רודולף שטיינר

GA253

תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

עמנואל סוודנבורג: דוגמה לקשיים בכניסה לעולמות הרוח

דורנאך, 12 בספטמבר 1915

תמצית ההרצאה: סוודנבורג כמדען ורואה רוחי. חוסר היכולת של סוודנבורג להבין ישויות רוחיות מסוימות. סוודנבורג לא הצליח לשנות את התודעה של התפיסה הפיזית, את התודעה ש”אני מתבונן”, לתודעה שההיררכיות הגבוהות “מתבוננות בי”. סוודנבורג נשאר תפוס באשליות. הוא אינו מסוגל לשפוט את עולם האימגינציה. פנייה לחברים בבקשה לפתח בצורה נכונה את היחס לעולם הרוח על ידי שימוש בספרות של מדע הרוח. הזהרה נגד ערבוב ההרגלים של העולם הפיזי עם התכונות המיוחדות של עולם הרוח.

*********************

חברים יקרים, היום הייתי רוצה להסביר כמה דברים על הקשיים בכניסה לעולמות הרוח, ואפתח את הנושא הזה עם דוגמה. כולכם כבר שמעתם על הרואה הרוחי סוודנבורג.^[1] אני בעצמי הפניתי את תשומת הלב אליו כבר יותר מפעם, והדגשתי שמצד אחד אי אפשר לבטל אישיות כמו סוודנבורג בכמה משפטים רדודים. אך מצד שני, אם אנו רוצים לחדור באמת לטבע הדברים בעולמות הרוח, ניתן לראות דווקא מהדוגמה של רואה רוחי כמו סוודנבורג עד כמה אדם, למרות היותו בעולם הרוח, יכול בכל זאת להיכנע לכל מיני אשליות, מפני שהוא אינו מסוגל להתעלות אל מעבר לעולם התעתועים, גם אם במובן מסוים עולם הרוח פתוח בפניו.

כמו שאמרתי, לא צריכים להקל ראש לגבי סוודנבורג. סוודנבורג לא היה רואה רוחי שהתמסר למתנת הראייה הרוחית בקלילות, מבלי לדעת הרבה על החיים והעולם. סוודנבורג היה הוגה מעמיק ואדם מלומד וחשוב, אחד הגדולים, אם לא הגדול ביותר, בתקופתו. הידע שלו כלל את כל מה שהמדע של זמנו יכול היה להציע. הוכחה טובה לגישתו המדעית היסודית ולשאיפתו לידע היא שהוקמה וועדה שלמה של חוקרים כדי להכין את כתביו לפרסום,^[2] לא את מה שהשאיר מאחור כרואה רוחי, אלא את כתביו המדעיים שעדיין לא יצאו לאור.

כאמור, עוד לפני שסוודנבורג נהיה רואה רוחי, לפני שנפתחה לפניו הגישה לעולם הרוח, הוא הגיע להישגים כה רבים שיש צורך כעת בקבוצה שלמה של אנשים מלומדים כדי לערוך את המספר הגדול של כתבי היד שלו, אשר מכילים את סך כל הידע שלו – ולמעשה, יכול מאוד להיות שכתבי יד אלה אינם מכילים את כל הידע שלו, אלא רק חלק ממנו. משימה זו גדולה מידי מכדי שאדם אחד יוכל להתמודד איתה. אנו מדברים רק על כתבים שרחוקים מאוד מכל ראייה רוחית, כי רק כאשר סוודנבורג היה כבר בשיא עולם הידע האקדמאי הארצי, רק אז הוא נהיה רואה רוחי, רק אז נפתחו בפניו עולמות הרוח. אם כן, סוודנבורג איננו אדם רגיל שביום בהיר אחד החליט לקרוא לעצמו רואה רוחי. להיפך, הוא עלה לרמה של רואה רוחי על בסיס עבודה מדעית רצינית ומעמיקה ביותר.

מצד שני, כשאנו מסתכלים על כל האופי של נפשו כרואה רוחי, אנו מגלים איך רואה רוחי יכול להיעצר בשלב שעדיין אינו מוביל אותו לידע הסופי שניתן להגיע אליו.

אישיות כל כך מיוחדת הן מבחינת הידע והן מבחינת הראייה הרוחית היא דוגמה טובה שמראה עד כמה מעמיק ויסודי חייב להיות האדם כאשר הוא נכנס לעולמות הרוח ומביא משם עובדות אלה או אחרות. אי אפשר להדגיש מספיק שעוד לפני שהתפתח כרואה רוחי, סוודנבורג היה כבר אישיות מדעית יוצאת מן הכלל, מדען שלא רק הבין את מכלול הידע של זמנו, אלא גם העשיר את המדע עם תגליות מדעיות רבות משלו. עובדה זו כבר ברורה, וללא ספק תהיה עוד יותר ברורה כאשר יֵצאו לאור כתביו שעדיין לא פורסמו. הוא היה חוקר מדע ממדרגה ראשונה לפני שהוא נהיה רואה רוחי.

סוודנבורג דיווח על תוצאות מגוונות ביותר של הראייה הרוחית שלו. מעניין במיוחד שכאשר הוא עלה עם נפשו לעולמות הרוח והתבונן בהם, הוא הרגיש תמיד שהוא מוקף לא רק בהילה שלו עצמו, אלא גם בישויות רוחיות רבות המוטמעות בהילה זו. זה דבר אופייני ומשמעותי ביותר. כל פעם שהתעוררה בו מתנת הראייה הרוחית, הוא מייד חווה שהוא איננו לבד, אלא הוא חש את נפשו מתרחבת ומכילה את ההילה שלו, וראה בה – כאילו יוצאות מתוך איבריו – ישויות רוחיות אלמנטריות. בזמן שסוודנבורג התבונן בהן, ישויות אלה התייעצו ביניהן וגם עם נפשו של סוודנבורג עצמו.

אם כן, כבר מההתחלה הוא קיבל הדרכה מהישויות הרוחיות הנמצאות בכל בן אדם, ישויות שהוא נעשה מודע להן רק כאשר התעוררה בו הראייה הרוחית. לישויות פנימיות אלה, אשר שייכות למבנה הקבוע של כל אדם, הצטרפו ישויות אחרות, שאותן הוא זיהה בעיקר ממה שעלה מההתייעצות עם הישויות האלמנטריות שיצאו ממנו. הוא זיהה ישויות אחרות עפות לכיוונו כישויות מהעולם האלמנטרי החיצוני, גם כישויות שביתם נמצא על פלנטות אחרות השייכות למערכת השמש שלנו.

קרה פעם שלאחר שסוודנבורג התייעץ עם הישויות האלמנטריות שלו, הוא שם לב לישויות מסוימות בסביבתו שהייתה להן תכונה מיוחדת. עד כה הראייה הרוחית שלו אפשרה לו להבין את השפה שבה דיברו הישויות שיצאו מתוכו עצמו, וגם את הישויות האחרות, הישויות שבאו מנוגה, מרקורי, השמש וכו’. הוא היה רגיל להאמין שלישויות הרוחיות יש שפה משותפת שניתן להבין אותה. שפה זו היא השפה של רעיונות, השפה של ההתהוות הפנימית של רעיונות שמתמלאים בחיים. על הרעיונות החיים האלה דיברתי לאחרונה בהרצאות רבות.

סוודנבורג התרגל להבין שפה זו, ושפה זו היא גם הבסיס להתפתחות אמנות האוריתמיה שלנו. כשאנשים מדברים בשפתם, כשהם משתמשים בצלילים כדי לדבר, כל מכלול הכוחות שקיים כדי שהדיבור יוכל להדהד, מרוכז בתוך בית הקול והאיברים סביבו. במובן מסוים, האדם השלם משוחרר מהשתתפות ביצירת השפה שלו. כתוצאה, המבנה הפנימי של השפה נכנס לתחום הלא-מודע והתת-מודע, והופך למשהו ארצי לגמרי. דרך האוריתמיה, האדם אמור להיות שוב מעורב בשפה עם כל ישותו. אך על משמעות עמוקה זו של האוריתמיה נדבר בפעם אחרת. כעת אני רק רוצה לציין שסוודנבורג הרגיש שהוא יכול להבין את שפתן של הישויות הרוחיות, עד לאותו רגע שבו הוא שם לב שמתקרבות אליו ישויות מסוימות שדיברו, כמו הישויות האחרות, דרך תנועות של הגפיים או של כל צורתן. כאמור, סוודנבורג היה רגיל להבין שפת סימנים זו של הישויות הרוחיות. אבל הפעם, כאשר התקרבו אליו אותן ישויות והוא ראה אותן עושות תנועות מסוימות, הוא לא הצליח להבין אותן. לא חדרה לנפשו כל משמעות מתנועות אלה. הדבר הפתיע אותו, כמו שאנחנו היינו מופתעים אילו היה ניגש אלינו בן אדם, והיינו רואים שהוא מזיז את שפתיו בדיבור, אך לא היינו שומעים דבר.

סוודנבורג הגיע מכאן לתובנה שהייתה לו חשובה מאוד. הוא הבין שישויות אלו, שאת שפתן הוא לא מצליח להבין, הן ישויות מסוימות ממאדים. הוא הבין שקיימות באמת ישויות ממאדים שאת שפתן לא יכול להבין גם מי שבדרך כלל כן מבין את שפתן של ישויות רוחיות. כאמור, אני מדבר כאן על חוויותיו של סוודנבורג. מאחר שהוא לא הסתפק בפירוש חוויות אלה באופן סתמי, אלא היה לו חשוב לחקור אותן, התברר לו בהדרגה מדוע הוא לא מבין את הנפשות האלה ממאדים. הוא לא הבין אותן כי הן היו שייכות לקבוצה של ישויות קוסמיות שניחנו ביכולת להסתיר את רגשותיהן ואת אימפולסי הרצון שלהן, ולא נתנו למה שהן מרגישות לזרום לתוך הדיבור שלהן. העובדה שהן היו מסוגלות להסתיר את כל רגשותיהן ולשמור אותן לעצמן גרמה לסוודנבורג לקלוט שכאשר אנו מבינים שפה, הדבר אינו קשור רק לכך שאנו שומעים מילים ורואים תנועות, אלא זורם אלינו גם משהו מתוך התוכן הרגשי של הדובר. למעשה, ההבנה של השפה תלויה בזרימה זו של תוכן רגשי. הוא הסיק זאת כי ישויות אלו ממאדים פיתחו את היכולת להסתיר את רגשותיהן, ולכן, למרות שהן דיברו, המשמעות של דבריהן לא נחשפה בפניו.

זמן קצר לאחר מכן, הייתה לסוודנבורג עוד חוויה, שהובילה אותו לתובנה נוספת. הוא הבין שהישויות מההיררכיה של המלאכים יכולות להבין את הישויות האלו ממאדים. הוא לא הצליח להבין אותן, וגם הישויות שיצאו מגופו לא הצליחו להבין אותן, אך הישויות מההיררכיה של המלאכים כן הבינו אותן. הוא שם לב לכך, וזאת הייתה חוויה עמוקה ומשמעותית ביותר עבורו. העובדה שהוא לא היה מסוגל להבין משהו שהישויות מההיררכיה של המלאכים כן הבינו, גרמה לו להיות מודע לגבולות של כושר הראייה הרוחית שלו מבחינת הקליטה של עולם הרוח.

אסור לנו להתעלם ממה שסוודנבורג מספר על חוויותיו, כי הן שייכות לדברים שיש ביכולתם להוביל אותנו עמוק ביותר לתוך סודות מסוימים של עולמות הרוח.

כדי להבין את הקשר, ניזכר כעת בכמה דברים שכבר הסברתי. תיארתי כיצד מתחילה הראייה הרוחית האותנטית, האמיתית, והסברתי שרואה רוחי טוב חייב לפתח יחס שונה לחלוטין כלפי עולם הרוח מאשר כלפי העולם הפיזי. אמרתי שכאשר אנו פוגשים אנשים ואובייקטים בחוץ, בעולם הפיזי, הם נמצאים מחוץ לנו מבחינת התודעה שלנו. אנו עומדים מולם, ולוקחים משהו מהם לתוכנו בתהליך התפיסה שלנו. ה’אני’ שלנו יודע משהו על האובייקטים ויוצר מושגים ותמונות מנטליות לגבי האובייקטים. זאת החוויה הבסיסית של כל הכרה ותפיסה במישור הפיזי: שאנו יוצרים תמונות מנטליות על האובייקטים במישור הפיזי, וכך אנו מזהים אותם.

אמרתי גם שחוויה בסיסית זו משתנה ברגע שאנו עולים לעולמות הרוח. שם תופסת את מקומה חוויה בסיסית אחרת: אנו בעצמנו הופכים להיות אובייקטים. ה’אני’ שלנו נמצא כעת עם הישויות של העולמות העליונים באותו קשר כמו האובייקטים עם ה’אני’ שלנו במישור הפיזי. אנחנו כבר איננו אלה שמסתכלים ורואים, אלא אנו חווים שרואים אותנו, שהישויות הרוחיות של ההיררכיות הגבוהות יותר מסתכלות עלינו. חוויה זו – שהמלאכים, מלאכי-עליון וכו’ מסתכלים עלינו – היא היפוך מוחלט של כל הקשר שלנו עם העולם. אנו נעשים אז מודעים לכך שהרחבנו את ישותנו כך שהיא מקיפה את הספירה של ההיררכיות, וההיררכיות פועלות בתוכנו ומתבוננות בנו, כשם שאנו מתבוננים על האובייקטים במישור הפיזי.

ללא החוויה הבסיסית הזו, כל הקשר עם עולם הרוח מוטעה, כשם שללא החוויה הבסיסית שיש לי תמונה מנטלית על האובייקטים, כל הקשר עם העולם הפיזי יהיה מוטעה. “אני מסתכל על” נכון לגבי העולם הפיזי. “מסתכלים עלי” נכון עבור עולם הרוח.

על הסף, בכניסה לעולם הרוח, קיים אזור, מעין זרם, שבו אנו עדיין שומרים על המאפיינים העיקריים של הקשר שלנו עם העולם הפיזי. שם אנו עדיין לא משתחררים מ”אני מסתכל על”, ואנו עדיין לא מסוגלים לעלות ל”מסתכלים עלי”. מתוך דפוס מושרש היטב, אנו מצפים מעולם הרוח שיהיה העתק – העתק אולי מעודן יותר, אך עדיין העתק – של העולם הפיזי. לא מעט אנשים מדמיינים שבדיוק כמו שהם עומדים כאן באולם הזה בין אנשים פיזיים, כך הם יוכלו להיכנס למפגש רוחי, מפגש שבו הישויות הרוחיות מתאספות בדיוק כמו בני האדם כאן בעולם הפיזי, רק שיש להן צורות קצת יותר עדינות ופחות צפופות, כך שאפשר להעביר את היד דרכן. אנו מביאים לתוך עולם הרוח את הרגלי ההסתכלות במישור הפיזי, ולכן החוויה הבסיסית הזו ש”אני מסתכל על הישויות הקוסמיות” נשארת כמו אשליה, כמו תעתוע, ולכן האדם לא יכול להתעלות לחוויה הבסיסית האחרת ש”הישויות הקוסמיות מתבוננות בי”.

כרואה רוחי, סוודנבורג לא השתחרר מאשליה זו כל עוד הוא חי בהתגשמות הארצית שאנו מדברים עליה. הוא לא הצליח להתעלות לחוויה: “מתבוננים בי”. אם רק תקראו את כל מה שכתב סוודנבורג כרואה רוחי, תראו שהוא באמת מתאר את העולמות העליונים כאילו שהם אינם אלה סוג של אד עדין העולה מהעולם הפיזי, עם דמויות כמו ערפיליות עדינות, אבל כעולמות שמכל שאר הבחינות דומים לעולם הפיזי.

כמובן, סוודנבורג מתאר נכון את עולם האימגינציה, אך הוא אינו יכול לשפוט אותו מפני שהוא מכסה את כל עולם הרוח בצעיף של הרגליו מהעולם הפיזי. לכן קורה שכל הישויות של עולם הרוח מראות לו רק את מה שהן יכולות ורוצות להלביש בצורה של אימגינציות שהאדם מביא איתו מהחוויות שהוא קולט בעולם הפיזי. במילים אחרות, סוודנבורג רואה מעולם הרוח רק את מה שניתן להלביש באימגינציות הנגועות בהרגלים של העולם הפיזי. הוא רואה בהן ישויות רוחיות נשגבות וחשובות, אבל תמיד בלבוש שאינו שייך להן, אלא שהוא עצמו מכסה אותן בו. וכאשר הוא נכנס לאזור שבו הישויות מסתירות את מה שיש בתוכן – כמו אותן ישויות ממאדים שלמדו להסתיר את חייהן הפנימיים ולא להזרים אותם לאופן שבו הן מדברות – הוא כבר לא יכול להבין אותן, והן נשארות כתעלומה עבורו. זה מה שעומד בבסיס הדברים שסוודנבורג מתאר בקפדנות רבה, ועלינו להיות מודעים לכך כדי להבין את טבעו של העולם שסוודנבורג ראה כרואה רוחי.

אם אנו רוצים באמת להיכנס לעולם הרוח, קודם כל עלינו להזדהות עם הדברים סביבנו בצורה כזו שאנו מתרגלים להשתחרר מעצמנו כשאנו מתבוננים בעולמות העליונים. כבר תיארתי זאת בפרק האחרון של “גוף נפש רוח”.^[3] בעיקרון, כל המידע הזה כבר נמסר שם. כאשר אנו מתרגלים לכך, אנו נכנסים לחוויה השנייה שאותה תיארתי. אך אי אפשר להשיג זאת רק דרך המאמצים שלנו, אלא כל מה שאנו יכולים לעשות זה לצעוד בדרך הנכונה. החוויה השנייה יכולה להגיע אלינו כחסד מעולם הרוח: “עכשיו הישויות הרוחיות של ההיררכיות העליונות מתבוננות בך”. אבל אז הן לא רק מתבוננות בך, אלא אתה הופך לתמונה מנטלית, לרעיון, למחשבה עבור הישויות של ההיררכיות העליונות, בדיוק כמו האובייקטים של המישור הפיזי עבורנו, בני האדם.

אילו לסוודנבורג הייתה היכולת להתרגל לכך שישויות ההיררכיות העליונות מתבוננות באדם וחושבות אותו, אז הוא לא היה חווה רק שהוא אינו מסוגל להבין את הישויות ממאדים בעוד שהמלאכים כן מבינים אותן. הוא היה מסוגל להשתמש בדרך התפיסה של המלאכים רק מנקודת המבט שלו עצמו. אך זה בדיוק מה שעלינו לעשות. אין זה מספיק שאנו מפתחים מושגים; אנחנו חייבים להפוך בעצמנו למושגים. אין זה מספיק לחשוב; עלינו להפוך למחשבה, למחשבה שאותה חושבים הישויות של ההיררכיות העליונות.

עלינו ללמוד להיות באותו יחס עם הישויות של ההיררכיות העליונות כמו היחס של המחשבות שלנו אלינו עצמנו. סוודנבורג לא הצליח לעשות זאת. אחרת, אילו כן היה מצליח לעשות זאת, הוא היה יודע שכול עוד הוא נשאר בתוך עצמו, הוא לא יכול להבין את הישויות האלה ממאדים, אך ברגע שהוא יוצא מתוך עצמו והופך לאובייקט, למחשבה, לרעיון של המלאכים, אז בישותו המתרחבת הוא יכול להבין את המלאכים וגם את הישויות ממאדים. ואז הייתה מופיעה בתודעתו אותה הבנה שהייתה למלאכים על מהותן של ישויות אלו ממאדים. הוא לא הצליח להתעלות לרמה זו, מפני שהוא נשאר כל הזמן בין הגבולות של התודעה שלו, ולא הגיע למקום שבו הוא יוכל לתת למלאכים להתבונן בו ולחוות אותו, למקום שבו הוא עצמו יהיה רק שדה ראייה עבור המלאכים. אילו הוא כן היה יודע לעשות זאת, את מה שהמלאכים יודעים גם הוא היה יודע, כי מה שאנו יודעים הוא מה שהישויות הרוחיות הגבוהות יודעות בתוכנו, ובדרך זו אנו רוכשים ידע של העולמות העליונים.

הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שבתקופת התפתחות זו, בגלל האופן שבו בנוי האדם, אנחנו יכולים לדעת רק את העולמות שנגישים לאיברי התפיסה שלנו. אם אנו רוצים לדעת יותר – ותוכלו לקרוא את כל מה שכתבתי על התקדשות ותראו שהכול כבר נמצא שם – אם אנו רוצים להגיע רחוק יותר, עלינו ללמוד להיפתח לתודעה של הישויות הרוחיות מעלינו, כך שמה שהן חוות יהפוך לתוכן של תודעתנו. עלינו להרגיש כחלק מהמקהלה של הישויות הרוחיות. זאת תמצית הדברים.

אם כן, באישיות חשובה כמו סוודנבורג אנו רואים דוגמה לכך שאם האדם לא חדור לגמרי ביכולת לעזוב את התודעה שהוא רגיל אליה במישור הפיזי, העלייה לעולמות הרוח מובילה לאשליות, והוא פוגש שם רק עולם אשלייתי. חבריי היקרים, אתם יכולים לעבור על כל הספרות הקיימת שנכתבה על ידי רואים רוחיים ולקרוא איך הם מתארים את עולם הרוח, ותמצאו לרוב אך ורק אשליות כאלה. חשוב לא לתת לאשליות אלו לתעתע בנו; כי הרבה יותר גרוע להיכנע לאשליות בסף של עולם הרוח מאשר לתת לעולם הפיזי להשלות אותנו.

לכן, עלינו להשתמש בספרות הזמינה לנו באופן כזה שנוכל למצוא את דרכנו בצורה הדרגתית ורציונלית אל הקשר בין האדם לעולם הרוח. יש לנו הזדמנות כפולה לכך. קודם כול, מפני שיש לנו ספרות כזו, ושנית, מפני שלא אמורים להיות מסוגלים לקרוא ספרות זו ללא מאמץ מנטלי. אני תמיד דאגתי שזה יהיה כך, למרות שנאמר לי לעיתים קרובות שהכתבים שלי צריכים להיות פופולריים יותר, נגישים יותר לציבור הרחב. תמיד התנגדתי לכך כי, בעיקרו של דבר, העובדה שהכתבים לא צריכים להיות פופולריים היא חלק ממהותם.

אילו היינו מלבישים את המסרים של הספרות המדעית-רוחית שלנו בכל מיני צורות מטושטשות – כדי להפוך אותם ליותר פופולריים, כביכול – ואז היינו מביאים אותם לציבור הרחב, אז מצד אחד היינו משרתים רק את הנוחות, ומצד שני היינו גורמים לנזק. כי תמיד נגרם נזק כאשר עולה השאיפה להגיע לרוחניות בצורה קלה, ללא מחשבה מעמיקה. המאמץ שאותו אנו משקיעים כאשר אנו לומדים להבין משהו שקשה לקרוא אותו, מהווה אימון פנימי, ועוזר לנו לבנות בצורה הנכונה את הקשר שלנו עם עולם הרוח. לכן שייך, או צריך שיהיה שייך, למהות של הספרות שלנו שתפעילו את החשיבה בצורה המקיפה ביותר שרק אפשר כאשר אתם מפנימים את המידע. חשיבתכם צריכה להיות פעילה כדי שתקשרו את כל מה שיש לכם כמידע קודם, ממה שקראתם קודם, לתוכן של הכתבים האנתרופוסופיים.

כעת הייתי רוצה לתת לכם דוגמה לאופן שבו ניתן ללמוד חומר אנתרופוסופי מתוך חשיבה פעילה ומעמיקה. נתתי פעם סדרת הרצאות^[4] שבהן דנתי על הפעילות של האלוהים. הרצאות אלה ניתנו במינכן בנושא סיפור הבריאה התנכי. רבים קראו את ההרצאות, ורבים מאמינים שאם קראו את ההרצאות והבינו אותן כהרגלם, אז הם כבר השיגו משהו באמת מיוחד. אבל לא רק זה חשוב. קודם כול, כמובן, ביחד עם הקריאה של סדרת הרצאות כזו, יש לעשות עבודה נפשית פנימית. למשל, יכול להתפתח חוט מחשבה כמו זה: האלוהים, שבראשם עמדה הישות שמאוחר יותר הפכה לכריסטוס עצמו, הם קבוצה של ישויות שהייתה להן משימה מיוחדת בזמן הקיום הפלנטרי שאנו מכנים קיום השמש. אז התרחשה ההתפתחות העיקרית של ישויות אלו. מאחר שישויות אלו קשורות לקיום השמש, עלינו לדבר גם על כריסטוס עצמו כעל ישות שמש. ואז אפשר לחשוב הרבה על הקשר של האלוהים לשמש, על האופן שבו הם באמת קשורים לשמש. כל הנימה של סדרת הרצאות זו מראה שמדובר כל הזמן על הקשר הזה של האלוהים לשמש, ולאורך כל ההרצאות מרגישים שהאלוהים שייכים למשפחת השמש.

דרך מדיטציה יסודית – לא בשינה עמוקה! – האדם יקלוט בצורה ברורה כיצד עליו לדמיין את האופי של האלוהים. אם הוא יתעמק בסבלנות רבה באופיים של האלוהים, אז, לאחר זמן מה, יוכל לחוות שתגיע אליו מחשבה, כאילו מאיזה מקום בלתי מוגדר. למשל, תעלה בו המחשבה, וזאת רק דוגמה, שעל פי מה שכתוב בתנ”ך, יהוה, אחד מהאלוהים, ציווה שאסור לאכול מעץ הדעת, ולאחר הפיתוי הלוציפרי, ברגע שהאדם אכל מעץ הדעת, נמנע ממנו לאכול גם מעץ החיים. איזה מוזר שהאלוהים מדברים על עצים!

אמרתי פעמים רבות שאין להתייחס בקלות ראש לשפה של מסמך כמו התנ”ך. כשמדברים על עצים, כשהאלוהים מדברים על עצים, תהיו בטוחים שיש לכך משמעות. נאמר על הומרוס שהוא אמר שלכל דבר יש שני שמות: אחד בשפת האלים, והשני בשפת בני התמותה הרגילים. אם תזכרו זאת, תוכלו לשער שכאשר האלוהים מדברים על עצים, זה כנראה קשור לשפת האלים. אם תמשיכו להתעמק בדברים, תשאלו את עצמכם: בעצם למה מתכוונים האלוהים כשהם מדברים על עץ הדעת ועץ החיים? מה משמעות הדבר?

חבריי היקרים, אם תתייחסו לכל מה שאנו מלמדים, תוכלו להבין שעץ החיים ועץ הדעת קשורים בוודאי לאדם עצמו. האיסור על האכילה מעץ הדעת משמעותו – כפי שתגלו זאת בסוף – שנפש האדם לא צריכה לחפש ידע שקשור לגוף הפיזי; זה מה שהוביל לקליטה החושית של היום. “לאכול מעץ הדעת” פרושו להיות קשור לגוף הפיזי במידה כזו שנוצר ושולט כעת סוג הידע הנוכחי – ותיארתי אותו לאחרונה – שאליו הוביל לוציפר. כך שכאשר האלוהים דיברו על עץ הדעת, הם התכוונו למשהו בתוך ישות האדם עצמו. ושוב, הם בוודאי התכוונו למשהו בתוך האדם עצמו כשהם דיברו על עץ החיים.

עלינו לשאול את עצמנו: איך זה קרה שהאדם רואה כמו שהוא רואה היום? מה גורם לו לקלוט כך את סביבתו? זה קרה כי הישות הנפשית-רוחנית של האדם, חדורה בישותו של לוציפר, מוטמעת בגוף הפיזי וניזונה ממנו. עובדה זו שהנפש מוטמעת בתוך הגוף הפיזי וניזונה ממנו כמו עכשיו, לא הייתה חלק מהתוכנית המקורית. הגוף הפיזי הוא עץ הדעת ועץ החיים הוא הגוף האתרי. אחרי שבני האדם אִפשרו ללוציפר לפתות אותם, ועקב כך הם משתמשים בגוף הפיזי שלהם כדי לרכוש את הידע הרגיל שלהם, נמנע מהם להשיג ידע גם דרך הגוף האתרי. זה נשלל מאיתנו.

אם האדם באמת חושב, חברים יקרים, הוא יכול להגיע לחוט מחשבה כמו זה. ואז, תעלה השאלה הבאה: אז מדוע האלים קוראים לגוף הפיזי עץ הדעת בשפתם? מדוע לדבר על עץ? ומדוע הם קוראים לגוף האתרי עץ החיים? מדוע הם מדברים על עצים? בעצם, די קל להבין למה הכוונה בשפת האלים אם לוקחים בחשבון שהאלים שמדובר בהם עברו את האבולוציה המיוחדת שלהם במהלך תקופת השמש, כלומר ספגו משהו מהותי מאוד מישות השמש. חישבו על כך: בתקופת שבתאי הקדום, הכול היה מבוסס על הרמה של האלמנט המינרלי. בתקופת השמש הקדומה, הכול נמצא ברמה האבולוציונית של הצמחים. אם האלים, שאנו מכנים האלוהים, פיתחו את האופי המיוחד של השפה שלהם במהלך תקופת השמש, אז טבעי שהם לא ידברו על דברים שניתן היה לחוות רק מאוחר יותר, בתקופת האבולוציה של הירח ושל האדמה, אלא על מה שהתפתח עד לתקופת השמש, כלומר, על מה שקשור לעולם הצמחים. לכן, כאשר הם מתבטאים בשפתם, שהיא שפת השמש, זה טבעי שהם מדברים על עצים.

את הרעיונות האלה אפשר לפתח על ידי חשיבה נכונה על כל מה שניתן בסדרות ההרצאות ובספרים, כשאתה לא סתם קורא עוד ועוד ומקשר בין הדברים שקראת, אלא כשאתה ממשיך לחשוב, ודרך החשיבה אתה משתמש במה שמתגלה מתוך עצם טבעם של הדברים כדי לחבר בין הדברים. אך כאשר אתה עושה זאת, אתה עושה עוד משהו: אתה מתאמץ, ולמאמץ זה יש תוצאה: התוצאה היא שנפשך נעשית עצמאית, שאתה באמת מפלס את דרכך בעזרת המאמץ הפנימי שלך. את זאת אנו חייבים להדגיש שוב ושוב: את עולם הרוח ניתן להפריד מהעולם הפיזי לא דרך התמסרות פסיבית, אלא דרך עבודה אקטיבית בעזרת כוחות הנפש שלך עצמך.

אם כן, מה שחשוב באמת הוא המאמץ האקטיבי בניסיון להגיע לעולם הרוח. אם אתה רוצה להיכנס לתוך עולם הרוח, אתה לא צריך להירתע מלעבוד בעזרת מה שכבר קיים שם, ולחבר זאת לכל מה שיש לך בחיים. אחרת, יכול לקרות דבר מגוחך כמו זה שמישהו יחשוב שהוא הומרוס שהתגשם שוב, אבל הוא לא צריך לעשות כלום כדי להראות שמבעבע בו משהו מגאוניותו של הומרוס. הוא אף עלול להאמין שאם הומרוס היה ער אז, עכשיו הוא חי בהתגשמות שבו הוא שוכב בנחת על המיטה הנוחה של שינה מיסטית. אם מנסים לעבוד באופן אקטיבי עם מה שכבר קיים, נבין שעלינו לנסות כמה שרק ניתן לא לבלבל את הרגלי החשיבה והרגש מהמישור הפיזי לבין התכונות המיוחדות של עולם הרוח.

הגישה הזו היא הכרחית, חברים יקרים, וברגע שהצלחנו לפתח אותה באמת, היא תשחרר אותנו מכל מיני אשליות מטופשות בקשר לכניסה לעולם הרוח. הרי לא דרוש מאמץ רב לאכול מלח במשך שבוע כדי לרדת לעולמות מתחת לאדמה, ואז להימנע מאכילת מלח במשך שבוע נוסף כדי לטפס לעולמות האלמנטריים הגבוהים יותר. זה לא דורש מאמץ בכלל, אבל גם אין מה להשיג מזה, חוץ מאשליות מהסוג הגרוע ביותר. ניתן להשיג משהו בעולם הרוח אך ורק דרך עבודה פנימית. אם עבודה פנימית זו נעשית באמת, היא תוביל אותנו מטבעה למחשבות נכונות, ותשמור עלינו כדי שלא נתפתה להסתבך באשליות שטותיות בקשר לעולם הרוח. אחרת, יגיעו באמת המחשבות המיסטיות המעוותות, ולאנשים תהיה סיבה מוצדקת לצחוק עלינו.

למשל, כתב לי פעם אדם בעל חשיבה בריאה בתחום הזה, וסיפר לי שהוא ביקר באחד הענפים של החברה שלנו וראה שכל החלונות היו סגורים למרות שהיה חם מאוד. כמובן, אינני מתנגד לסגירת החלונות, במיוחד כשאפשר לשמוע בחוץ את כל מה שנאמר בתוך החדר – הרי אז תהיה זאת סיבה מוצדקת לכך. אבל זה לא היה ההסבר שהוא קיבל מהחברים שם. נאמר לו: ד”ר שטיינר אמר במפורש שכאשר נותנים הרצאה יש לסגור את החלונות כדי שהדמונים לא יוכלו להיכנס. החבר שכתב לי, שהרעיונות המיסטיים לא קלקלו אותו, שאל אותי האם הדמונים לא יכולים להיכנס דרך חלונות סגורים. איזה מין מורה רוחני מוזר זה אם הוא אומר לתלמידים שלו לסגור את החלונות כדי שהדמונים לא יוכלו להיכנס! אתם מבינים איך בדיבור כל כך חסר היגיון ומחשבה קיים בעצם בלבול בין המישור הפיזי לעולם הרוח. נכון שבמישור הפיזי, הבריות לא יכולות להיכנס דרך חלונות סגורים, אלא אם שוברים אותם. אבל לא ניתן להרחיק רוחות על ידי סגירת חלונות! אנו חייבים באמת לפתח רעיונות רציניים על העולם הפיזי ועל עולם הרוח. ואם חושבים עליה בצורה רצינית, דוגמה כמו זו של סוודנבורג, שהיה רואה רוחי מעמיק, נמרץ וגדול בדרך שלו, יכולה לעזור לנו לתקן מספר טעויות בסיסיות בחשיבה שלנו.

מחר אדבר על כך יותר.

—————————————————-

1. עמנואל סוודנבורג (1772-1688) היה מדען, סופר, אסטרונום, תיאולוג, פילוסוף ומיסטיקן שוודי, אשר היה ידוע בגישתו הדתית הפלורליסטית. התפרסם בעיקר בשל כתיבת ספרו בענייני החיים שלאחר המוות: “העדן והשאול” שחובר ב-1758. ↑
2. האוסף Autographa שפורסם על ידי האקדמיה המלכותית השבדית למדעים ב-18 כרכים, שטוקהולם, 1916-1901. ↑
3. גוף נפש רוח – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
4. בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי – GA122 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות/תלתן. ↑