הכרה על-חושית בתקופתנו – 01

הכרה על חושית בתקופתנו

רודולף שטיינר

תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

הרצאה מספר 1 וינה, 27.9.1923

GA84

ההכרה העל-חושית – האנתרופוסופיה – כדרישת התקופה

ראו כאן, הקדמה לספר שכתב אלישע אבשלום.

מי שמדבר כיום על עולמות על-חושיים, מציב עצמו מלכתחילה תחת ההאשמה, שניתן להבינה, שהוא פוגע באחת מדרישות התקופה החשובות ביותר, הדרישה שעיסוק רציני בשאלות הקיום הגבוהות ייעשה רק מתוך נקודת מבט מדעית, באופן כזה שהמדע יהיה מודע לכולן ותהיה לו ראיה ברורה לגבי העובדה שעליו להגביל עצמו לעולם החושים של הקיום הארצי, והוא ייפול להזיה אם יעבור מעבר לגבולות אלה.

והנה, דווקא אותו כיוון של השקפה מדעית עליו דיברתי בקונגרס האחרון של התנועה האנתרופוסופית בוינה – שעליו ברצוני לדבר גם היום – לא רק טוען שאין הוא מתנגד להשקפה המדעית ולאחריות המדעית של תקופתנו, אלא שואף גם לפעול בהחלט במובנה של השקפה זו, במובן של מה שעשוי להיות מוצב בדיוק כמשימה הנובעת מהדרישות המדעיות הקפדניות, גם עבור אלה העומדים על קרקע מחקר הטבע הקפדני. ניתן כמובן לדבר במובנים שונים על הדרישות המדעיות, שהוצבו בפנינו בדרך כה נהדרת במהלך שלוש מאות עד ארבע מאות השנים האחרונות, במיוחד במאה התשעה עשרה, כתוצאות תיאורטיות ומעשיות בהתפתחות האנושות. לכן ברצוני לדבר היום על הכרה על-חושית עד כמה שהיא ממלאת בדיוק את דרישת-התקופה הזו, ובהרצאה הבאה ברצוני לדבר על ההכרה העל-חושית של האדם כדרישת הלבבות האנושיים, כדרישה של הלך הנפש האנושי בתקופתנו הנוכחית.

ניתן להתבונן על מה שהביא לנו מחקר מדעי הטבע עד לימים אלה ממש, כמשהו נהדר בתור תוצאות של הקשרי העולם החיצון. אך ניתן גם לדבר במובן אחר על ההישגים שהושגו בדיוק על ידי זרם התפתחות זה של האנושות, ניתן לדבר על כך שבהתבוננויות הקפדניות והרציניות על חוקיו ועובדותיו של עולם החושים כפי שסופקו על ידי מדע הטבע, נבנו כושרות אנושיים מיוחדים במינם, ושדווקא מתוך התבוננות וניסיון הוטל אור גם על הכושרות האנושיים עצמם. אך ברצוני לומר: רבים מאלה העומדים במובן הנשגב ביותר של ההכרה על קרקע מחקר מדע הטבע, אינם מעוניינים במיוחד לשמוע על אור זה שהוטל על האדם עצמו באמצעות מחקריו. אם נהרהר מעט במה שהואר על ידי אור זה, נראה כי הודות לכך שהחשיבה האנושית יכלה לחקור לעמקם הקשרים צרים ורחבים, מיקרוסקופיים וטלסקופיים – על מכלול חוקיותם – היא רכשה הרבה מאוד עבור עצמה, היא רכשה כוח חודר לחיבור הדברים בעולם כשהיא מגלה את סודותיה-שלה, קובעת את חוקי ההקשרים ביקום וכן הלאה. אנו רואים, בעת התפתחותה של חשיבה זו, דרישה המוצבת בפניה, דרישה המוצבת דווקא בידי החוקרים שיש לקחתם ברצינות: הדרישה שחשיבה זו תתפתח עד כמה שניתן בחוסר אנוכיות, בהתבוננויותיה בטבע החיצוני וניסיונותיה במעבדה, בקליניקה וכן הלאה. האדם רכש באמצעות יחס זה עוצמה גדולה. הוא מצליח ליישם כללים כאלה, שבהם מאומה ממה שעולה בחשיבה עצמה כמשאלות לב פנימיות של האדם, כדעות, אולי אף כפנטסיות על עצם מהותו, לא ייכנס אל מה שהוא קובע אודות הקשרי החיים והיקום עם המיקרוסקופ והטלסקופ, הסרגל והמאזניים.

תחת השפעות אלה נבנתה בהדרגה חשיבה, שיצרה ועיצבה בחריצות פנימית את תפקידה הפאסיבי. החשיבה כיום נעשתה בהתבוננות ובניסיון, מופשטת, כה מופשטת שאין היא נותנת כל אמון במה שעשוי לעלות כהכרות וכאמיתות מתוך פנימיותה-היא. תכונה זו של החשיבה שנבנתה בהדרגה חייבת קודם כל, כפי שנראה, לדחות את כל מה שמהוה האדם עצמו על פי ישותו הפנימית. שכן מה שהוא עצמו מהוה, הוא חייב להביא לאקטיביות מתוך עצמו. דבר זה לא יכול להתבצע לעולם ללא דחף של רצונו. וכך הגענו – ובצדק מבחינת המישור של המחקר החיצוני – דווקא בפעילות החשיבה, בה אנו מודעים לעצמנו, לדחייה של משמעותינו כבני אדם ביקום, במכלול ההקשרים הקוסמיים. האדם הוציא כביכול החוצה את עצמו במחקר. הוא אסר על עצמו את פעילותו הפנימית. נראה מיד, כי מה שחייב בצדק להיאסר עבור המחקר החיצוני בכל הנוגע לעצמיותו המהותית של האדם, חייב להיות מטופח באופן מיוחד אם האדם שואף לקבל הסבר על הרוחי, על אודות האלמנט העל-חושי של ישותו.

אך גם אלמנט שני בישות האדם חייב להציג את צידו המיוחד, שהוא זר לאנושות – גם אם הוא ידידותי לעולם במחקר המודרני – כל הקשור להלך הנפש האנושי, לרגש האנושי. במחקר המודרני אסור לומר משהו על הרגשת הנפש האנושית. האדם חייב להישאר קר ויבש. למרות זאת ניתן לשאול: האם לא ניתן בכל זאת לרכוש בתוך רגשות אלה כוחות עבור הכרת העולם? דווקא כאשר חייבים לומר מצד אחד: ברגשות פועל כוח-הרצון האנושי הפנימי, הסובייקטיביות האנושית, והרגש הוא מקור הפנטסיה – יש לומר עם זאת מצד שני: נכון, כפי שמופיע הרגש בחיי היומיום או בחיים המדעיים, אין ביכולתו של צד הרגש באדם למלא כל תפקיד מיוחד. אך אם ניזכר כיצד מתאר לנו המדע עצמו שהחושים באדם לא היו בכל התפתחות האנושות כפי שהם כיום, אלא התפתחו למצבם הנוכחי מתוך מצבים בלתי מושלמים יחסית, שניתן לומר בביטחון מלא שהם לא דיברו על הדברים באופן כה אובייקטיבי כפי שהם עושים כיום, מנצנץ אולי בכל זאת רמז לכך שגם בחיי הרגש הסובייקטיביים עשוי להימצא משהו שניתן להוציאו החוצה כמו החושים האנושיים עצמם, משהו העשוי להוביל מתוך חוויה של ישות האדם עצמה לתפיסה של הֶקְשֵרִים קוסמיים במובן גבוה. דווקא כשרואים את הדחקתו של הרגש במחקר בן זמננו, חייבת להישאל השאלה: האם לא יכול להיות כלול ברגש חוש גבוה כלשהו, כאשר מפתחים רגש זה באופן מיוחד?

אך באלמנט שלישי של ישות האדם אנו רואים באופן בולט, כיצד אנו מובאים מתוך תפיסת מדעי הטבע – שהם בהחלט בעלי ערך הכרתי – למשהו שונה: זהו צד הרצון של חיי הנפש באדם. מי שעומד באמת בתוך תוכה של חשיבת מדעי הטבע, יודע עד כמה בלתי אפשרי עבור חשיבה זו לחשוב על הקשרי העולם, אלא במובן של הכרח סיבתי. אנו קושרים בצורה הדוקה את התופעות הנמצאות זו לצד זו בחלל, אנו קושרים בצורה הדוקה את התופעות הבאות זו לאחר זו בזמן. אנו קושרים סיבה והשפעה, ניתן לומר, בהתאם לחוקיהן הנעלים. מי שמדבר לא באופן שטחי אלא כאדם העומד בתוכם של מדעי הטבע, יודע איזו עוצמה מפעילה ההתבוננות הפשוטה בעולם העובדות של מדעי הטבע בהקשר זה. הוא יודע כיצד הוא נשבה ברעיון זה של סיבתיות כללית, וכיצד אין ביכולתו אלא לאשר את תקפו של רעיון זה בחשיבתו בכל מה שפוגש אותו.

אולם כאן ניצב הרצון האנושי, אותו רצון אנושי האומר לנו בכל רגע של חיינו הערים: מה שאתה מבצע מתוך עצמך, מתוך רצונך, אינו תלוי בסיבות באותו מובן כמו תופעות טבע חיצוניות כלשהן. משום כך גם אדם שחש פשוט את עצמו, שמתבונן בעצמו בהתבוננות בלתי משוחדת, אינו יכול אלא לייחס לעצמו מתוך חוויה בלתי אמצעית את חופש הרצון. בהסתכלו אחר כך אל חשיבת מדעי הטבע, אין ביכולתו להרשות את חופש הרצון הזה. כאן נעוץ אחד הקונפליקטים שהביא לנו מצב התקופה הנוכחית. במהלך שתי הרצאות אלה נלמד להכיר עוד מספר קונפליקטים כאלה. אך עבור אדם החש קונפליקט זה בכל האינטנסיביות – משום שעליו להיות ישר מצד אחד כלפי המחקר של מדעי הטבע, ומצד שני כלפי ההתבוננות העצמית – הוא מהוה משהו מבלבל, עד כדי כך שהוא עשוי להביאו לספק אם קיימת בכלל בחיים נקודת אחיזה כלשהי לחקר האמת.

חייבים לקבל קונפליקטים כאלה מצידם האנושי הנכון. חייבים להיות מסוגלים לומר: המחקר גורם לאדם שלא יהיה מסוגל להתיר לעצמו את מה שהוא חש בבהירות מדי יום. חייב להימצא באופן כלשהו, משהו המציע גישות אחרות לעולם, שונות ממה שנתון באופן בלתי ניתן להכחשה בסדר-הטבע החיצוני. דווקא כשאנו מובאים בדרך כה חזקה באמצעות סדרי הטבע עצמם לקונפליקטים כאלה, הופך הדבר לדרישת הזמן עבור בני האדם של ההווה, להבין שבלתי אפשרי לדבר על העולמות העל-חושיים כפי שדוּבָּר עליהם עד לפני זמן קצר יחסית. איננו צריכים אלא לחזור עד למחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, כדי למצוא נפשות אשר מתוך תודעת התקופה שלהם לקחו את מדעי הטבע ברצינות גמורה, והצביעו למרות זאת על צידם העל-חושי של חיי האדם, אותו צד הפותח בפני האדם את המבט על האלוהי, על האלמוות שלו-עצמו, ובכך הצביעו תמיד על מה שביכולתנו לכנות היום "צד הלילה" של חיי האדם. אנשים שיש לקחתם ברצינות רבה הצביעו על אותו עולם מופלא, ועם זאת בעייתי, בו מוצב האדם בכל לילה: עולם החלום. הם הצביעו על כמה הקשרים מסתוריים שיש בכל זאת לעולם תמונות מבולבל זה עם המציאות. הם הראו כיצד פנימיותו של האורגניזם האנושי משתקפת באופן מסוים – במיוחד במצבי מחלה – בתמונות הדמיוניות של החלום, וכיצד נכנסים חייו הבריאים של האדם לתמונות סמליות, לסימבולים, בחוויות החלום המבולבלות. הם הצביעו על כך שדברים מסוימים שהאדם אינו יכול להתעלם מהם בחושיו, נכנסים למצב הנפש הער-למחצה, ומכך הסיקו את מסקנותיהם. דברים אלה גבלו אז במה שמטופח עדיין גם כיום על ידי אנשים רבים, דהיינו מצבי התודעה התת-מודעים של הנפש, המתבטאים בדרך דומה.

אך כל מה שמופיע באדם בדרך זו, שעשוי היה לספק את האנושות עד עתה, אין לו תוקף עבורנו כיום, משום שהאופן בו אנו מתבוננים בטבע החיצוני השתנה. יש רק להתבונן כאן אל התקופות בהן היתה קיימת רק אסטרולוגיה עם גוון מיסטי. אז התבונן האדם על עולם החושים, בצורה הרחוקה מאוד מהדיוק אותו אנו מציבים כיום כדרישה במדע. ומשום שהאדם הרשה לעצמו במישור החושים לא להגיע לאותה בהירות מלאה שיש לנו כיום, היה יכול אולי למצוא באלמנט המיסטי, במצבים חצי מודעים מסוימים, משהו שעשוי היה לספק לו הסבר. את זאת אין באפשרותנו לעשות היום. באותה מידה בה איננו מסוגלים להוציא ממה שמדעי הטבע מביאים לנו באופן ישיר, משהו אחר מאשר שאלות הנוגעות לעצם ישותו של האדם, כך איננו יכולים להישאר באופן בלתי אמצעי במדעי הטבע ולספק את צרכינו העל-חושיים באותו אופן בו נעשה הדבר בתקופות קודמות.

אל תוך דרישת התקופה הזו מתבוננת אותה דרך הכרה על-חושית, שעליה ברצוני לדבר כאן. היא רואה כיצד השתנו החשיבה, הרגש והרצון של האדם דווקא באמצעות מדעי הטבע – ושואלת מצד שני: האם אפשרי הדבר להתקדם הלאה באותה מידת בהירות שהושגה בתחום מדעי הטבע, דווקא עם מה שהשיג האדם בן זמננו בחשיבה, רגש ורצון – אל האלמנט העל-חושי? דבר זה לא יוכל להתרחש באמצעות מסקנות עוקבות, לוגיקה וכן הלאה, שכן בכל הנוגע לעצם ישותו מבהיר מדע הטבע, בצדק, את גבולותיו שלו. אך עשוי להתרחש משהו שונה: שכושרות הנפש הפנימיים של האדם יפותחו הלאה מהנקודה בה הם עומדים, בהימצאנו בתוך המחקר המדעי הרגיל. כך שאנו מיישמים את אותה מידת דיוק לה הרגלנו את עצמנו בכל הקשור למחקר החיצוני במעבדה ובקליניקה, על התפתחות הכושרות הרוחניים שלנו עצמנו. ברצוני להסביר זאת בראש ובראשונה בכל הנוגע לחשיבה עצמה.

החשיבה, שנעשתה מודעת יותר ויותר לתפקידה הפאסיבי במחקר החיצוני – ואינה מכחישה זאת – יכולה להתחזק ולהביא עצמה באופן פנימי לאקטיביות, לחזק את עצמה כך שתהיה מדויקת, אמנם לא באותו אופן דיוק הנהוג בדרך כלל במחקר החיצוני במדידה, שקילה וכן הלאה, אך מדויקת באופן כזה, שיהיה ביכולתה, בכל הנוגע למבנה שלה עצמה, לבצע במודעות מלאה את הצעד של יישום אותה מידת דיוק השגורה ורגילה אצל החוקר החיצוני, המתמטיקאי למשל. דבר זה מתרחש כשאותה דרך הכרה על-חושית שעליה דיברתי, מכניסה אל החשיבה התפתחות אמיתית ומדויקת במקום המדיטציה המעורפלת הישנה, במקומה של ההשתקעות העצמית המעורפלת הישנה.

ביכולתי רק להצביע היום באופן עקרוני על מה שהסברתי בכל הקשור להתפתחות מדויקת זו של החשיבה בספָרָי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים' ובמקומות אחרים. על האדם להמיר באמת את הכלל אותו הוא נוקט בדרך כלל, ובצדק, בחשיבה: להתמסר לעולם החיצון בפאסיביות – עליו להמיר כלל זה באחר: להניח בחשיבה זו את כל האקטיביות הפנימית של נפשו, כאשר הוא מכניס לנפשו מדי יום ביומו, גם אם לעיתים קרובות לזמן קצר בלבד, תוך הסגת רגשותיו מהעולם החיצון, מחשבה מסוימת שתוכנה אינו חשוב כרגע, וכשהוא מכוון את כל כוחות הנפש הפנימיים שלו בהתרכזות פנימית במחשבה זו. אז מופיע משהו שבכל הנוגע לבנייתם של אותם כושרות נפש, ניתן להשוואה עם מה שמתקבל כאשר שריר כלשהו בגוף האדם, שריר הזרוע למשל, עשוי להתפתח ולהיבנות: על ידי שימוש ואימון נעשים השרירים חזקים יותר, בעלי עוצמה רבה יותר. כך נעשים כושרות הנפש אקטיביים וחזקים יותר בפנימיותם, באמצעות ההכוונה למחשבה מסוימת. יש לכוון את העניין כך שמתקדמים באמת בדייקנות. יש לראות כל צעד שעושים עם המחשבה, כמו שמסתכל המתמטיקאי על ניתוחיו בפותרו בעיה הנדסית או מתמטית. את זאת ניתן לעשות בדרכים שונות ביותר. זה ייראה טריביאלי אם אומר שצריך להשתמש כתוכן להתרכזות זו במשהו שמוצאים בספר כלשהו – ויהא זה ספר ישן ובלוי – שאנו יודעים בביטחון שלא קראנו אותו לפני כן. אין מדובר במה שמהוה את התוכן האמיתי של דבר זה, אלא בכך שיש להסתכל על תוכן מחשבה מעין זה במבט מלא ומקיף. זאת לא ניתן לעשות אם ניטול תוכן מחשבה מתוך זיכרוננו שלנו. שכן לזיכרון זה קשורים עבור האדם בדרך לא מוגדרת דברים רבים הפועלים בתת-מודע או בבלתי מודע, ולא ניתן להיות מדויקים כשמתרכזים בהם. זה חייב להיות משהו חדש לחלוטין, העומד לפני האדם רק בהתאם לתוכנו הבלתי אמצעי, שאיתו לא נקשרה עדיין שום התנסות נפשית. את זאת יש להציב בנקודת המרכז של התודעה.

המדובר הוא בריכוז כוחות הנפש וחיזוקם כתוצאה מכך. באותה מידה טוב שלא תהיה כל רתיעה לפנות למישהו שעבר התקדמות בתחום זה ולבקש ממנו תוכן מעין זה. אז יהיה התוכן חדש עבורנו וניתן להתבונן בו. אנשים רבים פוחדים שיפתחו על ידי כך תלות באדם שמסר להם את התוכן. אך דבר זה אינו קורה. במציאות הם יישארו בלתי תלויים יותר מכפי שהיו אילו היו מוציאים תוכן-חשיבה כזה מתוך זיכרונותיהם והתנסויותיהם, תוכן הקשור לכל מיני חוויות בלתי מודעות. עבור מי שיש לו כמה התנסויות בעבודה מדעית, טוב יהיה להשתמש בתוצאות מדעיות כחומר להתרכזות. הן אפילו מוכיחות את עצמן כפוריות ביותר לצורך זה.

אם עושים זאת לאורך זמן, אולי לאורך שנה – כל זה חייב להתרחש עם סבלנות והתמדה, אצל אחדים זה נמשך שבועות או חודשים מעטים עד שמופיעות תוצאות, אצל אחרים עשוי הדבר להימשך שנים – אם עושים זאת לאורך זמן, יכול האדם להגיע לשימוש במתודה זו לעיצובה הפנימי של חשיבתו באורח מדויק, כפי שהפיסיקאי או הכימאי משתמשים במתודות של מדידה ושקילה כדי לפצח את סודות הטבע. מה שלומדים כאן משמש להמשך התפתחותה של החשיבה עצמה. בנקודת זמן מסוימת מגיעה התנסות פנימית משמעותית מסוימת של האדם. היא מבוססת על כך שהאדם חש עצמו עתה לא רק בחשיבה תמונתית המציירת את המאורעות והעובדות החיצוניים, שאמינותה תלויה לאמיתו של דבר בכך שהיא מכילה בעצמה פחות כוח ומהוה יותר תמונה גרידא. הוא מגיע לכך שביכולתו להוסיף לחשיבה זו את ההתנסות הפנימית של חשיבה חיה, חשיבה המחוזקת באופן פנימי. זוהי התנסות משמעותית. ניתן לומר שהחשיבה הופכת על ידי כך למשהו, אותו מתחילים לחוות כפי שחווים את כוח השרירים כאשר אוחזים או מכים במשהו. זוהי חוויה של ממשות, כמו זו הנמצאת ברשותו של האדם בנוגע למחזור הנשימה שלו או פעילות שריריו. אקטיביות פנימית זו היא הנכנסת אל תוך החשיבה. ומאחר וכל צעד בדרך זו נחקר על ידי האדם בדרך מדויקת, הוא חווה עצמו במלוא שיקול הדעת, במלוא הבהירות, בחשיבה מחוזקת ואקטיבית זו.

הטענה שהמדע חייב לצאת מתוך התנסות והיגיון, אינה יכולה לשמש כאן כהתנגדות. שכן מה שנחווה כאן, נחווה בבהירות פנימית מלאה, אך באורח כזה שחשיבה זו הופכת למעין מישוש נפשי. כשבונה האדם מחשבה הוא חש עצמו כאילו היה שולח משושים, אך לא כמו החילזון השולח משושים בעולם הפיסי, אלא כאילו היה שולח משושים של עולם רוחי, הנמצאים שם תחילה בצורה תחושתית בלבד – כשמגיעים לשלב זה – אך הוא יכול בהחלט לצפות ליותר. שכן הוא מקבל את התחושה: "חשיבתך השתנתה למישוש רוחי. אם דבר זה יתרחש בך יותר ויותר, רשאי אתה לצפות שחשיבה זו תתקל גם באלמנט מהותי רוחי, כפי שאצבעותיך נתקלות כאן בעולם הפיסי באלמנט מהותי פיסי."

רק כשחיים לאורך זמן בחשיבה זו המחוזקת בפנימיותה, מתאפשרת לאדם ההכרה העצמית המלאה. שכן אז יודעים: באמצעות התרכזות זו הופך האלמנט הנפשי לממשות הניתנת לחוויה.

ניתן להמשיך עתה בהתאמנות ולהוציא תוכן חשיבה זה, עליו התרכז האדם והביאו לחשיבת-מישוש-נפשי ריאלית, לסלקו החוצה ולרוקן כביכול את התודעה ממה שהוכנס לתוכה. קל יחסית להגיע בחיים הרגילים לתודעה ריקה. אין צורך אלא לשקוע בשינה. אך דרוש כוח אינטנסיבי כדי לסלק תוכן מחשבה, כאשר התרגלנו להתרכז דווקא בו בחשיבה מחוזקת, בחשיבה שהפכה מציאותית. אך בדיוק כפי שקיבל האדם בתחילה את הכוח החזק להתרכז, הוא נעזר בו כעת לסילוקו של תוכן חשיבה זה. אם הצליח בכך, מופיע לפני נפשו משהו אותו הכיר האדם לפני כן רק כתמונת זיכרון חולפת: מופיעים לפני עיני נפשו בדרך חדשה כל חייו הפנימיים כפי שעבר אותם בקיום ארצי זה מלידתו, או מאותה נקודת זמן אליה יכול הוא לחזור בזיכרונו, נקודת הזמן בה נכנס לקיום ארצי זה במודעות. באופן הרגיל מכיר האדם מקיום ארצי זה רק את מה שביכולתו להעלות בזיכרונות. יש לו תמונות של חוויותיו. אך מה שחווה כעת האדם באמצעות החשיבה המחוזקת, נושא אופי שונה. הדבר מופיע כמו לוח עצום, כך שאין הוא נזכר גרידא כמו בתמונה חיוורת במשהו שעבר לפני עשר שנים, אלא שיש לו את החוויה הפנימית של הליכה-לאחור-בזמן באלמנט הרוח. אם מבצע האדם נניח בשנתו החמישים התאמנות כזו, המובילה לדברים אותם ציינתי, מאפשר לו הזמן ללכת לאחור, כמו ב"מנהרת זמן", עד לחוויותיו בשנתו השלושים וחמש נניח. הוא צועד דרך הזמן. אין הוא חש זיכרון חיוור בלבד ממה שעבר לפני חמש עשרה שנה, אלא מרגיש עצמו בכל החיוניות בתוך החוויה כמו בחוויה עכשיות. הוא צועד דרך הזמן, בעוד החלל מאבד את משמעותו. הזמן מעניק לו לוח זיכרונות רב עוצמה. מה שהופך כאן לתמונה מדויקת של חיי האדם, הוא דבר שבקיומו מודה גם החשיבה של מדעי הטובע בהופיעו בצורה חולפת, כאשר נגרם לאדם, עקב טביעה למשל, זעזוע, שבו ניצב בפניו לרגע משהו ממכלול חייו הארציים בתמונות, עליהן הוא מסתכל מאוחר יותר מתוך קסם של יראת כבוד. מה שניצב במקרים אלה כאילו מתוך כוח-טבע בפני הנפש, מופיע בפניה באמת בנקודת הזמן שציינתי, כאשר כל החיים הארציים ניצבים לפני האדם במעין לוח-רוחי – המסודר עם זאת רק מבחינת הזמן. רק עתה מכיר האדם את עצמו. רק עתה יש ברשותו התבוננות עצמית אמיתית.

ניתן להפריד בצורה חדה מאוד תמונה זו של פנימיות האדם ממה שמהוה תמונת זיכרון בלבד. תמונת הזיכרון מראה כיצד אנשים, אירועי טבע או יצירות אמנות הגיעו לאדם מבחוץ. בתמונת הזיכרון ניצב בפני האדם יותר האופן בו הגיע אליו העולם. במה שמופיע בפני האדם כלוח זיכרונות על-חושי, מופיע בפניו יותר מה שנבע ממנו עצמו. אם התחיל מישהו למשל בנקודת זמן מסוימת של חייו ביחסי ידידות עם אישיות אהובה, מופיעה לפניו באופן הרגיל התמונה כיצד הגיעה אליו אישיות זו בזמן מסוים, כיצד דיברה אליו, על מה הודה לה וכדומה. בלוח החיים הזה יופיע בפניו, כיצד היתה כמיהתו לאדם זה, כיצד עשה כל צעד כך שיוביל אותו לאותה ישות, שידע שהיא מתאימה לו.

מה שנבנה באמצעות פיתוח כוחות הנפש, מופיע בלוח-חיים זה בבהירות מדויקת. אנשים רבים אינם אוהבים בהירות מדויקת זו, מאחר והיא נותנת להם הסבר על דברים מסוימים אותם היו רוצים לראות באור אחר מאשר באור האמת. אך חייבים להיות מסוגלים לשאת את העובדה, שאדם יוכל להסתכל בפנימיותו-הוא ללא כל דעה קדומה, גם כאשר פנימיות עצמית זו פוגשת את המבט החוקר מתוך האשמה. כיניתי שלב הכרה זה "הכרה אימגינטיבית" או אימגינציה.

אך ניתן גם להתקדם הלאה מתוך שלב זה. במה שלומד האדם להכיר באמצעות לוח זיכרונות זה, הוא מקבל את אותם כוחות שבנו אותו במציאות כאדם. הוא יודע כעת, בעמדו מול לוח החיים הזה: מתפתחים בך הכוחות שעוצבו כסובסטנציות של גופך הפיסי. התפתחו בך, במיוחד בילדות, אותם כוחות שהביאו את מכלול המוח והעצבים, הבלתי מאורגן עדיין לאחר הלידה, לעיצוב פלאסטי לקראת השנה השביעית בערך. האדם מפסיק לבסוף לייחס את מה שמתעצב בפנימיותו לאותם כוחות הצמודים לסובסטנציות החומריות. דבר זה קורה לו כשהוא עומד מול לוח הזיכרונות הזה, כשהוא רואה כיצד אל כל כוחות התזונה והנשימה ואל מחזור הדם, זורם התוכן של לוח הזיכרונות הזה, המהוה כוח עצמי – כוח שבלעדיו לא היה זורם כל דם, שבלעדיו לא היה מתרחש כל תהליך נשימה. הוא לומד עתה להכיר, כי האדם הוא בישותו הפנימית ביותר רוחי-נפשי.

מה שעולה עתה באדם ניתן לאפיון בצורה הטובה ביותר על ידי השוואה. תארו לעצמכם שאתם הולכים למרחק מסוים על קרקע שהתרככה על ידי הגשם, ואתם מוצאים בכל מקום בדרככם עקבות או חריצים, שנוצרו באמצעות רגלי אנשים או גלגלי מכוניות. נניח, שישות מהירח מגיעה ורואה מצב זה של הקרקע, אך אינה רואה בני אדם. היא עשויה להגיע למסקנה שמתחת לאדמה חייבים להימצא כוחות מכוחות שונים, שחרצו את העקבות הללו ועיצבו את הקרקע בצורה זו. ישות זו יכולה היתה לחפש בתוך האדמה את הכוחות האחראים לחריצים. אך מי שמבין את העניין, יודע שלא האדמה עשתה זאת, אלא שהעקבות נוצרו באמצעות רגליים וגלגלי מכוניות.

מי שמסתכל על הדברים כפי שתיארתי אותם כאן, אינו מסתכל כתוצאה מכך בפחות יראת כבוד למשל, אל תוך תעלות המוח האנושי. אך כפי שהוא יודע שכל עקבות על הקרקע אינן נובעות מכוחות המצויים באדמה, כך הוא יודע עתה: תעלות אלה של המוח אינן נובעות מכוחות המצויים במוח החומרי, אלא זהו הרוחי-נפשי שבאדם, אותו הוא רואה כעת, ורוחי-נפשי זה פועל באופן כזה, שבמוח נוצרות תעלות אלה. זהו הדבר המהותי: להיות מומרצים להסתכלות זו, כך שהאדם יגיע לראיה של עצם הישות הרוחית-נפשית, כך שמבט הנפש יכוּוָן באמת אל הרוחי-נפשי ואל הופעתו בחיים החיצוניים.

אך ניתן להתקדם גם מעבר לכך. לאחר שחיזק האדם תחילה את פנימיותו העצמית בהתרכזות על תוכן מחשבה מסוים, ואחר כך רוקן את תודעתו כך שבמקום שיופיעו בפני הנפש תמונות הנוצרות מתוך עצמן, מופיע עתה תוכן החיים עצמם, ביכולתו להוציא עתה גם את לוח הזיכרונות הזה מתודעתו, כפי שהוציא לפני כן דימוי בודד, כך שהתודעה מתרוקנת ממנו. עתה ביכולתו ללמוד להשתמש בכוח החזק כדי למחוק מתודעתו את מה שלמד להכיר כישות רוחית-נפשית בהתבוננות העצמית המוגברת. הוא מוחק על ידי כך לא פחות מאשר את פנימיותם של חיי הנפש לו עצמם. בהתרכזות הוא למד תחילה למחוק מתוכו את החיצוני. לאחר מכן למד להפנות את מבט הנפש אל עצם הרוחי-נפשי. האחרון ממלא את כל לוח הזיכרונות הזה. אם עולה בידו עתה למחוק את לוח הזיכרונות עצמו, מופיע משהו שביכולתי לכנות באמת תודעה "ריקה". לפני כן חי האדם בלוח הזיכרונות או במה שהציב הוא עצמו בפני הנפש. כעת מופיע משהו שונה לגמרי. האדם הדחיק את מה שחי בעצמיותו, והוא חושף עצמו כעת לעולם עם תודעה ריקה. זהו דבר משמעותי ביותר לחוויית הנפש. לאמיתו של דבר, ביכולתי לתאר רק באורח השוואתי מה מופיע כאן עבור הנפש, כשהאדם מרוקן את עצם תוכן הנפש בהשתמשו בכוח פנימי חזק. יש לחשוב רק, כיצד אדם שרשמי החושים החיצוניים נעלמים מפניו בהדרגה, שעבורו חדלים להתקיים הראיה, השמיעה ואולי גם חוש המישוש הברור, שוקע למצב הדומה לשינה. אך כעת, כשמחק את תוכן הנפש עצמה, הוא מגיע אמנם לתודעה ריקה, אך לא לתודעה ישנה. הוא מגיע למצב שניתן לכנותו מצב של "עירות בלבד", כלומר, מצב העירות עם תודעה מרוקנת. נוכל אולי להציב תודעה מרוקנת זו בפני נפשנו, אם נתאר לעצמנו עיר גדולה מודרנית עם כל שאונה והמולתה. האדם מתרחק ממנה, ואז נעשה הכל סביבו שקט יותר ויותר. אז הוא מגיע ליער. זהו ניגוד מוחלט לשאון ולהמולה של העיר הגדולה. הוא חי בדממה פנימית מלאה. סביבו שוררת מנוחה חסרת כל צליל.

אתם רואים, אני חייב להשתמש בהשוואות טריביאליות, אם ברצוני לאפיין מה שקורה בהמשך. עלינו לשאול את השאלה: האם יכולה מנוחה זו, דממה זו, להפוך למשהו שונה? אנו יכולים לציין מנוחה ודממה זו כ"אפס" בתחושתנו את העולם החיצון. אם ברשותנו למשל, יכולת מסוימת ואנו נוטלים חלק ממנה ומוציאים אותו, היא פוחתת. אחר כך אנו מגיעים לאפס. אין לנו יותר מאומה – האם ביכולתנו להתקדם אז הלאה? עבור רוב האנשים אין זה רצוי אולי, אך אנשים רבים עושים זאת בהחלט: מפחיתים את היכולת אם מוכנים ליטול את האחריות. ברשותנו אז פחות מאפס וביכולתנו להפחית זאת אף יותר. בדיוק כך ניתן לפחות לחשוב בתחילה על הבאת השקט – הזהה לאפס בעֵירוּת – אל מעבר לאפס, אל תוך מעין מצב שלישי. ניתן להגיע למצב של מנוחת-על, של דממת על. את זאת חווה אותו אדם המוחק את עצם תכולת הנפש שלו: הוא מגיע למצב שלילי, למצב של שקט נפשי הנמצא מתחת לאפס. דממת-נפש במידה מוגברת מופיעה בעירות מלאה.

דבר זה לא ניתן להשגה בלא שילוּוה במשהו נוסף. ניתן להגיע אליו רק כאשר חשים שמצב מסוים הקשור עם הדימויים התמונתיים – גם אלה של עצם העצמיות – עובר למצב אחר. מי שחש תחילה את האלמנט העל-חושי הראשוני בעצמיותו, רואה שהוא נמצא במצב של נינוחות מסוימת, אותה נינוחות ואותו אושר פנימי עליו מצביעות הכרות הידע השונות כשהן מכוונות לעל-חושי, ובו בזמן מעוררות את תשומת לבו של האדם לכך שהאלמנט העל-חושי מביא לחווייתו הפנימית אושר.

אכן, עד לנקודה בה הוא מסלק את פנימיותו, היתה זו תחושת נינוחות מסוימת, תחושת אושר מוגברת. אך ברגע בו מופיעה דממת הנפש, מופיע בנפש – תחת הנינוחות הפנימית – כאב פנימי, מצוקה פנימית, אותם לא הכיר האדם לפני כן, כאב ומצוקה על כך שהאדם נמצא עתה רחוק מכל מה שקשור איתו בחיים הארציים, רחוק לא רק מתחושתו את גופו, אלא אף מתחושתו את עצם חוויותיו מן הלידה. ודבר זה משמעותו מצוקה המתגברת לכאב נפשי עצום.

אנשים אחדים נרתעים משלב זה. אין הם מוצאים את האומץ לבצע את המעבר מראיה רוחית נמוכה מסוימת והוצאה נמוכה של תוכן הנפש, לכניסה לתודעה בה קיים שקט פנימי זה. אך אם נכנסים בתודעה מלאה לשלב זה, מתחילה להופיע, במקום האימגינציה, מה שאני מכנה בספרי – אל תיצמדו לביטוי – האינספירציה: החוויה של עולם רוח אמיתי. לאחר שהוציא לפני כן את עולם החושים והחליף אף את התודעה המרוקנת בכאב נפשי שלא יתואר, מופיע בפני האדם עולם הרוח החיצוני. באינספירציה נעשים מודעים לכך שבסביבת האדם קיים עולם רוח, כפי שעולם החושים קיים עבור החושים החיצוניים.

הדבר הראשון אותו רואים בעולם רוח זה, הוא הקיום העצמי הטרום-ארצי. כפי שמסתכל האדם באופן הרגיל באמצעות הזיכרון הרגיל לאחור על חייו הארציים, כך הוא עובר עתה לזיכרון קוסמי: הוא מסתכל לאחור אל התנסויות טרום-ארציות – כיצד הוא היה בתור ישות רוחית-נפשית בעולם רוחי טהור, טרם ירידתו באמצעות הלידה אל הקיום הארצי, בעת שעבד מתוך ישותו הרוחית על עיצוב גופו. כך הוא מסתכל אחורה אל הרוחי, אל הנצחי שבטבע האדם, אל מה שמתגלה בפניו כקיום הטרום-ארצי, עליו הוא יודע עתה שאינו תלוי בלידתו ומותו של הגוף הפיסי – שכן זהו מה שהיה קיים לפני הלידה וההתעברות, מה שהפך את הגוף הפיסי מתוך החומר והתורשה לישות אנושית.

רק עתה מגיע האדם למושג נכון גם בקשר לתורשה הפיסית, מאחר והוא רואה אלו כוחות רוחיים פעלו לתוך תורשה זו, כוחות אותם הוא מסגל לעצמו מתוך עולם הרוח הטהור – שאיתו הוא חש קשור כעת כמו שהוא קשור כאן בחיים הארציים עם העולם הפיסי. כעת הוא נעשה מודע, כי למרות ההתקדמות הגדולה שעברה האנושות, הלך לאיבוד משהו שהיה עדיין ברשותה של ראיה על-חושית אינסטינקטיבית קדומה של האנושות, ראיה על-חושית שכיום איננו משתמשים בה יותר. בפני הראיה העל-חושית האינסטינקטיבית של אנושות קדומה עמדו החיים הטרום ארציים הללו, כמו גם האלמוות של האדם, עליו נדבר מיד. שכן בזמנים קדומים הבינו את האלמוות מתוך תפיסה של שני צדדיו. אנו מדברים כיום – בשפה שלנו עצמה קיימת מילה זו – על האלמוות של הנפש האנושית. אך פעם דיברו, והשפות הקדומות מצביעות עדיין על מילים כאלה, על 'אֵל-לידה' כעל צידה השני של נצחיות הנפש האנושית. כיום השתנו הזמנים. מה שמעניין את בני האדם הוא מה שקורה עם הנפש האנושית לאחר המוות, משום שדבר זה צריך עדיין לבוא. מה שהיה לפני הלידה או ההתעברות מעניין את האנשים פחות, משום שזהו "עבר" והאדם קיים כבר. אך הכרה אמיתית של האלמוות האנושי יכולה לבוא רק כשרואים את הנצח בשני צדדיו: האלמוות והאל-לידה.

אך דווקא כדי להגיע עם הֶקְשֵרִים אלה לראיה רוחית מדויקת, נחוץ משהו שלישי. אנו חשים עצמנו באופן מלא כבני אדם כשאיננו נותנים יותר לרגשותינו להתמסר לגמרי לחיים הארציים. שכן מה שאנו לומדים להכיר עתה כחיים טרום-ארציים, חודר אל תוכֵנו באורח תמונתי ומציב עצמו בנוסף למה שחשנו מאנושיות זו שלנו, ובכך הופך אותנו לראשונה לבני אדם מלאים. הרגש שלנו מואר עתה כולו באור פנימי, ואנו יודעים: בנינו עתה את הרגש שלנו כאיבר-תחושה עבור הרוחי.

עלינו עם זאת להתקדם הלאה ולהיות מסוגלים להפוך גם את אלמנט הרצון לאיבר הכרה עבור הרוחי. לשם כך חייב להופיע עבור ההכרה האנושית משהו, שבאופן הרגיל אינו נראה – ובצדק – ככוח הכרה על ידי אלה הלוקחים ברצינות את מישור ההכרה. רק בהיכנסו לתחום העל-חושי נעשה האדם מודע לראשונה לעובדה שכוח זה מהוה כוח הכרה: זהו כוח האהבה. חייבים להתחיל לבנות את כוח האהבה במובן גבוה יותר מזה שבו חונן אותנו הטבע באהבה, על כל משמעותה עבור חיי הטבע וחיי האדם. מה שעלי לתאר כצעדים ראשונים לפיתוחה של אהבה גבוהה יותר בחיי האדם, ייראה אולי כפרדוכס.

אם תנסו – במלוא ישוב-הדעת של הצעדים הספציפיים – לחוש את העולם במובן מסוים בצורה שונה מכפי שחשים אותו בדרך כלל, תגיעו לאהבה עילאית זו. הבה נניח שבערב, לפני לכתכם לישון, תדמו את חיי היום שלכם כשאתם מתחילים במאורע האחרון של הערב, בנסותכם לדמות אותו באופן מדויק ככל שניתן, אחר כך באותה צורה את המאורע שלפניו, ואז את המאורע השלישי לפני האחרון וכן הלאה – תסקרו את חיי היום שלכם תוך שחזור המאורעות לאחור עד הבוקר. זהו תהליך שבו ההתרחשויות הפנימיות חשובות הרבה יותר מן השאלה, האם מדמים את האירועים הספציפיים בצורה יותר או פחות מדויקת. המדובר הוא ב'היפוך' פעולת הדימוי. כרגיל אנו מסתכלים על המאורעות באופן כזה, שהראשון מופיע בפנינו תחילה ואחריו המאורעות הבאים, בחיבור מתמשך. בהתאמנות כמו זו שהבאתי כאן, אנו הופכים את כל החיים: אנו חושבים ומרגישים את מהלך היום באופן הפוך. ביכולתנו לעשות זאת ביחס לחוויות היום שלנו, כפי שציינתי, ודרושים לשם כך רגעים מעטים בלבד. אך ניתן לעשות זאת גם אחרת: ניתן לנסות לדמות את מהלכו של מחזה באופן כזה שמתחילים לדמותו במהלך לאחור מהמערכה החמישית וממנה אל הרביעית והשלישית. ניתן גם לדמות מנגינה במהלך צלילים הפוך. כשעוברים שוב ושוב חוויות נפש כאלה בדרך זו, מגלים כיצד ההתחוות הפנימית מתנתקת ממהלך הטבע החיצוני, כיצד ניתן להיעשות עצמאיים יותר ויותר.

אך למרות שהאדם נעשה יותר ויותר אינדיבידואלי ומביא עצמו לעצמאות גדולה יותר, הוא לומד גם להתמסר במודעות מלאה לחיים האחרים, החיצוניים. שכן רק עתה נעשים מודעים: ככל שנפָתֵח בתוכנו יותר התאמנות על התמסרות מודעת במלואה לישויות האחרות, כך יגדל באמצעותן חוסר האנוכיות שלנו, וכך צריכה להיות גדולה יותר האהבה אליהן. בדרך זו מרגישים כיצד הולכים ומתחזקים החיים-שלא-בתוך-עצמנו, החיים-בישות-האחרת, כיצד הולכת ומתחזקת התקדמות זו אל מעבר לישותנו אנו, אל הישות האחרת. אז אנו מגיעים לכך שביכולתנו להוסיף לאימגינציה ולאינספירציה, אותם בנינו תחילה, כניסה אינטואיטיבית אל הזולת: מגיעים לאינטואיציה, כאשר האדם אינו חש יותר את עצמו בלבד, אלא לומר לחוות את הזולת במלוא האינדיבידואליזציה, אך גם במלוא חוסר-האנוכיות.

כאן הופכת האהבה למשהו המאפשר לאדם בהדרגה להתבונן לאחור, רחוק עוד יותר מן החיים הרוחיים הטרום-ארציים. כפי שבחייו הנוכחיים הוא מסתכל על מאורעות עכשוויים, כך הוא לומד באמצעות התגברות זו של האהבה להתבונן לאחור אל חיים ארציים קודמים, ובכך הוא לומד להכיר את כל החיים האנושיים כתוצאה של חיים ארציים עוקבים. אך האדם לומד להכיר את החיים האנושיים כתוצאה של חיים ארציים, שביניהם מצויים תמיד חיים רוחיים טהורים בין המוות ללידה הבאה. שכן באמצעות אהבה מוגברת זו, הנושאת אל הרוחי והופכת לכוח-הכרה, לומד האדם להכיר גם את המוות במשמעותו האמיתית. לאחר שהתקדם האדם, כפי שתיארתי זאת באימגינציה ובאינספירציה, באופן המאפשר לכוח פנימי מוגבר זה להיות חדור באופן רוחי באהבה, הוא לומד למעשה בראיה רוחית מדויקת ובלתי אמצעית להכיר את אותה חוויה פנימית, בה ביכולתו לומר: אני חי באופן רוחי ללא גופניותי, מחוץ לגופניותי. היציאה מהגוף הופכת בדרך זו עבור הנפש – אם להשתמש בביטוי זה – ניתנת להתחוות, נוכחת. אם חווה האדם אלמנט רוחי זה בקיום, מתוך הכרה באופן "ראייתי-רוחי" מחוץ לגופו, כי אז הוא יודע מה משמעותו של האירוע: לעזוב את הגוף הפיסי עם המוות, לעבור דרך סף המוות ולהיכנס לחיים חדשים, רוחיים. כך הוא לומד בשלב השלישי של ראיה רוחית מדויקת את משמעות המוות, ועימו גם את משמעות האלמוות עבור האדם.

באופן בו תיארתי זאת, רציתי להמחיש כיצד אותה דרך הכרה על-חושית שעליה דיברתי, מובילה להכנסתו של משהו אל כושרות ההכרה האנושיים עצמם, משהו הפועל באורח מדויק ביותר צעד אחר צעד. חוקר הטבע מפנה את הדייקנות לניסיונות חיצוניים, להתבוננות חיצונית. הוא רוצה לראות את העצמים זה לצד זה באופן כזה, שיגלה בדיוק את סודותיהם במדידה, ספירה ושקילה. חוקר הרוח, עליו אני מדבר כעת, מפנה את הדייקנות להתפתחות כוחות הנפש עצמם. מה שהוא עושה עם עצמו כדי שיופיעו בפני נפשו עולם רוחי ואיתו ישותו הנצחית של האדם, ישות האלמוות האנושי, נעשה בדרך מדויקת, אם להשתמש במילותיו של גיתה. בכל צעד אותו עושה חוקר הרוח על מנת שלבסוף ישתרע עולם הרוח לפני עין-הנפש שלו, הוא חש עצמו אחראי לנוכח מצפון ההכרה, כפי שרק המתמטיקאי עשוי לחוש אחראי לכל אחד מצעדיו. שכן כפי שהאחרון חייב לראות בכל הבהירות את כל מה שהוא מביא לדף, כך חייב חוקר הרוח לראות במלוא הדיוק את מה שהוא עושה מתוך כוחות ההכרה שלו. אז הוא יודע שהוא יוצר בנפש "עין נפשית" מתוך אותו צורך פנימי שבעטיו יצר הטבע עין גופנית בגוף, והוא יודע שהוא רשאי לדבר על עולמות רוחיים באותה מידה של הצדקה, בה הוא מדבר על עולמות פיסיים חושיים עבור העין הפיסית. במובן זה מספק מחקר הרוח עליו מדובר כאן את דרישת התקופה, כפי שהיא ניתנת על ידי מדע הטבע המפואר – שמחקר הרוח לא מתנגד לו, אלא מבקש דווקא להמשיכו הלאה.

אני יודע היטב, שכל אחד הרוצה לבצע משהו בחיים, מתוך מניע זה או אחר, מייחס חשיבות לכך שדבר זה ייעשה בתוך "דרישות התקופה". זו לא היתה כוונתי, וגם לא תהיה בהרצאה הבאה. ברצוני להראות לעומת זאת, כי דווקא מדע הרוח משתדל בכל צעד לספק את דרישות התקופה הללו. ניתן לומר: כאן לא מדובר במישהו המעוניין להיות חוקר רוח תוך הסתכלות על הטבע בדרך דילטנטית או חובבנית. הוא שואף להתקדם דווקא במובן האמיתי ובקפדנות האמיתית של מדעי הטבע. הוא מבקש את הראיה הרוחית האמיתית והמדויקת עבור התיאור של עולם-רוח. אך בו בזמן ברור לו שכאשר מנסים לחקור את גוויית האדם במעבדה כדי לפענח את החיים שנמחקו ממנה, או כשמתבוננים בעזרת טלסקופ ביקום, מפתחים כושרות השואפים להתאים תחילה רק למיקרוסקופ או לטלסקופ, אך עם זאת יש להם חיים פנימיים, להם הם מתכחשים בצורתם. כשאנו מבתרים את הגוויה האנושית אנו יודעים שהטבע לא עשה גוויה זו באופן בלתי אמצעי מן האדם, אלא הנפש האנושית, אותה נפש אנושית שנעלמה כעת ממנה, היא שיצרה אותה מתוך עצמה. אנו מפענחים את הנפש האנושית מתוך מה שיש בפנינו כאן כתוצאה פיסית שלה, ותהיה זו שטות להניח שעיצוב זה של הכוחות והצורות הפיסיים האנושיים לא בא ממה שקדם למצבו הנוכחי של אדם זה. אך מתוך כל מה שאנו מעכבים, כשאנו חוקרים גם את הטבע המת בעזרת אותם כוחות שבהם מתכחש האדם בצדק לאקטיביות הפנימית, נוצר – באמצעות עיכוב זה – הבסיס להמשך פיתוחם של כוחות נפש אנושיים אלה. בדיוק כפי שזרע הצמח נח בלתי נראה כשטומנים אותו באדמה, אך מתוכו נוצר הצמח, כך אנו טומנים זרע בנפש, דווקא בהיותנו חוקרי טבע קפדניים. ומי שהוא חוקר רציני בהקשר זה, צומח בו זרע זה להכרה אימגינטיבית, אינספירטיבית ואינטואיטיבית. עליו רק לפתח אותו. ביכולתו לדעת אז: כפי שמדעי הטבע מהווים את דרישת הזמן, כך מהוה גם המחקר העל-חושי את דרישת הזמן. ניתן לומר: כל מי שמדבר מתוך רוחו של מדע הטבע, מדבר גם ברוחו של המחקר העל-חושי – אלא שאינו יודע זאת. ומה שמהוה כיום עבור אנשים רבים כמיהה בלתי מודעת עמוקה – וגם על כך יוצבע בהרצאה הבאה – אינו אלא המחקר העל-חושי השואף להתפתח מתוך הזרע.

דווקא ביחס לאלה שמתוך נקודת מבט מדומה של מדעי הטבע פונים כנגד מחקר הרוח, ניתן להזכיר, למרות שאין הכוונה בכך לשום דבר רע, את אמרתו המפורסמת של פאוסט של גיתה, בה השתמשו אז בדרך אחרת: "האנשים אינם חשים את השטן, גם אם הם נמצאים בכיסו". על זאת אין ברצוני להביע כרגע דעה, אך מה שנעוץ באמרה זו מופיע בפנינו בביטוי שונה, במה שקיים כיום כדרישת הזמן. אלה המדברים כיום באורח נכון על הטבע, מדברים למעשה כבר בבלתי מודע על "רוח" עצמה. ניתן לומר: ישנם רבים שאינם רוצים להזכיר את הרוח כשהם מדברים, למרות שבעצם דבריהם הם מבטאים אותה כל הזמן!

הנבט לראיה על-חושית נפוץ כיום הרבה יותר מכפי שסבורים – אך הוא חייב להתפתח. על העובדה שהוא מתפתח, מלמדת אותנו רצינות התקופה בכל הנוגע להתנסויות החיצוניות. כפי שאמרתי, על הפרטים ברצוני לדבר בפעם הבאה. אך לסיכום יש להצביע עוד על כך שכיום מדובר בחוץ בעולם על קטסטרופה נוראה לאנושות כולה, ועל כך שחייבים להיות מודעים לעובדה שרצינות זו של התקופה מביאה משימות, עליהן יצטרכו בני האדם לעבוד קשה מאוד בעתיד הקרוב ביותר. רצינות חיצונית זו, בה אנו רואים כיום את העולם – במיוחד עולם האנושות – מצביעה על נחיצותה של רצינות פנימית. ועל רצינות פנימית זו שבהפניית הלך הנפש האנושי אל כוחות הרוח העצמיים של האדם, המהווים את עצם כוחות ישותו, על רצינות זו רציתי לדבר היום. שכן אם נכון הדבר שהאדם יצטרך להשתמש בכוחות החיצוניים החזקים ביותר כלפי המאורעות הרציניים העומדים בפניו באדמה כולה, הוא יזדקק לשם כך גם לאומץ פנימי רב עוצמה. כוחות אלה ואומץ זה יוכלו להגיע רק אם האדם יהיה מודע לישותו הפנימית ביותר – לא בתפיסה תיאורטית בלבד, אלא מתוך ידע, תחושה ורצון מעשיים. לזאת יהיה מסוגל רק אם יכיר את ישותו זו כנובעת מאותו מקור שמתוכו היא נובעת באמת: ממקור הרוח. אם ילמד באורח חווייתי – לא באופן תיאורטי בלבד, אלא באופן מעשי – שהאדם הוא רוח, שרק ברוח ביכולתו למצוא את סיפוקו המלא, ושאת כוחותיו הגבוהים ביותר כמו גם את האומץ הגבוה ביותר יכול הוא להביא רק מתוך הרוח, המגיעה מן העל-חושי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *