היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח? – 09

היכן וכיצד אנו מוצאים את הרוח?

רודולף שטיינר

סדרה של שמונה-עשרה הרצאות שניתנו בין 15 באוקטובר 1908 ל-6 במאי 1909 בברלין. GA57

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

28.1.1909 הרצאה מספר 9

טולסטוי[1] וקַרנֶגּי[2]

בעיני הבריות יכול להיראות מוזר ההרכב של מה שצריך להיות מונח ביסודו של עיוננו היום: מצד אחד טולסטוי, מצד האחר קרנגי, שני אישים שעליהם יש כאלה שיגידו שלא יכול להיות כאן משהו יותר שונה ומנוגד. מצד אחד אדם אשר מתוך מעמקי חיי הרוח מחפש את פתרון החידה של הבעיות הסוציאליות והרוחיות ברמה הגבוהה ביותר – טולסטוי, מהצד האחר מלך הפלדה, האיש שהתעשר, האיש שמצד הספרותי יודעים עליו כמעט לא יותר מאשר מה שהגה על כך: כיצד להגיע לניצול מלא ומיטיב של עושר שהצטבר – קרנגי. ולבסוף שוב עימות של שני האישים בעזרת מדע הרוח או האנתרופוסופיה.

אמנם, כשמדובר על טולסטוי לא יעלה בדעתו של אף אדם להטיל ספק שדווקא באור של מדע הרוח ניתן לזרות אור אל מעמקי נפשו של טולסטוי. אבל אצל קרנגי יכולים לומר: בכלל איזה קשר יש לו לאותו האדם של פעילות שימושית ועסקית, עם מה שמכנים מדע הרוח? אילו מדע הרוח היה התיאוריה האפורה, השקפת עולם זרה לחיים והמגלה עוינות לחיים, כפי שבני אדם רואים בו לעיתים תכופות, כשמעט הוא דואג לבעיות של החיים הפרקטיים, כפי שלפעמים חושבים על כך, אז יכול הדבר להיראות בצורה מוזרה, שדווקא להמחשת בעיות מסוימות מועלה אדם כזה המייצג את החיים הפרקטיים. אבל אם במידה מסוימת הבנו, מה מונח ביסודן של ההרצאות הנוכחיות כאן על אודות מדע הרוח: שמדע הרוח הוא זה אשר מסוגל לזרום לכל השטחים הבודדים, אכן, אל השטחים היומיומיים הרבים ביותר של החיים הפרקטיים, אז לא נמצא את הדבר תמוה שגם אותה האישיות נלקחה פעם בחשבון, כדי להמחיש בכך דברים מסוימים, מה שצריך להיות מומחש במסגרת מדע הרוח. ושנית, אם לדבר במובנו של אמרסון, נמצאים בכך לפנינו שני אישים ייצוגיים של זמננו. האחד כמו האחר מביא באורח טיפוסי את השאיפה כולה, את ההרהור מצד אחד, את העבודה מהצד האחר, כפי שהם פועלים ואורגים בזמננו, כל זה באורח ייצוגי. דווקא הצד המנוגד של התפתחות האישיות והנפש כולה אצל שני הגברים האלה, הוא כה אופייני מצד אחד עבור הרבגוניות של החיים והעבודה של ימינו, ומצד שני היא סימן להיכן מונחים העקרון היסודי והמטרות האמיתיות של זמננו.

מצד אחד לפנינו טולסטוי, שגדל ממעמד האצולה, מעושר ושפע, מספירת-חיים שבה נכלל כל מה שהחיים הנוכחיים החיצוניים יכולים להציע בתור נוחיות ונעימות. רואים בו אדם שהביא את התפתחות נפשו לרמה בה הכריז, בחינת בשורה, על חוסר הערך של כל מה שלתוכו הוא נולד, לא רק עבור עצמו אלא עבור האנושות כולה. מצד אחר מופיע לפנינו מלך הפלדה האמריקני, אישיות שגדלה ממחסור ומצוקה, גדלה מתוך ספירת-חיים בה לא קיים כלל וכלל מה שהחיים יכולים להציע בתור נעימות ונוחיות. אישיות שצריכה היתה להשתכר בקושי דולר אחר דולר, ואשר עלתה לעושר הרב ביותר שאותו ניתן להשיג בהווה. אישיות שבמהלך ההתפתחות הנפשית שלה הגיעה למצב שבו היא הגתה איך את אותה צבירה של עושר, הנחשבת בהווה כמשהו בהחלט נורמלי ומובן מאליו, כיצד ניתן לנצל את אותה צבירת העושר לישועה ולאושר של האנושות, לקידוּמה המתאים. לְמָה שטולסטוי לעולם לא התאווה, ברגע בו השיג את שיא התפתחות הנפש שלו, זה ניתן לו במידה רחבה בתחילת חייו. מה שלבסוף רכש לו קרנגי בשפע רב, כלומר את הנכסים החיצוניים של החיים, זה נשלל ממנו בתחילת חייו.

אם כן, זהו, אם גם באופן חיצוני, בכל זאת האיפיון של שני האישים ובד בבד במידה מסוימת, הביטוי של ישותם. מה שבזמננו יכול להתרחש עם אישיות מסוימת, מה שיכול להשתקף מהתהליכים החיצוניים אצל האישיות ומסביב לה, כל זה מראה לנו אצל שניהם את מה שבכלל בזמננו פועל בתשתיות של הקיום הסוציאלי והנפשי. אנו רואים את טולסטוי, כאמור, שנולד וגדל מתוך ספירת חיים בה היה קיים כל מה שהיינו יכולים לציין כנוחות, עושר ואצילות החיים. כמובן שנוכל להתעסק בחייו רק בתוך סקיצה, שכן העניין הוא היום בכך שנוכל לאפיין את זמננו ליד אותם האישים הייצוגיים ולהכיר באופן מסוים את צרכיהם.

לב טולסטוי נולד ב-1828 למשפחה ממוצא של רוזנים רוסיים שעליו הוא בעצמו אומר שהמשפחה במקורה היגרה מגרמניה. אנו רואים כיצד טולסטוי מאבד אחר כך נכסים עליונים מסוימים של החיים. בהיותו כמעט בן שנה וחצי מאבד הוא את אימו, בגיל תשע את אביו. הוא גדל ומטופל על ידי קרובת משפחה, שהיא בוודאי כביכול התגלות האהבה ואשר מתוך מבנה הנפש שלה צריך היה להישפך אל נפשו כושר הנפש היפה והנהדר כמו מתוך עצמו. אבל מצד אחר עומד הוא תחת השפעה של קרוב משפחה אחר, אשר בכלל מתוך התנאים של זמננו, כפי שהם התהוו בחוגים מסוימים, רוצה לפעול באורח חינוכי מתוך השקפותיהם של אותם החוגים, אישיות הנטמעת כליל בהתרחשות החיצונית של העולם, שיותר מאוחר הפך לשנוא במידה רבה על טולסטוי, שנלחם בו בעוצמה רבה. אנו רואים כיצד אותה האישיות שואפת מהתחלה לעשות מטולסטוי אדם אשר, כפי שהיה הכרחי אז, יוכל להתייחס נכון אל האיכרים שלו, להחזיק אצלו תואר, מעמד, מעלה, עיטור ואשר צריך היה למלא גם תפקיד מתאים בחברה.

בהמשך אנו רואים כיצד מגיע טולסטוי לאוניברסיטה, כיצד בעיקרו של דבר היה סטודנט גרוע, כיצד בהחלט מוצא הוא שכל מה שהפרופסורים באוניברסיטת קאזאן אומרים, אין לזה שום ערך בתחום הידע. מה שעוד העסיק אותו מתחום המדע אלו היו שפות אוריינטליות. כל הדברים האחרים לא זזו אצלו. לעומת זאת ריתקה אותו ההשוואה של פרק מסוים מספר החוקים של הקיסרית קטרינה עם "רוח החוקים" של מונטסקוויה. אחר כך מנסה הוא שוב לנהל את אחוזתו ואנו רואים כיצד דווקא מגיע הוא למצב בו הוא נכנס ומשתלב בחיי מותרות של אדם מבוגר מסביבתו, כיצד משליך הוא את עצמו כך אל אותם החיים שהוא בעצמו מציין אותם בתור פריצה אל תוך כל המידות הרעות והתפלות האפשריות של החיים. אנו רואים כיצד הוא הופך למהמר, מפסיד סכומי כסף גדולים, אבל בתוך תוכם של אותם החיים תמיד הוא מגיע שוב לרגעים בהם מעשיו בעצם מגעילים אותו. אנו רואים כיצד נפגש הוא עם חוגים של בני מעמדו כמו גם עם חוגי הסופרים ומנהל כאן חיים, אשר ברגעים של הרהור הוא מציין אותם כחסרי ערך, אפילו הרסניים. אבל אנו גם רואים – והדבר חשוב עבורו, שכן ברצון הוא מתבונן בהתפתחות הנפש, בה נגלית אותה ההתפתחות בסימניה האופייניים – כיצד אצלו, בהתפתחות נפשו, בכל זאת מופיעות סגולות מיוחדות, אשר כבר בנעוריו המקודמים ביותר יכולות לגלות לנו, מה בעצם תקוע באותה הנפש.

דבר בעל חשיבות רבה הוא שעשה רושם עמוק על טולסטוי בגיל 11, כלומר מאורע מסוים בבית הספר – שגילו משהו חשוב, הגיעו להמצאה חדשה והמורה דיבר בייחוד על כך שמצאו שלא קיים שום אל, שאותו האל הינו המצאה ריקה של אנשים רבים, שהוא תמונה מחשבתית ריקה וכל מה שניתן לדעת על אודות הרושם שאותה חווית הנעורים עשתה על טולסטוי, מראה לנו באופן שהוא קלט אותה, שכבר אז נאבקה נפשו להגיע אל הגבהים העילאיים של הקיום האנושי.

אבל מלבד זאת היתה אותה הנפש מוזרה. בני אדם, אשר כה ברצון מביאים רק דברים שטחיים ולא שמים לב למה שממרכז הנפש פורץ החוצה דרך כל המכשולים החיצוניים בתור האלמנט האינדיבידואלי האמיתי של הנפש, אלה ברצון יעלימו עין מחוויות נעורים כאלה ולא ישימו לב לכך שמשהו אחר לגמרי פועל על נפש אחת ושוב על הנפש האחרת. בייחוד צריך לשים לב לדבר, כשנפש בנעורים המוקדמים מראה כושר למה שניתן להביע עם המשפט היפה של גיתה מתוך החלק השני של 'פאוסט': "את אותו אדם אני אוהב, כשמתאווה הוא לבלתי-אפשרי." המשפט הזה אומר לנו הרבה. נפש, אשר כביכול מתאווה למשהו, אשר במובן הגלוי לגמרי בכל התפיסה צרת-המוח ייראה כמובן מאליו כאווילות, נפש כזאת, אם בנעורים המקודמים נגלית ככזאת, מגלה דווקא על ידי דברים מוזרים כאלה את המרחב של חוג ראייתה, מרחב של השאיפה. וכך אל לנו להתעלם מהדבר כשטולסטוי מספר לנו בכתביו בערך דברים כאלה השייכים לראשוניים ביצירתו הספרותית, וכשבהם נותן הוא תמונות משתקפות של התפתחותו העצמית. אל לנו להעלים עין מכך כשמספר הוא כאן דברים אשר בהחלט הם בעלי תוקף עבורו. כך, כשהתחשק פעם לנער לגלח את גבות-העיניים שלו, כשלזמן מה מגיע יופיו, שלא היה כל כך גדול, ממש לעיוות צורה. זהו משהו, שיכולים להתייחס אליו כאל מוזרות בממדים גדולים. אבל אם מהרהרים אחר הדבר, אז הופך הוא למין רמז. דבר אחר הוא שהנער מדמה בנפשו שהאדם יכול גם לעוף, כשהוא לוחץ ממש בנוקשות את הזרועות כלפי הברכיים. הוא חשב שבעשותו זאת אז הוא צריך לדעת לעוף. הוא עולה פעם לקומה השנייה ומפיל עצמו דרך החלון, בהחזיקו חזק את העקבים. בנס הוא ניצל ויוצא מההרפתקה עם זעזוע מוח קטן, הבא שוב לידי איזון לאחר שינה של שמונה-עשרה שעות. בכך הוא הוכיח לסביבתו לא משהו יותר מאשר היותו צעיר משונה. אבל מי שרוצה להתבונן בנפש ויודע מה משמעות הדבר בנעורים המוקדמים לצאת בנפשו החוצה מהמסלול שנתווה למישהו משמאל ומימין, אדם כזה לא יעלים עין ממהלכים כאלה בחייו של אדם צעיר. כך מופיעה אותה הנפש בהתחלה בכושר הפונה לגדוּלה ולמרחב. לפיכך אנו יכולים להבין שהוא, בהתעייפו מהוללויות החיים שהתקבלו ממעמדו, היה מלא בגועל מסוים מעצמו, כלומר אחרי עסק-ביש הקשור להימור.

כעבור זמן מה הוא מגיע לקווקז, וכאן נוכל להבין שנפשו לפני כל, רוכשת לה אהבה ונטייה אל הקוזקים הפשוטים, אל בני אדם אותם הוא מצליח תחילה להכיר, כשמהם מתברר לו שבעצם עומדים לרשותם נפשות אחרות לגמרי מאשר אצל כל אותם האנשים שאותם בעיקרו של דבר הכיר עד כה. הכל היה נדמה לו כה בלתי טבעי בעקרונות של בני מעמדו. הכל, במה שהאמין עד כה, הופיע לפניו כה זר, כה מופרד מהמקור הראשוני של הקיום. בני האדם אותם הוא הכיר, היו אנשים שנפשותיהם היו כה מחוברות אל מקורות הטבע כמו העץ עם שורשיו עם מקורות הטבע, כמו הפרח עם מיצֵי הקרקע. אותה ההתחברות עם הטבע, אותה אי-הזרות עם מקורות הקיום, אותה ההתמצאות המקורית הפונה החוצה מעל הטוב והרע. אם כן, באותם החוגים זהו מה שעשה עליו רושם עצום.

ואז, כשתפס אותו דחף המעש, הוא הופך לחייל על מנת להשתתף במלחמת-קרים – זה היה בשנת 1854. הוא הצטרף לארמיית-הדנובה – כאן אנו רואים איך מתוך מסירות אינטנסיבית, הוא מנסה ללמוד את חיי הנפש בכללותם של החייל הפשוט. אנו רואים כעת כיצד תחושה תופסת מקום בטולסטוי, מתוך התמחות באותו התחום, כיצד מצד אחד אחוז הוא מהמקורות של האדם הפשוט, אבל מצד האחר מהמצוקה, העוני, מההתייסרות והדיכאון של האדם הפשוט. אנו רואים כיצד הוא מלא אהבה וחשק לעזור, וכיצד כבר כצל מנצנצים ברוחו האידיאלים העילאיים להביא לבריות אושר, ישועה וקידמה, אבל כיצד מצד שני הוא שוב מהבהיר לעצמו – מהיחס שנוצר עם השקפותיו ובני האדם הטבעיים עם השקפותיהם – שעם סוג האידיאלים, המטרות והמחשבות העומדים לרשותו, לא יוכלו להבינו. זה גורם לקרע בנפשו, דבר שטרם מרשה לו לחדור אל גרעין היסוד של ישותו.

אנו רואים ששוב ושוב הוא נזרק בחזרה מהחיים, אותם הוא מקיים, ושדווקא בארמיית-הדנובה הוא נזרק מדבר קיצוני אחד למשנהו. אדם הממונה עליו אומר שהוא אדם שווה זהב שאותו לעולם לא יכולים לשכוח. הוא פועל כמו נפש השופכת מעצמה רק טוב-לב ומצד שני הכושר, במצבים קשים ביותר, לבדר את אנשי סביבתו. בנוכחותו מקבל הכל אופי אחר. אם לא מוצאים אותו פעם במקומו אז כולם נשארים חסרי אונים. אבל אם הוא שוב השליך את עצמו אל תוך החיים, אז היה חוזר שוב אל המחנה עם חרטה נוראה, עם צער איום. בין מצבי רוח כאלה היה גם כזה, לא ניתן לומר אחרת מאשר טלטול נפש גדול לכאן ולכאן. מאותם מצבי רוח וחוויות גדלים גם השקפות וסיפורים פלסטיים של הקריירה הספרותית שלו, אותם המוצרים שלמשל חוללו את הביקורת עצמה של טורגנייב, שהכירו בה בכל מקום במלואה. אבל בד בבד אנו רואים כיצד באופן מסוים הוא מתהלך ליד המרכז האמיתי, ליד המרכז של נפשו, כיצד בנפש מופנה תמיד המבט אל הכוח הגדול, אל המקור היסודי של החיים, כיצד הוא נאבק למען מושגי אמת וקידומה של האנושות, וכיצד הוא עומד בעצמו מול אישיות כמו טורגנייב, ובהיותם פעם ביחד באחת הפגישות לא היה יכול להשמיע דברים אחרים מאשר: אהה, אצלכם בעצם לא נמצא מה שמכנים שכנוע. בעצם מדברים אתם רק כדי להחביא את השכנוע.

רשאים לומר, החיים לקחו עמם את אותה הנפש במצב קשה, בהביאם אותה לסכסוכים קשים ומרים, אך משהו מהמצבים הקשים ביותר צריך היה רק לבוא. בסוף שנות החמישים חלה אחד מאחיו ומת. טולסטוי ראה לעיתים קרובות בחיי-המלחמה את המוות, התבונן תדיר באנשים הנוטים למות, אבל בעיית החיים טרם עלתה בתודעתו בגודל כזה, כמו במראה גסיסת אחיו, אותו אהב והוקיר. באותו הזמן טרם היה חדור טולסטוי בתוכן פילוסופי או רליגיוזי כך שאותו התוכן יוכל להחזיקו. הוא נמצא אז במצב-רוח יסודי כזה שיחסו אל המוות היה בערך בא לידי ביטוי בדבריו: "בלתי מוכשר אני כדי שאוכל להתוות מטרה בחיים. אני רואה את החיים בזרימתם, רואה אני את החיים אצל בני מעמדי עוברים וגועשים בחוסר-ערך. עושים הם דברים שאינם ראויים להיעשות. אם מסדרים אירוע בשורה ליד אירוע אחר וממשיכים לסדר שורות, מכל זה לא מתקבל שום דבר בעל ערך." וגם בכך שהשכבות התחתונות נמצאות בתנאי דחק ומצוקה, לא יכול היה לראות אז בדבר שום תוכן ושום מטרת חיים. "אנו מחפשים חיים כאלה, שתכליתם לשווא והם מסתיימים בחוסר טעם של המוות". כה אמר טולסטוי לעצמו. כאשר אצל כל אדם וכל חיה יכולים החיים להישפך אל חוסר התכלית של המוות, אז מי מסוגל בכלל לדבר עדיין על תכלית החיים? לפעמים היה טולסטוי מתווה לפניו את המטרה לשאוף לשלמותה של הנפש, לחפש תוכן עבור הנפש. טרם הוא הגיע למרחק כזה שמתוך הרוח היה יכול להידלק בנפשו איזשהו תוכן חיים. משום כך מראה המוות העמיד לפני עינו הרוחית את חידת החיים בדמות כה אלימה.

באותו הזמן אנו רואים אותו מסייר באירופה. אנו רואים אותו בעת שהוא מבקר בערים המעניינות ביותר של אירופה – צרפת, איטליה וגרמניה. אנו רואים אותו מכיר אישים חשובים מסוימים. הוא מצליח להכיר אישים כמו שופנהאואר, הכיר את ליסט קרוב למותו של זה וגם אנשים חשובים אחדים בתחום המדע והאמנות. הוא מצליח להכיר דברים מסוימים מתחום החיים הסוציאליים, בא להכיר את חיי-החצר הויימאריים. היתה לו גישה לכל, אבל על הכל הוא מביט בעיניים שמהן מביטה ההשקפה שאופיינה. מכל הדברים האלה זכה הוא בדבר אחד: כפי שהמצב הוא בבית, בחוגים שמהם הוא גדל, כך בעיקרו של דבר הוא גם המצב במערב-אירופה.

כעת עומדת לפניו מטרה פדגוגית. הוא רצה לייסד בית-ספר לדוגמא, והוא ייסד אותו גם במקום מסוים במולדת שלו, בו כל תלמיד היה צריך ללמוד בהתאם לכושרו, בו לא צריכות להימצא שבלונות. לא אוכל להרחיב את הדיבור בכל הנוגע לתיאור עקרונות החינוך שהיו נהוגים כאן. אבל את זה צריך להדגיש שעמד לפניו אידיאל בתחום החינוך, שצריך היה להתאימו אל האינדיבידואליות של הילד.

אנו רואים כיצד נכנס כאן מן שלטון-ביניים, בו באופן מסוים עבור הנפש הסוערת, בה מתרחשות הבעיות והשאלות בזו אחר זו, בה התחושות וההרגשות זרמו מכל הצדדים במנוגד, כיצד נכנס כאן עבור הנפש מין קיפאון. חיים יותר שקולים פועלים בתוכה. אותו הזמן מתחיל עם נישואיו בשנות השישים. זה היה הזמן ממנו באים הרומנים הגדולים, בהם הוא נתן את התמונות הכבירות המקיפות של החיים החברתיים של ההווה והזמן שקדם ישירות לו: "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה". אלו הן יצירות שלתוכן זרמו דברים כה רבים ממה שהוא בעצמו למד.

כך עוברים חייו עד לתוך שנות השבעים של המאה הקודמת. מגיעה נקודת זמן בחייו, בה הוא עומד ממש על פרשת-דרכים, בה מתחדשות כל השאלות והרהורי-חרטה וכל הבעיות שמקודם כמו ממעמקים רוחיים אפלים פעלו כלפי מעלה באותה הנפש. ישנה תמונה, שאותה הוא מעצב, שהיא כה אופיינית עבור מה שחווה בנפשו. צריך רק להעביר לנגד נפשנו את אותה התמונה ולדעת שמשמעותה היא אחרת לגמרי עבור הנפש, כפי שהיא נמצאת בטולסטוי, מאשר עבור נפש אחרת, שהיא הרבה יותר שטחית. צריך רק להעביר לנגד נפשנו את אותה התמונה ואז נוכל להציץ עמוק אל תוך רוחו של טולסטוי. זה האחרון משווה את חייו העצמיים עם אלה של מעשִיָה של המזרח, אותה הוא מספר בערך כך:

כאן נמצא אדם הנרדף על ידי חיה פראית. הוא נמלט, מוצא באר שהתייבשה ומשליך עצמו לתוכה, כדי להימלט מאותה החיה הפראית. הוא נאחז חזק בענפים שצמחו בצדי קיר הבאר. באופן כזה הוא חושב שהוא מוגן מהמפלצת הרודפת אותו. אבל בעומק הוא רואה דרקון, והרגשתו היא שהדרקון צריך לבלוע אותו, ברגע שיתעייף או שהענף אותו הוא מחזיק יישבר. כאן הוא רואה גם על עלי השיח טיפות אחדות של דבש שממנו הוא יכול להיזון. אבל בו-זמנית הוא רואה גם עכברים המכרסמים את שורשי השיח שבו הוא נאחז.

שני הדברים בהם נאחז טולסטוי היו אהבה למשפחתו ולאמנות. חוץ מזה הוא ראה את החיים כך שאנו נרדפים על ידי כל הדאגות המייסרות של החיים. נמלטים ממפלצת אחת ונרדפים על ידי האחרת. ואז נמצאים למדים שהמעט שעדיין עומד לרשותנו מכורסם על ידי העכברים. צריך לקחת את התמונה בעומקה כדי לראות מה מתרחש בנפש שמציינים אותה כאן, ומה שחווה טולסטוי בכל החשיבה, רגישה ורצייה באופן הנרחב ביותר. הענפים היו שעינגו אותו עדיין, אבל לאט לאט מצא הוא גם לפעמים דבר שצריך היה לכרסם את השמחה אצלם. אכן, אם החיים האלה הם כאלה, שלא יכולים למצוא בהם משמעות, שלשווא חוקרים את משמעות החיים, אז מה פירוש להחזיק משפחה, לגדל צאצאים ולחנך, שאליהם בעיקרו של דבר מעבירים את אותו חוסר התכלית? גם הדבר הזה היה עובר לפני נפשו. והאמנות? אכן, אם החיים הם חסרי תכלית, אז מהו המצב עם ראי החיים, עם האמנות? האם האמנות יכולה להיות בעלת ערך אם נמצאת היא במצב לשקף את מה שבו לשווא מחפשים תכלית מסוימת?

אם כן, זה היה הדבר אשר אחרי הפסקה עמד שוב כך ממש לפני נפשו, מה שכה נדלק באותה הנפש. בכל מקום בו הוא חיפש אחרי כל אלה אשר בפילוסופיות הרמות ובהשקפות-העולם השונות ניסו לחקור את משמעות החיים, באף מקום לא מצא הוא דבר שבעצם יכול היה לספק את חקירתו. ולאחרונה הגיע המצב לכך שהפנה את מבטו אל אנשים, אשר לפי דעתו הם קשורים בהתחלה עם מקורות החיים. היו אלה בני אדם אשר עמדו במבחן בכל הקשור לחוש טבעי, לרליגיוזיות טבעית. הוא אמר לעצמו: המלומד, החי כמוני, המפריז בהערכת תבונתו, אינו מוצא דבר בכל חקירתו, היכול להצביע לו על משמעות החיים. כשאני מתבונן באדם הפשוט, המצטרף כאן לכתות: הוא יודע לשֵם מה הוא חי, הוא מכיר את תכלית החיים. איך הוא יודע את זה, איך הוא מכיר את משמעות החיים? מפני שהוא מתנסה בהרגשה: קיים רצון, רצון אלוהי נצחי, כפי שאני מכנה אותו. ומה שחי בתוכי, זה מתמסר לרצון האלוהי. ומה שאני עושה, מה שאני מבצע מהבוקר עד הערב, את זה אני עושה בתור חלק של הרצון האלוהי. כשאני מניע את הידיים, מניע אני אותן לפי רצונו של האלמנט האלוהי. הידיים נעות מבלי שהובאו דרך התבונה אל מושגים מופשטים. – זה היה מה שהתייצב לפניו כמיוחד במינו, מה שכה תפס אותו כאשר האלמנט האנושי נתפס בתוך הנפש. הוא אמר לעצמו: ישנם בני אדם המסוגלים לתת לעצמם תשובה בכל הנוגע למשמעות החיים, שלה הם יכולים להיות זקוקים. – הדבר הוא אפילו מפואר, כיצד מעמיד הוא את אותם האנשים הפשוטים מול אלה שאותם הכיר בסביבתו. הכל נשקל מתוך המונומנטלי של המופתים. הוא אומר: הכרתי בני אדם שלא היה להם כל מושג שהוא אודות הדרך כיצד לעורר ולהמציא לחיים איזושהי משמעות. הם חיו מתוך הרגל. ובכל זאת לא היו מסוגלים לזכות לשום תכלית שבחיים, אבל הכרתי גם כאלה אשר דווקא בגלל אי-יכולתם למצוא איזושהי משמעות בחיים, הגיעו להתאבדות – טולסטוי בעצמו עמד לפני אותו המצב.

באופן כזה עסק הוא בסוג של בני אדם שאצלם יכול היה לומר לעצמו: על משמעות החיים ועל חיים עם משמעות מסוימת לא ניתן לדבר כאן. אבל האדם הקשור עדיין עם מקורות הטבע, כשנפשו כה קשורה עם הכוחות האלוהיים כמו הצמח עם כוחות החיים, אדם כזה מסוגל לתת מענה לשאלה: למה אני חי? – לפיכך הגיע טולסטוי למרחק כזה, בו חיפש שותפות בחיים הרליגיוזיים עם אותם האנשים הפשוטים. הוא הפך באופן מסוים לאדם מאמין, אף שהצורות החיצוניות עשו עליו רושם של דחייה. הוא הלך, אם כן, שוב אל הסעודה-האחרונה. בפנימו נמצא כעת דבר אותו ניתן לציין כך: עם כל נימי נפשו שאף הוא למצוא מטרה, להרגיש מטרה, אבל בכל מקום עמדו באופן מסוים בדרכו שוב חשיבתו ורגישתו. הוא יכול היה להתפלל ביחד עם האנשים, אנשים המאמינים במובן הנאיבי ובכך לתת תשובה על השאלה הנוגעת למשמעות החיים. הוא יכול היה להתפלל – והדבר הוא מאוד אופייני – עד לנקודה של אופן אחיד של הרגשה. אבל כאן לא היה מסוגל לצעוד הלאה, כשהם המשיכו בתפילתם: ועלינו להכריז את נאמנותנו לאב, לבן ולרוח הקודש – הוא לא ראה בכך שום משמעות. בכלל אופייני הוא שטולסטוי היה מסוגל לצעוד ביחד עד לנקודה מסוימת, כשעמדו בפני נפשו חיים רליגיוזיים ומה שגרם אצל הבריות, במסגרת של עַדָה, הכנסה והוצאה מתוך אחווה של מה שחי בתוך הנפש. הרמוניית הרגשות, הרמוניית המחשבות, את זה צריכים היו לחולל אותם החיים של אלמנט האמונה. אבל הוא לא היה מסוגל להתרומם אל התוכן החיובי של הכרת הרוח, אל ההשקפה הרוחית, המעניקה את המציאות. הדוגמטיות, שהיתה נמסרת, לא היוותה עבורו שום משמעות. עם המילים שניתנו בשילוש, לא יכול היה לקשור שום משמעות.

באופן כזה הוא הגיע, כשכל הדברים האלה זרמו ביחד, לתקופה אותה צריך הוא לציין בתור תקופת הבשלות של חייו, לתקופה בה ניסה להתעמק כליל בכל מה שיכול היה לכנות כריסטיאניות אמיתית ממשית. שאיפתו היתה אז, כאילו רצה לתפוס את חיותה של נפש-כריסטוס עם נפשו העצמית, לחדור אותה. כאן צריכה היתה לנבוע מתוכו השקפת-עולם, ומזו צריך היה להתקבל משהו כמו עיצוב מחדש של החיים הנוכחיים בכללותם. כעת, כשהוא האמין והרגיש עם נפשו העצמית את מה שכריסטוס חשב והרגיש, הוא הרגיש את עצמו די חזק להשליך את כפפת-הסכסוך לכל אופני החיים והתחושה ולכל צורות החשיבה של ההווה, למתוח ביקורת קשה על כל מה שממנו גדל ועל מה שיכול היה לראות בסביבה הנרחבת של תקופתו, מצד שני הוא הרגיש עצמו די חזק להעמיד את הדרישה, לתת לרוח-כריסטוס לפעול ולשאוב מתוך רוח-כריסטוס את התחושות של חיי אנוש בכללותם. בכך איפיינו כביכול את נפשו הבשלה וראינו כיצד אותה הנפש גדלה ממה שרבים בני זמננו מכנים הגבהים של החיים. ראינו כיצד אותה הנפש הגיעה למתיחת ביקורת הקשה ביותר בכל הנוגע לאותם הגבהים של החיים, ולהתחדשות של רוח-כריסטוס, שבעיניו אותה הרוח זרה היא לכל מה שחי בהווה. בהתחדשות של חיי-כריסטוס, שבאף מקום לא מוצאים אותם במציאות, את זה העמיד לפניו בתור מטרה הבאה. טולסטוי, הופך כאן למי ששולל את ההווה והמחייב את כל מה שיכול היה לכנותו רוח-כריסטוס, שאותו בכל זאת לא יכול היה למצוא בהווה, אלא רק בזמנים הראשוניים של הכריסטיאניות. היה עליו לחזור עד למקורות ההיסטוריים שהתבקשו לו. כאן לפנינו נציג תקופתנו שגדל מההווה, כאשר שלל הוא את אותו ההווה.

הבה נתבונן כעת באדם אחר, המגיע, כמו טולסטוי, לשלילה האינטנסיבית ביותר של ההווה, כמו-כן מגיע אל החיוב הנמרץ ביותר. הוא אשר בעיקרו של דבר מגיע אל אותה הנוסחה, אך בשימוש אחר לגמרי. כאן אנו רואים את קרנגי הסקוטי, שגדל בקו-הפרדת-הגבול של תרבות ימינו, אותה נוכל לאפיין בצורה בה כל מה שבסדר החברתי הוא מלאכה זעירה אשר כאילו מסולקת מול המלאכה בקנה-המידה הגדול: התעשייה הגדולה. באמת מתוך אותה הפרדת-הגבול של החיים המודרניים אנו רואים כיצד גדל קרנגי, שאותה משורר מודרני אפיין יפה במילים הבאות:

מתפוררת עומדת ביער

בשולי הדרך נפחיה,

בחוץ לא שומעים יותר הלימת הפטיש

לשור חדוות העבודה.

לא הרחק בולט לתוך האוויר

מבנה המשתרע לאורך,

בו פועלים באולם המכונות

עובדי-פטיש מפויחים.

עם מסמרים של בית-חרושת

עובדי הקיטור תקעו את ארון-המתים

והביאו את הנפח המרושש לקבר.

צריך רק לעורר מצב-רוח כזה, ובכך זורים אור על אותה פרשת הדרכים של התפתחות תרבות בת-זמננו, שקיבלה חשיבות כה רבה בתחומים רבים של החיים. אורג מקצועי אשר תחילה הסתדר עם פרנסתו, היה אביו של קרנגי הסקוטי. תחילה עבודתו היתה קשורה לבית-חרושת מסוים. הכל התנהל כשורה עד לאותו הרגע בו התעשייה הגדולה הציפה את הכל. אנו רואים כיצד מגיע היום האחרון בו קרנגי האב יכול למסור את הסחורה המיוצרת לסוחרים, איך הוא מוסר את ההזמנה האחרונה. עוני ומצוקה פוקדים את אותו אומן האריגה. הוא לא רואה יותר שום אפשרות להתקדם בסקוטלנד. הוחלט, כדי למנוע משני הצעירים חיי מחסור וקלקול, להגר לאמריקה.

האב מוצא עבודה בבית-חרושת לצמר-גפן, והצעיר, שעליו יהיה עלינו להרחיב את הדיבור, מתקבל בגיל 12 לכריכת חוטים. עליו לבצע עבודה קשה. אבל כעבור שבוע של עבודה קשה בא עבור הנער בן ה-12 יום משמח. בפעם הראשונה משולם לו השכר הראשוני: דולר אחד ועשרים סנט. לעולם שוב, כך אומר קרנגי – הוא לא קיבל איזושהי הכנסה בנפש כה מתפעלת כמו אותו הדולר ועשרים הסנט. אף דבר לא הסב לו יותר מאוחר שמחה כזאת, אף שמיליונים רבים עברו דרך אצבעותיו. אנו רואים את הנציג של השאיפה הפרקטית בזמננו הגדל ממצוקה ועוני, המוכשר להיכנס אל ההווה, כפי שהוא הינו, ובו להפוך לגבר הבונה בעצמו את מעמדו. הוא מסיר מעצמו את המצוקה, הוא משיג כל שבוע את הדולר שלו.

בהמשך נמצא אדם שקיבל אותו לעבודה בבית-חרושת אחר בשכר טוב יותר. כאן יהיה עליו לעבוד עוד יותר, הוא צריך לעמוד במרתף ולידו מכונת-קיטור קטנה, ועליו לדאוג להסיק אותה ולדאוג בחום גדול לפעולתה. הוא רואה בזה משימה עם אחריות רבה. הפחד לסובב את ברז המכונה באופן לא נכון, מה שיכול לגרום לאסון לבית-החרושת כולו, הוא עבורו נורא. לעיתים קרובות הוא תופס את עצמו ביושבו בלילה במיטה, ובמשך כל הלילה היה חולם על הברז, שאותו הוא מסובב, כדי להקפיד כראוי שהוא עושה זאת באופן הנכון.

בהמשך אנו רואים כיצד זמן מה הוא מועסק כשליח-מברקה בפיטסבורג. כאן הוא מאושר עד מאוד מהשכר המועט של שליח-המברקה. עליו לעבוד במקום בו הוא נותן גם ספרים, שמקודם כמעט לא ראה אותם. לפעמים מזדמנים לו עיתונים לקריאה. דאגה אחת צצה אצלו כעת: לא זקוקים בעיר לשליחי מברקה אם אין הם יכולים לדעת בעל-פה את כל הכתובות של החברות המקבלות מברקים. הוא באמת מגיע להכרה מדויקת של השמות והכתובות של הפירמות שבפיטסבורג. הוא גם מפתח כבר עצמאות מסוימת. תודעתו מזווגת באופן יוצא מהכלל עם פיקחות. הוא מגיע כעת יותר מוקדם אל המברקה ומתוך אימון עצמי לומד בעצמו לשלוח טלגרף. באופן כזה הוא יכול לשים לב לאידיאל, שבציבור של צעירים בעלי שאיפות זקוק לו כל שליח מברקה: להפוך בעצמו לטלגרפאי. הוא הצליח אפילו בלהטוט מסוים. בבוקר מסוים שבו נעדר הטלגרפאי, הגיעה ידיעה על מוות. הוא קולט את המברק ומעביר אותו לעיתון, שאליו היה הוא מיועד. אפשר לראות בפעולה כזאת כלא מתאימה, גם אם הדבר מצליח, אבל על ידי כך עלה קרנגי לדרגה של טלגרפאי.

כעת מזדמן לו עוד משהו אחר. אדם, המתעסק הרבה עם רכבות, הכיר את כישרונו של הגבר הצעיר ובאחד הימים בא אליו בהצעה הבאה. הוא אמר לו שירכוש בסכום של חמש מאות דולר מניות של רכבות, שדווקא הן חופשיות כיום. הוא יכול לזכות כאן בהרבה אם יעסוק בדברים האלה. וקרנגי מספר – זה מקסים כיצד הוא מספר את הדבר – כיצד למעשה הודות לקפידה ואהבה של אמו הוא ממציא חמש מאות דולר, וכיצד קנה את המניות שלו. כשהגיעה התשואה הראשונה, ההמחאה הראשונה של חמישה דולר, כאן יצא הוא עם חברו אל היער, הם עיינו בהמחאה וחשבו על כך ולמדו להכיר שקיים עוד משהו אחר מקבלת שכר בעד עבודה: כלומר, עשיית כסף מכסף. הדבר עורר בחייו של קרנגי נקודות-מבט גדולות. בכך הוא נכנס אל הקו היסודי של זמננו.

אם כן, אנו רואים כיצד הוא מגלה מיד הבנה להצעה הבאה שהוגשה לו. אופייני הוא כיצד תופס האיש במלוא נוכחות-הרוח, מה שבפעם הראשונה מופיע בפני נפשו. אדם בעל כושר המצאה מראה לו את הדגם של קרון-שינה ראשון. מיד הוא תפס שדבר כזה יכול להביא פירות, והוא משתתף בעסק. כאן מעלה הוא שוב רעיון כשעקב כך תודעתו בעצם הולכת וגדלה. לא היה לו מספיק כסף כדי שיוכל להשתתף באופן המתאים במבצע של החברה הראשונה בעולם לבניית קרונות-שינה. אבל ראשו הגאוני מביא לכך שלמעשה הוא משיג כבר כעת כסף בבנק: הוא ממלא כאן את השטר הראשון. אין כאן שום דבר מיוחד, הוא אומר, אבל זהו מיוחד שהוא מוצא בנקאי שמקבל את אותו השטר כ"טוב" וזה מה שקורה.

וכעת היה צריך לפתח את זה, כדי להפוך כליל לאיש התקופה הנוכחית. לפיכך אין צורך להתפלא שהוא, ברגע בו צצה בו המחשבה להחליף את גשרי-העץ הרבים בגשרים של ברזל ופלדה, שמאותו הרגע הוא הפך לאיש-הפלדה הגדול, האדם שעד היום ביחס מסוים נותן את הטון לתעשיית הפלדה, ברכשו לעצמו נכסים לאין ספור. כך אנו רואים בו טיפוס של אדם, הנכנס אל ההווה, המפתח את החיים החיצוניים ביותר. הוא נכנס אל החיצוני ביותר של החיצוניות. אבל הוא נכנס לכאן בכוחות העצמיים, הודות לכושרותיו הוא הופך לאדם עשיר ללא גבול מתוך העוני והמצוקה, כשבאמת מהדולר הראשון רכש לו בעצמו הכל. והוא אדם המסוגל להגות ולהביא את אותו הדחף המלא של חייו העצמיים מהצד של הקשר עם הקידמה והחיים של האנושות כולה.

אם כן, אנו רואים כיצד מתוך אופן חשיבה מסוים גדל אוונגליון אחר ראוי לתשומת-לב, אוונגליון שבעיקרו של דבר – הדבר הוא מאוד מעניין – גם נשען על תורת-כריסטוס. כאן אומר קרנגי מיד במבוא של האוונגליון שלו, שזהו האוונגליון של העושר. וכך הגיע הספר אל העולם כתיאור באיזה אופן ניתן להשתמש מהצד הטוב ביותר בעושר למען הישועה והקידמה של האנושות. הוא פונה בספר מיד כנגד טולסטוי, שעליו הוא אומר: "הוא אדם הניגש אל הכריסטוס בצורה בה בזמננו לא ניתן כלל וכלל לקבלו, כשטולסטוי לוקח אותו בתור ישות זרה מהעבר הקדום. צריך כך להבין את הכריסטוס שנרכיב אותו לחיי ההווה". קרנגי הוא אדם המחייב במלוא המידה את החיים בכללותם של ההווה. הוא אומר: "הבה נפנה את המבט לאחור לזמנים בהם בני האדם היו איש לרעהו יותר שווים מאשר כיום, בהם היו הם פחות מחולקים לכאלה שהם נותני עבודה, וכאלה שהם מקבלי עבודה, ואם נשווה את הזמנים, אז נראה כיצד התרבויות היחידות היו פעם כה פרימיטיביות. המלך בזמנים עברו, לא היה מסוגל להביא את צרכיו על סיפוקם באותו האופן – מפני שלא ניתן היה להביאם כך על סיפוקם – כמו היום כשהאדם העני ביותר יכול לספק אותם. מה שאירע צריך היה להתרחש. הדבר, אם כן, מוצדק שהנכסים מחולקים כך."

כאן מטביע קרנגי תורה מוזרה אודות החלוקה ושימוש בעושר. לפני כל נמצא אצלו, שצצות לו בנפש מחשבות על אודות היעילות האישית גרידא, אודות מהות היעילות של האדם, שעלה בעמלו בחיים למה שלבסוף הוא הינו. תחילה רואה קרנגי רק נכסים חיצוניים, אבל בהמשך גם שהאדם צריך להיות יעיל, יעיל מבחינה חיצונית. וצריך ליישם כך את יעילותו לא רק כדי להגיע לעושר, אלא גם לדעת לנהלו ולהעמידו לשירות האנושות.

באופן נמרץ שם קרנגי את תשומת-הלב לכך, שעקרונות חדשים לגמרי, כביכול, צריכים להיכנס אל המבנה הסוציאלי של האנושות כשישועה וקידמה צריכות לפרוץ וללבלב מהקידמה החדשה ומחלוקת הנכסים. הוא אומר: "יש לנו מוסדות מהזמן הקודם, המאפשרים שעל ידי ההורשה עוברים מהאב אל הבן והנכד: נכסים, דרגה, תואר, רגש-כבוד. בחיים של ימים עברו היה הדבר אפשרי!" הוא רואה בדבר צד נכון, שעל ידי שיגרה יכולים להחליף את מה שלא נותנת היעילות האישית: דרגה, תואר, מעמדות. אבל מהחיים שאליהם הוא נכנס, כאן הוא משוכנע, שהם דורשים יעילות אישית, אינדיבידואלית. הוא מצביע על תופעה, ששבעה בתים שלא עמדו בהתחיבותם ניתן היה לקבוע שחמישה מהם הגיעו לפשיטת-רגל עקב העברתם לבנים. דרגה, תואר, מעמדות עברו מהאבות אל הבנים, אבל מעולם לא יעילות בעסקים. באותם החלקים של החיים המודרניים, בהם שולטים עקרונות-העסקים, לא צריכים הם פשוט לעבור בהורשה מההורים אל הצאצאים. הרבה יותר חשוב הוא לסגל לעצמנו יעילות אישית, מאשר להוריש את הרכוש לילדים שלנו. מכך מגיע קרנגי למסקנה, אותה מבטא הוא במשפט הגרוטסקי: "מי שרכש לו עושר צריך לדאוג לכך שישתמש גם בחייו בעושר, ישתמש בו להסדרים כאלה והנחות-יסוד, שיקדמו את הבריות בהיקף הרחב ביותר". והמשפט שבו הוא מנסח זאת, שיכול להראות כגרוטסקי, אשר בכל זאת נובע מאופן החשיבה כולו של קרנגי, הוא, אם כן: "מי שמת בהיותו עשיר, מת כשהוא נטול-כבוד". במובן מסוים היינו יכולים לומר, יותר מהפכני מאשר משפט שהיה משמיע טולסטוי הוא הצליל של המשפט של קרנגי: "מי שלא משתמש בנכסים, שאותם אגר, לתרומות, שבאמצעותן יכולים בני-האדם ללמוד משהו, שבאמצעותן ניתנת להם האפשרות להשתלם, אם האדם לא משתמש בעושר לשם הפיכת ככל האפשר הרבה אנשים ליעילים, אלא משאיר אותו, כך שצאצאיו באופן שלהם ובחוסר כישרון, יכולים להשתמש בו והרכוש משמש לו רק לחיי רווחה האישית שלו, מי אשר בצורה כזאת מגיע למותו, שבחייו לא ניהל את עושרו למען ישועת האנושות, אדם כזה במותו הוא נטול-כבוד."

אם כן, אנו רואים כיצד צף אצל קרנגי עיקרון נפלא. אנו רואים, שהוא מחייב את החיים הסוציאליים הנוכחיים והמעשיים, אבל כשהוא מטביע מתוך אותם החיים עיקרון חדש: שהאדם צריך להכין את עצמו לא רק לניצול הרכוש, אלא גם לשם ניהולו בשירות האנושות. לא נמצא בתוך אותו האדם שום אמונה לבעיה שמשהו בקו-התורשה יכול לעבור מהאבות אל הצאצאים. אם הוא גם מכיר רק את החיים החיצוניים, אז בכל זאת ברור לו שבפנימו של האדם צריכים לנבוט כוחות המובילים את האדם לפועלו בחיים.

אנו רואים, אם כן, את שני אותם הנציגים של תקופתנו: את מי אשר מותח ביקורת קשה על כל מה שהתפתח בהדרגה, ומי אשר מתוך הרוח רוצה להוביל את הנפש למשהו יותר גבוה, ואנו רואים את האדם האחר, הלוקח את החיים החומריים, כפי שהם הינם, ומי אשר מההתבוננות בחיים החומריים מופנה להבנה שבפנימו של האדם נמצא המקור של העבודה ובריאות-החיים. ככל שהדבר נשמע מוזר, היינו יכולים למצוא משהו באותה התורה של קרנגי, המצדיק באימרה הבאה: כשמפנים את המבט לא בחוסר-מחשבה ובחוסר-היגיון על חיי הנפש האלה, אלא מביטים כך שרואים כיצד בהדרגה זורמים כוחות החוצה מהנפשות, מסתכלים על האלמנט האינדיבידואלי, והדבר ברור לנו בהחלט, שאין הוא מתפשט בקו-התורשה, על מה צריך אז להסתכל? צריך להסתכל על המקור האמיתי, על מה שבא ממקורות אחרים. ונמצא אז, כשעל ידי מדע הרוח מגיעים אל המקורות של הכישרונות והכושרות העכשוויים, שאלה מונחים בחיים הקודמים. על ידי חוק ההיוולדות החוזרת והגורם הרוחי, הקארמה, נמצא את האפשרות לעבד במלוא החשיבה עיקרון כזה, כפי שהחיים הפרקטיים כפו על האדם הפרקטי.

אף אדם לא יכול לקוות שמתוך אופי חיצוני ושטחי של החיים יכול לבוא משהו שמסוגל היה להביא את הנפש על סיפוקה, מה שיוכל להביא את התרבות לגבהים הרבים ביותר. לעולם לא יכולים לקוות שבאותם הנתיבים יבוא משהו אחר מאשר במובן החיצוני חלוקה מבריאה של העושר. הנפש תהפוך לשממה, תוציא את כוחותיה ולא תוכל למצוא בתוכה דבר, אם לא תוכל להתקדם אל מקורות הרוח, המוּנחים בצד שמֵעֶבר לחיים החומריים החיצוניים. בשעה שהנפש מופנית בחזרה מהתבוננות בחיים החושיים, צריכה היא למצוא את המקור, היכול לזרום רק מהשקפת-חיים רוחית. כדי שאת הנפשות לא תפקוד שממה, על פרקטיקת החיים הזו, כפי שנמצאת היא אצל קרנגי, להתחבר עם אותה ההתעמקות וסובלימציית החיים, הבאות ממדע הרוח. ואם דורש קרנגי מהנפש היחידה את מה שעושה אותה יעילה וזריזה בחיים החיצוניים, אז רוצה טולסטוי לתת לנפש היחידה את מה שיכולה היא למצוא מתוך המעין העמוק של הישות הרוחית.

כמו כן, כמו שקרנגי תופס עם מבט בטוח את מהות ההווה מתוך החיים החומריים, כך אנו מוצאים מצד שני את טולסטוי עם מבט בטוח במצב, לתפוס את צביונה של הנפש. אנו רואים את טולסטוי מגיע עד לנקודת גבול מסוימת, אשר למעשה נוגע בנו באופן ראוי לתשומת-לב, כשמשווים את כל מה שחי בהשקפת-העולם של טולסטוי עם מה שבעצם מתייצב לפנינו בתרבות המערב-אירופית. יכולים לעבור על שורה ארוכה של יצירות אותן כתב טולסטוי, ונראה כיצד לפני כל דבר אחר, מבריק כלפי חוץ: דברים אשר כאן במערב מובאים ביחד במאמץ עצום של הגות פילוסופית, של הרהורים למדניים, הזזה לכאן ולכאן של מסקנות והקשים, הם מוצגים אצל טולסטוי כך שבחמש עד שש שורות מופיעים הם כמו הברקות מחשבתיות ועבור מי שמסוגל לתפוס דבר כזה, הופך זה האחרון למשכנע. כאן למשל מראה טולסטוי, כיצד צריכים אנו למצוא בתוך הנפש משהו, מראָה אנושית, שהיא בעלת טבע אלוהי, אשר ברגע בו מתחילה היא לנצנץ בתוכנו, היא יכולה להקרין לעולם את האלמנט האלוהי. כאן אומר טולסטוי: "סביבי חיים חוקרי הטבע המלומדים, הם חוקרים את מה שבאמת נמצא בחוץ באלמנט החומרי, במה שקרוי הקיום האובייקטיבי. הם מחפשים כאן את הסיבה הראשונית האלוהית של הקיום. אנשים כאלה מנסים אז להרכיב את האדם מכל אותם החוקים, החומרים, האטומים וכו', שאותם הם מחפשים בחוץ במרחב, בהיותם בנפרד. ולבסוף הם רוצים להבין מהו האדם, בהיותם משוכנעים שצריך למזג את המדע החיצוני כולו, כדי למצוא את הסיבה הראשונית של קיום החיים. אישים כאלה" כך הוא אומר, "נראים לי כמו בני אדם אשר סביבם נמצאים עצים וצמחים של הטבע החי. הם אומרים: זה לא מעניין אותי, אבל הרחק מכאן ישנו יער, אותו אני רואה בקושי, את אותו היער אני רוצה לחקור ולתאר, אז אבין גם את העצים והצמחים הנמצאים על ידי, ואז אוכל לתאר אותם. – באופן כזה נראים לי האנשים שבאמצעות המכשירים שלהם חוקרים את מהות החיות, על מנת ללמוד להכיר את מהותו של האדם. הדבר נמצא בתוכם, ועליהם רק לראות את מה שנמצא בקרבתם הקרובה ביותר. אבל את זה הם לא עושים. הם מחפשים את העצים המרוחקים מרחק רב ומחפשים את מה שאין הם יכולים לראות, להבין את האטומים. אבל את האדם עצמו הם לא רואים."

אותו סוג של מהלך חשיבה הוא כה מונומנטלי, שהינו בעל ערך רב יותר מאשר תריסרים של הכרות ותיאוריות שנכתבו ובאו מתרבויות עתיקות. זהו הדבר האופייני עבור החשיבה כולה של טולסטוי. לדברים כאלה הוא הגיע, ואל תוך דברים כאלה צריך להציץ. עבור איש מערב אירופה הדבר הוא בלתי משביע-רצון במידה הרבה ביותר. רק בעקיפין דרך קאנט מגיע הוא לכך. עם ביטחון של פעולת-הנפש נדחף טולסטוי להבעת מה שלא מוכח, אבל מה שהינו אמת, מה שניתן להכיר בהסתכלות ישירה, ושאודותיו אנו יודעים כשמקבלים אותו בהיותו מבוטא, שהוא נכון. אותה נביעה החוצה המקורית המונומנטלית של האמיתות העמוקות ביותר כמו מתוך מקור החיים שאותו הוא חיפש, את זה מראה יצירתו, "החיים". זה מה שמופיע לפנינו בכתביו האחרונים, ומה שיכול להידמות למין עמוד השחר היכול להאיר לעתיד ההולך ועולה.

אנו צריכים, אם כן, לומר: ככל שנמעיט בנטייתנו לקחת את טולסטוי באופן דוגמטי, ככל שנהיה מוכנים לפנות יותר לקליטת כוונות-הזהב של חשיבה מופתית פרימיטיבית, באותה המידה הרבָה יותר יהיה הוא פורה. אמנם, אלה המתייחסים לאישיות מסוימת רק כך שסומכים על הדוגמות שלה, לא יכולים להפרות את עצמם ממנה ולא יפיקו מכך תועלת רבה. מכך לא יוצא להם שום דבר טוב. אבל מי אשר יכול לתת להפרות את עצמו ממנו, ממה שזורם מאישיות גדולה, אדם כזה יוכל לקלוט הרבה מטולסטוי. אנו רואים שבתוכו פועלת האמת, באופן מופתי, ושאותה האמת נשפכת בכוחות חזקים אל חייו האישיים. כיצד זורמת היא לתוכו? ממש מעניין הוא לראות שהשקפות שונות חיות במשפחתו ונוהגות בסובלנות. אבל איך היה הוא מסוגל להכניס את עקרונותיו אל חיי היום-יום? על ידי עבודה ופעילות ולא רק עם עקרונות. בכך הוא הופך לחלוץ אמיתי לדבר שצריך לנבוט רק בעתיד. אבל אנו רואים מצד שני, כיצד בכל זאת טולסטוי הוא שוב, למרות שהוא חלוץ של העתיד, ילד של תקופתו. אולי באף דבר לא יכולים לחוש באופן כה מרשים מאשר באותה התמונה הנפלאה שהשתמרה משנת 1848, בהיותו בן 20, כיצד מעמיד הוא את עצמו מול ההווה. נסתכל רק על פניו של בן ה-20, המביעות מרץ וחוזק הרצון ובד בבד גם הסתגרות. הברק מלא הרוח של העיניים מגלה בכך בכל זאת משהו, העומד ושואף מול חידות החיים. הוא געשי בפנימו, אבל אינו מסוגל להביא לידי ביטוי את הר-הגעש. אמנם אנו רואים כיצד עמקים נסתרים של הנפש באים לידי ביטוי בפיסיוגנומיה שלו, והפיסיוגנומיה שלו מבטאת את הדבר העצום החי בתוכו, שבכל זאת באותו האורגניזם שקיבל בתורשה, אינו מסוגל עדיין להביאו לידי ביטוי.

מצב כזה הוא גם עם הרבגוניות של הכוחות החיים בתוך טולסטוי, ושלא יכלו לבוא ממש לידי ביטוי. הם במצב כזה, כאילו ביחס מסוים היו צריכים הם לבוא לידי ביטוי בצורה מסולפת, מעוותת. וכאן יהיה גם צורך להכיר בתוכו את האופי, שלפעמים נכנס הוא לעיוות גרוטסקי. לכן מפליא הוא לגמרי הדבר, כשהוא מצביע על מה שכרגיל מכנים אצל הבריות האלמנט החולף: "התבונן בגוף האנושי, כיצד תדיר מוחלפים חומריו! לא נשאר כאן דבר באלמנט החומרי ממה שהיה כאן בבן ה-10. ומה שהינה התודעה הרגילה, ניקח אותה ונשווה עם חיי הדימויים של בן ה-50: זה הפך למשהו אחר לגמרי, עד לתוך המרקם של הנפש. לא נוכל לכנות כמשהו תמידי, אבל בכל מקום מוצאים אנו בו את המרכז, שעליו יכולים לומר שמושג הוא בדימוי על ידי מה שבא להלן. האובייקטים של העולם החיצון נמצאים כאן. עומד כאן זה, שם עומד ההוא, כאן דבר שלישי. שני בני אדם עוברים כאן ליד הדברים. העין רואה את אותם הדברים, אבל עבור האחד הם כאלה, עבור האחר שוב באופן אחר. האחד אומר: אני מוכן לזה, האחר אומר: לא מוכן לזה." כשבעולם החיצון הכל הוא אותו דבר, ישנם כאן אותם הרשמים, והנפש האחת אומרת: אני רוצה את זה, הנפש האחרת אומרת: לא רוצה בכך. אם אופן החיים שונה הוא, אז נמצא כאן תווך, השונה מכל דבר חיצוני, הנשאר בלתי-מעורער, על אף כל שינוי התודעה והגוף. נמצא כאן דבר שהיה כאן לפני הלידה ולאחר הלידה יהיה כאן, האני המיוחד שלי. אותו האני המיוחד שלי התחלתו היא לא עם כניסת הלידה.

לא חשוב הוא כאן, כיצד עם ההרגלים המערב-אירופיים מתייחסים לאימרה כזאת. בזה נגלית גדולתה של הנפש. בזה נגלה שהנפש חיה וכיצד היא חיה. בזה חבוי האלמוות.

אם כן, אנו רואים כיצד טולסטוי מגיע סמוך לגבול של מה שאנו מגשימים, על ידי התעמקות מדעית-רוחית, כלומר מצליחים להכיר, בתור המהות הפנימית ביותר של הנפש. הוא נדחף פנימה על ידי העולם שהוא בעצמו במידה כה רבה נלחם בו ואינו מסוגל להתקדם להכרה האמיתית של מה שנמצא לפני הלידה, ומה שבא לאחר המוות. הוא לא מגיע אל התורה אודות ראינקרנציה וקארמה. הוא לא מצליח להגיע לדחף הפנימי של הנפש כמו קרנגי, שהוא דווקא מקדם אותו. אם כן, אנו רואים אם אדם מתוך הפנימיות העמוקה ביותר נמצא בסתירה עם כל מה שחי, פועל ושואף בהווה, או אם הוא, בתור מי שאומר – אכן תמים דעות אני עם צורות-החיים של ההווה: הוא מובל אל השער של מה שאותו אנו מכנים השקפת-החיים האנתרופוסופית. טולסטוי ימצא את הדרך אל קרנגי, זה האחרון לעולם לא ימצא את הדרך אל טולסטוי.

מטרת ההרצאה הזאת היא להראות שיכולה להינתן השקפת-עולם והשקפת-החיים, המובילות ישירות אל פרקטיקת החיים, היכולה להעביר את מה שזה רק הכרנו אל המוכר, אל מה שהושג. וכך נראה, כשנסתגל להיכנס לעומק הולך וגדל של מדע הרוח, כיצד מביא הוא לבריות מסוגים שונים את מה שלבסוף מצא במובן שלו טולסטוי, מה שמצידו הוא מצא קרנגי: חיים הבאים בתוכם לידי סיפוק. אבל לא חשוב כאן שהאדם המחפש הבלתי-אמצעי מוצא את החיים המניחים את הדעת ושאלה המחפשים יחד איתו, יכולים גם למצוא את אותו הסיפוק. מה שטולסטוי וגם קרנגי מצאו עבור עצמם את המשביע רצון, זה ניתן למצוא בדרך הבלתי אישית, הצרופה, ומה שמכוּון להכרה במישור הרוח עבור כל בני אדם, המחפשים בדרך הזאת, כשהכרת-הרוח האמיתית של מה שצועד מחיים אל חיים, מה שנושא בתוכו ערבות עבור הנצח, תימצֵא עבור כל הבריות.

—————————————————-

  1. לב ניקולייביץ' טולסטוי   , 9.9.1828 – 20.11.1910
  2. אנדרו קרנגי Andrew Carnegie ‏  25.11.1835 – 11.8.1919

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *