המיסטריה של חג המולד, נובאליס, הרואה

התשובות של מדע הרוח לשאלות הקיום הגדולות

רודולף שטיינר

GA108

22.12.1908

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

זוהי הרצאה מספר 15 מתוך 19 הרצאות שניתנו על ידי רודולף שטיינר בדצמבר 1908, בסדרה: תשובות לשאלות אוניברסליות ושאלות חיים דרך האנתרופוסופיה.

המיסטריה של חג המולד, נובאליס, הרואה

ישנם אינדיבידואלים המופיעים בעולם מזמן לזמן ויכולים לראות בחיזיון ישיר את מה שנחווה דרך רגשותיהם של אלפי נפשות ולבבות במהלך המאות. אך בתקופה המודרנית רק אלו המכירים את הממצאים של "ראיה רוחית" בהירה יודעים שההשפעות של מיסטריית גולגותא על האבולוציה ניתנות תמיד לתפיסה לרואה האמיתי. התחום המלא של האדמה השתנה דרך מה שהתרחש בגולגותא. ומאז, אם העין של הנפש נפתחה דרך התבוננות במאורע זה, הרואה הרוחי מביט בנוכחות של הכוח הנצחי של הכריסטוס בספירה הרוחית של האדמה. אנשים אחרים מתרשמים מן הכוח של האימפולס הבא ממיסטריית גולגותא והאמיתות הגדולות הקשורות עם מאורע זה. הם גם מבינים שמאז הלב האנושי יכול לחוות משהו שמעולם לא נחווה או הורגש לפני כן על האדמה. אבל עבור הרואה הרוחי זוהי מציאות שניתן להבחין בה.

המשורר הגרמני הצעיר נובאליס נהיה לרואה רוחי – אנו צריכים כמעט לומר "באורח פלא" בחסד כוחות אלוהיים-רוחיים. דרך אירוע מכונן שעשה אותו מודע, כמו במטה של קסם, לקשר שבין החיים והמוות, נפתחו עיני רוחו כמו גם אופק נרחב של האדמה והיקום, ישות הכריסטוס עצמה הופיעה לפניו. הוא היה מסוגל לומר לעצמו שהוא היה האחד שעם עיני הרוח ראה למעשה את מה שהתגלה "כאשר האבן הורמה" ונראתה הישות אשר סיפקה את הקיום הארצי עם ההוכחה שהחיים תמיד יתגברו על המוות.

במקרה של נובאליס איננו יכולים באמת לדבר על חיים המכילים עצמם במובן הרגיל, כי חייו היו כמו זיכרון של התגשמות מוקדמת יותר. ההתקדשות שהוענקה לו היתה כמו חסד שהובא בתוכו לחיים כהישג התנסויותיו בהתגשמויות קודמות. היה בו בסיס אינטואיטיבי ותובנה מחיים קודמים. ובגלל שהוא הביט לאחור דרך התקופות עם עיני הרוח העירות שלו, הוא היה יכול לאשר ששום דבר בחייו לא ניתן להשוואה בחשיבותו עם ההתנסות של גילוי הכריסטוס כמציאות חיה. התנסות שכזו היא כמו חזרה על ההתרחשות בדמשק, כאשר פאולוס, אשר עד כה רדף את חסידיו של ישוע כריסטוס ודחה את כרוזיהם, קיבל בחיזיון גבוה הוכחה ישירה שהכריסטוס חי, שהוא נוכח, ושהמאורע בגולגותא הוא מיוחד במינו בכל תהליך האבולוציה של האנושות. אלו שעיני הרוח שלהם פתוחות יכולים בעצמם לראות מאורע זה, כי באמת כריסטוס לא היה רק נוכח בגוף שהיה פעם מקום-משכנו. הוא נשאר עם האדמה: ודרכו כוח-השמש התאחד עם האדמה.

נובאליס דיבר על הגילוי שבא אליו כדבר "ייחודי" וטען שרק אלו שעם כל נפשם מוכנים לקשר עצמם עם מאורע זה הם אנשים במלוא מובן המילה. הוא אמר בצדק שההודים הקדומים, עם הרוחיות הנשגבת שלהם, היו מתחברים לכריסטוס לו היו מכירים אותו. לא דרך שום רמז מעורפל או אמונה עיוורת, אלא רק דרך ידע ממשי, נובאליס אמר שהכריסטוס שאותו ראה בעיני הרוח הוא כוח שחודר את כל הישויות. כוח זה ניתן להכירו על ידי העין שבו הוא עובד. העין שמביטה בכריסטוס בעצמה עוצבה על ידי כוח-הכריסטוס. כוח-הכריסטוס שבתוך העין הביט בכריסטוס שמחוץ לעין.

אלו באמת מילים נפלאות! נובאליס גם מודע לאמת העצומה שמאז המאורע בגולגותא הישות שאנו מכנים אותה הכריסטוס היוותה את הרוח הפלנטרית של האדמה, הרוח שבעזרתה גוף האדמה ישתנה בהדרגה. אופק נפלא של העתיד נפתח לפני נובאליס. הוא ראה את האדמה משתנה. הוא ראה את האדמה הנוכחית שבה המשקעים של זמנים עתיקים עדיין נכללים, משתנים לגופו של כריסטוס. הוא ראה את המים של האדמה חדורים בדמו של כריסטוס, והוא ראה את הסלעים המוצקים כבשרו של כריסטוס. הוא ראה את הגוף של האדמה נהיה בהדרגה לגוף של כריסטוס. הוא ראה את האדמה ואת כריסטוס נהיים באופן פלאי לאחד. הוא ראה את האדמה בעתיד כאורגניזם כביר המעגן בתוכו את האדם, אורגניזם שנפשו היא כריסטוס.

במובן זה, ומתוך ההתבוננות העמוקה שלו לתוך אמיתות אוקולטיות, נובאליס דיבר על כריסטוס כבנו של האדם. כמו שבמובן מסוים האדם הוא "בנם של האלים", כלומר של האלים העתיקים שהם דרך אינספור מיליוני שנים עיצבו וצרו את כוכב הלכת שלנו, אשר בנו את הגופים שבהם אנו חיים ואת האדמה שעליה אנו זזים. כך, על ידי התגברות על דברים ארציים, מבחנו של האדם זה לבנות אדמה דרך כוחותיו שלו, שתהיה הגוף של אל חדש, האל של העתיד. ובעוד האדם של פעם מביט בחזרה אל האלים הקדמונים, עורג להיות מאוחד עימם במותו, נובאליס מכיר את האל שבזמן שיבוא גופו יהיה כל מה שמובחר בנו ושאנו יכולים להציע לו. בכריסטוס הוא ראה את הישות שהאנושות מציעה לו את עצמה כדי שיהיה לה גוף. הוא מכיר את כריסטוס "כבנו של האדם" במובן קוסמולוגי גבוה זה. הוא מדבר על כריסטוס כעל "האל של העתיד".

כל ההתנסויות הללו והתפיסות הללו הן כה טעונות במשמעות שהן בהחלט מסוגלות לעורר את מצב הרוח הנכון של חג המולד בנפשנו. וכך ניתן למישהו אשר חי חיים קצרים בסוף המאה ה-18, ומת בגיל 29, לתאר את החוויה הקשורה עם המאורע הגדול ביותר בחייו – החזון הנשגב של ישות הכריסטוס.

(מריה פון סיברגס (מריה שטיינר) הקריאה שיר מן השירים הרוחיים של נובאליס.)

עץ חג המולד לא היה הסמל של פסטיבל חג המולד במשך זמן ארוך. איננו מוצאים שום פואמה על עץ חג המולד בין העבודות של, למשל, משורר כמו שילר, אם היה מנהג שכזה בימיו הוא בוודאי היה משמר את אפשרויותיו הפואטיות ולא היה מוצא שזה קשה לכתוב פואמה על הנושא. אבל בזמנו של שילר עץ חג המולד בצורתו החדשה והמוכרת היה בלתי ידוע. זהו מנהג חדש מהזמן האחרון. בזמנים קדומים יותר האדם חגג פסטיבל זה באורח שונה. עד לאן שלא נביט לתוך עידנים עברו, כל עוד אפשר לדבר על בני אדם בצורתם הנוכחית או שיש להם את היסודות של צורה זו, נמצא בכל מקום מנהג הדומה לחג המולד שלנו. אנו נמצא זאת כל הזמן בצורות חדשות בקרב המוני העמים הנפוצים וכחוק במיסטריות הגבוהות ביותר.

העובדה עצמה שהפסטיבל עצמו הוא כה עתיק והסמל הנוכחי שלנו הוא כה חדש, מצביעה על יסוד של נצחיות, על מציאות נצחית שממנה צורות חדשות נובעות. פסטיבל-כריסטוס זה וכל הרגשות וההתנסויות שהוא מסמל, הם כה עתיקים כמו האנושות על האדמה. אבל האדם תמיד יוכל למצוא סמלים חדשים, סמלים שעולים בקנה אחד עם הזמנים, כמו צורות חיצוניות של ביטוי עבור פסטיבל זה. כמו שהטבע עצמו מחדש את נעוריו כל שנה וכוחותיו הנצחיים מנצים בצורות שהן תמיד חדשות, כך זה עם הסמלים של יראת השמיים של חג המולד. בחידוש הנעורים הקבוע שלהם הם מבשרים את המציאות הנצחית של פסטיבל זה. וכך בחגיגיות הטקסית של שעת חג מולד זה אנו מביאים תמונה לפני נפשנו של מה שהאדם על האדמה חווה כאשר אנו חוגגים את חג המולד.

כתלמידים של מדע הרוח אנו יכולים לשלוח את מחשבותינו בחזרה לתקופות בעבר הרחוק מאוד, לזמנים כאשר נפשותינו התגשמו בגופים אטלנטיים, מאוד לא דומים לאלו של היום. בתקופה זו היו מורים גדולים אשר היו גם המנהיגים של האנושות. האדם הביט החוצה על עולם שונה שלא היתה בו שמש זורחת כדי לחשוף בפניו בקווים ברורים את הצורות של העצמים בממלכות הטבע. כל דבר מסביב לבני האדם היה אפוף בערפל – לא רק בגלל שהרבה מאטלנטיס היה למעשה מכוסה בערפל ואדים שדרכם השמש לא היתה יכולה לחדור באותה מידה כמו בתקופות מאוחרות יותר, אלא גם בגלל שיכולת התפיסה של האדם לא היתה מפותחת עדיין עד לשלב שבו חפצים חיצוניים הופיעו בקווים ברורים. כאשר בני האדם התעוררו בבוקר הם ראו הכל סביבם בטבע אלוהי אפוף בערפל ומוקף בצבעי ההילה, וכאשר הם הלכו לישון בלילה הם עברו לתוך עולם רוחי מבלי ליפול לתוך השכחה ואי המודעות של השינה בימינו.

כאשר בני האדם הלכו לישון בימי אטלנטיס, הם ראו את הישויות האלוהיות-רוחיות שהיוו את חברתם. הם ראו ישויות אלוהיות אלו שנחוו פעם כמציאויות ואשר בזמנים מאוחרים יותר נשמרו כזיכרונות באיזורים שונים של האדמה, נושאים שמות שונים: ווטאן, תור, בלדור, במרכז אירופה. את השמות: זאוס, פאלאס אתנה, ארס, וכן הלאה, אשר ניתנו לדמויות אלוהיות שהיו פעם נראות לעיני הרוח של האדם באטלנטיס העתיקה. אבל בזמנים האטלנטיים העולמות האלוהיים כבר לא היו יותר העולמות הגבוהים ביותר, היצירתיים, שמהם האדם יצא לדרך בתקופת למוריה. הנפשות שלנו נולדו פעם מן הרחם של ישויות אלוהיות שמן הנשגבות והוד המלכות שלהן אפשר לתפוס רק מושג קלוש בימינו. אותן ישויות אלוהיות שלחו את העיניים הקוסמיות וכל הכוחות הסובבים אותנו. האדם היה בתוך הרחם של הישויות האלוהיות שאת הביטוי החיצוני שלהן אנו רואים בגופים השמיימיים. הן היו הישויות אשר הבזיקו דרך האוויר בברק וברעם, שהביטויים שלהן הם הצמחים והחיות ושאיברי-החושים שלהן הם הגבישים. כל החום שזורם אלינו, כל הכוחות שמשחקים סביבנו – כל מה שמרכיב את הגוף של ישויות אלוהיות-רוחיות שמהן הגיע האדם.

ככל שהאדם ירד עמוק יותר לאדמה, כך הוא התחבר יותר עם חומרים מטריאליים, וצבר בתוך עצמו את חומרי האדמה וכך נעשה פחות מסוגל לראות את האלים הגדולים.

בזמנים קדומים לאדם לא היתה עדיין יכולת לתפוס את עולם החומר. הוא לא היה יכול לראות בעיניו ולא לשמוע באוזניו. תמונות שלא היו מורכבות ממינרלים, חיות או צמחים, אלא מישויות אלוהיות-רוחיות שמעליו, התנחשלו דרך נפשו. בתקופות מאוחרות יותר הוא חי יותר ויותר על המישור הפיזי, ולמד דרך איברי-החושים החיצוניים לדעת את העולם הפיזי. בימי אטלנטיס, ראיה על המישור הפיזי התחלפה עם צורה של ראיה רוחית שנשארה כשריד של המצב הקדום של רוחיות נשגבת שבה האדם היה עדיין חי. אך האלים שאותם היה יכול עדיין לראות על המישור הפיזי כאשר בלילה הוא נהנה מן האושר של חיים כישות רוחית בקרב ישויות רוחיות אחרות, היו נמוכים בדרגה מאשר האלים הגבוהים יותר.

כאשר המישור הפיזי נהיה ברור יותר, כושר הראיה של האדם על המישור הרוחי נהיה מעומעם. אבל באטלנטיס העתיקה היו מתקדשים שמסרו את הלימודים העמוקים העוסקים באלים העתיקים שמהם בא האדם, המכריזים את האמת שהם מייצגים במידת מה בדרך הבאה:

"הבט בזרע של צמח. ראה כיצד זרע זה מתפתח לצמח. הוא צומח, שולח עלים, עלי גביע, פרח ופרי. מי שעוקב אחר הצמח בדרך זו יכול לומר לעצמו: אני מביט חזרה אל הזרע. הזרע הוא הבורא של העלים והפריחה שאני רואה לפני, והפריחה הזו חובקת בתוכה את הזרע של צמח חדש. הפריחה יוצרת את עצמה לתוך זרע חדש. וניתן גם להתבונן לתוך העתיד." – כך המתקדשים האטלנטים הגדולים דיברו אל התלמידים שלהם ודרך התלמידים שלהם לכל האנשים. הם אמרו: "אתם יכולים להביט בחזרה אל הזרעים של האלים שמהם האנשים הגיעו. המציאויות הרוחית והפיזית שאתם רואים סביב לכם כולן משאירות את מה שצץ מן הזרעים של האלים הקדומים. ראו בהם את הכוחות של זרעים אלוהיים אלה אפילו בכוחות של הזרע שממנו הצמח מצמיח עלים. אבל אנו יכולים להצביע גם על משהו נוסף: בעתיד יתפשט סביב לאדם משהו שיהיה דומה לפריחה של הצמח, משהו שיהיה, זה נכון, בזרימה מן האלים העתיקים אבל – כפי שפריחה מבשילה לזרע – מכילה זרע אשר בו האל החדש מתגלה!"

העולם נולד מאלים – זה היה הלימוד העתיק. שהעולם יילד את האל הגדול של העתיד – זו היתה הנבואה שנובאה על ידי המתקדשים של אטלנטיס לתלמידיהם ודרכם אל האנשים. כי כמו כל המתקדשים, ראו אלו של אטלנטיס לתוך העתיד, חזו מראש את המאורעות הגדולים של העתיד. החזון שלהם הגיע מעבר לזמן של השיטפון האטלנטי הגדול, מעבר להתרחשות המדהימה שבה פני האדמה השתנו. הם חזו מראש ציביליזציות שיקומו בעתיד, בארץ של הרישים הקדושים, בארץ של זארטוסטרא. הם חזו מראש את התרבות של המצרים העתיקים שנוסדה על ידי הרמס, את המצבים שבושרו ונחנכו על ידי משה, המצבים ששררו ביוון, את העוצמה והכוח של רומא. את כל זה המתקדשים האטלנטים ראו מראש, והחזון שלהם הגיע עד לזמננו אנו ואף מעבר לו. הם נתנו לתלמידים האינטימיים שלהם תקווה, ואמרו להם: "באמת, אתם צריכים לעזוב את ארצות-הרוח היכן שאתם גרים, אתם צריכים להילכד בחומר, אתם צריכים לסגור את עצמכם במעטים ארוגים מחומרים פיזיים. יבוא זמן שבו תצטרכו לעבוד על המישור הפיזי, כאשר זה ייראה כאילו האלים העתיקים נעלמו מידיעתכם, אבל עיניכם יוכלו לפנות להיכן שכוכב חדש יכול להופיע בפניכם, היכן שזרע חדש מגיע לחיים, היכן שהרצון פורץ לקראת אל חדש של העתיד, האל אשר המתין דרך התקופות כדי להופיע בזמן המתאים והנכון!"

כאשר המתקדשים האטלנטיים רצו להסביר לתלמידים שלהם ולכל האנשים מדוע האדם נועד לרדת לתוך העמק של האדמה, הם אמרו להם שכל הנפשות יראו בזמן עתידי כלשהו ויחוו את האחד שצריך לבוא, שעדיין נסתר מראייתם, השוכן בתחום בלתי נראה לעיניים פיזיות כמו גם לעיני הרוח בזמן שהאדם עדיין נח ברחם האלים, המתבוננים בו.

ואז בא המבול האטלנטי. בזמן קצר יחסית פני האדמה השתנו, ולאחר נדידת העמים מהמערב למזרח, הציביליזציות הפוסט-אטלנטיות הגדולות הופיעו, והתחילו עם הודו העתיקה.

המורים הגדולים של תקופה זו, שבעת הרישים הקדושים, לימדו את תלמידיהם, ובאמת את כל האנשים ההודיים, את המציאות של עולם הרוח, כי חייהם כעת היו על המישור הפיזי והם הצטרכו ללמוד זאת. העיניים שלהם יכלו לראות כעת רק צורות חיצוניות של העולם הפיזי כביטוי של הרוח, אבל את הרוחי עצמו הם לא יכלו לראות. ועדיין חי בנפש של כל הודי משהו שניתן לכנותו זיכרון עמום של מה שהנפש חוותה פעם בקרב האלים בתקופת אטלנטיס העתיקה. זיכרון זה עורר ערגה רבת-עוצמה למה שאבד, שהנפש אינה יכולה לבסס יחס קרוב למישור הפיזי, ויכולה להחשיב אותו רק כמאיה, אשליה, חוסר-מציאות. הנפשות לא יכלו לשאת מצבים שכאלה על המישור הפיזי אלמלא הרישים מלאי אש ההשראה הרוחית, לא היו יכולים ללמד אותם על הפאר של העולם העתיק שנפרד מהם. עדיין מבינים מעט מאוד בימינו את הלימודים שניתנו על ידי הרישים וכללו את הקוסמוס. אלו היו לימודים המבוססים על חוכמה קדומה, בגלל שהרישים התקדשו לתוך מה שהאדם חווה כאשר היה עדיין בתוך הרחם של האלים.

כי האדם היה נוכח כאשר האלים הפרידו את השמש מהאדמה והסדירו את שבילי המסלולים השמיימיים – אבל במשך ירידתו לאדמה הוא שכח זאת!

חוכמה זו נלמדה על ידי הרישים. וגם משהו אחר למדו אלו שהיו המתקדמים ביותר ויכלו להרגיש את המשמעות של כל זה. להם נאמר: "מן העולם שבו האדם ממוקם כעת, העולם שהוא רואה עכשיו כמאיה, תנבע הישות שעדיין אי אפשר לראות אותה בעולם זה בגלל שהנפש האנושית עדיין לא הגיעה לשלב שבו היא יכולה להציג את הכוח לדעת ישות זו. אבל מי שנמצא עדיין מעבר לעולם זה יופיע!" ווישנה קארמן (Vishna karman) היה השם של הישות שהמורים העתיקים של הודו הכריזו עליה כרוח הגדולה של העתיד. לאנשים ההודים נאמר: "עדיין אינכם יכולים לראות אותו, יותר משאתם יכולים לראות בפריחה את הזרע של הצמח החדש. אבל כפי שהפרח מכיל את הזרע, כך המאיה מגלה את כוח הנביטה שמביא חיים בעולם הפיזי לקיום בעל ערך." הישות שהיתה ידועה בזמן מאוחר יותר ככריסטוס הוכרזה מראש על ידי המורים של הודו העתיקה. הם, במלוא הענווה, היו לנביאיו. מבטם הרוחי היה יכול לפנות לשני כיוונים – בחזרה לחוכמה בראשיתית זו שלפיה העולם עוצב, וקדימה לתוך העתיד. לאדם העסוק במשימות היומיומיות של החיים הם בישרו על בואו של אחד שכוחו יחדור לתוך המעמקים של הלבבות האנושיים ויעורר את הידיים האנושיות לפעולה.

לא היתה תקופה שבה לא העידו עליו, בכל פעם שמישהו היה יכול לדבר על תרבות אנושית והבנה אנושית. אם בזמנים מאוחרים יותר האדם שכח את ההכרזה, זו אינה שגיאה של המורים הגדולים של האנושות המוקדמת.

ואז הגיעה התרבות הפרסית העתיקה שזארטוסטרא היה מנהיגה. לתלמידיו האינטימיים, ושוב לכל האנשים, זארטוסטרא העיד על כך שכל דבר המקיף את האדם, בכוחות הזורמים מן השמש ומשאר הגופים השמיימיים לאדמה, בכל מה שממלא את המרחב האווירי, חיה ישות שמתגלה כעת לאדם רק בצורה מוסתרת. לתלמידיו יכול היה זארטוסטרא לדבר על הילת-השמש הגדולה, על אהורה מאזדאו, על האל של האלים. מה שאמר לתלמידיו יכול להיות מתורגם איכשהו בדרך הבאה: "הביטו בצמח. הוא גדל מן הזרע, מפתח עלים ופריחה. אבל הצמח מתפשט על ידי כוח מסתורי אשר צומח בלב הפרח כזרע חדש. מה שמקיף את הזרע ייפול הצידה. אבל הכוח הפנימי ביותר שיכול להתקבל בלב הפרח מאפשר לכם להרגיש שצמח חדש יצמח מהישן. אם אתם מהרהרים בעוצמה ובכוח של אור השמש, מרגישים שאתם רואים בו רק את הביטוי הפיזי של מציאות רוחית ונותנים לעצמכם לקבל השראה מן הכוח הרוחי של השמש, אז תתחילו להבין את ההכרזה הנבואית של הפרי האלוהי שאמור להיוולד מן האדמה!"

כאשר תלמידים אינטימיים אלה הגיעו לשלב מתקדם ביותר, הם הורשו, בזמנים מסוימים, להקשיב אפילו ללימודים יותר סודיים. זארטוסטרא דיבר אליהם בשעות מקודשות אלה על האחד שיבוא כאשר בני האדם יהיו מוכנים לקבלו בהבנה לתוכם. תמונות כבירות של האחד שיבוא הוצגו על ידי זארטוסטרא לתלמידיו. לתלמיד אחד הוא היה יכול לגלות את התמונה עצמה, לשני רק סוג של השתקפות. לאחרים היה אפשר לתת רק תמונה כללית של מה שיבוא בעתיד. כך העידו על זה שכונה כריסטוס גם בציביליזציה של זארטוסטרא בפרס העתיקה.

וכך זה היה גם בציביליזציה המצרית. להרמס היו גם את מתקדשיו המצריים ודרכם הוא העיד על הכריסטוס בדרך מסוימת לכל האנשים של מצרים העתיקה. באגדה של אוזיריס אפשר לראות השתקפות של ההכרזה של כריסטוס.

ומה האגדה של אוזיריס מסרה לבני האדם? האגדה אומרת שבזמנים קדומים יותר האנשים התברכו בכך שאוזיריס משל בארץ מצריים באיחוד אמיתי עם איזיס, בת זוגו. אחיו הרשע, סת, או טייפון, החליט להרוס את אוזיריס. למטרה זו הוא בנה ארגז שבו נכלא אוזיריס, והטיל אותו לים. איזיס מצאה לבסוף את הארגז אבל לא יכלה להשיב את אוזיריס לחיים מחדש על פני האדמה. הוא הועבר לתחומים גבוהים יותר ומאז בני אדם יכולים לראותו רק אחרי שהם עוברים דרך שער המוות. לכל מצרי נאמר: אחרי מותך תוכל להתאחד עם אוזיריס באמת כפי שידך מאוחדת עימך כאן על האדמה. אחרי המוות אתה תוכל להיות חלק מאוזיריס ולקרוא לו החלק הגבוה יותר שלך, בתנאי שזכית בזאת על המישור הפיזי. אחרי המוות תוכל להיות מאוחד עם האל הידוע לך כגבוה ביותר.

למתקדש אפשר היה לגלות משהו נוסף. כאשר הוא עבר את כל המבחנים והבדיקות, כאשר הוא קיבל את כל הלימודים המקדמים חזון של עולמות עליונים, אז אפילו במשך החיים הפיזיים בין לידה למוות התגלתה לפניו תמונתו של אוזיריס – אותה תמונה שהתגלתה לאנשים אחרים רק לאחר מותם. הישות שעימה התלמיד של המתקדשים המצריים צריך לחוש עצמו מאוחד באה לפניו כאשר היה מחוץ לגופו, כאשר גופו האתרי, גופו האסטרלי והאני התרוממו מחוץ לגוף הפיזי. ואז, מי שאפילו בחייו הביט באוזיריס היה יכול להעיד בפני אחרים: אוזיריס חי! זה בא לידי ביטוי באגדה באמירה: אוזיריס הוא מלך שמעולם לא נראה על האדמה! 'הארגז' אינו אלא הגוף הפיזי. הרגע שבו אוזיריס הונח בגוף הפיזי, הכוחות העוינים של העולם הפיזי, כוחות שעדיין אינם מוכנים לקבל את האל, תובעים את זכותם בכוח כזה שהם מביאים את אלוהים להרס וחורבן. העולם הפיזי אינו מוכן עדיין לקבל את האל שעימו האדם צריך להיות מאוחד. "אבל" – כך דיברו אלו שיכלו להעיד בעדות אישית שאוזיריס חי – "למרות שאנו אומרים לכם שהאל חי באמת, זהו רק המתקדש שיכול לצפות בו, כאשר הוא נמצא רחוק מן העולם הפיזי. האל שעימו האדם צריך להיות לאֶחד בישותו הפנימית ביותר, חי, אבל הוא חי בעולם הרוח. רק זה העוזב את העולם הפיזי יכול להיות מאוחד עם האל!"

באותו זמן בני האדם החלו יותר ויותר לאהוב את העולם הפיזי. כי זה היה מבחנם ושליחותם לעבוד בעולם הפיזי, לייסד תרבות אחת אחרי השנייה בעולם הפיזי. באותה מידה שבה העיניים הביטו החוצה בחזון ברור, והתבונה יכלה טוב יותר להבין את ההתרחשויות של העולם הפיזי, באותה מידה שהידע של האדם גדל ואיפשר לו לערוך גילויים והמצאות שימושיות לצרכי החיים הפיזיים – במידה מסוימת זה נהיה כל הזמן יותר קשה עבורו במשך החיים בין לידה למוות להביט ארוכות לתוך עולם הרוח. הוא היה יכול לשמוע מהמתקדשים שהאל עימו הוא צריך להיות מאוחד, חי באמת. אבל מן העולם הפיזי הוא היה יכול להביא מעט כדי שיהיה אפשרי עבורו ליצור איחוד עם אוזיריס בעולם ההוא. חשיכה גדולה הלכה והתפשטה סביב החיים בעולם שהאדם חשב אותו כביתו של האל עימו הוא צריך להתאחד.

ואז באה התקופה של יוון כאשר עם כל הנאתם מהעולם הפיזי, בני האדם השיגו שנישואים בין רוח לחומר נושאים פרי מרהיב שכזה על המישור הפיזי. ביצירות המופת של יוון העתיקה יש לנו תמונה כיצד, בתקופה שבה התרחש המאורע בגולגותא, אנשים היו שייכים לעולם הרוח. זה קשה לקבל אבל זה נכון שההישג הגדול ביותר של האדריכלות – המקדש היווני – מקביל לנקודה הנמוכה ביותר ביחסו של האדם אל עולם הרוח.

בואו ונצייר לעצמנו מקדש יווני מתנשא לפנינו. בצורותיו, בשכלולו ובשלמותו הוא הביטוי הטהור והאצילי ביותר של הרוח – כך שאפשר היה פעם לומר, ונאמר באמת: האל עצמו שוכן במקדש היווני. האל נכח במקדש, כי הקווים הארוגים בחומר היו בכל מקום בהרמוניה עם הסדר הרוחי של היקום ועם הקווים הממלאים את המישור הפיזי ככיווני החלל. אין דבר יפה יותר, לא דוגמה אצילית יותר של חדירה של רוח האדם וחומר פיזי מאשר מקדש יווני. זוהי דוגמה שאין שניה לה של איחוד בין העולמות העליונים לבין החומר הפיזי.

דרך עבודות האמנות שלהם והעקרונות המבוטאים ביצירות שלהם, יכלו היוונים לגרום לאלים העתיקים לבוא מטה ולשכון בקרבם. ואפילו אם היוונים לא ראו למעשה את זאוס או פאלאס-אתנה כשהם ירדו מטה, על כל פנים האלים היו שם, נמשכים כמכושפים לתוך עבודות אלו של אמנות – האלים שהיו פעם נראים לאדם ושבקרבם הם חיו בזמנים של אטלנטיס. האדם היה יכול לספק מקום-משכן מפואר עבור האלים העתיקים.

כעת בואו ונראה את מה שמייצג המקדש היווני מבחינה אחרת. שערו בנפשכם שלפני התודעה של ראיה רוחית יש מקדש יווני. מה שייאמר עכשיו טוב אפילו למעט ששרד מאדריכלות המקדש היוונית. חישבו על מה שקרה כאשר לפני תודעה של ראיה רוחית עומד שריד כמו זה של המקדש של פסטוס. ההרמוניה של הקווים המוצגת על ידי העמודים וכיסוי הגג יכולה ללא הגזמה למלא מישהו באושר עילאי. שלמות שכזו נמצאת שם שאפשר לצייר לעצמנו ולהרגיש את האלוהות במבנה הפיזי עצמו. אותה הרגשה יכולה לצוץ כאשר אדריכלות יוונית נראית דרך העיניים של הגוף הפיזי.

וכעת חישבו על תודעת הראיה הרוחית המועברת לתוך עולם הרוח. שם זה כמו שמסך שחור נשלף לרוחב מה שנראה בעולם הפיזי. מה שצריך להיראות שם נראה כאילו נמחק ונהרס. שום דבר מהפאר של המישור הפיזי לא היה יכול להינשא לתוך עולם הרוח. יופי עליון – אשר באמת הוא כזה – מושג על המישור הפיזי, נמחק ונהרס בעולם הרוח. ואז אנו מבינים שזו אינה אגדה כאשר אנו פוגשים במתקדש, אחד שהיה דמות ראשית ביוון, שמשמיע את המילים: מוטב להיות קבצן בעולם העליון ממלך בממלכת הצללים![1] ביוון, כאשר האדם היה יכול למצוא אושר שכזה בעולם הפיזי, נפשות נכנסו לקיום צללי כשהם עברו לתוך העולם של המתים. הוד ופאר בעולם הפיזי – עקרות וצחיחות בעולם הרוח.

הרשו לי כעת לעשות שתי השוואות אחרות עם הניסיון שעורר על ידי המקדש היווני – חישבו על המדונה הסיסטינית של רפאל, או הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצי[2] – יצירות שנוצרו אחרי המאורע בגולגותא והושפעו על ידי המיסטריות. המראה של תמונות אלו יכול למלא את הנפש באושר עילאי, וזה נכון גם ביחס לתודעה של ראיה רוחית.

כאשר עיני התודעה העל-חושית נחות על תמונות אלו במישור הפיזי ותודעה זו מתרוממת אז לתוך עולם הרוח, האדם מבין שגם אם הפיזי אינו נראה יותר: מה שאני לוקח לתוך עולם הרוח מההתנסות המתעוררת על ידי תמונות אלו אינו פשוט הד של הפיזי. כאן זה לא רק האושר העילאי שאני חווה למראה תמונות אלו, אבל כעת בפעם הראשונה אני מבין את כל התפארת שלהן. בעולם הפיזי אני רק מניח את הגרעין למה שאני חווה כעת במידה גדולה לעין ערוך בהוד מלכות כביר בפאר ובזוהר! כאשר מתבוננים בתמונות שכאלה שבהן נכללות המיסטריות הקשורות עם גולגותא, מניחים את הזרע – אבל רק את הזרע – עבור ידע גדול יותר של עולם הרוח. ומה עשה זאת אפשרי? זה נעשה אפשרי בגלל שהכוח הרוחי שהוכרז עליו מראש במשך זמן כה רב, למעשה הופיע על האדמה. המין האנושי הצליח להגיע לידי פריחה שבה הזרע של האל של העתיד יכול להבשיל. דרך המאורע של גולגותא משהו נמסר לקיום האדמה שהאדם לא רק יכול לקחת עימו לתוך עולם הרוח, אלא שבעולמות הרוח מופיע בתפארת גדולה יותר וברוממות.

ברגע שבו הגוף הפיזי של ישוע כריסטוס מת בגולגותא, כריסטוס הופיע בקרב אלה שחיו בין מוות ללידה חדשה. הוא היה יכול להעיד בפניהם את מה שאף אחד מן המתקדשים המוקדמים יותר, כאשר הם עברו לתוך עולם הרוח, לא היה יכול להעיד. כאשר המתקדשים המוקדמים יותר – הבה ונאמר מן המיסטריות האלוסיניות – עברו מעולם פיזי זה לתוך העולם של אלו החיים בין מוות ללידה חדשה, מה יכלו המתקדשים של אלוסיניאן לומר לנפשות אלו? הם יכלו לדבר אליהם על התרחשויות במישור הפיזי, אבל זה היה יכול לגרום להם רק געגועים וצער. כי חייהם השתרשו לגמרי במישור הפיזי ובעולם ההוא, היכן ששום דבר פיזי אינו יכול להימצא וחשיכה שוררת, נפשות אינן יכולות לחלק את הרגשות אשר גורמים לאדם בעל חשיבות על המישור הפיזי לקרוא: מוטב להיות קבצן על המישור הפיזי מאשר מלך בממלכת הצללים! המתקדש אשר היה יכול להביא אוצרות שכאלו לאלו שחיו על המישור הפיזי לא היה יכול להביא דבר לנפשות שחיו אז בעולם ההוא. ואז הגיע המאורע מגולגותא. כריסטוס הופיע בקרב המתים – ובפעם הראשונה אפשר היה להכריז בעולם הרוח על מאורע בעולם הפיזי אשר יוצר את התחלת הגשר המוביל מהעולם הפיזי לעולם הרוח. כאשר כריסטוס הופיע בעולם התחתון זה היה כאילו אור זרח דרך העולמות הרוחיים. כי בעולם הפיזי עצמו סופקה הוכחה שאינה ניתנת לערעור שהרוחי תמיד יוכל לנצח את המוות! וכך זה קרה שגם האדם יכול לשאת עימו לתוך עולם הרוח התנסויות שהגיעו אליו בעולם הפיזי.

זה נכון ביחס לבשורה של יוחנן הקדוש אפילו במובן גבוה יותר וגם לבשורות האחרות שמספרות את המאורע בגולגותא. אדם הלומד את הבשורה של יוחנן הקדוש על המישור הפיזי, חווה שמחה אינטלקטואלית מהקריאה של מסמך כביר זה. אבל כשהוא עובר לתוך עולם הרוח הוא יודע שמה שהוא היה יכול לחוות בעולם הפיזי היה רק טעימה ממה שהוא יכול עכשיו לקבל ולראות. עובדה בעלת חשיבות עילאית היא שהאדם יכול כעת לקחת את אוצרותיו עימו מן המישור הפיזי לתוך עולם הרוח.

מאז המאורע של גולגותא עולם הרוח מואר באור גדול מתמיד, ברור מתמיד. כל דבר שקיים בעולם הפיזי הופק מעולם הרוח. כאשר האדם עובר מהעולם הפיזי לעולם הרוח, אדם שקדם לכריסטוס היה יכול לומר: כאן זה המעיין הלא אכזב והמקור של כל דבר שהעולם הפיזי מכיל. מה שיצא מהעולם הרוחי זה התוצאות. אבל מאז המאורע בגולגותא, האדם יכול לומר כאשר הוא עובר מן העולם הפיזי לתוך עולם הרוח: גם בעולם הפיזי יש סיבתיות ומה שנחווה על המישור הפיזי פועל לתוך עולם הרוח.

וכך זה ממשיך – במידה הולכת וגוברת. כל דבר שנובע מהעבודה של האלים הישנים ימות ומה שיתפתח הלאה יצמח לתוך העתיד, כעבודתו של האל של העתיד. זה מה שיעבור לתוך עולם הרוח. זה רק כמו שהאדם, כשהוא מתבונן בזרע של צמח חדש, אומר לעצמו: באמת, זה הגיע מהצמח הישן, מזרע מוקדם יותר, אבל כעת הישן נופל, נעלם, ועכשיו הזרע החדש נמצא שם, הזרע שיתפתח לתוך צמח חדש, לפריחה חדשה. גם אנו חיים בעולם שבו עלים ופריחה נובעים מהזרעים שנולדו מהאלים העתיקים. אבל יותר ויותר הפרי החדש, הפרי של כריסטוס, מתגלה וכל דבר אחר ייפול. מה שמעוצב כאן בעולם הפיזי יהיה בעל ערך עבור העתיד במידה והוא נישא לתוך עולם הרוח. לפני העיניים של הרוח יתהווה עולם בעתיד, עולם ששורשיו בפיזי כמו שעולמנו היה פעם בעל שורשים ברוח. כמו שבני האדם הם בניהם של האלים, כך, מתוך מה שבני אדם חווים בעולם הפיזי על ידי התקרבות להבנת המאורע של גולגותא, הגוף ייווצר עבור אלים חדשים אלה של העתיד, שכריסטוס הוא מנהיגם. כך העולמות הישנים חיים לתוך החדש. הישן מת לגמרי, והחדש נובע לתוך ניצן מתוך הישן. אבל זה יכול להתרחש רק בגלל שהאנושות היתה יכולה לפתוח פריחה עבור הישות הרוחית שהיתה אמורה להיות האל של העתיד.

הפריחה שיכולה להיפתח בתוך הזרע של האל של העתיד יכולה להיות רק מעטה אנושי משולש הכולל גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, מעטה מנוקה ומטוהר על ידי כל מה שיכול להיות מושג על ידי אדם על האדמה. ומעטה זה של ישוע מנצרת שהקריב את עצמו כדי שזרע-הכריסטוס יתקבל, פריחה זו של בגרות, מייצגת את המהות הטהורה ביותר של המאמצים הרוחיים שהאדם המתפתח יכול להפיק. כשהאדמה תהיה מוכנה להביא את הפריחה היפה ביותר שלה רק אז יוכל להופיע הזרע לאל החדש. והלידה של פריחה זו תונצח בפסטיבל חג המולד שלנו. בפסטיבל חג המולד שלנו אנו חוגגים את הלידה של הפריחה שצריכה לקבל את זרע-הכריסטוס.

חג המולד הוא הפסטיבל שבו האדם יכול להביט ארוכות לתוך העבר וגם לתוך העתיד. כי מן העבר נובעת הפריחה שמתוכה מתפרסים הזרעים עבור העתיד. המעטה המשולש של כריסטוס היה מוצר של האדמה הישנה – ארוג ונולד מתוך הגבהים הגבוהים ביותר שהיו בכוחו של האדם להשיג. ואין אף תצוגה חיצונית של מיסטריה שיכולה לעשות עלינו רושם רב-עוצמה יותר מן הדברים של המיסטריה המראה כיצד הפרח היפה ביותר של המין האנושי יכול לנבוע מן הגביע הטהור ביותר.

כיצד אפשר להציג יפה יותר את נביעתו של האדם מרחם האלוהות, את היותו פעם ישות רוחית שירדה לתוך קיום חומרי, מאשר על ידי ציון כיצד הרוחי התמצק בהדרגה, כיצד האדם עצמו התמצק מתוך הטשטוש חסר-הצורה של הרוח? בסימן נבואי, המצרים העתיקים תיארו את האלה בעלת ראש-האריה, עדיין כולה רוחית, שייכת לתקופה כאשר האדם היה עדיין בקושי חומרי, עדיין נח כישות אתרית-רוחית ברחם האלוהות. ואז, כשצופים "במדונה הסיסטינית" המאוחרת יותר, יש לנו את הציור המצרי של צורה נקבית אחרת: איזיס עם הילד הורוס. שם אנו רואים כיצד מה שנולד מהעננים, כלומר מהרוח, הצטופף לגביע הפרח, לתוך זה אשר מייצג את האדם המתפתח לתוך העתיד. רעיון זה שכבר התבשר על ידי האדם של הזמן העתיק, אנו רואים במדונה הכריסטיאנית עם הילד ישוע.

עם טוהר עליון, רגישות ועדינות, רפאל הביא מיסטריה זו לידי צורה בציור של המדונה. האדם מתגבש מתוך ראשי מלאכים ובתורו מביא את ישוע מנצרת, הפרח שלתוכו זרע-הכריסטוס צריך להתקבל. כל הסיפור של האבולוציה האנושית נכלל בדרך הנפלאה ביותר בתמונה זו של המדונה. אין פלא שכשעמד לפני המדונה, קמו בזה שלדבריו הקשבנו היום הזיכרונות המרהיבים מן ההתגשמות שממנה ההתגשמות האחרונה שלו היתה שוב זיכרון, והוא הביא לידי חיים בתוך עצמו את כל התובנה הנשגבת אשר מיסטריה זו של המין האנושי יכולה לעורר. אין פלא שרגשות אלו זרמו לישות שממנה הכריסטוס נולד, לדמות שהביאה את הגביע שמתוכו עלה הניחוח שהיה יכול להרשות לזרע של האל החדש להבשיל!

כך אנו רואים כיצד נובאליס המחונן ביותר, מרגיש חופשי מכל הדעות הקדומות של כתות דתיות ומעורר לחיים את התמונה של מיסטריה קדושה זו אשר התגשמה בחג המולד הראשון וחוזרת בכל תקופת חג מולד. זוהי המיסטריה של המתקדשים הקדומים, מיוצגת על ידי המאגים, שהביאו את מנחותיהם למיסטריה החדשה. האנשים החכמים, אשר נשאו את החוכמה של הזמנים שעברו, שהביאו את מנחותיהם לזה אשר צריך ללכת קדימה לתוך העתיד, זה אשר, בתוך האדם, ימצא יום אחד מקום מקלט לכוח שבו מתפשטים כל העולמות הקשורים עם האדמה.

נובאליס חווה את מיסטריית הכריסטוס, המיסטריה של מרים, ביחס למיסטריה הקוסמית, האור אשר האיר לפני עיני הנפש שלו כפי שהראה בחג המולד הראשון, כאשר ישויות אשר לא ירדו למישור הפיזי העידו על האיחוד שבין הכוח הקוסמי לכוח הארצי, אשר נהיה למציאות בלבבות אנושיים וביקום עצמו כאשר הלבבות האנושיים התאחדו עם כריסטוס. ההכרזה המצרית: "האל שעימו אתם צריכים להתאחד שוכן בעולם שאפשר להגיע אליו רק אחרי המוות", כבר אינה נכונה יותר. כי עכשיו האל שעימו האדם צריך להיות מאוחד חי בקרבנו, בין לידה למוות. בני האדם יכולים למצוא אותו כאשר הם מאחדים את לבם ונפשם עימו בעולם זה. כך בלילה הקדוש הראשון של העולם הכריסטיאני מהדהדות המילים:

"התגלות האל במרומיו

מרגוע ודממה במרחבי תבל

ברכה ואושר באנשים."[3]

Offenbarung durch die Höhen dem Gotte,
Ruhe und Stille durch die Erdenräume,
Seligkeit in den Menschen.

——————————————————————————————————————-

  1. הומרוס: אודיסיאה, שיר XI, פסוק 488-491
  2. בעברית יצאו בהוצאת חירות הרצאות על רפאל ועל ליאונרדו דה וינצי מאת רודולף שטיינר, בספר: ליאונרדו דה וינצי ומיכאלאנג'לו. ובספר: רפאל הצייר. וגם בספר: ההיסטוריה של האמנות.
  3. שירים מאת נובאליס ('Marienlieder') נאמרו על ידי מארי פון סייברס (מארי שטיינר) בסוף הרצאה זו. יש לראות בכך תרגום משוער של העיבוד הלא שגרתי של בשורת חג המולד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *