הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית

הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית

רודולף שטיינר

15.6.1915 דיסלדוף GA159

תרגמו מאנגלית: עלי אלון ודניאל זהבי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: בעיית הגורל – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

התכנסנו כאן, ידידיי היקרים, כדי לחגוג את ייסודו של הענף, שנוסד על ידי ידידנו פרופסור קרמר. ענף המבקש להקדיש עצמו לחיים הרוחיים של ההווה והעתיד באורח המקובל בתנועתנו. בהזדמנות מעין זו טוב תמיד להעלות את טעמה של התחברותנו לקבוצות ולשאול עצמנו מדוע מייסדים אנו קבוצות עבודה שבהן אנו מטפחים את אוצרות הרוח, להם מקדישים אנו את כוחותינו.

אם ברצוננו להשיב נכונה על שאלה זו, עלינו להכיר בכך שאנו מפרידים – אף אם במחשבה בלבד – בין העבודה שאנו מבצעים כאן לבין יתר פעילותינו בעולם. אנשים שאין ברצונם לחדור לעומקן של אמיתות אינטימיות הקשורות בקידמה הרוחית של האנושות, עשויים לשאול: מדוע אין אנו יכולים לטפח את מדע הרוח ללא התכנסות בקבוצות, אלא פשוט על ידי מציאת מרצים והענקת הזדמנויות לאנשים שאינם מכירים זה את זה להתאסף, כדי שתהיה להם גישה לאוצרות הרוח עליהם אנו מדברים. אמנם היינו יכולים ללכת בדרך זו. אך ככל שניתן לייסד, במובנים הרחבים והצרים יותר, חבורות של בני אדם המכירים איש את רעהו והבאים מתוך ידידות ואחווה לקבוצות עבודה אלה – נמשיך לייסדן במודעות מלאה של גישת-הנפש של מדע הרוח. שכן אין זה חסר משמעות שקיימים בינינו בני אדם המבקשים לטפח את הצד האינטימי יותר של אוצרות הרוח, אשר בכוונתם לפעול יחד באחווה ובהרמוניה. לא רק היחסים והקשר ההדדי מושפעים מן העובדה שאנו יכולים לדבר באופן שונה לגמרי בינינו לבין עצמנו, כשאנו יודעים שאנו מדברים לנפשות שיש להן קשר מודע אלינו – לא רק זאת, אלא יש לזכור דבר נוסף. ייסודן של קבוצות קשור עם כל התפיסה שיש טעם לתנועתנו כשאנו מבינים את עצם טבעה. על כולנו להיות מודעים לכך שחשיבותה של תנועתנו איננה רק עבור החושים ולמען הקיים הנתפס בשכלו החיצוני של האדם. אלא שבאמצעות התנועה האנתרופוסופית מחפשות נפשותינו קשר אמיתי וראשוני אל העולמות העליונים הרוחיים. שוב ושוב עלינו לומר לעצמנו: על ידי פיתוחו וקידומו של מדע הרוח אנו מעלים את נפשותינו אל הספירות המאוכלסות לא רק על ידי ישויות ארציות, אלא גם על ידי ההיררכיות הגבוהות, הישויות הבלתי נראות על ידי העין הגשמית, העולמות שאינם נתפסים על ידי העין הגשמית. עלינו לדעת ולהבין שעבודתנו חשובה ביותר עבור העולמות העליונים הללו, וכי אנו נמצאים ממש בעולמות אלה. העבודה הנעשית בצוותא בחוגים האנתרופוסופיים, בחוגים למדע הרוח, שונה לחלוטין – לגבי העולמות העליונים – מזו המבוצעת על ידי גורמים מחוץ לחוגים. העבודה הנעשית בהרמוניה של אחווה בתוך החוגים היא בעלת חשיבות מיוחדת למען העולמות הרוחיים, והיא שונה מכל עבודה אחרת הנעשית על ידינו. כדי להבין את הדבר במלואו, עלינו להיזכר באמיתות שלמדנו במדע הרוח מצדדים שונים, במשך השנים האחרונות.

הבה ניזכר בכך, שהתפתחות התרבות שלנו נתמכה בתחילה על ידי תקופת התרבות ההודית הקדומה. לאחר תקופה זו באה תקופת התרבות הפרסית העתיקה, לאחריה התקופה המצרית-בבלית-כשדית, ולאחריה התקופה היוונית-לטינית. עתה אנו חיים בתקופת התרבות החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי. תפקידה של כל אחת מהתקופות הללו היה לפתח מצד אחד צורת תרבות מיוחדת וחיים רוחניים הקשורים בראש וראשונה אל העולם הנראה החיצוני, ומצד שני להכין בו-זמנית, כלומר, לשאת בקרבה כשלב מכין, את מה שעתיד לבוא בתקופת התרבות שלאחריה.

תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, התקופה ההודית, צריכה היתה להכין את תקופת התרבות הפרסית. זו האחרונה חייבת היתה להכין את התקופה המצרית-כשדית וכו'. על תקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, להכין את תקופת התרבות השישית. תפקידנו במדע הרוח אינו רק לרכוש לעצמנו את אוצרות הרוח למען חיי הנצח של נפשותינו, אלא גם להכין את התוכן של תקופת התרבות השישית. כך היה בכל אחת מהתקופות הפוסט-אטלנטיות. מקדשי המסתורין היוו את המרכזים בהם הכינו את צורת החיים החיצוניים השייכים לתקופת התרבות הבאה. המקדשים הללו היו מרכזים של בני אדם שהכינו ופיתחו דברים שונים מאלה המתפתחים בעולם החיצוני.

כעת, אתם יודעים כי בתקופת התרבות ההודית הקדומה התפתח גופו האתרי של האדם, בתקופת התרבות הפרסית התפתח הגוף האסטרלי, בתקופה המצרית-כשדית התפתחה נפש-התחושה, בתקופה היוונית-לטינית – הנפש האינטלקטואלית, או נפש החשיבה. בתקופת התרבות החמישית שלנו מתפתחת נפש-התודעה או הנפש ההכרתית. אך מה שייתן את תָכנו בתרבות החיצונית של התקופה השישית ואף את כל אופיה, מן ההכרח שיוכן קודם לכן. קווים רבים של התקופה השישית יהיו שונים לחלוטין מאלה של התקופה החמישית שלנו. ניתן להזכיר כאן שלושה קווים אופייניים, שעלינו לשאתם בלבבותינו למען תקופת התרבות השישית, שכן תפקידנו הוא להכינם למענה. בימינו חסרה החברה האנושית אותו כושר שבתקופה השישית יהיה אופייני לאותם אנשים אשר יגיעו אל מטרת ההתגשמות של אותה תקופה, ואשר לא נכשלו בה. אכן, זוהי תכונה שלא תהיה ברשותם של אלה בתקופה השישית, שנשארו בדרגת פראים ברבריים. אחד מהקווים האופייניים החשובים ביותר של האנשים שיחיו אז על האדמה – בשיאה של התקופה השישית – ימצא את ביטויו כתכונה מוסרית מסוימת. אדם בן זמננו, מן ההכרח שנפשו תהיה בעלת מבנה עדין מאוד כדי שיכאב באמת את כאבו של אדם אחר המצוי בתנאים פחות טובים משלו בעולם הזה. נכון הדבר, שאנשים בעלי נפש עדינה יותר כואבים את הסבל שהוא נחלת רבים בעולם – אך כל זה אמור רק לגבי אנשים רגישים ביותר. בני האדם בשיאה של תקופת התרבות השישית ירגישו כאבים שאינם דומים לאלה שמרגישים בימינו כלפי עוני, סבל ומצוקה בעולם, אלא שאנשים אלה ירגישו את הסבל של הזולת כסבלם-הם. אם יפגוש מישהו באדם רעב, כי אז יחוש את הרעב אל תוך גופו-הוא, ובמידה כה חריפה עד שרעבונו של האדם הרעֵב יגרום לו סבל ללא נשוא. הקו המוסרי האופייני המרומז כאן הוא, שאושרו של הפרט בתקופה השישית – שלא בדומה לתנאים בתקופתנו החמישית – יהיה תלוי לחלוטין באושרו של הכלל. כשם שבימינו מצבו התקין של כל אחד מאיברי גופנו תלוי במצבו התקין של הגוף כולו, וכאשר הגוף אינו בקו הבריאות אין ביכולתו של האיבר היחיד למלא את תפקידו כראוי – כך בתקופה השישית תאחז תודעה משותפת באנושות המתורבתת, ובדרגה גבוהה בהרבה מזו שבה חש האיבר היחיד את בריאותו של הגוף כולו. האדם הפרטי ירגיש את סבלותיו, עניו, מצוקתו או אושרו ועושרו של הכלל. זהו הקו המוסרי הנעלה הראשון שיאפיין את האנושות המתורבתת של התקופה השישית.

קו-היסוד האופייני השני הוא, שכל מה שמכונה בימינו פרי האמונה, יהיה תלוי במידה גדולה הרבה יותר מאשר כיום, באינדיבידואליות של הפרט. מדע הרוח מביע זאת באומרו, כי בכל מישור דתי בתקופה השישית תשרור חירות חשיבה מוחלטת וכמיהה לחירות החשיבה, כך שכל מה שהאדם רוצה להאמין בו, כל מה שהוא מבקש להיות משוכנע בו בעיקר בתור קשר רליגיוזי, יוצב ויהיה כפוף לאינדיבידואליות שלו. האמונה הקולקטיבית המשותפת הקיימת בצורות כה רבות בימינו, בין הקהילות השונות של בני האדם, לא תשפיע יותר על אלה אשר יהוו את האנושות של התקופה השישית. כל אחד יחוש כי בתחום הדת שוררת חירות מוחלטת.

והדבר השלישי הוא, שבתקופת התרבות השישית ייחשבו לבעלי ידע רק אותם אנשים שהם בעלי תודעה רוחית, היודעים כי הרוחי חודר ואורג בעולם, וכי על נפשותיהם של בני האדם להתאחד עם הרוחי. מה שמוכר בימינו כמדע בכיוון המטריאליסטי חומרני, בוודאי לא יכובד בשם מדע בתקופה השישית. יתייחסו אליו כאל אמונה תפלה מיושנת, והוא יוכל להיפקד רק בין אלה שנשארו מאחור בדרגה של התקופה החמישית שעבר זמנה. בימינו ייחשב לאמונה תפלה, נאמר, כאשר הכושי מאמין שאסור לו לנתק כל איבר שהוא מגופו לאחר מותו, כי הדבר ימנע ממנו להיכנס לעולם הרוח כאדם שלם. הכושי עדיין מצרף וקושר את הרעיון של אלמוות אל חומרנות טהורה, בהאמינו שתבנית מצורתו השלמה של גופו חייבת לעבור אל עולם הרוח. הוא חושב באופן חומרני, אבל מאמין באלמוות. אנו, היודעים מתוך מדע הרוח שעל הרוחי להיפרד מהגוף הפיזי, וכי רק הרוחי עובר אל העולמות הרוחיים, אנו חושבים את אמונתו החומרנית באלמוות כאמונה תפלה. בדומה לכך, תחשבנה בתקופה השישית כל האמונות החומרניות, גם במדע, כאמונות תפלות מיושנות. כעובדה, בתור מדע יוכר רק הידע המבוסס על הרוחי, על הפנאומתולוגיה – תורת הרוח.

אתם רואים, מדע הרוח שלנו בנוי לחלוטין כך שיוכל להכין דברים אלה למען התקופה השישית. אנו משתדלים לטפח את מדע הרוח כדי להתגבר על החומרנות, להכין סוג מדע שקיומו בתקופה השישית הוא הכרחי. אנו מייסדים קהילות של בני אדם אשר ביניהם לא תהיינה קיימות אמונות דוגמטיות או כל נטיה לקבלת תורה כלשהי הנובעת מאדם זה או אחר. אנו מייסדים קהילות שבהן כל דבר, ללא יוצא מן הכלל, יהיה בנוי על הסכמתה החופשית של הנפש אל התורות המסוימות. אנו מכינים כאן את מה שמדע הרוח מכנה חירות המחשבה, ובכך שאנו נאספים יחד, בקשרי אחווה ורעות, במטרה לקדם את מדע הרוח, אנו מכינים את התרבות, הציביליזציה, של התקופה הפוסט-אטלנטית השישית.

אולם עלינו להסתכל עמוק יותר במהלך התפתחותו האבולוציונית של האדם, אם ברצוננו להבין במלואם את התפקידים הממשיים של קבוצות החוגים שלנו. גם בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה הכינו בני האדם, באותן קבוצות שהיו במקדשי המסתורין, את מה שהיה קיים בתקופה השניה. באותן קבוצות מיוחדות בתקופת התרבות הראשונה, ההודית הקדומה, עשו למען פיתוחו של הגוף האסטרלי, דבר שהיה למעשה תפקידה החיצוני המיוחד של התקופה השניה. כאשר נפגשו אותם אנשים מיוחדים של תקופת התרבות ההודית כדי להכין את מה שהיה נחוץ לתקופה השניה, הם הרגישו: טרם השגנו את מה שיהיה בנפשותינו כשניוולד בתקופת התרבות השניה. ואין זה נמצא עדיין בתוכנו. זה מרחף עדיין מעלינו. ואכן כך היה הדבר. בתקופת התרבות הראשונה ריחף עדיין מעל נפשותיהם של בני האדם, מה שהיה עתיד לרדת מהעולמות העליונים על פני האדמה בתקופה השניה. העבודה שהתבצעה על האדמה על ידי אותם בני אדם שהיו קשורים למקדשי המסתורין, היתה בעלת אופי כזה, שהיא הזרימה כוחות כלפי מעלה אל הישויות הרוחיות של ההיררכיות הגבוהות, כוחות שאפשרו להן להזין ולפתח את מה שעתיד היה לזרום מטה אל תוך נפשותיהם של בני האדם כ'חומר', סובסטנץ, כתכנו של הגוף האסטרלי בתקופה השניה, תקופת התרבות הפרסית הקדומה. אותם כוחות אשר ירדו, בשלב מאוחר יותר של בגרות, אל תוך נפשותיהם של בני האדם שנולדו בתקופה השניה, היו עדיין בבחינת ילדים קטנים בתקופה הראשונה. הכוחות שזרמו מעלה כתוצאה מפעילותם של בני האדם למטה, כהכנה לתקופה שלאחר מכן, התקבלו ועובדו על ידי הישויות הרוחיות בעולמות העליונים. כך מן ההכרח שיהיה בכל אחת מתקופות התרבות הפוסט-אטלנטיות.

בתקופתנו עלינו להיות מודעים: מה שהתפתח בתוכנו על ידי התרבות והציביליזציה החיצוניות הרגילות, היא הנפש ההכרתית, נפש התודעה. במאות הארבע עשרה, החמש עשרה והשש עשרה השתלטו המדע והתודעה החומרנית על בני האדם. דבר זה ילך ויגבר, ויגיע אל שיאו בסוף התקופה, תקופתנו החמישית. אולם בתקופה השישית, זו שלאחר תקופתנו, רוח העצמיות היא זו שחייבת להתפתח בתוך נפשותיהם של בני האדם, כשם שבתקופתנו החמישית מתפתחת נפש התודעה. אופיה של רוח העצמיות מתבטא בכך שהיא מראה ומקבלת את שלושת קווי האופי בנפשותיהם של בני האדם, שעליהם דיברתי קודם: חיים חברתיים בהם ישרו האחווה, חופש המחשבה ופנאומטולוגיה – תורת הרוח. שלושת הקווים האופייניים הללו הם הכרחיים בחברת בני אדם אשר בנפשותיהם תתפתח רוח העצמיות, נוכל להבין ולתאר לעצמנו כי על ידי התייחדותנו באחווה בחוגים הפועלים, משהו מרחף מעל לעבודתנו, משהו שהוא עדיין בבחינת ילד של כוחות רוח-העצמיות – רוח העצמיות הניזונה ומתפתחת על ידי ישויות ההיררכיות הגבוהות, כדי שתזרום מטה אל תוך נפשותינו כאשר תחזורנה אל האדמה בתקופת התרבות השישית. בחוגינו אנו עושים עבודה הזורמת כלפי מעלה, אל אותם כוחות המצויים במצב של הכנה למען רוח העצמיות.

כך אנו רואים, שרק על ידי התבונה של מדע הרוח אנו לומדים להבין את מהות הקשר שלנו עם העולמות הרוחיים, כאשר אנו מתאספים יחד בחוגים לשם פעולה. עצם המחשבה שאנו עושים עבודה זו לא רק למען האנוכיות שלנו, אלא כדי שהכוחות הללו יזרמו כלפי מעלה אל העולמות הרוחיים, עצם המחשבה שלעבודתנו יש קשר אל העולמות העליונים – זוהי התרומה וההקדשה של חוגינו למדע הרוח. לטפח מחשבה כזו משמעו להחדיר עצמנו בהכרה של ההקדשה, וזהו יסוד העבודה של חוגינו. לכן חשוב מאוד להבין עובדה זו במשמעותה הרוחית. אנו נמצאים ביחד בחוגים הפועלים, אשר מלבד קידומו ופיתוחו של מדע הרוח מתוך חירות המחשבה, אין לנו ולא כלום עם דוֹגמה כלשהי, ועבודתנו מיוסדת על עבודת גומלין מתוך אחווה. החשוב מכל הוא, להגיע להכרה של המשמעות האמיתית של רעיון הציבוריות, באמרנו לעצמנו: מלבד העובדה שבתור נפשות הדור המודרני, אנו משתייכים אל התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית כאישיות אינדיבידואלית, המעלים את החיים האישיים מתוך החיים הציבוריים, הרי עלינו להגיע להכרה של צורה עילאית יותר של ציבוריות, המיוסדת על חירות של אהבת-אחים, כנשימת קסם אשר נושמים בעבודת החוג.

חשיבותה העמוקה של התרבות המערב-אירופית נעוצה בעובדה, שהדרישה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית היא נפש ההכרה. תפקידה של התרבות המערב אירופאית, ובמיוחד זו של אירופה המרכזית, היא, שהאדם יפָתֵח תרבות אינדיבידואלית, הכרה אינדיבידואלית. זהו תפקידה של תקופתנו. השוו נא את תקופתנו החמישית אל התקופה היוונית-לטינית. התקופה היוונית מבליטה בצורה מיוחדת ומקסימה, במיוחד בין היוונים המתורבתים, תודעה של חיים בתוך הנפש הקבוצתית-קולקטיבית. אדם שנולד וחי באתונה, הרגיש עצמו ראשית כל ומעל לכל כ'אתונאי'. הקשר הזה בין המדינה לבין מה שהשתייך למדינה היה בעל משמעות שונה לגבי הפרט ממה שמשתמע בימינו לגבי הקשר בין המדינה לפרט. בימינו שואף הפרט לגדול מעבר לציבוריות. דבר זה הוא מוצדק בתקופתנו החמישית. ברומא היה האדם ראשית כל ומעל לכל אזרח רומא – ותו לא. התנסות מכאיבה מאוד בימינו היא לראות בני אדם נלחמים זה בזה על האדמה, אך זוהי למעשה תגובה לשאיפה המתמדת של התקופה החמישית להתפתחות החופשית של 'האדם האוניברסלי'. דווקא מפני שהמדינות והעמים השונים בימינו סוגרים עצמם האחד בפני השני בטינה, דווקא משום כך נחוץ יותר ויותר לפתח, כנגד זאת, את הכוח שיאפשר לבני האדם להיות בני אדם במלוא מובן המילה, דבר המאפשר לפרט לגדול ולעלות מעל כל סוג של קהילה. מאידך חייב האדם, במלוא ההכרה, לעשות הכנות להיווצרותן של קהילות שאליהן יצטרף מתוך רצונו החופשי לגמרי בתקופה השישית. מעלינו מרחפת כאידיאל עילאי, צורת הקהילה אשר תחבוק את התקופה השישית, עד שבני האדם יפגשו זה את זה בצורה טבעית כאחים ואחיות.

מהרצאות שניתנו בשנים עברו אנו יודעים שאירופה המזרחית מאוכלסת על ידי עמים ששליחותם המיוחדת תהיה – בתקופה השישית ולא לפניה – להביא לביטוי מסוים ומוגדר את הכוחות האלמנטריים המצויים בהם עתה. אנו יודעים שהעממים הרוסיים לא יהיו מוכנים לפני תקופת התרבות השישית לגלות את הכוחות החבויים בהם עתה בצורה אלמנטרית. שליחותה של אירופה המערבית והמרכזית היא להחדיר בבני האדם תכונות שניתן להחדירן דרך נפש-התודעה. אין זה כך לגבי שליחותה של אירופה המזרחית. על אירופה המזרחית להמתין עד שרוח-העצמיות תרד לאדמה ותהיה עשויה לחדור לנפשותיהם של בני האדם. יש להבין זאת במשמעות הנכונה. אם יובן הדבר במשמעות מסולפת, יוביל הדבר ליהירות ויומרנות דווקא במזרח. פסגת התרבות הפוסט-אטלנטית מושגת כבר בתקופה החמישית. מה שיבוא בעקבותיה בתקופות השישית והשביעית יהווה התפתחות של ירידה. אך למרות זאת, הווית התפתחות תרבותית יורדת זו של התקופה השישית תקבל את השראתה מרוח-העצמיות ותהיה חדורה על ידה. כיום חש האדם, בן אירופה המזרחית, מה שמכונה 'האדם הרוסי', באופן אינסטינקטיבי – הגם שתכופות באינסטינקט מסולף – שאכן כך הדבר, אלא שתודעתו על כך מעורפלת ביותר. אופייני הוא, שהמונח 'האדם הרוסי' נפוץ כל כך. הרוח השוררת מבטאת עצמה בשפה כאשר במקום לומר , כפי שאנו כאן במערב אומרים: האנגלי, הצרפתי, האיטלקי, הגרמני, אומר האדם בן מזרח אירופה: 'האדם הרוסי'. רבים מן המשכילים הרוסיים מייחסים חשיבות לשימוש בביטוי זה. דבר זה קשור לעומק ברוחה של תרבות מסוימת. מונח זה מתייחס לייסוד כלל-האנושות, לייסוד האחווה הנפוץ בקהילה. נעשה כאן ניסיון לציין זאת בתכולה של מילה המבליטה במונח את יסוד-כלל-האנושות. אולם באותה מידה בולטת העובדה שהפסגה שתושג בעתיד הרחוק לא הושגה עדיין, שכן המונח כולל מילה הנוגדת בחריפות לשם העצם. בביטוי 'האדם הרוסי' מבטל למעשה שם התואר את מה שבא לידי ביטוי בשם העצם, משום שכאשר מושגת כלל-אנושות אמיתית, לא יהיה קיים שם תואר כלשהו שיציג כל יסוד של הסתגרות מעין זו.

אולם בנדבך עמוק עוד הרבה יותר, שוכנת באינטליגנציה הרוסית ההכרה שרעיון השיתופיות, האחווה, חייב לשרור בימים העתידים לבוא. הנפש הרוסית חשה שרוח-העצמיות עומדת לרדת, אלא שזו עשויה לרדת אך ורק לקהילת בני אדם החדורים בתודעת האחווה, ולעולם לא תוכל להתפשט בקהילה בה אין תודעת האחווה קיימת. בשל זה נוזפים המשכילים הרוסים, כפי שהם מכנים את עצמם, באנשי אירופה המערבית והמרכזית. הם אומרים: "אין אתם נותנים דעתכם כלל לחיים בהם שוררת שותפות אמיתית. אתם מטפחים אינדיבידואליות בלבד, כל אחד ואחד רוצה להיות בשלו. להיות אינדיבידואל ותו לא. אתם מביאים לקיצוניות הגבוהה ביותר את האלמנט האישי, שבאמצעותו חש כל אדם את עצמו בנפרד כאינדיבידואליות." דבר זה מכה הדים לאורך הדרך ממזרח אירופה אל מערבה ומרכזה, בתופעות של אכזריות, ברבריות וכדומה. אלה המנסים לעמוד על מצב הדברים, מאשימים את מערב ומרכז אירופה באיבוד כל תחושה של זיקה בין אנושית. בערבבם הווה ועתיד זה בזה, כשם שהם עושים כעת, אומרים אנשים אלה: "רק ברוסיה קיימת שיתופיות חיים אמיתית ומקורית בין בני האדם, חיים שבהם כל אחד חש את עצמו כאח של האחר, כ'אבא קטן' או 'אמא קטנה' של האחרים." האינטליגנציה הרוסית אומרת שהכריסטיאניות של מערב אירופה לא הצליחה בפיתוח המהות של קהילה אנושית, אבל שהרוסים עדיין יודעים מהי קהילה.

אלכסנדר הירזין, איש חשיבה מצוין, שחי במאה ה-19 והיה שייך לאינטליגנציה הרוסית, הביא את זה למסקנות הקיצוניות באומרו: "במערב אירופה אף פעם לא יכולה לשרור שמחה." לא משנה מה היתה הכוונה, שמחה אף פעם לא תגיע אל הציביליזציה המערב אירופאית. שם האנושות לעולם לא תמצא שמחה ושביעות רצון. רק כאוס יכול להיות נפוץ שם. הישועה האחת והיחידה נחה בטבע הרוסי ובצורת החיים הרוסית ששם בני האדם עדיין לא הפרידו עצמם מקהילה, היכן שבקהילות הכפריות עדיין אוחזים בחוזקה במשהו מהטבע של נפש הקבוצה. לְמה שאנו קוראים נפש-קבוצתית, שממנה לבסוף גדלה האנושות ושבה ממלכת החיות עדיין חיה, על זה עדיין מסתכלת בהערצה האינטליגנציה הרוסית כמשהו גדול ומיוחד בין אנשיהם. אין הם יכולים לעלות למחשבות שהקהילה של העתיד צריכה לחכות כאידיאל גבוה, אידיאל שעדיין אי אפשר להבינו. הם דבקים בחזקה במחשבה: אנו אחרוני האנשים באירופה המשמרים חיים אלו בנפש הקבוצה. האחרים עלו מתוך זה. אנו שימרנו זאת וחייבים לשמר זאת לעצמנו.

כן, אבל חיים אלו בנפש הקבוצתית אינה שייכת במציאות לעתיד כלל וכלל, כי זו צורת הקיום הישנה של נפש-קבוצתית. אם היא תימשך היא תהיה נפש קבוצתית לוציפרית, צורת חיים שנשארה בשלב מוקדם, היכן שצורת החיים של הנפש-הקבוצתית האמיתית, ושאליה צריך לחתור, היא זו שאנו מנסים למצוא במדע הרוח. אך בהיותה כך כפי שהיא צריכה להיות, ההשתוקקות והלחץ של האינטליגנציה הרוסית מראה איך הרוח של הקהילה צריכה לקדם הידרדרות של הנפש הקבוצתית. ובדיוק כפי שהיא חותרת לשם דרך שביל מוטעה, כך צריך לחתור במדע הרוח לדרך האמיתית. מה שאנו רוצים לומר למזרח הוא זה: זוהי מטרתנו לגבור לחלוטין על מה שאתם רוצים לשמר בצורה החיצונית, כלומר, צורה לוציפרית-אהרימנית עתיקה של קהילה. בקהילה בעלת אופי לוציפרי-אהרימני תהיה כפייה של אמונה מאובנת כמו זו שהתבססה על ידי הכנסייה הקתולית אורתודוכסית ברוסיה. קהילה כזו לא תבין חופש אמיתי של מחשבות. היא בצורה הקטנה ביותר תוכל לעלות לרמה שבה אינדיבידואל מלא מעורה בחיים חברתיים שבהם אחוות-אחים נפוצה. צורה זו של קהילה תרצה לשמר את מה שנשאר באחוות-אחים של דם, באחוות-אחים בצורה טהורה דרך הדם. חייבים לחתור לקהילה שאינה פתוחה לדם אלא לרוח, לקהילה של נפשות, בדרך של מדע הרוח. אנו חייבים ליצור קהילה שבה לגורם של הדם אין יותר משקל. כמובן, הגורם של הדם ימשיך, הוא יחיה את עצמו ביחסים משפחתיים, כי מה שחייב להישאר אין לעקור אותו. אך משהו חדש חייב לעלות! מה שמשמעותי בילד יישמר בכוחות של גיל הזקנה, אך בחייה המאוחרים הישות האנושית חייבת לקבל כוחות חדשים.

הגורם של הדם אין כוונתו להקיף קהילות גדולות של ישויות אנושיות בעתיד. זוהי הטעות שחדרה מהמזרח לאירועים האיומים של ימינו. מלחמה פרצה מתחת למחבוא של קהילות הדם בין האנשים הסלאבים. לתוך זמנים עגומים אלה נכנסים כל האלמנטים האלו שכרגע שמענו עליהם, אלמנטים שבמציאות יש בהם את הזרע הנכון, כלומר, הרגש האינסטינקטיבי שרוח העצמיות יכולה להתגלות בקהילה היכן שקיימת בה אחוות-אחים. אך אל לה להיות קהילה של דם: היא חייבת להיות קהילה של נפשות. מה שצומח כקהילה של נפשות זה מה שאנו מפתחים, בשלב של ילדוּת, בקבוצות העבודה שלנו. מה שמצמיד כה בתוקף את מזרח אירופה לנפש הקבוצתית, גורם לה להתייחס לנפש הקבוצה הסלאבית כמשהו שהיא לא רוצה לעזוב אלא, להיפך, רואה כעיקרון לפיתוח מלא של המדינה – על זה חייבים להתגבר.

סימבול גדול ונורא עומד לפני העיניים של העולם. חישבו על שתי המדינות ששם היתה נקודת ההתחלה למלחמה. מצד אחד, רוסיה עם העולם הסלאבי באופן כללי, מכריזים כי המלחמה מתבססת על אחוות-אחים של דם, ומהצד השני, אוסטריה, המהווה 13 עמים שונים ו-13 שפות. צו-גיוס באוסטריה היה צריך להינתן ב-13 שפות, כי אוסטריה כוללת 13 מיני גזע: גרמנים, צ'כים, פולנים, Ruthenians, רומנים, מדיארים, סלובקים, סרבים, קרואטים, סלובנים (שביניהם יש שני ניבים נפרדים), בוסנים, דלמטים ואיטלקים. 13 מיני גזע שונים, מלבד כל מיני הבדלים קטנים נוספים, מאוחדים באוסטריה. ההשלכות מכך מובנות, ברור הדבר שאוסטריה כוללת התקבצות של בני אדם שביניהם לא ניתן יהיה לעולם לבסס את השיתוף הקהילתי על קשרי דם, משום שתכולת תחומיה השונים מתפצלת ל-13 הסתעפויות שונות. המדינה בעלת ההרכב הרבגוני ביותר באירופה ניצבת בעמדת התנגדות למדינה השואפת בעוצמה הרבה ביותר לחיים בנפש קבוצתית או להתנהגות מסתגלת – לפי תבניות קבועות מראש. שאיפה זו לחיים בנפש קבוצתית מביאה עמה דברים רבים נוספים. דבר זה מוליכנו לעניין נוסף שעל חשיבותו נרכז את מחשבתנו היום.

בהרצאתי הפומבית אמש הזכרתי את הפילוסוף הגדול סולובייב, אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר של רוסיה. סולובייב הוא הוגה דעות מהמעלה הראשונה, אולם הוגה דעות רוסי בעל כיוון חשיבה קשה באורח קיצוני לתפיסה לפי ההשקפה המערב אירופאית. אך על האנתרופוסופים ללמוד את דרך פעולתו ולהשתדל להבינו. אני מציע לדבר מעמדתנו האינטימית יותר אודות הרעיון הראשי והמרכזי של סולובייב. סולובייב הוא פילוסוף טוב מכדי שיאמץ לעצמו ללא קושי את עקרון החיים בנפש קבוצתית. יש לו קשיים בכך והוא מביע את אי הסכמתו במישורים רבים. אולם רעיון אחד שולט בו, אמנם לא לגמרי במודעות, אך בדרך כזו שניתן רק להיאנח ולומר: אילו רק היה סולובייב רואה רוחי, כך שיכול היה לחפש מראש את מה שתוכל נפשו לראות על האדמה רק כשתתגשם שוב בתקופה השישית!

ההשגה הבאה, הקשה במיוחד להבנה עבור אנשי מערב אירופה ומרכזה, הפכה לרעיון הראשי והמרכזי ברוחו של סולובייב. באירופה המערבית אנו משתדלים, כהכנה לתקופה השישית, לתפוס בין שאר הדברים את משמעותו של המוות, את חשיבותו של המוות עבור החיים. אנו מנסים להבין כיצד מהווה המוות התגלות של צורת קיום. כיצד משתנה הנפש במוות ועוברת לצורת קיום שונה. אנו מתארים כיצד חי האדם בגופו, ואיזה מין חיים הוא מנהל בין מוות ללידה מחדש. אנו מתאמצים להבין את המוות, להתגבר עליו בהכירנו בעובדה שהוא מהווה מראית-עין בלבד, ושהנפש חיה באמת ובתמים לאחר שהיא עוברת את שער המוות. מטרה חשובה היא לנו להתגבר על המוות באמצעות ההבנה. וכאן אנו מגיעים לאחת הנקודות העיקריות שבהן שונה מדע הרוח לחלוטין מן הרעיון המרכזי של סולובייב. רעיונו הוא זה: קיים רוע בעולם. כשאנו בחושינו רואים את האלוהות של העולם, שכן כאשר רואים אנו את העולם בחושינו, כיצד מסוגלים אנו להאמין בעולם אלוהי, כי הרי עולם אלוהי לבטח אינו עשוי להציג רוע! אולם החושים חשים ברוע בכל מקום, והרוע הקיצוני הוא מוות. מכיוון שמצוי מוות בעולם מתגלה העולם בכל הרוע שבו. הרוע המקורי ביותר הוא המוות!

כך מאפיין סולובייב את העולם. הוא אומר, ואני מצטט כמעט מילה במילה: לא תוכלו להכחיש את קיומו של הרוע בעולם. לבקש להבין את המוות יהיה אבסורד! המוות קיים. ידע הנרכש על ידי החושים מגלה עולם של רוע. היכולים אנו להאמין – אומר סולובייב – שעולם זה הוא אלוהי כשמתגלה הוא אלינו כשהוא מלא רוע, בהראותו לנו מוות על כל צעד ושעל? שוב לא נוכל להאמין שעולם המתגלה אלינו במוות – עולם אלוהי הוא. משום שבאלוהי לא ייתכן רוע, לא תתכן רשעות, ויותר מכל לא תתכן פסגת הרוע, המוות. באלוהות לא יכול להיות קיים המוות. לכן, אם על האלוהות לבוא אל העולם (אני חוזר, למעשה, על דבריו של סולובייב מילה במילה), אם על האלוהים להופיע, הנוכל להאמין מיד שהוא האלוהים? לא, לא נוכל! יהיה עליו להוכיח תחילה את זהותו. אם היתה מופיעה ישות הטוענת שהיא אלוהים, אל לנו להאמין לה. עליו יהיה להוכיח את זהותו על ידי בריאת משהו מעין דוקומנט עולמי, שיאפשר לנו להכירו כאלוהים. שום דבר כזה אינו קיים בעולם, היות וכל דבר בעולם סותר את הטבע האלוהי. באילו אמצעים יוכל להוכיח את זהותו? אך ורק בהראותו, כשהוא בא אל העולם, שהוא הדביר את המוות, שלמוות אין שליטה עליו. לא היה עלינו להאמין בכריסטוס שהוא אמנם האלוהים אלמלא הוכיח את זהותו. כריסטוס עשה זאת, שכן הוא קם לתחייה, הוא הוכיח שפסגת הרוע, המוות, אינו נמצא בו.

את זאת אומר סולובייב. זוהי תודעת האלוהות המתבססת אך ורק על התחייה ההיסטורית, הממשית של כריסטוס, אשר הוכיח את זהותו כאלוהים. סולובייב ממשיך ואומר: שום דבר בעולם, מלבד חריגה בודדת זו של התחייה, אינו מאפשר לנו להכיר בדְבָר קיומו של אלוהים. אלמלא קם כריסטוס לתחייה – כל אמונתנו שווא היתה וכל דבר שהיינו אומרים אודות טבע אלוהי בעולם, אף הוא שווא היה. סולובייב מצטט מילים אלה של פאולוס שוב ושוב. זוהי השקפתו היסודית של סולובייב: בהביטנו בעולם אנו רואים בו רק רוע, ניוון וחוסר רגש. אילו כריסטוס לא היה קם לתחייה, היה העולם חסר משמעות, על כן קם כריסטוס לתחייה! תנו דעתכם למשפט זה, שכן זוהי אמירה חשובה ביותר, של אחד מהוגי הדעות הגדולים ביותר של אירופה המזרחית: "אלמלא קם כריסטוס לתחייה היה העולם חסר פשר, לכן קם כריסטוס לתחייה". סולובייב אומר: יהיו אנשים שיחשבו זאת לבלתי הגיוני כשאומר: אלמלא קם כריסטוס לתחייה כי אז היה העולם חסר משמעות, לכן קם כריסטוס לתחייה – אך זוהי לוגיקה טובה הרבה יותר מכל דבר שעשויים אתם לטעון נגדי.

בדוגמא מוזרה זו של מסמך להוכחת אלוהותו של אלוהים, אותה מוצאים אנו בכתביו של סולובייב, נתתי לכם הדגמה ממשית של מוזרוּת דרך המחשבה במזרח אירופה. מחשבות מוזרות נערמות באורח בלתי צפוי בניסיון להבין באילו אמצעים מראה אלוהים באורח שאין עליו עוררין שאכן אלוהים הוא. מה שונה הדבר באירופה המערבית והמרכזית! מהו ייעודו של מדע הרוח? נסו נא לסקור ולהשוות מה משתדלים אנו לטפח במדע הרוח. מהו ייעודו וכיוונו? זהו רצוננו להכיר מתוך ידע שלָעולם יש משמעות, חשיבות ומטרה. שהעולם אינו מלא ברוע ובניוון גרידא. זהו יעודנו, להכיר באמצעות מידע ישיר שלָעולם יש משמעות. בהכרתנו זו אנו מנסים להתכונן לחוויה מעשית של ישות כריסטוס. אנו מבקשים להבין את כריסטוס החי, בקבלנו את כל הדברים הללו בוודאות, כמתת, כחסד. אנו יודעים כי נכון מה שנאמר לנו במילים: "אהיה עמכם תמיד, עד קץ האדמה". אנו מקבלים את אשר מבטיחנו כריסטוס בתמידות, כי אין הוא דובר אלינו רק דרך האוונגליונים. הוא מדבר גם אל נפשותינו. לכך מתכוון הוא במילים: "אהיה עמכם תמיד, עד קץ האדמה". תמיד ניתן למצוא אותו ככריסטוס החי. ברצוננו לחיות בו, לקבלו לפנימנו.

"לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי" – מכל דברי פאולוס הרי דברים אלה הם החשובים ביותר עבורנו. כי באמצעות דברים אלה נוכחים אנו לדעת: באשר נפנה, קיימת משמעות!

פאוסט ביטא אמת זו, כשעטף את הפילוסופיה שלו במילים הבאות:

 

"נתת לי כל, הו רוח נעלֶה

את כל אשר בקשתי, לא חינם

הפנית לי בלהב את פניך.

את הוד הטבע למַלכוּת נתת לי,

און להרגישו ולהנות ממנו.

לא רק לבוא ולהשתומם לו תרשה לי,

להתבונן אל עומק לבבו.

כהתבונן אל לב ידיד, אף תְּזָכֵּנִי

את מערכות היצור החי כה על פני

תעביר ודעת את אחי תוֹרֵנִי

בדמי הסבך, ברום אויר ובנבכי מים

וכי תחרוק ותָך הסערה ביער

ואורן הענק, בתוך נִיפֻלוֹ ימעך

בדי שכנים, גזעי שכנים תחתיו יכריע

ולמפלתו נבוב עמום ירעים הגֶבע

והבאתנו אל מבטח המערה

והראיתני לעצמי, ופלאי סתר

לבי העמוקים לי יפָתֵחוּ."    

                                                       (גיתה – פאוסט. תרגום: יעקב כהן)

 

מילים אלה מציינות הבנה רוחית של העולמות החיצוני והפנימי, של היעד האוניברסלי, תפיסה של המוות עצמו כבעל משמעות, והכרה בכך שהמוות מהווה מעבָר מצורה אחת של חיים לאחרת. בבקשנו אחר כריסטוס החי אנו פוסעים בעקבותיו דרך המוות ודרך התחייה. אין אנו מגדירים את התחייה, כמו האדם ממזרח אירופה, כנקודת ההתחלה. אנו פוסעים אחרי כריסטוס, בהניחנו להשראתו לזרום לתוכנו כשאנו קולטים אותה אל האימגינציות שלנו. אנו הולכים אחריו עד המוות. אנו צועדים אחריו לא רק באמירה: מן האלוהות נולדים אנו, אלא גם באמירה: בכריסטוס אנו מתים.

אנו בוחנים את העולם בדקדקנות ויודעים, שהעולם עצמו מהווה מסמך שבאמצעותו מבטא האלוהים את אלוהותו. בהשתדלנו לחוות ולהבין את הכוח האורג של הרוחי – אנו במערב איננו יכולים לומר שאילו היה בא אלוהים אל העולם היינו זקוקים לעדות כדי לבסס את זהותו, אלא מבקשים אנו אחר האלוהים בכל מקום בטבע ובנפשותיהם של בני האדם.

על כן זקוקה תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הזו למה שמפתחים אנו ומטפחים בקבוצותינו. היא זקוקה לטיפוח מדעת של ההילה הרוחית אשר עדיין מרחפת מעלינו, טיפוח המתחַיֵה על ידי הישויות הרוחיות של ההיררכיות הגבוהות, וזה יזרום אל נפשותיהם של בני האדם בחייהם בתקופה השישית.

אין זה מדרכנו לפנות, כפי שנעשה במזרח אירופה, אל חיי הנפש הקבוצתית, שהם מתים, אל צורת חיי שיתוף שעבר עליהם הכלח. מאמצינו מופנים לטיפוח ועיבוד מציאות חיה בהיותה עוד רכה בשנים – כזה הוא השיתוף הקבוצתי בחוגינו. אין זה מדרכנו לבקש אחר מה שמדבר דרך הדם, כשאנו אוספים יחדיו רק את אלה הקרובים בקרבת-דם, ולטפח זאת בצוותא. מטרתנו היא לכנס יחד בני אדם שההחלטה נתונה בידיהם להיות אחים ואחיות, ושמעליהם מרחף דבר אותו שואפים הם לפתח על ידי טיפוח מדע הרוח, כשהם חשים את הרוח הטובה של האחווה המרחפת על פניהם ומעליהם.

זוהי מחשבת ההקדשה שאנו קולטים לפנימנו כשאנו מייסדים קבוצה. אנו מקדשים קבוצה כשאנו מייסדים אותה. שיתוף פעולה קבוצתי וכוח מפעיל חיים! מבקשים אנו שיתוף בינינו ואת כריסטוס החי בנו. כריסטוס שאינו זקוק לעדות ואינו נצרך להוכחות, כי אנו חווים אותו בפנימנו. בעת ייסוד קבוצה ניטול זאת כמוטו של הקדשה: שיתוף בינינו. כריסטוס בתוכנו. אנו יודעים, שאם שניים, שלושה, שבעה או אנשים רבים יותר מתלכדים במשמעות זו בשמו של כריסטוס, כריסטוס חי בהם באמת ובתמים. כל אלה אשר במשמעות זו מכירים בכריסטוס כאחיהם, מהווים הם עצמם אחים ואחיות. כריסטוס יכיר כאחיו אותו אדם הרואה את בני האדם זולתו כאחים.

אם מסוגלים אנו לקלוט מילות הקדשה אלה ולהוציא לפועל את עבודתנו בהתאם להן, תשרור בכל מעשינו הרוח האמיתית של תנועתנו. אף בזמנים קשים אלה, חברים מבחוץ הצטרפו לאלה אשר ייסדו את הקבוצה כאן. זהו תמיד מנהג טוב, כי הודות לכך יכולים אלה הפעילים בקבוצות אחרות, להעביר למקומות אחרים את מילות ההקדשה. הם חוגגים חג לעצמם בחשיבתם ברציפות אודות אלה שנטלו על עצמם לפעול יחדיו בקבוצה בהתאם לרוח האמיתית של התנועה. הקהילה הבלתי-נראית, שאותה ברצוננו לייסד באמצעות אורח פעולתנו, תגדל כך ותשגשג. כאשר גישה זו, בד בבד עם פעולתנו, תהיה נפוצה יותר ויותר, נוכל לצרף לסך נכבד את הדרישות שמעמיד בפנינו מדע הרוח לתכלית קדמת האנושות. או אז נהיה רשאים להאמין שאותם מסטרים של החכמה המכוננים את הקדמה האנושית מצויים עמנו. במידה ואתם פועלים כאן במשמעות מדע הרוח, במידה זו יודע אני היטב שהמסטרים הנשגבים של החכמה, המכוננים את פעילותנו מן העולמות הרוחיים, אכן נמצאים בתוככי פעולותיכם.

מזמין אני מטה את החסד, את העזוז ואת האהבה של המסטרים של החכמה הקשורים במישרין עם הכוחות של ההיררכיות העילאיות.

לו יהי בקבוצה זו רוח הטוב הקיים בכם, מסטרים נשגבים של החכמה! לו תשרור ותפעל בקבוצה זו הרוח האמיתית של התנועה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *