חידת האנושות – הרקע הרוחי של ההיסטוריה האנושית – 07

חידת האנושות

הרקע הרוחי של ההיסטוריה האנושית

רודולף שטיינר

הרצאה שביעית  דורנאך, 12.8.1916   GA170

עברית ליאת זינגר

שנים עשר החושים ושבעת תהליכי החיים

 

תרגום ההרצאה מוקדש בתודה לרודולף שטיינר, איטה ווגמן ואחרים- שפרחי נשמותיהם צרורים בצרור החיים, אשר נתנו את מתנת האנתרופוסופיה לאנושות, והעשירו את חיינו במשמעות וביופי ולאנשים הפועלים, לומדים את החכמה, מיישמים ומחיים אותה בשפתם ובדרכם, מתוך אהבתם ורצינות כוונתם

 

הקדמה

בדברנו על העולם הגדול ועל העולם הקטן, המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, אנו מתכוונים אל היקום ואל הישות האנושית.

גֶתֶה, למשל, דיבר על כך ב'פאוסט.' ליקום הוא קרא 'העולם הגדול' ואילו לאדם הוא קרא 'העולם הקטן.' ההדדיות הקיימת בין האדם לבין עולם ומלואו וריבוי הפנים בהם מתבטאים הקשרים שבין השניים כבר מזמן תפש את עינינו ואת תשומת ליבנו והדברים שאומר היום הם רק תזכורת לכך. ודאי תזכרו כי בדברנו בחושים המשתתפים במה שהופך את האדם לבן אנוש כפי שהוא, הנושא הובילנו לדון בתקופת ההתפתחות האנושית אותה כינינו 'תקופת שבתאי הקדום'  הניצנים לאימפולס שהוביל להתפתחות החושים כפי שהם היום- הנצו אז.

תקופה זו הייתה שונה באופן משמעותי מתקופתנו, וקשה להבין כיצד החושים האנושיים נראו ותפקדו בה. קשה גם לתפוש את חושינו כפי שהם היו בתקופת הירח הקדום, מכיוון שעדיין הם היו שונים בתכלית מכפי שהם היום. ובכל זאת אנסה לזרות מעט אור על כך.

תקופת ירח הקדום הנה השלישית ברצף תקופות ההתפתחות שלנו:

שבתאי- שמש- ירח- הקדומים

במה שנוגע לצורתם, החושים שלנו היום, באופן יחסי לחיוניות ששקקה בהם בתקופת הירח הקדום, הם די "מתים." באותה תקופה הם היו חדורים בחיים עד כדי כך שהיסוד הנחוץ לשם קיום תודעה ערה לא יכל להתקיים. הם העניקו תנאים לקיום אך ורק ליסוד הנחוץ לשם קיום תודעה על-חושית.

כך הייתה תודעתו של אדם-הירח, וראייתו העל חושית מנעה ממנו את חירותו. כלומר; בתקופת הירח הקדום החושים לא היוו יסוד לסוג התודעה שיש לנו היום אלא לתודעה עמומה ומלאה יותר בדמיון.

וכפי שציינתי במספר הזדמנויות, התודעה האנושית בתקופות קדומות אלה דומה לתודעה שלנו היום, עת נישן ונחלום.  בחוגים אחרים מדברים על חמישה חושים שיש לאדם. ואילו אנחנו – על שנים-עשר. בנוסף לחמישה המוכרים, אנו מכירים בקיומם של שבעה חושים נוספים התורמים לקיומנו האנושי על פני האדמה – באותה מידה כמו החמישה המוכרים.

החושים המקובלים על כל הנם: חוש הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמגע. את האחרון מכנים חוש המישוש ולא מבחינים בינו לבין חוש החום, אם כי לא מכבר החלו מספר מדענים להבחין ביניהם. בעבר נהגו להתייחס אל שני החושים כאילו היו אחד, אולם חוש המישוש מיידע אותנו האם משטח הוא קשה או רך וחוש החום מספק מידע שונה לחלוטין. ועל כן, מי שחושיו ערים (אם תרשוני להתבטא כך) והוא מבין כיצד פועל האדם בעולם,

יוכל להבחין בשנים-עשר חושיו שכל אחד מהם מובחן מזולתו ועומד בפני עצמו.

והיום ברשותכם, נדון באיכויותיהם של שנים-עשר חושים אלה

חוש המגע

מקשר אותנו עם האספקט החומרי של העולם שמחוץ לגופנו. בעזרתו אנו "נתקלים" בעולם; בנגענו בדבר אנו מקיימים יחסי קח-תן עם העולם שמחוץ לגופנו הפיסי, למרות שתהליך הנגיעה מתרחש בתוך גבולות עורנו. העור הוא האיבר הבא במגע עם האובייקט, ומה שקורה בעקבות מפגש זה קורה בתחומיו.

על כן נוכל לאמור כי מה שקורה בתהליך הנגיעה, קורה למעשה בנו.

חוש החיים

בחוש החיים מעורבים תהליכים החדורים עמוק יותר בגופנו.

חוש זה קיים, אך אנו מתעלמים מממנו מכיוון שקיומו הנסתר אורג במעמקי הווייתנו. כאשר אנו ערים ופעילים, חוש החיים בא לביטוי בקיום שיתוף פעולה הרמוני בין אברי הגוף שלנו לבין עצמם. הוא כה מובן מאליו עד כי איננו חשים בו.

הציפייה להרגיש טוב מפעמת בנו תמיד כרצון לחוות את המצב התקין והחיוני:

כאשר החיוניות שלנו נחלשת, אנו מנסים להבריא ולהשיב את תחושת החיים שלנו לאיתנה. כלומר; אנו מסוגלים לחוש שיפור או הפחתה בחיוניות, אבל רובינו כל כך רגילים לעובדת היותנו חיים, עד כי איננו מודעים לקיומו של החוש המאפשר לנו לתפוש את החיים. זהו חוש לכל דבר, מובחן בזכות עצמו ובאמצעותו אנו חווים את החיים בקרבנו ממש כשם שבעזרת עינינו אנו רואים את סביבתנו. אילו לא חוש החיים לא היינו יודעים מה שלומנו: האם אנו חיים? האם אנחנו בריאים? עד כמה חיוניים אנחנו?

חוש התנועה

מצוי עמוק עוד יותר בפנימיותינו, בתוך גופנו. חוש החיים מספק לנו תחושות לגבי היותנו בטוב, או חוסר נוחות ממצבנו. בזכותו אנו נעשים מודעים למתחולל בגופנו, בכל האורגניזם. ואילו חוש התנועה מאפשר לנו להיות מודעים לאופן בו חלקים בגופנו נעים זה ביחס לזה. אין כוונתי לתנועות של האדם כשלם – זהו דבר אחר. אלא כוונתי לתנועות כגון כיפוף היד או הרגל, או תנועת הגרון בדברנו.

חוש התנועה מאפשר לנו להיות מודעים לכל התנועות הפנימיות, בהן מיקומם של אברים בגוף משתנה ביחס לאברים האחרים.

חוש שיווי המשקל

גם הוא חוש העומד בפני עצמו וברגיל איננו שמים אליו לב.

אולם חולשה או סחרחורת הגורמות לנו ליפול, הן עדות להתערערות שחלה בו, באותו אופן בו עצימת עיניים מערערת את ראייתנו.

כאשר עלינו להתייחס לעולם שסביבנו ולמצוא בו את מיקומנו מבחינת: ימין ושמאל, למעלה ולמטה, ובבקשנו לחוש את זקיפותינו – אנו מגייסים את חוש שיווי המשקל למשימה באותו אופן בו אנו רותמים את חוש התנועה כדי לזהות שינויים בפוזיציה של איברים זה ביחס לזה, בתוך הגוף.

משום כך האנתרופוסופיה מכירה גם בחוש שיווי המשקל כחוש מובחן.

חוש שיווי המשקל, שניתן לכנותו גם 'חוש האיזון' הנו חוש העומד בפני עצמו.

כל החושים עליהם דברנו עד כה, קשורים עם תהליכים שקורים בתוך הגוף. אמנם נכון שכאשר אנו נוגעים באובייקט, הוא מצוי מחוצה לנו. אבל איננו חודרים לתוכו. אם נידקר במחט נרגיש את חודה למרות שלא ניכנס בכהו זה לתוכה. כל המתרחש בנו בעקבות דקירת המחט מאבד את הקשר לנגיעה ומתרחש בתחומי האורגניזם שלנו. נוכל לגעת באובייקט המצוי מחוצה לנו, אבל כל החוויות שמקורן במגע, תחומות על ידי העור שלנו.

מבחינת הגוף, חוויות המגע הנן חווית פנימיות. גם החוויות שחוש החיים מספק לנו הן חוויות גופניות פנימיות. חוש החיים לא מיידע אותנו לגבי המתרחש מחוץ לגופנו, אלא גורם לנו להתבונן בפנימיותנו וכך גם חוש התנועה. הוא אינו מעורר בנו את השאלה "כיצד אני מתנהל בעולם?" אלא, מעייניו נתונים לתנועות הפנימיות שאנו עושים בהניענו את אברי גופנו ובדיבור שלנו. כמובן שתנועה חיצונית מערבת גם תנועות פנימיות אולם אלה הן תנועות משני סוגים שונים: בסוג אחד אנו מבצעים תנועות ההתקדמות במרחב ובסוג השני תנועות פנימיות של אברים בגוף.

כך שחוש התנועה מעניק לנו את התפישה הפנימית, כפי שעושים חוש החיים וחוש שיווי המשקל. וגם, בשיווי משקל איננו חווים דבר חיצוני אלא את מצב האיזון הפנימי.

חוש הריח

הוא הראשון מבין החושים הנושאים אותנו אל מחוץ לתחומי גופנו.

באמצעות הריח בא האדם למגע עם סביבתו. אך החוויה איננה כאילו נשא אותנו הריח למרחק גדול מעצמנו. איננו חווים באמצעותו הרבה מהעולם שסביבנו. יתר על כן, בני אדם לא אוהבים במיוחד את הקשר האינטימי והאינטנסיבי עם האובייקט שחוש הריח יודע העניק. בעיני כלבים זה הדבר הכי טוב שיש,  אבל בני האדם מעדיפים להריח רק במידה שתאפשר להם להבין ולקלוט, בלא להגיע לקרבה יתרה מדי עם העולם.

לא זה החוש באמצעותו נרצה להיות מעורים בעולם.

חוש הטעם

מחזק את הקשר בין החוץ לפנים. כשאנו טועמים סוכר או מלח, אנו חווים את איכויותיהם במקום עמוק יותר בתוכנו.

מה שהיה בחוץ נילקח יותר עמוק פנימה מכפי שקרה עם הריח, והקשרים בין הפנים לבין החוץ מתבססים.

חוש הראייה

ממשיך עוד ומהדק את הקשר.

בעזרת ראייתנו אנו לוקחים את הדברים מבחוץ, יותר פנימה מכפי שחוש הריח אפשר לנו לקחתם.

חוש החום

ממשיך בתנועת העמקת הקשר עם העולם.

החוויות שחוש הראייה אִפשר נותרו עדיין זרות באופן יחסי לקרבה שחוש החום מעניק לנו וליכולתנו לחוות את העולם.

האינטימיות ביחסי הגומלין אדם-עולם מתהדקת מאוד בזכות חוש החום

מכיוון שהמודעות למידת החום או הקור של אובייקט היא בעצם עשיית שותפות עימו:

אנו חווים את הדבר יחדיו.

אם נשווה בין החוויות שהחושים השונים מעניקים לנו נראה כי למשל כאשר אנו טועמים סוכר אנחנו לא מעורבים עם האובייקט. מה שמעניין אותנו הוא מה קורה לסוכר באותו רגע שאנו טועמים אותו, ולא מה קורה לו בעולם הנמצא מחוצה לנו. אבל כאשר חוש החום מעורב בחוויה אזי ההבחנה בין פנים לחוץ חדלה להתקיים מכיוון שהוא מאפשר לנו להיות אחד עם המתרחש בחובו של האובייקט.

חוש השמיעה

מעמיק את הקשר.

הצליל מספר לנו הרבה על מבנהו הפנימי של האובייקט שהשמיע אותו ומספק מידע רב יותר מזה שחוש החום וחוש הראייה נותנים.

הראיה נותנת את תמונת החיצוניות של הדבר.

אבל צליל, לדוגמה צליל מתכתי, מספר מה קורה בפנים.

חוש החום חודר אף הוא לפנימיות הדבר.

באחזי במשהו, לדוגמה בקוביית קרח, אין ספק בליבי שהקרח קר בכל מקום ולא רק על פני השטח ובהתבונני במשהו, אני רואה את צבעיו בשטח הפנים החיצוני שלו;

אבל בגרמי לו להדהד, צליל קולו מביא אותי ליחסי קרבה מיוחדים במינם עם הווייתו.

והאינטימיות גדלה עוד כאשר לצליל הקול יש משמעות ובכך אנו מגיעים לדבר על 'חוש הטון,' או ייתכן וטוב יותר יהיה לכנותו חוש הדיבור או חוש המילה.

חוש הדיבור, או חוש המילה

קליטת צליל קולו של הדבר אינה זהה להבנת מילה.

השניים שונים ונבדלים זה מזה כשם שטעם הדבר, שונה ממראהו.

הצליל פותח לנו שער אל פנימיותו של האובייקט. אולם, על מנת להפוך את הצלילים למילה בעלת משמעות, אנחנו צריכים להעמיק ולחדור אל האובייקט ואת היכולת לעשות כן מספק לנו חוש המילה.

ככל שאנו מתקדמים בדרך שהחלה עם קליטת הצלילים באמצעות חוש השמיעה ומגיעים אל תפישת משמעות הדיבור בעזרת חוש המילה,

הקשר בינינו לבין העולם מעמיק מאוד.

חוש המחשבה

אבל גם כשקלטנו את המילה,  עדיין לא הגענו לאינטימיות שלמה עם האובייקט שנמצא מחוצה לנו, עד אשר נצליח לקלוט את המחשבה העומדת מאחרי המילה.

בשלב זה רבים חדלים לעשות את ההבחנה, ובכל זאת קיים הבדל בין קליטת מילה לבין קליטת המחשבה שלה, שהרי המילה וההוגה אותה שני דברים נפרדים המה. בדפוס ובכתב, או באמצעי שמע מכאניים, הדבר ברור.

על כן נחוץ לנו חוש המסוגל לחדור למעמקים גדולים יותר מאשר חוש המילה. חוש שיחייה את הקשר שבין האדם לבין ההוויה שבראה את המילים או יצרה: אמרה, הגתה או כתבה אותן.

חוש שיאפשר לנו לחדור דרך המילים ולעבור מהמקום הנוכח שלנו בתוך עצמנו, אל תוך הווייתו של זה ההוגה את המושגים ואומר או כותב אותם.

והחוש המאפשר לנו לעשות את הצעד הנוסף הזה, הינו חוש המחשבה.

חוש האני

הגענו כעת אל החוש השנים-עשר, זה המוסיף ומהדק את הקרבה והאינטימיות אף יותר משעשה זאת חוש המחשבה, הגענו אל חוש ה 'אני'

זהו החוש שמאפשר לנו לחוות את הזולת, ובכך להיות מודעים לעצמנו.

האדם מפנה את חשיבתו החיה כלפי הווייתו של הזולת.

בחשיבה חיה האדם יכול להתבונן בהווייתו של האדם השני.

באמצעות חשיבה חיה 'אני' אחד יכול  להתבונן ב 'אני' אחר.

כפי שניווכח לדעת, חשוב להבחין בין "חוש האני," המביא למודעות לקיומו של 'אני' אצל הזולת לבין "מודעות עצמית", דהיינו מודעות ל'אני' שלי. ההבדל בין השניים אינו רק בכך שבאחד אנו חווים את ה 'אני' של עצמנו ובשני מזהים את  ה'אני' של זולתנו. הבדל בין השניים גם נעוץ בתקופת ההתפתחות בה נוסד המקור של כל אחד מהם.

הזרעים ליכולת להבחין בכלל בין דברים – לעשות הפרדה, נזרעו בתקופת שבתאי הקדום.

אז ניטע בנו נבט היכולת להבחין בדברים שהקיום שלהם נפרד זה מזה.

אבל היכולת הזו הגיעה לבשלותה והאדם קיבל את האינדיבידואליות שלו, את ה 'אני' שלו, רק בתקופת ההתפתחות האנושית של האדמה.

כך שחוש ה 'אני' איננו אחד עם הדבר המפיח בנו את חיינו הייחודיים, האינדיבידואליים.

שני הדברים שונים זה מזה ובדברנו על "חוש האני," אנו מכוונים את ליבנו לראות את היכולת האנושית לזהות קיום של 'אני' אצל הזולת.

היטב אתם מכירים אותי ויודעים שמעולם לא דיברתי על המדע החומרי בלא להכיר באמת ובגדולה שיש בו. לא אחת הבעתי את הערכתי למדע. אבל אהבה טובה אמורה להיות גדולה דיה שתכיל גם את הצד הפחות מואר של מושא האהבה. המדע החומרי עושה בימינו את צעדיו הראשונים בהבנת נושא החושים. הפסיכולוגים מכירים סופסוף בקיומם של חוש חיים, תנועה ושיווי משקל, ומבחינים בינם לבין החושים האחרים. הם גם מתחילים להתייחס אל חוש החום בנפרד מחוש המגע. אבל שאר החושים עליהם דברנו עדיין אינם מוכרים בעיניו של המדע הזה, מכיוון שהוא נושא מבטו רק אל המופע החיצוני של הדברים.

על כן אבקשכם להתבונן נכוחה ולהבדיל בין היכולת להיות מודע ל'אני' אחר לבין היכולת להיות מודע לעצמי או לעצמיותי.

חבלי הייסורים שהמדע החומרי עובר, מקורם באיוולת. הניסיונות להסביר את פעולות "חוש האני" נשמעים בערך כך: "כאשר אדם אחד פוגש באדם אחר הוא מסיק, באופן תת-מודע, מתוך מחוותיו של הזולת, מהבעות פניו וכדומה, ש 'אני אחר' נוכח שם. כלומר; המודעות ל 'אני' אחר היא בעצם פעולה של הסקת מסקנות ברמת תת-המודע. לכך אני קורא איוולת! שהרי בפגשנו בזולת אנו תופשים באופן ישיר את ה 'אני' שלו, ממש כשם שאנו תופשים באופן ישיר צבע של אובייקט. שטות היא לחשוב שקיומה של האינדיבידואליות של זולתי מוסקת מתוך הבעותיו. תפישה מסוג זה, מעיבה ומערפלת על היכולת לראות את האמת הפשוטה ולהבין שיש לאדם חוש גבוה ומיוחד בעזרתו הוא תופש את 'האני' של האדם השני.

ה'אני' האחר נחווה ישירות באמצעות חוש האני, ממש כפי שבהירות האור או כהות הצל או הצבעים, נתפשים באמצעות העיניים. זהו חוש מובחן המקשר בין 'אני' ל 'אני'.  וכמו כל היכולות המושגות באמצעות חוויות חושיות, יש לחוות ולהתנסות בה הרבה פעמים, על מנת לרוכשה. ממש כשם שהצבע משפיע עלי דרך עיני, כך משפיע עלי ה 'אני' של זולתי בזכות "חוש האני" שלי. בבוא העת נדון באיבר החוש הנושא את ה 'אני' כשם שאנו אנו דנים באברים הנושאים את חוש הראיה. קל יותר לדבר על ראייה מכיוון שיש לה ביטויים במישור הפיסי, אולם לכל חוש יש איבר משלו. אם ניטיב להתבונן בחושים מנקודת מבטנו המסוימת, נוכל לאמור במפורש: כל חוש מבחין אותי מזולתי ומייחד אותי. ישנו הבדל ממשי בין החושים מכיוון שראייה שונה מתפיסת הטון, תפיסת גוון הטון שונה משמיעה. שמיעה אינה אותו הדבר כמו תפישת המחשבה, ותפישת המחשבה איננה מגע.

כל אחד מהחושים מאפיין תחום מסוים בישות האנושית.

הייתי מבקש שתשימו לב להבחנה ביניהם ולשיוך כל חוש לאזור או חלק שונה בהוויה האנושית בו מתרחשת פעילותו המסוימת, מכיוון שהפרדה זו מאפשרת את תמונת שנים עשר החושים הניצבים על מעגל המחולק לשנים עשר אזורים נפרדים ושונים זה מזה.

שבעת תהליכי החיים

כוחות התפישה החושית נמצאים בסיטואציה שונה מזו של הכוחות המשובצים ושוכנים עמוק עוד יותר בהווייתנו. הראייה קשורה עם העיניים ואלה מכוננות תחום מיוחד השייך לממלכת האדם. השמיעה קשורה עם אברי השמיעה באופן עקרוני, אם כי נחוץ לנו יותר מאשר אוזניים, על מנת כדי לשמוע כפי שאדם שומע. החיים זורמים דרך אברי החישה השונים במידה שווה, דהיינו; העין חיה, האוזן חיה, וכך כל מה שקיים בבסיס החושים- חדור בחיים.

החושים חדורים בחיים והחיים זורמים דרכם.

אם נעמיק ונתבונן בפרטי הפרטים, נוכל לראות כי קיים שוני בין הדברים: יש יותר מתהליך חיים אחד, ויש גם הבחנה בין מה שאנו מכנים "חוש החיים" המספק לנו את חוויית החיוניות שלנו, לבין החיים מושא הדיון עתה. כוונתי לחיים עצמם, הזורמים ומפעמים בנו. החיים עצמם המגיעים אל כל מה שקיים בתוכנו.

אילו שנים עשר החושים שלנו היו עומדים בשקט יכולנו לצייר את תמונתם כך. אך מובן כי הם מפעמים וזורמים בתוך ודרך האורגניזם כולו והם מגלים את פניהם ומעידים על קיומם בדרכים שונות.

 

נשימה, התחממות והזנה

 

תהליך הנשימה

הוא תהליך החיים הראשון. נשימתו של יצור מעידה עליו כי הוא חי.

כל אורגניזם חייב להיות ביחסי נשימה עם העולם שבחוץ על מנת לקיים את החיים בקרבו.

 היום לא נתעמק יותר בפירוט ההבדלים הקיימים בין נשימתם של ברואים שונים: צמחים, חיות ובני-אדם, אך נציין כי כל יצור חי חייב לנשום. נשימת האדם מתחדשת כל העת מתוך מה שהיא לוקחת מהעולם. הנשימה מחייה ומשפיעה על כל תחום הקשור עם החושים: חוש הריח לא יוכל לבטא עצמו וכך גם חוש הראייה או חוויית הטון, אילו הם לא היו מתחיים בכל פעם מחדש ע"י נשימתם. ועל כן אנו אומרים כי כל חוש וחוש, נושם. אנו נושמים, זהו תהליך אחד. אבל מה שמושג בזכות תהליך הנשימה זורם אל כל החושים.

תהליך ההתחממות

הנו התהליך המובחן השני

ההתחממות קורית ביחד עם הנשימה אולם היא תהליך נפרד. ההתחממות, דהיינו התהליך הפנימי של חימום משהו, היא התהליך השני של שימור החיים בקרבנו.

ותהליך ההזנה

הוא התהליך השלישי החיוני לקיום החיים.

 

כך אנו מבחינים בשלוש דרכים בהן נלקחים יסודות חיים מבחוץ ונכנסים אל תוכנו: נשימה, התחממות והזנה.

העולם שנמצא מחוצה לנו לוקח חלק בכל אחד מהם: חייב להיות משהו בחוץ אותו ננשום- בני אדם וחיות נושמים אוויר. ההתחממות דורשת מידה מסוימת של חום בסביבה איתה אנו באים במגע- אילו הטמפרטורה מחוץ לגופנו היתה חמה או קרה יותר במידה רבה, לא היינו מסוגלים לשמור על חום גוף תקין. כלומר; אילו הטמפרטורה הייתה יורדת במאה מעלות, תהליכי החיים שלנו היו חדלים ואילו הטמפרטורה הייתה עולה במאה מעלות הינו הרבה יותר מסתם מזיעים. וכך הוא עם המזון שבא מבחוץ ונחוץ לנו לשם קיום על האדמה. בשלב זה מובילים אותנו תהליכי החיים אל פנימיותנו. בהתבוננו בהם אנו מביטים על תהליכים של עיצוב מחדש ושל הפנמה, דהיינו; תהליכים המשנים את המבנה ואת הצורה של הדברים שנלקחו מהחוץ, ומחדירים אותם פנימה. אבקש לבטא את הדברים בעזרת מושגים שדברנו עליהם. המדענים בימנו עדיין אינם מודעים לתהליך העיצוב מחדש עליו דברנו, ולא יצרו מלים מדעיות לנושא. על כן יהיה עלינו לעצב את שפתנו בעצמנו.

 

הפרשה, קיום, גדילה והתרבות

ניתן לאמור כי התהליך הפנימי ביותר אשר ניצב בבסיס העבודה על מה שנלקח מבחוץ, מורכב מארבעה חלקים:

תהליך ההפרשה

התהליך הראשון אחרי ההזנה הנו תהליך ההפרשה – סילוק החומרים, שקורה בתוכנו. זה התהליך שבאמצעותו המזון הופך להיות לחלק מהאורגניזם שלנו, מה שמתחיל למעשה לקרות מהרגע בו המזון נכנס אל גופנו. סילוק החומרים לא רק מוציא אותם אל מחוץ לגופנו. החומרים שמתאימים וצריכים להיספג בנו, מוּצאים מתוך המכלול שנשא אותם עד שהם מגיעים או עוברים למקום בו הם נדרשים. כלומר; תהליך הפליטה ותהליך הספיגה הנם שני הצדדים של התהליך שאברי ההפרשה שלנו מפעילים על מזוננו. אברי העיכול המפרידים את אבות המזון ושולחים אותם למקומות שונים באורגניזם מפעילים בעצם תהליך של הפרשה ומה שמופרש כך נקשר עם תהליכי החיים.

תהליך הקיום

על מנת להישאר בחיים, דהיינו; להיות קשור עם שאר תהליכי החיים, צריך שתהליכים נוספים אשר נוכל לכנותם תהליכי שמירה, תחזוקה או הישארות, יתקיימו בנו. נוכל לכנותם בשם "תהליכי קיום."

תהליך הגדילה

אבל על מנת לקיים את החיים, אין די בצבירה, בהישארות או קיום של מה שנכנס פנימה, אלא חייבת להיות גם גדילה. כל דבר חי תלוי בתהליך של צמיחה פנימית וגדילה: תהליך הצמיחה קורה במובן רחב ביותר. תהליכי הגדילה הנם חלק מהחיים בדיוק כפי שתהליכי ההזנה הם חלק מהחיים.

 

תהליך ההתרבות

ולבסוף, החיים על פני האדמה כוללים את תהליך ההתרבות;

הבקשה מתהליך הגדילה היא שחלק אחד מייצר עוד ממנו.

ואילו בתליך ההתרבות נוצרת ישות אינדיבידואלית שלמה וחדשה, ועל כן זהו תהליך גבוה יותר מאשר גדילה. מעבר לשבעה אלה, לא קיימים תהליכים אחרים. החיים מחולקים לשבעה חלקים. אולם מכיוון שהם משרתים את כל שנים-עשר החושים, לא נוכל לייחס להם מיקום מסוים בו נוכל לאתרם באזורי החושים. ועל כן, בהסתכלנו באופן בו מתייחסים השבעה לשנים-עשר אנו רואים כי יש לנו:

כל אחד מתהליכים אלה עומד בפני עצמו אולם הם כולם קשורים עם החושים, נעים וזורמים דרך כל אחד מהם: יחסי הגומלין בינם לבין החושים הנם דינאמיים (ראה איור).

 צריך לראות את האדם החי כישות הבנויה משנים עשר אזורים נפרדים של חושים, דרכם מפעמים חיים מלאי תנועה המורכבים משבעה תהליכים מובחנים אחד מהשני.

אם נראה את הקשר הקיים בין גלגל המזלות ושנים-עשר החושים נוכל לראות את התמונה של המקרוקוסמוס, העולם הגדול; ואם נראה את הקשר שבין כל חוש בנפרד עם אחד מהמזלות שבגלגל, נוכל לראות את תמונת המיקרוקוסמוס: העולם בזעיר אנפין.

 אם מייחסים פלנטה (כוכב לכת) לכל אחד משבעת תהליכי החיים, מקבלים את תמונת המקרוקוסמוס מכיוון שהם מכילים וכוללים בחובם את המיקרוקוסמוס. ואילו תהליכי החיים הנעים ממקום למקום מתייחסים אל אזורי החושים הניצבים במקומם באותו אופן בו הפלנטות מתייחסות אל המזלות בגלגל המזלות בקוסמוס- דהיינו: הן נעות ללא הרף וחולפות דרכם.

וכך ניתן לראות עוד מובן בו האדם מהווה באנושיותו – עולם גדול.

 ואולי, איזה מומחה לפיסיולוגיה מודרנית יטען נגדנו כי סתם התחכמנו ואפשר תמיד למצוא הקבלות בין דברים, שהרי אם מישהו ממציא שיש שנים-עשר חושים, מה מונע ממנו לקשר אותם עם גלגל המזלות? או שבעת תהליכי החיים לשבע הפלנטות?  אולם זוהי האמת

האדם כפי שהוא היום, מהווה הנו פרי של תהליך התפתחותי איטי, שארך שנים רבות,

 המגלה פניו למתבונן בו נכוחה.

 

 

התפתחות החושים ותהליכי החיים;

התפתחות התודעה האנושית

 

בתקופת הירח הקדום לא היו חושיו של האדם כפי שהם היום.

אז היוו החושים בסיס להכרה ולראייה על חושית דמוית חלום וזו הייתה התודעה האנושית.

היום החושים יותר מתים ופחות באחדות עם שבעת תהליכי החיים. הראייה והשמיעה הן די מתות והתהליכים המעורבים בהן מתרחשים בפריפריה של הווייתנו.

כלומר; בתקופת הירח הקדום, התפישה החושית הייתה חדורה בכוחות חיים ופחות בכוחות מוות. ניקח לדוגמה את חוש הטעם. כולנו יודעים מה קורה איתו היום.

לא כך היה בעת ירח הקדום, האדם לא היה כה נפרד מסביבתו.

בעבורנו היום, הסוכר הוא דבר חיצוני: תחילה עלינו ללקק משהו הנמצא מחוץ לגופנו ורק אחר כך מתרחש התהליך הפנימי. ישנה הבחנה ברורה בין הסובייקט לאובייקט. לא כך היו פני הדברים בעת הירח הקדום.

אז היה התהליך חי יותר והאדם לא הבחין באופן ברור בין מה ששיך לתחום האישי לבין הדבר האובייקטיבי.

חוש הטעם פעל בדומה לתהליך חיים של היום. ובתהליך הנשימה: כאשר אנו נושמים, קורה בנו משהו אמיתי. אנו שואפים אוויר פנימה, ובעשותנו כן כל תהליכי היצירה והעיצוב בדם מושפעים, הם מהווים חלק מתהליך הנשימה שהוא אחד משבעת תהליכי החיים, ובתור שככזה אינו מאפשר הבחנה ברורה בין סובייקט לאובייקט. במקרה זה, מה שבחוץ ומה שבפנים חייבים להילקח יחדיו: אוויר מבחוץ אוויר מבפנים.

כך שהדבר האמיתי המתרחש באמצעות הנשימה, הנו אמיתי הרבה יותר מהדבר שקורה בטעימה. כאשר אנו טועמים, קורה לנו משהו ומה שקורה, די בו כדי להוות בסיס לתודעה האנושית של האדם בן זמננו.

אבל על הירח הקדום, הייתה הטעימה דומה יותר לתהליך חלומי כמו שקורה לנו היום בתהליך הנשימה. כאשר אנו נושמים, איננו מודעים לעצמנו באותו אופן בו אנו מודעים לעצמנו כאשר אנו טועמים.

על הירח הקדום, הטעימה הייתה דומה לנשימה שלנו היום.

לא שהאדם על הירח הקדום חווה בטעימה יותר ממה שאנו חווים בנשימה היום. גם לא היה לו צורך לשפר את החוויה. הוא לא היה אנין טעם ולא יכול היה להיות כזה, מכיוון שהטעימה הייתה תלויה בהתרחשות פנימית מסוימת שהייתה קשורה עם תהליך הקיום וההישארות שלו, דהיינו עם המשך קיומו על ירח הקדום.

גם תהליך הראייה היה שונה על הירח הקדום. באותו זמן האדם לא היה סתם מסתכל על אובייקט חיצוני ותופס את הצבע כדבר חיצוני, אלא באמצעות עיניו הוא היה חודר אל תוך הצבע והצבע היה נכנס אל פנימיותו, ובכך קוימו חייו של האדם ושומרו.

 העין הייתה איבר הנושם צבע.

החיוניות שלנו הושפעה מהאופן בו עינינו קישרו אותנו עם העולם.

היינו מתרחבים כאשר נכנסנו למרחב כחול ומתכווצים כאשר העזנו להיכנס למרחב אדום: התרחבות-התכווצות, התרחבות-התכווצות. כה רבה הייתה השפעתו של הצבע עלינו בתקופת ירח הקדום.

וכך גם החושים האחרים, גם להם היו קשרים חדורי חיים במידה רבה מאוד באופן יחסי לזו שיש לחושים היום, הן עם העולם שמחוץ לגופנו והן עם עולמנו הפנימי. היה זה קשר דומה לזה שתהליכי החיים מעניקים לנו היום.

 

ומה לגבי החוש החווה את הייחוד של זולתנו, בתקופת הירח הקדום? התשובה היא כי חוש זה לא יכול היה להתקיים בימים ההם מכיוון שה 'אני' החל מוצא משכנו בנו רק מאז החלה תקופת ההתפתחות של האדמה.

גם חוש המחשבה, מחשבה חיה כפי שתיארתי מקודם, קשור עם תודעת החיים על כדור הארץ וחוש המחשבה שלנו, עדיין לא היה קיים בתקופת ירח הקדום.

באותם ימים בני האדם לא דיברו ומכיוון שעדיין לא היה עדיין דבר מהסוג של תפישת זה את דבריו של זה, גם חוש המילה לא נולד.

בימים קדומים המילה חיה כ "לוגוס" (רוח תבונה השוררת ביקום) שזרמה דרך העולם כולו, וגם דרך האנושות. הייתה לה משמעות וחשיבות עבור האדם, אך הוא עדיין לא קלט או תפש אותה.

חוש השמיעה היה כבר אז בתהליכי התפתחות, אבל הוא היה חדור בחיים במידה הרבה יותר גדולה מכפי שהוא חדור בהם היום.

נוכל לאמור כי חוש זה הגיע למנוחתו או לקיפאונו על האדמה.

כאשר אנו מקשיבים, אנו נשארים בשקט (כך בכל אופן מצופה מאיתנו). אם הצליל אינו קורע את עור התוף שלנו, הרי  שהוא אינו מחולל כל שינוי באורגניזם שלנו. אנו נשארים בשקט בתוך עצמנו וקולטים את הקולות, הצלילים והטונים.

 אבל בתקופת ירח הקדום היו הדברים שונים בתכלית.

 אז הטונים היו באמת קרובים. הם היו נשמעים, אולם שמיעה זו הכילה בחובה התפשטות וחדירה פנימה. ביחד עם השמיעה האדם גם הדהד ורטט בפנימיותו ולשמע הצליל היה משתתף באופן פעיל במעשה היצירה.

כך היה האדם שותף במה שאנו מכנים "המילה הקוסמית" אולם הוא עצמו לא היה מודע לכך. כך שלא נוכל לכנות זאת "חוש" במלוא מובן המילה, למרות שאדם הירח השתתף באופן חי בצלילים שהם הבסיס לשמיעה של היום. אילו מה שהיום נשמע אצלנו כמוסיקה היה מתנגן בתקופת ירח הקדום היינו רואים הרבה יותר מריקודים! כמעט כל אברי הגוף הפנימיים היו נוהגים בדרך בה מתנהג הגרון והאיברים הקשורים עימו המשמשים להפקת צליל, בגרון האנושי בימנו.

כך, שמבחינות מסוימות זה היה תהליך מודע ומאידך היה זה תהליך חיים שבו האדם משתתף באופן פעיל, מכיוון שכל פנימיותו רטטה.

רטטים אלו היו הרמוניים או דיסוננטיים, והרטט היה נקלט בצלילים.

 גם חוש החום היה תהליך חיים.

היום אפשר לאמור כי  אנו  שווי נפש ביחס לטמפרטורה סביבנו; כמובן שאנו  מבחינים האם קר או חם בחוץ, אבל לא במידה בה חשנו זאת בתקופת הירח הקדום.

אז כל ירידה או עלייה בטמפרטורה החיצונית נחוותה כשינוי בכל תחושת החיות והחיוניות. במילים אחרות- ההשתתפות הייתה רבה; האדם, ממש כשם שהיה רוטט ביחד עם הטון, היה חווה בפנימיותו את התחממות והתקררות הסביבה.

הסברתי כבר מה היה טיבו של חוש הראייה בתקופת ירח הקדום. הוא פעל ביחד עם הצבעים. צבעים מסוימים גרמו לנו לגדול ואחרים כיווצו אותנו. היום אנו יכולים לחוות זאת רק באופן סמלי, אם בכלל. כבר איננו קורסים פנימה כאשר אנו ניצבים בפני אדום ואיננו מתפשטים למרחב כשהכחול מקיף אותנו.

אבל כשהיינו דיירי הירח הקדום- זה מה שהיה קורה לנו.

 דיברנו מקודם גם על חוש הטעם.

אף חוש הריח היה קשור הדוקות עם תהליכי החיים בתקופת הירח הקדום.

 חוש שיווי המשקל היה קיים כבר אז, מכיוון שהיה בו צורך.

חוש התנועה היה חדור בכוחות חיים הרבה יותר מכפי שהוא היום. לגביו נוכל לאמור שהיום הגענו פחות או יותר למצב של מנוחה עם עצמנו. אנו פחות או יותר מתים. אנו מניעים את אברינו אבל לא הרבה מעצמנו פועל ומהדהד כתגובה. אבל שערו נא בנפשכם את כל התנועות להן צריך היה חוש התנועה להיות מודע בתקופת הירח הקדום כאשר הטונים עוררו תנועות בפנים הגוף.

ועתה, בכל הנוגע לחוש החיים, ניתן להסיק ממה שאמרתי עד כה, שאין אף חוש אנלוגי לחוש החיים שלנו שניתן למצאו בתקופת הירח הקדום.

בימים ההם היה האדם חדור כל כולו בחיים. הוא חווה את החיים כשלמות. העור לא היווה חיץ בין חייו שבתוך עורו ואלה שמחוצה לו, אלא החיים היו תווך שהאדם שהה בו כל העת.

הוא לא נזקק לחוש מיוחד לחיים מכיוון שכל האיברים שהיום הם אברי חישה, היו אז חדורי חיים וסיפקו לאדם את תודעת החיים הללו.

כך שבתקופת הירח הקדום לא היה כל צורך בחוש חיים.

חוש המגע התגשם באדם ביחד עם העולם המינראלי, אשר נוצר כתוצאה מהתפתחות הארץ. על הירח הקדום לא היה דבר אנלוגי לחוש המגע שפיתחנו לנו על פני האדמה ביחד עם ממלכת המינראלים.

 לא היה חוש כזה בתקופת ירח הקדום מכיוון שכמו חוש החיים, לא היה בו צורך.

אילו ספרנו כמה מהחושים שלנו היום היו קיימים כבר בתקופת ירח הקדום, היינו מגיעים לשבע.

 החיים תמיד מגלים את פניהם בשבעה אופנים.

חמשת החושים המיוחדים לתקופת האנושות על פני כדור הארץ לא היו קיימים על פני הירח הקדום.

הם הצטרפו ליתר החושים רק מאוחר יותר, בעת התפתחותנו על פני כדור הארץ וביחד יצרו את תמונת שנים-עשר החושים.

החושים בתקופת התפתחות האדמה הפכו לאזורים מקובעים כמו הבתים בגלגל המזלות.

 בתקופת הירח הקדום היו רק שבעה חושים שהיו מלאי תנועה וחיוניות. ועל כן התחלקו חייו של אדם-הירח לשבעה חלקים.

ידע זה הנו פרי התבוננות חיה בעולם העל-חושי, אשר מלכתחילה הוא מעל ומעבר לגבולות יכולת התפישה הארצית.

כל מה שנאמר כאן הוא רק פירור זעיר ממה שצריך להיאמר על מנת להמחיש כי אלה אינן גחמות או אמירות בעלמא. התָּר אחר סודות הקיום ומבקש לו דעת, מבין את הרצינות בה נאמרים דברים אלה. יחסי הגומלין עליהם דיברנו יכולים להיות מושא למחקר אשר ישפוך אור על חידת החיים.

היחסים שבין כוכבי השֶׁבֶת לבין הפלנטות, הנו ביטוי חיצוני חשוב לכך ומגלה את אחד מפניו של המסתורין של המספר המצוי בבסיס הקוסמוס.

גם היחסים שבין המספרים: שנים-עשר לשבע, מבטאים את אחד מסודות הקיום הגדולים ביותר.

זהו המסתורין שבו האדם, כנושא החושים ויכולות התפישה, קשור עם האדם כנושא החיים.

 המספר 12 קשור עם המסתורין המסביר כיצד אנו מסוגלים בכלל לשאת 'אני' גבוה.

התפתחות שנים-עשר החושים וביסוס מצבם היום כאשר כל אחד מהם שוכן במנוחה במקום שיועד לו, מספקים לנו בסיס למודעות עצמית.

העובדה על פיה החושים בעת הירח הקדום היו עדיין תהליכי חיים, משמעותה שלאדם הירח יכול היה להיות גוף אסטראלי אבל לא 'אני' מכיוון שאברי החיים סיפקו בסיס רק לגוף האסטראלי.

 

 וכך מתייחסים באדם  

7 אל מסתורין הגוף האסטראלי, ו 12 אל מסתורין ה 'אני'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *