השפעת ההתפתחות האוקולטית של האדם על ה'אני' והגופים שלו – 03

השפעת ההתפתחות האוקולטית של האדם על ה'אני' והגופים שלו – 03

ההשפעות האוקולטיות על גופי האדם

רודולף שטיינר

הרצאה 3 האג 22.3.1913 GA145

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

האבולוציה של חושי האדם

המודעות לישות האתרית דרך תודעה חלומית של מערכת השרירים, של מערכת העצמות, כמו צל של איברי החישה האינדיבידואליים, שחודרים לתוך האדם כעולמות ייחודיים. האדם נעשה מודע לאתר החום כמקרין דרך המרחב וחודר לתוכו, ולאתר האור, לאתר הכימי, ולאתר החיים כארגון אתרי ה"מתברג" לתוכו. איבר השמיעה של היום הוא המעורר של זיכרון קוסמי; הדבר נכון לגבי חוש השפה עוד יותר מאשר לגבי חוש הטון. הפיכת הזיכרון להתבוננות בתמונות שמרוחקות מבחינת הזמן. רגישות האדם לטמפרמנט שלו.

השינויים החלים אצל האדם דרך התפתחותו האוקולטית או האנתרופוסופית מבחינת מערכת השרירים, ובמיוחד מבחינת החושים, מבחינת איברי החישה, עוברים מהמעטה הפיזי של האדם למערכת האתרית, לגוף האתרי. מבחינת מערכת השרירים, לא רק שהאדם מרגיש שהיא נעשית בהדרגה יותר מלאה בתנועה, יותר חיונית, כמו שנאמר גם לגבי שאר האיברים הפיזיים, אלא בנוסף לכך הוא חש גם שמערכת השרירים שלו חדורה בתודעה פנימית עדינה, כאילו שהתודעה התרחבה גם למערכת השרירים. ואם נתאר באופן די פרדוכסלי אך מדויק את החוויה הזאת, נוכל לומר: במהלך ההתפתחות האזוטרית או האנתרופוסופית, האדם מתחיל להרגיש בהדרגה את השרירים השונים ואת מערכת השרירים כמו בצורה חלומית פנימית; האדם נושא את מערכת השרירים שלו תמיד איתו באופן כזה שהוא כמו חולם בצורה עמומה על פעילות מערכת השרירים במהלך שעות הערות של היום. תמיד מעניין מאוד לעקוב אחרי השינוי הזה שחל במעטה הפיזי, מפני שהקליטה של השינוי מאפשרת לנו לראשונה לקבל מידע אמין על כך שהתקדמנו במידת מה. 

אם אנו מתחילים להרגיש את השרירים השונים כך שכאשר אנו מכווצים או מותחים אותם, למשל, יש לנו מודעות עמומה לגבי מה שמתרחש בהם, אז עלינו לומר: משהו קורה בתוך השרירים. אם אנו כמו חולמים על תנועות השרירים שלנו, אז זאת הוכחה לכך שאנחנו מתחילים להרגיש בהדרגה את הגוף האתרי הממלא את הגוף הפיזי; מה שאנו מרגישים שם הוא למעשה הכוחות של הגוף האתרי, שפעילים בשרירים. אם כן, זאת התחלה של מודעות לגוף האתרי כאשר אנו חולמים על השרירים השונים שלנו, כאשר יש לנו מודעות חלומית לעצמנו, כמו שמציירים את האדם בספרי אנטומיה ללא עור כדי להראות רק את מערכת השרירים. כאשר אנו מתחילים לקלוט את הישות האתרית, אנחנו מגיעים באמת למצב שבו הורדנו את העור ואנו חולמים על האיברים האינדיבידואליים שלנו כמו על הפרקים השונים של בובת מַרְיוֹנֶטָה.  

פחות נעימה, אך בלתי נמנעת, היא רגישות האדם כאשר מערכת העצמות מתחילה לחדור לתודעתו. החוויה פחות נעימה מפני שכאשר האדם נעשה מודע למערכת העצמות, הוא גם מרגיש בה באופן בולט ביותר את תהליך ההזדקנות ההדרגתית שלו. מסיבה זו, לא כל כך נוח לשים לב לרגישות שמופיעה ביחס למערכת העצמות, רגישות שאותה לא חווה האדם בחיים הרגילים. אך כאשר האדם מתפתח מבחינה אתרית, הוא מתחיל לחוש את מערכת העצמות כמעין צל בתוכו. ואז הוא מבין שכאשר בני האדם רואים בשלד ביטוי סמלי של המוות, זה משקף תחושה שמקורה בראייה רוחית עתיקת יומין. הוא יודע שבשלד שלו לומד האדם בהדרגה להרגיש את התקרבות המוות.

אך הרבה יותר משמעותית מכל זה היא החוויה שיש לנו ביחס לאיברי החישה שלנו במהלך ההתפתחות האנתרופוסופית. אנו יודעים שיש "לכבות" או לדומם את איברי החישה כאשר עוברים התפתחות אזוטרית. הם חייבים לשתוק, אפשר לומר, ולכן, במהלך ההתפתחות האזוטרית איברי החישה מרגישים שהם נידונים לחוסר פעולה; הם כבויים. בתמורה לכך שהם דוממים כאיברי חישה פיזיים, קורה משהו אחר: בהדרגה אנו נעשים מודעים לכל איבר חישה כעולם ייחודי החודר לתוכנו. אנו מתחילים לחוש את העיניים, את האוזניים ואפילו את תחושת החום כאילו שהן מתברגות בתוכנו. אך מה שאנו לומדים להרגיש הוא לא את איבר החישה הפיזי, אלא את הכוחות האתריים, הכוחות של הגוף האתרי שפועלים על ארגון איברי החישה. כך שכאשר אנו משתיקים את פעולת החושים, המהות של כל איבר חישה מופיעה כמו ארגון אתרי שונה שמתחפר בתוכנו. זה דבר מעניין ביותר. ככל שבמהלך ההתפתחות האזוטרית אנו משתיקים את העין, למשל, ואיננו עוסקים עוד בראיה פיזית, אנו לומדים להכיר משהו שחודר לתוך הארגון שלנו כאורגניזמים של אור; אז אנו לומדים באמת לזהות שהעין נוצרה בהדרגה מפני שכוחות אור פעלו באורגניזם שלנו. כי כאשר אנו מתעלמים מהפעילות של העין הפיזית, אנו מרגישים ששדה הראייה שלנו מתמלא בכוחות אתריים של אור, אשר מארגנים את העין. זוהי תופעה מיוחדת במינה: כאשר אנו "מכבים" את הראייה הפיזית, את העיניים הפיזיות, אנו לומדים להכיר דרכן את כוחות האור. כל התיאוריות של הפיזיקה אינן ולא כלום בהשוואה לידע של הטבע הפנימי של האור והשפעותיו, שאנו חווים אותן לאחר שתרגלנו לאורך זמן מסוים כיצד לכבות את הראיה הפיזית של העין. ואז במקום הראיה הפיזית אנו רוכשים בהדרגה את היכולת לקלוט את המהות הפנימית של כוחות האור האתריים.

במובן מסוים, חוש החום נמצא בדרגה נמוכה יותר. קשה מאוד להשבית או לכבות את הרגישות לחום ולקור. במהלך ההתפתחות האזוטרית שלנו נצליח להתקדם בצורה הטובה ביותר אם ננסה לא לתת לאף תחושה של חום או קור להפריע לנו בזמן המדיטציה. מומלץ לעשות את המדיטציה באופן כזה שתהיה סביבנו טמפרטורה שאינה נחווית כחמה או קרה, כך שלא יפריעו לנו לא תחושות של חום ולא תחושות של קור. אם אנו מצליחים לעשות זאת – למרות שקשה לחוש איך הדבר שונה מהקליטה הרגילה של הטמפרטורה – נוכל ללמוד בהדרגה להכיר את הטבע הפנימי של אֶתר החום, הקורן דרך המרחב. רק אז נחוש שגופנו חדור על ידי פעילותו של אתר-החום. ברגע שכבר אין לנו עוד קליטה חושית של חום, אז אנו לומדים להכיר את מהות אתר החום דרך חוויה אישית.

כמובן, גם חוש הטעם מושבת במהלך האימונים האזוטריים, אבל אם תוך כדי כיבוי חוש הטעם האדם מצליח להיזכר ברשמים של טעם, אז הוא מקבל את האמצעים להכיר את מהותו של אתר שנקרא אתר כימי, אתר עדין עוד יותר מאשר אֶתר האור. זה לא קל, אבל ניתן לחוות אותו. בדומה לכך, ניתן גם לזהות את אתר החיים על ידי כיבוי חוש הריח.

כאשר האדם מכבה את השמיעה קורה דבר מיוחד במינו. במקרה זה, יש להגיע למצב שכבר לא נשמע דבר גם כאשר קורה בקרבתנו משהו שאפשר לשמוע. עלינו ללמוד להתעלם מכל צליל כשמחליטים לעשות זאת. ואז מתגלים, כאילו 'מוברגים' לתוך האורגניזם שלנו, הכוחות של הגוף האתרי שארגנו את איבר השמיעה. תוך כדי תהליך זה מתגלה משהו מיוחד במינו. דברים אלה שייכים למעשה לסודות יותר ויותר גבוהים, ולכן אנו יכולים לומר שאי אפשר לתפוס מייד את כל מה שנאמר לגבי החוויות עם חושים כמו חוש השמיעה. אנו מגלים שהאוזן האנושית, עם המבנה והארגון המופלא שלה, לא הייתה יכולה להיות מעוצבת על ידי הכוחות האתריים הפועלים סביב האדמה. כוחות האור, הכוחות האתריים של אור אשר פועלים סביב האדמה, קשורים בקשר אינטימי לעיצוב העין; גם אם היסודות להיווצרות העין כבר היו קיימים לפני כן, מבנה העין ומיקומה באורגניזם קשורים קשר הדוק לכוחות של אֶתר האור של האדמה. באופן דומה, חוש הטעם קשור לכוחות האֶתר הכימי של האדמה ובמידה רבה הוא מתפתח מתוכם. חוש הריח קשור לאֶתר החיים; הוא מעוצב כמעט כולו מאֶתר החיים המקיף את האדמה. אבל כאשר אנו חווים את איבר השמיעה שלנו בצורה אוקולטית במהלך ההתפתחות האזוטרית, מתגלה שהוא חייב רק חלק קטן ביותר מקיומו לכוחות האתריים של האדמה. אפשר לומר שהכוחות האתריים שמקיפים את האדמה הוסיפו את המגע הסופי לאיבר השמיעה שלנו, אך דרך השפעתם איבר זה לא נעשה מושלם יותר, אלא דווקא בלתי מושלם יותר; כי כוחות אתריים אלה יכולים לפעול על האוזן אך ורק דרך פעולתם באוויר, והם פוגשים התנגדות מתמדת מצד האוויר.

לכן, ניתן לומר, אף כי הדבר נראה פרדוכסלי: איבר השמיעה הארצי שלנו הוא צאצא מתנוון של אורגניזם הרבה יותר עדין שהיה קיים לפני כן; ובשלב זה, האנתרופוסוף המתפתח יכול להתחיל להבין גם דרך חוויה אישית שהוא כבר הביא עימו את האוזן, את איבר השמיעה, לאדמה כאשר הוא עשה את דרכו מהירח הקדום אל האדמה; שאיבר שמיעה זה היה הרבה יותר מושלם על הירח הקדום מאשר על האדמה. ביחס לאוזן אנו מתחילים להרגיש בהדרגה עם תחושת עצב מסוימת – אנו נאלצים לפעמים להשתמש בביטויים פרדוכסליים – שהאוזן היא אחד האיברים שבכל המבנה שלהם, בכל הארגון שלהם, מעידים על שלמות שהייתה בעבר ואינה קיימת עוד. אדם שעובר בהדרגה את החוויות שתיארנו כאן בקצרה יבין את האוקולטיסט השואב את הידע שלו מכוחות עמוקים הרבה יותר, הוא יבין את האוקולטיסט האומר לו: על הירח הקדום, הייתה לאוזן משמעות הרבה יותר גדולה בשביל האדם מאשר כיום. בעת ההיא, האוזן אפשרה לאדם לחיות כל כולו במוזיקת הספירות שעדיין הדהדה על הירח הקדום. והאוזן הגיבה למוזיקת הספירות שעדיין הדהדה על הירח, אם כי חלש יותר מאשר בזמנים קדומים יותר, כך שהיא קלטה אותה. הודות לכך שהאוזן הייתה אז מושלמת, היא הייתה תמיד שרויה במוזיקה על הירח הקדום. המוזיקה עדיין עברה אל האורגניזם כולו וגלי המוזיקה עדיין היו ממלאים את האורגניזם האנושי. חייו הפנימיים של האדם היו בהרמוניה עם כל המוזיקה סביבו, היו מותאמים לכל הסביבה המוזיקלית הזאת. האוזן הייתה איבר של תקשורת כדי שתנועות פנימיות מתאימות יוכלו לחקות את מוזיקת הספירות החיצונית. על הירח הקדום האדם חש עדיין כמעין כלי נגינה שעליו ניגן הקוסמוס עם כוחותיו; והאוזניים, בהיותן מושלמות בעת ההיא, היו מתווכות בין המנגנים שבקוסמוס לבין הכלי של האורגניזם האנושי. איבר השמיעה של היום משמש כדי לעורר זיכרון מסוים, הקשור לעובדה שעקב התנוונות של איבר השמיעה האדם כבר אינו מסוגל לשמוע את מוזיקת הספירות. האדם השתחרר ממנה, ויכול לקלוט רק השתקפות של מוזיקת הספירות במוזיקה של ימינו, אותה מוזיקה שיכולה להתנגן למעשה רק באוויר המקיף את האדמה.

גם ביחס לחושים אחרים עולות חוויות, אך הן הולכות ונעשות יותר ויותר מעורפלות, ולא יהיה בכך תועלת רבה אם ננסה לתאר חוויות אלה, מהסיבה הפשוטה שקשה לשפוך אור בעזרת מושגים אנושיים רגילים על השינויים האלה שמתרחשים עקב התפתחות אזוטרית. למשל, איזו תועלת יכולה להיות, מול מה שהאדם מסוגל לחוות על האדמה כיום, אם נדבר על החוש לשפה (אינני מתכוון לחוש הדיבור)? אלה שהקשיבו להרצאותיי בברלין על אנתרופוסופיה יודעים כבר שקיים חוש מיוחד לשפה. כשם שקיים חוש לצליל, כך קיים חוש מיוחד שיש לו איבר פנימי, לא חיצוני, להבנת המילה המדוברת. חוש זה הידרדר עוד יותר; הוא הידרדר כל כך שכיום נשאר רק הד אחרון ממה שהוא היה על הירח הקדום, למשל. מה שהפך להיות היום החוש לשפה, ההבנה של המילים של הזולת, על הירח הקדום אִפְשֵׁר לאדם לחוות את כל סביבתו בתודעה אימגינטיבית, אִפְשֵׁר לו לנוע סביב הירח הקדום. על הירח הקדום, חוש השפה הכתיב לאדם את תנועותיו, את האופן שבו הוא מצא את דרכו. האדם לומד בהדרגה להכיר סוג זה של חוויה של החוש לשפה רק כאשר הוא מפתח רגישות לערכם הפנימי של התנועות והעיצורים, כמו במשפטי מַנְטְרָה. אך הרמה שהאדם מסוגל לעלות אליה אינה אלא הד חלש בהשוואה למה שחוש השפה היה פעם.

אם כן, אתם רואים שהאדם מפתח בהדרגה קליטה של גופו האתרי, שבמהלך התפתחותו האוקולטית הפיצוי לכך שהוא אינו מגיב לפעילות החושים הפיזיים הוא שהוא מגיע בהדרגה לקליטה של גופו האתרי. אך מוזר שכאשר אנו חווים את הקליטות האלה של הגוף האתרי שעליהן דיברנו זה עתה, אנו חשים כאילו שהן לא באמת שייכות אלינו, כאילו שהן חדרו לתוכנו מבחוץ. אנו מרגישים כאילו שגוף האור 'התברג' בנו, שמשהו כמו תנועה מוזיקלית שלא ניתן לשמוע אותה על האדמה 'התברגה' בנו דרך האוזניים. את אתר החום אנו לא מרגישים כמתברג לתוכנו, אלא כממלא אותנו; ובמקום חוש הטעם שהושבת אנו לומדים להרגיש את פעילות האֶתר הכימי, וכן הלאה. כלומר, האדם כבר נמצא בתהליך שבו הוא מרגיש שגופו האתרי עבר טרנספורמציה לעומת המצב שנקרא נורמלי, הוא מרגיש שכאילו הוכנסו בו דברים מבחוץ.

כעת אנו מתחילים לקלוט את גופנו האתרי באופן ישיר יותר. הטרנספורמציה הבולטת ביותר אשר מתחוללת בגוף האתרי, ונחווית אצל רבים כמאוד לא נעימה, קשורה לתופעה שהאדם אינו מזהה כשינוי בגוף האתרי: עקב ההתפתחות האזוטרית או האנתרופוסופית אפשר לשים לב בצורה ברורה לכך שכוח הזיכרון מתחיל להיחלש במידה מסוימת. הזיכרון הרגיל של האדם כמעט תמיד יורד כתוצאה מהתפתחות אזוטרית. בהתחלה הזיכרון נחלש, ומי שלא מוכן שיהיה לו זיכרון פחות טוב לא יכול לעבור התפתחות אזוטרית. מפסיק להיות פעיל מאוד בעיקר הזיכרון שניתן להגדירו כזיכרון מכני, הזיכרון שמתפתח במיוחד בילדות ובגיל הנעורים, אותו זיכרון שאנשים מתכוונים אליו לרוב כשהם מדברים על זיכרון. אזוטריסטים רבים מתלוננים על ירידה בזיכרון, מפני שלירידה הזו בזיכרון ניתן לשים לב מהר מאוד. בכל מקרה, אפשר לשים לב לירידה בזיכרון זמן רב לפני שקולטים את האמיתות העדינות יותר שדיברנו עליהן זה עתה. אך כשם שבגופנו הפיזי, אם נתפתח בדרך האנתרופוסופית הנכונה, לא נסבול משום נזק למרות שיש בו יותר תנועתיות, כך גם לא נחווה שום פגיעה לטווח רחוק מבחינת הזיכרון שלנו. עלינו רק להשתדל לעשות את הדבר הנכון.

מבחינת האורגניזם הפיזי שלנו – כאשר הגוף החיצוני נעשה גמיש יותר, וכלפי פנים איבריו נהיים עצמאיים יותר, כך שקשה יותר להביא אותם לידי הרמוניה מאשר לפני כן – אנו חייבים לפתח עוצמה פנימית. דבר זה נעשה על ידי תרגול ששת התרגילים המתוארים בחלקו השני של ספרי "מדע הנסתר".[1] כל מי שעושה זאת יראה שבאותה המידה שבה הוא מאבד מכוחו עקב ההתפתחות האזוטרית, הוא מפתח עוצמה פנימית המאפשרת לו לשמור על סדר בגוף הפיזי הגמיש יותר.

גם בקשר לזיכרון עלינו לעשות את הדבר הנכון. אנו מאבדים את הזיכרון המשרת את החיים החיצוניים; אך לא מן ההכרח שנסבול נזק אם נדאג לפתח התעניינות רבה יותר בכל הנוגע לנו בחיים, אכפתיות והתעניינות עמוקה יותר מאשר הייתה לנו עד כה. עלינו להתחיל לפתח התעניינות רגשית כלפי הדברים שחשובים לנו. לפני כן פיתחנו זיכרון מכני יותר, ולפעמים אפשר לסמוך על זיכרון מכני זה גם אם אנו לא אוהבים את הדברים שאנו רוצים לזכור; אבל מצב זה אינו ממשיך עוד. אנו נשים לב שכאשר אנו עוברים התפתחות אנתרופוסופית או אזוטרית, קל לנו לשכוח דברים. הם פשוט פורחים מזיכרוננו – אותם דברים שכלפיהם אין לנו שום עניין רגשי, הדברים שאנו לא מצליחים לאהוב, הדברים שאין לנו איתם אחדות נפשית, פשוט נעלמים. ומצד שני נשארים היטב בזיכרון הדברים שיש לנו יחס נפשי לגביהם. לכן, עלינו להשתדל לפתח באופן כמעט שיטתי התמזגות נפשית זו.

יכולים לחוות את החוויה הבאה: נניח שמישהו בצעירותו, כלומר לפני שהתקרב לאנתרופוסופיה, לא שכח אף פעם רומן שהוא קרא. כשהוא קרא רומן, הוא ידע לחזור ולספר את הסיפור שוב ושוב. עכשיו, לאחר שהוא נכנס להתפתחות אנתרופוסופית, הוא קורא ספר והתוכן פורח מזיכרונו; הוא לא יכול לספר אותו שוב. אבל כאשר אתה קורא ספר שאתה מחליט – או מישהו אומר לך – שהוא בעל ערך עבורך, אתה קורא אותו פעם, ואז מייד לאחר מכן אתה מנסה לחזור עליו במחשבה, ולא רק חוזר עליו אלא חוזר על התוכן מהסוף להתחלה, מהדברים האחרונים לדברים הראשונים, כאשר אתה טורח לשחזר פרטים מסוימים פעם נוספת, כאשר אתה מתמזג עם התוכן ואף רושם על דף מחשבות קצרות שקשורות לספר, ואתה מנסה לשאול את עצמך: מאיזה זווית אתה יכול להתעניין במיוחד בנושא הזה? – אז תראה שבדרך זו אתה מפתח סוג אחר של זיכרון. אין זה עוד אותו הזיכרון. כשאתה משתמש בו, אתה יכול להבחין היטב בהבדל. כאשר אנו משתמשים בזיכרון המכני, הדברים נכנסים לנפשנו כזיכרונות. אך אם אנו מטפחים באופן שיטתי, בדרך שתיארתי זה עתה, את הזיכרון בתור אנתרופוסופים, אז נראה כאילו שהדברים שאותם חווינו בדרך זו נשארים קבועים ועומדים בזמן. אנו לומדים להביט אחורה בזמן, כאילו שאנו מתבוננים באמת במה שאנחנו זוכרים. אנו נשים לב שהדברים נעשים יותר ויותר תמונתיים, והזיכרון נעשה יותר ויותר אימגינטיבי. אם פעלנו כמו שתיארתי בדוגמה של הספר, אז, כאשר נצטרך שוב להציב את הנושא מול נפשנו, יהיה עלינו רק לגעת בדרך כלשהי במשהו שקשור בו, ונוכל להתבונן לאחור, נוכל להסתכל על הזמן שבו היינו עסוקים בקריאת הספר, נוכל להתבונן בעצמנו קוראים בספר. לא הזיכרון הוא זה שעולה, אלא כל התמונה עולה. ואז אנו יכולים לשים לב לכך שבעוד שקודם רק קראנו את הספר, עכשיו התוכן של הספר באמת מופיע. אנו מסתכלים על הדברים כאילו ממרחק של זמן; הזיכרון הופך להיות ראייה של תמונות הנמצאות במרחק בזמן.

זוהי בעצם ההתחלה, אבל התחלה ראשונית מאוד, של תהליך הדרגתי שבו לומדים לקרוא את הכרוניקה האקשית. במקום זיכרון, אנו לומדים לקרוא בעבר. לפעמים אדם שעובר התפתחות אזוטרית מסוימת יכול לאבד את זיכרונו כמעט לגמרי; אך אין זה פוגע בו באמת, כי הוא רואה לאחור. כל עוד הוא עצמו קשור לדברים, הוא רואה אותם בבהירות מיוחדת. אני אומר לכם משהו שיישמע מצחיק לאנשים שלא קשורים לאנתרופוסופיה, והם לא יכולים שלא לצחוק, כי אין להם כל מושג מה זה אומר כאשר אזוטריסט טוען שכבר אין לו זיכרון, אבל הוא יודע היטב מה קרה מפני שהוא רואה זאת בעבר. ועל כך אותם אנשים היו משיבים: "אבל בעצם יש לך זיכרון מצוין!" כי אין להם מושג איזה טרנספורמציה התחוללה. זאת טרנספורמציה המבוססת על שינוי בגוף האתרי.

 טרנספורמציה זו של הזיכרון קשורה למשהו נוסף. היא קשורה לעובדה שאנו מפתחים סוג חדש של שיפוט או הערכה לגבי ישותנו הפנימית. כי איננו יכולים לפתח את הראייה הזאת לאחור מבלי לאמץ בו זמנית נקודת מבט מסוימת כלפי חוויותינו. ועל כן, כשאדם מסתכל לאחור על משהו שעשה לפני כן, כמו למשל במקרה שתיארתי קודם לגבי קריאת הספר – כשהוא רואה את עצמו במצב ההוא – הוא יצטרך כמובן לשפוט האם האופן שבו הוא פעל היה נבון או טיפש. לראייה לאחור זו קשורה בקשר הדוק חוויה נוספת, מעין שיפוט עצמי או ביקורת עצמית. בשלב הזה איננו יכולים שלא לנקוט בעמדה מסוימת מול העבר שלנו: אנו נוקיע את עצמנו על דברים מסוימים, ונהיה שמחים שהצלחנו באחרים. בקיצור, איננו יכולים שלא לשפוט את העבר שאנו מתבוננים בו בראייה לאחור. אנחנו נהיים שופטים קפדנים יותר כלפי עצמנו, כלפי חיינו בעָבר. אנו חשים שאנו נמצאים בגוף אתרי שנעשה פעיל בתוכנו, בגוף אתרי שנושא בתוכו את העבר כולו, כפי שניתן לראות במבט לאחור על חיינו לאחר המוות. אנו חשים את הגוף האתרי הזה כמשהו שנמצא בתוכנו, כמשהו שחי בנו ומגדיר את הערך שלנו. אכן, מתחוללת טרנספורמציה כזאת בגוף האתרי עד כי לעיתים תכופות אנו חשים את הדחף להתבונן לאחור בעצמנו, לבחון פעולה זו או אחרת, כדי ללמוד באופן טבעי לגמרי לשפוט את הערך שלנו כבני אדם. בדרך כלל, האדם חי בלי שיהיה מודע לגופו האתרי, אבל כעת אנו קולטים אותו במבט לאחור על חיינו. במובן מסוים, חיינו האישיים נעשים קשים יותר כאשר אנו עוברים התפתחות אזוטרית. עלינו להתמודד עם העובדה שהחיים האזוטריים יוצרים קשיים במידת מה, שעלינו לבחון היטב את הצלחותינו ואת טעויותינו, את פגמינו ואת חסרונותינו.  

אך כעת אנו יכולים לחוש משהו עמוק יותר שקשור לגוף האתרי, משהו שהיה ניתן לחוות אותו גם קודם לכן, אבל לא במידה עוצמתית כזו: הטמפרמנט. עקב השינוי של הגוף האתרי, אצל האזוטריסט המתפתח בצורה רצינית עולה הרגישות כלפי הטמפרמנט שלו. ניקח מקרה מיוחד שמראה זאת באופן ברור: האדם בעל הטמפרמנט המלנכולי. האדם שיש לו נטייה למלנכוליות ואינו עובר התפתחות אזוטרית או אינו לומד אנתרופוסופיה עובר דרך החיים כך שדברים רבים בעולם גורמים לו לזעוף, להתרגז או להיכנס למצב רוח קודר, דברים רבים מעוררים אצלו ביקורת שלילית קשה, או מעוררים בו סימפתיה ואנטיפתיה יותר חזקות מאשר, למשל, במקרה של הטיפוס הפלגמטי. כאשר אדם מלנכולי כזה, עם כל התכונות שבקצה אחד של הרצף הופכות אותו לאדם פוגעני, זועף, שונא, שדוחה את כל העולם, ובז לכולם, או, במידה והן מופיעות בעוצמה נמוכה יותר, הופכות אותו רק לקצת יותר רגיש למה שהוא פוגש בעולם – יש כמובן את כל הגוונים ומצבי הביניים – כאשר אדם מלנכולי כזה נכנס להתפתחות אזוטרית או אנתרופוסופית, אז הטמפרמנט שלו הופך להיות הבסיס שממנו הוא מרגיש את גופו האתרי, הכלי שדרכו הוא חווה את גופו האתרי. הוא נעשה רגיש למכלול הכוחות הגורמים בו למלנכוליות, הוא נעשה מודע באופן ברור למלנכוליות שלו, ובעוד שלפני כן הוא הפנה את אי שביעות רצונו נגד הרשמים החיצוניים שקיבל מהעולם, כעת הוא מתחיל להפנות חוסר שביעות רצון זה כלפי עצמו.

חשוב מאוד שבהתפתחות האזוטרית האדם יתרגל בקפדנות ידיעה עצמית, הכרה עצמית. מומלץ מאוד שהאדם המלנכולי יתרגל מודעות עצמית אשר מאפשרת לו לקבל את השינוי הזה בשלווה וברוגע. כי אם קודם הוא ביקר ושנא את העולם בהזדמנויות רבות, כעת הוא מפנה את הסלידה והשנאה כלפי עצמו. הוא מתחיל למתוח ביקורת על עצמו וניתן לראות שהוא מרגיש ששום דבר לא בסדר אצלו. אנו יכולים לשפוט דברים אלה באופן נכון רק כשאנו מבינים היטב את מה שנקרא טמפרמנט. האדם המלנכולי הוא מלנכולי אך ורק משום שהמזג המלנכולי בולט אצלו. כי ביסודו של דבר לכל אדם יש בנפשו את כל ארבעת הטמפרמנטים. המלנכולי הוא גם פלגמטי בהקשרים מסוימים, סנגויני בהקשרים אחרים, וכולרי בהקשרים אחרים. אך הטמפרמנט המלנכולי פשוט נמצא בו במידה בולטת יותר מאשר הטמפרמנטים האחרים. ואדם פלגמטי איננו מישהו שהוא רק פלגמטי וחסרים בו שאר הטמפרמנטים, אלא מישהו שהטמפרמנט הפלגמטי נמצא בחזית ושאר הטמפרמנטים נשארים יותר ברקע. אותו הדבר נכון גם לגבי שאר הטמפרמנטים.

כשם שהשינוי בגוף האתרי אצל המלנכולי המובהק מתבטא כך שהוא גורם לו להפנות את המלנכוליה שלו נגד עצמו, כך מופיעים שינויים ותחושות חדשות גם מבחינת תכונות טמפרמנט אחרות. אך דרך הכרה עצמית נבונה במהלך ההתפתחות האזוטרית, ניתן לתקן את הנזק שיכול להופיע בגלל הטמפרמנט הבולט. האדם מתחיל להרגיש יותר ויותר שניתן לתקן נזק זה אם הוא ייצור שינויים ביתר הטמפרמנטים, שינויים שביכולתם לאזן את השינוי העיקרי המתרחש בטמפרמנט הבולט. יש רק לזהות כיצד מתרחשים השינויים בשאר הטמפרמנטים.

נניח שאדם פלגמטי נהייה אזוטריסט. הדבר לא יהיה קל, אך נניח שהוא יכול להפוך לאזוטריסט טוב באמת. אין הדבר בלתי אפשרי, כי כאשר האדם הפלגמטי קולט רשמים עוצמתיים, הוא לפעמים חסר אונים מול רשמים מסוימים; כך שהטמפרמנט הפלגמטי – אם הוא אינו שחוק מדי עקב מטריאליזם – הוא תנאי מוקדם לא רע להתפתחות אזוטרית, רק שעליו להופיע בצורה נעלה יותר מאשר בצורה הגְּרוֹטֶסְקִית שבה הוא מוכר לרוב. כשאדם פלגמטי כזה נהייה אזוטריסט, הטמפרמנט הפלגמטי עובר טרנספורמציה מיוחדת במינה. לאדם תהיה נטייה חזקה מאוד להתבונן בעצמו היטב, והתבוננות עצמית זו גורמת לו פחות כאב מאשר לטמפרמנטים אחרים, אפשר לומר. מסיבה זו, הטמפרמנט הפלגמטי איננו בסיס רע להתפתחות אזוטרית כאשר הוא הולך בדרך זו, מפני שהתבוננות עצמית שלווה ורגועה מתאימה לו בהחלט. הוא אינו מתרגש כמו הטיפוס המלנכולי ממה שהוא רואה בעצמו. לכן הדברים שהוא מגלה בעצמו בדרך כלל עמוקים יותר מאשר הדברים שרואה בעצמו הטיפוס המלנכולי, אשר הכעס העצמי שלו מעכב אותו וחוסם אותו בהתבוננות עצמית כזו. לכן, כאשר הטיפוס הפלגמטי עובר התפתחות נפשית, אפשר לומר שהוא נהייה התלמיד הטוב ביותר להתפתחות אנתרופוסופית רצינית.

כל אדם ניחן בכל ארבעת הטמפרמנטים בתוכו, וכאמור, אצל הטיפוס המלנכולי נמצא בחזית המזג המלנכולי. אך גם הטמפרמנט הפלגמטי, למשל, קיים בו. ניתן תמיד למצוא באדם המלנכולי צדדים שבהם הוא פועל כפלגמטי כלפי דבר זה או אחר. כשהמלנכולי נהייה אזוטריסט וניתן להדריכו בדרך כלשהי, עלינו להשתדל – כי מצד אחד הוא יתמסר לעבודה במלוא העוצמה, אך מצד שני תמיד תופיע בו הביקורת העצמית החדה – להפנות את תשומת ליבו לאותם דברים שלגביהם היה פלגמטי קודם לכן. עלינו לעורר את תשומת ליבו לדברים שקודם לא התעניין בהם. אם נצליח לעשות זאת, הדבר ינטרל במידה מסוימת את הנזק הנגרם על ידי המלנכוליה שלו.

אדם בעל טמפרמנט סנגויני יהפוך לאזוטריסט מיוחד במינו. מאפיין את האדם הסנגויני שבחיים החיצוניים הוא רץ בקלות מרושם אחד למשנהו, ולא מוכן לדבוק ברושם אחד. הוא יעבור שינוי מיוחד במינו דרך הטרנספורמציה של גופו האתרי. ברגע שהוא מתעניין באזוטריות או מישהו מבקש לעניין אותו באזוטריות, הוא נעשה פלגמטי או אדיש לישותו הפנימית, כך שהטמפרמנט הסנגויני מהווה בהתחלה החומר הכי פחות טוב להתפתחות אזוטרית. כשאדם בעל טמפרמנט סנגויני מגיע לאזוטריות או לאנתרופוסופיה – וזה קורה לעיתים קרובות מפני שהוא מתעניין בכל מיני דברים, כולל גם באנתרופוסופיה, או באזוטריות, על אף שהתעניינותו לא תימשך זמן רב ולא תהיה ממוקדת בצורה רצינית – עליו לרכוש יכולת של התבוננות עצמית. אך הוא מתייחס לכל זה באדישות גדולה. הוא לא אוהב להתבונן לתוך עצמו. הוא מתעניין בדבר זה או אחר לגבי עצמו, אבל אין זאת התעניינות עמוקה. הוא מגלה כל מיני תכונות מעניינות בעצמו, אבל אז הוא חש במהרה שביעות רצון מעצמו. הוא מדבר בהתלהבות על תכונה מעניינת זו או אחרת, אך מהר מאוד שוכח את כל העניין, כולל את מה שראה בעצמו. רוב האנשים שמגיעים לאזוטריות מתוך עניין רגעי ומהר מאוד עוזבים אותה הם בעיקר בעלי טבע סנגויני.

מחר נמשיך להבהיר בעזרת שרטוט של הגוף האתרי את מה שנאמר היום במילים, וגם נראה את השינויים המתרחשים בגוף האתרי כתוצאה מהתפתחות אזוטרית או אנתרופוסופית.

המצב שוב שונה במקרה של הטמפרמנט הכולרי. כמעט בלתי אפשרי, או אפשרי רק במקרים נדירים מאוד, להפוך את הכולרי לאזוטריסט. אם הטמפרמנט הכולרי שולט באישיותו ובולט בו במיוחד, הטיפוס הכולרי דוחה כל אזוטריות ואינו רוצה לדעת דבר עליה. עם זאת, יכול לקרות שעקב תנאים קארמתיים בחייו גם האדם הכולרי יגיע לאזוטריות, אבל אז יהיה לו קשה ליצור שינויים בגופו האתרי כי הגוף האתרי של אדם כולרי דחוס במיוחד וקשה מאוד להשפיע עליו. אצל המלנכולי – וסילחו לי בבקשה על ההשוואה הפשטנית, אבל היא תוכל להמחיש את מה שאני רוצה לומר – דומה הגוף האתרי לכדור גומי שאין בו הרבה אוויר. עם לוחצים בו, הגּוּמָּה תישאר לאורך זמן. אצל האדם הכולרי הגוף האתרי הוא כמו כדור מנופח היטב. אם מנסים ללחוץ בו, לא רק שהגומה אינה נשארת, אלא שהכדור מחזיר התנגדות. כלומר, הגוף האתרי של הכולרי יותר מקובע וקשה, ואינו אלסטי.  

מסיבה זו, לאדם הכולרי קשה מאוד לעבור טרנספורמציה בגוף האתרי. אין הוא יכול להתקרב לעצמו, ולכן הוא מסרב מלכתחילה לעבור התפתחות אזוטרית, אשר אמורה לשנות אותו. הוא כאילו לא יכול להתמודד עם עצמו. אבל אם האדם הכולרי פוגש קשיים רציניים בחיים, או אם הוא בעל טמפרמנט כולרי, אבל יחד עם זאת יש בו גם גוון מסוים של טמפרמנט מלנכולי, אז דווקא הגוון המלנכולי הזה יכול לאפשר לו לפתח באורגניזם שלו את האלמנט הכולרי כך שכעת הוא פועל בכל כוחו על גופו האתרי המתנגד. אם הוא מצליח אז להביא לשינויים בגופו האתרי, הוא מעורר בתוכו תכונה מיוחדת מאוד: דרך התפתחותו האזוטרית הוא רוכש יכולת יותר גדולה מאשר יש לאחרים להציג עובדות חיצוניות בהקשרן הסיבתי או ההיסטורי באופן מסודר ועמוק. כל מי שיודע להעריך היסטוריה כתובה היטב – לרוב ההיסטוריה לא נכתבת על ידי אזוטריסטים – היסטוריה שנותנת לעובדות לדבר בעד עצמן, יגלה לפחות את ההתחלה, את ההתחלה הלא-מודעת, האינסטינקטיבית, של מה שהאזוטריסט הכולרי יכול לעשות כהיסטוריון, כמסַפֵר או כמתָאֵר. בני אדם, כמו טקיטוס,[2] למשל, היו בשלב ההתחלתי של התפתחות אזוטרית אינסטינקטיבית כזאת; מכאן כושר התיאור הנפלא והייחודי של טקיטוס. כל מי שכאזוטריסט קורא את טקיטוס יודע שסוג ייחודי זה של כתיבת היסטוריה נובע מתוך הדרך המיוחדת מאוד שבה פועל הטמפרמנט הכולרי לתוך הגוף האתרי. דבר זה בולט בבירור אצל סופרים העוברים התפתחות אזוטרית. גם אם העולם החיצוני אינו מכיר בכך, זה נכון במקרה של הומרוס. את כושר התיאור העצום של הומרוס, את התמונות הענקיות המרשימות שהוא ידע להביא, יש לייחס לטמפרמנט הכולרי שפעל לתוך גופו האתרי. ובתחום זה יכולנו לציין עוד דברים רבים אחרים שמראים כבר בחיים החיצוניים שהכולרי, במיוחד כאשר הוא עובר התפתחות אזוטרית, מפתח כושר מיוחד לתאר את העולם כפי שהוא במציאות, בקשריו הסיבתיים העמוקים. אם הכולרי עובר התפתחות אזוטרית, התיאורים שלו נושאים חותם של אמת ואמינות אפילו בצורתם החיצונית.

אם כן, אנו רואים שבשינויים בגוף האתרי החיים של האדם באים לידי ביטוי מיוחד. הצורה ששינויים אלה לובשים עד כה יותר מוחשית מאשר אצל רוב בני אדם בהתגשמות זו. גם הטמפרמנטים נהיים מוחשיים יותר בהתפתחות האזוטרית, ויש חשיבות מיוחדת מאוד להתייחסות לטמפרמנטים בידיעה עצמית אמיתית. נמשיך לדבר על נושאים אלה מחר.

———————————————————————————————————–

[1]  מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. כמו כן ראו את הספר של פלורין לאודנס: החייאת הצ'אקרה של הלב – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

[2]  פוּבּליוּס (או גאיוּס) קוֹרנליוּס טקיטוּס (56–117) היה סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *