הכרה על חושית בתקופתנו
רודולף שטיינר
תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום
תודה לאלישע ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!
הרצאה מספר 2 וינה, 29.9.1923
GA84
האנתרופוסופיה ועמדת-החיים האתית-מוסרית של האדם
ראו כאן, הקדמה לספר שכתב אלישע אבשלום.
ביום רביעי האחרון תיארתי כאן, כיצד עשויה להיווצר הכרה על-חושית מתוך בנייתם של אותם כושרות אנושיים המצויים ברשותו של האדם בחיים הרגילים, העשויים להיות מוכרים גם במדע אם משתמשים בהן בצורה מתודית. ניסיתי להראות כיצד מתוך בנייה עקבית ושיטתית יוצרים כושרות הנפש הללו הלכה למעשה ראיה, שבאמצעותה נעשה האדם מודע לעולם על-חושי, כפי שבאמצעות חושיו הפיסיים הוא נעשה מודע לעולם חושי-פיסי. על ידי ראיה כזו אין הוא משתכנע באופן אבסטרקטי בעלמא בעובדה שמלבד עולם החושים קיים עולם רוח, אלא מגיע להתנסות מציאותית, לחווייה מציאותית של ישויות רוחיות המהוות עולם המקיף את האדם – עד כמה שהוא מעלה את עצמו לרוח – כפי שהצמחים ובעלי החיים מהווים את סביבתו הפיסית.
הכרה על-חושית מעין זו על פי מכלול ישותה, מהוה משהו שונה ממה שמוכר בחיים הרגילים כתודעה היומיומית וגם כהכרה המדעית הרגילה. בהכרה זו רוכש האדם במובן מסוים אידיאות, לדוגמא כמו האידיאה המקיפה חוקי-טבע, אך רכישה זו של אידיאות אינה חודרת למעשה אל הנפש באורח כזה, שהיא הופכת לכוח-נפש בלתי אמצעי הניתן להשוואה עם כוח שריריו של האדם. המחשבות נותרות צלליות, וניתן אכן לדעת מתוך חוויה ישירה, עד כמה פועלות המחשבות בהקשר מסוים על לב האדם באורח אדיש, כאשר מדובר בנגיעה בעניינים עמוקים של לב-אנושי זה.
סבורני שהראיתי כבר בהרצאות הראשונות, שכאשר חודר האדם באמצעות ראיה כמו זו שהתכוונתי אליה כאן אל עולם הרוח, הוא נעשה מודע לישותו העל-חושית כפי שזו היתה טרם ירידתו לקיום הארצי. בכך שהוא רוכש לו משהו מעין זה עבור עולם הרוח בכל הנוגע לעצמיותו-הוא, אין הוא מותיר את לבו, את צרכי הלך-הנפש העמוקים שלו, אדישים באותה מידה כמו בהכרה מופשטת. כמובן, מי שניהל חיי הכרה, אינו מזלזל בערכו של מה שמצוי גם במישורי ההכרה המוכרים באופן הרגיל בכל הקשור לדרמטיות פנימית של הנפש. אך הכרות הידע שאנו רוכשים בדרך זו נשארות תמיד בגדר תמונות של העולם החיצון. אכן, אנו גאים כיום ביותר, אם חונכנו באורח מדעי, על כך שתמונות אלה משקפות באוקייקטיביות גמורה את העולם החיצון בלבד, בלא שיטלטלו את חיי הנפש במין כוח-דחף פנימי, כפי שדוחף מחזור הדם בגוף הפיסי את גליו דרך הישות האנושית. ההכרה העל-חושית שאליה מתכוונים כאן, פועלת על האדם בדרך שונה לחלוטין מהכרת-הידע הרגילה. כדי שאוכל להבהיר את עצמי ביתר דיוק בקשר לנקודה זו, ברצוני לצאת מתוך השוואה מסוימת, המהוה עם זאת יותר מהשוואה, העשויה בהחלט להמחיש את העניין.
ברצוני לצאת מן העובדה שגם בחייו הרגילים חי האדם בשני מצבי תודעה – ניתן היה אפילו לומר שלושה, אך נכלול כעת את השינה והחלימה כמצב תודעה אחד – כשהוא מנותק לחלוטין במצב השינה מן העולם החיצון, ועולם פנימי בלבד, גרוטסקי ומבולבל לעיתים קרובות, מציג את השפעתו באמצעות החלום. אנו יכולים לשהות במחיצתם של אנשים רבים בחדר אחד: עולם החלומות שלנו הוא שלנו בלבד, איננו מתחלקים בו עם האחרים. דווקא התבוננות מעמיקה בעולם החלומות עשויה להראות לנו, כיצד מה שעלינו לראות בתור ישותנו האנושית הפנימית, קשור עם עולם חלומות זה. אפילו ישותו הגופנית של האדם משתקפת בדרך מעניינת בחלומות. היא משתקפת בתמונות של פנטזיה. מצב זה או אחר של איבר מסוים, מצב חולני או מצב גירוי, עשוי לצוץ בחלום בתמונה סמלית מיוחדת, או שעולה בחלום באורח סימבולי, בעיבוד דרמטי, ריח כלשהו המצוי בסביבתנו. החלום יוצר תמונות מפנימיותנו ומהעולם החיצון, אך הוא קשור באופן אינטימי עם כל מהלך חיינו על האדמה. מתוך התקופות הרחוקות ביותר של חיים אלה שואב החלום את אירועיו – המבולבלים, ועם זאת דרמטיים תמיד – את צלליות החוויות. וככל שנכנסים לזאת באופן מדויק, מגיעים יותר לכך שישותו הפנימית ביותר של האדם קשורה, גם אם באורח אינטסטינקטיבי ובלתי מודע, עם כל מה שנטווה ונארג בחלום. מי שיש לו חוש להתבונן, למשל, על רגע היקיציה ומתוכו לתפוס בנפש את חיי היומיום הרגילים – לא באותה דרך שטחית כפי שקורה לעיתים קרובות, אלא באורח עמוק יותר – יווכח כי מה שמאפיין את חיי היומיום הערים הללו הוא כי מה שאנו חווים בחלום, בשינה, בדרך סגורה, בדרך שאיננו מתחלקים בה עם אנשים אחרים אלא במקרים מיוחדים, שוקע בתור אלמנט נפשי-רוחי אל גופניותנו, אל רצוננו כביכול, ובכך נכנס גם אל כוחות החשיבה וכוחות החושים החדורים ושטופים ברצון, ובדרך העקיפין של הגוף מציב עצמו תוכן החלום בקשר עם העולם החיצון. כך מקבלת העירות משמעות של מעבר למצב תודעה שונה לחלוטין מזה המצוי ברשותנו בחלום. אנו נכנסים אל האירועים החיצוניים בכך שאנו נוטלים עם האלמנט הנפשי שלנו חלק בהתרחשויות האורגניזם שלנו, הקשור כשלעצמו עם אירועים חיצוניים.
ההוכחות לכך שאני מתאר את התהליך לגמרי באובייקטיביות, אינן מתקבלות כמובן בדרך של חישוב מופשט, וגם לא בדרך ניסיונית. אך הן מתקבלות עבור אדם המסוגל להתבונן במישור זה, המסוגל לראות בעיקר כיצד על בסיס חיי הנפש המפוכחים והיבשים, החיים השכליים, מתרחש תמיד משהו כמו ”חלום בהקיץ”, כמו לדמיין בתת-המודע, כעין חיים בתמונות. וכפי שאנו חודרים מפני השטח של מים זורמים ליסודותיהם העמוקים, ניתן גם לחדור מחיי השכל שלנו אל האיזורים העמוקים של הנפש. כאן אנו חודרים אל מה שנכנס לתוכנו באופן אינטימי יותר מחיי השכל, גם אם הקשר שלו עם העולם החיצון מדויק פחות. כאן אנו פוגשים גם את כל מה שמעורר את חיי השכל לכוח עצמאי, בעל תושיה, מה שמעורר את חיי השכל הללו בעברם ליצירה האמנותית ואפילו – זאת יהיה עלי להראות מאוחר יותר – מעורר את חיי השכל כאשר הלב האנושי יורד מהתבוננות-העולם הרגילה אל יראת-הכבוד הרליגיוזית של רוחיות העולם.
ביקיצה אל החיים הרגילים, באמצעות כניסת האלמנט הנפשי שלנו אל איברינו הגופניים, אנו מגיעים לקשר כזה עם העולם החיצון, שביכולתנו להגיע לשיפוט על מה שמהוה החלום, נכונותו ואי נכונותו, אמיתותו ואי-אמיתותו – לא בחלום עצמו, אלא אך ורק בחיי היום הערים. היה זה חולני אילו היה מישהו מאמין שבתהליכים המבולבלים של החלום, גם אם הם דרמטיים, מצוי משהו ”גבוה” יותר ממה שהוא עצמו קבע כמשמעותם של חיי-חלום אלה באמצעות חווייתו הערה.
אנו נשארים בחוויה ערה זו, באותו תחום כביכול של התנסות, גם בהתמסרנו לחיי השכל, לחיים המדעיים הרגילים, להכרה היומיומית. באמצעות אותה צלילה, השתקעות – וגם, ניתן לומר, חיזוק הנפש – עליהם דיברתי בפעם האחרונה, מפעיל האדם באורח מודע בחיי הנפש שלו בדרגה גבוהה יותר, משהו דומה למה שהוא מפעיל באורח בלתי מודע באמצעות איברי גופו במצב העירות הרגילה. ההִפָּתחוּת לאותה הכרה על-חושית מהוה ”עירות גבוהה”. וכפי שאנו קושרים תמונת חלום כלשהי עם חיי היום הערים כשאנו נוטלים לעזרתנו את הזיכרון וכוחות נפש אחרים, כדי לקשור חיי חלום אלה, נאמר, עם גירוי גופני או חוויה חיצונית ועל ידי כך להשתלב במהלך המציאות, כך מגיעים באמצעות הכרה על-חושית כמו זו שתיארתי, לשילוב של מה שקיים בסביבת החושים הרגילה, אותה אנו מכירים באמצעות התבוננות וניסיון, בעולם גבוה יותר, עולם רוחי, אליו מתחברים כעת על ידי ההתאמנות שעליה דיברתי, באותו אופן שבו מתחברים במצב העירות הרגילה עם העולם הגשמי באמצעות האורגניזם. ההכרה העל-חושית מייצגת כך הלכה למעשה הִפָּתחוּת לעולם חדש, התעוררות מציאותית לעולם חדש, לשלב גבוה יותר.
התעוררות זו כשלעצמה, דורשת שוב מהמתעורר לשפוט את כל העולם החושי-פיסי מתוך חוויה זו, כפי שהוא שופט מתוך חיי העירות שלו את חיי החלום. כפי שאני קושר את החלום לחיים הערים, כך אני לומד לקשור את מה שאני עושה כאן בחיי הארציים, המופיע בפני דרך הכרתי הפיסית, עם התהליכים אותם עברתי כישות רוחית-נפשית בעולם רוחי טהור טרם ירידתי לעולם הארצי. אני לומד לקשור כל מה שקיים בטבע הפיסי – כעת לא ”באופן כללי” לעולם רוח דמיוני – אלא לעולם-רוח מוחשי, עולם רוח מלא תוכן, ההופך באמצעות אותם כוחות הכרה שתיארתי – אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה – לסביבה אנושית הניתנת לראיה.
אך כפי שבחיים הרגילים האדם חש את עצמו כאדם ער, בתפיסת נפש שונה מזו המצויה ברשותו כאדם חולם, כך משתנה תפיסת הנפש של האדם והופכת אחרת לחלוטין כשהוא מגיע לעירות גבוהה זו. בעת שמתארים הכרה על-חושית באופן בו עשיתי זאת כאן, אין מתארים קליטה פורמלית של תמונות של העולם העל-חושי, אלא את מעבר האדם ממצב תודעה אחד לשני, מתפיסת-נפש אחת לשניה. בכך משתנים לחלוטין תכני הנפש אליהם מתמסר האדם בחיים הרגילים. כפי שבאמצעות העירות הרגילה הופך האדם לאחר, כך הוא הופך במובן מסוים לאדם אחר באמצעות הכרה על-חושית זו. מה שהיה ברשותו כדימויים ואידיאות בתודעתו הרגילה, משתנה. מתרחש לא רק מפנה במושגים, המתבטא בכך שהאדם מבין יותר, אלא מתרחש מפנה בחיים. דבר זה חודר עד לפנימם של המושגים האנושיים העמוקים ביותר. דווקא במושגים האנושיים העמוקים ביותר – ניתן לומר, בשורשי מהות הנפש – משתנה האדם אודות לכך שביכולתו להיכנס אל המישור של הכרה על-חושית זו – דבר המתרחש תמיד לרגשים קצרים בלבד בחיים.
כאן עלי להביא בפניכם שני דימויים הממלאים את התפקיד החשוב ביותר בחיים הרגילים – דימויים שתקפותם מלאה ועמוקה ביותר בחיים – המקבלים צורה שונה לחלוטין ברגע בו נכנס האדם לעולם העל-חושי. אלה הם שני המושגים שבאמצעותם אנו בונים את שיפוטנו בעולם: המושגים נכון ושגוי, אמיתי ומוטעה. איני מתכוון כמובן מתוך קלות דעת לזעזע בהסברי את תקפותם של המושגים נכון ושגוי, אמיתי ומוטעה. אין זה בשום פנים משהו הפועל בהתאם לאופן אמיתי של הכרה על-חושית, לזעזע את מה שמהוה אלמנט מבריא בחיים הרגילים. באמצעות הכרה על-חושית זו יש לרכוש משהו נוסף לחיים הרגילים, אך לא ליטול מהם משהו. אדם ההופך לבלתי מעשי ומיסטי בחיים הרגילים – ויהא זה אמיתי או סנטימנטלי – יהיה בלתי כשיר גם להכרה על-חושית אמיתית. הכרה על-חושית אמיתית לא תיוולד מפנטזיונרים וחולמים, אלא דווקא מאלה המסוגלים להציב עצמם בקיום הארצי באופן מלא עם אנושיותם כאנשים מעשיים בחיים. מה שיזדעזע לא יהיה מה שאנו עוברים בחיים הרגילים, הקשור בשורשו עם המושגים נכון ושגוי, אמיתי ומוטעה. אדרבא: דווקא על ידי מה שנכנס עתה להכרה גבוהה באמצעות מטמורפוזה, באמצעות עיצובם מחדש של המושגים נכון ושגוי, אמיתי ומוטעה, תבסס באופן תחושתי ממשות בתחום זה.
כשמגיע אדם באמת לעולם גבוה על-חושי זה, אין הוא מדבר יותר באורח כה מופשט: משהו הוא נכון, משהו שגוי, דבר זה אמיתי ודבר אחר מוטעה. המושגים על האמיתי והנכון, עוברים בתוכו למושגים אותם אנו מכירים אמנם גם מתוך החיים הרגילים – בדרך אינסטינקטיבית יותר – אלא שמושגים אלה של החיים הרגילים משתנים לצורה רוחית. ”אמיתי”, ”נכון” משתנה לדימוי ”בריא”. ”שגוי” ו”מוטעה” משתנה לדימוי ”מחלתי”. בעוד שבחיים הרגילים מהרהר האדם בדבר כלשהו או מרגיש, חש או רוצה דבר כלשהו, ואז אומר: דבר זה נכון ודבר זה אינו נכון – הרי בתחום ההכרה העל-חושית אין הוא מגיע ל”נכון” או ”לא נכון”, אלא לתחושה: משהו הוא בריא, משהו הוא מחלתי. ניתן לומר שבריא וחולה מהווים מושגים שדבק בהם משהו בלתי מוגדר. אך הוא דבק אליהם רק בחיים הרגילים או בתודעה הרגילה. חוסר-המוגדרות חדֵל כאשר מחפשים את ההכרה הגבוהה באורח מדויק, כפי שתיארתי בהרצאה הראשונה. כך נכנס הדיוק גם למה שהאדם חווה אז בתחומים אלה של הכרה גבוהה. ”בריא” ו”חולה” – כך מכנים את מה שחווים ביחסי הגומלין עם ישויות העולם העל-חושי, אליהן נעשים מודעים באמצעות הכרה כזו.
חישבו עתה, לאיזו קירבה ניתן להגיע על ידי כך אל מה שהופך להיות האובייקט של ההכרה העל-חושית. ניתן להגיע לקירבה גדולה כמו הבריאות והמחלה בגוף. אדם אומר על משהו מסוים אותו הוא חווה באלמנט העל-חושי: אני חי בתוך זה, זה מקדם וממריץ את חיי, זה מגביה את חיי. איהפך במובן מסוים ל”אמיתי” על ידי כך. זה בריא. אני אומר על דבר מסוים אחר: זה משתק, זה ממית את עצם חיי. אני יודע מתוך כך, שזהו משהו חולה. וכפי שאדם נעזר בעולם הרגיל במושגים ”נכון” ו”לא נכון”, כפי שהוא מציב באמצעותם את עצם האדם שבו בחיים המוסריים והחברתיים, כך הוא מציב עצמו בתוך העולם העל-חושי באמצעות ”בריא” ו”חולה”. בכך הוא נכנס לעולם על-חושי זה עם כל ישותו באופן מציאותי הרבה יותר מכפי שהוא נכנס לעולם החושים. בעולם החושים מפריד עצמו האדם מהדברים ב”נכון” ו”לא נכון” הללו. כוונתי לומר: ”נכון” גורם תחושה טובה הרבה פחות אינטנסיבית ו”לא נכון” גורם – במיוחד לאנשים מסוימים – כאב הרבה פחות אינטנסיבי. בעולם העל-חושי אין זה אפשרי שהחוויות יעברו עלינו בדרך זו. שם עומדות כל מהותנו וממשותנו בתוכו, באופן בו אנו חווים עולם על-חושי זה. משום כך נפסקים עבור תחום זה כל הויכוחים כגון: האם הדברים מהווים מציאות? האם אין הם אלא תופעות בלבד? האם בפני איברי החושים שלנו מציבות עצמן רק ההשפעות? וכן הלאה, דברים עליהם אין ברצוני לדבר כאן, משום שהזמן לא יספיק לכך. כל מה שעליו יכולים להתווכח באורח זה בנוגע למציאות הפיסית, אין לו כל משמעות עבור העולם הרוחי, העל-חושי. שכן ממשותו או אי ממשותו מוכחת לאדם בכך שביכולתו לומר: הדבר האחד גורם לי בריאות, השני גורם לי מחלה – ניתן לומר היפגעות במחלה, אם נוטלים את המילה במלוא משמעותה וכובד משקלה.
ברגע בו נכנס האדם לעולם על-חושי, הוא שם לב כיצד מה שבאופן הרגיל מהוה הכרה חסרת כוח, הופך לכוח פנימי של הנפש האנושית עצמה. אנו מחדירים את הנפש בהכרה על-חושית זו, כפי שאנו מחדירים את גופניותנו בדם. לכן אנו לומדים בהכרה מעין זו להכיר גם את מכלול היחסים של הנפש והרוח עם הגוף האנושי, אנו לומדים לראות באמצעותה, כיצד יורד הרוחי-נפשי של האדם מתוך קיום על-חושי טרום לידתי ומתחבר עם הגוף המועבר בתורשה. כדי לראות זאת, חייב האדם תחילה ללמוד להכיר את הרוחי-נפשי באופן כזה, שבאמצעות ממשות כמו בריאות וחולי, נחווית המציאות – איני יכול לומר ”בעצם הגוף” – אך בעצם הנפש.
ההכרה העל-חושית – כל כך קשה לאנשים לבטא את המילה, משום שלכאורה נופלים מיד לסנטימנטליות – אינה מהוה למעשה הבנה בלבד. ההכרה העל-חושית היא ”התנפשות” של האדם. זוהי נפש עצמה, תכולת-נפש, העולה בנו כאשר אנו חודרים להכרה על-חושית זו. אנו נעשים מודעים לנצחיותנו, לאלמוות שלנו, לא באמצעות בעיה פילוסופית אלא בחוויה ישירה, כפי שבאמצעות חושינו אנו נעשים מודעים לדברים החיצוניים בחוויה ישירה.
מה שתיארתי כך, עומד כמובן בפני הטענה: “אם כן, מי שיכול אולי לדבר על כך הוא זה המסוגל ליטול חלק בהכרה על-חושית מעין זו. אך מה יאמר על דברים אלה מישהו שאינו מסוגל עדיין לקחת חלק בהכרה על-חושית?” כאשר אדם אחד מתפתח אל תוך האדם השני, כאשר האחד מתפתח באופן נפשי באמצעות השני, זוהי הדרך הגבוהה ביותר של החיים האנושיים המשותפים. בדרך זו נוסדת באופן מופלא הקהילה האנושית. וכך יש לומר: בדיוק כפי שלא כל בני האדם מסוגלים להיות אסטרונומים או בוטניקאים, אך מה שמביאות האסטרונומיה והבוטניקה יש לו חשיבות ומשמעות עבור כל בני האדם – לפחות בתוצאותיו העיקריות – והוא יכול להתקבל על ידי מה שניתן לראות בשכל האנושי הבריא, כך אפשרי הדבר, שבאמצעות הלך-הנפש האנושי הבריא ייתפס בקליטה ישירה מה שמתואר על ידי חוקר-רוח המסוגל לחדור לעולם העל-חושי. שכן האדם לא נולד לאי-האמת, אלא לאמת! ומה שיש לחוקר-הרוח לומר יולבש תמיד במילים וצירופי מילים, שכבר בניסוחם חורגים ממה שאנו רגילים לקבל כתמונות מן העולם החושי-פיסי. וכך, בעת שחוקר-הרוח מגלה את התבוננויותיו, עשויות התבוננויות אלה לפעול על האדם כולו, על החוש האנושי הפשוט והבריא, באורח כזה שחוש אנושי בריא זה יתעורר וימצא עצמו באמת בתוכה של אותה התעוררות עליה דיברתי היום. לכן חייב אני לומר שובו ושוב: כמובן, בספָרָי ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים‘,[1] ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים‘[2] ובאחרים, ניסיתי לתאר כיצד ניתן להגיע באמצעות התאמנות שיטתית לכל מה שניתן לציין כ”ראיה אל תוך עולם-רוח”, כך שכיום מסוגל כל אחד, עד לדרגה מסוימת, להיות לחוקר-רוח. אך אין צורך להיות חוקר-רוח. שכן תפיסת הנפש האנושית הבריאה מאפשרת למה שיש לחוקר-הרוח לומר, להתקבל על ידי הנפש האנושית, כשהוא נוגע בה – אם רק תהיה נטולת דעות קדומות במידה מספקת – כמו הכרה ישנה. זו בדיוק תכונתם הבסיסית של מחקר הרוח ושל ההכרה העל-חושית אליה מתכוונים כאן, שאין הם מביאים דבר שאינו מצוי כבר באופן תת-מודע בכל אדם. כך יכול כל אדם לחוש: את זאת אני כבר יודע, זה נמצא בתוכי. אלמלא עמעמתי עצמי בדרך מסוימת על ידי הסמכותיות והשיפוטים המוקדמים האחרים של מדעי הטבע, כי אז הייתי תופס כבר מקודם באמצעות חוויה זו או אחרת דבר זה או אחר המתקשר למחקר-רוח זה.
אך עם שינוי המושגים ”נכון” ו”שגוי” ל”בריא” ו”חולה”, נעשית החוויה הפנימית של הנפשי אינטנסיבית יותר ויותר. האדם נכנס למציאות בשלב גבוה יותר ובאופן אינטנסיבי יותר, מכפי שהוא מציב עצמו באמצעות העירות היומיומית הרגילה בתוך המציאות הפיסית. עבור ההכרה המדויקת לחלוטין, מע רר הדבר רגשות, תחושות וחוויות נפש בדיוק כמו באמצעות הצבתם של דברים חיצוניים. במה שיכולה לתת ההכרה העל-חושית נלקח בחשבון האדם כולו, כפי שבאופן רגיל, באמצעות מה שיכולה לתת הכרת החושים, נלקח למעשה בחשבון הראש בלבד. הרשו לי להמחיש שלמות זו של האדם בהכרה העל-חושית, בכך שאצביע על משהו אישי. אך האישי במישור זה הוא גם עובדתי, שכן העובדות נעשות קשורות באופן הדוק עם האלמנט האישי.
כדי להמחיש כי ההכרה העל-חושית באמת אינה יכולה להיות הכרת-הראש גרידא, אלא תופסת את האדם בצורה חיה במידה רבה לאין שיעור ממה שיכולה לעשות הכרת-הראש, ברצוני לומר את הדבר הבא. מי שרגיל לחיות בהכרה הרגילה – וזאת צריך לעשות למעשה כל אדם בעל הכרה על-חושית אמיתית – יודע כיצד נוטל הראש חלק בהכרה רגילה זו. כשהאדם מעפיל אז, דווקא בעת שהוא עסוק באמצעות כל מכלול חייו גם בהכרה הרגילה, אל ההכרה העל-חושית, יהיה עליו לחזק את כל כוחותיו כדי להחזיק ולשמור הכרה על-חושית זו שהגיעה אליו והתגלתה לו. הוא שם לב: הכוח שבאמצעותו הוא מחזיק אידיאה על אודות הטבע, חוקי הטבע, מהלכם של ניסויים או התבוננות מעבדתית, כוח זה הוא מועט בהשוואה לכוח הנפש הפנימי, אותו חייב הוא לפתח כדי להחזיק ולשמור התבוננות בישות על-חושית. וכאן מצאתי את עצמי תמיד נזקק לא רק להשתמש כביכול בראש כדי להחזיק ולשמור הכרות על-חושיות אלה, אלא לתמוך בכוח בו משתמש הראש באמצעות איברים אחרים, למשל באמצעות היד. אם מישהו משרטט בקווים אחדים את מה שהוא מקבל באורח על-חושי, אם הוא מקבע זאת במשפטים מאפיינים או בסמל, או אף במילים בלבד, אזי מה שהאדם יוצר כעת כתמיכה למה שהוא לומד להכיר – מה שהוא יוצר לא ככוח המתעורר באמצעות מערכת העצבים בה משתמשים בהכרה הרגילה, אלא באמצעות כוח הנשאב מתוך עומקי האורגניזם – גורם לכך שההכרה העל-חושית לא תהיה ברשותו כמשהו חולף, שלא תישמט מידיו כמו חלום, אלא יהיה ביכולתו לשמרה. עלי להודות בפניכם שאני חייב למעשה תמיד לעבוד בדרך זו ולהביא באופן זה לחיי קרונות עמוסי מחברות, עליהן לא הסתכלתי שוב מעולם. שכן מה שנחוץ כאן טמון בפעילות. היא זו הגורמת לכך שניתן לשמור ברוח את מה שרוצים לגלות, ולא העובדה שיושבים לקרוא זאת אחר כך. מובן שכתיבה זו או שרטוט זה אינם אוטומטיים, בעלי אופי של מדיום, אלא מודעים באותה מידה כמו מה שהאדם משתמש בו בעבודה מדעית או כל עבודה אחרת. היא קיימת רק משום שכל מה שחודר למישהו בהכרה על-חושית, חייב להיות מוחזק ושמור בעזרת האדם כולו. בכך פועל דבר זה שוב על האדם כולו ואינו נשאר ברשמי הראש בלבד. הוא ממשיך לרשמים של מכלול חיי הלב והרגש של האדם. ומה שהאדם חווה כרגיל כשהוא עובר את החיים הארציים, מה שהוא חווה בדבר זה או אחר כשמחה, שמחה עם כל חיותו הפנימית, מה שהוא חווה ככאב שטחי או עמוק יותר, מה שהוא חווה בעולם החושים החיצוני באמצעות היותו יחד עם אנשים אחרים, בעליות ובמורדות של החיים, כל זאת מופיע שוב בשלב גבוה יותר, בשלב נפשי-רוחי, בעת שהוא עולה לאותם איזורים של ההכרה העל-חושית בהם אין ביכולתו לדבר יותר על נכון ושגוי, בהם עליו לדבר על ”בריא” ו”חולה”.
וכשעובר אדם בשלב מסוים בדרך לעל-חושי במיוחד את מה שתיארתי בפעם האחרונה, ובעיקר את תחושת הכאב הגדולה, הוא חודר לאותו מישור התחוות בו הוא מגיע – עם הגעתו לחוויות ולהכרות העל-חושיות – לאותה דרמטיות פנימית של החיים. למישור בו הכרות הידע גורמות לו שמחה ותשוקה שבאופן הרגיל אפשריות רק בחיים הפיסיים, או שהן גורמות לו את הכאב העמוק ביותר. הוא חודר למישור בו מחדֵש האדם, ניתן לומר, את מכלול חיי הנפש בשלב גבוה יותר, עם כל הצבעוניות הפנימית, עם האינטימיות הגדולה ביותר של החיים הרגשיים-נפשיים, המצויה ברשותו של האדם באמצעות גדילתו יחד עם המערך הגופני בקיום היומיומי. כאן הוא המקום בו נפגשת ההכרה הגבוהה, ההכרה העל-חושית, עם מה שפועל אל תוך החיים הרגילים בתור קיומו המוסרי של האדם על כל מה שקשור בו, עם התחושה הרליגיוזית, עם תודעת החירות. באותו רגע בו עולה האדם לחוויה ישירה של חיי-רוח בריאים או חולים, הוא פוגש כביכול את השורשים העמוקים של חיי המוסר של האדם, את שורשי הקיום המוסרי. הוא פוגש שורשים אלה של הקיום המוסרי רק בהגיעו לראיה, כיצד קיימים חיים גבוהים יותר, שביחס אליהם מהווים למעשה החיים החושיים-פיסיים, עם כל מה שזורם מתוך האדם, מעין ”חלום”, כפי שהחלום מהוה חלום ביחס לחיים הרגילים. ומה שאנו חשים מתוך מעמקים בלתי מוגדרים של ישותנו האנושית כמצפון, שמתוכו ביכולתנו לפעול בחיים הרגילים, שמתוכו אנו מהווים גורמי-טוב או רע לזולתנו, מה שמעורר אותנו באופן מוסרי או בלתי מוסרי, נעשה מואר, משולב במציאות, כפי שהחלום משתלב במציאות עם היקיצה. האדם לומד להכיר את המצפון כמשהו הקיים בו בצללים כמעין הבזק-השתקפות של החושים ושל משמעות עולם הרוח – העולם העל-חושי – אליו אנו שייכים כבני אדם עם מעמקי ישותנו. עתה, כשמתבוננים בהשגחה הקוסמית המוסרית ושואפים להגיע למציאות כלשהי של השגחה קוסמית מוסרית זו, מבינים מדוע חייבים לצאת מתוך מה שיכול להציע לנו מדע החושים, אל הכרה על-חושית.
זה היה מה שניסיתי להסביר כבר לפני שלושים שנים כבעיה אתית בלבד, כבעיה עולמית מוסרית בלבד, בספרי ‘הפילוסופיה של החירות‘.[3] שם ניסיתי לקבוע, בלא לקחת בחשבון הכרה על-חושית, לחלוטין באמצעות הליכה אחר האימפולסים המוסריים של האדם, כיצד נובע האלמנט המוסרי בכל מקרה – לא מתוך חשיבה הנוטלת לתוך עצמה את הדברים החיצוניים או את האירועים של הגוף עצמו – אלא מאותם חיי נפש חשיבתיים התופסים את הרגש ואת הרצון, אך בבסיסם הם מהווים בכל זאת חיי נפש חשיבתיים המבוססים על עצמם שנוצרו במקורם ברוחיות העולם. ב’פילוסופיה של החירות’ הייתי חייב אז לחפש חיי נפש בלתי תלויים גם בגופניות האנושית, המופיעים אמנם כחוסר-מציאות עמומה לעומת המציאות המוצקה של אלמנט החושים החיצוני, אך בישותם האמיתית הם מושרשים בבסיס הרוחי של העולם. ונביעתם של האימפולסים המוסריים מתוך חשיבה זו, המטוהרת מעולם החושים החיצוני אך מהווה באדם חשיבה חיה ביותר, מעניקה לאדם את אופיו המוסרי. וכאשר לומד האדם כעת להתבונן באמצעות הכרה על-חושית, כיצד מה שמושרש בנו כמצפון מהווה למעשה את השתקפותו של עולם רוח ריאלי המצויה בפנימיותנו, הטווה ואורגת דרך אלמנט החושים, הוא לומד להכיר את מוסריותו של האדם בתור מה שקושר אותו שוב ושוב ללא ידיעתו – גם כשהוא חש זאת רק כקול עמום בפנימיותו – עם אותו עולם רוחי העשוי להיפתח בפנינו אחר כך באמצעות הכרה על-חושית.
אולם אין לומר שהכרה על-חושית זו עשויה להיות חסרת משמעות עבור החיים המוסריים, רק משום שהכוונות המעשיות בחיים עבור המצבים הספציפיים מצויות כבר ברשותנו. מי שרואה, במיוחד כיום, כיצד מסורות רוחיות קדומות, הכרות על-חושיות מזמנים קדומים שנשמרו, מחווירות וממשיכות לחיות כיום כאמונות חיוורות, יוכל לראות גם כיצד דווקא בתחום זה נחוצה התעוררות מחודשת של בני האדם. האנשים נתונים במישור זה לטעות גדולה. ביכולתנו לראות כיצד באמצעות הכרת מדעי-הטבע – המוחזקת גם כיום בעיני רבים כיחידה התקֵפה, כיצד באמצעות הצורה בה התקבלו מדעי הטבע הללו על הכרזת הבורות שלהם, באמצעות ”איננו יכולים לדעת”, מטילים אנשים רבים ספק בעצם האפשרות להכרת-ידע, כשהם אומרים: “אין ביכולתנו לרכוש אימפולסים מוסריים וכוונות דתיות כתוצאה מהכרת-ידע. עלינו לפתח אימפולסים אתיים-רליגיוזיים אלה באופן בלתי תלוי בהכרת-הידע, מתוך כושרות מיוחדים של האדם.” הדברים הגיעו לידי כך שאנשים שוללים כל יכולת של הכרת-ידע להביא את האדם לאימפולסים כאלה, שבאמצעות קליטת עצם ישותו הרוחית – שכן זהו מה שהוא קולט בהכרה העל-חושית – יעשיר גם את קיומו המוסרי-רליגיוזי. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמטילים ספק אפילו בכך! אולם מצד שני ניתן לראות – דווקא כאשר אין האדם מהוה אדם מעשי כל כך באופן בו נתפס ”אדם מעשי” בחיים בתקופתנו, כאשר אינו הולך בתלם ובשגרה בלבד, אלא נכנס לעולם כולו כאדם מעשי אמיתי המורכב מגוף, נפש ורוח – אז ניתן לראות כיצד עליו להחדיר את מצבי החיים הספציפיים בקיום ריאלי ובתוכן מוסרי-רליגיוזי – יותר ממה שהוא זקוק למסורות החיוורות שאינן מעניקות יותר לאדם השראה מוסרית מלאה.
הרשו לי להציג בפניכם דוגמא מיוחדת. כאשר התעורר הצורך לייסד בשטוטגרט את ”בית הספר ולדורף” מתוך האימפולס של אמיל מולט, עמד בפנינו, מכל הדברים הבלתי מספקים המופיעים כיום גם בחינוך, הצורך להשיב על השאלה: “כיצד יש לחנך למעשה את האדם.” עם שאלה זו אל העולם העל-חושי, עליו אני מדבר כאן, ניגשנו למשימה. ברצוני להציג בקיצור נמרץ את הכוונות שהיו חייבות לעמוד בבסיס.
קודם כל חייבת היתה לעלות השאלה: כיצד מחנכים את הילד לאדם אמיתי, הנושא בתוכו את כל ישותו, אך גם לאדם המגלה את כל ישותו במכלול עמדת החיים האתית-רליגיוזית? לשם כך היתה נחוצה הכרת אדם אמיתית על פי גוף, נפש ורוח. אולם הכרת-אדם כזו על פי גוף, נפש ורוח אינה אפשרית על פי מה שנחשב תקף כיום ובמידה המועטה ביותר אפשרית בדרך זו הכרה המסוגלת באופן ישיר להיות מעשית, הכרה שניתן לבצע באמצעותה את המשימות הרבגוניות של החיים. הרשו לי להבהיר זאת בכך שאדגים בקצרה, כיצד מה שאנו חשים כיום לעיתים כה קרובות כמקור לגאווה – המדע החיצוני העוסק בצורה ניסיונית והתבוננותית באלמנט המטריאלי – אינו מסוגל לחדור דווקא לסודות האלמנט המטריאלי עצמו. אביא זאת רק בקצרה. ניתן לקרוא זאת בפירוט בכתבי, בעיקר בספרי ‘חידות הנפש’.[4] כשאנו מקשיבים כיום למדע הרגיל, אנו מקבלים למשל את הדימוי על הלב האנושי, כי לב זה מהוה מעין משאבה המניעה את הדם דרך איברי האדם כמו בפעולת שאיבה. מדע הרוח, כפי שמתכוונים אליו כאן, המביא אותנו לא רק לראיית מה שמהווה באדם גוף פיסי בלבד, אלא מה שמהווה בו ישות רוחית-נפשית, מראה לנו כיצד ישות רוחית-נפשית זו חודרת את הישות הגופנית, כיצד אין הדם מוּנע דרך האדם באמצעות ”פעולת המשאבה של הלב”, אלא באופן ישיר באמצעות הרוחי-נפשי עצמו, וכיצד רוחי-נפשי זה נתפס במחזור הדם באופן כזה, שהוא הופך להיות הכוח הגורם לפעימת הדם דרך האורגניזם שלנו. אז נראה הלב כמעין איבר תחושה. כפי שאני חש באורח מודע את העולם החיצון באמצעות העין וזו הופכת עולם זה למודע בדימויים שלי, כך אני חש את מה שאני מפתח באופן בלתי מודע בדם באמצעות כוחותיי הרוחיים-נפשיים כפעימה, באמצעות איבר תחושה פנימי זה – כלומר הלב – גם זאת בדרך בלתי מודעת. הלב אינו משאבה. הלב הוא איבר תחושה פנימי, שבאמצעותו חש האדם את מה שמפתח הרוחי-נפשי באופן פנימי בדמו, כפי שהוא חש את העולם החיצוני בחושים החיצוניים. ברגע בו עוברים מניתוח שכלי של האורגניזם האנושי לראיית מכלול האדם, מתגלה הלב בישותו האמיתית, במשמעותו האמיתית: כאיבר תחושה פנימי. בלב מתגלות השפעות מחזור הדם האנושי עם פעימות החיים שלו. הלב אינו הגורם לפעימות אלו.
זוהי דוגמא, כיצד הטרגדיה של המדע המטריאליסטי נעוצה דווקא בכך שאין ביכולתו לחדור לסודות החיים המטריאליים, וכיצד ניתן לחדור לסודות האלמנט המטריאלי רק על ידי התבוננות ברוח בעבודתה האמיתית, ביצירתה בחומר.
אולם כאשר נעשים מודעים מצד אחד דווקא בהתרחשויות שבחומר לרוח היוצרת, נעשים מודעים מצד שני, באמצעות הכרה על-חושית כזו, לרוח בעלת-העוצמה – לא הרוח החושבת באופן מופשט בלבד, אלא הרוח המהותית האמיתית. רק אז מתקבלת הכרת-אדם אמיתית, לה זקוקים כשמבקשים לבנות בילד המתהווה את מה שיכול לפעול באדם עד למוות מתוך חיים המתאימים למציאות. וכך, באמצעות החייאה אינטנסיבית זו של הכרת-האדם, הופך הילד עבור המחנך למשהו שונה לגמרי ממה שהוא מהווה עבור מתבונן מהחוץ. הילד המתהווה הוא – מהרגע הראשון לחייו הארציים – התופעה הארצית המופלאה ביותר. נפלא לראות כיצד מתוך הפנימיות העמוקה ביותר, הבלתי מוגדרת תחילה באופן חידתי, יוצא מה שהופך את תווי הפנים הבלתי מוגדרים למוגדרים יותר ויותר, מה שהופך לראשונה פנים עמומות לפיסיונומיה בת-הבעה, כיצד תנועות הגפיים הבלתי מוגדרות והבלתי מכוונות מקבלות מטרה ותכלית. וכדי לחנך זאת דרושה אחריות כבדה.
אם עומדים בפני הילד המתהווה באופן כזה, שאומרים במלוא הלהט הפנימי שניתן לרכוש בהכרה על-חושית: “בילד זה מתגלה מה שחי לפני כן בקיום טרום-ארצי באורח רוחי-נפשי ביופי העל-חושי, מה שעזב במובן מסוים את היופי העל-חושי שלו ושקע מטה לגוף שהעניקה לו התורשה הפיסית. אולם עליך כמחנך לעורר את מתנת האל השוכנת בגוף האדם, כדי שתוכל משנה לשנה, מחודש לחודש ומשבוע לשבוע להיאחז בגוף הפיסי, לחדור אותו ולעשותו דומה באופן פלסטי לנפש. עליך לעורר הלאה באדם את מה שמתגלה בו” – אם עומד האדם כך בפני חינוך הילד, אין הוא עומד בפניו עם חוקי-יסוד שכליים, אלא עם כל האדם שבו, עם כל הרגש האנושי והאחריות האנושית המקיפה כלפי בעיית החינוך. אז לומדים בהדרגה לדעת, שאם מבקשים ללמוד מה יש לעשות עם הילד בנקודת זמן מסוימת, אין לראות רק את הילד, אלא חייבים לראות את האדם כולו.
אין זה נוח לראות זאת, אולם זוהי אמת: מה שמתגלה באדם בנסיבות מסוימות, נאמר, בגיל הרך, מתגלה בצורה מיוחדת רק בגיל גבוה, לאחר שהדברים נשארו חבויים במשך זמן רב בפנימיות האדם, כמביא בריאות או מחלה. כמחנכים נתון בידינו לא רק גיל הילדות הבלתי אמצעי, אלא נתונים בידינו כל חייו הארציים של האדם. מי שאומר לעיתים מתוך נקודת מוצא פדגוגית שטחית, שיש להביא לילד רק מה שהוא מסוגל להבין, טועה טעות גדולה. הוא חי ברגע, אין הוא חי בהתבוננות על חיי האדם בכללותם. שכן קיימת תקופה בילדות, המשתרעת מהתחלפות השיניים עד לבשלות המינית, בה יהיה זה לברכה רבה עבור הילד אם יקלוט מתוך סמכותו של מחנך אהוב, גם אם אינו תופס אותם עדיין, דברים מסוימים שאינם יכולים להיות מומחשים עבורו. יהיה זה לברכה עבור חיי האדם, משום שהדבר גורם להתעוררות כוחות חיים, כשרואה הילד בסמכות המובנת מאליה של המורה או המחנך את התגשמות האמת, היופי והטוב, כשהוא רואה את העולם מתגשם במחנך. אין זה נוגד את חופש האדם. זהו משהו הפונה לסמכות המובנת מאליה, שבהמשך התפתחותה מהווה מקור-כוח לכל החיים.
כשמובא לרגש הבשל שלנו פעם נוספת – כאשר נעשינו בני שלושים וחמש – דבר-מה שהיה לו הפוטנציאל להיות מובן על ידינו רק עתה כבני אדם בשלים, אותו קלטנו בגיל שמונה רק מתוך סמכותה של אישיות מחנכת אהובה, אם אנו מעלים את מה שרכשנו כבר, שחי בנו באמצעות אהבה ושרק בגיל בָּשֵל הובן על ידינו, כי אז הבנה זו של מה שהיה קיים בנו כמעין זרע, מהווה את המקור להתחיות פנימית עשירה. התחיות פנימית זו נשללת מהאדם, כאשר שואפים להביא לילד בדרך טריוויאלית רק את מה שהוא מבין כבר. רק כשמסוגלים להיכנס אל האדם כולו, וקודם כל למה שנכנס עדיין יותר לרגש של האדם, רק אז מסתכלים נכון על חוויות הילדות.
אנו מכירים למשל אנשים אשר בהגיעם ליחסים משותפים עם אנשים אחרים, מביאים מעין קרינה מבורכת. הם פועלים באופן מרגיע, מביא שלום, אפילו על אנשים בעלי הלך נפש סוער וכאלה הנוטים להתקצף על אחרים. ואם אנו מסוגלים באמת (דבר זה, כפי שנאמר, אינו נוח) להתבונן לאחור ולחפש – בהתעלם מכושרותיהם – באמצעות אילו אנשים התפתח בהם דבר מעין זה גם דרך החינוך, נגיע לעיתים קרובות לגיל רך מאוד בילדות, בו בזכות העובדה שאישיות מחנכת היתה קרובה לילד כזה קירבת-לב, הוא למד להסתכל ביראת כבוד על אישיות חינוכית זו. הסתכלות זו, יכולת זו של יראת כבוד, פעלה כמעיין נסתר הנכנס אל מתחת לסלעים, ומופיע רק מאוחר יותר שוב מעל לפני השטח. מה שסיגלה לעצמה הנפש בגיל הילדות פועל מטה אל מעמקי הנפש ומתבטא רק בגיל גבוה, כשהוא הופך אז למעין כוח המקרין ברכה.
את מה שהבאתי כאן ניתן לציין בתמונה, כשאומרים: גם כלפי העולם ניתן לחנך את האדם כך שיוכל לשנות את כוחות ההערצה של הילדות הרכה לכוחות ברכה בגיל גבוה. אוכל לתאר בתמונה למה כוונתי: איש לא יוכל בגיל מבוגר להושיט ידו לברכה, אם לא למד בילדותו לפרוש ידיו ביראת-כבוד מתוך תפילה!
דבר זה יכול להראותנו כיצד במקרה מיוחד זה עשויה משימת חיים – החינוך – להוביל להלך-נפש אתי-רליגיוזי, כיצד מה שעושים בחיים-בהכרת-הרוח מן הרגש והרצון שלנו, עשוי לחיות גם בעמדת החיים שלנו, כאשר מה שאנו מפתחים באופן הרגיל רק באופן חיצוני-טכני הופך למרכיב בעמדת החיים המוסרית-רליגיוזית שלנו. בחינוך וההוראה בבית הספר ולדורף שטוטגרט ובבתי הספר האחרים שיוקמו בשיטה זו ובאווירה כזו, הדבר המהותי הוא באמת ובתמים לא לנטוש את הפדגוגיה הטהורה, אלא להתחשב בה לחלוטין. אולם זו נעשתה באמת משימת החינוך, להקרין על הילד, יחד עם כל הטכניקה החינוכית, עם כל הפרקטיקה והמתודיקה החינוכית, גם אווירה אתית-רליגיוזית. פעולות חינוכיות הופכות לפעולות אתיות-רליגיוזיות, משום שהדברים הצריכים להיעשות נעשים מתוך האימפולסים המוסריים העמוקים ביותר, משום שפרקטיקה חינוכית זורמת מתוך מצפון המחנך, ומשום שבאדם המתהווה יש לראות את ישות הנפש שהיא מתת-אלוה – משום כך תהפוך הפעולה החינוכית בו-בזמן לפעולה רליגיוזית. אין לקחת זאת כמשהו סנטימנטלי, אלא לקבל זאת כְּמה שנחוץ במיוחד לחיינו שנעשו יבשים כל כך. בכך יכול מדע הרוח, במובן בלתי סנטימנטלי לחלוטין, להפוך לאור המאיר את כל פעולות חיינו, את כל עמדת החיים שלנו, באמצעותו עשויים החיים להפוך – כמו בדוגמא הספציפית שהובאה על החינוך – למעין שירות עולמי אלוהי. משום שבאמצעות הכרה על-חושית איננו מגיעים למופשטות, אלא לכוחות אנושיים, כאשר אותן הכרות-ידע המושגות בידיעה על-חושית, הופכות ישירות לכוחות חיים – ומשום כך יכולות גם לזרום אל כל עמדת החיים שלנו, לחדור עם מה שנושא את האדם מעל לאדם, מתוך אלמנט החושים לעל-חושי, ומעלה אותו לרמה של ישות מוסרית. ביכולתן להביאו לכך שיהפוך באמת, מתוך אהבה שבהתמסרות, מאוחד עם רוח העולם, דבר שיביאו לתחושה רליגיוזית אמיתית.
דבר זה מתגלה במיוחד בחינוך. אם נסתכל בילד עד לשנתו השביעית, נראה כי הוא מתמסר כולו, מתמסר פיזית לסביבה. הוא חקיין, הוא מהווה עד לעצם הדיבור ישות חיקוי. וכשאנו רואים התמסרות פיסית זו, כשאנו רואים את סביבתו הטבעית של הילד, הנשארת עבורו סביבה טבעית משום שהנפש לא התעוררה עדיין, עלינו לומר: מה שמופיע בפנינו כטבע הילד, הוא עיצוב טבעי של התמסרות רליגיוזית לעולם. הילד לומד כה הרבה, משום שהוא מתמסר לעולם מתוך רליגיוזיות טבעית. אחר כך מפריד עצמו האדם מהעולם, ומן השנה השביעית ואילך מתחילה סביבתו החינוכית לתת לנפשו כיוון שונה, הניתן לחיזוי. אחר כך, עם הבשלות המינית, הוא מגיע לשיפוט עצמאי ומתחיל לתת לעצמו מתוך עצמו כיוון ומטרה. כשהוא מסגל לעצמו – מאחר והשתחרר עתה גם מהאורגניזם החושי שלו – את היכולת לעקוב אחר החשיבה והרוח, הוא יכול לעורר ברוח את האופן בו בתור ילד המתמסר בטבעיות לעולם, כאשר כמבוגר הוא יכול לחזור ברוח לטבעיות של תחושת העולם בילד. לאחר הבשלות המינית, כאשר רוחנו יכולה לחיות ברוח העולם כפי שגופו של הילד חי בטבע העולם, אנו חודרים עם האלמנט הפנימי ביותר של הישות האנושית להתמסרות רליגיוזית אמיתית ברוח העולם, אז אנו הופכים להיות אנשים רליגיוזיים.
יש להתרגל לשנות את דימויי ההכרה הרגילים לכוח חי, אם מבקשים לתפוס את עצם מהותה של ההכרה העל-חושית. כך הדבר גם כאשר רואים את האדם באמצעות מה שתיארתי בפעם האחרונה כהכרה העל-חושית של האימגינציה. כשנעשה אדם מודע כיצד חי בו לא רק הגוף הפיסי אותו אנו לומדים דרך הפיסיולוגיה, אותו אנו מנתחים במעבדה ויוצרים בכך את הפיסיולוגיה, אלא כשהוא רואה כיצד חיה בו ישות על-חושית הנראית כפי שתיארתי, הוא נעשה מודע כיצד ישות על חושית זו מהווה פָּסָל, העובד על הגוף הפיסי עצמו. אולם אז חייב האדם שתהיה לו האפשרות לעבור מן הדימויים המופשטים הרגילים, המספקים לנו חוקי טבע בלבד, לתפיסה אמנותית של האדם. אז חייבות מערכות החוקים שבאמצעותן תופס האדם את תצורתו הפיסית, להפוך לתכנים מעצבים. המדע חייב להפוך אז לאמנות. האדם העל-חושי אינו ניתן לתפיסה באמצעות מדע מופשט. המדע על האדם העל-חושי ניתן להשגה רק על ידי ראיה המביאה את המדע לחלוטין לחוויה אמנותית. אין לומר כאן: “המדע חייב להישאר משהו לוגי וניסיוני.” כמובן שניתן להציב דרישות אלה. אולם מה איכפת לעולם ממה שאנו מציבים כ”דרישות”? אם ברצוננו לתפוס את העולם, עלינו לכוון עצמנו על פי העולם, ולא על פי דרישותינו או מחשבותינו הלוגיות, שכן העולם יכול להשתנות ממחשבות לוגיות בעלמא לאלמנט אמנותי, וזאת הוא אף עושה. משום כך רק מי שיכול לשנות את מה שנמצא בפניו כחוקי-טבע שמתוך החשיבה לחוקי-טבע מעצבים, באמצעות ”כוח שיפוט מוחשי” – כפי שהטביע זאת גיתה באורח כה יפה – מגיע לתפיסת חיים נכונה. דרך האמנות מטפסים – כפי שאמר שילר – ”באמצעות אדמומית השחר של היופי”, מעלה בהכרה, אך גם אל ארץ התחושה הדתית, הקיום הרליגיוזי.
ואז – אם תרשו לי להביא זאת לידי סיום – נעשים מודעים לטיבם של הספקות, אליהם מגיע האדם כשהוא אומר: “הכרת הידע אינה יכולה לתת לנו את האימפולסים הרליגיוזיים והאתיים. לשם כך נחוץ כוח מיוחד, המרוחק מאוד מכוחות ההכרה.” גם אני לא קבעתי מעולם, מתוך הבסיס להכרה על-חושית, שכּל הכרה כלשהי בתור שכזו עשויה להביא את האדם אל עמדת החיים המוסרית-רליגיוזית. מה שמביא את האדם באמת לעמדת החיים האתית-רליגיוזית, אינו נעוץ במישור החושים, אלא יכול להיחקר רק במישור על-חושי. משום כך רוכשים הכרה אמיתית רק מתוך החירות האנושית, רק כשחודרים לאלמנט העל-חושי. ובאותה מידה רוכשים גם לראשונה הכרה אמיתית על המצפון האנושי, רק כשמסוגלים לחדור לאלמנט העל-חושי. שכן בכך מגיעים לאותו אלמנט רוחי, שאינו נכפה על האדם בהתאם לחוקי הטבע, אלא נותן לו לפעול כישות חופשית, אך בו-בזמן חודר וזורם עם האימפולסים המתגלים במצפון. בכך מתגלה לאדם מה שהוא חש כאדם רליגיוזי-דתי נאיבי בכל התמימות, כאלוהות העולם. כמובן שהאדם אינו זקוק להכרת-ידע כפי שתיארתי אותה כדי להיות אדם רליגיוזי-דתי. לזאת הוא יכול להגיע בכל הנאיביות. אולם פני הדברים אינם כך, וההיסטוריה מוכיחה זאת. מי שמדבר על כך שהחיים הרליגיוזיים-אתיים של האדם חייבים לצמוח מתוך שורש אחר מאשר מתוך שורש ההכרה, אינו יודע מתוך ההתפתחות ההיסטורית, שכל גאולה רליגיוזית – הפוטנציאל הרליגיוזי היה כמובן תמיד ברשותו של האדם – נובעת מהכרות-הידע, כפי שהיו קיימות מתוך תקופות קדומות גם באופן על-חושי. אין כל תוכן רליגיוזי שאינו נובע משורש ההכרה! כיום נובעת מתוך שורש ההכרה חשיבת מדעי הטבע, אשר אינה מסוגלת לחדור עד לרוח. לכן נצמדים אנשים רבים למסורת בכל הקשור לעמדת החיים הרליגיוזית, ומאמינים כי מה שחי במסורות מתגלה מתוך משהו כמו ”גאונות רליגיוזית”. לאמיתו של דבר אלו הן המסורות האטוויסטיות שעברו בירושה. אך אלו החווירו כיום עד כדי כך, שאנו זקוקים לאימפולס הכרה חדש שאינו פועל באופן מופשט, המהווה כוח עבור ההכרה, כדי שבאמצעות מה שנעוץ בהכרה יינתן לאדם האימפולס להיכנס שוב עם כל הראשוניוּת גם לעמדה בחיים המעשיים עם אימפולסים אתיים-רליגיוזיים.
לזאת אנו זקוקים. וכאשר מצד אחד מניחים – בהחלט מתוך צדק מסוים – שהאדם אינו זקוק להכרת-ידע בתור שכזו כדי לפתח עמדת-חיים אתית-רליגיוזית, יש לומר עם זאת מצד שני – וגם זאת מלמדת ההיסטוריה: אין אדם רשאי לטעות בהבנת המובן הרליגיוזי והאתי של הכרת-ידע. חייבת להיות לו האפשרות להגיע לשלב ההכרה הגבוה ביותר, אולם עם שלב-הכרה זה – שהוא כמובן בר-השגה עבורו, שכן תמיד נותר עוד הרבה בתחום זה – להגיע לאותה מולדת, בה חי פעם ביזמת האלוהות ובהכוונתה, לפני שהגיע עדיין להכרת-ידע. מה שנרמז, ומוצדק בתור רמז, חייב להימצא שוב, גם ששואפים להכרות-הידע הגבוהות ביותר. אז אין ההכרה יכולה להיות משהו המוחק את עמדת החיים המוסרית, אלא היא פועלת על כל עמדת החיים המוסרית-רליגיוזית, כשהיא זורמת דרכה, מציתה ומצדיקה אותה. באמצעות הכרת ידע כזו ייעשה האדם מודע למשמעות העמוקה יותר של החיים, עליה עוד ידובר. הוא ייעשה מודע לכך שבאמצעות השגחת הסודות הקוסמיים, ההכוונה הקוסמית, הוא קיים כישות היזומה על ידי הרוח, וביכולתו אמנם להמשיך ולהתפתח כישות היזומה על ידי הרוח, אולם אז יגיע בהכרה חיצונית רק לים בלתי מוגדר, בו יובא לספק ויינתק ממה שחי בו כאחדות בעת שחש עדיין בדרך נאיבית. אולם אם יתעורר מתוך הכרת-הידע הרגילה להכרה על-חושית, יגיע שוב למה שמהווה בו את מתת-האל, הפועל בו כאשר הוא מוחדר ברוח.
וכך גם מה שנחוץ כל כך לתקופתנו רבת המבחנים הקשים – דחף חדש בעמדת החיים האתית-רליגיוזית – יקודם רק בכך, שבאותו אופן בו התקדמה ההכרה עד כה מהכרה תחושתית עמומה וחלומית לבהירות הערה בת-זמננו, תתקדם עתה גם מבהירות ערה זו להתעוררות גבוהה יותר, ליצירת קשר עם העולם העל-חושי. בכך יוכל להינתן לאדם האימפולס לו הוא זקוק במיוחד עבור כל החשיבה החברתית של ההווה. בתור שורש עמדת החיים האתית-רליגיוזית, חייבת להתעורר הבנה לכך שהאדם יצא מהכרת-הידע הרגילה באמצעות התעוררות אמנותית ועל-חושית, לעמדת-חיים רליגיוזית-אתית, לתפיסה דתית בלתי סנטימנטלית, שבאמצעותה הופך כביכול שירות-החיים לשירות-הרוח. חייבת להתעורר באדם הבנה לכך שכאשר הידע שלו שואף לאור של העל-חושי, אור זה מעורר אותו לעולם על-חושי, בו הוא יכול לראשונה לחוש את עצמו באמת כנפש חופשית ביחס לחוקי הטבע, בו ביכולתו לעמוד כאדם רוחי עם כבוד אנושי אמיתי, עם דתיות אמיתית, להט אמיתי ורליגיוזיות אמיתית בעולם הרוח.
———————————————————————————