ידע עצמי וההתנסות בכריסטוס

ידע עצמי וההתנסות בכריסטוס

רודולף שטיינר

GA221

דורנאך, 2.2.1923

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ידידיי היקרים,

נניח שאנחנו צופים בבעל חיים במהלך השנה. נגלה כי חייו עוקבים אחר מעגל עונות השנה. קחו לדוגמה חרק: בהתאם לעונות השנה הוא יעצב את הגולם, בעונה אחרת הוא יבקע מהגולם, בזמן אחר יטיל את ביציו וכן הלאה. אנו יכולים לעקוב אחר מהלך הטבע, לעקוב אחר שלבי חייו של חרק כזה, ולמצוא קשר מסוים ביניהם, שכן בעל החיים מארגן את חייו בהתאם לסביבתו הטבעית.

אם נמשיך ונתבונן על אנשים – נניח, אנשי אחת הקהילות האנושיות הגדולות יותר בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות האדמה – נגלה שגם הם חוו, פחות או יותר אינסטינקטיבית, את חיי הטבע. אולם ככל שהלכה והתפתחה האנושות, האינסטינקטים הללו, שאפשרו לאנשים לחוות את סביבתם הטבעית בצורה כה ישירה, נעלמו ברובם. אם כן, בקרב האנושות המתקדמת יותר לא נמצא את אותה הרמוניה ספונטנית – הרמוניה בין מה שעולה מהצד האנושי לבין הסביבה המיידית או הסביבה הטבעית. זה קשור לעובדה שהאנושות עצמה עוברת התפתחות המהווה את ההיסטוריה שלה, ותהווה שלמות אחת בתוך ההתפתחות הפלנטארית הארוכה של האדמה.

נחזור לדוגמה של בעלי החיים הנמוכים יותר, לחרק, שם העניינים הללו מתגלים בצורה הברורה ביותר, אנו מגלים כי ההתנסות שלו משתרעת על פני זמן קצר יחסית – שנה. ואז המחזור חוזר על עצמו. ביחס למין האנושי, חוק התפתחות מסוים עובר כחוט לאורך תקופות ארוכות של ההתפתחות הפלנטרית של אדמתנו, כפי שציינו שוב ושוב במהלך מחקרינו ההיסטוריים. התוודענו, למשל, לסוג הראיה העל-חושית האינסטינקטיבית שהייתה לעמים הקדומים. התודעה הציורית שלהם פחתה בהדרגה במהלך תקופת ביניים של ההתפתחות האנושית, ובסופו של דבר פינתה מקום לתודעה המודרנית האינטלקטואלית-מושגית. הזמן ההיסטורי הנוכחי, שראשיתו בשליש הראשון של המאה החמש עשרה, הוא זמן התפתחות נפש-התודעה. זה הזמן בו האדם יעבור במלואו ליכולת של חשיבה אינטלקטואלית במובנה הצר יותר, שתביא אותו אז לחלוטין לתודעה חופשית של העצמי.

אם ניקח בחשבון מרחב זמן ארוך יותר מנקודת מבט זו, נתחיל למצוא בהתפתחות האנושות חוקים שניתן לצפות בהם. אנו יכולים להשוות בין חוקים התפתחותיים אלה, לאלה אשר חווה למשל החרק במהלך השנה. בימי קדם אנשים חיו עדיין באופן אינסטינקטיבי יחד עם סביבתם הטבעית ועם מעגל הטבע, אך האינסטינקטים הללו פחות או יותר נעלמו, וכיום אנו חיים בתקופה שחיים פנימיים מודעים חייבים להחליף אותם. מה היה קורה בימינו אם אדם היה נותן את עצמו לגמרי למקריות! נניח שהוא לא היה אמור לאמץ שום עקרונות או כללים מנחים פנימיים, או שהוא לא אמר לעצמו ברגע מסוים: 'כך אתה צריך להתמצא' – נניח שהוא לא היה מגיע לאף התמצאות פנימית כזו אלא חי את חייו, מלידה ועד מוות, לפי כיוון המקריות. האדם, שמתוקף התפתחות הנפש הגבוהה שלו נמצא מעל בעלי החיים, היה שוקע בגלל האופן בו טיפל בחיי הנפש שלו, מתחת לרמת החיה.

אנו יכולים לומר כי לחרק יש כיוון מסוים בחייו דרך האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. התפתחותו לא נתונה למקריות, ומציבה את עצמה בתוך חוקים מסוימים בכל הצלחת שלב בחייו. עם זאת, המין האנושי הותיר אחריו את עידן הדו-קיום האינסטינקטיבי עם הטבע. במקרה של האדם זה היה משוחרר יותר מזה של בעלי החיים, אך עדיין אינסטינקטיבי. חייו קיבלו צורה חדשה יותר, מודעת יותר. עם זאת, אנו מוצאים שהאדם, למרות חיי הנפש הגבוהים שלו ויכולתו לחשוב, התמסר לחיים כאוטיים יותר. באופן מסוים, כשנעלמו האינסטינקטים שלו, הוא נפל מתחת לרמת החיות. עד כמה שנדגיש את צעדיו הנוספים של האדם קדימה, המתנשאים מעל בעלי החיים, עדיין צריך להודות שהוא איבד כיוון פנימי מסוים בחייו. את איכות הבימוי הזו של חייו אפשר היה למצוא שוב בכך שהוא רואה את עצמו כחבר בקבוצת המין האנושי של מאה זו או אחרת. וכשם שבצורת חיים נמוכה יותר, חודש ספטמבר תופס את מקומו במהלך השנה, כך גם מאה זו או אחרת תופסת את מקומה בכל התפתחות הפלנטה שלנו. האדם צריך להיות מודע כיצד חיי נפשו ממוקמים היסטורית בתקופה מסוימת.

זהו רעיון שאליו האדם צריך להתרגל כדי להיכנס עוד יותר אל התפתחותה של נפש התודעה. עליו להיות מסוגל לומר לעצמו: 'אני חי בתקופה זו או אחרת. אני לא אדם במלוא מובן המילה אם אני מתמסר למקריות. המקריות הניחה אותי בחיים הארציים דרך הלידה. אבל לוותר על שינוי מבחינת התודעה שלי זה פשוט להפקיר את עצמי לקארמה. אני במלוא המובן אדם, אם אני לוקח בחשבון את מה שההתפתחות ההיסטורית של האנושות מבקשת מחיי נפשי השייכים, כפי שאני, לתקופה הספציפית הזו.' בעל החיים חי בתוך מחזוריות השנה: האדם צריך ללמוד לחיות כחלק מההיסטוריה של האדמה.

הצבנו כאירוע החיוני ביותר בתולדות האדמה את מיסטריית גולגותא. ולא פעם שקלנו מה המשמעות של לחיות לפני מיסטריית גולגותא, או בשלב מסוים אחריו. יש לנו כאן סוג של נקודת משען בהתפתחות היסטורית, שממנה ניתן, מאותו מעשה חיוני והיסטורי, לחשב אחורה וקדימה. אך כדי לעשות צדק עם חישוב שכזה עלינו לזכור את המשימות הספציפיות הממתינות לנפש האדם בכל תקופה היסטורית. המבט המקובל על העבר אינו יכול להביא להבנה כזו של כל תקופה מסוימת. ניתן לספר במונחים שטחיים כיצד התפתחה ההיסטוריה הפרסית, הבבלית, המצרית, היוונית או הרומית, אך הדבר משאיר אותנו ללא כל מפתח לעמדה של כל אחד מהם בהתפתחות ההיסטורית הסדירה של הפלנטה שלנו – בדרך הרגילה כולה שבה עומד בעל-החיים במהלך עונות השנה. כעת, על מנת להגיע למושג מה אנו צריכים לעורר בחיי הנפש שלנו בתקופה זו, היינו צריכים לקחת בחשבון את התקופות השונות בהיסטוריה מנקודות מבט רבות. החיים עשירים ומגוונים, ואם רוצים להגיע למציאות כלשהי הנוגעת לחיים שלנו על פני האדמה, נצטרך תמיד להסתכל על חיי אדם מנקודות מבט שונות, שמהם עולה הנטייה המסוימת של חיי הנפש בזמננו.

אם נסתכל אחורה לתקופות קדומות בהיסטוריה האנושית נגלה את מה שמכונה המיסטריות, פזורות על פני האדמה המיושבת. אנו נגלה שקבוצות שונות של אנשים, החיים את חייהם במקומות שונים על פני האדמה, מתפתחות תחת השפעת המיסטריות. הן עושות זאת כלפי חוץ – אך באופן מיוחד יותר ביחס לתרבות ולחיי הנפש. אנו מגלים כי אינדיבידואלים התקבלו למיסטריות על פי מידת בגרותם. שם הם היו עוברים התפתחות נוספת, והובלו לדרגה מסוימת של ידע, רגש ורצון. ואז, כשהם מתקדמים בידע, ברגש גבוה יותר, וברצון גבוה יותר, הם יוצאים שוב ועוברים בין רוב האנושות, ומדריכים לגבי פרטי חיי היומיום, כשהמעשה האמיתי שלהם הוא בעצם חיזוק העבודה הפנימית של הנפש והרצון שלהם. בנוגע לתקופות העבר של האדם, המקום הטוב ביותר ללמוד בו הנחיות מסוג זה הוא למעשה הכשרה של המתכוננים להתקדשות במיסטריות.

התלמידים במיסטריות הובלו לדעת את העולם סביבם, למרות שכמובן לא בצורה המופשטת והאינטלקטואלית של ימינו. והכי חשוב, הם למדו להכיר את שלוש ממלכות הטבע ואת כל מה שחי בהן. בכיתות הנמוכות בבתי הספר שלנו אנו לומדים, דרך כל מיני מושגים ותמונות, כיצד אנו ניצבים בשלוש ממלכות הטבע. באמצעות מושגים ורעיונות אנו לומדים להכיר מינרלים, צמחים ובעלי חיים. לאחר מכן אנו מחפשים שם את המפתח להבנת חיי האדם עצמם. מושגים כאלה, עם תוכן הנפש האינטלקטואלי שמועבר לאנשים בימינו, לא היו קיימים בקרב אלו הפועלים למען ההתקדשות במיסטריות העתיקות. היו קיימים אז מושגים; אך לא זכו בהם, כמו היום, באמצעות תרגול של התבוננות והיגיון. במקום זאת, על האנשים היה לממש את נפשם כלפי פנים, כדי להגיע בסופו של דבר לתמונות פנימיות של מינרלים, צמחים ובעלי חיים. אנשים אלה לא קלטו את המושגים המופשטים של ימינו אלא התנסו בתמונות – תמונות שהאדם המודרני האינטלקטואלי יכול לראות בהן פרי הדמיון, ובכל זאת, תמונות. האדם ידע מניסיון ישיר שמה שגילה, כשחווה את התמונות האלה, למעשה סיפר לו משהו שחי במינרל, בצמח או בבעל החיים – של מה שצמח שם, התעצב ונפרש בתוכם. הוא ידע זאת: והוא ידע זאת מאותן תמונות אשר לאדם המודרני ייראו כמיתוסים דמיוניים.

האדם הקדמון ידע שהמציאות התבטאה בדברים שנחשבים כיום למיתולוגיה גרידא. הוא בהחלט יכול היה לומר: 'לבעל החיים שלפניי יש קווי מתאר נראים לעין.' אך קווי המתאר החדים הללו לא היו מה שהוא ניסה לתפוס או להבין. הוא ניסה לעקוב אחר איכות החיים הזורמת, הניידת והנוזלית. עם זאת, הוא לא יכול היה לעשות זאת בקווי מתאר חדים, במושגים חדים ומוגדרים. הוא היה צריך ללמוד בתמונות שהיו נזילות, מטמורפוזיות, משתנות. וכך לימדו זאת במיסטריות.

אך כאשר על בסיס ידע מיסטריות זה, אמור היה האדם לעלות לידיעה עצמית, הוא עבר משבר משמעותי בנפשו. בהתאם לסוג הידע שהיה קיים בימי קדם, האדם הקדום השיג תמונות של מינרלים, צמחים ובעלי חיים. בעזרת התודעה החלומית שלו הוא היה יכול להתבונן לתוך ממלכות הטבע הפנימיות. מתכני המיסטריות הוא גם קיבל את העקרונות המנחים של ידע עצמי, ממש כפי שעשה בתקופות מאוחרות יותר. 'דע את עצמך' היה אידיאל בכל התרבויות, בכל תקופות ההתפתחות התרבותית האנושית. אך בהתקדמות דרך הידע הטבעי-אימגינטיבי שלו לקראת הכרת עצמו, עבר האדם הקדום משבר נפשי פנימי. אני יכול רק לתאר את אופי המשבר באומרי שכאשר האדם למד להתבונן באופי המינרל כפי שהוא התפשט לפניו הוא מצא את ההגשמה בחיי נפשו. הוא נשא בתוך עצמו את ההשפעות של התהליכים הפיזיקליים-מינרליים. הוא נשא בתוך עצמו תמונות של שזירת החיים הצמחיים, וגם של חיי בעלי החיים. בעולמו הוא הצליח להפגיש את כל אלה: מינרלים, צמחים ובעלי חיים. בהביטו אחורה מנקודת המבט הגבוהה של העולם סביבו אל פנימיותו שלו, הייתה לו, בסוג הזיכרון הפרימיטיבי שלו, תמונה פנימית של מינרלים, צמחים ובעלי חיים, ושל האופן בו הם עבדו יחד.

אולם בהתחייבות לציית לציווי 'דע את עצמך', לפתע נעצר האדם. היה לו עולם של תמונות פנימיות, משתנות, מגוונות בעושר בצורה ובצבעוניות, ונשמעות עם מוזיקה פנימית – זו הייתה חווייתו מסביבתו הארצית. עם זאת הוא הרגיש שעולם הצורות, הגיוון והשטף הבלתי פוסק הזה, העולם הזה שרטט וקרן בצבעים זוהרים וטונים מוזיקליים, איכזב אותו כשניסה לנסות להכיר את עצמו. הדרך התמונתית שבה ניסה לתפוס את טבעו של האדם עצמו, בלבלה אותו בניסיונו זה. הוא הצליח להגיע גם לתמונות של האדם: אך אפילו תוך כדי התנסות בהן הוא ידע כי מציאות ישותו של האדם, מקור כבודו האנושי, חמקה ממנו – היא לא הייתה שם.

במיסטריות ההתקדשות האדם חי דרך משברים אלו. אך מתוכם התפתח משהו אחר כנביעה מהאימפוטנציה של הידיעה העצמית: אמונה מסוימת אודות החיים, אמונה שעליה התבססה כל תרבות קדומה. פירוש הדבר שאנשים נאורים באמת באותם זמנים קדומים יכלו לומר: "האדם לא מגלה את טבעו האמיתי כאן על פני האדמה. המינרלים, הצמחים ובעלי החיים כולם משיגים את סופם כאן על פני האדמה; הם יכולים לגלות את עצמם במלואם בתמונות שיש לי מהם." זה נמצא בשורשן של כל התרבויות העתיקות: האמונה החיה הזו שהאדם אינו שייך לאדמה באותו מובן כמו שאר ממלכות הטבע. ביתו נמצא במקום אחר מאשר על פני האדמה. ביתו טמון בעיקרו בעולם העל-חושי. ואמונה זו לא הייתה שום תוצר של פרי שרירותי. היא הושגה באמצעות משברי הנפש – לאחר שהאדם צבר את הידע שהיה זמין באותה תקופה על העולם החיצוני. פיתרון למשבר היה אפשרי רק מכיוון שעדיין היה ביכולתם של האנשים להפנות את תודעתם לחיים לפני הלידה, ומשם לחיים אחרי המוות. כולם ידעו אז באופן אינסטינקטיבי על החיים לפני הלידה. זה היה חלק מהחיים הארציים, כמו זיכרון טרום-לידתי. והם למדו על החיים שלאחר המוות על בסיס החיים שלפני הלידה.[1]

על בסיס אותן יכולות שהיו לו אז, למד האדם שאחרי שיחצה את סף המוות יגיע הרגע בו לא יהיה סביבו רק העולם הטבעי, החיצוני לאדם, אלא שישותו שלו תעלה לפני נפשו. האדם פיתח תודעה תמונתית בלבד, שכן זה היה אופייני לשלבים העתיקים יותר של ההתפתחות האנושית שבין לידה למוות. לעיתים קרובות דיברתי על כך. האדם עדיין לא החזיק בתודעה האינטלקטואלית שיש לנו כיום. בימים ההם הדבר התפתח רק מיד לאחר המוות. אנשים השיגו זאת אז, אחרי המוות. זוהי הייחודיות של התקדמות האדם, שבזמנים קדומים, תודעתו של האדם לאחר המוות הייתה אינטלקטואלית, ואילו אנו חווים פנורמה תמונתית של חיינו רק במהלך שלושת הימים שאחרי המוות. שם טמונה הייחודיות, שבימי קדם היו על פני האדמה בני האדם עם תודעה תמונתית-חלומית, ואילו בימינו יש לנו תודעה אינטלקטואלית. ואז, לאחר המוות, הם צמחו לתודעה אינטלקטואלית שאפשרה להם, הפעם משוחררים מהגוף, לזכות בחופש. בימי קדם האדם הפך להיות ישות אינטלקטואלית וחופשית לאחר המוות.

בהתקדשות לתוך עובדה זו, ייאמר לתלמיד במיסטריות שהוא יכול לזכות בידע על העולם החיצוני לאדם באמצעות תודעת התמונות שלו. ואם הוא מציית לציווי "דע את עצמך", ומביט לאחור על עצמו, הוא לא ימצא שם את כבודו האנושי המלא. הוא לא ימצא זאת בחיים הארציים לפני המוות. הוא יהפוך לאנושי לחלוטין רק לאחר שחצה את סף המוות, והחשיבה הטהורה הופכת להיות שלו; שכן בחשיבה טהורה הוא יכול להיות ישות חופשית. זה דבר מוזר שסוג זה של תודעה התרחש לאחר המוות בעידנים קודמים של ההתפתחות האנושית, ואילו היום אחרי המוות יש לנו את הפנורמה של חיי העבר המתפרסת לפנינו. במובן מסוים תודעה זו נכנסה לחיי האדם בזרם נגדי. זה עבר מהחיים שאחרי המוות לחייו הארציים האמיתיים. ומה שהשגנו, במיוחד מאז השליש הראשון של המאה החמש עשרה, זלג לתוך האדם הארצי מהאדם העל-חושי. התלמיד במיסטריות העתיקות ידע בבירור כי ניתן למצוא את מהותו של האדם רק בחיים העל-חושיים, לאחר המוות. כעת זה תפס את מקומו בחיים עלי אדמות. זרם על-חושי אמיתי נכנס לחיינו עלי אדמות. ניצב במנוגד לכיוון חיינו האנושיים העוברים מ'לפני' ל'אחרי', נמצא הזרם העל-חושי שעובר מ'אחרי' ל'לפני'. כך, כאנשים מודרניים, אנו לוקחים חלק בחיים העל-חושיים. התחייבנו להיות ראויים – ראויים למה שנשאב מהעל-חושי לקיום חושי. כעת עלינו לזכות בחופש שלנו על ידי זכות פנימית. עלינו להכיר במלואו את בואו של העל-חושי להתפתחות נפש התודעה.

עבור אנשים מימי קדם, כאשר הציווי 'דע את עצמך' התנשא לפניהם, התגובה שלהם הייתה צריכה להיות שאין ידיעה עצמית על האדמה: שכן מהות האנושות פשוט לא מתממשת כאן על פני האדמה. האדם מגיע לזה רק כשהוא עבר את סף המוות אל העולם העל-חושי.

בזמן מיסטריית גולגותא, ובמשך מאות שנים לאחר מכן, האדם כפי שהוא חי על פני האדמה נקרא עדיין, בשפת חוכמת המיסטריות הקדומה, 'האדם הטבעי'. ואדם טבעי זה לא נחשב כישות האדם האמיתית. האדם הטבעי נבדל בבירור מהישות הרוחנית שנשאה את מהות האדם. ההשקפה הייתה שהופכים לאדם רוחני רק כשמניחים את הגוף הפיזי. רק לאחר חציית סף המוות, הפך האדם לאדם רוחני, וככזה, ל'אנושי לחלוטין'. ההתקדשות במיסטריות הקדומות הובילה לענווה רבה בכל הנוגע לתודעה הארצית. אדם ארצי לא יכול היה להיות יהיר באמצעות התקדשות המיסטריה. מכיוון שבעולם עלי אדמות הוא אפילו לא הרגיש שהוא אדם במלוא המובן. הוא הרגיש שהוא מועמד יותר לאנושיות, וכי הוא צריך להשתמש בחייו על האדמה בצורה כזו שאחרי המוות הוא יוכל להפוך לאדם מלא. כך שעל פי חכמת המיסטריות, האדם, בזמן שעסק בעסקיו עלי אדמות, לא היווה התגלות של אנושיות מלאה.

עכשיו עלינו להגיע ליוון העתיקה, ולתקופה בה התרבות היוונית הייתה בעלת השפעה רבה. האנשים החלו אז להיות מודעים בחופשיות דרך האינטלקט שלהם, כי ישותו האמיתית של האדם נמזגת מהתחום של אחרי-המוות לתוך ישותו הארצית של האדם. בתרבויות היווניות לא נחשב האינדיבידואל עלי אדמות כממלא לחלוטין את אנושיותו. בני אדם ראו את פעולתו של העל-חושי כפי שהיא נמשכת אל האדמה. הם ראו בפרטי הפיזיונומיה של האדם, בדרך התנהלותו, בצורתו – הם הביטו בכל אלה ביראת כבוד כבזרימת העל-חושי אל החושי.

עם ההתפתחות האחרונה של האנושות כל זה השתנה. עכשיו האדם אומר: המשימה הגדולה שלי היא להיות מודע לאנושיותי. המשימה שלי על האדמה הזו היא לגלות, לפחות במידה מסוימת, את ישות האדם במלואה. גם אני עומד תחת הציווי 'דע את עצמך'. אני יכול לחבר את נפשי לחירות, כיוון שזכיתי להכרה אינטלקטואלית. אני יכול לאחוז בכוח הפנימי של חשיבה טהורה בפעולה של הכרה עצמית. לפני עין נפשי יכול האדם להופיע. לא שהאדם צריך להתגאות בהגשמתו החלקית של הציווי 'דע את עצמך'. עליו להבין כיצד בכל רגע עליו להיאבק למען חופש זה שלו. עליו להבין כיצד בתשוקותיו, רגשותיו, תאוותיו ורגישותו הוא תמיד תלוי בתת-אנושי. מה שנראה בעולם מסביב על ידי האנושות הקדומה באותה צורה גבוהה של תודעה תמונתית, היה גם תחום זה של התת-אנושי. באותם ימי קדם הם הכירו בכך שכל הידע שלהם היה מושתת על התחום התת-אנושי. זו הייתה נקודה משמעותית. שכן, הם אמרו, האדם האמיתי אינו קיים על פני האדמה. כדי להבין את אופיו האינטלקטואלי של האדם היה צריך להיות להם בעצמם יכולות אינטלקטואליות. בעזרת צורת הידע הלא-אינטלקטואלית שלהם הם יכלו רק לתפוס את התת-אנושי.

תיארתי ב-'פילוסופיה של החירות'[2] כיצד מתפתחת האינטלקטואליות לכדי תודעה על-חושית מדויקת. לאחר מכן היא חיה בהרכב הפנימי והחופשי של הנפש. רק אז האדם יכול להכיר את עצמו ואת יחסו לשאר חלקי ישותו, שמחוץ לחשיבתו הטהורה ורצונו החופשי. באמצעות תודעה גבוהה יותר כזו – תודעה אימגינטיבית, אינספירטיבית ואינטואיטיבית – האדם עשוי להגיע לידע עצמי מעבר לאינטלקט שלו ולהכיר את עצמו כחלק מהעולם העל-חושי. אז יהיה ברור לו שלמרות שהוא אנושי לחלוטין, כפי שהתברר לו בהכרתו העצמית, אנושיות מלאה דורשת ממנו שהוא תמיד יביא אותה לשלמות יותר ויותר גבוהה.

כך האדם המודרני לא יכול לפתח את אותו סוג של ענווה שהיה זקוק לו בתקופות קדומות, אשר עלה כשהיה צריך לומר על עצמו: 'בהימצאי בגוף פיזי אני עדיין לא אנושי לחלוטין, אני רק מועמד לאנושיות, עדיין לא הגשמתי את הכבוד והערך האנושי שלי. כל מה שאני יכול לעשות הוא להכין את עצמי לתודעה ולחופש כפי שהם יתעוררו בי מיד לאחר המוות." אדם יותר מודרני, שחי לפני כן בהתגשמות קודמת בתנאים יווניים, היה אומר: "עלי לשים לב לזה שבגוף הבשר בין לידה למוות איני מזניח את היותי אדם במלוא מובן המילה. שכן כאדם מודרני משימתי הפנימית היא העיבוד של מה שנכנס לחיים הארציים מהתחום הקדם-ארצי. אני יכול להפוך לאדם על האדמה, ולכן עלי לקחת על עצמי את הקשיים של היות אדם עלי אדמות."

כל זה בא לידי ביטוי בהתפתחות התודעה הדתית של האדם. בהזדמנות קודמת ראינו כיצד בתקופות קדומות יותר האדם הסתכל בעיקר לאלוהים האב, ובכריסטוס היה לו את בן האלוהים. באלוהים האב הוא ראה את המקור היצירתי של החומר ואת המקור העל-חושי של ההשגחה האלוהית שהעולם הארצי, המורגש, אינו אלא רושם ממנו. הוא הרים את עיניו מהאדמה אל הקוסמוס; ובתודעה הדתית הוא הביט אל האלוהים האב. התלמידים במיסטריות היו תמיד מודעים לכך שהמירב שהם יכולים ללמוד על האדם יהיה הכנה לחיים שאחרי המוות. כעת, דרך מיסטריית גולגותא, בן האלוהים התאחד עם חיי האדמה, והאדם מסוגל לפתח מודעות למה התכוון פאולוס כשאמר 'לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי'. כעת האדם יכול לכוון את חייו הפנימיים עד כדי כך שהוא יאפשר לאימפולס הכריסטוס לפרוח בו; הוא יכול לתת לחייו של כריסטוס לזרום ולנשום דרכו. הוא יכול לקלוט את הזרם שהגיע אלינו מחיים קדם-ארציים ולהביא אותו לידי מימוש בחייו על האדמה.

שלב ראשון בקבלת הזרם הזה מורכב מכך שהאדם ישים לב שבנקודה מסוימת בחייו הוא מרגיש שמשהו פורח ומתעורר לחיים בתוכו. בעבר זה ישב מתחת לסף התודעה שלו, והוא שם לב בפעם הראשונה שהוא שם. זה עולה, ממלא אותו באור פנימי, בחום פנימי, והוא יודע שחיים פנימיים, חום פנימי, ואור פנימי אלו, התעוררו בו במהלך החיים על פני האדמה. הוא רוכש ידע גדול יותר על החיים על פני האדמה ממה שהיה לו מעצם לידתו. הוא לומד לדעת משהו שמתעורר בתוך אנושיותו במהלך חייו על פני האדמה. ואם האדם חש מהאור, החיים ומהאהבה המתעוררים בו, וחש שם את הנוכחות הזורמת וְהחיה של הכריסטוס, הוא יקבל כוח – כוח לתפוס את האדם האנושי המלא, הפוסט-ארצי, בחופש הפעילות של נפשו. לכן מיסטריית גולגותא ואימפולס הכריסטוס קשורים באופן אינטימי להשגת החופש האנושי, של אותה תודעה המסוגלת להתפשט עם חיים וחום פנימיים לתוך עצם החשיבה שלנו שאם לא כן היא תהיה מתה ומופשטת.

הציווי 'דע את עצמך' – שהביא את אנושיותך להגשמה בחייך הפנימיים, פנה לאנושות לאורך כל הזמנים, והוא עדיין בתוקף כיום. אך חווית הכריסטוס באדם חיונית לימינו. זה תופס את מקומו לצד הציווי 'דע את עצמך', ויש לתת לו את מלוא משקלו.

זה מעיד שוב על ההבדל העצום בין מבנה הנפש של ימינו לזה ששרר בזמנים עברו. אנו לומדים להתחשב באדם לאורך תקופות זמן גדולות. התהליך כולו תואם את המתרחש כאשר החרק רגיש לתקופת הקיץ בסביבת העולם הזה. כי על האדם להיות מסוגל לחיות בכל ההיסטוריה של האדמה כפי שחיה חיה במהלך השנה. החרק מוודא שהוא מבחין במעבר לסתיו, והוא מפעיל בהתאם היבט נוסף בחייו, כפי שעשה באביב ובקיץ. האדם יודע: פעם היינו רואים על-חושיים באופן אינסטינקטיבי; לא היינו חופשיים; התודעה שלנו הייתה תמונתית; לא יכולנו לציית לציווי 'דע את עצמך'; ידענו שאנו יכולים לממש לחלוטין את אנושיותנו רק בצד השני של שער המוות; הזמן ההוא היה מקביל לאביב בחיי החרק. ואז הגיעה התקופה היוונית, כשהקיץ והסתיו הגיעו אל החרק. זה היה הגשר לאותה תקופה מאוחרת יותר בה אנו חיים כיום. עבודת הנפש שלנו שונה. עלינו להיות מסוגלים להכיר את עצמנו במידה מסוימת כאן על פני האדמה, ובהתאם לכך להיות חופשיים לאחר המוות ולהגיע לשלבי התפתחות גבוהים יותר מאשר בתקופות קודמות של האדם. אז היה האדם לאדם מלא רק לאחר המוות. באותם זמנים קודמים משימתו של האדם על פני האדמה הייתה להיות מועמד לחיים ולהפוך לאדם מלא לאחר המוות. בתקופתנו תפקידו של האדם לממש את עצמו כאן על האדמה, כדי שאחרי המוות הוא יוכל לעלות לשלבי התפתחות גבוהים יותר מכפי שהיה יכול בתקופות קודמות.

באותם זמנים הסכנה הייתה שאם האדם לא יחיה כראוי את חייו על האדמה, הוא לא יגיע לאנושיותו המלאה. היום אנו עומדים בפני משהו שונה. עלינו להשיג את האנושיות המלאה שלנו בעודנו על האדמה. אם נכשל בכך, אנו בוגדים בעצמנו ובחיים שאחרי המוות, אנו צוללים יותר למטה לתת-אנושי. בימי קדם אפשר היה להשאיר דברים לא גמורים; היום ההרס יגיע. אז, לא להיות מועמד לחיים היה מחדל; כיום אדם משמיד באמצעות האנושיות שלו משהו במין האנושי כולו אם הוא לא שואף לאנושיות מלאה בחייו שלו. בעידנים קודמים הוא רק השאיר משהו שלא בוצע; כשהוא עושה זאת היום הוא בוגד במין האנושי.

לפיכך עלינו להבין את הצורך בתודעה מלאה למקם את עצמנו בעולם ברמת הוויה גבוהה יותר, כפי שהחרק עושה באופן אינסטינקטיבי בעולמו, ברמה נמוכה יותר. אחרת האדם מתמסר לכאוס, שהחיה באופן אינסטינקטיבי אינה עושה. עלינו ללמוד באמצעות האנתרופוסופיה להיות אנושיים באמת, אנו יכולים לא לחוות את השערורייה של היותנו בסדר העולמי פחות מאשר בעלי החיים – למרות שהאלים קבעו אותנו לדברים גבוהים יותר. בעלי החיים אינם מזניחים את חלקם בהרמוניה הקוסמית, ובכל זאת אנו כאנושות הופכים את ההרמוניה הקוסמית לדיסהרמוניה. וכך, אפשר לומר, נבצע על עצמנו שערורייה קוסמית, אם לא נלמד לחשוב בצורה זו ולהתאים את תודעתנו לדרישות התקופה. זאת עלינו ללמוד בימים אלה לצרף את הרגש שלנו לחיינו האינטלקטואליים. עלינו לקחת את מה שיבוא כתוצאה מכך שאנו לא שואפים אחר הידע שהופך אותנו לאדם מלא. זו תהיה שערורייה בפני האלים עצמם.

———————————————————————————————

  1. התייחסתי לכך במה שמכונה "הקורס הצרפתי'. (פורסם כ-'קוסמולוגיה, דת ופילוסופיה' – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות).
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *