היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?
רודולף שטיינר
סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57
תרגם מאנגלית: עלי אלון
הקלדה ועריכה : דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
12.3.1909 הרצאה מספר 14
החידה ב’פאוסט’ של גיתה – אזוטרי
באחד הניסוחים שאותו רצה לתת גיתה ל’פאוסט’ שלו, בחלק השני, בסוף המערכה השלישית, צריך היה מפיסטופלס, שבאותה המערכה מופיע עם מסיכה של הפורקיות, צריך היה לצעוד לפני הכבש, לתת למסכה ליפול, לרדת מהנעלים המוגבהות ולהשמיע מין אפילוג. הכוונה היתה, כפי שאומרת לנו ההערה מאותה הסצינה, שנשארה כעת ללא משמעות, שבאותו האפילוג צריך היה לבוא הרמז על האופן כיצד יש לחפש את הדמות האחרונה של פאוסט. המילים, אותן צריך היה להשמיע מפיסטופלס כאילו בתור פרשן, לא נמצאות ב’פאוסט’ אבל הן נשתמרו כתובות בדף בעיזבונו של גיתה. באופן רווי הומור מחפש כאן גיתה דרך פיו של מפיסטופלס לרמוז על כך כיצד בעצם צריך הקהל להתייחס אל ה’פאוסט’ שלו.
המילים הללו ראויות לתשומת-לב, וביחס מסוים צריך העיון של היום להתנהל באותה הרוח. הן קשורות לאופוריות, שנולד באופן כמו רוחי, מיד לאחר לידתו קופץ ומנתר ומשמיע את ‘המילה’ וכך מתקשרות אותן המילים:
“די, אתם רואים אותו, אם זה כאן הדבר הרבה יותר גרוע
מאשר על הבימה הבריטית, היכן ילד קטן
עולה בגידולו בהדרגה לגיבור.
כאן הדבר הוא עוד יותר מרשים: כמעט שהולידו
אותו, אז הוא גם נולד.
הוא כבר קופץ ורוקד ומסייף! אם
מגנים זאת רבים, אז אחרים חושבים
שהדבר הוא לא כה פשוט
ובהבנה יותר גסה, מאחוריו מסתתר משהו.
מריחים כאן מיסטריות, אולי גם
מיסטיפיקציות, אלמנט הודי וגם מצרי,
ומי שֶלָש נכון את זה ביחד,
מזווג ביחד, מתחשק לו להתנועע אנה
ואנה מהצד האטימולוגי, הוא האדם הנכון.
אנו אומרים את זה גם, ותכליתנו העמוקה
תהיה, להיות תלמיד נאמן לסימבוליקה החדשה.”
רשאים לומר שכל הסבר כזה, הבונה על יסוד מסורת עתיקה, נדחה ישירות. לעומת זה נדרש דווקא הסבר מעומקי חיי הרוח. לפיכך מדבר מפיסטופלס גם:
“אנו גם אומרים את זה, ומתוך תכליתנו העמוקה יהיה תלמיד נאמן לסימבוליקה החדשה.”
מי שמתעמק בקריאה בחלק השני של ה’פאוסט’ יודע שגיתה עשיר בכל הנוגע ליצירת מילים באותו הפיוט ומשום כך אל ניפגע ממה שלכאורה מנוגד לגרמטיקה. כאן באותו המשפט מובע במפורש שמי אשר במובנו של גיתה מבין ממש את ‘פאוסט’ רואה הוא גם שמאחורי הדברים מונח משהו יותר עמוק. אבל בד בבד נדחה כל מה שמבוסס על לימוד ושהיה יכול להוביל לאיזושהי פרשנות סימבולית גרידא ודומה לכך. נדרש שאת הפירוש של ‘פאוסט’ צריכה לבצע אותה גישה לימודית נאמנה, המכירה את החוויה הזאת של האלמנט הרוחי ומה שאנו יכולים לכנות החוויה במובנו של מדע הרוח המודרני. ”תכליתנו העמוקה, תלמיד נאמן לסימבוליקה החדשה” צריך להיות אותו אדם אשר במובנו של גיתה מפרש את ה’פאוסט’. ובכן את הדבר צריך לשאוב ישירות מתוך חיי הרוח, וגיתה מגלה שהכניס כאן משהו שאיפשר לו לא להיאחז שוב במילים ישנות אלא להטביע סמלים חדשים, עצמאיים מתוך חיי הרוח הבלתי אמצעיים. אם אנו רוצים להשוות את החלק הראשון של ‘פאוסט’ עם החלק השני ביחס לתיאור של העולם הרוחי, אז רשאים כאן לומר שהחלק הראשון בחלקו הגדול מתאר את מה שנרכש בלימוד, מה שיכול לחדור מבחוץ אל אדם שרכש לעצמו דימויים והבנה על אודות העולם הרוחי, אשר באמצעות כל מיני ספרות, כל מיני ניתוחים רוצה לעבור אל העולם הרוחי. החלק הראשון של ‘פאוסט’ מכיל בתוכו דברים שנרכשו בלימוד ביחס לעולם העל-חושי.
החלק השני מכיל בתוכו את מה שנחווה, בהחלט מה שנחווה, ומי אשר מבין את זה יודע שהדבר יכול לבוא מאישיות שהכירה את המציאות של העולמות העל-חושיים הרוחיים, הנמצאים מאחורי העולם הפיזי. אמנם גיתה כביכול נשאר בחוט התיאור למרות שדברים מסוימים בחלק השני הם כה לא דומים למה שמובא בחלק הראשון. מה שנלמד על ידו בחלק הראשון הוא חווה בחלק השני, ועליו הוא הביט. הוא היה בתוך העולמות הרוחיים העל-חושיים. במידה מספקת הוא רומז על כך כשבתוך החלק הראשון הוא נותן לפאוסט לדבר:
“מתוך רחשי לבי רואה אני, שאמת היא מה שאומר החכם:
“עולם הרוחות אינו סגור.
חושךָ נעול, לבך הוא מת!
קום, רחץ, תלמיד, ללא ליאות
את החזה הארצי בעמוד השחר!”
גיתה יכול להצביע על כך במקום בו הוא בעצמו מסוגל למסור – מה שרואה אדם ה”רוחץ את החזה הארצי בעמוד השחר” כדי לחכות לשמש-הרוחית העולה. בכל החלק הראשון אנו מוצאים – זה יכול לנבוע מפירוט הדברים של אתמול –שאיפה נמרצת כלפי מעלה של התלמיד פאוסט אל עמוד השחר, אבל אנו מוצאים גם את הרמז הברור והמפורש שהדרך באף מקום לא נמדדת ומסומנת באופן משביע רצון.
אם כן, איך הפתיחה של החלק השני? האם ההנחיה של החכם ”לרחוץ את החזה הארצי בעמוד השחר” מקוימת ביחס מסוים? אנו מוצאים את פאוסט ”שכוב על דשא פרחוני, עייף, לא שקט, משתוקק לישון”, כשסביבו ישויות של העולם הרוחי. אנו מוצאים שהוא מנותק מכל הסתכלות חושית, עטוף בשינה. עם רוחו, המנותקת מהעולם הפיזי, מתעסקות ישויות של העולם הרוחי. באופן נהדר ועצום נרמז לנו באיזה מהלך בוחרת נפשו של פאוסט, כדי להיכנס אל העולם הרוחי. ובהמשך מראים לנו כיצד נפשו של פאוסט באמת נכנסת בעצמה אל העולם, שנרמז עליו לנו בתור עולם רוחי ב”פרולוג בשמיים” בחלק הראשון: גיתה אומר את זה מתוך ניסיון עמוק, מה שתמיד אמרו לתלמיד בבתי-הספר של פיתגורס, שמי אשר נכנס אל העולם הרוחי חודרת לקראתו מוזיקת עולמות נסתרת:
“השמש נשמעת כמימים ימימה
בזימרת-התערבות של ספירת אחים,
מסעה המוכתב
מסיימת היא בהילוך רעמים.”
כך צריך להשמיע כלפי חוץ מהעולמות של החיים הרוחיים, כשהם מתוארים כהלכה. מה שנאמר כאן על אודות מוזיקת הספירות, זה לא תמונה פיוטית, לא מטפורה, אלא אמת: וגיתה נשאר אצל אותה האמת, כשכאן פאוסט נשאר מנותק מהקיום הפיזי. כמו מקודש הוא נכנס לתוך עולם שממנו נשמעת המוזיקה. כאן הכוונה היא לסצינה כשבתחילת החלק השני מסולק פאוסט אל העולם הרוחי:
“יישמע לאוזני הרוח
כבר נולד היום החדש.
שערי הסלעים נוהמים בקרקוש,
גלגלי האבוס מגלגלים בהתפצחות:
איזה שאון, מביא האור!
נשמעים קולות התוף, הטרומבון,
עין ממצמצת ואוזן משתוממת
לא שומעים דברים של קולות בלתי נשמעים.”
בני אדם יכולים לדחות את זה, כלומר לקחת את הדברים באורח ריאליסטי ולחשוב שניתן להבין יצירה פיוטית רק אז כשיכולים הם לומר, עלינו לקחת דברים כאלה של המשורר בתור תמונות שלו, שאותן הוא יוצר בחופש פיוטי. השמש הפיזית לא נשמעת! השמש הרוחית הנמצאת מאחורי השמש הפיזית, היא המשמיעה את צליליה לאדם הנכנס אל העולם הרוחי, כשהצלילים הם רוחיים, ולא צלילים פיזיים. וגם כאן אנו שוב שומעים כיצד מאז אלפי שנים הצלילים באים בהרמוניה. מי שמסוגל לעקוב אחרי מהלך הרוח האנושי לאורך אלפי שנים, אחרי ”השמש הנשמעת” יזכר במילים נעלות, שנאמרו פעם לפני אלפי שנים שהשמיע אותן אדם, אשר הודות להתקדשותו ידע שמה שמופיע לפנינו בתור שמש פיזית, הינו ביטוי של רוח-השמש ונפש-השמש, כמו שגופו הפיזי של האדם הוא הביטוי של רוח-האדם ונפש-האדם. כשאותו אדם היה מפנה את מבטו כלפי מעלה אל השמש הרוחית הוא כינה אותה הילת-השמש, אהורא מאזדאו. אנו נזכרים בזרתוסטרא כשהוא, בהסתכלו כך על השמש בשעה שהעולם הופיע לפניו כה חדור-רוח, השמיע את המילים הנעלות, מילים אדירות:
“רוצה אני לדבר! האזינו לי, אתם, אתם מרחוק, אתם מקרוב הכמהים לכך! הבחינו הכל בדיוק, שכן הוא יהיה גלוי! כבר לא יותר צריך המורה-המתעה להשחית את העולם, הוא שעם לשונו התוודה לאמונה הרעה. רוצה אני לדבר על מי שהינו בעולם הישות העילאית, מה שהוא לימד אותי, הגדול, אהורא מאזדאו. מי שלא רוצה להאזין לדבריו, כפי שאני אומר אותם, זה יימצא במסכנות כשמחזור האדמה יגיע להתגשמותו!”
בטרם עולה השמש הרוחית בנפש, צריך התלמיד לרחוץ בעמוד השחר, זה מה שקודם לכך. לפיכך אומר החכם: “קום, רחץ, תלמיד, ללא ליאות את החזה בעמוד השחר!”
האם עושה את זה התלמיד פאוסט?
לאחר שהישויות הרוחיות סובבו אותו והתעסקו בו כשנפשו היתה זמן מה מנותקת מהגוף, כאן הוא מתעורר כמי שהשתנה. הנפש נכנסת אל הגוף, כך שברחשי ליבו, ברחצו בעמוד השחר הוא מרגיש את השמש העולה של הרוח:
“פעימות הדופק של החיים מופיעות באופן חי ורענן,
לקבל פני דימדומי-חמה אתריים בעדינות;
אַת, אדמה, היית גם הלילה קיימת
ונושמת אַת רעננה מחדש סמוכה לרגלַי,
אַת מתחילה כבר לסובב אותי בהנאה,
אַת מעוררת ומזיזה החלטה עזה,
לשאוף קדימה תמיד אל הקיום העילאי.
בזיו-הדמדומים מונח כבר העולם הפתוח,
היער נשמע מתוך חיים בעלי אלף קולות,
פס-ערפל שפוך מתוך גיא, לתוך גיא;
בכל זאת שוקעת בהירות-השמש אל העמקים,
וענפים מרועננים זה עתה, נובטים
מהתהום האוורירי, היכן ששוקעת היא בשינה;
גם גוון וצבע משתחרר מבהירות היסוד,
היכן שפרח ועלה נפגשים,
המעגל סביבי הופך לגן-עדן.”
פאוסט גם מרגיש את עצמו ער באותו העולם שאליו הועבר בעת ההתנתקות, והוא רוחץ את החזה הארצי בעמוד השחר. אבל זוהי רק התחלת הדרך. הוא מרגיש עצמו ליד שער ההתקדשות. לכן הוא לא סובל עדיין את מה שמאיר כאן, כשהעין הרוחית מופנית ישירות אל השמש הרוחית:
“כאן פורץ מאותו היסוד הנצחי
גודש-לבבות, אנו עומדים נבוכים.
את לפיד החיים אנו רוצים להצית,
ים של אש מלפף אותנו, איזו אש!”
משום כך הוא רואה תחילה את העולם של האלמנט הרוחי, אבל בכל זאת, כפי שנראה מיד, בתור משל.
“נשארת אז לי השמש בגב!
נפילת-המים, הגועשת סביב שן-סלע,
מביט אני עליה בהתפעלות גוברת והולכת.
מנפילה אל נפילה מתגלגלת היא כעת באלף,
אחר כך בהרבה אלפים של זרמים הנשפכים,
כשגבוה אל האוויר הומה קצף ליד קצף.
לקראת אותו סער נהדר
מתקמרת תמידות-מתחלפת של הקשת הצבעונית,
כאן רשומה ללא דופי, כאן מתמוססת באוויר,
מסביב מתפשטת צמרמורת קרירה אווירית.
היא משקפת את השאיפה האנושית.
תהרהר אחריה, והנך תופש ביתר דיוק:
ליד בת-זוהר צבעונית נמצאים אצלנו החיים.”
זהו פאוסט, הרוחץ את החזה הארצי בעמוד השחר, על מנת להתבגר, להפנות מבטו אל עינה של השמש הרוחית, כשזו עולה בעת ההתקדשות.
כאן צריך פאוסט עם הכישרונות, שבתור אדם רוחי הוא קיבל בדרכו אל ההארה, להיות מועבר אל העולם הגדול. באופן נפלא נוכל למצוא את זה שפאוסט מועבר כעת אל חצר-הקיסר, כשכל מיני מסיכות ומהתלות סובבות אותו. בכל זאת אותן המסיכות והמהתלות מכילות בתוכן אמיתות עמוקות ובכל מקום הן בעלות משמעות רבה. והיה זה בלתי אפשרי דווקא היום לחדור למשמעות של אותו משחק-המסיכות. בכל מקרה בגורלו של עיון זה, יהיה להוציא רק מומנטים בודדים מהתוכן כולו של החלק השני של ‘פאוסט’, אחרת יהיה צורך לשאת הרצאות רבות אם היינו רוצים לזרות אור על כל הפרטים. רק זה יהיה כאן לומר על אודות התוכן כולו של אותן תמונות-המסיכות: עבור אותו אדם, אשר במבטו המואר משקיף על החיים האנושיים, מילים מסוימות תהיה להן משמעות אחרת ממה שבדרך כלל יש להן בחיים החיצוניים המפוכחים. אדם כזה, המתאקלם במהלך הגדול והמלא של התפתחות האנושות, יודע שמילים כאלה כמו רוח-העם ורוח-הזמן הינן לא רק הפשטות בלבד. בעולם הרוחי הוא מסתכל על ישויות ריאליות אמיתיות, התואמות את מה שבדרך כלל מכנים בצורה כה מופשטת רוח-העם ורוח-התקופה.
לפאוסט, שהינו כאן מואר, מתברר בהיכנסו אל העולם הגדול, כיצד מתוך חצר מסוימת נקבעים גורלות-עולם, שבְמָה שמתרחש פועלים כוחות על-חושיים. בחוץ בעולם החושי יכולים להתבונן באנשים בודדים ובחוקים שלהם. לכל זה מונחות ביסוד העולם הרוחי ישויות. בני אדם חושבים שמה שהם עושים נובע מהנפש העצמית שלהם, שהחלטות שלהם באות מתוך נפשם, אך בעצם את מעשיהם ומחשבותיהם של בני האדם חודרות בפעימה ישויות מהעולם העל-חושי, רוחות-העם, רוחות-התקופה וכו’. בני האדם מאמינים שהם הינם חופשיים בהכרעותיהם, מחשבותיהם ובמושגיהם, אבל בעצם הם מונהגים ממה שקיים מאחורֵי העולם הפיזי-חושי בתור ישויות רוחיות. מה שבני אדם מכנים השכל העצמי שלהם, כשהם משוכנעים שדרכו מונהג מהלך הזמנים, זהו בו-זמנית הביטוי לישויות רוחיות העומדות מאחורי האירועים.
עבור פאוסט כל משחק-המסיכות משמעותו ביטוי לכך, שניתן להכיר כיצד במהלכם של אירועי העולם הגדולים נכנסים כוחות שמוצאם מאותן הישויות שאותן הכיר כבר פאוסט בחלק הראשון, הבאים ממפיסטופלס. בני אדם משובצים בתחומן של ישויות רוחיות בעלות רמת התפתחות גבוהה. כך מופיע מפיסטופלס במפנה של הזמן החדש כאותה ישות, המחדירה לאינטלקט האנושי את המצאת שטרי-הכסף. גיתה מתאר את המהלך כולו של העניין בהומור מוגבר מסוים: כמו מאותה הרוח, מאותו האינטלקט, הקושר את עצמו אצל האדם רק אל המכשיר הפיזי של המוח – כשההשראה באה מהרוח הקרובה לו הרוצה לתת תוקף רק לאלמנט החושי – יוצאות תופעות כאלה המשתלטות על העולם, כשמשמעותן היא רק עבור העולם החושי. באופן כזה נרמז באותה מהתלת-מסיכות דווקא על המשמעות היותר עמוקה של ההתפתחות.
בהמשך מובלים אנו מיד מהעולם המונח לפנינו אל העולם הרוחי האמיתי, כשהוצבע לנו על כיצד כוחות על-חושיים נכנסים כאן לפעולתם. לאחר שנעשתה עשירה מתחילה החצר להתבדר גם באופן כזה כשמוצגות לה דמויות מתקופה שחלפה כבר מזמן רב. פאריס והלנה צריכים להיות מועלים מהעבר. מפיסטופלס, המשתייך לכוחות של העולם הרוחי שעמדו בהשראתם מאחורי המצאת שטרי-הכסף, לא מסוגל לחדור למקום שנמצאים העולמות שמהם יוצאת ההתפתחות האנושית העמוקה כולה. פאוסט נושא בתוכו את הנפש והרוח המסוגלות לחדור אל אותם העולמות הרוחיים. שכן פאוסט הוא התלמיד שרחץ את החזה הארצי בעמוד השחר, ומראים לנו כיצד פאוסט הצליח לחוות כבר משהו, ממה שנחשב לשלב הראשון של תכונת ראיה רוחית, שלב בו מתנסה הרואה הרוחי כשהוא נותן לתרגילים המתאימים לפעול על הנפש שלו. ישנם כאן תרגילים מסוימים שעל התלמיד לבצע בתחום המדיטציה, ריכוז וכו’, הניתנים לו בסימבולים של מדע הנסתר, שבהם הוא מתעמק ועל ידי כך נמשכת הנפש כשחומקת היא מהגופים הפיזי והאתרי, ומקבלת בלילה עיצוב חדש, כך שהופכת היא תחילה לגלוי-עיניים בעולם הרוחי. מה חווה כאן התלמיד כשהוא נותן לתרגילים לפעול על עצמו, מה זה בעצם?
השלב הראשון של תכונת הראיה הרוחית הוא משהו היכול להביא תחילה את האדם לבלבול גדול. נבהיר לעצמנו מהצד הטוב ביותר מאין זה יכול לבוא, אם נעביר לנגד עינינו את מה שמתואר לפעמים גם כסכנות של ההתקדשות. מי שחי בעולם הפיזי-חושי, רואה את האובייקטים סביבו בגבולות חדים. רשומים במרחב מוצגים לפניו הדברים בגבולות יציבים, אותם אתם מוצאים בכל מקום שבהם מתמלאת נפשכם, כשהיא מתמסרת לתופעות החושיות, כאן יש לנפש משען. תתארו לעצמכם פעם רק לרגע, שכל האובייקטים שיימצאו סביבכם יהפכו למעורפלים, היו מאבדים את הגבולות שלהם, אחד חודר אל משנהו, הכל סובב כמו יצירי עננים, משנה צורה. מצב כזה הוא בערך בעולם שאליו חודר גלוי-העיניים אחרי ההשפעה הראשונית של התרגילים. שכן הוא מגיע למה שנמצא מאחורי עולם החושים כולו, מה שמונח ביסודו של כל חומר, ממנו נולד עולם החושים. הוא מגיע לשלב שמתייצב לפניו העולם הרוחי. תארו לעצמכם כיצד בהרים מתגבשים הקריסטלים מסובסטנציית-האֵם שלהם לצורות הקריסטלים שלהם ולקווים האופייניים שלהם, משהו כזה מופיע כשגלוי-העיניים נכנס אל העולם הרוחי. כשהתלמיד לא הוכשר במידה מספקת, יופיע הכל בצורה מבולבלת. אבל מהעולם המופיע לפניו כמו כאוס, גדלות הצורות של העולם החושי, כמו צורות הגבישים מסובסטנציית-האֵם שלהן. האדם חווה תחילה את העולם הרוחי כמו סובסטנציית-האֵם של העולם הפיזי-חושי. אל אותה הממלכה נכנס האדם דרך שער המוות. כשגלוי-העיניים ממשיך להתפתח, הופכים היצירים לאחרים, בקבלם צורות יציבות עם גבולות ששוב נמצאים בעולם הרוחי, כשחודרים אותם צלילים, שעליהם רמזנו בתור מוזיקה של הספירות במובן הרוחי. את זה חווה כעבור זמן מסוים גלוי-העיניים. אבל תחילה פועל הכל במעורפל. אבל האדם נכנס אל אותה הממלכה.
אם צריכה להיות מועלית התמונה של הלנה ופאריס, אז צריכה היא להילקח מהעולם הזה. רק פאוסט, שרחץ את החזה הארצי בעמוד השחר, שמצא את הכניסה אל העולם הרוחי, יכול להיכנס אל אותו העולם. מפיסטופלס לא. הוא מסוגל רק למה שיכול לבצע עולם-השכל. הוא מביא את זה עד למפתח הפותח את ממלכת האלמנט הרוחי, אבל אצל פאוסט נמצא האמון והביטחון שכאן ימצא הוא את מבוקשו: את הנצחי, את הנשאר קיים כשהדמות הפיזית של האדם מתמוססת עם המוות באלמנט שלה.
אם כן, נפלא הוא כיצד במובן גרנדיוזי נרמז לנו איך צריך כאן פאוסט לרדת אל הממלכה הרוחית. אבל כבר ההקדמה מראה לנו שמי שמתאר את זה מוכרות לו היטב העובדות, התחושות והרגשות, הפוקדים את האדם שדברים כאלה הם אצלו לא משחק, אלא שהוא באמת מצליח להכירם. באופן כה גרנדיוזי עמד לפני נפשו של גיתה הכל. מה שמכיל אותו עולם התחושה כנבט ההתקדשות שדובר עליו אתמול – יצא עקב אירוע מיוחד. הוא קרא בפלוטרך מקום מסוים, בו מתואר כיצד הַעִיר אנגיון מחפשת את הדרך להצטרף לקרטגו. ניקואש, ידיד הרומאים, צריך להיות מושם במעצר. אבל הוא מתחזה לאדם אחוז דיבוק. תושבי קרטגו רוצים לתפוס אותו. כאן הם שומעים מלים הנפלטות מפיו: “האמהות, האמהות רודפות אותי!” זו היתה קריאה שהיתה ידועה בימי קדם רק כשהיא באה מאדם אשר בתהליך של ראיה רוחית, היה מנותק מהעולם הפיזי. יכולים היו להתייחס אל ניקיאס כמו לטיפש או כמו לאדם אחוז דיבוק, או כאדם מחונן בראיה רוחית. אבל במה ניתן להכיר את הדבר? בכך שהוא דיבר משהו שעליו ידעו אלה שהתמחו בידע אודות העולמות הרוחיים באימרה: “אלה הן האמהות הרודפות אותי!” בזה הכירו אנשי קרטגו שאין הוא אחוז דיבוק ושהוא נתון להשראה שמתוך עדות עצמית, ויכול להגיד משהו שעל אודותיו ניתן לדעת רק ממקור של העולם הרוחי, ובאופן כזה הניחו לו ללכת.
בהקראה של אותה הסצינה משתחרר בנפשו של גיתה מה שכבר בתקופתו בפרנקפורט הונח בתוכו כנבט ההתקדשות. כאן הוא ידע במה הדברים אמורים בשעה שחודרים אל העולמות הרוחיים. לכן גם המילים המושמות לפיו של פאוסט. במקום בו מדבר מפיסטופלס על אודות ”האמהות” כאן מעורר הדבר חלחלה אצל פאוסט. הוא יודע במה מדובר, שנוגע הוא בממלכה קדושה, שלא נותנת להיכנס אליה, אין כניסה אליה למי שלא הוכשר לכך במידה מספקת. אמנם גם מפיסטופלס יודע על אותה הממלכה, שבלי הכנה לא צריך לעבור את הסף שלה. משום כך המילים: “באי-רצון מגלה אני סוד עילאי.” אבל פאוסט בכל זאת צריך לרדת אל אותה הממלכה, כדי לבצע את מה שיש לבצע. באותה הממלכה, רואים את מה שבדרך כלל הוא מוצק ונוקשה, בעיצוב חדש של ההוויה הנצחית. כאן מבחין החושי הרוחי מאחורי הצורות הפיזיות של עולם החושים את מה שחודר אל עולם החושים, כדי לשמר בו גבולות קבועים. ואז אומר מפיסטופלס, כשמאפיין הוא כך את אותה הממלכה, כפי שמציעה היא לכל מי שנכנס אליה:
“…תיקח ממה שהתהווה
ביצירים של ממלכות שהותרו.
השתעשע במה שכבר לא קיים מזמן.
כמו מסעי-עננים נבלעת ההמולה.”
לא יכולים לתאר בצורה מוחשית, מהי החוויה האמיתית של אדם שהוא מקודש אמיתי. את מה שמזמן לא קיים, ניתן למצוא באותו העולם, אם כך מתואר הדבר, ביצירים של ממלכות שהותרו, כלומר אל הממלכה בה יצירים של עולם החושים אינם בנמצא, שאין לה יצירים כאלה שהותרו ממנה. כאן פנימה, בו הדברים כבר מזמן לא קיימים, צריך פאוסט ללכת. וכשקוראים “כמו מסעי-עננים נבלעת ההמולה”, אז מצליחים להכיר שוב משהו מיוחד ביותר. נתאר לעצמנו את הכניסה אל העולם העל-חושי כמו שער. בטרם הכניסה יהיה עלינו להכין את הנפש על ידי סימבולים אומרי-כבוד. אחד הסימבולים הללו נלקח דווקא מהמראה של השמש העולה, כשהמראה משלים את התמונה אודות רחיצת החזה הארצי בעמוד השחר: השמש, היוצרת סביבה משולש מיוחד. את אותו הסימבול חווה הנפש, ואת התוצאות של סימבול כזה היא חווה כשהיא צועדת דרך השער, כשהיא נמצאת בעולם הרוחי. משום כך אותן התוצאות “כמו מצעי-עננים נבלעת ההמולה”. כל מילה תהווה הוכחה חיה למה שצריכה להיות אותה הסצינה, לחדירתו של פאוסט אל השלבים הראשונים של העולם העל-חושי, אל העולם האימגינטיבי. כשגיתה תאר את זה, הוא לא היה זקוק לדחוס ביחד את האלמנט ההודי העתיק או המצרי, כלומר לגבי מה שצריך להיות התיאור של העולם הרוחי, אלא הוא היה יכול לתאר באופן ריאליסטי מלא את הנחווה, ואת זה הוא עשה.
כאן מעלה פאוסט את התלת-רגל הלוהטת שעליה יושבות האמהות, מקורות הקיום בעולם הרוחי. בעזרתה מסוגל הוא להעמיד בפני הבריות את פאריס והלנה, ולהביא בפני הבריות תמונות של העולם הרוחי. הדבר יוביל אותנו יותר מדי רחוק אם נרצה להסביר את הסימבול החשוב של תלת-הרגל הלוהטת. העניין הוא כאן להראות כיצד באמת מתוארת מין התקדשות בחלק השני של ה”פאוסט”. אבל כיצד מתנהג כאן גיתה בזהירות ובאופן הנכון, את זה נראה מכך שמראה הוא לנו את הדרך אל העולם הרוחי, אותה יכול לצעוד מי שהוא חדור יראת כבוד וויתור. הוא מראה לנו שפאוסט גם כעת עדיין לא ראוי לכך. רק אותו אדם ראוי להיכנס אל העולם הרוחי, אשר הסיר כך מעצמו את כל מה ששייך לצד האישי הצר שלו. ששום משאלות ותאוות לא מתעוררות בו יותר, כשבאות הן מאותו הצד האישי הצר. לכאורה נאמרו כאן דברים מועטים, אבל לאמיתו של דבר נאמר בכך באופן בלתי רגיל הרבה. שכן כרגיל בין מה שאליו שואפים וזה מה שצריך להשיג על ידי סילוק של המשאלות האישיות והתאוות, מונחות כאן לא רק סידרת חיי אנוש אחת, אלא הרבה סדרות של חיי אדם.
כעת גיתה מקפיד להראות כאן שפאוסט עדיין לא ראוי להשגת מטרתו. התאוות מתעוררות בתוכו, ומתוך תאווה אישית רוצה הוא לחבוק את הלנה. כאן הכל חלף, אינו עוד. הוא חטא כלפי העולם הרוחי ולא מסוגל להחזיק אותו. אך הוא צריך לחדור יותר עמוק אל העולם הרוחי. אנו רואים את פאוסט במהלך החלק השני כשממשיך הוא את דרכו. אנו רואים כיצד הוא, לאחר ששותק מהלנה, שוב במצב אחר של תודעה, מנותק מהגוף הפיזי ושקוע בשינה. כאן אנו רואים כיצד סביבו מתרחש משהו, כאילו מתפתל כלפי מעלה מהעולם החושי אל העל-חושי. מה שמתפתל כאן כלפי מעלה לא צריך לתאר לנו משהו אחר מאשר את ישותו של פאוסט, כשכאן הוא מנותק מחדש מהעולם הפיזי, וחווה את מה שניתן לחוות בתודעה מלאה בעולם העל-חושי. מה שצריך הוא לחוות כעת, זוהי ההתהוות המלאה של האדם. הוא צריך לחוות את האירועים האדירים המתרחשים מאחורי הקלעים של העולם הפיזי, כדי שיוכל באמת להסתכל על מה שהוא רוצה. הלנה צריכה לעלות שוב אל העולם הפיזי. היא צריכה שוב להתגשם, להיכנס לאינקרנציה חדשה. במקום בו מעלה הוא רק את התמונה האימגינטיבית מהעולם הרוחי, מתמוטט הוא עם כל העניין. הוא צריך לחדור יותר עמוק.
אנו רואים אותו כיצד הוא מתגבר על השלב השני. במצב שאליו הוא מועלה אנו רואים כעת שהוא מנותק מהגוף הפיזי, והתודעה עולה בהדרגה מעולם החושים אל העולם העל-חושי. זה מבוצע דווקא באופן פיוטי מעולה. פחות מתפעלים כאן ממה שהוא המציאות שכן הדבר פשוט מוסבר בכך שגיתה תיאר את החלק השני של ה’פאוסט’ מתוך חוויה. אבל כן מפואר הוא, גם במובן הפיוטי, כיצד מתאר גיתה את סוד התהוות-האנוש של הלנה,.
מי שמכיר את אמיתות היסוד של מדע הרוח, יודע שהאדם, ברגע בו הוא נכנס אל העולם הארצי שלנו, נכנס כאן חלק רוחי נצחי מממלכות אחרות לגמרי המתקשר עם מה שמתבצע למטה באורח פיזי בקו-התורשה, מה שניתן מהאב ומהאם, מה שנלקח מהעולם הפיזי-חושי. בסך הכל – אם לא נכנסים ביתר דיוק לעיון על אודות מהותו של האדם, אלא לאפיון סיכום האיברים השונים של האדם – יכולים לומר, שאצל האדם מתחברים האלמנט הנצחי והאלמנט הארצי. הנצחי, הצועד מסדרת חיים אל סדרת חיים, שיורד מעולם רוחי אל התגשמות פיזית – אותו אנו מכנים תחילה רוח. וכדי שאותה הרוח תוכל להתחבר עם מה שצריך להיווצר כאן מסביב בתור חומר פיזי, נחוץ כאן איבר ביניים. ואותו איבר הביניים מדובר עליו במובן המדעי-רוחי כעל נפש. באופן כזה בהתהוותו של האדם מתחברים ביחד רוח, נפש וגוף.
כאן פאוסט עם תודעתו המוגבהת צריך לחוות כיצד אותם האיברים של הטבע האנושי צריכים להתחבר. הרוח יורדת מהספירות הרוחיות, מקיפה את עצמה בהדרגה עם מה שנלקח מהעולם הנפשי, עם הנפש שלה, ואחר כך, על פי החוקים של העולם הפיזי, מושכת סביבה את המעטפת הפיזית. אם מכירים את העיקרון, שהנפש מתחברת סביב הרוח, מה שתדיר כינינו הגוף האסטרלי, אם מכירים את מה שעומד באמצע בין רוח וגוף, אז יש לנו איבר-ביניים, אשר כביכול מחבר ביחד את הרוח עם הגוף.
את הרוח מוצא פאוסט בממלכת האמהות. הוא יודע כבר היכן לחפש את אותה הרוח. מאין היא באה כשהיא מתמסרת להתגשמות חדשה. אבל הוא צריך עוד להכיר איך נוצר הקשר כשהרוח נכנסת אל העולם הפיזי. וכאן מוצג לפנינו בסצינה מיוחדת במינה, כיצד, ביציאה מהחושי ובנגיעה בגבול העל-חושי, נוצר במעבדה של ווגנר ההומונקולוס. מפיסטופלס בעצמו תורם לכך מצידו ובאורח רוחי נאמר לנו שווגנר העמיד כאן רק את התנאים להיווצרו. וכך נוצר, כשלכאורה משתף כאן פעולה העולם הרוחי, אותו יציר מיוחד במינו – ההומונקולוס.
על אודות ההומונקולוס הירבו הבריות לחשוב. אבל ההירהור אחריו וכל מיני ספקולציות על הדבר ההוא לא עוזרים. השאיבה האמיתית ממדע-הרוח יכולה להביא לפיענוח מהותו של ההומונקולוס. אצל אלה, שבימי הביניים דיברו עליו, לא היווה הוא משהו אחר מאשר צורה מסוימת של הגוף האסטרלי. אל לנו לתאר לעצמנו את אותה הסצינה בספירה החושית, אלא כך שאת הסצינה כולה יש לראות כשהיא צריכה להיות מסולקת אל העולם הרוחי. צריך לעקוב אחרי התהליך כולו כאילו עם מצב התודעה של פאוסט. בסצינות הבאות מאופיין ההומונקולוס ומוצג באמת בתור המייצג של הגוף האסטרלי.
“לא חסרות לו תכונות רוחיות,
בכל זאת יותר מדי זריזות.”
זהו האיפיון של הגוף האסטרלי. והומנקולוס בעצמו אומר מתוכו:
“כל עוד שאני קיים, אני צריך להיות גם פעיל…”
יציר אסטרלי שלא יכול לעמוד בשקט, הצריך להתחיות בפעילויות מתמידות. הוא צריך שיובילו אותו לספירות כאלה שהוא באמת יהיה יכול לחבר ביחד רוח וגוף.
אנו רואים את מה שעובר כאן על פאוסט: התהוות האדם מתוארת בליל הוולפורגיס הקלאסי. כאן מוצג לפנינו הסך של כל אותם הכוחות והישויות הפועלים מאחורי העולם הפיזי-חושי. ובלי הרף שזורים כאן רוחות מהעולם הפיזי, שפיתחו את נפשן עד למידה כזאת שנפשן מחוברת עם העולם הרוחי, כשבד בבד מודעים הם בעולם הרוחי. דמויות כאלו הם שני הפילוסופים היוונים אנקסגורס וטאלס. מפיהם רוצה הומונקולוס לשמוע כיצד יכולים להיווצר. כיצד, כשנמצאים במצב רוחי, יכולים להתקדם לעיצוב פיזי. וצריכות לשתף פעולה כל אותן הדמויות המוצגות בפנינו באותו ליל-הוולפורגיס הקלסי, הדמויות של הגשמת הגוף האסטרלי הבשל להיכנס אל החושיות, אל העולם הפיזי. אם היינו יכולים לעקוב במדויק אחרי כל זה, אז תהיה מוכחת בפרוטרוט כל פנייה למה שאליו מתכוונים. אצל פרוטאוס ונראוס מחפש הומונקולוס מידע איך הוא יכול לחדור אל העולם הפיזי. מראים לנו כיצד יכול הוא לצרף סביבו את האלמנטים של החומר, וכיצד נמצאות אצלו התכונות הרוחיות, כלומר, כיצד הנפש נכנסת ומתמסרת בהדרגה אל האלמנטים הפיזיים-חושיים, עוברת את מה שהתרחש בממלכות הטבע. מראים לנו כיצד יהיה על הנפש שוב לעבור את המצבים של ממלכת המינרלים, הצומח וממלכת החי, כדי לעלות ולעצב את עצמה לאדם:
“עליך להתחיל את הדרך בים הרחוק!”
כלומר במינרלי. אחר כך אתה צריך לעבור דרך ממלכת הצומח. גיתה אפילו ממציא ביטוי לכך שבדרך כלל לא קיים. הוא נותן להומונקולוס לומר: “ואני נהנה מהריח…..”
נרמז לו מה יהיו צעדיו עד למקום בו נוצר בהדרגה סביבו גוף פיזי. לבסוף נכנס כאן הרגע של אהבה. ארוס ישלים את כל זה. לכך באה עצתו של טאלס:
“פנֶה אל הדרישה הראויה לשבח.
להתחיל מבפנים את היצירה!
הווה מוכן לפעולה מהירה!
כאן אתה נע לכללים נצחיים,
דרך אלף אלפים צורות,
ועד להיות אדם יש לך עדיין זמן.”
שכן ברגע בו ההומונקולוס נכנס אל העולם הפיזי, מאבד הוא את תכונותיו. האני הופך לשליט שלו:
“רק אל תשאף למסדרים עליונים:
שכן רק הפכת לבן אדם,
אז הכל נגמר איתך.”
כלומר, הנך נגמר, כך אומר פרוטאוס לגוף האסטרלי שטרם חדר אל ממלכת האדם.
כל השקפת הטבע הגיתהאנית אודות הקירבה של כל הישויות, אודות התפתחותן המטמורפוזית מהבלתי-מושלם אל המושלם, מופיעה כאן בתמונה. הרוח יכולה להיות תחילה בעולם רק באורח נבטי. היא צריכה להישפך אל החומר, אל האלמנטים, לצלול לתוכם, על מנת לקבל מהם דמות עליונה. הומונקולוס מתרסק ליד עגלת-הצדפים. אותו הרגע מתואר באופן נפלא. הרגע בו באמת הגוף האסטרלי עטף את עצמו עם גוף מחומר פיזי והיה יכול לחיות בתור אדם.
אלו הן חוויות בהן מתנסה פאוסט כשנמצא הוא במצב של תודעה אחרת, במצב בו הוא מנותק מהגוף. בהדרגה הוא הופך בשל להסתכל על הסודות הנמצאים מאחורי הקיום הפיזי-חושי. וכעת הוא יכול להסתכל כיצד מה שבממלכה של “מה שמזמן לא קיים יותר”, רוחה של הלנה מופיעה לפניו בהתגשמותה. יש לנו כאן במערכה השלישית של החלק השני ב’פאוסט’, את ההתגשמות החוזרת של הלנה. גיתה מציג באופן מסתורי, כפי שצריך היה אז, את האידיאה של התגשמות חוזרת. כיצד משלוש הממלכות מתחברים רוח, נפש וגוף, כדי ליצור אדם, ולפנינו עומדת הלנה שהתגשמה שוב. כמובן שיהיה עלינו להבהיר לעצמנו שגיתה בהיותו משורר, מתאר כאילו בתמונה, את מה שחווה תודעת הראיה הרוחית. לכן אין אנו רשאים למתוח כאן ביקורת בלתי-מהוקצעת ולשאול: האם באמת הלנה התגשמה שוב? צריך להיות לנו ברור, שמשורר מדבר על דבר בו התנסה בעולמות הרוחיים. כך יכול פאוסט, לאחר שהתגבר על שלב חדש של החיים, לחוות את הקשר עם מה “שמזמן לא קיים”, הקשר עם הלנה.
אנו רואים כיצד מהקשר של נפש אנוש עם האלמנט הרוחי, זאת כשהנפש התרוממה אל העולמות העליונים, יוצאת ישות, כשבתור ילד של הרוח חווה לא את חוקי העולם החושי, אלא את החוקים של העולם הרוחי: אופוריון. דווקא כשאנו נזכרים במשפטים שדובר עליהם מקודם, כשהכוונה היא לאפילוג של מפיסטופלס-פורקיאס בסוף המערכה השלישית, אז נבין את מה שנובע מהזיווג של רוח כה מרוממת עם עולם החושים, כשמבינים שגיתה הכניס לתוך האופוריון קווים מביירון, שכה העריץ אותו. כאן הוא רשאי, הואיל ומדובר פה בחוויות שבעולם הרוחי, ליישם על זה חוקים של העולם הרוחי. לכן רשאי אופוריון, כמעט שלא הוּלד, להיות כבר מי שנולד ועוד לקפוץ, להתנועע ולהשמיע מילים חדורות רוחיות.
ושוב אנו רואים כיצד גיתה תופס פעם נוספת בקפדנות ובאופן יסודי את הכניסה אל העולם הרוחי. פאוסט בשאיפתו לתוך העולמות העל-חושיים נמצא רחוק מעל למה שהוא חווה כאן. אבל גם כאן אין הוא עדיין משוחרר מהכוחות שמהם יהיה עליו להשתחרר כשנפשו תצטרך להתחבר כליל עם העולם הרוחי. הוא אינו חופשי ממה שמערבב לו מפיסטופלס לתוך אותן החוויות הרוחיות. פאוסט הוא כזה שאותו מכנים מיסטיקן, אשר בסצינת הלנה-אופוריון חי ואורג לגמרי בתוך העולם הרוחי. אבל הואיל וטרם הגיע לשלב הדרוש שיכשיר אותו להתקבל במלוא ישותו על ידי העולם הרוחי, אז נשמט ממנו זה שבו הוא יכול לחוות פעם נוספת: הלנה ואופוריון. מה שהודות לחווייתו הוציא הוא לעצמו מהעולם הרוחי, זה נשמט ממנו פעם נוספת. הוא הכשיר את עצמו לכניסה אל העולם הרוחי, לחוות את אופוריון, את הילד של הרוח, הנוצר על ידי זיווג של הנפש האנושית עם רוח-העולם, אבל הדבר נשמט ממנו שוב ושוקע.
כאן נשמעת קריאה מוזרה מהעומק. פאוסט נמצא כעת במצב כמו מצבו של מיסטיקן ברגע שנכשל, שהציץ אל העולם הרוחי ויודע איך זה האחרון נראה, אבל בכל זאת לא היה יכול להישאר בתוכו, ורואה פתאום את עצמו מועבר אל יציריו של העולם החושי. את נפשו עצמה הוא חש כאֵם של מה שהוא הוליד מהעולם הרוחי. אבל מה שהוליד הוא שוקע שוב לתוך העולם הרוחי, וזה נמצא כאן, כאילו היה קורא בעקבותיה של הנפש עצמה, המולידה משהו כזה:
“את תשאירי אותי לבד,
אֵם, בממלכה הקודרת!”
כמו נפש אנוש צריכה היתה להגיע לממלכה שנעלמה ממנה פעם נוספת. אצל פאוסט נשאר לא יותר מאשר בגד וצעיף של הלנה. מי שמעמיק כאן בחדירה למשמעות דברים כאלה, יודע, למה מתכוון גיתה בדברו על “בגד וצעיף”. כך ממש הוא מה שנשאר לאדם שהציץ פעם אל העולם הרוחי והיה נאלץ אז שוב לצאת ממנו. נשאר אצלו מה שבעצם מציג לא משהו אחר מאשר הפשטה, האידיאות המשתרעות מתקופה אל תקופה, מה שבסיכומו של דבר אינו משהו אחר מאשר בגד וצעיף מהכוחות הרוחיים העוברים מתקופה אל תקופה.
כאן המיסטיקן מועבר לרגע החוצה ותלוי בחשיבתו כמו ההיסטוריון המבריק התלוי בחשיבתו, כשבכל מקום עומדים לרשותו בגד וצעיף, הנושאים אותו מתקופה לתקופה. אותן האידיאות הן פוריות. עבור מי שמוגבל למסגרת עולם החושים, הן בהחלט נחוצות. הן אפילו עדיין משהו מיוחד עבור מי שעומדים לרשותו כבר מין רגש וחוויה מהעולם הרוחי. הן נראות יבשות ומופשטות אצל אדם שהוא בכלל איש ההפשטה. אבל מי שנגע בו העולם הרוחי – אם גם תופש הוא רק את אותן האידיאות המופשטות – את האדם הזה נושאות הן לאורך העולם לזמן אחר לגמרי, בו הוא יכול לחוות שוב כיצד הכוחות הללו משחקים דרך העולם הגדול.
שוב מועבר פאוסט אל העולם אותו חווה כבר פעם בחצר. שוב הוא רואה כיצד הישויות, שבמעשיהן בני אדם רק משולבים, כיצד הן באות לידי ביטוי. שוב הוא רואה איך נטווים חוטים על-חושיים וכיצד אותו השליט, שמוכר לנו בתור מפיסטופלס, משתף פעולה באותה הטוויה של חוטים על-חושיים. באופן כזה הוא עובר שוב מהעולם החושי אל תוך העל-חושי, מצליח להכיר איך מתפתלים ונכנסים אל עולם החושים שלנו כוחות שאותם אנו רואים בחוץ בקיום הטבע, כיצד כביכול מכניס מפיסטופלס את הרוחות מאחורי כוחות-הטבע אל שדה הקרב. הוא מכנה את זה “עם ההר”, הכוחות העומדים מאחורי העולם החושי, מוצגים כאילו ההרים עצמם מכניסים את עמיהם אל תוך המלחמה. אבל כאן מתנהלים חיים העומדים בשלבים משניים. אותה הפעילות לתוך מה שמונח מתחת לממלכת האדם, אשר בכל זאת מכוון על ידי עולם של כוחות רוחיים, מתואר כאן באופן מוחשי.
בהמשך מתואר, בצורה גרנדיוזית מוחשית, כיצד נכנסים לפעולה הכוחות ההיסטוריים, שעבור המשקיף הרוחי הם באמת כוחות, מבית הנשק ומהמחסן, בהם מונחות הקסדות הישנות, יוצאות אותן הישויות שעליהם יגיד איש ההפשטות שאלו הן האידיאות ההיסטוריות, – אבל לעומת זאת יודע עליהן מי שמסוגל להציץ אל העולם הרוחי, שחיות הן בעולמות הרוחיים. ואנו רואים כאן, כיצד פאוסט במצב התודעה המוגבהת שלו מובא אל הכוחות שבמסגרת ההיסטוריה. אנו רואים את שליטי ההיסטוריה כיצד הם קמים ומובלים אל החזית. תודעתו של פאוסט צריכה לעלות לשלב יותר גבוה. העולם כולו צריך להופיע לפניו כשהוא חדור ברוח, כל האירועים, שאותם אנו רואים סביבנו, שאותם מתאר איש ההפשטות הרגיל רק עם שכלו הקשור למוח פיזי ואז הוא סבור שעשה את הכל ברגע בו תאר את האלמנט החיצוני. אבל כל זה קשור, מכוון ומונהג על ידי ישויות רוחיות על-חושיות.
כשהאדם עולה כך אל הגבהים הרוחיים, אז הוא לומד להכיר את כל הכוח שצריך למשוך אותו שוב למטה אל העולם החושי. באופן נפלא מצליח הוא להכיר את מי שמקודם לא הספיק להכירו במלואו. כך זה קורה כעת לפאוסט. כאן הוא עומד בנקודה חשובה של הדרך שלו. מפיסטופלס משולב בכל מה שראה עד כה. הוא יכול רק להיות משוחרר ממפיסטופלס, מאותם הכוחות הרוחיים הכובלים את האדם אל עולם-החושים, ואשר לא רוצים לשחררו, זאת כשמתייצב לפניו מפיסטופלס בתור המשדל. במקום בו נעמדים לפני פאוסט העולם על ממלכותיו, הטבע וההיסטוריה על הרוחיות שלה, כאן הוא חווה משהו במה שאדם, המתמצא במקצת בדברים הללו, בלי קושי יכול להכיר, מתוך איזה עומקים דיבר גיתה. המשדל, הרוצה למשוך את האדם למטה כשהאדם הספיק כבר לעלות שלב מסוים אל העולם הרוחי, הוא ניגש אל האדם ומנסה להביא לו רגשות מוטעים ותחושות אודות מה שמצליח הוא לראות בעולם העל-חושי. מתואר כאן באופן גרנדיוזי, כיצד המשדל בא לקראת האדם! הוא, שניגש גם אל כריסטוס, בו המשדל מבטיח לו את כל ממלכות העולם על הפאר שלהן.
משהו כזה ניגש אל האדם, שהצליח להיכנס אל העולם הרוחי. המשדל מבטיח לו את העולם על כל הפאר וההדר שלו. מה פירוש הדבר? פירושו הוא לא משהו אחר, מאשר אל לו להאמין שעוד משהו מהעולם הפיזי יכול להיות שייך לאגואיזם הקטנוני שלו. שצריך להיעלם כל האלמנט האישי עם המשאלות האגואיסטיות והתאוות, שצריך להתגבר על המשדל, על כך מצביע גיתה דווקא דרך מפיסטופלס כך שצריך הוא להיות עבורנו אבן-בוחן עבור מה שאליו הוא מתכוון:
“אכן לבסוף מדבר אני במלוא המובן:
האם לא מוצא חן בעיניך אף דבר על פני-השטח שלנו?
אתה לא ראית במרחבים בלתי-נמדדים את ממלכות העולם והפאר והדר שלהן.”
גיתה מרמז דווקא עם המילים הללו את מה שהיינו רוצים לומר לאלה שלא רוצים להבין, את מה שבעצם רוצה הוא לתאר בכך – את אותו השלב החשוב של התהוות רוחית של האדם. בהמשך מצליח פאוסט להתגבר על האגואיזם של המשאלה האישית והרצון במידה כה רבה, שאת כל פעולתו מקדיש הוא לחלק הקרקע שהילוו לו. הוא לא רוצה את הבעלות על אותה האדמה, אין הוא רוצה תהילה, ואף דבר מכל זה. בהתמסרות רבה הוא עובד בשביל בני אדם אחרים: “לעמוד על קרקע חופשית עִם עַם חופשי.”
עלינו לפרש את המילים הללו כך שבהדרגה מסולק מהנפש האנושית האגואיזם האישי, שכן אף אדם שלא התגבר על אותו האגואיזם האישי, באמת לא יכול להשיג את השלב האחרון שגם אותו רוצה גיתה לתאר. הוא מתאר כאן את פאוסט, כמו נושרים ממנו קשקשים של האנכיות האישית-האנושית העוטפים אותו ושם מתמסר פאוסט כליל לרוח, שם באמת אין עבורו כל ערך שהוא לתהילה וכבוד חיצוני בעולם. אבל על דבר אחד פאוסט עדיין לא התגבר. ושוב אנו רואים את גיתה מנקודת המבט הספיריטואלית החודרת עמוק לתוך הלב, כשכעת הוא מתאר את מה שמתרחש בהמשך.
פאוסט הפך עד לדרגה מסוימת לאדם משוחרר מאנוכיות. הוא למד מה פירוש השמעת המילים: “המעשה הוא הכל, כלום התהילה!” למד הוא לומר: אני רוצה להיות פעיל. פעילותי צריכה לזרום החוצה אל העולם, אינני רוצה שום תמורה בעד אותה הפעילות! – אבל מורגש שבמקום קטן לגמרי, טרם הסתלק האגואיזם. בנכס הרחוק שלו עומד בית קטן ישן במקום מוגבַה, בו גר זוג זקנים, פילמון ובאוקיס. ביחס לכל הדברים האחרים נעלם האגואיזם של פאוסט, אבל נוכח אותו הבית הקטן עדיין לא. כאן נמצא השריד האחרון של האגואיזם, הבא לידי ביטוי בנפשו. מה הוא היה יכול לזכות מאותו המקום המוגבַה? הוא יכול היה לעמוד כאן למעלה ולסקור במבט חטוף את פירות פעילותו ולהתענג על מה שהוא יצר! זהו האגואיזם האחרון, ההנאה בתשקיף החושי. נשאר אצלו השריד מנחת-הרוח בסקירה החושית. הוא צריך עוד לצאת מזה. אף דבר לא צריך להישאר בנפשו מחשק וקורת-רוח, כלומר מהתמסרות ישירה לעולם החיצון, שאליו מתקשר האגואיזם.
ושוב אנו רואים את פאוסט במגע עם כוחות רוחיים. ב”שעת חצות” מתייצבות ארבע נשים אפורות. הן ניגשות אליו. שלוש מהן, המחסור, האשמה והמצוקה, לא יכולות לנגוע בו באף דבר. אבל כעת מתברר משהו השייך לחוויותיה של דרך ההתקדשות. בדרך המובילה להתקדשות ישנו קשר מסתורי בין כל מה שהאדם מסוגל לעשות מתוך האגואיזם, ואותו מבנה-הנפש מבוטא במילה דאגה. דאגה היא תופעת-לוואי של האנוכיות. וכמו שלא יכול אולי מישהו לחשוב שבשעה שקיימת הדאגה, טרם נעלם האגואיזם, כך אמת היא בכל זאת, שבדרך הארוכה מלאת הויתורים לתוך העולם הרוחי צריך האגואיזם להיעלם במלואו. אם האדם עובר את הסף של העולם הרוחי, ומכניס הוא לתוכו עוד משהו מהאנוכיות, אז באה הדאגה ונגלית בכוחה ההרסני.
אם כן, יש לנו משהו מהסכנות הקשורות להתקדשות. בעולם החושי דואגים הכוחות הנדיבים של העולם הרוחי לכך שכוח הדאגה לא יכול כך לגשת אל האדם. אבל ברגע בו האדם מתאחד עם העולם הרוחי, בו הוא מצליח להכיר כוחות הפועלים בעולם הרוחי, הופכים דברים כאלה כמו הדאגה לכוחות הרסניים. על דברים רבים יכולים להתגבר באמצעות המפתחות המובילים אל העולם הרוחי: הדאגה מתפתלת דרך כל חורי המפתחות. אם אמנם הגיע האדם למרחק רב, אז הדאגה, כשהאדם ניצב נגדה באומץ, הופכת לכוח הלוקח עוד ממנו את אותו השריד האחרון של האגואיזם: פאוסט מתעוור. למה? על ידי החלפה של הכוח האחרון של האגואיזם שעדיין נמצא אצלו, כוח הדאגה, הוא מתעוור. ההנאה האחרונה נלקחת מפאוסט. מסביב נהייה יותר חשוך ויותר קודר. כעת חווה נפשו, שפועל אצלה השריד האחרון של האנוכיות, את הרס הבית הקטן, שממנו ההנאה האגואיסטית יכולה להביא לסיפוק ממה שנוצר.
“לבד בפנימי מאיר אור בהיר!” נפשו של פאוסט משתייכת כעת לאותו העולם שבו הדאגה וכל אותם האלמנטים ההרסניים, ההורסים את הגוף, אין להם שום שליטה. וכעת חווה פאוסט את מה שחווה המתקדש אל תוך העולם הרוחי. הוא לוקח חלק כאירוע חיצוני בהתרחשויות שאותן אין הוא חווה בעולם הפיזי: את המוות שלו, את קבורתו העצמית. מתוך העולם הרוחי הוא מסתכל על העולם הפיזי ועל כל שמתרחש איתו, מסתכל למטה כעל משהו אחר: בכך עוסקים כעת רק כוחות הנמצאים בעולם הפיזי בלבד.
הדבר ירחיק לכת אם היינו רוצים לתאר כיצד נותן גיתה להופיע כעת ל”לאמורן”, המורכבים רק מגידים ועצמות, כך שאין הם נושאים בתוכם שום נפש, המתארים את האדם במצב בטרם נכנסה לתוכו שום נפש. פאוסט בעצמו מסולק אל העולם הרוחי. כעת אנו רואים את מפיסטופלס המנהל מאבק אחרון על נפשו של פאוסט, מאבק משמעותי וראוי לתשומת לב. אם היינו רוצים לפרט את אותו המאבק, אז נראה, עד כמה היה גיתה מעמיק בידיעתו בכל הנוגע לעולם הרוחי.
כאן מונח פאוסט הגוסס. מפיסטופלס נאבק על נפשו. הוא ידוע שאותה הנפש יכולה לצאת מחלקים שונים של הגוף. יהיה כאן הרבה מה ללמוד אצל אלה, השואבים ידע מספרי-עזר אלה או אחרים, כיצד עוזבת הנפש את הגוף. גיתה התקדם בנידון. הוא יודע, שלא תמיד ישנו אותו מקום ושיציאתה של הנפש מהגוף לאחר המוות תלויה בהחלט במצב התפתחותו של האדם. הוא יודע שהנפש, בהיותה בתוך הגוף, שומרת לגוף צורה מתאימה ויכולה רק להחזיק את אותה הצורה על ידי הכוח האלסטי של האהבה. מפיסטופלס מאמין שנפשו של פאוסט בשלה עבור ממלכת המחשכים. ואז הוא יכול לקבל את מה שהוא מציין בתור תולעת מכוערת. כשהנפש מתמסרת לכוחותיה העצמיים, היא יכולה לקבל רק צורה שהיא ביטוי לסגולות הטובות שלה או למידות רעות שלה. אם נפשו של פאוסט היתה בשלה עבור ממלכת המחשכים אז היתה היא מעוצבת כפי שמשער מפיסטופלס. אבל כעת התפתחה היא, והיא מסולקת, הואיל והסגולות הטובות שלה הן כאלו כפי שמתאימות הן לעולם הרוחי, כאן העולמות הרוחיים מחזיקים אותה.
כאן מתייצבים לפנינו תחילה בני אדם, אשר כביכול הינם חוליות-קשר בין העולם הפיזי והעולם הרוחי, כשהם בתור מקודשים עומדים כאן בעולם הפיזי ועם הרוח שלהם מגיעים למעלה אל העולם הרוחי: אנשים בעלי חוויה על-חושית ומשקיפים. כך הם מוצגים לנו. גיתה בשיר שלו, שנתן לו את הכותרת ”סימבולום”, מדבר כיצד מהעולם הרוחי נשמעים שני קולות:
“אכן קוראים מהעבר השני
הקולות של הרוחות,
קולותיהם של המסטרים:
אַל תפספס לאַמֵן
את כוחות הטוב!”
גיתה נשאר גם כאן שוב בהתאמה עם תפישתו. הוא מתאר את הרוחות שלא התגשמו בעולם החושי. אבל תחילה הוא מתאר את אלה שעבורם משתמשים לרוב בשם ”מסטר”, כשהם בהתגשמות בעולם החושי. הוא מתאר אותם בלבוש שיהיה אז הקרוב ביותר אליו. כשעל כך היה פונה בדבריו אל אקרמן: “אמנם תודֶה שהסיום כפי שזה מתרחש עם הנפש שניצלה כלפי מעלה, יהיה סיום שקשה מאוד להתמודד איתו, ושאני, בדבר כה על-חושי, הייתי יכול לשקוע בקלות בערפל ובדברים של ניחוש, אם לא הייתי נותן למגמות הפיוטיות שלי – דרך הדימויים הנוצריים-כנסייתיים עם קווים עיקריים חדים ודרך הדימויים – צורה מוגבלת נדיבה וחזקה.”
מי ששמע כאן את ההרצאות אודות ההתקדשות הכריסטיאנית, יכיר שוב באיזו מידה רבה התמצא גיתה באותם הדברים.
באופן כזה עולה נפשו של פאוסט דרך אזורים שדרכם עברו נפשות שנכנסו כבר אל העולם הרוחי ופעילות בו. כשהן גם פועלות להכניס את הנפש אל העולם הרוחי. ובהמשך אנו רואים כיצד גיתה יוצא בגלוי עם ההודאה המאפיינת אותו כמי שמשתייך לאותו הזרם המדעי-רוחי, שעליו דובר גם תדיר כאן לפני כל בהרצאה ”היכן וכיצד מוצאים את הרוח?” בה ניתנה דוגמא כיצד נכנס האדם אל העולם הרוחי. כאן מובא הצלב השחור עם הוורדים האדומים. כוחות מתעוררים בנפש כשהאדם מתמסר לכך, לאותו צלב-הוורדים, אשר בצלב השחור מתאר את שקיעתו של העולם החושי, ובוורדים האדומים לבלוב עולם הרוח העולה, המתואר במשמעות המופשטת של המילים:
“כל עוד אין לך אותו,
תמות ותתהווה!
הנך רק אורח עכור
על האדמה החשוכה.”
מה שהאדם משיג מההבנה הספיריטואלית, מכוחן של הוורדים האדומים, זה היה מוכר לגיתה והוא מגלה נאמנות לאותה הגישה. הוורדים נופלים מהעולם הרוחי, כאן נקלט האלמותי של פאוסט. ובכך אנו רואים כיצד גיתה מתאר לנו באמת את דרכה של הנפש האנושית בכניסתה אל העולם הרוחי.
ניתן היה לתאר רק בסקיצה דברים מסוימים. שכן עם אותו ‘פאוסט’ של גיתה ישנו משהו מיוחד במינו: הוא מעמיק וממשיך להעמיק יותר ככל שמרבים לתהות על קנקנו, וכאן רק לומדים להכיר מה יכול להיות ערכו של גיתה למען האנושות, כשהאנתרופוסופיה תשפוך אור אל היצירה הספרותית האזוטרית של גיתה במקום שבו מתוך חוויותיו העצמיות הוא מדבר על אודות העולם הרוחי. את מה שמכיר גיתה, את העובדות של העולם הרוחי, הוא מתאר באופן ריאליסטי. יצירה ספרותית ריאליסטית הוא אותו החלק השני של ‘פאוסט’, טבעי אבל סגור עבור אלה שלא יודעים שהעולמות הרוחיים הם דברים שבמציאות. אין כאן לפנינו סימבולים אלא רק הלבשה פיוטית בתיאור ריאליסטי לחלוטין של התרחשויות על-חושיות: הלבשה פיוטית של התרחשויות על-חושיות, שאותן חווה הנפש כשהופכת היא ליחידה אחת עם העולם שהוא המולדת הראשונית שלה, בהרגישה את עצמה לא בהכרה מופשטת המתמזגת עם ההסתכלות החושית או עם הפשטות-השכל, אלא בהכרה שהינה עובדה ריאלית של העולם הרוחי.
אמנם, יש עוד מרחק רב להבנת ‘פאוסט’ של גיתה על ידי הבריות, שכן תחילה יהיה צורך להכיר את שפתו של ‘פאוסט’ כשברצוננו לחדור כאן לעומקו. יכולים ליטול ליד שורה שלמה של פירושי-‘פאוסט’: אף פעם לא נראה את פירוש המילים מאנשים מאוד פיקחים. – כשווגנר רואה כיצד ההומנוקולוס פורץ מהאביק, אז הוא אומר – יכולים אתם לקורא בפירושי-‘פאוסט’, מה צריך להיות פירוש המילים שאותן משמיע כאן ווגנר:
“יהיה! המַסָה נעה ביתר בהירות!
השכנוע יותר אמיתי, יותר אמיתי.”
אני מדבר כה לא נכון, כמו כל אותם בני אדם שדיברו מאז תקופתו של גיתה, שחשבו שאצל ווגנר נמצא השכנוע שההומנוקולוס יתהווה: השכנוע אצל ווגנר נע ביתר בהירות! – ומבארי-‘פאוסט’ חושבים עם בנאליות כזאת לדעת לשאוב את מלוא העומק של ה’פאוסט’! אמנם תקופתנו האומרת את המילה השגורה אצל גיתה, את ”אדם עליון”, מבלי לתפוס את משמעותה היותר עמוקה, לא יכולה את אותן המילים לפרש אחרת. אבל המשמעות האמיתית היא כזו: מה שמולידים בעולם הפיזי, היא הולדה, ומה שבא לידי הולדה כאן בעולם האסטרלי, היא הולדה עליונה, הולדה בעולמות העל-חושיים. אבל כאן יש צורך ללמוד רק כיצד קוראים את גיתה, שכמו כל האישים הגדולים מדבר בגזירת מילים. אז נוכל למדוד את מלוא הרצינות שמתוכה נוצר ‘פאוסט’, אז לפני כל לא ננהג בבנאליות, בהבנת דברי-הנעילה של ה’פאוסט’, ולא נחשוב שהכוונה ב”הנצחי-נקבי” לאלמנט הנקבי בעולם החושים.
הנצחי-נקבי הינו אותו הכוח בנפש, הנותן להפרות את עצמו מהעולם הרוחי ועקב כך מתמזג במעשיו, עם הראייה הרוחית והמאגית, עם העולם הרוחי. מה שיכול להיות כאן מופרד זהו הנצחי-הנקבי בתוך כל אדם, המושך אותו כלפי מעלה אל הספירות של הנצחי. ואת אותו מהלך ההתפתחות של הנצחי-נקבי אל תוך העולמות הרוחיים תאר לנו גיתה ב’פאוסט’ שלו.
הבה נסתכל סביבנו בעולם הפיזי: כל המתייצב כאן לפנינו, אנו רואים אותו בצורה נכונה כשנראה בו לא את הריאליות האמיתית, אלא משל עבור האלמנט הנצחי. את אותו הנצחי חווה הנפש כשעוברת היא את השערים לתוך העולם הרוחי. כאן היא חווה את מה שניתן לרמוז עליו במילים חושיות, אם את אותן המילים החושיות מעמידים באופן מיוחד ממש. גם על כך התבטא פעם גיתה, כשהבעיה ההיא שימשה כמין אזהרה מאוד רצינית עבור כל אלה הרוצים לדבוק בדעה מופשטת בדברים אלה או אחרים. התראה גדולה המופנית אל האנושות הביא גיתה לידי ביטוי בשני שירים, שברגע בו אומר מישהו דבר מסוים מתוך העולם הרוחי, הוא יכול להביא לידי ביטוי על ידי זה השקפות מנוגדות לחלוטין. בשיר הראשון הוא אומר:
“הנצחי ממשיך לנוע בכל,
שכל הכל צריך להתפורר לתוך הלא-כלום,
אם רוצה הוא לדבוק בהווה.”
בשעה שהוא מביא את המחשבה של הפילוסופיה שלו אודות האלמנט הנצחי-הזורם, אומר הוא על כך בשיר הבא:
“שום ישות לא יכולה להתפורר לתוך האין!
הנצחי ממשיך לנוע בכל,
תחזיק עצמך מאושר בהוויה!”
בה בשעה שאת המחשבות המנוגדות עבור העולם החושי מתארים כהשתקפויות העומדות פנים מול פנים של העולם העל-חושי, לא ניתן לתאר את העולם העל-חושי כמו עולם-החושים. המילים החושיות הן תמיד בלתי מספיקות, כשמובאות הן במשמעות המיוחדת.
אנו רואים כיצד גיתה, דווקא כשמתאר הוא מהצדדים השונים ביותר את מה שהינו “לא יתואר”, יכול להיעשות מול עינו של הרוח. מה שעבור העולם החושי הוא “בלתי מספיק”, ניתן הוא להשיג עבור ההסתכלות הרוחית, זאת כשהנפש מתאמנת באותו החלק שניתן לפתחו על ידי כוחות, שמדע הרוח יכול להעניק אותם לנפש. לא לשווא מסיים גיתה את אותה היצירה שבה תאר את המפואר והעשיר ביותר שבחוויותיו, ב”מקהלה המיסטית” שלתוכה לא ניתן להכניס שום דבר בנאלי. שכן באותה ה”מקהלה המיסטית” רומז הוא לנו שמה שלא ניתן לתאר במילים חושיות, כשמשתמשים בתיאור משתקף, נעשה כשהנפש, על ידי הכוחות הנצחיים-נקביים, נמשכת אל העולם הרוחי.
“כל דבר החולף
רק משל הוא.
הבלתי מספיק,
כאן הוא הושג.
דבר שלא יתואר,
כאן נעשה הוא.
הנצחי הנקבי
מושך אותנו אל על.”
כך יכול היה גיתה לדבר על אודות הדרך המובילה אל העולם הרוחי. כך היה הוא יכול לדבר על אודות כוחותיה של הנפש, שברגע שהם מפותחים הם מובילים בהדרגה את האדם לתוך העולם הרוחי.