התגשמותו של אהרימן התגשמות הרוע על האדמה – 01

התגשמותו של אהרימן התגשמות הרוע על האדמה

 

רודולף שטיינר

GA195

4 הרצאות שניתנו בין אוקטובר לדצמבר 1919

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות ומכיל גם הקדמה מצוינת של סֶווָק גוּלביקיאן – ראו כאן

הרצאה ראשונה

דורנאך, 21 בנובמבר 1919 (קטע)

[…] לפני שנמשיך הלאה, אני רוצה להניח יסוד אחר למה שיבוא בכך שאכלול כמה רעיונות נוספים. לבטח, אם עלינו ללמוד השפעות מסדר רוחי, איננו יכולים להשמיט את הישויות הלוציפריות והאהרימניות המעורבות גם כן בתהליך הקוסמי. הבה ונתמקד לרגע באספקטים הקיצוניים ביותר של ישויות לוציפריות ואהרימניות אלו, אשר שוכנות גם בספרות בהן שוכנים בני אדם. אנו יכולים לומר שאנו מתארים את התכונות החיצוניות של ישויות לוציפריות נכונה כאשר אנו מדמיינים שיש להן כוחות שכאלה כמו שאנו בני אדם מגלים כאשר אנו נהיים להוזים, כאשר אנו זונחים עצמנו לחד-צדדיות, לפנטזיה, נותנים לעצמנו להינשא הלאה, ואם לדבר באופן מטפורי, מאבדים את הראש. במילים אחרות, בכל פעם שאנו נוטים ללכת מעבר לראשינו, אנו עוסקים בכוחות אשר, בעודם ממלאים תפקיד מסוים באורגניזם שלנו, הם שייכים למעשה באופן קוסמי לישויות שאנו מכנים לוציפריות. אם אנו מדמיינים ישויות אשר נוצרו לגמרי מנטיה זאת בתוכנו, החותרות לצאת החוצה מעבר לראשינו, אנו מתארים את הישויות הלוציפריות המשתייכות לעולמנו האנושי בדרכים מסוימות.

כעת, בניגוד לכך, חישבו על כל דבר שלוחץ אותנו מטה על האדמה, שעושה אותנו קהים ובורים, מדריך אותנו לפתח גישות מטריאליסטיות, מחדיר אותנו באינטלקט יבש, וכן הלאה: ותקבלו תמונה של כוחות אהרימניים.

כל האספקטים הללו שזה עתה תיארתי מפרספקטיבה פסיכולוגית אפשר לבטא גם באופן יותר פיסיולוגי. אנו יכולים לומר שבני אדם תמיד תופסים עמדה מתווכת בין מה שהדם שלהם רוצה ומה שהעצמות שלהם רוצות. העצמות שלנו תמיד מנסות למצק, להסמיך, ולאבן אותנו – להקשיח ולהקשות ולעשותנו אהרימניים במובן גופני. הדם שלנו, מצד שני, מבקש לדחוף אותנו החוצה מעבר לעצמנו. במקרים פתולוגיים, זה הופך לקדחת, מביא אותנו באופן אורגני לייצר פנטזיות או אפילו הזיות. העצמות יכולות להרחיב את הנטייה המהותית שלהן לאורגניזם כולו – במקרה כזה אנו נהיים סקלרוטיים, כפי שקורה כמעט לכולם בגיל מבוגר. בגיל מבוגר, באמת, הנטייה האהרימנית, יסוד המוות, מתפשט בכל האיברים. אפשר לומר אם כן שכל דבר הקשור לדם נוטה לקראת הלוציפרי וכל דבר הקשור לעצמות נוטה לקראת האהרימני. כבני אדם אנו מהווים נקודה של שיווי משקל בין הדם והעצמות, בדיוק כפי שעלינו לחתור לשיווי משקל פסיכולוגי בין הזיות מופרזות לבין בורות יבשה.

עלינו לאפיין עוד שני סוגים אלה של ישויות. למשל, אנו יכולים להרהר בישויות לוציפריות במונחים של סוג האינטרס שיש להן בקיום הקוסמי. אנו מוצאים שהאינטרס העיקרי שלהן מונח בהפיכת העולם, במיוחד עולם האדם, לבלתי נאמן לישויות הרוחיות שאליהן אנו צריכים להתייחס כבוראות האמיתיות של האנושות. תשוקתן היחידה היא לעשות את העולם בלתי נאמן לישויות אלוהיות אלו. הן אינן מעוניינות לתבוע את העולם לעצמן. אתם תוכלו להסיק מהערות קודמות אודות ישויות לוציפריות שזו לא המטרה העיקרית שלהן. המטרה שלהן היא לגרום לבני האדם לנטוש את הישויות האלוהיות הבוראות – הן שואפות לשחרר את העולם מן הישויות שהמין האנושי חש שהן אלוהויות אמיתיות.

במילים אחרות, ישויות לוציפריות חותרות לחופש אוניברסאלי, וישויות אהרימניות חותרות לשלטון מתמשך, הן עורכות כל הזמן מלחמה בקוסמוס זה שאנו חלק ממנו. קרב זה מערב אותנו ומשפיע על הכל, ואני מבקש מכם לזכור זאת כנושא השני בחשיבותו בדיונינו הבאים. העולם שאנו חיים בו חדור בישויות לוציפריות ואהרימניות, וכפי שתיארנו זאת יש ניגוד עצום בין הנטיה המשחררת של הישויות הלוציפריות והנטיה לחיפוש עוצמה של הישויות האהרימניות.

אם נתבונן בכל זה, תבחינו שאפשר באמת להבין את העולם רק במונחים של שילוש. מצד אחד הכל לוציפרי מצד שני הכל אהרימני, ובמקום השלישי, במרכז, נקודת שיווי המשקל בין השניים, האנושות, עם תחושת שייכות לאלוהי למהותה האלוהית. אנו יכולים להבין את העולם נכונה רק כאשר אנו רואים שהוא מיוסד על שילוש זה וברור לנו לחלוטין שחיי אנוש הם ציר המאזניים. כאן בנקודת המשען: מצד אחד היסוד הלוציפרי, מושך למעשה את כף המאזניים למעלה; מנגד היסוד האהרימני, דוחף את כף המאזניים למטה. המבחן האנושי שלנו – המהות האנושית שלנו – היא לשמור את הציר בשיווי משקל.

מי שהתקדשו לסודות כאלו תמיד הדגישו, כאשר דיברו על אבולוציה רוחית אנושית, שהקיום הקוסמי שבו אנו מוצאים עצמנו ניתן להבנה רק במונחים של שילוש. הם ידעו שאין להבינו על בסיס של כל מספר אחר מלבד המספר שלוש. אם נתבטא במונחים שלנו, אנו יכולים לומר שבקיום קוסמי יש לנו תמיד יסוד לוציפרי (צד אחד של המאזניים), יסוד אהרימני (הצד האחר של המאזניים), ומצב של שיווי משקל, מיוצג על ידי אימפולס הכריסטוס.

כעת, כפי שאתם בוודאי מדמיינים לעצמכם, לכוחות הלוציפריים והאהרימניים יש עניין עמוק להסתיר סוד זה של המספר שלוש – אחרי הכל, רק חדירה נכונה לתוך סוד זה תאפשר לאנושות להגשים את מצב שיווי המשקל בין כוחות לוציפריים ואהרימניים אלו. משמעות הדבר שעלינו לעשות שימוש מועיל בנטיה הלוציפרית כלפי החופש, מצד אחד, ובנטיה האהרימנית מצד שני. עבור בני האדם, המצב הרוחי הבריא ביותר הוא להיכנס ליחס נכון עם השילוש הקוסמי, מבנה קוסמי זה המבוסס על העיקרון של שלוש.

קיימת עכשיו וכבר במשך זמן מה נטיה חזקה מאוד בחיי התרבות והרוח לבלבל את האנשים אודות המשמעות של שילוש קוסמי זה. במשך היומיים הבאים נבחן את המקורות של בלבול זה יותר מקרוב. כרגע הרשו לי לחזור ולומר: קיימת נטיה חזקה להביך את האנשים בנושא של המספר שלוש, שאנו בהחלט יכולים לקרוא לו מספר קדוש. לבטח, אנו יכולים לראות בבירור שמבנה משולש זה כמעט מואפל לחלוטין בתרבות המודרנית על ידי המבנה הדואלי. רק חישבו רגע שכדי להבין נכונה את פאוסט של גיתה, כפי שציינתי לעיתים קרובות, אנו צריכים להבין שמבוכה זו סביב למספר שלוש התגנבה אפילו לעבודה אוניברסאלית כבירה זו.[1] אם גיתה בימיו היה מבין בשלמות כיצד עומדים הדברים בהקשר זה, הוא מעולם לא היה מציג את הכוח המפיסטופלי כאויב וכמפתה היחיד של פאוסט; אלא מראה את לוציפר כמשלים וכניגוד לכוח מפיסטופלי שאותו אנו מכירים כזהה לאהרימן; וכך לוציפר ואהרימן היו יכולים להופיע בפאוסט כשני יסודות מנוגדים. דנתי בזה לעיתים קרובות כאן. כל מי שלמד את הדמות של מפיסטופלס יכול לראות בבירור כיצד האיפיון של מפיסטו של גיתה מערבב לגמרי יסודות לוציפריים ואהרימניים. גיתה עשה באופן מסוים מן הדמות של מפיסטו תערובת של שני יסודות ולא יסוד אחד עקיב, והשניים מתערבבים באופן פנטסטי. המונוגרפיה שלי על גיתה [Goethes Geistesart][2] חוקרת שאלות אלו באופן מלא יותר.

בלבול זה המחלחל אפילו לפאוסט של גיתה מבוסס על המושג המודרני המתעתע – זה היה שונה בזמנים קדומים יותר וצץ במהלך האבולוציה – שהניח את הדואליזם או העיקרון של שניים במקום השילוש או העיקרון של שלוש כאשר מתארים את המבנה של העולם. כלומר, עיקרון טוב מצד אחד ועיקרון רע מצד שני: טוב כמנוגד לרע, האל כמנוגד לשטן. אנשים בזמנים קדומים יותר לא שגו שגיאה שכזו.

אתם רואים שצריך להיות לנו ברור שהשקפה ריאליסטית על מבנה הקוסמוס דורשת שנכיר בתפקיד שהמספר שלוש ממלא בו. אנו צריכים להכיר את התפקידים של כוחות הנגד הלוציפריים והאהרימניים ולדעת שתפקיד הישויות האלוהיות כולל גם שמירת איזון בין השניים. זה צריך לבוא בניגוד לאשליה של הדואליות של האל והשטן שנכנסה לאבולוציה הרוחית האנושית – הרעיון של כוחות רוחיים אלוהיים מעל וכוחות שטניים מתחת. זה כאילו היתה נשללת מבני האדם האפשרות של איזון משום שהבנה אנושית בריאה של העולם כוללת תפיסה נכונה של השילוש אשר, אם אפשר לומר כך, הוסתר מהם, וזה גרם להם להאמין שמבנה העולם נקבע איך שהוא על ידי דואליות. כמה מן המאמצים האנושיים הנשגבים ביותר נפלו קורבן לאשליה זו.

כדי לשקול עניין זה נכונה אנו צריכים להתגבר לחלוטין על כל דעה קדומה. אנו צריכים להיכנס לספרת חשיבה בלתי משוחדת. אנו צריכים להבחין בזהירות בין דבר לבין שמו. עלינו להחליט שלא לטעות ולהאמין שאם נתנו שם מסוים לישות אנו חווים לכן ישות זו בדרך נכונה.

אם ברצוננו ליצור מושגים ביחס לישויות אלו שאותן אנו חווים כאלוהויות אמיתיות, עלינו להבין שאנו יכולים לחוות אותן נכונה כפי שהן, רק כשאנו חושבים עליהן כגורמות לאיזון בין עקרונות לוציפריים ואהרימניים. הישות האלוהית שלנו אינה יכולה להיחוות נכונה אלא אם אנו מכירים במבנה משולש שכזה. חישבו, מנקודת ראות זו, על פואמות כמו גן העדן האבוד של מילטון, או על משיח של קלופשטוק, שהן מלאות השראה.[3] בעבודות אלו, אין למצוא סימן להבנה אמיתית של המבנה המשולש של היקום. במקום, אנו מוצאים קרב בין טוב משוער לרע משוער, גן עדן וגיהנום. במילים אחרות, המושג המטעה של דואליות הובא לתוך האבולוציה הרוחית האנושית – הניגוד האשלייתי שבין גן עדן וגיהנום שכה התפשט והעמיק שורש בתודעה הפופולארית הובא לתוך שתי עבודות אלו של הספרות העולמית.

אין זה משנה אם מילטון וקלופשטוק מתארים את הישויות השמימיות שלהם כ'אלוהיות'. הן באמת יכולות להיות ישויות אלוהיות, כפי שבני אדם צריכים לחוות אותן, רק אם היו מוצגות כחברות בקיום קוסמי משולש. רק אז היה אפשר לומר שנערך קרב בין העקרונות של טוב ורע. אבל, גם כך, נלקחת בחשבון דואליות. כל התכונות הטובות מיוחסות לקוטב אחד, ומוצאים שמות ומצמידים אותם לישויות שבקוטב זה אשר מוצגות כאלוהיות, בעוד שהיסוד השטני המתנגד לאלוהי תופס את הקוטב האחר. ומה באמת מתרחש אז? מדוע, האלוהי נמחק מתודעת האנשים ומוחלף ביסוד לוציפרי, אשר ניתנת לו תגית של אלוהות? התוצאה המעשית היא שנערך קרב בין לוציפר ואהרימן, אבל התכונות של לוציפר מיוחסות לאהרימן, וממלכתו של לוציפר נתפסת כאלוהית.

אתם רואים כמה רחוק מגיעות ההשלכות של שיקולים מעין אלה. אנשים חושבים שהם עוסקים באלוהי ובשטני בעבודות כאלו כמו גן העדן האבוד של מילטון ומשיח של קלופשטוק, בעוד שלמעשה הם עוסקים בעקרונות לוציפריים ואהרימניים. אין תודעה ממשית של היסוד האלוהי האמיתי. במקום, ליסוד הלוציפרי מוענקת תגית של אלוהות.

כעת, גן העדן האבוד של מילטון ומשיח של קלופשטוק הן רק עבודות תרבותיות המולבשות בתודעה מודרנית. מה שמבוטא בהן תואם למצב הכללי של המודעות של הגזע האנושי: האשליה של דואליות כבשה את התודעה המודרנית, והמציאות של העיקרון המשולש נידונה לשכחה. כמה מן העבודות העמוקות והיצירתיות ביותר של הזמנים הנוכחיים, הנערצות בצדק כשכאלה, הן מאיה תרבותית, אשליה, המבוססת על תעתוע אנושי מודרני. כל דבר שנולד מתופעה מתעה זו או מאיה הוא ביסודו יצירה של השפעות אהרימניות אשר יום אחד יתרכזו להתגשמות של אהרימן עצמו, שעליה כבר דיברתי בפניכם.[4] כי אשליה זו, שכולנו נכנעים לה, היא בפשטות תוצאה של דרך כוזבת של התבוננות בעולם. זה משותף לכולם במגמה הקיימת של תרבות וציביליזציה אשר בפשטות מעמידה זה כנגד זה את הדואליות של גן עדן וגיהנום. גן עדן מוצג כקוטב האלוהי, וגיהנום כקוטב השטני. למעשה, כמובן, אנו עוסקים רק ביסוד הלוציפרי, אשר אנו מכנים שמיימי, מצד אחד, וביסוד האהרימני, שאותו אנו מכינים גיהנומי, מצד שני.

עלינו להבין איזה אינטרסים שולטים בהיסטוריה הרוחית הנוכחית. לעיתים קרובות הדגשתי ששלושת המרכיבים של האורגניזם האנושי, או הטבע האנושי ככלל, בוטלו על ידי המועצה האקונומית השמינית בקונסטנטינופול[5] ב-869. הדוגמה שנוסדה אז קבעה שהנוצרים אינם צריכים להאמין בחלוקה משולשת של האדם, אלא רק בכפולה. נאסרה ההכרה בקיומו של יסוד שלישי, הרוח. תיאולוגים ופילוסופים מימי הביניים, שהיו מודעים היטב לעובדות הנכונות, עברו זמנים קשים, כי החלוקה המשולשת לגוף, נפש ורוח – הידועה כטריכוטומיה – הוכרזה ככפירה. המלומדים נאלצו ללמד דואליות – שהאדם כולל רק גוף ונפש ולא גוף נפש ורוח. אבל כפי שישויות מסוימות, בני אדם מסוימים, ידעו היטב, להחלפה של החלוקה לשלוש בחלוקה לשניים היו תוצאות כבירות בחיי הרוח האנושיים.

שאלות עמוקות מסוג זה צריכות להתעורר במוחנו כדי שנבין מדוע בגיליון נובמבר של 'קולות הזמן' [Stimmen der Zeit] האב הישועי צימרמן קורא לתשומת לב לעובדה שאחד מן הצווים האחרונים של הכס הקדוש ברומא אוסר על הקתולים, תחת איום בעונש של אי קבלת מחילה בווידוי, לקרוא או לרכוש ספרות תאוסופית או לקחת חלק בכל דבר תאוסופי. במאמר זה מפרש האב צימרמן צו זה כמכוון בראש וראשונה לאנתרופוסופיה וטוען שכל אלו השואפים שרומא תכיר בהם כקתולים טובים אל להם לקרוא ספרות אנתרופוסופית. כאחת הסיבות המרכזיות לכך הוא מציין את העובדה שאנתרופוסופיה מחלקת את בני האדם לגוף נפש ורוח, וזוהי תורת כפירה המנוגדת לאמונה האורתודוקסית המתייחסת לבני אדם כמורכבים רק מגוף ונפש.

ציינתי כבר לפני כן שפילוסופים מודרניים אימצו באופן בלתי מודע חלוקה זו של גוף ונפש. הם מאמינים שהם עוסקים במדע ללא דעות קדומות או הנחות מוקדמות, ושהסתכלות מדויקת בלבד מובילה אותם לראות את בני האדם ככוללים רק גוף ונפש. אבל האמת היא שגם הם רק נכנעים לדוגמה שחילחלה לתוך האבולוציה של התודעה בזמנים הנוכחיים. מה שנחשב למדע כיום הוא למעשה נתון כולו להשפעה של מגמות תת-הכרתיות כאלו שעשו דרכן לעולם במהלך האבולוציה האנושית הנוכחית. אל תאמינו שמילים חיוביות כל שהן שאתם עשויים לחוש נאלצים לומר לאנשים המדברים סרה באנתרופוסופיה יכולות לשכנע אותם, או שתוכלו לשנות את גישתם למידה מסוימת של רצון טוב כלפיה. על האנתרופוסופיה לעשות דרכה בעולם על סמך מעלותיה שלה, ולא כתוצאה של חסות כל שהיא הניתנת לה – אפילו על ידי כוחות הנחשבים למאוד נוצריים. כוח פנימי לבדו יכול לאפשר לאנתרופוסופיה להשיג את המטרות שהיא צריכה להשיג.

תזכרו שאימפולס הכריסטוס יוכל להיות מובן רק כשיוכר כאימפולס שמקיים את שיווי המשקל שבין יסודות אהרימניים ולוציפריים ובכך קובע את מקומו הנכון ביקום משולש. אפשר לשאול מה נדרש כדי להוליך אנשים שולל בנושא של אימפולס הכריסטוס האמיתי. יש למנוע מהם מלהכיר בסדר המשולש האמיתי של העולם, ולהדריכם לקבל את האשליה של הדואליות, או שניות, השימושית רק לתופעות נראות ואינה עוזרת לחדור מעבר לעולם התופעות לספרה של המציאות שממנה נגזרות כל התופעות.

צריך להיות לנו ברור שזה מהותי להגיע מעבר לתוויות בלבד בעניינים שכאלה. לקרוא לישות כריסטוס אינה עושה אותה לכזו. זה אינו אומר שפגשנו את הכריסטוס. למעשה, הנחת דואליות במקום שילוש יכולה למנוע מפגש עם הכריסטוס במהותו האמיתית. כל מי שרצה למנוע בביטחון מהאנשים מליצור מושג אמיתי של הכריסטוס היה צריך רק להחליף את השילוש בדואליות. כדי להתכוון באמת לאימפולס הכריסטוס דרוש רק להחליף דואליות בשילוש. אבל אין צורך לחבור לשורות האינקוויזיציה. אין צורך לפסול את גן העדן האבוד או את משיח של קלופשטוק כעבודות של השטן. לבטח אנו יכולים להמשיך ולהנות מיופיין ומגדולתן. אבל עלינו להיות מודעים שלעבודות מסוג זה – שבדרכן שלהן מהוות פסגות של התרבות הנוכחית – אין כל קשר עם הכריסטוס. במקום זאת הן תוצרים של אשליה שכל מה שמעבר לגבולות הצרים של האבולוציה האנושית צריך להיחשב או כשטני או כאלוהי. נהפוך הוא, בעבודות שכאלו אנו פוגשים רק מה שהוא לוציפרי. ומילטון, בכותבו את גן העדן האבוד, מתאר למעשה את גירוש האנושות ממלכתו של לוציפר לממלכתו של אהרימן. מה שמתואר שם אינו הכמיהה האנושית לאלוהי, אלא הכמיהה לגן העדן האבוד, שהוא למעשה ממלכתו של לוציפר. אתם תמצאו תיאורים נפלאים של הכמיהה למלכותו של לוציפר בגן העדן האבוד של מילטון ובמשיח של קלופשטוק, אבל יש לראות אותם כפי שהם. וזה מה שהם למעשה.

מושגים מסוימים שעשו דרכם לתוך האנושות המודרנית יש צורך דחוף לתקן. אם אנו מחויבים ברצינות לחשיבה ורגש אנתרופוסופיים, אנו עומדים בפני החלטות כבירות, לא קטנות. אנו עומדים בפני הצורך לקחת ברצינות פראזה שניטשה השתמש בה לעיתים קרובות – 'מהפיכה קיצונית של כל הערכים'.[6] פראזה זו יש לקחת מאוד מאוד ברצינות. ההישגים של הזמנים המודרניים עומדים בפני צורך דחוף של מהפיכה קיצונית.

זה אינו אומר שאנו עצמנו צריכים להצביע על 'כופרים'. אנו מציגים בקביעות סצנות מפאוסט של גיתה כאן בגיתהאנום, ואני הקדשתי עשורים ללימוד גיתה. אבל אתם יכולים להסיק מהמונוגרפיה שלי על גיתה שההערכה לגיתה בשום אופן אינה מעוורת את עיני לאיפיון המוטעה של דמותו של מפיסטופלס. תהיה זו בערות וצרות מוח לומר, "מפיסטו של גיתה הוא שגוי, הבה נרחק ממנו". זה דומה לציד מכשפות. כאנשים מודרניים אל לנו להתנהג כך. מצד שני, איננו צריכים להתעצל ולהסתפק באימוץ רעיונות מוכנים מחיי התרבות של הזמנים הנוכחיים רק משום שנספגו לתוך הדם והעצם של המסות הגדולות של בני האדם כיום. לאנושות יש כה הרבה ללמוד, ולתקן כה רבים מערכיה. […]

——————————————————————————-

  1. ראה הרצאה מהשלישי בנובמבר 1917, 'פאוסט ובעיית הרוע'.
  2. יצא לאור באנגלית כ- Goethes standard of the soul (ארבע מסות), אנתרופוסופיק פבלישינג ושות, 1925.
  3. גון מילטון, 1608-74, גן העדן האבוד [1671]. פרידריך גוטליב קלופשטוק, 1724-1803; משיח [1748-73].
  4. ראה הרצאות אחרות בכרך זה.
  5. רודולף שטיינר באמת התייחס לרעיון זה פעמים רבות. ראה למשל בהרצאתו מן העשרים ושביעה במרץ 1921, 'ניצחון הרוח', שנכלל בכרך פסטיבלים ומשמעותם, הוצאת רודולף שטיינר, 1966.
  6. אנטי כריסטוס מאת ניטשה, סעיף 62.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *