הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה – 02

הפסיכואנליזה לאור האנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית (תוך כדי בדיקה מול המקור בגרמנית והשוואה עם התרגום ברומנית): מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

GA143

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 2

אנתרופוסופיה ופסיכואנליזה

דורנאך, 11 בנובמבר 1917

תיארתי את מה שנקרא פסיכולוגיה אנליטית או פסיכואנליזה כניסיון לרכוש ידע בתחום הנפש דרך אמצעי הכרה לקויים. אולי זה התחום שיכול להראות יותר טוב מכל דבר אחר עד כמה, בימינו, הכול מצביע על הצורך להגיע למדע הרוח האנתרופוסופי, ואיך, מצד שני, דעות קדומות לא-מודעות גורמות לאנשים להתנגד להתבוננות בעובדות מנקודת מבט מדעית רוחית. אתמול תיארתי בעזרת דוגמאות קונקרטיות באיזה קפיצות מגוחכות נאלצת להשתמש ההשכלה המודרנית כאשר היא מנסה להתמודד עם בעיות נפשיות, ואיך ניתן לזהות קפיצות אלה בתהליכי החשיבה של המדענים המודרניים. הצבעתי על כך שאחד הפסיכואנליטיקנים היותר טובים – יונג – חילק את המטופלים לשתי קטגוריות: הטיפוס החושב, והטיפוס המרגיש. מנקודת מוצא זו הוא הניח שבמקרים של הטיפוס החושב, רגשות תת-מודעים מתפרצים לתוך המודעות ויוצרים קונפליקטים נפשיים – או בטיפוס ההפוך, שעולות מחשבות בתודעה התת-מודעת והן בקונפליקט עם חיי הרגש.

אולי יש שיציעו שאת הדברים הללו כדאי להבהיר באמצעות דיון מדעי, ושאפשר לחכות עד שאנשים יחליטו להתגבר על הדעות הקדומות התת-מודעות שלהם נגד מדע הרוח האנתרופוסופי. אבל אי אפשר לחכות באופן פסיבי כאשר דברים אלה אינם מוגבלים לתחום התיאורטי, אלא מתערבים באופן מעשי בחיים ובהתפתחות התרבות. הפסיכואנליזה אינה מסתפקת בלעסוק בתרפיה בלבד, דבר שיכול היה להיות פחות מפוקפק, היות ולא נראה שיש הבדל גדול – אמרתי לא נראה – בינה לבין שיטות טיפוליות אחרות, אלא היא מנסה להיכנס לחינוך, ולהפוך לבסיס של שיטת הוראה. זה מאלץ אותנו להצביע על הסכנות החבויות ברבעי-אמת באופן יותר רציני מאשר אילו היה מדובר רק בסתם דיון תיאורטי.

שאלות רבות שקשורות לנושא זה תוכלנה לקבל תשובה רק עם חלוף הזמן, אבל היום עלינו להרחיב את החקירה שלנו כדי לשפוך אור על היבט זה או אחר. קודם כול, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לכך שהעובדות העומדות מול הפסיכואנליטיקן מצביעות באמת על ספירה רוחנית חשובה שהאדם של ימינו אינו רוצה להיכנס אליה באופן מדויק ונכון, אלא היה מעדיף להשאיר אותה כמעין אזור דמדומים מעורפל ותת-מודע. כי הגישה הסובלת ממחלת המטריאליזם, אפילו בתחום הזה, אוהבת יותר מכול לנוע באופן מיסטי, מעורפל, בין כל מיני מושגים חלקיים או לא מוגדרים. אנו מוצאים את המיסטיציזם הדוחה והמגוחך ביותר הזה ממש באמצע המטריאליזם, אם מבינים את המיסטיציזם כרצון לצוף בכל מיני מחשבות מעורפלות, מבלי להתאמץ ולגבש את השקפת העולם שלך במושגים ברורים. העובדות המוכרות דוחפות את הפסיכואנליטיקנים לספירה של אינטליגנציה ופעילות חשיבתית על-מודעת. עסקתי בנושאים אלה פעמים רבות, ולא אכנס כעת לפרטים, אלא רק אזכיר אותם, משום שתלמידי מדע הרוח מתייחסים אליהם כמובנים מאליהם. הזכרתי לכם פעמים רבות שהפעילות האינטלקטואלית, החשיבתית, החוכמה, אינה מוגבלת לתודעה האנושית, אלא נמצאת בכל מקום, שאנו מוקפים בפעילות מנטלית אמיתית בדיוק כשם שאנו מוקפים באוויר, וכך גם בשאר הישויות.

העובדות בפני הפסיכואנליטיקן יכולות להעיד על כך בקלות. אתמול הזכרתי את המקרה שאותו מתאר יונג בספרו "הפסיכולוגיה של התהליכים הלא-מודעים". היה מדובר באישה שלאחר שעזבה מסיבה ביחד עם אורחים נוספים, נבהלה מסוסים, רצה לפניהם באמצע הרחוב עד לנהר, שם ניצלה הודות לעוברי אורח. היא הובאה בחזרה לבית שאותו עזבה לפני כן, ושם הייתה לה סצנת אהבה עם המארח שלה. מנקודת המבט של פרויד או אדלר, ניתן להסביר את המקרה בקלות על בסיס הדחף לאהבה, או הדחף לכוח, אבל האיבחון הזה לא מגיע לנקודה העיקרית. אל הנקודה העיקרית ניתן להגיע רק כשמבינים שהמודעות אינה ממצה את כל החוכמה, את כל החישובים, ואת הערמומיות שהאדם חדור בהם כאינטליגנציה, ורק כשמבינים שחוקי החיים אינם מוגבלים על ידי חוקי המודעות.

חישבו על המקרה הזה. נוכל לפחות להעלות את השאלה: מה האישה הזאת רצתה באמת, לאחר שהייתה אחת מהאורחים, וראתה שחברתה יצאה מהבית כדי ללכת לבית הבראה? היא רצתה הזדמנות שיקרה מה שאכן קרה, היא רצתה תירוץ לגיטימי להיות לבד עם בעל הבית. כמובן, זה בכלל לא היה קשור למה שהיה במודעות שלה, למה שהיא הבינה והיתה יכולה להודות בו. זה לא היה נחשב ל"יאה" או ל"הולם", כמו שאומרים. היה צריך לגרום לכך שיקרה משהו שאין צורך להיות מודע לו, ונגיע להסבר האמיתי אם ניפָתח לעובדה שיש באישה אינטליגנציה תת-מודעת, מתכננת, שהיא עצמה לא הייתה מודעת לה. במשך כל הערב, היא רצתה להגיע לשיחה עם בעל הבית. אם האדם פחות חכם, אז הוא יעשה בחירה פחות טובה מכל האמצעים העומדים לרשותו. אם האדם חכם יותר, הוא יגיע לבחירה טובה יותר. במקרה זה, ניתן לומר שבמודעות הרגילה של האישה, שהיו לה דעות לגבי מה יאה ומה לא יאה, מה מותר ומה אסור, היא לא הייתה יכולה לבחור באמצעי הנכון כדי להשיג את המטרה שלה. אבל במה שמאוכסן מתחת לשכבה של המודעות הרגילה, הייתה מחשבה פעילה ללא הרף: עלי להצליח להיפגש עם הגבר. עלי להשתמש בהזדמנות הראשונה שתהיה לי כדי לחזור לבית.

אנחנו יכולים להיות בטוחים שאילו לא הייתה מופיעה ההזדמנות עם הסוסים, שתמכה בה גם האסוציאציה עם התאונה הקודמת, היא הייתה מוצאת תירוץ אחר. היא רק הייתה צריכה להתעלף ברחוב והיו מביאים אותה מייד בחזרה אל הבית, או שהיא הייתה מוצאת איזה פיתרון אחר. התת-מודע חיפש מעבר לכל היסוסי המצפון של המודעות הרגילה, ונקט בעמדה ש"המטרה מקדשת את האמצעים", לא משנה אם האמצעים יהיו או לא יהיו בהתאם לרעיונות של מה הולם ומה לא.

מקרה כזה מזכיר לנו את מה שניטשה, שניחש הרבה מהדברים הללו, קרא לכך ההיגיון הגדול – להבדיל מההיגיון הקטן – ההיגיון המקיף-כול, שלא מגיע אל המודעות, שפועל מתחת לסף המודעות, וגורם לאנשים לעשות דברים רבים שבמודע הם אינם מודים בפני עצמם. דרך המודעות החיצונית הרגילה, האדם נמצא קודם כול בקשר עם עולם החושים, אבל גם עם כל העולם הפיזי, וכל מה שחי בו. לעולם הפיזי שייכים כל המושגים של מה הולם, של מוסר בורגני מקובל, וכו', שהאדם מצויד בהם.

בתת-מודע שלו, האדם מחובר לעולם שונה לחלוטין, שעליו יונג אומר ש"הנפש זקוקה לו מפני שהיא קשורה אליו", אבל הוא גם אומר שזה מטופש לשאול שאלות לגבי קיומו האמיתי. אז כך עומדים הדברים: ברגע שחוצים את סף המודעות, האדם והנפש כבר אינם רק בסביבה או בקשרים חומריים, אלא בספירה בה שולטות מחשבות שעשויות להיות ערמומיות מאוד.

ההשקפה של יונג נכונה לגמרי כשהוא אומר שהאדם המודרני, מה שנקרא האדם המתורבת, צריך להיות זהיר במיוחד לגבי הדברים האלה. כי לתרבות הנוכחית יש את התכונה המשונה שהיא מאלצת הרבה אימפולסים לרדת לתוך התת-מודע, ואז האימפולסים האלה מופיעים בצורה עוצמתית באופן כזה שהתוצאה היא מעשים בלתי הגיוניים או בלתי רציונליים – כפי שנהוג לקרוא להם – והתנהגות כללית לא רציונלית. כאשר מזכירים את "הדחף לכוח" או את "הדחף לאהבה", זה מפני שברגע בו האדם ונפשו נכנסים לאזורים התת-מודעים הם מתקרבים לתחום בו שולטים אינסטינקטים אלה; לא מפני שהם בעצמם הסיבות, אלא מפני שהאדם עם האינטליגנציה התת-מודעת שלו צולל לתוך אזורים בהם אימפולסים אלה פועלים ומשפיעים.

האישה שדיברנו עליה לא הייתה מרחיקה לכת כל כך ומתאמצת כל כך למען שום דבר שעניין אותה פחות מפרשת האהבה שלה. נדרשת התעסקות מיוחדת בדבר מסוים כדי שהערמומיות התת-מודעת תתעורר. והסיבה לכך שאימפולס האהבה משחק תפקיד חשוב לעתים כל כך קרובות היא פשוט העובדה שהעניין באהבה נפוץ כל כך. אילו הפסיכואנליטיקנים היו מפנים את תשומת ליבם לכיוונים אחרים, אילו הם היו מפסיקים להתרכז בבתי החולים הפסיכיאטרים, איפה שנראה לי שרוב המטופלים הם נשים – זו ביקורת שמופנית גם למוסדות אנתרופוסופיים, אבל אני חושב שהיא פחות מוצדקת שם – אילו היו יותר מנוסים בתחומים אחרים, דבר שאכן קורה לפעמים, אילו היה מגוון רחב יותר של מקרים בבתי החולים, אז היו יכולים להשיג ידע נרחב יותר.

נניח שבית חולים היה מתמחה במתן טיפול פסיכיאטרי בייחוד לאנשים שסובלים ממתח ועצבים או נכנסו להיסטריה עקב פעילות בבורסה. אז הייתה סיבה מוצדקת לקבוע את קיומם של דברים אחרים בתודעה התת-מודעת באותה המידה כמו את קיומו של דחף האהבה, שאותו הציג פרויד. אז היה אפשר לראות באיזו תכסיסנות, ובאיזה תהליכים תת-מודעים ערמומיים, פועל האדם שמהמר בבורסה. אז, דרך שיטות האלימינציה הרגילות, היה ניתן לראות שהאהבה המינית משחקת תפקיד קטן מאוד, אך עם זאת היה אפשר לחקור את הדקויות של החוכמה והערמומיות התת-מודעות בשיאן. אפילו התשוקה לכוח לא הייתה יכולה להיחשב תמיד לאימפולס ראשוני, אלא היו מגלים שאינסטינקטים שונים לגמרי שולטים באזורים האלה שהאדם צולל אליהם בתוך נפשו. ואם בנוסף היו מייסדים בית חולים לטיפול באנשים מלומדים שנהיו היסטריים – תסלחו לי! – אז היו מגלים שהסיבה המקורית לפעולות התת-מודעות שלהם נעוצה רק לעתים רחוקות במניע של אהבה. כי מי שיש לו ידע מעמיק בעובדות בתחום הזה מבין שבנסיבות הקיימות האנשים המלומדים כמעט אף פעם אינם נדחפים על ידי "אהבה" למדע שבו הם בחרו, אלא הם מונעים מכוחות אחרים לגמרי, כוחות שהיו נחשפים אילו הפסיכואנליטיקנים היו מעלים אותם לפני השטח. העובדה היא שהנפש מובלת מהמודע למטה לאזור התת-מודע, שבו שולטים האינסטינקטים שהאדם לא כבש. הוא יכול לשלוט באינסטינקטים אלו רק אם הוא נהיה מודע להם, ורק החקירה הרוחנית יכולה להעלות אותם למודעות.

עוד אמת שאינה נוחה! כי כמובן היא מחייבת שנודה בכך, וזאת במידה הרבה מעבר למה שהפסיכואנליטיקן מוכן להודות, שהאדם בתודעה התת-מודעת שלו יכול להיות ייצור מאד ערמומי, הרבה יותר ערמומי מאשר במודעות מלאה. גם בתחום הזה, ובעזרת המדע הרגיל, אנו יכולים לחוות חוויות מוזרות. יש פרק על נושא זה בספרי "חידות הנפש".[1] בספר אני מתייחס לביקורות נגד האנתרופוסופיה, המופיעות בספר "מעבר לגבולות הנפש" שאותו כתב אדם מתחום האקדמיה בשם דסואר (Dessoir). הפרק השני בספרי "חידות הנפש" יעזור לאנשים חושבים שרוצים לגבש דעה על האתיקה בקרב המלומדים של היום. מכל הנקודות שמופיעות שם, אני אזכיר רק נקודה אחת או שתים שקשורים לנושא הנוכחי שלנו.

הבן-אדם הזה מביע כל מיני התנגדויות לדבר זה או אחר, התנגדויות שמבוססות על קטעים שהוא לקח מהספרים שלי. ברשימה מסודרת מאוד הוא מתאר איך אני מבחין בין תקופות תרבות עוקבות: ההודית, הפרסית הקדומה, המצרית, היוונית-לטינית, וכעת אנו חיים בתקופת התרבות השישית, הוא אומר, "על פי דבריו של שטיינר."

זה מחייב אותנו להפריך את הטעויות האלה באופן מלומד, כי זאת הדרך היחידה שניתן להגיע לאדם כזה. איך מגיע דסואר לטענה, בין כל שאר השטויות שלו, שאני אמרתי שאנו חיים בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית? ניתן להסביר זאת בקלות אם אתם מיומנים במידת מה בטכניקה של שיטות לשוניות של חקר טקסטים. הייתי קשור במשך שש שנים וחצי לארכיון גתה בווימר, למדתי שם קצת על התהליך שנהוג להשתמש בו, ואני יכול להוכיח בקלות, בעזרת מתודות לשוניות, איך דסואר הגיע לייחס לי את האמירה לגבי תקופת התרבות השישית. הוא קרא את ספרי "מדע הנסתר בקוויו העיקריים",[2] ושם יש משפט המוביל לתיאור של תקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית. אני כותב שם שישנן הכנות ארוכות, ובקטע מסוים, שהאירועים שהתרחשו במאות ה-14 ו-15 הוכנו במאה הרביעית, החמישית והשישית. כחמש שורות לאחר מכן אני אומר שהמאה השישית הייתה הכנה לתקופת התרבות החמישית. דסואר, שקרא את הדברים באופן שטחי, מיהר לחזור למקום שאותו סימן בשולי העמוד, והתבלבל בין מה שנאמר על תקופת התרבות לבין מה שנאמר קודם על התקופה בין המאה הרביעית עד למאה השישית. ואז הוא אומר "תקופת התרבות השישית" במקום החמישית, כי העיניים שלו זזו לאחור בכמה שורות.

אתם מבינים באיזו שטחיות עובד אדם כזה. כאן יש דוגמא לאופן בו ניתן להפריך "למדנות" מסוג זה בעזרת שיטות לשוניות. בספר של דסואר יש שורה של טעויות כאלו בכל הפרק. ולמרות שדסואר אומר שהוא קרא בעיון שורה שלמה של ספריי, אני יכול להוכיח, שוב בעזרת טכניקות לשוניות, מה הם הספרים שנכללים ב"שורה שלמה" זו. הוא קרא – אבל הבין רק מעט מזה – את "הפילוסופיה של הפעילות הרוחנית",[3] כי הוא מקדיש לספר משפט שהוא שטות גמורה. והוא קרא את "מדע הנסתר", אבל באופן כזה שהוא הדגיש ממנו את סוג הדברים שתיארתי. הוא קרא גם את הספר הקטן "ההדרכה הרוחנית של האדם"[4] ואת העלונים "גלגולים וקרמה"[5] ו"הדם הינו נוזל מיוחד".[6] זה כל מה שהוא קרא, כפי שרואים על פי ההערות שלו. הוא לא קרא שום דבר נוסף. זאת האתיקה האקדמאית של היום. חשוב לחשוף פעם, בהקשר שכזה, את הלמדנות של ימינו. מתוך הרשימה הארוכה של הספרים שלי, הוא בחר מספר קטן של ספרים, ובונה עליהם, עם חשיבה מעוותת למדי, את כל האמירה שלו. מדענים רבים עושים היום את אותו הדבר בדיוק. למשל, כשהם כותבים על בעלי חיים, הבסיס שלהם לכך אינו גדול יותר מהחומר הזה שפרופסור דסואר הוציא מספריי.

ניתן לכתוב פרק שלם המבוסס על התבוננות בתודעה התת-מודעת של דסואר. אך הוא עצמו, בקטע מיוחד בספרו, מרשה לנו להתייחס לתת-מודע שלו. הוא מספר בצורה די גרוטסקית שכאשר הוא מרצה, קורה לעתים קרובות שמחשבותיו ממשיכות ללא ההכוונה המודעת שלו, ושרק באמצעות התגובות של הקהל שלו הוא מצליח לזהות שמחשבותיו הלכו לכיוון עצמאי שאינו תלוי בתשומת הלב שלו. הוא מספר זאת בנאיביות. אבל רק תחשבו על זה! מהעובדה הזאת, הוא יוצא לדיון ארוך במוזרויות של המודעות האנושית. אמרתי בצורה די "עדינה" שדסואר חושף את עצמו באופן זה. בהתחלה אמרתי לעצמי: לא יכול להיות שהוא מתכוון לעצמו. במקרה הזה, הוא בוודאי פשוט מזדהה עם מרצים מסוימים לא מיומנים, ומדבר בגוף ראשון. זאת תהיה האשמה מוגזמת אם נניח שהוא מתאר את עצמו. אבל בעצם זה בדיוק מה שהוא עושה. יש לשים לב להרבה דברים מוזרים כאשר מדברים על נושאים כאלה.

הוא "טיפל" ב"פילוסופיה של הפעילות הרוחנית" בהערה אחת, והוסיף משפט שאופייני לו, אבל אינו מבוסס על מה שאני אמרתי או כתבתי. כל הסיפור הוא מטופש. הוא אומר גם "הספר הראשון של שטיינר, 'הפילוסופיה של הפעילות הרוחנית'". זה מאלץ אותי לציין שספר זה הופיע בסוף תקופה של עשר שנות כתיבה, ולומר שאמירה זו היא דוגמה לאתיקה ולבורות אקדמאית. אני יודע כמובן שלמרות שהראיתי עד כמה דבריו אינם נכונים, אנשים יטענו שוב ושוב: "דסואר הפריך את שטיינר." אני יודע זאת היטב. אני יודע שזה כמו לדבר אל הקיר לנסות לפרוץ דרך מה שאנשים חושבים שכבר מזמן נפתרו ממנו – האמונה בסמכות!

אבל הפרק הזה יעיד על הקשיים שמדע הרוח חייב להתמודד איתם מפני שהוא מתעקש על מושגים ברורים ומוגדרים היטב ועל חוויות רוחניות קונקרטיות. אין זו בכלל שאלה של היגיון כאשר אנו עומדים מול אינדיבידואל כמו דסואר, וחוסר ההיגיון מאפיין באופן נרחב ביותר את הספרות שנקראת "המדעית" בתקופתנו.

אלה הסיבות שבגללן ההשכלה הרשמית, והמגמות הרוחניות הרשמיות אינן מסוגלות להגיע למסקנות נכונות, אפילו אם הן מצליחות להתרחק ממקומות נמוכים כמו הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה שנלמדות באוניברסיטאות, מפני שחסר להם הציוד המינימלי להתבוננות אמיתית בחיים. כל עוד איננו מבינים איזה מרחק גדול קיים בין מחקר אמיתי והחוש למציאות לבין מה שמתחזה כספרות מדעית – אינני אומר כמדע, אלא כספרות מדעית, שעליה מבוסס לעתים קרובות התוכן של הלימודים האוניברסיטאיים ובמיוחד של ההרצאות הפופולריות – כל עוד לא נפרצת האמונה הזאת בסמכות, לא יכול להתרחש ריפוי. חייבים לומר את הדברים האלה, והם אינם סותרים את הכבוד העמוק כלפי החשיבה המדעית האמיתית, וכלפי ההישגים הגדולים של מדעי הטבע. אך יש להכיר בעובדה שדברים אלה נכנסים לחיים באופן כל כך מעוות.

וכעת נחזור לנושא שלנו. דסואר מנצל את ההזדמנות לשלב חוסר אמת אובייקטיבית עם השמצה בהערה שלו לגבי העלון "הדרכה רוחנית של האדם". מעצבנת אותו במיוחד העובדה שהצבעתי על פעולה תת-מודעת חשובה של אימפולסים רוחניים כשהראיתי שכאשר ילד בונה את המוח שלו הוא מפגין חוכמה גדולה יותר ממה שהוא מודע לו מאוחר יותר. מדע בריא צריך לאמץ כנקודת המוצא השפעות נורמליות כאלה של התת-מודע, אבל הוא זקוק למשהו נוסף. אם תקראו את הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?",[7] תמצאו שאני מתייחס שם לסוד הסף. בהסבר של "סוד" זה, נאמר שכאשר חוצים את הסף לעולם הרוח, מתרחשת מעין הפרדה, מעין הבדלה בין שלושת כוחות הנפש העיקריים: החשיבה, הרגש והרצון. תזכרו שבחלק העוסק בשומר הסף, ניתן ההסבר ששלושת הכוחות הללו, שבמודעות הרגילה פועלים ביחד באופן כזה שאי אפשר להפריד ביניהם, נהיים בלתי תלויים אחד בשני. אם אני אשרטט זאת, החלק האמצעי הוא הגבול בין המודעות הרגילה לאותו אזור שבו הנפש חיה בעולם הרוח. את החשיבה, הרגש והרצון יש לצייר כך שנראה שזה הוא התחום של הרצון (אדום), אבל הוא גובל בתחום הרגש (ירוק), וזה בתורו גובל בתחום החשיבה (צהוב). אבל אם הייתי מראה את הכיוון שלהם לאחר חציית הסף לעולם הרוח, הייתי צריך להראות שהחשיבה (צהוב) נהיית בלתי תלויה מצד אחד; שהרגש (ירוק, בצד ימין) מפריד את עצמו מהחשיבה, וגם הרצון הופך להיות עצמאי (אדום, בצד ימין), כך שהחשיבה, הרגש והרצון מתרחקים זה מזה ומתפרסים כמו מניפה.

כל זה מתואר בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". העובדה שבין שלוש הפעילויות הללו, שלפני חציית הסף גובלות אחת בשנייה אבל פועלות בנפרד, יש אינטראקציה נכונה ולא בלבול, היא הודות לעובדה שלסף יש רוחב מסוים שבו חי האני שלנו. אם האני שלנו פועל נכון, ויש לו בריאות נפשית מושלמת, אז האינטראקציה בין החשיבה, הרגש והרצון מווסתת כך שהם לא מתנגשים אחד בשני, אך יש ביניהם השפעה הדדית. הסוד המהותי של האני שלנו הוא שהוא מחזיק את החשיבה, הרגש והרצון זה ליד זה, כך שהם יכולים להשפיע זה על זה בצורה הנכונה, אך אינם מתערבבים בצורה מקרית כלשהי. ברגע שעוברים את הסף לעולם הרוח, כבר אין סכנה שזה יקרה, מפני שאז שלושת הכוחות של הנפש נפרדים זה מזה.

Diagram 1

פילוסופים מסוימים (למשל וונדט [8]Wundt) טוענים בתוקף שאין לתאר את הנפש כבעלת שלושה כוחות, מפני שהנפש היא אחדות.

גם וונדט מבלבל את הכול. העובדות הן שבעולם הרוח מקורם של החשיבה, הרגש והרצון הוא משולש, בעוד שבנפש הארצית הם פועלים כאחדות. יש לקחת זאת בחשבון, ואם מישהו טוען, כפי שקרה לאחרונה, שהאנתרופוסופיה מזהה שלוש נפשות למרות שיש רק אחת, ושאין לאנתרופוסופיה נימוק הגיוני לכך – אז התשובה חייבת להיות שהאחדות של האדם אינה נפגמת מהעובדה שיש לו שתי ידיים.

אבל עכשיו אנו נתבונן בקשר בין האני לכוחות הנפש הפועלים בתוכו, ופעולתם מעבר לסף המודעות בעולם הרוח. (בציור, באמצע ובצד ימין). יכול להיווצר מצב הפוך אם האני נחלש באופן כלשהו. אז, חוצים את הסף בכיוון ההפוך, כביכול. (בציור, בצד שמאל). אז החשיבה פונה הצידה (צהוב, צד שמאל), מתערבבת עם הרגש (ירוק, שמאל), והרצון (אדום, שמאל), וכתוצאה נוצר בלבול. זה קורה אם החשיבה נחשפת באופן כלשהוא לסכנה שהתחום שלה אינו מוגדר נכון, ואז היא מופיעה במודעות בעוצמה לא מוצדקת. אז, מאחר והאני אינו עובד כמו שהוא אמור לעבוד, החשיבה נכנסת לספירה של הרגש או של הרצון. במקום לפעול לצדם, החשיבה מתערבבת עם הרגש, או הרצון, מפני שהאני אינו מסוגל, מסיבה כלשהי, להפעיל את כוחו הנורמלי.

זה מה שקרה במקרים אותם מתארים הפסיכואנליטיקנים כהיסטריה ונוירוזה. החשיבה, הרגש והרצון סטו לצד הנגדי, התרחקו מהכיוון הבריא שהיה מוביל אותם אל עולם הרוח. אם יש לכם יכולת מסוימת לבחון ולהוכיח את הדברים, תוכלו לראות בקלות איך הדבר מתרחש. קחו את המקרה של הבחורה היושבת ליד מיטת החולי של אביה. מודעות האני החזק והנורמלי שלה נחלשה עקב חרדה וחוסר שינה. הדבר הקטן ביותר עלול לגרום לחשיבה לסטות ממסלולה המקביל לרגש ולפרוץ לתוך מסלול זה. ואז החשיבה תשקע מייד בגלי הרגש, שהם הרבה יותר חזקים מגלי החשיבה, והתוצאה במקרה כזה היא שהאורגניזם כולו נתפס במהומת הרגש. זה קורה ברגע בו החשיבה מפסיקה להיות חזקה דיה כדי לשמור את עצמה בנפרד מהרגש.

יש צורך רציני ביותר בכך שהאדם ילמד יותר ויותר לשמור את חשיבתו בנפרד מגלי הרגש והרצון. אם החשיבה אוחזת באופן תת-מודע בגלי הרגש, קורה משהו חריג כתוצאה. (ראו בציור, בצד ימין נמצא העל-מודע, באמצע המודע, ובצד שמאל התת-מודע). זה מאוד חשוב.

אתם יכולים לתאר לעצמכם שבחיים המודרניים האלה, כשאנשים נמצאים במגע עם דברים כל כך רבים שהם אינם יכולים להבין או להעריך נכון, המחשבות נכנסות כל הזמן לתוך הרגשות. אבל יש לזכור שאך ורק החשיבה מכוונת לפי המישור הפיזי. הרגש כבר אינו מוגבל למישור הפיזי, אלא, עקב עצם טבעו, נמצא בקשר גם עם המישור הרוחני. לרגש יש באמת קשר לכל הישויות הרוחיות, שיש לראות בהן ממשויות. כך שאם אדם בעל מושגים לקויים שוקע לתוך חיי הרגש שלו, הוא מתנגש באלים – אם תרצו לתאר זאת כך – אבל גם עם אלים רעים. וכל ההתנגשויות האלו קורות מפני שהאדם צולל בחיי הרגש שלו ללא אמצעי ידע אמינים. עליו לצלול כך אם הוא מבלה יותר זמן בספירה של הרגש מאשר בספירה הרגילה של החשיבה. בספירה של הרגש, האדם אינו יכול להשתחרר מהקשר שלו עם עולם הרוח. אפילו אם, בעידן מטריאליסטי זה, הוא כן משתחרר בתחום האינטלקט, הוא תמיד נכנס לאזור הרגש עם מושגים לקויים, ולכן הוא חייב לחלות.

אז מה היא התרופה האמיתית, ואיך יש להשיב לאדם את בריאותו? עלינו להוביל אותו למושגים שמספיק רחבים כדי לכלול את עולם הרגשות. כלומר, חייבים לספר לאדם המודרני שוב על עולם הרוח, ובמונחים מקיפים ביותר. אין הכוונה להוראות התרפויטיות של הפסיכואנליטיקנים המותאמות למטופלים באופן אינדיבידואלי, אלא למדע הרוח שמתאים ליישום ונכון עבור כל האנושות. אם אדם מוכן לקבל באמת את המושגים של מדע הרוח – כי לא כל מי שרק מקשיב להרצאות, או קורא עליהם, גם מפנים אותם – אבל אם הוא באמת סופג אותם, כבר לא תהיה אפשרות לכך ששלוש הספירות של הנפש – החשיבה, הרגש והרצון – יתערבבו בתת-מודע, והרי זה הבסיס לכל ההיסטריה והנוירוזה שמתארים הפסיכואנליטיקנים.

אך בשביל זה, האדם זקוק לאומץ לגשת לחוויה ישירה של פעולת עולמות הרוח, האומץ להכיר בעובדה שאנו חיים כעת במשבר שקשור במשבר אחר (שחל בשנת 1879), משבר אחר עם השלכות כואבות שאנו עדיין סובלים מהן. אמרתי לכם אתמול שיש לראות דברים רבים מנקודות מבט שונות מנקודות המבט המטריאליסטיות של זמננו, ובחרתי בניטשה כדוגמא לכך.

ניטשה נולד בשנת 1844. ב-1844 התחיל בעולמות הרוח המאבק שכבר דיברתי עליו, וניטשה היה בתוך מאבק זה במשך 3 שנים, ספג ממנו את כל האימפולסים האפשריים, והביא אותם איתו למטה לאדמה. ריכרד ווגנר, שנולד ב-1813, בהתחלה לא השתתף במאבק זה בכלל. תקראו את הכתבים הראשונים של ניטשה, ושימו לב לטון הלוחם הנוכח בהם. כמעט כל משפט מראה את ההשלכות של מה שהוא חווה מבחינה רוחנית בין 1841 ל-1844. זה נתן גוון ייחודי לכל הכתבים של ניטשה בתקופתו הראשונה.

חשוב גם – כפי שכבר הסברתי – שהוא היה נער בן 16 כאשר שופנהאואר מת, והתחיל אז לקרוא את עבודותיו. נוצר קשר אמיתי בין הנפש של שופנהאואר בעולם הרוח לנפש של ניטשה על האדמה. ניטשה קרא כל משפט של שופנהאואר בפתיחות כזו שהוא נהיה חדור בכל אימפולס ששופנהאואר העביר לאותו משפט. מה הייתה מטרתו של שופנהאואר? הוא עלה לעולם הרוח ב-1860, כאשר המאבק היה עדיין בעיצומו, ומה שהוא רצה בכל מעודו היה שהכוח של מחשבותיו ימשיך לפעול דרך יצירותיו. ניטשה באמת נשא הלאה את מחשבותיו של שופנהאואר, אבל בצורה ייחודית. כאשר שופנהאואר עבר דרך שער המוות, הוא ראה שהוא כתב את ספריו בתקופה שהייתה תחת איום מצד רוחות האופל המתקרבות. כאשר המאבק הזה של רוחות הואפל נגד רוחות האור עומד לנגד עיניו, הוא רצה שההשפעה של העבודה שלו תימשך, ויצר בנפש של ניטשה את האימפולס להמשיך את מחשבותיו. מה שניטשה קיבל מעולם הרוח בתקופה זו היה בניגוד מובהק למה שקרה במישור הפיזי בקשר האישי שלו עם ריכרד ווגנר. כך נבנו חיי הנפש של ניטשה והקריירה שלו כסופר.

הגיעה שנת 1879. המאבק שהתרחש בעולמות הרוח התחיל לעבור לאדמה לאחר נפילתן של רוחות האופל. ניטשה היה חשוף דרך כל הקרמה שלו (שבה אני כולל את יחסיו עם עולם הרוח), לסכנה שרוחות האופל ידחפו אותו לדרכים של רוע. הוא קיבל השראה מהאגואיזם הטרנסצנדנטלי של שופנהאואר לנסות להמשיך את עבודתו. אינני מתכוון לומר שהאגואיזם הוא תמיד רע. אך כאשר ווגנר עלה לעולם הרוח בשנת 1883, רוחות האופל היו למטה, כך שהוא הגיע לאווירה שונה לחלוטין, והוא הפך להיות המדרך הרוחני הבלתי אנוכי של ניטשה. הוא איפשר לו להיכנס למה שהיה עבורו הערוץ הנכון, ונתן לו להפוך לחולה נפש בדיוק ברגע הנכון, כך שהוא לעולם לא הגיע לאזורים המסוכנים. זה נשמע פרדוקסלי, אבל הדרך הלא אנוכית שבה הנפש של ווגנר השפיעה על ניטשה מהספירות הטהורות יותר מלמעלה הייתה זאת שהביאה לכך, ולא האופן בו פעלה הנפש של שופנהאואר, כשהוא עדיין נמצא בעיצומו של המאבק בין רוחות האופל לרוחות האור, שם למעלה בעולם הרוח. מה שווגנר רצה לעשות למען ניטשה היה להגן עליו, עד כמה שהקרמה שלו איפשרה זאת, מפני כוחות האופל שכבר ירדו לאדמה.

וניטשה היה אכן מוגן במידה רבה. אילו קוראים ברוח נכונה את כתביו האחרונים, ומתעלמים מהדברים שנבעו מהתנגדויות חזקות, נגלה מחשבות נשגבות. ניסיתי בספרי "ניטשה, לוחם נגד זמנו" להראות את אימפולסי החשיבה העוצמתיים, בנפרד מכל האימפולסים הנגדיים שלו.

כן, "העולם הוא עמוק." יש אמת באמירתו של ניטשה עצמו: "העולם עמוק, ויותר עמוק ממה שהיום יכולים לנחש." כך שתמיד אסור לנו לנסות להעביר ביקורת על הספירות הנרחבות של חיי הרוח באמצעות התודעה הרגילה שלנו. את ההדרכה מלאת החוכמה של העולמות ניתן להבין רק אם אנו יכולים להיכנס להדרכה זו, חופשיים ממחשבות אנוכיות, ולהבין שההתפתחות של אירועים טרגיים הם חלק מהתוכנית מלאת החוכמה. אם רוצים להתבונן לתוך לב ליבם של הדברים, נפגוש הרבה מקומות שאינם נוחים.

בעתיד, מי שירצה לבחון חיים כמו אלה של ניטשה לא יצליח להתקדם אם הוא יתאר רק את מה שקרה בסביבתו של ניטשה על האדמה. המבט שלנו לגבי החיים יצטרך להתרחב לעולם הרוח, ומה שידחוף אותנו לצורך הזה יהיה סוג התופעות שהפסיכואנליטיקן מנסה להתמודד איתן היום דרך אמצעים של ידע כל כך לקויים, ולעולם לא יצליח בכך. לכן החברה האנושית עלולה להידחף לאזורים של קושי גדול מאוד אם היא תתמסר לפסיכואנליזה, במיוחד בתחום החינוך.

מדוע זה כך? תחשבו על העובדה שהחשיבה נופלת לתוך ספירת הרגש. ברגע שאדם חי עם נפשו בספירה של הרגש, הוא כבר אינו נמצא בחיים בין הגבולות של הלידה למוות או לבין ההתעברות למוות, אלא חי בעולם כולו, בעולם הנרחב. זה מראה את אורך החיים הרגיל (ראו בציור: a). בתחום של הרגש הוא חי גם בתקופה מהמוות האחרון שלו עד ללידתו בגלגול הנוכחי (b בציור). ועם הרצון שלו הוא חי אפילו בגלגול הקודם שלו. (c בציור)

לידה מוות

Diagram 2

חישבו על היחס בין התלמיד או המטופל לבין מורה או מדריך שרוצה לנהוג על פי השיטה של הפסיכואנליזה. כשהוא מנסה להתמודד עם תכנים של הנפש שנפלו לתחום הרגש, הוא אוחז לא רק בחיים האינדיבידואליים של האדם, אלא בחיים הכוללים שמגיעים הרבה מעבר לאינדיבידואלי. אך בשביל החיים הרחבים האלה, אין בין אנשים קשרים שניתן לנהל אותם באמצעות סתם רעיונות, אלא הקשרים האלה מובילים לקשרי חיים אמיתיים. זה מאוד חשוב. דמיינו שקיים קשר כזה בין מורה פסיכואנליטיקן לתלמיד. מה שמתרחש לא יכול להיות מוגבל לתחום הרעיונות שהמורה מוסר לתלמיד, אלא יש ליצור קשרים קרמתיים אמיתיים, מפני שלמעשה חודרים/פולשים לתוך החיים עצמם. זה יהיה כמו לקרוע את האינדיבידואל מתוך הקרמה שלו, לשנות את מסלול הקרמה שלו. זה לא נכון להתייחס למה שיותר רחב מהאינדיבידואלי באופן אינדיבידואלי בלבד. במקום זאת, יש להתייחס לזה באופן אנושי אוניברסלי. כולנו מגיעים ביחד לתקופה מסוימת, כך שחייב להיות אלמנט משותף שפועל מהרגע שבו מגיעים מעבר לאינדיבידואל. במילים אחרות: אי אפשר לטפל בפציינט דרך פסיכואנליזה, לא מבחינה תרפויטית ולא מבחינה חינוכית, כאילו מדובר בשני אינדיבידואלים. משהו אוניברסלי חייב להיכנס לתוך הקשר, ואפילו לתוך התרבות הכללית של התקופה, משהו שמכוון את הנפש למה שאחרת היה נשאר בתת-מודע. ומה שמושך את התת-מודע למעלה חייב להיות קשור לסביבה – ולא עניין בין אינדיבידואלים.

כאן נעשית הטעות הגדולה. יש לה חשיבות אדירה והשפעה לטווח רחוק מאוד. במקום שהפסיכואנליטיקנים ינסו להוביל את בני האדם לידע בר-השגה אודות עולם הרוח, לידע הנדרש בזמננו, הפסיכואנליטיקנים נועלים את כל הנפשות שמפגינות סימפטומים חולניים בבתי חולים לחולי נפש, ומטפלים בכל אחת מהן באופן אינדיבידואלי. זה יכול להוביל אך ורק ליצירת קשרים קרמתיים מבולבלים – מה שקורה אינו מעלה לאור את התוכן הנפשי התת-מודע, אלא פשוט יוצר קשר קרמתי בין הרופא למטופל, מפני שהוא פולש לתחום של האינדיבידואל.

אתם צריכים להבין: יש לנו כאן עסק עם חיים אמיתיים, קונקרטיים, שאי אפשר לשחק איתם, ושאפשר להתמודד איתם רק אם לא שואפים לשום דבר בתחום הזה חוץ מאשר למה שאנושי אוניברסלי. את הדברים האלה יש ללמוד דרך קשר ישיר בין בני האדם עם עולם הרוח. לכן יהיה זה מועיל אם אנשים יפסיקו לדבר בצורה מופשטת כמו יונג, ויפסיקו לומר שהאדם חווה בתת-מודע את כל מה שהאנושות חווה, אפילו כל מיני דמונים. הוא הופך אותם לדמונים מופשטים, אינו מכיר בהם כמציאויות, על ידי האמירה שזה טיפשי לדון באפשרות שהם קיימים. הוא הופך אותם לדמונים מופשטים, לסתם המצאות של החשיבה שמעולם לא היו יכולים לגרום לאדם לחלות. הם יכולים להתקיים רק במודעות, ולעולם לא יכולים להיות תת-מודעים. זאת הנקודה: שאנשים שמתמסרים לתיאוריות כאלה הם עצמם עובדים עם כל כך הרבה רעיונות לא מודעים שהם לעולם לא ייתקלו בדבר האמיתי. במקום זאת, הם רואים במושגים מסוימים משהו אבסולוטי, שאי אפשר לטעות לגביו. ועלי לחזור שוב ושוב על כך שכאשר רעיונות מתחילים להיות אבסולוטיים, אנשים נכנסים למבוי סתום, או מגיעים לבור שהם נופלים בו עם חשיבתם.

אדם כמו דר' פרויד חייב למתוח ולהרחיב את התחום המיני על כל ישות האדם כדי לייחס לו כל תופעה נפשית. אמרתי לכל מיני אנשים שפגשתי שמפגינים נטיות פסיכואנליטיות: תיאוריה, השקפת עולם, חייבת להחזיק מעמד כשאתה מסובב אותה, אחרת היא מתפוררת והופכת לכלום. אפשר להביא דוגמה לכך ברעיון פשוט שמופרך מעיקרו, אם אתה הולך איתו מספיק רחוק: אדם מכרתין אומר שכל האנשים מכרתין הם שקרנים. אם זה נאמר על ידי אדם מכרתין, וזו האמת, אז זה יהיה שקר, כי האמירה תבטל את עצמה. אדם מכרתין לא יכול לומר "כל האנשים מכרתין הם שקרנים" ולצפות שאנשים יאמינו לו. זאת רק דוגמה אחת של אמירה אבסולוטית. אבל אסור שתיאוריה תתמוטט כשמסובבים אותה. כשם שהאמירה שכל אנשי כרתין שקרנים תהיה שקר אם אדם מכרתין אותר אותה, כך התיאוריה של מיניות אוניברסלית תתפורר, אם בוחנים אותה על ידי כך שמיישמים אותה בקשר לנושא עצמו. ואותו הדבר נכון בדברים אחרים. אפשר להבין עיקרון כזה למשך זמן רב אם לא מיישמים אותו בצורה ערנית, ולא בוחנים אותו על פי המציאות. אבל אחד ההישגים הייחודיים של מדע הרוח האנתרופוסופי הוא שאי אפשר לסובב אותו בצורה כזאת נגד עצמו.

—————————————————————————————–

  1. חידות הנפש – GA21 – יצא בעברית בהוצאת בדולח.
  2. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  3. יצא בעברית בהוצאת 'ניצת השחר' בשם: הפילוסופיה של החירות.
  4. יצא בעברית בהוצאת 'חירות' בשם: ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל והאנושות.
  5. יצא בעברית בהוצאת 'חירות' בשם: חיים חוזרים וקרמה.
  6. ההרצאה מופיעה בספר: עיונים אזוטריים כרך 5, בשם: האתריזציה של הדם. – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  7. כיצד קונים דעת העולמות העליונים – יצא בעברית בהוצאת מיכאל.
  8. וילהלם מקסימיליאן ווּנדט (גרמנית Wilhelm Wundt‏; 16 באוגוסט 1832 – 31 באוגוסט 1920) היה פיזיולוג ופסיכולוג גרמני, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, אבי הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מייסד אסכולת הסטרוקטורליזם. היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, ובכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה כתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *