יחסי קארמה כרך 5
רודולף שטיינר
7 הרצאות שניתנו בפראג ובפאריס בין 29 במרס לבין 25 במאי 1924. GA 239
תורגמו מגרמנית לאנגלית ע”י D.S.Osmond.
תרגמו לעברית: בן-ציון פורת ועציון בקר
הערות ותיקונים: משה בר-נס, רונן האן, דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
פרק חמישי
פריז, 23 במאי 1924
[לפני תחילת ההרצאה, ד”ר שטיינר בירך את הקהל – אשר כלל רק חברים בחברה האנתרופוסופית – והתייחס בקצרה לחשיבות והתוצאות של כנס היסוד שנערך בדורנאך בחודש דצמבר 1923.]
ידידיי היקרים:
בפעם האחרונה שהייתי יכול לדבר לפחות עם חלק מכם, הגיתהאנום הראשון בדורנאך היה עדיין קיים. היה זה עונג רב עבורי בעת ההיא להרצות למספר ידידים מצרפת וכעת עונג זה חוזר ונשנה, לאחר שהוזמנתי לדבר גם כאן אודות נושאים בעלי עניין יסודי באנתרופוסופיה. אני מודה לאותם החברים, במיוחד לעלמה סאורוויין, להזמנתם האדיבה, והנני אסיר תודה גם לד”ר ג’ולס סאורוויין, שתרגם את ההרצאות בדורנאך בכישרון רב כול כך, ומילא משימה זאת גם כאן בפריס.
שינויים מסוימים חלו בתנועה האנתרופוסופית, עקב העובדה שמיד לאחר אסון השריפה, היה ביכולתנו לקיים את מפגש חג המולד, שהנני מאמין, נתן דחף חדש לתנועה האנתרופוסופית – מעל לכול לתוכנה של הפעילות האנתרופוסופית. המאפיין החדש בתנועה הוא שאני בעצמי התחייבתי לקחת את הנשיאות, כשעד עתה ראיתי את עצמי כמורה בלבד. ההחלטה שהיה עלי לקבל הייתה גורלית מאד, גם ביחס לעולם הרוח. היתה זאת החלטה מסוכנת, מפני שמשמעות תפיסתי את המנהיגות החיצונית של החברה עלולה הייתה לצמצם את ההתגלויות מישויות רוחיות – והתגלויות כאלה הן חיוניות באופן ברור להפצת האנתרופוסופיה. אך היום יש ביכולתי לזהות את העובדה המשמעותית ביותר שמאז מפגש חג המולד הדחף החייב להגיע מעולמות הרוח למטה כדי שהתנועה האנתרופוסופית תתקדם באמת, התעצם אפילו יותר. כתוצאה מכך, מאז מפגש חג המולד תנועתנו נהייתה, ותמשיך להיעשות, יותר ויותר אזוטרית במובן האמיתי של המילה. בקשר לזה, בכול אופן, זה חייב להיות מובן שכוחות מתנגדים חזקים מאד, כוחות דמוניים, נלחמים נגד התנועה. יש לקוות, אף-על-פי-כן, שהכוחות שמאחורי הברית שאנו מסוגלים לייסד במפגש המולד עם הכוחות הרוחיים הטובים, תוכל להכניע בעתיד את כול אותם כוחות עוינים בתחום הרוחי המנצלים בני אדם על-פני האדמה להשגת תכליותיהם.
בשלוש ההרצאות האלו אני חפץ לדבר כיצד האנתרופוסופיה יכולה לחיות כיֶדע אודות הרוחי בעולם ובבני האדם – ידע המסוגל לעורר אימפולסים וכוחות פנימיים בחיי המוסר והדת בנפשו של האדם. כיוון שזה יתאפשר תמיד, האנתרופוסופיה יכולה להביא לאנושות משהו השונה לחלוטין ממה שנוצר על ידי התרבות במאות השנים האחרונות. תרבות זאת סבלה למעשה מהתפצלות של צורות ידע מזהירות: מדע הטבע, כלכלה ופילוסופיה. אבל כול הידע הזה מעסיק את הראש לבדו, בה בשעה שאימפולסים מוסריים-דתיים חייבים לנבוע מהלב. אכן, האימפולסים האלו התקיימו כאידיאלים; אבל בין אם האידיאלים והרגשות הקשורים עימם הינם חזקים דיים כדי ליצור את העולמות העתידיים, בעת שהעולם הפיזי הנוכחי חלף ועבר, הינה שאלה שהמדע המודרני איננו מסוגל לענות עליה. מה שנבע מהמדע המודרני הינו הספק הנפוץ והאופייני לתקופה הנוכחית ולתקופה שאך זה חלפה.
בתור התחלה אני חפץ לבחון שלושה צדדים של חיי האדם. אנחנו עצמנו, גורלותינו, מחוברים ללא הפרדה עם החיים האלה מלידה ועד למוות. לידה, או נכון יותר התעברות, הינה הגבול מכיוון אחד; מוות הינו הגבול מהכיוון השני. לידה ומיתה אינם חיים; הם בפשטות ההתחלה והסוף של החיים הפיזיים. והשאלה הינה זאת: האם ניתן לפנות אל הלידה והמיתה כשלעצמם באותה גישה נפשית שבעזרתה אנו בוחנים את חיינו, או את חייהם של האחרים, בין הלידה והמוות, או שגישתנו לגבולות הממשיים של לידה ומיתה חייבת להיות מזווית ראייה אחרת? לפיכך הפן של המוות, שמציב גבול רב משמעותי לחיי האדם, יהיה הנושא הראשון של שיעורנו היום.
בסוף חייו הארציים של האדם הוא מאבד באמצעות המוות את הגוף הפיזי אותו אנו רואים לפנינו. האדמה משתלטת עליו, בין אם באמצעות האלמנטים שלה בזמן הקבורה, או באמצעות האש בזמן שריפת הגווייה. מה יכולה לעשות האדמה לחלק של האדם אותו אנו תופסים בחושים הפיזיים? כול מה שיכולה לעשות האדמה זה להרוס אותו. חִשבו על הכוחות בטבע הסובב אותנו. הם לא בונים דבר כשגוויית האדם נמסרת להם; הם פשוט הורסים אותה. כוחות הטבע הסובבים אותנו אינם נמצאים שם לצורכי בנייה מחדש, משום שגוף האדם מתפורר בעת שהוא עובר לרשותם. לפיכך חייב להיות משהו שונה הבונה את גוף האדם, משהו השונה מהכוחות הארציים, משום שאלו מביאים להריסתו.
מאידך גיסא, אם מות האדם נלמד עם כוחות ההכרה המופעלים בנפש באמצעות תרגילים מתאימים, הרי שהכול מציג פן שונה. בכישורי ההכרה הרגילים אנו רואים את הגופה ולא שום דבר אחר. אבל בעת שאנו מפתחים אימגינציות באמצעות התרגילים האלו – השלב הראשון של ידע עילאי המתואר בספרי – אזי המוות מותמר לגמרי. במוות מנתק האדם את עצמו מלפיתת האדמה; ואם אנו מטפחים אימגינציות, הרי שאנו רואים בחזיון ישיר, בתמונות חיות, שבמוות האדם מתרומם מגופתו – הוא איננו מת. בשלב הידע האימגינטיבי, המוות הפיזי מותמר ללידה רוחית. לפני המוות, עומד שם האדם כאדם ארצי. הוא יכול לומר: “אני כאן, במקום זה; העולם נמצא מחוצה לי”. – אבל ברגע שמתרחש המוות האדם עצמו איננו היכן שגופתו מוטלת. הוא מתחיל את קיומו במרחבי היקום הניכרים; הוא מתאחד עם העולם שעד כה הוא רק התבונן בו. העולם מחוץ לגופו נעשה כעת לשדה התנסותו ועל ידי כך, מה שעד כה היה העולם הפנימי הופך לעולם החיצוני, מה שעד כה היה חיצוני נעשה לעולם הפנימי. אנו חולפים מבעד לקיומנו האישי אל קיום עולמי. האדמה – כך זה נראה להכרה אימגינטיבית – מאפשרת לנו לעבור את המוות. האדמה מתגלית להכרה אימגינטיבית כנושאת המוות ביקום. בכול ספירה שבה מבקרים בני האדם לא נמצא את המוות בחיים פיזיים או רוחיים, פרט לאדמה. מאחר וברגע שהאדם חולף מבעד למוות ומתאחד עם היקום, הפן השני מגלה את עצמו – הפן שבו מרחבי החלל מופיעים מלאים בכול מקום עם מחשבות קוסמיות. משום שהחיזיון האימגינטיבי, ועבור האדם עצמו שחלף מבעד למוות, הקוסמוס כולו פועל יחד עם מחשבות קוסמיות, החיות ושוזרות במרחבי החלל. הפן המרחבי הופך לגלאי הגדול. כשחלף מבעד למוות האדם נכנס לעולם של מחשבות קוסמיות; כול דבר פועל ושוזר במחשבות קוסמיות. זהו הפן השני.
כשאנו פוגשים אדם בחיים הארציים, הוא נמצא שם בפנינו בראש ובראשונה כאישיות. הוא חייב לדבר אם אנו אמורים לדעת את מחשבותיו. כך אנו אומרים: “המחשבות נמצאות בתוכו; הן מועברות אלינו באמצעות דיבורו”. אנו לא מגלים בשום מקום בתחום החיים הארציים מחשבות העומדות מכוח עצמן. הן קיימות רק בבני אדם, והן יוצאות מבני אדם. כשאנו חולפים מהספירה הארצית של המוות לספֵרת-מרחב המחשבות, הרי שבהתחלה איננו פוגשים בשום ישויות במעמקי המרחב – לא באֵלים ולא בבני אדם – אבל בכול מקום אנו פוגשים במחשבות קוסמיות. לאחר המעבר דרך המוות אל מעמקי המרחב הקוסמי, הרי זה ידמה לפגישת אדם בעולם הפיזי כשאנו קולטים רק את מחשבותיו מבלי לראות אותו עצמו. היינו אמורים לראות ענן של מחשבות. לאחר המוות אין אנו נפגשים בתחילה עם ישויות; אנו פוגשים במחשבות, בעולם האינטליגנציה הקוסמית.
בספירה זאת של אינטליגנציה קוסמית חי האדם ימים אחדים לאחר מותו. ובמארג המחשבות הקוסמיות מופיע שם כביכול ענן ייחודי שבו הוא רואה את רשומת מהלך חייו הארציים האחרונים. רשומה זאת חקוקה באינטליגנציה הקוסמית. במשך כמה ימים הוא מתבונן בכול חייו בתמונת ענק סימולטאנית אחת. במהלך הימים הבודדים האלה מה שנחקק באינטליגנציה הקוסמית הולך ומחוויר בהתמדה. רשומת הדברים מתפשטת אל תוך החלל הקוסמי ונמוגה. בה בשעה שבסוף החיים הארציים מופיע הפן של המוות, כמה ימים לאחר תום ההתנסות הזאת באה ההעלמות למרחב הקוסמי. כך, לאחר הפן הראשון, אותו אנו יכולים לכנות הפן של המוות, יש לנו את הפן השני, אותו אנו יכולים לכנות הפן של הֵעלמות החיים הארציים. לאחר המוות קיים למעשה לכול בן אדם רגע של חרדה נוראית שהוא עלול לאבד את עצמו, יחד עם כול חייו הארציים, במרחב הקוסמי.
אם אנו חפצים בהבנה נוספת של התנסויות האדם לאחר המוות, הידע האימגינטיבי יימצא כבלתי מספיק; אנו חייבים להמשיך לשלב השני של ידע עילאי, לאינספיראציה. נוכח הידע האימגינטיבי ניצבות תמונות – תמונות הדומות לתמונות-חלום, פרט לזה שלעולם לא נחוש משוכנעים בשום ממשות מאחוריהן, בה בשעה שהתמונות של האימגינציה, באמצעות האיכות הפנימית שלהן, מבטאות תמיד את הממשות. באמצעות האימגינציה אנו חיים בעולם-תמונתי שלמרות זאת הינו ממשי. חייבים להתעלות מעבר לעולם-התמונות, אם אנו חפצים לראות במה מתנסה האדם לאחר המוות, לאחר שחלפו הימים הבודדים שבהם הוא שב ומתבונן בחייו.
האינספיראציה, שחייבת להירכש לאחר או במשך שלב האימגינציה, אינה מראה שום תמונות; במקום תמונות קיימת שמיעה רוחית. ידע באמצעות אינספירציה סופג אינטליגנציה קוסמית, מחשבות קוסמיות, באופן כזה שהן עשויות להישמע באופן רוחי. מכול הצדדים מהדהדת המילה הרוחית, מציינת באופן ברור כי קיימת ממשות מאחוריה. קודם מופיעה ההכרזה; אזי בעת שמתמסר האדם לאינספירציה הזאת, הוא מתחיל, באינטואיציה, לתפוס מאחורי המחשבות הקוסמיות, את הישויות של היקום עצמן. תמונות של הרוחי נקלטות באימיגינציה; באינספירציה הרוחי מדבר; אינטואיציה מָבְחִינָה בישויות עצמן. אני אמרתי שהעולם מלא במחשבות קוסמיות. אלו כשלעצמן אינן מצביעות מיד כלפי ישויות; אבל אנו מתוודעים בסופו של דבר למילים מאחורי המחשבות ואז להתבוננות באמצעות אינטואיציה, בישויות של היקום.
הפן הראשון של קיום האדם הינו פן המוות – זהו הפן הארצי; הפן השני מוביל אותנו החוצה אל המרחב הקוסמי, שבו, כבני אדם ארציים, היינו מתבוננים בצורה אחרת ללא שום הבנה; זהו הפן של העלמות חיי האדם. הפן השלישי מייצג את הגבול של המרחב הנראה לעין: זהו הפן של הכוכבים. אבל הכוכבים אינם מופיעים כפי שהם נראים לראיה הפיזית. עבור ראיה פיזית הכוכבים הינם נקודות של זוהר בגבולות המרחב בכיוון שאליו אנו מתבוננים. אם רכשנו את היכולת של ידע אינטואיטיבי, הרי שהכוכבים הינם המגלים של ישויות קוסמיות, ישויות רוחיות. ובאמצעות אינטואיציה אנו צופים ביקום הרוחי, במקום בכוכבים הפיזיים, מושבות של ישויות רוחיות במקומות אותם אנו תופסים כמיקומם של הכוכבים הפיזיים. הפן השלישי הוא הפן של הכוכבים. לאחר שלמדנו להכיר את המוות, לאחר שהכרנו את האינטליגנציה הקוסמית במעמקי המרחב, פן שלישי זה מוביל אותנו לספירות של הישויות הקוסמיות – רוחיות ובאמצעותם לספירה של הכוכבים. וכפי שהאדמה קיבלה את האדם בין הלידה למוות, אזי, בעת שהוא חצה את התהום אל האינטליגנציה הקוסמית כמה ימים לאחר מותו, הוא מתקבל לעולם הכוכבים. עלי אדמות הוא היה אדם ארצי בקרב ישויות – ארציות; לאחר המוות הוא נהיה לישות שמיימית בקרב ישויות שמיימיות.
הספירה הראשונה אליה נכנס האדם הינה ספֵרת – הירח; לאחר מכן הוא עובר אל ספירות קוסמיות אחרות. ברגע המוות הוא עדיין משתייך לספֵרת האדמה. אבל באותו רגע, כול מה שנמצא בתחום הידע הארצי מאבד את משמעותו. עלי אדמות נמצאים חומרים שונים, מתכות שונות, וכן הלאה. ברגע המוות חדלה כול ההפרדה הזאת. כול החומרים המוצקים החיצוניים הינם ארציים; ברגע המוות חי האדם באדמה, מים, אוויר וחום. בספירה של אינטליגנציה קוסמית הוא רואה את חייו הוא; הוא נמצא בין תחום האדמה לתחום השמים. כמה ימים לאחר המוות הוא נכנס לתחום השמים: תחילה, לספֵרת – הירח. בספֵרת – הירח הזאת אנו פוגשים בישויות קוסמיות בפעם הראשונה. אבל ישויות קוסמיות אלו הינן למעשה דומות לבני אדם, משום שפעם בעבר הן היו עמנו עלי אדמות. בספרָי תוכלו לקרוא כיצד הירח הפיזי היה מאוחד פעם עם האדמה ואז נפרד ממנה כדי ליצור גוף קוסמי עצמאי. אבל לא היה זה הירח הפיזי לבדו שנפרד מהאדמה. פעם היו בקרב בני האדם עלי אדמות מורים קדומים דגולים; הם היו אלו שהביאו את החוכמה הקדומה לאנושות. המורים הדגולים האלו לא נכחו עלי אדמות בגופים אנושיים פיזיים, אלא רק בגופים אתריים. כשקיבל אדם הנחיה מהם, הוא ספג זאת בפנימיותו. במשך הזמן, כשהירח נפרד מהאדמה, מורים קדומים אלו יצאו עימו ויצרו מושבה של ישויות ירחיות. מורים קדומים אלו של המין האנושי, שנפרדו זה זמן רב מהאדמה, הינם הישויות הקוסמיות הראשונות שבהם נפגשים כמה ימים לאחר המוות.
החיים אותם מעבירים עם ישויות הירח במשך התקופה הזאת לאחר המוות קשורים באופן ראוי לציון עם הקיום הארצי. אפשר לדמות שחיי האדם לאחר המוות הינם יותר חולפים, פחות מוחשיים, מאשר החיים הארציים. אולם במובן מסוים, אין הדבר כך. אם יתאפשר לנו לעקוב אחרי חוויות האדם לאחר המוות בראייה על-חושית, אנו נגלה כי יש להם השפעה הרבה יותר גדולה עליו למשך זמן רב מאשר כול דבר בחיים הארציים, שבהשוואה, כמוהם כחלום. תקופה זאת, לאחר המוות, נמשכת כשליש מהזמן עלי אדמות. מה שמתנסים בו כעת משתנה עם אינדיבידואלים שונים. כשמתבונן האדם אל חייו הארציים הקודמים הוא נכנע לאשליה. הוא רואה רק את הימים ואיננו מתייחס למה שהוא התנסה באופן רוחי בשינה. אם איננו מכור לשינה באופן מיוחד, עשוי האדם, בדרך כלל, לבלות כשליש מחייו במצב זה. לאחר המוות הוא עובר מבעד כול זאת בקשר מודע עם ישויות הירח. אנו חיים באמצעות החוויות האלו משום שהמורים הקדומים הדגולים של האנושות יוצקים את מהות הווייתם לתוכנו, חיים בנו ועימנו; אנו חיים תוך כדי ההתנסויות הבלתי מודעות של הלילות עלי אדמות כממשות גדולה הרבה יותר מאשר של החיים הארציים.
הרשו לי לתאר זאת באמצעות דוגמא. ייתכן וכמה מכם מכירים את מחזות המיסתורין שלי ותזכרו בדמות אחת בשם שטראדר. שטראדר הינו דמות המבוססת על אישיות שכעת מתה אבל הייתה בחיים בעת ששלושת המחזות הראשונים נכתבו. לא היה זה עניין של תיאור חייו הארציים אבל הדמות התבססה על חייו של אדם שעניין אותי באופן מיוחד. הוא בא מנסיבות חיים פשוטות יחסית, בתחילה הוא נעשה לכומר, לאחר מכן הוא נטש את הכנסייה והפך למלומד חילוני עם מגמה רציונאליסטית מסוימת. כול מאבקו הפנימי של האיש הזה עניין אותי. ניסיתי להבין זאת באופן רוחי וכתבתי את מחזות המיסתורין תוך כדי צפייה בחייו הארציים. לאחר המוות התעניינותי בו איפשרה לי לעקוב אחריו במהלך תקופת הקיום שהוא בילה בספֵרת – הירח. כיום (1924) הוא עדיין באותה ספירה. מהרגע שהאינדיבידואליות הזאת הגיחה אלי, על כול הממשות העזה של החיים לאחר המוות, כול ההתעניינות שהייתה לי פעם בחייו הארציים נמוגה כליל. חייתי כעת יחד עם האינדיבידואליות הזאת לאחר מותה, וההשפעה עלי הייתה כזאת שלא הייתה לי ברירה מאשר לאפשר לדמות במחזה המיסתורין הרביעי למות, משום שהוא לא ניצב עוד לפני כאדם ארצי. זה צוטט פשוט לחיזוק ההצהרה שלהתנסות לאחר המוות יש עוצמה הרבה יותר גדולה, ממשות פנימית גדולה יותר, מאשר לחיים הארציים; האחרונים ישוו לחלום.
אנו חייבים לזכור שלאחר המוות האדם עובר אל היקום הגדול, אל הקוסמוס. הוא עצמו הופך כעת לקוסמוס. הוא חש את הקוסמוס כגופו, אבל הוא גם חש שמה שהיה מחוצה לו בחייו הארציים נמצא כעת בקרבו. נבחן דוגמא פשוטה. נניח שפעם נסחפת אחרי רגשותיך במהלך חייך הארציים והענקת למישהו חבטה שלא רק גרמה לו לכאב פיזי אלא גם לעוגמת נפש. תחת ההשפעה של ישויות הירח לאחר המוות אתה תחווה את התקרית הזאת באופן שונה. כאשר חבטת בכעס, אולי עם סיפוק פנימי מסוים, הרי שלא חשת את ייסוריו של האדם שחבטת בו. כעת, בספֵרת – הירח, אתה חווה את הכאב הפיזי והייסורים שהיה עליו לשאת. בספֵרת הירח אתה מתנסה במה שעשית או חשבת במהלך חייך הארציים, לא כמו שאתה חשת זאת, אלא כפי שזה השפיע על האדם האחר. לאחר המוות חי האדם בסדר הפוך, לתקופה התואמת לכשליש מתקופת חייו הארציים, את כול מה שהוא חשב וכול שגגה שהוא עשה במהלך חייו הארציים. זה מתגלה לפניו על ידי ישויות הירח כממשות עזה. בעת שליוויתי בפנימיותי את שטראדר, לדוגמא, בחייו שלאחר המוות – הוא נפטר ב- 1912 וכונה שטראדר במחזות המיסתורין למרות שזה לא היה שמו האמיתי – הוא חווה בתחילה מה שהוא חווה בסוף בחייו הארציים, אזי את ההתרחשויות המוקדמות יותר, וכן הלאה, בסדר הפוך. בזמן שהוא מופיע בפני נפשי הוא חי באמצעות הספירה הירחית מה שהוא חווה בשנת 1875. עד כה הוא הלך וחווה בסדר הפוך את הזמן שבין 1912 ו- 1875 וימשיך באותו הכיוון עד למועד הולדתו.
חיים אלה שלאחר המוות בספירה של ישויות הירח – שהיו פעם ישויות ארציות – נמשכים לכול אורכם כשליש מהזמן של חיי האדם. הזרע הראשון של מה שהוגשם כקארמה במהלכי החיים הארציים הבאים, מתעורר כאן. בחיים אלה, המקבילים לשליש ממהלך חייו הארצי, נעשה האדם מודע בפנימיותו, באמצעות תחושותיו ותפיסותיו, כיצד מעשיו השפיעו על אחרים. ואזי תשוקה עזה מתעוררת בקרבו כאדם-רוחי כי מה שהוא חווה כעת בספֵרת הירח כתוצאה של כול ענייניו עם בני אדם אחרים עלי אדמות יונח שוב עליו, כדי שיוכל להיווצר פיצוי. ההחלטה להגשים את ייעודו בהתאמה למעשיו הארציים ומחשבותיו הארציות מופיעה כשאיפה בסיום תקופת הירח. ואם שאיפה זו – העולה מתוך ההתנסות של כול חייו הארציים חזרה עד ללידה – נעדרת פחד, האדם מוכן להתקבל אל הספירה הבאה, ספֵרת-מרקורי, שאליה הוא אזי עובר. בספֵרת-מרקורי מדריכות אותו ישויות שאל תחומן הוא נכנס – ישויות שלא היו מעולם עלי אדמות, שהיו תמיד ישויות על חושיות; בתחומן הוא לומד כיצד לעצב את ייעודו העתידי. כך, כדי ללמוד מה עובר האדם בין מוות ללידה מחודשת, בהתאמה בקיומו הרוחי למה שהוא התנסה בין ישויות ארציות שבין לידה למוות, אנו חייבים לעקוב אחריו דרך ספֵרת מרקורי, ספֵרת וונוס וספֵרת השמש. משום שחיי האדם במלואם בנויים בקיום הארצי שבין לידה ומוות והקיום השמיימי שבין מוות ללידה חדשה. זה מבסס את חייו במלואם, ועל כך אנו נדבר בהרצאות הבאות.