת אידיאות, כה מעט שקשה לקחת זאת בחשבון עד שזה מגיע להרגלים קבועים, לנטיות, שינויים של טמפרמנט וכן הלאה, אתם עדיין צריכים את הגוף האתרי כדי לזכור. הוא צריך להיות שם עבורכם כדי לזכור דימוי מנטלי אחד. כי כל שמירה של דימוי מנטלי מבוססת במובן מסוים על זיכרון.

כעת, דרך הרשמים של החינוך, דרך ההתפתחות הרוחנית של האדם, הכנסנו כל מיני דברים לתוך איבר אתרי חופשי זה ואנו יכולים עכשיו לשאול את עצמנו האם לאיבר אתרי חופשי זה יש משמעות כלשהי לצמיחתו של האדם ולהתפתחותו. כן, יש לו! ככל שהאדם נהיה מבוגר יותר – לא כל כך בנעוריו – כל מה שהתאחד עם הגוף האתרי דרך הרשמים של החינוך מתחיל בהדרגה לקחת חלק בכל החיים של הגוף האנושי, גם בדרך פנימית. והדרך הטובה ביותר של יצירת רעיון לגבי זה, היא לדעת את העובדה שבדרך כלל דבר זה לא נלקח בחשבון. אנשים חושבים שמה ששייך לטבע הנפש אינו כה חשוב לחיי אדם בדרך כלל. ועדיין הדבר הבא עלול להתרחש: שערו בנפשכם שאדם נהיה חולה פשוט משום שנחשף לאקלים בלתי מתאים. עכשיו תדמיינו שאדם זה יכול להיות חולה בשני מצבים שונים. אחד מהם הוא שאין לו הרבה עבודה בחלק החופשי של גופו האתרי. הבה ונניח שהוא בחור עצלן, והעולם החיצוני אינו עושה עליו הרבה רושם, והחינוך שקיבל לא העניק לו קשיים גדולים משום שהדברים נכנסו לאוזנו האחת ויצאו מהאחרת. אדם שכזה אי אפשר כל כך לעזור לו לחזור לעצמו כמו אדם אחר שהוא בעל מחשבה ערנית וחיה ושבנעוריו קיבל פנימה כה הרבה ועבד הרבה ומכאן סיפק היטב את החלק החופשי של גופו האתרי. יהיה צורך, כמובן, להסביר על ידי רפואה חיצונית מדוע התהליך של ההתאוששות נפגש בקשיים גדולים יותר אצל האחד מאשר אצל השני. חלק חופשי זה של הגוף האתרי שצמח באופן אנרגטי דרך רשמים רבים תובע את זכותו, ותנועתו הפנימית תורמת לתהליך הריפוי. במקרים לאין מספר אנשים חייבים את ריפויים המהיר או חסר הכאבים לעובדה שכשהיו צעירים הם קיבלו רשמים בהתעניינות מלאת חיים. כאן אתם רואים את ההשפעה של השכל על הגוף! במקרה של ריפוי ממחלות, זה עושה את העולם שונה עם עלינו לעסוק עם אדם העובר דרך החיים עם הכרה חדגונית, או עם אדם שגופו האתרי החופשי, במקום להיות כבד ואדיש נשאר חי וקיים. אתם יכולים לראות בעצמכם אם תביטו בעולם בעיניים פקוחות ותבחינו כיצד אנשים עם מנטליות עצלנית ואנשים עם מנטליות פעילה מתנהגים כאשר הם חולים.

אם כן, אתם רואים שגופו האתרי של האדם הוא משהו קצת שונה מצמח בלבד. הצמח חסר חלק חופשי זה של הגוף האתרי אשר מקדם את ההתפתחות של האדם, זו עובדה שכל התפתחותו של האדם תלויה בכך שיש לו חלק חופשי זה של הגוף האתרי. אם אתם משווים את השעועיות שמלפני אלפי שנים עם השעועיות של היום, אתם תבחינו בהבדלים מסוימים, כמובן, אבל השעועיות שימרו באופן בסיסי אותה צורה. אם אתם משווים את האנשים של אירופה בזמנו של שרלמנג'[1] עם האנשים של היום: מדוע לאנשים של ימינו יש מחשבות ורגשות כה שונים? זה משום שתמיד יש להם חלק חופשי זה של הגוף האתרי שממנו הם יכולים לקחת משהו פנימה ולשנות את טבעם. כל זה נשמע טוב באופן כללי. עכשיו אנחנו צריכים להביט בדרך שכל מה שתיארנו עובד כמקרה מיוחד.

בואו וניקח את המקרה של אדם שאינו יכול למחוק לגמרי מזיכרונו רושם שקיבל, וכך הרושם פשוט נשאר שם. זה יהיה דבר מוזר אם יהיה עליכם לחשוב שכל דבר שעושה רושם עליכם מאז ילדותכם, כל יום של חייכם, מהבוקר ועד הלילה, תמיד נמצא ברוחכם. אתם יודעם כמובן, שזה נוכח רק אחרי המוות לזמן מסוים. ואז יש סיבה טובה לכך. אבל אדם שוכח זאת במשך חייו. כולכם לא רק ששכחתם דברים לאין מספר שקרו לכם כשהייתם קטנים, אלא גם הרבה דברים שקרו בשנה האחרונה, ואפילו כמות מסוימת שקרתה אתמול. דימוי מנטלי שחלף ממוחכם, "ששכחתם", ללא ספק נעלם מכל ישותכם, מכל האורגניזם הרוחי שלכם. יותר מזה, אם ראיתם ורד אתמול ועכשיו שכחתם זאת, התמונה של הוורד היא עדיין בכם, כמו גם כל הרשמים האחרים שקיבלתם, למרות זאת הם נשכחו על ידי תודעתכם המיידית.

יש הבדל עצום בין דימוי מנטלי בעודו בזיכרוננו ואחרי ששכחנו אותו. אם כן, בואו ונדמיין תמונה מנטלית שיצרנו מדימוי חיצוני, ועכשיו יש לנו בתודעתנו. ועכשיו בואו ונראה בעיני נפשנו כיצד זה נעלם בהדרגה ונשכח. הוא נמצא שם ונשאר בתוך כל האורגניזם הרוחי. מה זה שם: מה דימוי נשכח זה עושה? יש לו תפקיד חשוב מאוד. מהרגע שהוא נשכח הוא מתחיל לעבוד בדרך הנכונה על החלק החופשי של הגוף האתרי שעליו דיברנו, ועושה אותו שימושי עבור האדם. זה כאילו שהוא לא עוכל עד אז. בה במידה שהאדם משתמש בזה להשגת ידע זה לא עובד עדיין באופן פנימי להביא חיים לתוך האיבר האתרי החופשי. ברגע שהוא שוקע לתוך שיכחה הוא מתחיל לעבוד. וכך אפשר לומר שעבודה היא תמיד בהתקדמות בחלק החופשי של הגוף האתרי. ומהו אשר עושה את העבודה? אלו הן האידאות הנשכחות, זוהי הברכה הגדולה שבשיכחה!

במידה שהדימויים המנטליים נשארים בזיכרונכם אתם מקשרים אותם עם אובייקט. אם אתם מביטים בוורד ונושאים את הדימוי המנטלי שלו בזיכרונכם, אתם מקשרים את דימוי הוורד עם האובייקט החיצוני. הדימוי משתנה אז לאובייקט החיצוני וצריך לשלוח אליו את כוחות הפנימי. ברגע שאתם שוכחים את הדימוי אתם שולחים אותו לחופשי. אז הוא מתחיל לפתח כוחות נבטיים אשר עובדים פנימה על גופו האתרי של האדם. לזיכרונות הנשכחים שלנו יש משמעות גדולה עבורנו. צמח אינו יכול לשכוח. הוא לא יכול לקבל גם רשמים, כמובן. הוא אינו יכול לשכוח בגלל שכל גופו האתרי משמש לצמיחה, ושום דבר לא נותר. אם תמונות מנטליות היו יכולות להיכנס לתוך הצמח, עדיין אין שם דבר שיכול להתפתח.

כל מה שקורה, קורה בהתאם לחוק. כל דבר שהתכוון להתפתח ועדיין לא התפתח יוצר מכשול בפני ההתפתחות. כל דבר באורגניזם שלא נכלל בהתפתחותו נהיה למכשול בפני ההתפתחות. אם, למשל, כל מיני חומרים היו נחבאים בתוך העין ולא היו יכולים להיספג על ידי הנוזל הכללי של העין, אז הראיה תיחלש. שום דבר לא צריך להישאר שאינו יכול להילקח פנימה ולהיספג. זה אותו הדבר עם הרשמים הנפשיים. אם, למשל, אדם יכול לקבל רשמים ולעולם אינו מקבל אותם מחוץ לתודעתו, זה יכול לקרות בקלות שהחלק החופשי של גופו האתרי יכול לסבול מתת-תזונה וכתוצאה מכך יהיה יותר מגבלה מאשר עזרה להתפתחותו של האדם. שם יש לכם את הסיבה מדוע זה רע לאדם לשכב ער בלילה מבלי יכולת לקבל רשמים מסוימים מבחוץ בגלל שהוא מודאג בגלל משהו. אם הוא יכול לשכוח אותם הם יפעלו באופן מועיל על גופו האתרי. במקרה הזה הדבר ברור כמה ברכה יש בשיכחה, באותו זמן יש לכם רמז לצורך לא להכריח את עצמכם לזכור משהו, אלא מוטב ללמוד לשכוח זאת. זה הדבר הנורא ביותר האפשרי לבריאותו הפנימית של האדם אם יש כמה דברים שאינו יכול לשכוח.

מה שאנו יכולים לומר אודות דברים בחיי היום יום הרגעיים, מתאימים לדברים בעלי טבע אתי-מוסרי. גם נטיה של לב חם שאינו נושא טינה באמת מבוססת על כך. התנהגות מתוך כעס ניזונה מבריאותו של האדם. אם מישהו עשה לנו משהו מוטעה ואנו זוכרים את הרושם שזה עשה עלינו בכל פעם שאנו רואים אותו, אז אנו מייחסים דימוי זה אליו ונותנים לזה לזרום החוצה. אבל אם אנו יכולים לפגוש אותו בחום בפעם הבאה שאנו פוגשים אותו, בדיוק כאילו ששום דבר לא קרה, זה באמת יעשה משהו טוב. זוהי עובדה ולא פנטזיה שזה עושה משהו טוב. מחשבה מלאה כעס כזאת, היא קהה ולא יעילה כשהיא מופנית החוצה, אבל באותה מידה היא פונה פנימה ואז היא נהיית למרפא משכך כאבים להרבה דברים באדם. דברים אלה הם עובדות, והם עוזרים לנו לראות אפילו יותר משמעות בברכה של הסליחה.

סליחה אינה פגם באדם, אלא אחד מהדברים הבריאים יותר בחיי אדם. אם אדם היה רק מפתח את זיכרונו, ואם כל דבר שעושה רושם עליו היה נשאר בזיכרונו, גופו האתרי היה צריך לשאת הרבה, ותכולתו היתה נהיית יותר ויותר נרחבת ומקיפה, אבל באותו זמן היא היתה נהיית יותר ויותר יבשה. הודות לשיכחה האדם יכול להתפתח. לצד זה, שום דימוי מנטלי אינו נמחק לחלוטין לאדם. זה נראה טוב ביותר בתמונת הזיכרון הכבירה שיש לנו מיד אחרי המוות. שם זה נהיה ברור ששום רושם אינו הולך לאיבוד לגמרי.

לאחר שנגענו בקצרה בברכת השיכחה גם בספירה הניטרלית והמוסרית של חיי היום-יום, בואו ונתאר עכשיו כיצד השיכחה פועלת במשך הזמן הארוך של החיים בין מוות ללידה מחדש. מה היא למעשה הקמלוקה, בתקופה זו של מעבר האדם לקראת כניסה לדוואכן, לעולם הרוחי עצמו? הקמלוקה קיימת בגלל שמייד לאחר המוות האדם אינו יכול לשכוח את הנטיות, התשוקות והתענוגות שהיו לו בחייו. במותו האדם עוזב קודם כל את גופו הפיזי מאחוריו ואז תמונות הזיכרון הכבירות, שלעיתים קרובות תיארתי, עומדות בפני נפשו. אחרי יומיים שלושה או ארבעה זה לגמרי נגמר. ואז סוג של תמצית של הגוף האתרי נשארת. בעוד החלק הגדול של הגוף האתרי חדל ונמס באתר הכללי, סוג של תמצית או מסגרת של הגוף האתרי נשארת מאחור, אבל בצורה מרוכזת. הגוף האסטרלי הוא הנושא של כל האינסטינקטים, התשוקות, היצרים, התחושות, הרגשות והתענוגות. הגוף האסטרלי אינו יכול להיות מודע לייסורים ולסבל בקמלוקה אם זה לא היה בגלל העובדה שזה עדיין קשור עם השארית של הגוף האתרי, אשר נותן את האפשרות המתמשכת של זיכרון של מה שנתן הנאה ותשוקה בחיים. שבירת מנהג זה היא באמת שום דבר אחר – אלא שיכחה הדרגתית של כל מה שקושר את האדם לעולם הפיזי. אם אדם רוצה להיכנס לדוואכן, הוא צריך תחילה ללמוד לשכוח את כל מה שקושר אותו לעולם הפיזי. כך אנו רואים שהאדם גם מתענה כאן בגלל שעדיין יש לו זיכרונות של העולם הפיזי. כפי שדאגות יכולות לייסר אדם כאשר הן מסרבות לעזוב את זיכרונו, כך יכולות הנטיות והאינסטינקטים שנשארו אחרי המוות לענות אותו, וזיכרונות מייסרים אלה של הקשרים עם החיים מבטאים עצמם בכל מה שהאדם צריך לעבור דרכו במשך תקופת הקמלוקה שלו. רק כשהוא מצליח לשכוח את כל שאיפותיו ותשוקותיו לדברים שבעולם הפיזי שמופיעים ההישגים והפירות של חייו הקודמים כנכונים עבור העבודה של הדוואכן. שם הם נהיים פָסלים ומשגיחים על העבודה ועל הצורה של החיים שיבואו. כי האדם בעיקר מבלה את זמנו בדוואכן בעבודה על הצורה החדשה שצריכה להיות לו כאשר הוא יכנס שוב לחיים הארציים. עבודה זו של הכנת ישותו העתידית נותנת את ההרגשה של אושר שיש לו במשך כל הדוואכן. כשהאדם עובר דרך הקמלוקה הוא מתחיל את עבודת ההכנה עבור צורתו העתידית. החיים בדוואכן תמיד מנוצלים לשימוש בתמצית שהוא הביא עימו עבור בניית האב טיפוס של צורתו הבאה. הוא יוצר את האב טיפוס הזה על ידי עבודה לתוך הפירות של החיים שעברו. הוא יכול לעשות זאת על ידי שיכחה של הדברים שעושים את הקמלוקה כה קשה עבורו.

ראינו שהסבל והמחסור בקמלוקה נגרמים על ידי אי היכולת של האדם לשכוח כמה מהקשרים עם העולם הפיזי, ואז העולם הפיזי ניצב לפניו כמו זיכרון. אך כאשר הוא עובר דרך המים של 'לטה', נהר השיכחה, ולומד לשכוח, ההישגים והניסיונות של ההתגשמות שעברה יכולים לשמש לעבודה ולבנייה של האבטיפוס של החיים הבאים. עכשיו האושר מלא השמחה של הדוואכן מתחיל לקחת את מקומו של הסבל. כאשר דאגות מענות אותנו בחיים הרגילים, ודימויים מיוחדים נשארים תקועים בזיכרוננו, אנו מכניסים משהו קשה וחסר חיים לתוך גופנו האתרי אשר מערער את בריאותנו, באופן דומה, אחרי המוות יש לנו משהו בישותנו אשר תורם לסבלנו ולמחסורנו, עד, שדרך השיכחה, ניתקנו עצמנו מכל קשר עם העולם הפיזי. כמו שהזיכרונות הנשכחים יכולים להיות מקור של בריאות באדם, כך יכולים כל הניסיונות של החיים שעברו להיות מקור של אושר בדוואכן כאשר האדם עובר דרך נהר השיכחה ושוכח כל מה שקושר אותו לחיים בעולם החושים.

אנו רואים שחוקים אלה של שיכחה והיזכרות הם גם חיוניים לחלוטין עבור החיים במובנם הרחב.

כעת אתם יכולים לשאול: כיצד יכול האדם אחרי מותו להיות בעל תמונות זיכרון של כל מה שקרה בחייו שעברו, אם הוא צריך לשכוח חיים אלה? מישהו יכול לומר: האם אתה יכול לדבר על שיכחה בכלל, אם אנו רואים שהאדם הניח בצד את הגוף האתרי שבו קשורים זיכרון ושיכחה? כמובן שאחרי המוות זיכרון ושיכחה עוטים צורה קצת אחרת. הם משתנים כך שקריאה ברשימות האקשיות לוקחת את מקומו של הזיכרון הרגיל. מה שקורה בעולם לא נעלם, כמובן, הוא רק מופיע באופן אובייקטיבי. כאשר הזיכרון של הקשרים עם העולם הפיזי נעלם בקמלוקה, מאורעות אלו מופיעים בצורה קצת אחרת, ומופיעים לפני האדם ברשימות האקשיות. אז הוא אינו צריך את הקשר עם החיים אשר באים מהזיכרון הרגיל. כל שאלה מסוג כזה שעלולה להישאל מוצאת תשובה. אבל אנו צריכים להשאיר לעצמנו זמן לעשות זאת בהדרגה, כי זה בלתי אפשרי לקבל את כל התשובות ישר לתוך קצות אצבעותינו.

כעת נוכל להבין הרבה דברים בחיי היום יום, אם אנו יודעים את הדברים שזה עתה דנו בהם. הרבה ממה ששייך לגוף האתרי האנושי נראה בדרך שהטמפרמנטים פועלים על האדם. אמרנו שגורם מאפיין זה שאנו קוראים לו טמפרמנט מוצאו גם כן בגוף האתרי. בואו ונדמיין אדם בעל מזג מלנכולי והוא לעולם לא יוצא מדימוי מסוים שהוא תמיד חושב עליו. זה משהו מאוד שונה ממזג סנגויני או פלגמטי, היכן שהדימוי פשוט נעלם. מזג מלנכולי פועל בצורה מזיקה על בריאותו של האדם באופן שאותו תיארנו, בעוד מזג סנגויני יכול בדרך מסוימת להיות מאוד מועיל. כמובן דברים שכאלה לא צריכים להילקח באופן כזה שאתם מגיעים למסקנה שהאדם צריך לנסות לשכוח הכל. אבל אתם יכולים לראות שהצד הבריא והמועיל של מזג סנגויני או פלגמטי והצד הלא בריא של המזג המלנכולי ניתנים להסבר בדיוק על ידי דברים אלה שזה עתה למדנו. זה טבעי לשאול מדוע מזג פלגמטי פועל גם כן בדרך הנכונה. אדם פלגמטי שחושב רק מחשבות נדושות שוכח אותן בקלות. זה יהיה טוב לבריאותו. אבל אם, מצד שני, הוא אינו חושב שום מחשבות מלבד אלה, זה לא יהיה טוב עבורו כלל. זה נהיה מסובך מאוד.

השאלה אם שיכחה היא רק פגם בטבע האנושי או משהו שמועיל, נענתה על ידי מדע הרוח. אנו גם רואים שאימפולס מוסרי חזק יכול לבוא מהידע של דברים שכאלה. אם אדם מאמין שזה לטובתו – צריך לקחת את זה באופן אובייקטיבי למדי – כדי שיוכל לשכוח דברים מעליבים ולא צודקים שנעשים לו, ואז אימפולס שונה למדי עובד בתוכו. אבל כל עוד הוא מאמין שזה לא משנה כלל, אזי שום כמות של הטפות לא תעזור. כאשר הוא יודע שהוא צריך לשכוח לטובתו, הוא ייתן לאימפולס זה לעבוד עליו בדרך שונה למדי. אתם לא צריכים לקרוא לו מייד אגואיסט. מוטב לבטא זאת כך: אם אני חולה וחלש, ואם אני הורס את בריאותי באופן רוחני, פסיכולוגי ופיזי, אני חסר ערך עבור העולם. אנו יכולים גם לתאר את השאלה של בריאות מנקודת ראות אחרת לגמרי. אם אדם הוא אגואיסט מושלם הוא לא ירוויח הרבה מסידור שכזה. אבל כל מי שיש לו מחשבות טובות על האנושות בליבו ולכן הוא נחוש בדעתו לעבוד למענה – וגם, באופן בלתי ישיר, ליבו טוב – אם הוא במצב לחשוב על כך, הוא יקטוף גם פירות מוסריים ממצב שכזה. ואנו נראה שאם מדע הרוח פועל לתוך חיי אנוש על ידי שהוא מראה לאדם את האמת אודות נסיבות רוחיות, זה ייתן לאדם את האימפולסים המוסריים והאתיים הגדולים ביותר, כמו ששום ידע אחר ושום פקודות מוסריות לא יכולות לתת. ידע של העובדות של עולם הרוח, כפי שנמסר על ידי מדע הרוח, הוא לכן, אימפולס רב-עוצמה אשר גם ביחס לתחום המוסרי יכול להביא להתקדמות הגדולה ביותר בחיי האדם.

————————————————————————————————-

  1. שרלמנג' – מלך צרפתי מימי הביניים – הערת המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *