היסטוריה אוקולטית – 05

היסטוריה אוקולטית – 05

היסטוריה אוקולטית

רודולף שטיינר

שטוטגרט    31.12.1910    GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

ההצצה להתפתחות של אינדיבידואלים כמו אלה שהצלחנו, בהרצאה אתמול, לעקוב אחריהם דרך שתי התגשמויות, מאפשרת לנו להבחין במשהו מהזרימה והפעילות של המיסטריות של הרוחות הקוסמיות במהלך ההתפתחות וההיסטוריה של האנושות. מכיוון שכאשר אנו שומרים לפני נפשנו את התמונות שלפחות בקצרה, עמדו לפנינו אתמול, התמונות של יוליאן הכופר וביטויים מאוחרים יותר של אינדיבידואליות זו בהיסטוריה כמו טיכו ברהה, האסטרונום הגדול, דבר אחד עשוי להכות בנו במיוחד. בדיוק במקרה של אישים שהשאירו את חותמם במהלך ההיסטוריה, אנו יכולים לראות כי התכונות המיוחדות של האינדיבידואל עוברות מהתגשמות אחת לשנייה. וזה מה שישויות רוחניות מהיררכיות גבוהות חפצות להשיג בהיסטוריה, על ידי שימוש באינדיבידואלים יחידים ככלים שלהם, וכגורמי השינוי הן מכריזות על עצמן בדרך הישירה של התגשמויות חוזרות.

שכן נבין שבמאה הרביעית לספירה הייתה זו תפקידה של האינדיבידואליות שהופיעה כיוליאן הכופר להעניק תנופה אחרונה להתלקחות האחרונה של החוכמה הרוחנית השייכת לתקופות קדומות יותר, וכך לשמור עליה מהגורל שעלול היה לפגוע בה בקלות אילו נותרה להיאבק לבדה בכריסטיאניות כדי לשמור על אוצרותיה. ומצד שני נבין כי האינדיבידואליות שהתגשמה באדם שהתמזל מזלו להיות מתקדש של המיסטריות האלוסיניות שהזדמנו לפניו, קיבלה בהתגשמותה שפע אינסופי של אימפולסי הזמן והשפעות של ישויות הפועלות בדרך שנועדה למאה ה-16. נראה כי ניתן להבין לחלוטין את גדולתה ואת כוחה של אישיותו של טיכו ברהה, כפי שהוסבר אתמול, אם נבין שדווקא בגלל שהיה מקודש בהתגשמות קודמת, הוא הצליח להביא לידי ביטוי שפע עצום של מדע מקרוקוסמי וליישמו במיקרוקוסמוס.[1] מחקרים כאלה על ההיסטוריה האוקולטית מביאים אותנו לידי מודעות לכך שבני האדם עצמם הם אלה שעושים את ההיסטוריה, כדבר שדרכו עלינו להבין את ההיסטוריה רק כאשר אנו מוצאים את הקשר בין האישים הבודדים המופיעים ונעלמים והחוטים האינדיבידואליים העוברים לאורך כל ההתפתחות האנושית, ומתגשמים מחדש באישיות. ואם עלינו להבין את החיים ההיסטוריים של המין האנושי על אדמתנו, עלינו תמיד להתחבר עם מה שנובע מעולמות אחרים, מעולמות על-חושיים, דרך הכוחות של היררכיות אחרות.

במהלך ההרצאות הללו שמענו כיצד כוחות מן ההיררכיות הבכירות פעלו, דרך בני אדם, על כל תקופות התרבות מאז הקטסטרופה האטלנטית. דבר זה ניכר היטב בנפש ההודית הקדומה, שאפשר לומר כי היא הייתה פשוט זירה עבור הזרימה פנימה של ישויות רוחניות גבוהות יותר. דבר זה לא היה באותה מידה בנפש הפרסי הקדום. ואז שמענו כיצד בתרבות המצרית-כלדית, אפילו אז זו הייתה משימתה של נפש האדם – שהורגשה במיוחד בעם הבבלי – להוריד את העל-אישי מטה לתוך האישי, את הרוחני למישור הפיזי. משמעות האישיות גוברת בהתמדה ככל שאנו מתקרבים לתקופה היוונית, כאשר האני פועל ואורג באני. בדמויות החזקות ורבות-העוצמה של התקופה היוונית מסתיימת השלמת החותם של האישיות. היו אלו היוונים, ומאוחר יותר הרומאים, שמה שהוענק בהתחלה לאינדיבידואליות רק מעולמות עליונים נסוג במידה הגדולה ביותר, ואילו מה שהאדם מבטא באישיותו כאנושיותו הנכונה עולה לקדמת הבמה.

יכולה להעלות השאלה: אלו רוחות ספציפיות, מאיזה היררכיות, פעלו דרך ההודים הקדומים, הפרסים הקדומים, הבבלים, הכשדים והמצרים בהתאמה. התשובה לשאלה זו יכולה לבדה לתת לנו תובנה מעמיקה יותר על המהלך האוקולטי של ההיסטוריה.[2] במובן מסוים החקירות שהתבצעו בעזרת מקורות אוקולטיים מאפשרות לנו, לומר אלו ישויות מההיררכיות הגבוהות פעלו דרך בני אדם ככלים שלהם בכל אחת מהתקופות הללו. אל הנפש ההודית הקדומה, שיצרה את התרבות שבאה מיד לאחר הקטסטרופה האטלנטית, הישויות שאנו מכנים אנג'לוי, מלאכים, מזגו את כוחותיהם. ובהקשר מסוים זה נכון לומר שכאשר אדם מהודו הקדומה דיבר, כאשר נתן ביטוי למה שהיה פעיל בנפשו, זו לא האני שלו דיבר ישירות, אלא אנג'לוי, מלאך. בדרגה אחת גבוה יותר מהאדם, המלאך הוא הישות ההיררכית הקרובה ביותר אליו ולכן הוא יכול לדבר בצורה ישירה יותר. בהלך-הנפש של הדיבור של ההודי הקדום נמצאת עדות חזקה ביותר לאלמנט הזר שמגיע לאדם מכיוון המלאך, כהיותו הקשור ביותר לאדם ולכן מסוגל לדבר אליו בישירות הגדולה ביותר.

ביטוי ישיר זה היה פחות אפשרי עבור הישויות של ההיררכיות הגבוהות שדיברו דרך הנפשות של העם הפרסי הקדום, כיוון שהן היו ישויות בדרגה הגבוהה יותר – הארכאנג'לים [ארכי-מלאכים/מלאכי-עליון]. ומכיוון שישויות אלה עומדות שני שלבים גבוה יותר מהאדם, מה שהן הצליחו לבטא באמצעות כלים אנושיים היה רחוק יותר מהטבע המובנה שלהם מאשר מה שהמלאכים יכלו לבטא באמצעות ההודים הקדומים. כך, שלב אחר שלב, הכל הופך אנושי יותר. עם זאת, זרם זה מההיררכיות הגבוהות הוא רציף, בלתי פוסק. דרך נפשות העמים הבבלים, הכלדים, המצרים, ביטאו עצמן רוחות האישיות (הארכאי). מכאן שבתקופה זו הופעתה של האישיות בולטת ביותר, ומה שהאדם עדיין מסוגל להוציא מהכוחות הזורמים מטה אליו הוא לכן מה שמונח רחוק ביותר ממקורו, ונושא את החותמת המהותית של האנושי-אישי. וכך, ככל שהאבולוציה מתקדמת לתקופה המצרית-בבל, יש ביטוי מתמשך של המלאכים, הארכי-מלאכים (מלאכי-עליון) והארכאי (רוחות האישיות).

במיוחד אצל הפרסים הקדומים, אנו יכולים לראות באופן מדויק כיצד הייתה להם מודעות לכך שהארכי-מלאכים – הרוחות החשובות ביותר באותה תקופה – פעלו לתוך האורגניזם האנושי, על כל האורגניזם האנושי. ליתר ביטחון אסור לנו לקחת פרסי ממוצע כשמתארים את הזרימה מטה של הכוחות מההיררכיות. הכוחות זרמו מטה גם על הפרסי הממוצע, אך רק מי שהיו התלמידים הישירים של מעורר ההשראה של התרבות הפרסית העתיקה, של זרתוסטרא עצמו, היו מסוגלים לדעת כיצד זה קורה, לראות את המציאות. והם אכן היו בעלי ידע זה. כי תזכרו מתיאורים רבים שמסרתי מתורת זרתוסטרא, או ממסורות אקזוטריות, שלפי השקפתם של הפרסים הקדומים האלוהות הקדמונית, זרבנה אקארנה, [Zervana Akarana] גילה את עצמו דרך שני הכוחות המנוגדים, אורמוזד ואהרימן. הפרסים הקדומים היו בבירור מודעים לכך שכל מה שמגיע לידי ביטוי אצל האדם נובע מהמקרוקוסמוס, וכי התופעות של המקרוקוסמוס – לפיכך, במיוחד תנועות הכוכבים ותנוחתם – קשורות באופן מסתורי למיקרוקוסמוס, לאדם. מכאן שתלמידיו של זרתוסטרא ראו בגלגל המזלות את הביטוי החיצוני, את הדמות של זרבנה אקארנה, את המציאות הקדומה של חיים ואריגה דרך הנצח. אפילו עצם המילה "גלגל המזלות" ["זודיאק"] מזכירה את המילה זרבנה אקארנה. תלמידי זרתוסטרא ראו שנים עשר כוחות מתקדמים משנים-עשר כיווני גלגל המזלות, שישה מכוונים לכיוון הצד המואר של גלגל המזלות נחצים על ידי השמש ביום; ששת האחרים לכיוון הצד האפל – פנו, כפי שהם אמרו, לכיוון אהרימן. כך הגו הפרסים את הכוחות המקרוקוסמיים המגיעים משנים-עשר כיווני היקום וחודרים ופועלים אל תוך האנושות, כך שהם נוכחים באופן מיידי באדם. כתוצאה מכך, מה שהתגלה באמצעות פעולתם של שנים-עשר הכוחות היה צריך לחשוף את עצמו גם בצורתו המיקרוקוסמית, באינטליגנציה האנושית; כלומר, היה עליו לבוא לידי ביטוי גם במיקרוקוסמוס, דרך שנים עשר האמסאספנדים[3] (ארכי-מלאכים), ובאמת כהתגלות אחרונה של שתים-עשרה הישויות הרוחניות והמקרוקוסמיות האלה שכבר פעלו בתקופות קדומות, והכינו את מה שהגיע לבסוף לשלב האחרון של ההתפתחות בתקופת התרבות הפרסית.

זה לא אמור להיות מעבר לתחום הפיזיולוגיה המודרנית לדעת היכן נמצאים המקבילים המיקרוקוסמיים של שנים עשר האמסאספנדים. הם שנים-עשר העצבים העיקריים שעוברים מהראש; אלה אינם אלא צפיפות חומרית של מה שנבע באדם דרך ההזרמה של שנים עשר הכוחות המקרוקוסמיים. הפרסים הקדומים ציירו את שתים-עשרה הישויות הארכי-מלאכיות שפעלו משנים-עשר כיווני גלגל המזלות, פועלים אל תוך ראש האדם בשתים-עשרה קרניים, כדי ליצור בהדרגה את מה שכיום היא האינטליגנציה שלנו. באופן טבעי הם לא פעלו לתוך האדם בפעם הראשונה בתקופה הפרסית העתיקה, אך לבסוף הם פעלו בצורה כזו שנוכל לדבר על שתים עשרה קרינות קוסמיות, שתים עשרה קרינות ארכי-מלאכיות, אשר לאחר מכן נדחסו בראש האדם לשנים עשר עצבי-המוח העיקריים. וכמו שידע בעידן מאוחר יותר כולל את מה שכבר היה ידוע בתקופה קדומה יותר, כך גם הפרסים היו יכולים לדעת שרוחות בדרגה נמוכה יותר מהארכי-מלאכים פעלו בעבר בתקופה ההודית. הפרסים כינו את הישויות שבדרגה שמתחת לאמסאספנדים, "איזאדס" [Izads], והם מנו מהן 28 עד 31. אם כן, האיזאדס הן ישויות שמעוררות פעילות פחות נעלה, לפעילות הנפשית באדם. הן שולחות את קרניהן שמתאימות לעצבים 28 עד 31. כך שבזרתוסטראיזם יש לכם את הפיזיולוגיה המודרנית שלנו מתורגמת למונחים של הרוח המקרוקוסמית, בשנים-עשר האמסאספנדים וב-28 עד 31 איזאדס של היררכיה אחת נמוכה יותר.

עובדה אמיתית של התפתחות היסטורית היא, שמה שבאופן מקורי נראה רוחנית מוצג לנו כעת באמצעות ניתוח אנטומי; דברים שהיו נגישים בעבר לראיה על-חושית מופיעים בתקופות מאוחרות יותר בצורה מטריאליסטית. כאן מתגלה גשר נפלא בין זרתוסטראיזם, עם הרוחניות שלו, לבין הפיזיולוגיה המודרנית, עם המטריאליזם שלה. כמובן הגורל של הרוב הגדול של המין האנושי הופך זאת לבלתי נמנע שרעיון כזה כמו הקשר בין האמסאספנדים הפרסיים והאיזאדס לבין מערכת העצבים שלנו ייחשב כשיגעון, בייחוד על ידי מי שחוקר את הפיזיולוגיה המטריאליסטית של ימינו. אך אחרי הכל, יש לנו הרבה זמן, שכן התקופה הפרסית תסוכם במלואה רק בתקופה השישית שתגיע לאחר תקופתנו. אז, לראשונה, התנאים השוררים יאפשרו לדברים כאלה להיות מובנים לחלק גדול מהאנושות. לכן עלינו להסתפק בעובדה שכיום אפשר לתת רק רמזים כחלק מהשקפת מדע-הרוח. ויש לתת רמזים שכאלה אם ברצוננו לדבר על תפיסה רוחנית-מדעית של העולם במובן האמיתי, ותשומת לב נקראת, לא רק בביטויים כלליים, לעובדה שהאדם הוא העתק מיקרוקוסמי של המקרוקוסמוס.

גם באזורים אחרים היה ידוע שמה שבא לידי ביטוי אצל האדם זורם מבחוץ. לדוגמה, בתקופות מסוימות של המיתולוגיה הגרמנית מוזכרים שנים עשר נחלים הזורמים מניפלהיים למוספלהיים. אין להבין את שנים-עשר הנחלים במובן הפיזי-חומרי, אלא הם מה שנראה בראיה רוחית כזרימת סוג של השתקפות מהמקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס האנושי, האדם הנע על פני האדמה ואשר על התפתחותו להגיע באמצעות כוחות מקרוקוסמיים.

עם זאת יש להדגיש כי כיום יש לראות בזרמים אלה זרמים אסטרליים, ואילו בתקופה האטלנטית, שהגיעה מיד אחרי למוריה, ובלמוריה עצמה, אפשר היה לראות בהם זרמים אתריים. כך כוכב לכת הקשור לאדמה, אך מייצג שלב התפתחות מוקדם יותר, חייב לחשוף תופעה דומה. כפי שמרחוק ניתן לעיתים לראות דברים שבמבט מקרוב חומקים מהתבוננותנו, מכיוון שמה שאנו רואים מחולק לפרטים, כך במקרה של כוכב הלכת הדומה לאדמה, אפשר להתבונן בשנים עשר הזרמים הללו כאשר הכוכב מספיק רחוק ועובר שלבים קודמים של התפתחות כמו אלה שעברו על אדמתנו, יתכן, אפילו בימינו.

למען האמת, הם לא ייראו ממש כמו פעם כשהם הופיעו על פני האדמה. מרחק הוא גורם חשוב, שכן אם לדוגמה אתם עומדים באמצע נחיל יתושים, אינכם רואים את הנחיל עם גווני הצפיפות השונים; אלה נתפסים רק כשרואים את הנחיל ממרחק מסוים. מה שאמרתי זה עתה נמצא בשורש התצפיות של מה שמכונה "תעלות" מאדים. זהו עניין של זרמי כוח מסוימים אשר תואמים לשלב קדום יותר של האדמה[4] ומתוארים במיתוסים הגרמאניים הקדומים כזרמים הזורמים מניפלהיים למוספלהיים. מטבע הדברים מבחינת הפיזיולוגיה האקדמית המודרנית והאסטרונומיה זוהי כפירה מובהקת, אך מדעים אלה יצטרכו להיכנע לעריכה רבה מחדש במהלך אלפי השנים הבאות.[5]

כל הדברים האלה מראים לנו איזו חכמה עמוקה טמונה באמרה הפשוטה: המיקרוקוסמוס האנושי הוא סוג של דימוי של המקרוקוסמוס. אמרות כאלה עצמן מעידות כי המילים נוגעות ישירות באוצרות החוכמה העמוקים ביותר. האמירה כי האדם הוא מיקרוקוסמוס ביחס למקרוקוסמוס יכולה להיות סתם ביטוי של מה בכך, אך אם נבין אותה נכון אזי נראה שהיא מגלמת בתוכה מספר גדול מאוד של אמיתות מוגדרות. כל זה נאמר על מנת לציין בפניכם את תצורת הנפש באיש התרבות הפרסית הקדומה; במיוחד באישים המובילים הייתה תחושה חיה של הקשר של האדם למקרוקוסמוס.

אחרי הישויות שאותן כינינו ברצף שלהן כמלאכים, ארכי-מלאכים ורוחות האישיות שפעלו עד לתקופת התרבות הבבלית-מצרית, הגיעה התקופה היוונית-לטינית המדהימה שהביאה במיוחד לידי ביטוי את האישיות ככזו, את אריגת האני באני. גם שם ישויות מסוימות באו לידי ביטוי – רוחות הצורה, שהן שלב אחד גבוה יותר מרוחות האישיות. אך הביטוי של אותן רוחות צורה היה שונה מזה של רוחות האישיות, הארכי-מלאכים והמלאכים. איך רוחות האישיות, הארכי-מלאכים והמלאכים באו לידי ביטוי בתקופה הפוסט-אטלנטית? הן פעלו לטבעו הפנימי של האדם. המלאכים פעלו כהשראתם של ההודים הקדומים; הארכי-מלאכים באופן דומה אצל הפרסים הקדומים, אך כאן השפעת האלמנט האנושי כבר התייצבה במידה רבה יותר. רוחות האישיות עמדו מאחורי נפשם של המצרים, דוחקות בהן להקרין את הרוחניות למישור הפיזי. רוחות הצורה מתגלות בצורה אחרת. הן באות לידי ביטוי מלמטה כלפי מעלה כרוחות חזקות בהרבה שאינן תלויות בשימוש באדם רק ככלי; הן מתגלות בממלכות הטבע שסביבנו, בתצורה של ישויות הממלכות המינרליות, הצמחיות ובעלי-החיים. ואם על האדם לזהות את רוחות הצורה בהתגלותן, עליו להפנות את מבטו כלפי חוץ, עליו להתבונן בטבע ולחקור את מה שנרקם בו על ידי רוחות הצורה. כתוצאה מכך בתקופה היוונית, כאשר ההתגלות החשובה ביותר הוא זו של רוחות הצורה, האדם לא מקבל שום השפעה ישירה כמקור השראה. השפעתן של רוחות הצורה פועלת ממרחק רב יותר כך שהאדם נמשך על ידי עולם החושים החיצוני; חושיו מכוונים בשמחה ובהנאה לכל מה שנפרש סביבו, והוא מנסה לעבד ולשכלל אותו. כך רוחות הצורה משכו את האדם מבחוץ. אחת מרוחות הצורה העיקריות היא הישות המצוינת כיהווה או יהוה. למרות שיש שבע רוחות צורה והן פועלות בממלכות הטבע השונות, לבני אדם בתקופה הנוכחית יש יכולת תפיסה רק עבור הרוח האחת, יהוה. אם נשקול כל זאת, יהיה ברור לנו שעם הגישה של התקופה הרביעית האדם ננטש פחות או יותר על ידי הכוחות המנחים הפנימיים הללו, על ידי המלאכים, הארכי-מלאכים ורוחות האישיות, ומפנה את המבט כולו אל העולם החיצוני, אל האופק הפיזי בו רוחות הצורה מתגלות. הן כמובן היו כבר נוכחות מאחורי העולם הפיזי בתקופות קדומות יותר, אך הן לא הכניסו עצמן להכרה האנושית. רוחות הצורה פעלו בתקופה שלאחר האסון האטלנטי; הן פעלו בממלכות הטבע, בחוקים הנוגעים לרוח ולמזג האוויר, בחוקי הצמחים, בעלי-החיים והמינרלים. הן פעלו גם בזמנים קדומים יותר. אך האדם עדיין לא כיוון את מבטו אל מה שבא לפגוש אותו באופן חיצוני, שכן הוא קיבל השראה כלפי פנים משאר הרוחות האחרות. תשומת ליבו הוסטה מהעולם החיצוני.

כיצד ניתן להסביר זאת? באיזו מובן נבין את העובדה שטוענים שהשפעתן של ההיררכיות האחרות הללו, הנמצאות בדרגה נמוכה יותר מרוחות הצורה, היא כה דומיננטית מול הפעילות הקיימת של רוחות הצורה? זה קשור לתקופה מוגדרת בהתפתחות האדמה בכללותה. לראייה העל-חושית המביטה לאחור אל העבר בעזרת הכרוניקה האקאשית, דברים אלו מציגים מראה שונה לחלוטין מהתמונות הספקולטיביות המבוססות על הנתונים הגאולוגיים של ימינו. כשאנו חוזרים לאחור לפני פעילותן של רוחות האישיות בתקופה הכלדית, לפני זו של הארכי-מלאכים בפרס הקדומה ושל המלאכים בתקופה ההודית הקדומה, אנו מגיעים לתקופה שהאסון האטלנטי היה בשיאו. אנו מוצאים את דרכנו בהדרגה לתנאים שרווחו אז. זהו הזמן אליו מתייחסות אגדות המבול הקיימות בקרב העמים השונים, אך תמונתן היתה שונה מאוד מזו שציירו ההשערות של הגיאולוגיה המודרנית. בתקופות אטלנטיות קדומות עוד יותר, שוב הייתה התמונה שונה לגמרי. האדם היה ישות המסוגלת להשתנות. לפני הקטסטרופה הזו כל פני האדמה היו שונים מכל מה שניתן לדמיין בימינו. אתם יכולים בהחלט להעלות על הדעת שבאותה תקופה ההיררכיות הרוחניות פעלו בתוך האדמה ביתר שאת.

בין ההשפעות הישנות בתקופה האטלנטית לבין אלה של הפוסט-אטלנטית, הייתה תקופת גבול שהאסון האטלנטי מילא אותה – מאירועים אלה פני האדמה השתנו לחלוטין ביחס לחלוקת המים והיבשה. תקופות כאלה ושינויים הנובעים מהן קשורים לתהליכים אדירים בקבוצות הכוכבים, מיקומם ותנועתם של הגופים הקוסמיים הקשורים לשמש. למעשה, תקופות כאלה באבולוציה של האדמה נקבעות ומכוונות מהמרחב המקרוקוסמי. זה היה מוביל רחוק מדי אם הייתי מנסה לתאר בפניכם כיצד תקופות רצופות אלה מכוונות ומווסתות על ידי מה שמכונה באסטרונומיה המודרנית ההתקדמות של שוויון היום והלילה. זה קשור למיקום ציר האדמה ביחס לציר האקליפטיק,[6] עם תהליכים אדירים בקבוצות הכוכבים של גופים שמיימיים שכנים; יש זמנים מוגדרים שבהם, בגלל המיקום המסוים של ציר האדמה ביחס לגופים האחרים במערכת הקוסמית, ההתפלגות של חום וקור על פני אדמתנו משתנה באופן קיצוני. מיקום זה של ציר האדמה ביחס לכוכבים הסמוכים גורם לתנאי האקלים להשתנות. במהלך של בערך מעל 25,000 שנה, ציר האדמה מתאר סוג של תנועה חרוטית או כדורית, כך שהתנאים שעברו על האדמה בזמן מסוים יעברו שוב, בצורה שונה ואכן בשלב גבוה יותר, לאחר 25,000 עד 26,000 שנה. אבל בין תקופות זמן גדולות אלה יש תמיד תקופות קצרות יותר. התהליך אינו מתקדם ברציפות מוחלטת, בלתי משתנה, אלא כך שבאופן משמעותי שנים מסוימות הן נקודות מכריעות, בזמנים שבהם מתרחשים התרחשויות חשובות. וכאן, מכיוון שיש לזה חשיבות מהותית בהתפתחות ההיסטורית כולה של האנושות הארצית, עלינו להצביע במיוחד על העובדה שבאלף השביעי לפני כריסטוס הייתה תקופה אסטרונומית חשובה במיוחד – חשובה מכיוון שבתיאור קבוצת הכוכבים שמובא על פי המיקום היחסי של ציר האדמה לכוכבים הסמוכים, הגיעו תנאי האקלים על פני האדמה לשיא באסון האטלנטי. זה קרה בין ששת אלפים לבין שמונת אלפים שנים לפני תקופתנו והשפעותיו המשיכו לאורך תקופות ארוכות. כאן נוכל רק להדגיש את הנכון, בניגוד לפרקי הזמן הפנטסטיים המוזכרים, שכן אירועים אלה שוכנים הרבה פחות מאחורינו ממה שמקובל לחשוב. בתקופה זו התנאים המקרוקוסמיים פעלו לתוך הפיזי כך שהביאו את הזעזועים הפיזיים האדירים של האסון האטלנטי, ששינו לחלוטין את פני האדמה. זו היה השינוי הפיזי הגדול ביותר מכולם, הפעולה הדרסטית ביותר של המקרוקוסמוס על האדמה הפיזית. מכאן שההשפעה מהמקרוקוסמוס על רוח האדם באותה תקופה הייתה הנמוכה ביותר; אם כן, התהליך סיפק הזדמנות לישויות ההיררכיות הפחות חזקות להתחיל להפעיל על האדם השפעה רבת עוצמה, אשר לאחר מכן חלפה בהדרגה.

וכך כאשר רוחות הצורה פעלו בעוצמה רבה כדי לחולל מהפכה בפיזי, היה להן פחות זמן לפעול גם על רוח האדם, והתוצאה היתה שהפיזי נעלם מתחת לרגליו של האדם. אך מצד שני, דווקא בתקופת האסון האטלנטי הועברו בני האדם באופן המושלם ביותר לתוך עולמות הרוח ורק בהדרגה מצאו את דרכם שוב לעולם הפיזי בתקופה הפוסט-אטלנטית. עכשיו כשאתם מדמיינים לעצמכם שבזמן ההוא – בין ששת אלפים לשמונת אלפים שנים לפני התקופה הכריסטיאנית – הופעלה ההשפעה הכי פחותה על הרוח האנושית וההשפעה החזקה ביותר על התנאים הפיזיים של האדמה, לא יהיה לכם קשה לקבל את זה שיכולה להיות נקודת זמן נוספת שבה המצב ההפוך מתרחש: כאשר אלו המודעים לעניין זה חוו את היפוך התנאים הללו – כלומר, ההשפעה הפחותה ביותר על הפיזי וההשפעה הגדולה ביותר על רוח האדם, במיוחד של רוחות הצורה. באופן היפותטי ניתן להעלות על הדעת שייתכן שישנה נקודה בהיסטוריה בה התרחש אירוע הפוך מהאסון הגדול באטלנטיס. כמובן שזה לא יורגש כל כך בקלות, שכן האסון האטלנטי, כאשר חלקים של היבשה עצמה נמחקו, אמור להיות אירוע בולט מאוד עבור אנשים מהתקופה הפוסט-אטלנטית שלנו, עם נטייתם החזקה לפיזי. הרושם יהיה פחות חי כאשר רוחות הצורה מפעילות השפעה רבת-עוצמה על האישיות האנושית ומשפיעות רק מעט על המתרחש בעולם החיצוני. נקודת הזמן שבה תנאי זה הופיע – שמטבע הדברים פחות נתפס על ידי האדם – היה בשנת 1250 אחרי הספירה. השנה 1250 חשובה ביותר בהיסטוריה.[7] היא נפלה בתקופה שאפשר לאפיין אותה בקצרה כך.

רוח האדם חשה כאילו היא נאלצת לבטא בדיוק רב ככל האפשר כיצד הנפש והלב יכולים להסתכל כלפי מעלה אל הישויות האלוהיות שמעל להיררכיות האחרות, כיצד האדם מבקש להגיע לידי יחס עם הישויות האלו, שנתפסו בעיקר כאחדות, ראשית דרך יהוה, ואז דרך כריסטוס, וכיצד כל הידע האנושי נהיה שימושי על מנת לחשוף את המיסתורין של ישוע כריסטוס. זו הייתה נקודת זמן המותאמת במיוחד להובלת האנושות אל המיסטריות שבאות לידי ביטוי ישיר בקשר של הרוח עם פועלו של הטבע. מכאן אנו רואים ששנת 1250 הייתה נקודת המוצא של עיבוד גדול ומפורט של מה שהיה קודם לכן רק עניין של אמונה וניחוש: זו הייתה נקודת המוצא של הסְכוֹלַסְטִיצִיזְם,[8] שמוערך מאוד בימינו. זו הייתה גם נקודת המוצא של הגילויים שמצאו ביטוי ברוחות כמו אגריפה מנטשהיים,[9] ואשר השפיעו עמוקות על הרוזנקרוצריזם. זה מראה שאם ברצוננו לחפש את הכוחות העמוקים יותר של ההתפתחות ההיסטורית, עלינו להעריך מצבים שונים למדי מאלו שמוכחים באופן חיצוני. למעשה, מאחורי הדברים שדיברתי זה עתה מסתתרים גם הכוחות הפועלים, למשל, בגלים ובהתפתלויות של מסעות הצלב. כל ההיסטוריה האירופית, ובמיוחד שטף ההתרחשויות בין מזרח למערב, ניתן לייחסה אך ורק לעובדה שכוחות פועלים מאחורי האירועים, כפי שהסברתי כעת.

אם כן, אנו יכולים לומר: ישנן שתי נקודות זמן, האחת מסומנת על ידי זעזוע גדול במישור הפיזי החיצוני והשנייה על ידי שינוי באופי של כל מה שהדהד פעם בסודיות המיסטריות. אך עלינו לזכור כי בכל העניינים הללו ישנם שוב חוקים אחרים החוצים את החוקים העיקריים. מכאן שנוכל להבין שבתקופה זו טמונה נקודת המוצא עבור התגלויות גדולות. שתקופה זו תואמת לחלוטין את הופעתו של אדם כמו יוליאן הכופר, שבעבר קיבל השראה במיסטריות האלוסיאניות. באותה תקופה הוא נחשף להתגלויות שהגיעו מרוחות הצורה. אבל ההתחלה הראשונית של השפעה רבת-עוצמה פועלת תמיד למשך תקופה של בערך ארבע מאות שנים, ואז היא מתחילה להיחלש והזרמים מתחילים להיפרד. מכאן שההשפעה הסופית של מה שנתפס באותה תקופה כמציאות רוחנית מאחורי גילויי הטבע הייתה שבני אדם שכחו את הרוח ושמו לב רק לגילויי הטבע. זוהי המנטליות המודרנית. טיכו ברהה הוא אחד האחרונים מבין אלה שעדיין תפסו את מציאות הרוח מאחורי העובדות המרכיבות את מדעי הטבע החיצונים. טיכו ברהה היה אישיות נפלאה באמת, כי דרך שליטתו העליונה באסטרונומיה החיצונית הוא גילה אלפי כוכבים, ובאותה עת היה לו ידע פנימי כה עמוק על השפעת כוחות הרוח שהוא יכול היה להדהים את כל אירופה על ידי האומץ לחזות את מותו של הסולטאן סולימאן. אנו רואים כיצד מתוך ידע טבע הרוח, המתחיל להופיע בשנת 1250 ומודגם ברוחות כמו אגריפה מנטשהיים, עולה בהדרגה מה שמאוחר יותר מסתכם רק בתפיסת גילויי הטבע החיצוני; ואילו הפנימי, הרוחני, נשאר באותו זרם מסתורי המוכר לנו כרוזקרויצריזם. ואז שני הזרמים זורמים הלאה.

אכן ראוי לציון איך תהליך זה מראה את עצמו באישיות ממשית. פעם, סמוך לתחילת התנועה הגרמנית שלנו, הסבתי את תשומת לבכם כיצד באישיות של המאה ה-15 נראה המשך של תנועה רוחנית שעדיין קשורה בידע מסוים של הטבע, ואיך אז הרוחנית מושלכת הצידה והמהלך הבא הוא רק חיצוני. אנו יכולים לעקוב אחר זה במקרה של אינדיבידואליות יחידה: ניקולאוס קוסנוס.[10] עצם הקריאה ביצירותיו – ואפשר לעשות הרבה מעבר לקריאה – מראה בבירור שהוא שילב חזון רוחני נוקב ביותר עם ידיעת הטבע החיצוני, במיוחד במקום שידע זה לבוש בצורות מתמטיות. ומכיוון שהוא תפס כמה קשה זה היה, בעידן שהתקדם יותר ויותר לעבר לימוד חיצוני, הוא קרא לעבודתו עם ענווה הפותחת תקופה חשובה ביותר: Docta Ignorantia, "בוּר מלומד." הוא כמובן לא התכוון לרמוז שהוא בעצמו היה אידיוט מוחלט, אלא שמה שהיה לו לומר היה מעל לרמה של מה שהתפתח רק כלימוד חיצוני. מאוד אופנתי בימינו להשתמש בקידומת, אנו יכולים לומר: "בּוּר מלומד". הוא כמובן לא התכוון לרמוז שהוא בעצמו היה אידיוט מוחלט, אלא שמה שהיה לו לומר היה מעל לרמה של מה שהתפתח רק כלימוד חיצוני. מאוד אופנתי בימינו להשתמש בתְארים, אנו יכולים לומר: בּוּר מלומד זה הוא "סוּפר-מלומד". ואז, כידוע, הוא נולד מחדש – זה היה מקרה של התגשמות מהירה מאוד – כניקולאוס קופרניקוס[11] אותה הישות שחיה בניקולאוס קוסנוס המשיכה לפעול בניקולאוס קופרניקוס. אבל אתם יכולים לראות עד כמה המנטליות האנושית התקדמה באותה תקופה לכיוון הפיזי, שכן עומק הידע שברשותו של ניקולאוס קוסנוס יכול היה לפעול בקופרניקוס רק באופן כזה שהוא ייצר את תוכנית הקוסמוס החיצוני, הפיזי. הידע שחי בניקולאוס קוסנוס סונן; הרוחניות נעלמה והושלכה מחדש במונחי המדע החיצוני. יש לנו שם המחשה תמונתית של איך פעל הדחף האדיר הזה בתקופה קצרה משנת 1250, שהיתה נקודת הזמן המרכזית שלו. מה שזרם לאדמה שלנו בנקודת זמן זו פעל בדרכו שלו. זה פעל בתוך שני זרמים, שאחד מהם חומרני ויהפוך להיות יותר ויותר כזה, ואילו השני שואף לרוחניות, ובא לידי ביטוי בעיקר במה שאנו מכירים כהתגלות הרוזנקרויצרית, שזרמה בעוצמה הגדולה ביותר מנקודת מוצא זו ממש, למרות שהיתה כמובן הכנה קודמת.

ובכן אתם רואים שיש תקופה מסוימת הנמשכת כששת אלפים עד שמונת אלפים שנים, במהלכה עוברת האבולוציה של האדמה דרך מעגל חשוב ביחס לעובדות ההיסטוריות בהן שזורה התפתחות האדם. מחזורים כאלה שוב מצטלבים על ידי אחרים, מכיוון שכוחות תקופתיים מהסוגים המגוונים ביותר פועלים בהתפתחות אדמתנו. רק כשאנו מנתחים ובודקים את הכוחות המסוימים ואת הצורות שלהם – רק אז באמת נוכל להבין כיצד הדברים מתרחשים על פני האדמה באמצעות כל הכוחות והחוקים האלה שמקדמים את האנושות ומשפיעים על התקדמות האדם. אתם גם יודעים שבמאה שלנו, אך בנביעה מזרם אחר, ישנה נקודת זמן חשובה המצוינת במחזה המיסתורין הרוזנקרויצרי 'שער ההתקדשות': החזרה של הראיה לתוך העולם האתרי וההתגלות של כריסטוס בעולם זה.[12] אבל זה שייך לזרם אחר – אני מדבר עכשיו יותר על כוחות הפועלים בתוך הבסיס הרחב של התרחשויות היסטוריות.

אם אנו רוצים להבין את ההתרחשויות במלואן, עלינו גם לקחת בחשבון שנקודות כה חשובות באבולוציה קשורות תמיד למיקומים מסוימים של הכוכבים, ושבשנת 1250 ציר האדמה היה במצב מוגדר ולכן היה קשור בדרך מסוימת אל מה שמכונה הציר הקטן של האקליפטיק. כאשר אנו לוקחים בחשבון את העובדה שמה שקורה על פני האדמה נוצר על ידי תנאים שמיימיים גדולים, אזי אפילו אקלים חיצוני מראה לנו שחלוקה והבדלה נוספים מתרחשים בתחום האדמה עצמה. מכיוון שהכוחות פועלים בצורה מסוימת מהקוסמוס, האדמה מוקפת על ידי האיזור החם, ואז האיזור הממוזג, ואז האיזור הארקטי. ניתן לקחת זאת כסוג של דוגמה כיצד מה שמביא להתרחשויות רוחניות, דרך השמש וגורמים אחרים, משפיע על המישור הפיזי. אבל יש שוב הבחנה על האדמה עצמה; באיזור החם האקלים בקרקע הנמוכה אינו דומה לזה שבגבהים, שם יכול להיות קר מאוד. מכאן שבאותו קו רוחב יש חלוקה שונה למדי של תנאי אקלים שניתן לצפות בהם באפריקה, נניח, בהשוואה לאמריקה. יש גם משהו בהתפתחות הרוחנית המאפשר השוואה עם בידול מסוג זה; שכן באמת נכון שבתקופות שבמהלכן שלט ברוב האדמה אופי ברור בגלל מערכת קבוצת כוכבים, ששינויים, תנאים מיוחדים, התרחשו בפעילותן של ישויות רוחניות ובנפשם של בני האדם.

יש לכך חשיבות רבה, מכיוון שמדי פעם יש כמובן לדאוג לעתיד הרחוק. תארו לעצמכם – באופן טבעי נאמר זאת בצורה היפותטית – שההנהגה החכמה של העולם הייתה מחויבת לומר לפני אלפי שנים: יש מספר נפשות שחייבות להיות מוכנות בכדי לבצע משימה כזו או אחרת בהתגשמויותיהן הבאות. במקרה כזה, יש ליצור קשרים כך שאולי קבוצה קטנה של אנשים שעברו אירוע די מוגדר, בהתגשמות יחדיו בפינה קטנה של האדמה, תוכל לעבור התנסות שבאותה עת מסוימת אולי נראית לא חשובה. אבל כשאנו קולטים כיצד אנשים כאלה, שהצטופפו יחדיו באיזור קטן, נפוצו לכל עבר בהתגשמויותיהן הבאות, והפכו לאפקטיבי עבור האנושות כולה את מה שהם קיבלו כשהם חיו באיזור קטן זה – אז העניין מקבל היבט שונה מאוד. וכך אנו יכולים להבין שבזמנים שבהם לאופי הכללי של האנושות יש איכות מוגדרת מסוימת, משהו מפתיע מאוד יכול להופיע בחלקים נפרדים של הציביליזציה, משהו שהוא לגמרי שונה מן האופי הנפוץ. אני אתן לכם דוגמה לכך, מכיוון שזה מונח קרוב לזמננו.

בסטינטל, ליד שטרסבורג, התגורר אוברלין.[13] הפסיכולוג והחוקר הגרמני בעל החשיבה העמוקה, ג. ה. פון שוברט, התייחס אליו לעיתים קרובות. אוברלין זה היה אישיות יוצאת דופן והיתה לו השפעה מוזרה על אנשים. הוא היה רואה רוחי – אני יכול לרמז על כך רק בקצרה – ואחרי שאיבד את אשתו מוקדם יחסית, הוא הצליח לחיות באחדות עם האינדיבידואליות שלה כמו עם אדם חי. יום אחר יום הוא רשם הערות לגבי מה שקורה בעולם בו שכנה כעת אשתו; הוא גם סימן זאת במפה של השמיים והראה אותה לאנשים שהתאספו סביבו, כך שלמעשה קהילה שלמה חלקה את החיים שאוברלין ניהל עם אשתו המנוחה. דבר כזה הוא מוזר ולא במקומו במאות ה-18 ו ה-19; אבל אם תיקחו בחשבון את מה שאמרתי, תבינו מה זה מבשר. דברים כאלה כמו שנחשפו בפני אוברלין הם מהמשמעותיים בתחום זה בזמנים המודרניים. אולי אזכרתי לכם שיש לנו כעת יצירה ספרותית והיסטורית יפה ביותר העוסקת באוברלין ובפרשות אלה: זוהי הנובלה של פריץ לינהרד.[14] אתם תמצאו שזו קריאה מעוררת במיוחד, ביחס לא רק לדמות כומר זה, אלא גם לתנאי התרבות של אותם ימים. דברים כאלה, שניתן בקלות לזלזל בהם ולהתייחס אליהם כאל מקריות, מסוגלים להראות לנו כיצד התרחשות מסוג זה פוגעת באבולוציה, כיצד היא יכולה להשפיע על כל תהליך האבולוציה של האנושות. שכן בני האדם שהושלכו יחדיו בנסיבות שכאלו, ומתכנסים סביב אישיות של דמות כה מרכזית, עתידים לבצע משימות מסוימות בהתגשמויות מאוחרות יותר.

אתם רואים – וזה מה שרציתי להביא לפניכם היום – כיצד החדירה המקרוקוסמית הגדולה מהיקום הנרחב לתוך נפשותיהם של בני האדם קשורה עם מה שיכול להתרחש בזירה זעירה. אך הדברים האלה הופכים להיות מעניינים במיוחד אם אנו מחברים אותם עם חוק אחר, עם נקודות צומת באבולוציה כמו שהייתה שנת 1250. באותה תקופה הייתה החדירה החזקה ביותר האפשרית לתוך נפשם של בני האדם – ולא מבחינים בכך כל כך בקלות כמו הזעזוע של היבשות. במהלך הקטסטרופה האטלנטית רוחות הצורה פעלו מעט מאוד בנפשם של בני האדם כך שההיררכיות הצעירות יותר החזיקו את השטח באותה תקופה. כך הופצו הפעילויות של דרגות ישויות ההיררכיות השונות. וזה חשוב לדעת ששוב בתנועות מחזוריות אלה גוברים חוקים מסוימים של עלייה וירידה. ציינתי משהו מזה כשאמרתי שבשנת 1250 היתה תנופה ואז נסיגה שבאה לידי ביטוי בזרם המטריאליסטי. ניתן להבחין לעיתים קרובות בדברים כאלה. ומעניין לשים לב כיצד מחזורי עלייה וירידה מתחלפים לסירוגין בהיסטוריה של האנושות.

———————————————————————————————

  1. ראו בנספח בסוף הספר.
  2. ראו את הספר מאת רודולף שטיינר: ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל ושל האנושות, הרצאות 2 ו-3 – GA15 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  3. Amshaspands – ראו רודולף שטיינר: נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית, הרצאה 1. GA60 19.1.1911. – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  4. ראו מאת רודולף שטיינר: ההיררכיות הרוחניות ופועלן בעולם הפיזי – GA110, הרצאה 8, 17.4.1909 – יצא לאור בעברית בהוצאת כחותם: "מאדים הוא חזרה על הירח הקדום והוא עומד באותו מסלול שבו עמד הירח הקדום…" ראו גם את האינדקס של ארנסון למחזורי ההרצאות של רודולף שטיינר, כרך 2, עמוד 181: "המאדים של היום הופיע כאשר האדמה חזרה על הקיום של הירח הקדום. מה שהפריד ביניהם ונשאר מאחור בשלב זה של חזרה הוא המאדים של היום."
  5. ראו רודולף שטיינר: חג השבועות הכריסטיאני: מקומו בלימוד של הקארמה (הרצאה שניתנה בדורנאך, 4.6.1924) "…המדע הפיזי של היום מנסה למצוא גם ביקום כל דבר שנמצא על האדמה. אך הארגון הפיזי אינו נמצא כלל ביקום. האדם מתחיל עם הארגון הפיזי שלו: ואז יש לו את האתרי והאסטרלי. מצד שני, היקום מתחיל עם האתרי. שם בחוץ בקוסמוס הפיזי לא נמצא בשום מקום. הפיזי נמצא רק על האדמה וזה רק רעיון ריק ודמיוני לדבר על משהו פיזי ביקום הרחוק…"
  6. Ecliptic – מישור המילקה – מלשון ליקוי; בלועזית: אֶקְלִיפְּטִיקָה; זהו המישור הגיאומטרי המכיל את מסלול האדמה סביב השמש. מסלוליהם של כוכבי הלכת ומרבית גרמי השמיים האחרים במערכת השמש נמצאים קרוב מאוד למישור המילקה וגם הם מקיפים את השמש באותו הכיוון.
  7. ראו רודולף שטיינר: ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל ושל האנושות – הרצאה 2 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  8. סְכוֹלַסְטִיקָה או סְכוֹלַסְטִיצִיזְם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותיאולוגים כריסטיאניים באירופה.
  9. אגריפה מנטשהיים 1535-1486, סופר, רופא ופילוסוף גרמני. נמשך אחרי תורת הקבלה. חייו מלאים הרפתקאות ונדודים בכמה מארצות אירופה. בספרו "על הפילוסופיה הנסתרת" הוא דן על שלושת העולמות שברא האל יש מאין: עולם ארבעת היסודות, עולם הכוכבים והעולם המושכל, או עולם המלאכים. ראו גם: רודולף שטיינר, שחרור החשיבה, עיונים בפילוסופיה של תומאס אקווינס. GA74. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  10. 1464-1401 Nicolaus Cusanus
  11. (Nicolaus Copernicus 1543-1473). ראו רודולף שטיינר: החיים בין מוות ללידה מחדש ביחס לעובדות הקוסמיות. הרצאה 5.
  12. ראו רודולף שטיינר: שער ההתקדשות – יצא לאור בעברית, יחד עם יתר שלושת המחזות, בהוצאת סופיה. ראו סצנה 1 עמוד 19 בתרגום העברי של עמוס בן-אהרון:

    "… עמנואל חי פעם על האדמה,

    ותולדת אותם חיים הייתה,

    שמרחף הינו בדמות של נפש,

    מקיף התהוותו של האדם.

    הוא התאחד

    עם הוויית הרוח של האדמה.

    בני-האדם עוד לא יכלו לחְזות בו,

    בביטויו בהוויה הזו,

    שכן חסרו להם עיני הרוח,

    שיתפתחו רק בעתיד.

    אולם קרוב הוא העתיד הזה

    ובו נועד אדם להיות

    ניחן בראייה החדשה.

    מה שחזו חושים אי-אז

    בימי חיי-הארץ של עמנואל,

    בו יחזו הנפשות, כשבקרוב

    יבוא הזמן למילואו."

  13. יוהן פרידריך אוברלין. כומר פרוטסטנטי בסטינטל.
  14. אודרלין. נובלה מאת פריץ לינהרד Fritz Lienhard. (שטוטגרט, 84 ED TH, 1920)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.