יסודות האזוטריות – 05

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה חמישית

ברלין, 30.9.1905

תמיד הודגש שבכדי להתקדם בחומר אוקולטי אדם צריך להיות חיובי ככול הניתן ושלילי מעט ככל האפשר. אדם צריך לדבר פחות אודות מה שלא ויותר אודות מה שכן. כאשר זה מתורגל בחיים הרגילים זה משמש כהכנה לעבודה בספירה האוקולטית. האוקולטיסט חייב שלא לשאול: האם לאבן יש חיים? אלא היכן נמצאים החיים של האבן? היכן ניתן למצוא את תודעת ממלכת המינרלים? זוהי הצורה הגבוהה ביותר של חוסר-ביקורתיות. זוהי הגישה הנפשית אשר חייבים לטפח במיוחד ביחס לשאלות הגבוהות ביותר.

בחיים הרגילים אנו מפרידים בין שלושה מצבים גשמיים: המוצק, הנוזלי והגזי או האווירי. המוצק חייב להיות מובדל מהמינרל. אוויר ומים מהווים גם כן מינראלים. הכתבים התיאוסופיים מוסיפים לזה, ארבעה מצבים נוספים עדינים יותר של חומר. היסוד הראשון שהוא עדין יותר מהאוויר הוא זה שגורם לו להתפשט, שתמיד מגדיל את תכולתו המרחבית. מה שגורם לאוויר להתפשט בדרך זו הוא החום. זוהי באמת סובסטאנציה אתרית עדינה, הדרגה הראשונה של האתר, אתר החום. הסוג השני של האתר, הוא אתר האור. גוף זוהר שולח החוצה צורה של חומר שמתוארת בתיאוסופיה כאתר האור. סוג האתר השלישי הוא הנושא של כל מה שמעניק צורה לחומר העדין ביותר, האתר המעצב, אשר קרוי גם האתר הכימי. זהו האתר המחולל את איחוד החמצן עם המימן. והאתר העדין ביותר מכולם הוא זה המפיח חיים: פראנה (Prana), או אתר החיים.

המדע משליך ביחד את כל ארבעת הסוגים של האתר. בכל זאת בעתיד הוא יבדיל בהדרגה ביניהם בדרך זו. תיאורינו מתאים לזה של הדרך הרוזנקרויצרית, שעה שהספרות ההודית מדברת על ארבע דרגות שונות של אתר.

ראשית, הבה ניטול כל דבר שהוא מוצק. מה שמהווה מוצק ניראה לכאורה חסר חיים. כאשר אדם מעביר עצמו אל תוך החיים של המוצק, דבר המתאפשר באמצעות חיים בהכרה ערה במצב שתואר כעולם החלום, וכאשר אדם מבקש לגלות את המוצק, למשל באמצעות כניסה לנוף הררי סלעי, אז הוא מרגיש בתוכו שחייו העצמיים משתנים, אדם מרגיש חיים היוצרים גלים קטנים דרכו. הוא אינו נוכח שם עם תודעה, אלא עם גוף החיים שלו, הגוף האתרי. הוא נמצא אז במקום, במצב שנקרא המישור של המהה-פארה-נירוונה (Maha-para-nirvana). במישור זה של המהה-פארה-נירוונה ניתן למצוא את חיי המוצק. מישור זה מהווה את קוטבו האחר של המוצק. באמצעות חיים במישור המהה-פארה-נירוונה אדם רוכש אמצעי קליטה אחרים. כאשר האדם חוזר הוא התנסה בפעילות של ישויות במישור המהה-פרה-נירוונה. זהו המקום בו חיי האבן המוצקה מתקיימים.

שנית, לאחר המוצק נמצא הנוזל, המים. כאשר במצב חלימה אדם מעביר עצמו אל תוך הים, אז הוא נעשה חדור בחיי הנוזל על המישור של הפארה-נירוונה (Para-nirvana). באמצעות הליך זה אדם לומד לדעת משהו אודות המישורים השונים.

שלישית, כאשר אדם מעביר עצמו בחלום אל תוך היסוד המעצב-אויר, הוא מוצא עצמו במישור הנירוונה. המשמעות המילולית של המילה נירוונה היא: 'להיכבות', כמו שמכבים אש. כאשר אדם מחפש בזה חיים, הוא נמצא עם חייו העצמיים במישור הנירוונה (Nirvana). הוא שואף אוויר. כאשר הוא מתנסה בתוכו בחיי האוויר, אז הוא נמצא על הדרך אל מישור הנירוונה. זוהי הסיבה לתרגילי הנשימה של היוגים. אין איש המסוגל להגיע למישור הנירוונה ללא תרגול מעשי של תרגילי נשימה. כאשר הם מוצאים לפועל בצורה שגויה הם מהווים רק תרגלי האטה-יוגה (Hatha-Yoga), אחרת הם מהווים תרגילים של ראג'ה-יוגה (Raja-Yoga). אדם למעשה שואף חיים: את מישור הנירוונה.

רביעית, מתחת למישור הנירוונה נימצא המישור של הבודהי (Buddhi) או השושופטי (Shushupti). כאן החום מוצא את חייו. כאשר הבודהי מפותח באדם, כל הקמה (Kama)[1] מומרת לחוסר אנוכיות, לאהבה. החיות שלא פיתחו חום הן גם ללא תשוקות. ברמות גבוהות יותר האדם חייב להשיג שוב את המצב חסר התשוקות הזה, מאחר וחייו מתקיימים במישור של השושופטי.

חמישית, כאן מגיע הדווכאן או המישור המנטאלי. מכאן נובע הקשר הפנימי שבין החוכמה לאור. כאשר בתודעה חלומית אדם מתנסה באור, אדם חווה חוכמה בתוכו. זהו היה תמיד המצב כאשר האל גילה עצמו באור. בסנה הבוער, כלומר באור, יהווה הופיע בפני משה בכדי לגלות חוכמה.

השישי הוא המישור האסטרלי. במישור זה לאתר הכימי יש את חייו. הסהרורי קולט במישור האסטרלי את האיכויות של הכימיקאלים, את המאפיינים הכימיים, מאחר וכאן מתקיימים חיי האתר הכימי.

השביעי הוא המישור הפיסי. כאן אתר החיים חי ביסוד של עצמו. באמצעות אתר החיים אדם קולט חיים. אתר זה קרוי גם האתר האטומי, מאחר ובמישור זה הוא מוצא את חייו העצמיים, את נקודת המרכז שלו. כל מה שחי במישור מסוים מוצא באותו המישור גם את נקודת המרכז שלו.

למעשה כל דבר מסביבנו מכיל את שבעת המישורים. אנו חייבים רק לשאול: היכן מתקיימים חיי היסוד המוצק, היסוד הגזי וכ"ו.

שמענו עכשיו שהחום מוצא את חייו במישור הבודהי או השושופטי. כך בין כל הדברים מתקיימים יחסים מוגדרים. מרשים ביותר הוא היחס שבין האוזן לדיבור. באבולוציה האוזן הייתה נוכחת הרבה לפני הדיבור. האוזן היא האיבר הקולט. דיבור הוא האיבר שמייצר צליל. השניים הללו, האוזן והדיבור, שייכים ביסודם אחד לשני. צליל כפי שהוא מתגלה הוא תוצאה של תנודות באוויר, וכל צליל בודד מתעורר מתוך תנודה מיוחדת. כאשר אתם לומדים מה מתקיים בחוץ, מחוצה לכם, כצליל, אז אתם לומדים את האריתמטיקה של האוויר

חלל שלא הובדל יהיה חסר צליל. חלל המאורגן בצורה אריתמטית מפיק צליל. כאן יש לנו דוגמה כיצד אדם יכול להתבונן אל תוך הרשומות האקאשיות. אם אדם יכול להתרומם לקליטת האריתמטיקה הפנימית שנשמרה מהצליל בחלל, אז בכל זמן אדם יכול לשמוע שוב צליל שמישהו דיבר. למשל אדם יכול לשמוע את מה שנאמר על ידי קיסר בחציית הרוביקון. האריתמטיקה הפנימית של הצליל עדיין קיימת ברשומות האקאשיות. צליל מקביל למשהו לו אנו קוראים מאנאס (Manas). מה שהאוזן מתנסה בו כצליל הוא חוכמת העולם. בקליטת צליל אדם שומע את חוכמת העולם. בפעולת הדיבור אדם מביא עימו את חוכמת העולם. מה שהוא אריתמטי בדיבורנו נשאר ברשומות האקאשיות. כאשר הוא שומע או מדבר אדם מבטא עצמו ישירות בחוכמה. בזמננו חשיבה היא הצורה בה אדם יכול להביא את רצונו לידי ביטוי בדיבור. כיום אנו יכולים לגלות את הרצון רק באמצעות החשיבה. רק מאוחר יותר יהיה זה אפשרי עבור האדם, לנשא עצמו מעל הרמה של החשיבה, בכדי לגלות את הרצון (ישירות) בדיבור.

הצעד הבא קשור עם החום. את מקור פעילות האדם יש לחפש בחום הפנימי שזורם ממנו החוצה. הקרמה מתעוררת מתוך מה שנובע מתוך החום: תאוות, דחפים, אינסטינקטים, תשוקות, רצונות וכן הלאה. כשם שהאיבר המקביל לאוזן הוא איבר הדיבור, כך האיבר המקביל לחום הלב הוא בלוטת יותרת המוח, ההיפופיזה. הלב אוסף את החום מבחוץ, כפי שהאוזן עושה עם הצליל. בזה הוא קולט את חום העולם. האיבר המקביל שאנו חייבים שיהיה בבעלותנו בכדי לייצר חום באופן מודע, הוא בלוטת יותרת המוח בראש, שבזמן הנוכחי נמצאת רק בראשית התפתחותה. כשם שאדם קולט עם אוזנו ומפיק צלילים עם בית הקול, הגרון, כך הוא אוסף את חום העולם ומרשה לו לזרום הלאה שוב דרך בלוטת יותרת המוח. ברגע שיכולת זו תושג, הלב ייעשה לאיבר לו הוא יועד. בספירה של מייבל קולינס 'אור על השביל' ישנה התייחסות לכך: "לפני שהנפש תוכל להתייצב בנוכחות המסטרים, רגליה צריכות להישטף בדם הלב." אז דם ליבנו יזרום החוצה כמו שהיום מילותינו זורמות החוצה אל העולם. בעתיד, חום הנפש יציף את האדם.

קצת עמוק יותר בתוך האבולוציה לאחר איבר החום ניצב איבר הראייה. במהלך האבולוציה איברי השמיעה, החום והראייה, הופיעו זה לאחר זה ברצף. איבר הראייה נמצא רק בשלב של קליטה, אבל האוזן נמצאת כבר בשלב של הבחנה, למשל בצליל הפעמון נמצאת ישותו הפנימית ביותר. חום חייב לזרום מתוך הישות עצמה. העין רואה רק את הבבואה, האוזן מבחינה במציאות הפנימית ביותר. ההבחנה של החום היא הקליטה של משהו הקורן החוצה. קיים היום איבר שיהפוך בעתיד לאיבר ראייה אקטיבי. הוא נמצא כעת בצורת נבט בבלוטת האצטרובל, האיפיפיזיס, האיבר שיעניק ממשות לבבואות המיוצרות כיום על ידי העיניים. שני איברים אלו, בלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח כאיברים אקטיביים, חייבים להתפתח לאיבר של ראייה (עין) ואיבר של חום (לב). כיום דמיון הוא השלב המקדים המוביל לכוח היצירה שיגיע מאוחר יותר. כרגע לאדם יש לכל היותר אימגינציה. מאוחר יותר הוא יהיה בעל כוח מאגי. זהו כוח הקריה-שאקטי (Kriya-shakti). הוא מתפתח בהתאמה להתפתחות הפיסית של בלוטת האצטרובל.

היחסים ההדדיים בין האוזן לבית הקול (הגרון) הם בעלי מודל (דגם) נבואי. חשיבה תוחדר בעתיד בחום, ומאוחר יותר אדם ילמד ליצור בעצמו. בהתחלה הוא ילמד ליצור תמונה, ואז ליצור ולשגר הלאה קרינה, ולבסוף ליצור ישויות. הבונים החופשיים קוראים לזה שלושת הכוחות: חוכמה, דמיון (יופי) וכוח. (ראה האגדה של גיתה).[2]

החום מוצא את חייו במישור השושופטי. לעשות בזה שימוש מודע אפשרי עבור מי שמבין ושולט בחיי החום, כפי שבמשמעות מסוימת האדם שולט היום בחיי האוויר. בהתפתחותו אדם חייב לגשת אל הכוחות שבמישור השושופטי (בודהי-מאנאס). לתקופת תת-הגזע החמישית יש בעיקר את התפקיד של פיתוח הקמה-מאנס. אנו מוצאים מאנאס בכל דבר המוצב בשירות רוח האדם. תקופתנו הציבה את כוחותיה הגבוהים ביותר לשירות צרכים אלו, בעוד שהחיה מסופקת ללא הישגים כאלו.

כעת הבודהי-מאנס חייב גם הוא להתחיל את התפתחותו. אדם חייב ללמוד משהו שמעבר לדיבור. כוח אחר חייב להתאחד עם הדיבור, משהו כמו זה שאנו מוצאים בכתביו של טולסטוי. אין זה כל כך מה שהוא אומר, אלא שמאחורי מה שהוא אומר ניצב כוח יסודי הנושא בתוכו משהו מהבודהי-מאנס, שחייב לחדור כעת לציביליזציה שלנו. הכתבים של טולסטוי פועלים בחוזקה כה רבה משום שהם ניצבים באופן מודע כניגוד לתרבות האירופאית המערבית ומכילים משהו חדש ויסודי. ברבריות מסוימת שעדיין מוכלת בהם תובא לידי איזון בשלב מאוחר יותר. טולסטוי משמש ככלי קטן בידי כוח רוחי גבוה יותר שעמד גם מאחורי המקודש הגותי אולפילס (Ulfilas). כוח רוחי זה משתמש בטולסטוי ככלי שלו.

——————————————————————————

  1. Kama – אסטרליות כללית, כלומר סובסטאנציה של תשוקות ותאוות.
    ראה מילון מונחים תיאוסופים-הודים בסוף הספר.
  2. האגדה של גיתה אודות הנחש הירוקה והחבצלת היפה, הוצא לאור לראשונה ב-1975. יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: מהות רוחו של גיתה (הרצאה של רודולף שטיינר וגם האגדה של גיתה). ראה: רודולף שטיינר 'הסטנדארטים של הנפש לפי גיתה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *