ההשפעות האוקולטיות על גופי האדם – 03

ההשפעות האוקולטיות על גופי האדם

רודולף שטיינר

הרצאה 3 האג 22.3.1913 GA145

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

האבולוציה של חושי האדם בעבר בהווה ובעתיד. השפעת ההתפתחות האזוטרית של הטמפרמנטים

לאחר עיון במערכת העטיפות הפיזיות של האדם באים אנו עתה אל המערך האתרי, אל הגוף האתרי. כאן נוגעים השינויים המתחוללים אצל האדם עם ההתפתחות האוקולטית או האנתרופוסופית, במערכת השרירים ובמיוחד בחושים, באברי החישה. האדם לא חש שמערכת השרירים שלו נעשית בהדרגה בת תנועה יותר, ואת אותו הדבר ניתן לומר לגבי שאר האיברים הפיזיים, נוסף לכך הוא חש שמערכת שרירים זו, בלבד היותה בעלת חיוניות רבה יותר, היא כמו חדורה על ידי תודעה מעורפלת. דומה הדבר כמו התפשטה התודעה אל מערכת השרירים כולה. ואם נדבר באורח פרדוכסלי במידת מה על אף שאין הוא בלתי מדויק, נוכל לומר שבמהלך ההתפתחות האזוטרית נעשים אנו מודעים בהדרגה בפנימנו לשרירים השונים ולמערכת השרירים באורח דמוי-חלום. אנו מודעים לעיתים באורח עמום ביחס לפעולות מערכת השרירים במהלך התודעה הערה. מעניין מאוד לבחון שינוי זה בגוף הפיזי כי תפיסתנו את התופעה הזאת מספקת לנו אישור טוב ביותר שהתקדמנו במידת מה בכיוון מסוים. בהתחילנו לחוש בשרירינו השונים כך שכאשר אנו מותחים אותם או מרפים יש לנו מודעות עמומה לגבי מה שמתרחש בהם, תחושה עמומה של אהדה, כי אז עלינו לומר שמשהו מתרחש בשרירים. כשמודעים אנו עמומות לגבי תנועות שרירינו הרי שזוהי הוכחה שמתחילים אנו בהדרגה לחוש את הגוף האתרי הממלא את הגוף הפיזי. כי מה שלמעשה אנו חשים מהווים הכוחות של הגוף האתרי הפעילים בשרירים. זהו השלב הראשון במחישת הגוף האתרי כאשר יש לנו מודעות עמומה ביחס לשרירינו השונים, תודעה כמו דמוית-חלום לגבי מערכת השרירים שלנו, כשם שמוצאים אנו בספרי לימוד האנטומיה שלנו דמות של אדם שהעור הוסר ממנה על מנת להציג את השרירים שמתחת. ואכן כאשר מתחילים אנו להשיג מהותה של הישות האתרית אנו חווים במשהו הקרוב להסרת העור ולהצגת השרירים המהווה מודעות עמומה לגבי איברינו השונים הפועלים כמעין מריונטה, כבובה עשוית פרקים.

פחות נעימה היא הרגישות של האדם, שלעולם אין הוא מתגבר עליה, כשמערכת העצמות מתחילה לראשונה לחדור להכרתו. היא פחות רצויה לו הואיל ובהיעשותו מודע לשלד הוא מובא פנים אל פנים מול העובדה שהוא מזדקן בהדרגה. ועל כן אין זה נעים מאוד להסב שימת לב לרגישות זו ביחס לשלד, לרגישות זו שאינה מורגשת בדרך כלל בחיים הרגילים. ברם, כשהאדם מתפתח מבחינה אתרית הוא מתחיל לחוש את מערכת העצמות כדמות צללית בקרבו. או אז הוא מבין שהדימוי הסימבולי של המוות בשלד, תואם לגבי כושר הראיה הרוחית הקדומה באנושות. הם ידעו שהאדם חש בהדרגה בשלד שלו את התקרבות המוות.

חשובה הרבה יותר מכל זה היא חווייתנו ביחס לאיברי החישה שלנו במהלך ההתפתחות האזוטרית. אנו יודעים שעל איברי החישה לשקוט כשתלמיד מדע הרוח עובר התפתחות אזוטרית. עליהם לשתוק. במהלך ההתפתחות האזוטרית חשים איברי החישה שהם נידונו לחוסר פעולה. אולם הואיל והם מושתקים חייב משהו אחר ליטול מקומם. בהדרגה אנו נעשים מודעים לאיברי החישה הנבדלים כעולמות נפרדים החודרים בנו. אנו מתחילים לחוש כמו 'התברגו' בנו העיניים, האוזניים ואפילו תחושת החום. אך מה שמתחילים אנו לחוש אינם איברי החישה הפיזיים אלא הכוחות האתריים, הכוחות של הגוף האתרי המעצבים את איברי החישה. כך שכאשר אנו משתיקים את פעולת החישה אנו רואים את מהות איברי חישה אלה בהופיעה במערכים אתריים-מוגדרים הנשתלים בנו. דבר זה מעניין מאוד. במידה ומשביתים אנו, במהלך ההתפתחות האזוטרית, את העין למשל, ואין לנו עניין עוד בראיה פיזית, באותה מידה אנו לומדים להכיר שאורגניזם אור חודר את האורגניזם שלנו. בשעה שאנו דוחקים בעד כל פעילותה של העין הפיזית אנו חשים שלתוך שדה הראיה חודרים כוחות אור אתריים המעצבים את העין. דבר הגיענו לידיעת כוחות האור על ידי השבתת הראיה מהווה אכן תופעה מוזרה. כל התיאוריות של הפיזיקה אינן ולא כלום בהשוואה לידע הטבע הפנימי של האור והאפקטים שלו שאותם אנו חווים כשמצווים אנו על עצמנו לכבות את הראיה הפיזית של העין. ואז יש לאל ידנו לתפוס במקום הראיה הפיזית את טבעם הפנימי של כוחות האור האתריים.

תחושת החום מצויה כמו בשלב נמוך יותר. קשה מאוד להשבית את הרגישות לחום ולקור. במהלך זמן המדיטציה תהיה תשובתנו הטובה ביותר לבעיה זו להתמקד בטמפרטורה אחידה בחדר, לא חמה מדי ולא קרה מדי. כך שלא נחוש כל תחושות אי-נוחות. אם נצליח בכך, נוכל ללמוד בהדרגה להכיר את הטבע הפנימי של אֶתר החום, הקורן דרך המרחב, אולם קשה להבחין בינו לבין התחושה הרגילה לטמפרטורה. רק אז נחוש שגופנו חדור על ידי פעילותו של אתר-החום. כשלא נמצאת עוד ברשותנו תחושת החום עצמה אנו מגיעים לדעת את טבעו של אתר החום על ידי התנסות אישית.

גם חוש הטעם מושבת במהלך האמונים האזוטריים. אולם אם עולה בידנו להיזכר בתחושת הטעם, בידנו האמצעים להכרת טבע אתרי שהוא זך יותר מאשר אֶתר האור והוא הקרוי האֶתר הכימי. לא בנקל נחווה אותו אך יש לאל ידנו לחוותו, באותה דרך. על ידי חסימת חוש הריח נוכל לחוות באֶתר החיים.

דחיקת השמיעה מעניקה לנו חוויה מוזרה. במקרה זה עלינו לרכוש כושר כזה להינתקות עד כי לא עוד נשמע צלילים רמים בסביבתנו המיידית. כל דבר בר-שמיעה חייב להיעלם. ואז בהיותכם כמו 'מוברגים' לתוך האורגניזם מתגלים כוחות הגוף האתרי המעצבים את איבר השמיעה שלנו. עניינים אלה משתייכים לאמיתו של דבר לסודות עילאיים יותר. לא נהסס לומר שלא יוכל מי לתפוס מיד את כל אשר נאמר ביחס לחוויות אלה באשר לחוש כזה כחוש השמיעה. אנו מגלים שהאוזן האנושית, על המערך הנפלא אשר לה, לא היתה יכולה להיות מעוצבת על ידי הכוחות האתריים השוזרים סביב לאדמה. כוחות אור אלה, כוחות אור אתריים אלה קשורים באינטימיות לעיצוב עינינו, על אף שהדגם לעין קיים היה כבר לפני כן. אולם מבנה העין ומיקומה באורגניזם קשור בקרבה רבה לכוחות אֶתר האור של האדמה. באותו אופן קשור חוש הטעם לכוחות האֶתר הכימי של האדמה ובמידה מרובה הוא מתפתח מהם. חוש הריח קשור לאֶתר החיים ומעוצב כמעט כולו מאֶתר החיים של האדמה. ברם, כשאיבר השמיעה שלנו נחווה בצורה אוקולטית במהלך ההתפתחות האזוטרית, מתגלה שהוא חב אך חלק פעוט ביותר של קיומו לכוחות האתריים של האדמה. אנו רשאים לומר, שהכוחות הארציים אך נתנו את המגע הסופי לאיבר השמיעה שלנו, אך השפעתם על איבר זה היתה כזאת שלמעשה לא עשוהו מושלם יותר אלא בלתי מושלם יותר כי כוחות אתריים אלה יכולים לפעול על האוזן אך ורק משום שפעילים הם באוויר והאוויר מציב לעומתם תדיר את התנגדותו.

ומכאן אנו רשאים לומר, על אף שהדבר ייראה פרדוכסלי, שאיבר השמיעה שלנו מהווה צאצא מתנוון של אורגניזם עדין הרבה יותר שהיה קיים לפני כן. ובשלב התפתחות זו, דרך החוויה שלו, ייווכח האנתרופוסוף לדעת שהוא הביא עמו את האיבר המושלם של השמיעה, בעשותו דרכו מהירח הקדום אל האדמה. הוא ייווכח לדעת שאיבר שמיעה זה היה מושלם יותר על הירח הקדום מאשר הנו על האדמה. ביחס לאוזן מתחילים אנו לחוש בהדרגה במלנכוליה מסוימת, אנו נאלצים לפעמים להשתמש בביטויים פרדוכסליים, הואיל והאוזן משתייכת לאותם איברים שבקביעתם, שבכל המבנה שלהם, נושאים עדות לשלמות מהעבר. ואדם העובר בהדרגה התנסויות שצוינו כאן בקצרה, יבין את האוקולטיסט שאכן שואב את המידע שלו מכוחות עמוקים הרבה יותר, את האוקולטיסט האומר לו שעל הירח הקדום היתה לאוזן חשיבות עצומה יותר לאדם מאשר יש לה כיום. בעת ההיא היה תפקידה של האוזן, לשרות כולה במוסיקת הספירות שעדיין התפעמה על הירח הקדום. והאוזן קשורה היתה באורח כזה לצלילי מוסיקת הספירות המתפעמת עדיין על הירח אם כי באורח חלש יותר עתה מאשר בזמנים קדומים יותר, עד כי היתה רוטטת לעומתם. הודות לכך שמושלמת היתה, שרתה תדיר האוזן במוזיקה על הירח הקדום ומוזיקה זו שעל הירח הקדום מועברת היתה אל האורגניזם כולו. גלי המוזיקה חודרים היו עדיין את האורגניזם האנושי וחייו הפנימיים של האדם כללו בהם נטילת חלק במוזיקה שמסביבו, בסיגול לסביבה מוזיקלית זו. האוזן היתה איבר הקומוניקציה. תפקידה היתה לשוב ולשחזר באורח פנימי אותן תנועות שהתפעמו חיצונית כמוזיקת הספירות על הירח הקדום. האדם חש עדיין את עצמו כמעין כלי נגינה שעליו ניגנו הכוחות של הקוסמוס. והאוזניים בכלילותן תיווכו בעת ההיא בין ה'אמנים' שבקוסמוס ובין הכלי של האורגניזם האנושי. וכך משמשת מהותו של איבר השמיעה לעורר זיכרון. ובהיזכרות זו קשור הרעיון שדרך מעין התנוונות של איבר זה אין האדם מסוגל לשמוע את מוזיקת הספירות ושמאז נעשה בן חורין הוא יכול אך לשחזר את מוזיקת הספירות במוזיקה של ימינו אנו אשר למעשה ניתן להאזין לה באלמנט האוויר גרידא הסובב את האדמה.

יכולות להיות לנו חוויות ביחס לחושים אחרים אך כמובן שהללו הולכות ונעשות בלתי ברורות יותר ויותר ולא יהיה בכך תועלת להתחקות אחר חוויות אלה הקשורות באיברי חישה אחרים מהסיבה הפשוטה שקשה הדבר לזרוק אור על שינויים אלה המהווים פרי של התפתחות אזוטרית, באמצעות מושגים אנושיים רגילים. איזה ערך יהיה למשל בהקשר למה שיכול אדם לחוות עתה על האדמה אם ידובר על חוש הדיבור. אינני מתכוון לחוש למשמעות המלים. הללו שהקשיבו להרצאותיי על אנתרופוסופיה בברלין (חוכמת האדם בנפש וברוח) יודעים כבר שקיים חוש מיוחד לדיבור. כשם שקיים חוש לצליל כך קיים חוש מיוחד שמצוי בו איבר פנימי גרידא ולא חיצוני, להבנת המילה המדוברת. חוש זה המשיך והתנוון כך שכיום נשאר הד אחרון בלבד ממה שקיים היה פעם על הירח הקדום. זה שנעשה היום לחוש לדיבור, לאמצעי תקשורת, איפשר לאדם שעל הירח הקדום לגשש דרכו במודעות לסביבתו כולה בתודעה אימגינטיבית על מנת כמו להתמצא מסביב לירח הקדום. התנועות של האדם, הנתיב שבו עבר, נקבעו על ידי חוש הדיבור – על הירח הקדום. האדם לומד בהדרגה להכיר חוש זה כמילה המדוברת כשהוא מפתח בהדרגה רגישות לערכם הפנימי של תנועות ועיצורים במשפטים מַנְטְרִיים, ומה שיכול אדם ארצי לבצע באופן כללי בשטח זה אינו אלא הד קלוש בהשוואה לחוש הדיבור שבתקופות קדומות.

וכך, אתם רואים כיצד מפתח האדם בהדרגה את מחישת גופו האתרי, כיצד מוצא פיצוי מה שהוא דוחה מעליו בהתפתחותו האוקולטית, כלומר, פעילות חושיו הפיזיים מוצאת פיצוי בכך שהוא מנחה אותה למחישת הגוף האתרי. אך די מוזר הדבר, שכאשר אנו חווים מחישות אלה של הגוף האתרי עליהן דיברנו זה עתה אנו חשים בהן כמו אין הן משתייכות אלינו, כאילו נשתלו בנו מבחוץ, אנו חשים כמו 'התברג' בנו גוף האור, כמו 'מתברג' בנו דרך האוזן משהו הקרוב לגל מוזיקלי שלא ניתן לשומעו על האדמה. אין אנו חשים באֶתר החום כ'מתברג' לתוכנו אלא כחודר בנו ובמקום חוש הטעם שהושבת מתחילים אנו לחוש את פעילות האֶתר הכימי הפועל בנו, וכן הלאה. בנקודה זו, בהשוואה למה שקרוי המצב הנורמלי, חש האדם את גופו האתרי בעוברו טרנספורמציה, כאילו חדר משהו לפנימו מבחוץ.

כעת מתחילים אנו לתפוס את גופנו האתרי באורח ישיר יותר. הטרנספורמציה המדהימה ביותר המתחוללת בגוף האתרי אשר רבים אינם מקבלים אותה בברכה ואשר אינה מוכרת כטרנספורמציה, על אף שבבירור כך הדבר, היא שההתפתחות האזוטרית מראה בבהירות שבתחילה מתמעט בהדרגה כושר הזיכרון. על ידי ההתפתחות האזוטרית חייב הזיכרון לסבול תדיר מהתמעטות. בתחילה נחלש הזיכרון ומי שרוצה למנוע זאת אל נא ייקח על עצמו התפתחות אזוטרית. ניכר הדבר במיוחד שהזיכרון שניתן להגדירו כזיכרון מכני, הזיכרון שחזק הוא ביותר בילדות ובבחרות, ואשר לו אנו מתכוונים כשאנו מדברים על זיכרון, חדל להיות אקטיבי ורב עוצמה. לאזוטריסטים רבים סיבה להתאונן על רפיון בזיכרון. רפיון זה ניכר בנו זמן רב לפני שנעשים אנו מודעים בנו בעצמנו לגבי האמיתות העדינות שנידונו זה עתה. אך כשם שגופנו הפיזי, על אף היעשותו בר תנועה יותר, לא יסבול משום נזק אם נתאמן בהתאמנות אנתרופוסופית נאותה, כך אף הזיכרון לא יסבול משום פגיעה רצינית או ממושכת. עלינו פשוט להשתדל לצעוד בנתיב הנכון.

באשר למערך הגוף הפיזי הרי שכאשר הגוף נעשה גמיש יותר כלפי חוץ, בשעה שכלפי פנים נעשים איבריו עצמאיים יותר כך שקשה יותר להביאם לידי הרמוניה מאשר לפני כן, אנו חייבים לפתח עוצמה פנימית. דבר זה נעשה על ידי תרגול ששת התרגילים המתוארים בחלקו השני של ספרי: מדע הנסתר בקוויו הכלליים. תלמיד מדע הרוח המתרגל בהם באורח שנרשם שם ייווכח שהוא רוכש עוצמה פנימית על מנת להחזיק בשליטתו את הגוף הפיזי שנעשה בר תנועה יותר וזאת באותה מידה בה מאבד הוא עוצמה פיזית עקב ההתפתחות האזוטרית. אף בקשר לזיכרון עלינו ללכת בנתיב הנכון. אנו מאבדים את הזיכרון המשרת את מטרות החיים החיצוניים. אך לא מן ההכרח שנסבול נזק אם נדאג לפתח התעניינות רבה יותר, התעניינות עמוקה יותר בכל הנוגע לנו בחיים, נכונות רבה יותר ליטול בהם חלק במידה מרובה יותר מאשר נטלנו עד כה. עלינו להתחיל על ידי כך שנפתח התעניינות אוהדת לדברים שחשיבות להם עבורנו. לפני כן מפתחים היינו זיכרון מכני יותר שלעתים הוכיח שאפשר לסמוך עליו בהחלט, בעניינים שברצוננו לנצור, אולם איננו אוהבים אותם במיוחד, אך זיכרון מכני זה אובד במשך הזמן. אנו נותנים לכך את הדעת שבעוברנו התפתחות אנתרופוסופית או אזוטרית אנו שוכחים דברים בנקל. עניינים שאין לנו לגביהם שום רגש, שום אהבה או סימפטיה, שום נטיה נפשית – נשכחים עד מהרה. ומצד שני ננצרים היטב הללו שיש לנו יחס לגביהם. אם כן, עלינו להשתדל לפתח באופן שיטתי נטיה נפשית זו.

ניתן לחוות את החוויה הבאה. הבה וניטול את המקרה של אדם שבצעירותו, לפני שגילה התעניינות באנתרופוסופיה קרא סיפור שלגמרי לא יוכל לשכוח. הוא יכול היה לחזור ולספר את הסיפור פעם כפעם. מאוחר יותר, כשהוא כבר לומד אנתרופוסופיה הוא קורא סיפור אחר. הוא שוכח מיד את התוכן, אין הוא מסוגל לשוב ולספר אותו. אולם בנוטלו ספר שהוא סבור או שאומרים לו שחשוב הוא עבורו – אם הוא קורא אותו היטב פעם אחת ולאחר מכן מנסה לחזור עליו ברוחו, ולא רק לחזור עליו סתם אלא אחורה, מסופו לתחילתו – אם הוא לוקח על עצמו את הטורח להתייחס בשנית לפרטים מסוימים והוא משתקע בו מאוד, אם יתרה מזאת, הוא לוקח פיסת נייר ומנסה לשאול את עצמו את השאלה: מאיזו נקודת ראות במיוחד מתעניין הנך בנושא זה? – כי אז ייווכח לדעת שבאורח זה הוא מפתח סוג זיכרון שונה. אין זה עוד אותו הזיכרון. כשאנו מתרגלים זאת אנו מודעים בבירור להבדל. כשאנו משתמשים בזיכרון המכני בוקעים ועולים הדברים בנפשנו כהיזכרויות, אולם אם אנו מטפחים באורח שזה עתה תואר, באופן שיטתי את הזיכרון שלנו בתור אנתרופוסופים, כי אז מופיעים הדברים שאותם חווינו באורח זה כאילו נשארו קבועים ועומדים בזמן. אנו לומדים כמו-להביט לאחור לתוך הזמן ובאמת דומה הדבר כמו מתבוננים אנו לאחור בדברים שבהם נזכרנו. ואמנם נשים לב לדבר שהדברים נוטלים בהדרגה צורה דימויית, שהזיכרון נעשה אימגינטיבי יותר ויותר. אם נבצע את מה שזה עתה תיארתי, ביחס לספר למשל, כי אז, כאשר נחוץ יהיה להיזכר בדבר נצטרך אך לגעת במשהו הקשור בכך, בדרך כלשהי, ואז נראה לפנינו את פרק הזמן שבו עסוקים היינו בקריאת הספר. נראה עצמנו קוראים בו. אין זה הזיכרון השב ומתחייה, אלא כל התמונה בוקעת ועולה בתודעה שלנו. או אז נוכל לחוש בעליל שבה בשעה שלפני כן אך קראנו את הספר – מופיע לפנינו כעת התוכן באורח של ממש. אנו רואים אותו כמו מרוחק בזמן. הזיכרון הופך לראיה, למחישה של תמונות ממרחק בזמן.

זוהי עצם ההתחלה, ואכן התחלה אלמנטרית מאוד, בלמידה הדרגתית לקרוא את הרשומות האקשיות. הזיכרון מוחלף בלמידה לקרוא את העבר. ולעיתים קרובות מאוד עשוי אדם שעובר התפתחות אזוטרית מסוימת לאבד את זכרונו כמעט לגמרי. אך אין זה נורא בשבילו כי הוא רואה את הדברים לאחור. כל עוד קשור הוא עצמו אליהם הוא רואה אותם בבהירות מיוחדת. מה שעומד אני לומר עתה ייראה כמגוחך על ידי כל אדם שאיננו אנתרופוסוף כי אין לו שום מושג מה פירושו של דבר שכאשר אזוטריסט מבטיח לו שאין לו כבר שום זיכרון, שהוא איבד את זיכרונו, ולמרות זאת יודע הוא היטב מה קרה, כי הוא רואה זאת בעבר. ועל כך משיב האדם השני: "אבל יש לך זיכרון מצוין!" אין לו מושג לגבי הטרנספורמציה שהתחוללה. זוהי הטרנספורמציה של הגוף האתרי המסב לכך.

אם כן, ברור שטרנספורמציה זו של הזיכרון קשורה במשהו אחר. היא קשורה לעובדה שאנו מפתחים סוג חדש של תפיסה לגבי ישותנו הפנימית. אין אנו יכולים לפתח חיזוי רטרוספקטיבי (לאחור) זה מבלי לאמץ לעצמנו בו זמנית גישה מוגדרת אל התנסויותינו בעבר. ועל כן כשאדם מסתכל לאחור בתאריך מסוים לעבר משהו שעשה – כמו תוכנו של ספר שתואר לעיל – בראותו את עצמו במצב ההוא, יהיה עליו כמובן לשפוט לגבי עצמו אם היה נבון או טיפש לפעול כפי שפעל. בהיבט רטרוספקטיבי זה קשורה היטב כצורך חוויה נוספת המהווה מעין ביקורתיות עצמית. אין התלמיד יכול בלתי אם להגדיר את גישתו לגבי עבָרו. הוא יגנה את עצמו עקב דברים מסוימים, הוא יהיה מרוצה על כי הצליח באחרים. בקיצור – אין הוא יכול בלתי אם למתוח ביקורת על הֶעָבר שבאורח זה מתבונן הוא בו לאחור כך שנעשה הוא בעצם לשופט קפדן כלפי עצמו ובמיוחד לגבי חייו בעָבר. הוא חש את הגוף האתרי כשזה רוטט בקרבו, את הגוף האתרי שמהפרספקטיבה של אחר-המוות נושא בפנימו את העבר כולו. חש הוא גוף אתרי זה כמעטפת, כמשהו השוכן בפנימו והקובע את ערכיותו כישות אנושית. ואכן, מתחוללת טרנספורמציה כזאת בגוף האתרי עד כי חש הוא תכופות בצורך לערוך סקירה רטרוספקטיבית זו, לסקור פעולות מסוימות כדי ללמוד באורח טבעי למדי לשפוט את ערכיותו שלו כישות אנושית, בה בשעה שבדרך כלל חי אדם בלי שיהיה מודע אודות הגוף האתרי – אנו רואים זאת עתה בסקירה הרטרוספקטיבית של חיינו אנו. חיינו האישיים שלנו נעשים בהדרגה לעניין לענות בו בעוברנו התפתחות אזוטרית. עלינו להתייצב פנים אל פנים מול העובדה שהחיים האזוטריים נותנים לנו מזון למחשבה ושעלינו להעיף מבט מקרוב על מעלותינו ופגמינו, על שגיאותינו ועל חסרונותינו.

ברם, משהו עמוק יותר נעשה מוחש לנו, משהו הקשור בגוף האתרי, משהו שניתן היה לחושו גם קודם לכן, אך לא כל כך בבהירות והוא המזג (טמפרמנט). אצל התלמיד הרציני של האוקולטיות קיימת רגישות רבה יותר בהתייחס למזגו שלו התלויה בטרנספורמציה של גופו האתרי. הבה וניטול מקרה מיוחד המדגים זאת בבירור – את האדם בעל המזג המלנכולי. המלנכולי שאינו עובר התפתחות אזוטרית או אינו לומד אנתרופוסופיה, העובר דרך החיים בסרבנות, המוּנָע בקלות לביקורת מזיקה והמגיב לדברים באורח כזה שמעוררים הם בו סימפטיה ואנטיפטיה במידה רבה יותר מאשר מעוררים היו במקרהו של הטיפוס הפלגמטי, למשל. מלנכולי כזה עם כל המאפיינים אותו, מהקיצוניות שבקוטביות, מצבי רוח, עוינות, בוז ושנאה לעולם ועד לתבונה אוהדת רבה, לרגישות רבה יותר לרשמי העולם, כי הנה קיימים גוונים ובני גוונים רבים בין שתי הקיצוניות – כשאדם מלנכולי זה נוטל על עצמו התפתחות אזוטרית נעשה מזגו עצם המכשיר שדרכו יכול הוא לחוות את הגוף האתרי. הוא נעשה רגיש לסבך הכוחות הגורמים למלנכוליה שלו ואשר ניכרים בו בבהירות ובה בשעה שלפני כן מפנה היה פשוט את אי שביעות רצונו כנגד רשמי העולם החיצוניים – הוא מתחיל עתה להפנות את אי שביעות רצונו כלפי עצמו.

בהתפתחות האזוטרית נחוץ מאוד לתרגל בקפדנות ידע עצמי. יש לייעץ לתלמיד מדע הרוח לתרגל מודעות עצמית זו המאפשרת לו, כאדם מלנכולי, לקבל טרנספורמציה זו בשלווה וברגיעה. בה בשעה שלפני כן היה העולם מפיל עליו אימה לעתים קרובות כעת הוא מפנה אימה זו כלפי עצמו. הוא מתחיל למתוח ביקורת על עצמו עד כי הבריות סבורות שאין הכל כשורה עמו. אנו יכולים לשפוט דברים אלה כיאות אך ורק כשמבינים אנו באורח מלא מהו הקרוי מזג. המלנכולי הוא מלנכולי אך ורק משום שהמזג המלנכולי שורר בו. כי לאמיתו של דבר מחונן כל אדם ואדם בארבעת המזגים. בנסיבות מסוימות מלנכולי הוא גם פלגמטי, בנסיבות אחרות – סנגויני ובאחרות – כולרי. המזג המלנכולי פשוט מתגבר על המזגים האחרים. ואדם פלגמטי אינו מהווה אדם שבו מזג פלגמטי בלבד, אלא שבו בא לידי ביטוי יתר המזג הפלגמטי ושאר המזגים נשארים ברקע.

והנה, כשם שהטרנספורמציה של הגוף האתרי אצל המלנכולי המושבע מסבה לו להפנות את המלנכוליה שלו נגד עצמו, כך מופיעים שינויים ותגובות חדשות באשר ליתר המזגים. אולם, על ידי מודעות עצמית נבונה ניתן, במהלך ההתפתחות האזוטרית, לתקן את הנזק, הנגרם על ידי המזג השליט. אדם מתחיל להשתכנע שניתן לתקן נזק זה על ידי הסבת שינויים ביתר המזגים. וכך, כתוצאה משינויים אלה נוצר איזון בין המזגים. יש להיות מודע לתוצאת הטרנספורמציה ביחס ליתר המזגים.

נשער שאדם פלגמטי נעשה לתלמיד האזוטריות. לא יהיה זה דבר קל, אך הבה נשער שהוא מתפתח להיותו אזוטריסט טוב באמת. דבר זה הוא אפשרי, כי לפעמים כשאדם פלגמטי קולט רשמים עזים, הוא חסר אונים כנגד רשמים מסוימים, כך שהמזג הפלגמטי – כשאינו מושפע מדי על ידי מטריאליזם – מהווה תכופות הכנה לא רעה להתפתחות אזוטרית. אלא שעליו להופיע בצורה נעלה יותר ולא בצורה מגוחכת שהיא הצורה היחידה שבה אנו מכירים את המזג הפלגמטי. כשאדם פלגמטי זה מפתח אזוטריות עובר מזגו הפלגמטי טרנספורמציה באורח מיוחד במינו. תהיה לו נטיה עזה לצפות על עצמו בדקדקנות יתרה ועל כן המזג הפלגמטי המוטרד במידה פחותה ביותר מהסקירה העצמית הדקדקנית, מהווה הכנה לא רעה להתפתחות אזוטרית, כי הוא מתאים בהחלט להתבוננות עצמית רוגעת. מה שהוא צופה בעצמו אינו משפיע עליו כמו שמשפיע הדבר על המלנכולי. תצפיותיו העצמיות חודרות לאמיתו של דבר לעומק יתר מאשר הללו של המלנכולי שמעצורים לו עקב פרצי הזעם שהוא מפנה כנגד עצמו. הטיפוס הפלגמטי שנפשו מתפתחת מהווה על כן את החומר הטוב ביותר להתפתחות אנתרופוסופית רצינית.

כפי שכבר אמרתי, מחונן כל אדם בארבעת המזגים ואצל המלנכולי שולט המזג המלנכולי. גם המזג הפלגמטי מצוי אצל המלנכולי. ניתן תדיר למצוא אספקטים מטבע זה כשפועל הוא כפלגמטי בנסיבות מסוימות. כשהמלנכולי נעשה לאזוטריסט וניתן להדריכו בדרך כלשהי, כי בה בשעה שמצד אחד יתמסר בוודאי לטבעו וימשיך לגנות את עצמו, עלינו להשתדל מצד שני להפנות את שימת לבו לאותם דברים שלגביהם היה קודם לכן פלגמטי. תשומת לבו חייבת להינתן לדברים שקודם לא דיברו אל לבו. אם הדבר יצליח בידנו אזי ינוטרל הנזק הנגרם על ידי המלנכוליה שלו.

אדם בעל מזג סנגויני ייעשה לאזוטריסט מוזר. תכונתו העיקרית היא שהוא אוהב לרוץ מרושם אחד למשנהו, ובאי רצונו לדבוק ברושם אחד. השינוי בגופו האתרי מסב לטרנספורמציה מוזרה. ברגע שהוא מתעניין או שמישהו מבקש לעניין אותו באזוטריות הוא נעשה פלגמטי או אדיש לישותו הפנימית שלו, כך שבנסיבות מסוימות מהווה הטיפוס הסנגויני, באשר למזגו שלו, חומר מבטיח פחות ביותר להתפתחות אזוטרית. כשנוטל על עצמו הסנגויני אזוטריות או אנתרופוסופיה, כפי שהוא עושה תכופות – כי מתעניין הוא בכל מיני דברים כולל אנתרופוסופיה, או אזוטריות, על אף שלא ברצינות יתרה וייתכן והתעניינותו לא תימשך זמן רב – עליו לרכוש מעין התבוננות עצמית. אך הוא מקבל כל זאת באדישות מרובה. אין זה מעניינו להתבונן בעצמו. מתעניין הוא בדבר זה או אחר, אך אין התעניינות זו מעמיקה מאוד. הוא מגלה כל מיני תכונות מעניינות בעצמו ועד מהרה נוצרת בו שביעות רצון לגביהן. הוא אוהב לדבר על תכונה מעניינת מסוימת אך כל העניין נשכח עד מהרה, אף מה שראה בעצמו. והללו שהתעניינותם ארעית בלבד באזוטריות ועד מהרה זונחים אותה בעיקרם הם בעלי טבע סנגויני.

מחר נשתדל לזרוק אור על מה שדנתי בו היום בסיוע שרטוט של הגוף האתרי ונוסף על כך נראה את השינוי שנסב בגוף האתרי כתוצאה מהתפתחות אזוטרית או אנתרופוסופית.

המצב שונה במקרהו של המזג הכולרי. באמת בלתי אפשרי הדבר או רק ניתן לביצוע בצורה נדירה, לעשות את הכולרי לאזוטריסט. זוהי נטייתו של הטיפוס הכולרי בהשתלט המזג הכולרי על אישיותו, לדחות מעליו כל אזוטריות. הוא דוחה אותה מעליו מכל וכל. ואף על פי כן ייתכן ותנאים קרמתיים מביאים אותו לאזוטריות, אזי יהיה לו קשה לשנות את גופו האתרי. כי אצל הכולרי מעובה במיוחד גוף זה וקשה להשפעה. אצל המלנכולי דומה הגוף האתרי לכדור גומי שהאוויר הוצא ממנו. (סלחו לי על ההשוואה הנדושה אך זוֹ תבהיר את העניין). כשמישהו לוחץ בו נשארה הלחיצה למשך זמן מה. אצל האדם הכולרי דומה הגוף האתרי לכדור גומי מנופח היטב, כשמנסה מי ללחוץ בו הלחיצה אינה נשארת. הכדור מתנגד ומגיב בפעילות. וכך הגוף האתרי של הכולרי אינו אלסטי למדי. אין הוא יכול לעבוד על עצמו. ועל כן הוא דוחה מעליו מלכתחילה את ההתפתחות האזוטרית המבקשת להפעיל עליו טרנספורמציה. אין הוא יכול לשתף פעולה עם עצמו. אולם אם הכולרי מתייצב מול תהפוכות החיים, או אם מזגו מראה גוון קל של מלנכוליה, כי אז אפשרי לו על ידי גוון זה של מלנכוליה, לפתח את האלמנט הכולרי באורגניזם שלו שייאבק ברוב כוח כנגד מרי הגוף האתרי. ואם עולה בידו לשנות את גופו האתרי יפתח בקרבו תכונה מיוחדת מאוד במינה. על ידי התפתחותו האזוטרית הוא נעשה מסוגל יותר מאחרים להגשה אובייקטיבית ומעמיקה של העובדות החיצוניות בקשריהן הסיבתיים וההיסטוריים ואדם היכול להעריך נכונה כערכה היסטוריוגרפיה, שהרי כתיבה היסטורית טובה נדירה היא בין אזוטריסטים. היסטוריוגרפיה שבאמת מניחה לעובדות לדבר בעד עצמן – כאן תמצא ההתחלה התת-הכרתית האינסטינקטיבית, של מה שהאזוטריסט בעל המזג הכולרי עשוי לבצע כהיסטוריוגרפיסט, כמסַפֵר או כמתָאֵר. בני אדם, בדומה לטציטוס, למשל, היו בתחילה בעלי התפתחות אזוטרית אינסטינקטיבית כזאת. ומכאן הכושר התיאורי הנפלא שלו שאין דומה לו. אזוטריסט הקורא את טציטוס יודע שסוג מיוחד במינו זה של היסטוריוגרפיה נובע מטיפוח מיוחד מאוד של מזג כולרי בגוף האתרי. דבר זה מתגלה בבירור אצל אנשי עט העוברים התפתחות אזוטרית. על אף שלא מקובל הדבר על הכל מתייחס דבר זה גם להומרוס. הומרוס חב את הכושר התיאורי והדימויי היוצא מגדר הרגיל שלו למזג הכולרי שהיה פעיל בגופו האתרי ובשטח זה אפשר להזכיר גורמים רבים אחרים שיוכיחו או לפחות יתמכו בחיים החיצוניים – בעובדה שכאשר הכולרי עובר התפתחות אזוטרית יש בו כושר מיוחד לתאר את העולם כהווייתו, בקשריו הסיבתיים. הודות להתפתחותו האזוטרית נושאים תיאוריו אף בצורתם החיצונית חותם של אמת וכנות.

וכך אנו רואים שהשינויים בגוף האתרי מעניקים ביטוי מיוחד מאוד לחיי אנוש אשר בהתגשמות זו ניתנים הרבה יותר להבנה מאשר במסגרת שהיתה להם עד כה. המזגים נעשים מוחשיים יותר בהתפתחות האזוטרית, ולמען ידע עצמי אמיתי חשוב במיוחד להתייחס למזגים.

נוסיף ונדבר אודות דברים אלה מחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *