הגבולות של מדעי הטבע
רודולף שטיינר
8 הרצאות שניתנו בדורנאך
GA 322
תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן
הרצאה חמישית 1.10.1920
היום יהיה זה הכרחי להתמודד עם מספר דברים אשר למעשה יכולים להיות מובנים רק אם אדם מסוגל להתגבר על דעות קדומות מסוימות אשר טופחו זמן רב והושרשו בלהט עד לימינו אנו. רבות ממה שיאמר כאן היום וינומק בצורה רחבה יותר מחר, חייב להיות מובן באמצעות התרוממות מעלה אל ראיה פנימית של הרוח. אתם חייבים לקחת בחשבון שלא נוכל להגיע רחוק כלל כאשר תוצאות של חקירה מדעית של הרוח נדרשות להוכחה כמו זו המוכרת על ידי המדע העכשווי או תורת המשפט, או אפילו מדעי החברה המודרניים – אשר היא כה חסרת תועלת כאשר היא ניצבת מול החיים עצמם. מאחר ומדע רוחי אמיתי חייב לשאת כבר את שיטת ההוכחה הזאת בתוך עצמו. הוא חייב לחנך עצמו בשיטות הקפדניות של המדע העכשווי, אפילו של מדע המתמטיקה. הוא חייב לדעת איזה סוג של הוכחה נדרשת בחוגים הללו, והוא חייב להחדיר את התהליכים של חייו הפנימיים השלמים עם שיטה זו: בזה הוא מניח את היסוד עבור סוג גבוה יותר של הכרה. מסיבה זו בדרך כלל המצב הוא כזה שכאשר הדרישות של ההכרה הרגילה מוצבות לפני חוקר הרוח, הוא בהחלט מרגיש בבית באותו התחום ממנו השאלה נובעת. הוא צפה זמן רב מראש את ההתנגדויות אשר יכולות להתעורר. אדם יכול אפילו להרחיק לכת ולומר שהוא חוקר הרוח במשמעות האמיתית של המילה – במשמעות בה איפיינו את מדע הרוח אתמול – רק אם הוא חושף עצמו למשמעת הקפדנית של שיטת המדע המודרני ומכיר היטב לפחות את מגמת החשיבה המדעית. אני חייב להעיר הערה מקדימה זו ולהוסיף אחת נוספת. אם אדם אינו מסוגל להתעלות מעבר לשיטת ההוכחה הניסויית שהפכה להרגל מדעי, הוא לעולם לא ישיג ידע אשר יכול להועיל לחברה. מאחר ובניסוי מדעי אדם מתקדם – אפילו אם הוא אוהב את האשליה שהיא מהווה במובן אחר – בדרך כזאת שהוא נע בכיוון מסוים ומרשה לתופעות לאשר את אשר חי בתוך הרעיונות שהוא ניסח כחוק טבע, או אפילו באופן מתמטי.
כעת, כאשר אדם נדרש לתרגם את הידע שלו לשיפוטים חברתיים, במילים אחרות, אם הרעיונות אשר אדם ניסח כחוקי טבע של אנתרופולוגיה או ביולוגיה או דרוויניזם מודרני חייבים להיות תקפים – ללא חשיבות עד כמה “מתקדם” דרוויניזם זה יכול להיות – אם אדם רוצה לתרגמם למדעי החברה כך שהם עשויים להפוך לשימושיים באמת, ידע זה שנרכש באמצעות ניסויים לחלוטין אינו מתאים. זה אינו מתאים לחלוטין מאחר ואדם אינו יכול לשבת במעבדה ולראות מה רעיונותיו מביאים לידי התרחשות כאשר הם מיושמים בחברה. בשיטה זו אלפים על גבי אלפים של אנשים יכולים בקלות למות או לרעוב או לסבול בדרכים אחרות. חלק גדול מהייסורים של חברתנו התרחשו ממש בדרך זו. רעיונותינו, מאחר ומקורם בדרך ניסויית טהורה, הפכו בהדרגה צרים ומרוששים מידי בכדי להתקיים במציאות, וזהו הדבר שהם חייבים להיות מסוגלים לעשות אם חשיבה נועדה להעשיר אי פעם את הספירה של החיים המעשיים. ציינתי זה מכבר מהי העמדה אותה על מדע הרוח לנקוט בהתייחס לשני הגבולות אשר עולים בתוך ההכרה – הגבולות בקטבים של החומר והתודעה – אם הוא מעוניין להשיג ידע אשר יכול לשקף אור אחורנית אל תוך הטבע ובאותו הזמן קדימה אל תוך העתיד החברתי. הראיתי שבגבול העולם החומרי אדם חייב שלא להרשות לחשיבתו להתגלגל הלאה מתוך האינרציה שלה בכדי לייסד תפיסות עולם מכאניות, אטומיות, או מולקולאריות הנוטות למטפיסיקה, אלא להגיע לידי עצירה בגבול ולפתח במקום זה משהו אשר בדרך כלל אינו נוכח כיכולת הכרתית. אדם חייב לפתח אינספירציה. מצד שני, הראיתי שאם אדם מעוניין להגיע לידי הבנה של התודעה, הוא חייב שלא לנסות לחדור, כפי שהפסיכולוגיה האסוציאטיבית האנגלו-אמריקאית עושה, אל התודעה עם רעיונות ומושגים המובאים לידי התרחשות על ידי עולם הטבע. זה חייב להיות ברור לחלוטין לשכל האדם שתודעה מורכבת כך שרעיונות אלו שלוקטו מהעולם החיצוני אינם יכולים להשיג דבר. אנו חייבים לנטוש רעיונות אלו ולהעדיף לבקש להיכנס לעולם ההכרה האימגינטיבית. עד שהשקפת האדם אשר נולדה במערב וכעת פשטה אחיזתה על פני כל הציוויליזציה תוּמר להכרה אימגינטיבית, לעולם לא נוכל להתמודד עם הגבול השני הזה המציג עצמו להכרה הרגילה של האדם.
באותה נשימה, יכולים לומר שהאנושות התפתחה משלבים מסוימים, שהפכו כעת להיסטוריים, עד לנקודה אשר מחייבת שנתקדם לאינספירציה מצד אחד ולאימגינציה מצד שני. מי שמסוגל לראות את מה שהאנושות עוברת בהווה, את מה שרק מתחיל לגלות את סימניו הראשונים, יודע שממעמקי האבולוציה האנושית מתעוררים כוחות אשר נוטים לעבר ההחדרה המתאימה של אימגינציה ואינספירציה לאבולוציית האדם.
לא ניתן להשיג אינספירציה אלא על ידי תרגול כשרים מסוימים של דימויים ייצוגיים נפשיים בדרך שאותה תיארתי בספרי “כיצד קונים דעת העולמות העליונים”, ושתתואר לפחות בקווים כלליים בהרצאות הבאות. כאשר אדם מתקדם מספיק רחוק בסוג של טיפוח-עצמי פנימי, חינוך של העצמי בצורות מסוימות של דימויים ייצוגיים (Vorstellen) נפשיים. כאשר אדם מחנך עצמו לחיות בתוך התחום של הדימויים הייצוגיים, אידיאלים, ומושגים אשר חיים בתוך השכל (mind) – אז הוא לומד לדעת למה הכוונה בלחיות באינספירציה. מאחר וכאשר מְתַרְגֵּלִים במודעות את הכושר אשר אחרת “פועל מתמטית” בתוכנו במשך שבע השנים הראשונות עד להתחלפות השיניים (בחיים הרגילים ובמדע הקונבנציונלי זה מתרחש באופן לא מודע), כאשר אדם נכנס לתוך “המתמטיקה החיה” הזאת, אל תוך “המכאניקה החיה” הזאת, זה כאילו שאדם ששקע בשינה, נכנס לא אל חלומות לא מודעים ומעורפלים, אלא אל צורה חדשה של תודעה שאתחיל לתאר אותה לכם היום. אדם נושא מעלה אל תוך התודעה המלאה את מה שאחרת פועל בפנים כחוש של שיווי המשקל, החוש של התנועה, והחוש של החיים. זה כאילו האדם היה חייב למשוך בכוח מתוכו את אשר אחרת היה חי בפנים כחישות של שיווי משקל, תנועה, וחיים, כך שהאדם חי בתוכם עם דימויים ייצוגיים מתמטיים מורחבים. מחר ארחיב אודות זה למרחק רב יותר. אדם עובר אל תודעה אחרת, אשר בתוכה הוא חווה משהו דומה לאריגה חסרת צליל במוסיקה קוסמית. אינני יכול לתאר זאת אחרת. אדם מתאחד עם אריגה זו במוסיקה חסרת צליל בדרך דומה לזו דרכה הוא מעצב את גופו הפיסי באמצעות פעילות האגו בילדות. אריגה זו במוסיקה חסרת צליל מספקת את ההכרה הנוספת הניתנת להוכחה שהוא נמצא כעת מחוץ לגוף עם הנפש-רוח שלו. אדם מתחיל להבין שאפילו בשינה רגילה הנפש-רוח שלו מחוץ לגוף. עדיין חווית השינה אינה חודרת את אשר רוטט כאשר עוזבים את הגוף מתוך הכרה באמצעות התקדשותו של האדם, והתנסותו בהתחלה במשהו הדומה לאי שקט פנימי, אי שקט פנימי אשר מגלה עצמו כבעל איכות מוסיקלית כאשר אדם נכנס לתוך זה במלוא ההכרה. אי שקט זה מתבהר בהדרגה כאשר האלמנט המוסיקלי בו הוא מתנסה שם נעשה לסוג של התגלות דיבור חסר מילים מתוך הקוסמוס הרוחי. דברים אלו מתגלים באופן טבעי בצורה גרוטסקית ופרדוכסלית לאלו אשר שומעים אותם בפעם הראשונה. דברים רבים התעוררו במהלך האבולוציה הקוסמית אשר הופיעו לראשונה בצורה פרדוכסלית וגרוטסקית, ואבולוציית האדם לא תתקדם אם רוצים לעבור את התופעות הללו מודעים רק למחצה או לא מודעים בכלל. בהתחלה יש לאדם רק חוויה מסוימת, חוויה של סוג של מוסיקה חסרת צליל. ואז מתוך חוויה זו של מוסיקה חסרת צליל עולה משהו אשר, כאשר מתנסים בו, הוא מאפשר לנו להבין ב תוכן אופן פנימי באותה המשמעות כמו זה אשר נמסר לנו כאשר אנו מקשיבים כלפי חוץ לאדם אשר מדבר אלינו באמצעות מילים הנתפסות בחושים. עולם הרוח פשוט מתחיל לדבר, ואדם חייב רק להתחיל לרכוש ניסיון בזה.
אז אדם מגיע להתנסות במשהו ברמה גבוהה יותר. הוא אינו אך ורק אורג וחי במוסיקה חסרת צליל ולא עוד רק קולט את הדיבור של העולם הרוחי העל-חושי, אלא מתחיל להתוודע לקווי המיתאר של משהו אשר מגלה עצמו בתוך עולם על-חושי זה, לקווי המתאר של ישויות. בתוך דיבור רוחי אוניברסאלי זה אותו פוגש האדם בהתחלה, מתגלות ישויות רוחיות אינדיבידואליות, באותה הצורה בה אנו מאזינים במישורים הנמוכים יותר לדיבורו של אדם אחר, אשר מגבש ומארגן – אם יורשה לי להשתמש בביטוי טריוויאלי – את מה שמגלה עצמו כנפשו ורוחו למשהו מוצק. אנו מתחילים לחיות בתוך ההתבוננות והידע של המציאות הרוחית. עולם רוח זה מחליף את העולם הריק וחסר הממשות, המטאפיסי, של עולם האטומים והמולקולות: זה ניצב בפנינו כשם שהמציאות אשר שוכנת מאחורי התופעות של עולם החושים ניצבת בפנינו. אין אנו ניצבים יותר באותו היחס אל הגבול של העולם החומרי כמו אז כאשר אנו מרשים לתהליך יצירת המושגים להתגלגל הלאה עם האינרציה שלו, בניסיון לשאת את סוג החשיבה שפותחה באמצעות האינטראקציה עם עולם החושים אל מעבר לגבול. כעת אנו ניצבים ביחס לגבול זה של החושים כך שהתוכן הרוחי של העולם ניצב לפתע גלוי כאן. זהו גבולה האחד של ההכרה.
גברותיי ורבותיי, האנושות בנקודה זו של התפתחותה נכספת לצעוד אל מחוץ לעצמה, לצעוד אל מחוץ לגוף בדרך זו, וניתן לראות נטייה זו מומחשת בבירור באינדיבידואלים מסוימים. בני האדם מבקשים למשוך מגופם את זה אשר החוקר הרוחי מושך בתודעה מלאה. חוקר הרוח מושך זאת בדרך הדומה לדרך אשר בה הוא מיישם בתוך-תוכו מושגים שנרכשו בדרך שיטתית, מאורגנת המתאימה לעולם הטבע. כשם שאחדים מכם יודעים, הרבה מאוד תשומת לב הופנתה למחלות לא רגילות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים קראו לזה “חקירה או פקפוק פתולוגי”. אולי עדיף לקרוא לזה “ספקנות פתולוגית”. ניתן לפגוש מספר רב מספור של דוגמאות של מחלה זו בצורה הראויה ביותר לציון, וזה מכבר נחוץ שהלימוד של מחלה זו במיוחד יקודם בתוך ההקשר התרבותי של זמננו. מחלה זו מגלה עצמה – ואתם יכולים ללמוד רבות אודותיה מתוך הספרות הפסיכיאטרית – באנשים אלו, אשר אינם מסוגלים עוד להתייחס כהלכה לעולם החיצוני מגיל מסוים ואילך, לרוב מגיל ההתבגרות המינית או בתקופה המקדימה מידית את ההתבגרות המינית. כאשר הם ניצבים בפני התנסויותיהם בעולם החיצוני, אנשים אלו מוכרעים על ידי מספר אינסופי של שאלות. קיימים אינדיבידואלים מסוימים אשר, למרות שאחרת הם היו נשארים רציונאליים לחלוטין והיו יכולים ללכת בעקבות חובותיהם למרחק רב ולהישאר מודעים לחלוטין למצבם, חייבים להתחיל להעלות את השאלות היוצאות הדופן ביותר אם הם רק נסוגים מעט ממה שבדרך כלל מחבר אותם לעולם החיצוני. שאלות אלו פשוט מתפרצות אל תוך חייהם ולא ניתן לטאטא אותן הצידה. הן דוחקות עצמן בחוזקה במיוחד באינדיבידואלים בעלי מבנים בריאים, או אפילו בריאים באופן מיוחד – באינדיבידואלים בעלי ראש פתוח והבנה מסוימת לצורה בה החשיבה המדעית מודרנית מתקדמת. הם חווים את המדע המודרני בדרך כזו, כך שאינם יכולים להבין כלל כיצד שאלות כאלו מתעוררות באופן בלתי מודע כתוצאה מכך. תופעות אלו ניכרות במיוחד בנשים, אשר הן בעלות טבע חסון פחות מאשר גברים ואשר נוטות גם לרכוש את הידע שלהן במדעי הטבע, אם הן נוטלות על עצמן לבצע זאת, לא כל כך באמצעות הספרות המדעית הממושמעת ביותר, אלא באמצעות מה שמיועד לחובבנים וללא מקצועיים. מאחר ואם בזמן זה מיד לפני הבגרות המינית, או רק כאשר הבגרות המינית הולכת ופוחתת, יכולה להתרחש שקיעה נמרצת בהרהורים עם חשיבה מדעית מודרנית בדרך אותה תיארתי זה עתה, ניתן להבחין בקרב אנשים אלו בשכיחות גבוהה של מחלה זו. זה מגלה עצמו באנשים אלו אשר חייבים אז לשאול: מהיכן בכלל השמש באה? ולא חשוב עד כמה שנונות תהיינה התשובות, שאלה אחת תמיד תוליד שאלה אחרת. מהיכן מגיע הלב האנושי? מדוע הוא פועם? האם לא שכחתי שניים או שלושה חטאים בעת הוידוי שלי? מה התרחש כאשר השתתפתי בטקס בכנסייתי? האם מספר פירורים של לחם הקודש נפלו ארצה? האם לא ניסיתי לשלוח בדואר מכתב היכן שהוא ופספסתי את החריץ? יכולתי ליצור תיאור ארוך ומייגע של דוגמאות כאלו עבורכם, והייתם רואים שכל זה בהחלט מתאים בכדי להחזיק אדם במצב של דאגה מתמדת.
כעת, כאשר חוקר הרוח ניגש להתבונן בעניין זה הוא מרגיש עצמו ממש בבית. זהו פשוט ביטוי של היסוד בו חוקר הרוח חי בהכרה כאשר הוא משיג התנסות בדיבור מוסיקלי חסר צליל של ישויות באמצעות אינספירציה. אלו הנגועים בספקנות פתולוגית נכנסים לאזור זה באופן בלתי מודע. הם לא פיתחו דבר ממה שהיה מאפשר להם להבין את המצב אליו הם נכנסו. חוקר הרוח יודע שבמשך כל הלילה, מהשקיעה בשינה ועד היקיצה, אדם חי ביסוד המורכב לחלוטין משאלות אלו, שמתוך מצב השינה אין ספור שאלות מתעוררות בתוך האדם. חוקר הרוח מכיר את המצב הזה, מאחר והוא יכול להתנסות בו במודעות. מי אשר ניגש לעניינים אלו מההיבט של התודעה הרגילה ומחפש כך להבינם אולי יבצע ניסיונות להסבירם בעזרת כל סוגי ההסברים הרציונליסטים, אבל הוא לא יגיע לאמת, מאחר והוא לא מסוגל להבין את העניין באמצעות תודעה אינספירטיבית. כך ניתן לראות שקיימים כאן, למשל, אנשים אשר הולכים לתיאטרון בערב ובעוזבם את התיאטרון הם חסרי אונים אל מול אין ספור השאלות שמכריעות אותם: מהו היחס של שחקנית זו לעולם החיצון? במה עסק שחקן זה לפני מספר שנים? מהם היחסים שבין השחקנית לשחקן? כיצד משטח זה או אחר הורכב? איזה צייר אחראי לכל אחד מהם? וכן הלאה, וכן הלאה. כך במשך ימים רצופים אנשים כאלו נתונים להשפעת החוקר המייגע הזה שבפנים. זהו מצב פתולוגי שאדם מתחיל להבינו רק כאשר הוא מבין שאנשים אלו נכנסים לאזור שחוקר הרוח מתנסה בו באינספירציה בפנייתו לתחום זה בצורה שונה מאלו אשר נגועים במצב פתולוגי זה. אנשים במצב פתולוגי זה נכנסים לאותו האזור אליו נכנס החוקר הרוחי, אבל הם לא לוקחים את האגו שלהם עימם. במשמעות מסוימת הם מאבדים את האגו שלהם בכניסתם לעולם זה. וזהו בדיוק אגו זה שהוא בעל היכולת לסדר את הדברים. זהו האגו שמסוגל להביא את אותו סוג של סדר לתוך עולם זה כמו זה שאנו מסוגלים להביא לסביבתנו הפיסית. החוקר הרוחי יודע שהאדם חי באותו האזור בין השקיעה בשינה והיקיצה. כל מי שחוזר מהתיאטרון למעשה מוצף בכל השאלות הללו בלילה כאשר הוא ישן, אבל הודות לפעולותיהם של חוקים מסוימים, באופן נורמאלי שינה פורשת עצמה מעל בן-שיח זה, כך שאדם מסיים איתו ברגע בו הוא מתעורר שוב.
בכדי לבצע מחקר רוחי תקף, אדם חייב לשאת אל תוך אזור זה שיפוט בלתי מופרע, שיקול דעת מוחלט, ואת מלוא כוחו של האגו האנושי. אז אין אנו חיים באזור זה בסוג של ספקנות-יתר אלא עם שליטה ובטחון עצמי ממש כמו בעולם הפיסי. ולמעשה כל התרגילים המדיטטיביים שנתתי בספרי “כיצד קונים דעת העולמות העליונים”, יועדו בחלקם הגדול להביא לידי יכולת משופרת להיכנס לאזור זה תוך כדי שמירת התודעה המלאה של אגו האדם ומתוך משמעת פנימית קפדנית. מטרת חלק גדול מהחינוך הראשוני של החוקר הרוחי היא לשמור אותו מאיבוד התמיכה הפנימית והמשמעת של האגו בשעה שהוא חוצה נתיב זה.
הדוגמה הטובה ביותר בזמן האחרון לאדם שנכנס לאזור זה ללא הכנה מלאה הוא משהו אותו ד”ר הוסמן (Husemann) אפיין כאן בהקשר אחר. הדוגמה הטובה ביותר היא פרידריך ניטשה. ניטשה הוא, ללא ספק, אישיות יוצאת דופן. במובן מסוים הוא לא היה אינטלקטואל כלל. הוא לא היה מלומד שגרתי במובן המקובל עליכם. עם מתנות אדירות של גאונות הוא גדל מתוך הבגרות המינית לתוך המחקר המדעי. עם מתנות עצומות אלו הוא היה יכול לקלוט את מה שהמדע העכשווי יכול להציע. כך, למרות שרכש ידע זה, הוא לא הפך למלומד מהסוג השגרתי כפי שניתן לראות די בפשטות בפולמוס עם מלומד כה מופתי כמו וילמוביץ (Wilamowitz), אשר יצא בהתקפה נגדית מיד לאחר הופעת הפרסום הראשון של ניטשה הצעיר. ניטשה רק פרסם את חיבור, הלידה של הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה, בו הדהדה נכונות להתנסות בהתקדשות (initiation), לחדור אל המוסיקה, אל האינספירציה – אפילו הכותרת מגלה את ארגתו אל העולם אותו אפיינתי – אבל הוא לא היה יכול להגיע לשם. האפשרות לכך לא התקיימה. בתקופתו של ניטשה מדע רוחי מודע לא היה קיים, אבל בהעניקו לעבודתו את הכותרת: הלידה של הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה, הוא הראה שהוא השתוקק להגיע לידי הבנה עם תופעה כמו הטרגדיה הוַגְנֵרִית מתוך רוח זו של המוסיקה. והוא נכנס עוד ועוד אל תוך עולם זה. כפי שאמרתי וילמוביץ מיד יצא בהתנגדות וכתב את פולמוסו כנגד הלידה של הטרגדיה, בו הוא דחה לחלוטין מתוך נקודת השקפתו האקדמית את מה שניטשה, חסר ההשכלה אבל המשתוקק לידע, כתב. מנקודת המבט של המדע המודרני הוא כמובן צדק בהחלט. למעשה קשה להבין כיצד הוגה כה מעולה כמו ארוין רודה (Erwin Rohde) היה יכול להאמין שפשרה הייתה אפשרית בין פילולוגיה (בלשנות) מודרנית זו שוילמוביץ יצג לבין מה שחי בתוך ניטשה כשאיפה עמומה, כערגה להתקדשות (initiation), לאינספירציה. מה שניטשה רכש בדרך זו, הופנם, צמח החוצה לשטחים אחרים של המדע העכשווי. זה צמח לפוזיטביזם[1], כלומר זו של הצרפתי קומט (Comte), והגרמני דורינג (Dühring). כאשר קטלגו את הספרייה של ניטשה ב-1890 ראיתי במו עיניי את כל הסימנים שניטשה סימן באופן כה מצפוני בשולי עבודותיו של דורינג, ממנו הוא רכש את הידע שלו בפוזיטיביזם. אחזתי את כל הספרים הללו במו ידי. יכולתי לחדור באהדה ישר אל תוך האופן בו ניטשה נטל פוזיטיביזם אל תוך עצמו. יכולתי לדמיין היטב כיצד הוא חזר אל קיום חוץ-גופני, כאשר הוא התנסה בפוזיטיביזם זה שוב מבלי לחדור לאזור זה עם האגו שלו בצורה מספקת. כתוצאה מכך, הוא יצר עבודות כמו אנושי, אנושי מדי, המשקפת תנודה מתמדת בין חוסר היכולת לנוע בתוך עולם של אינספירציה לבין תשוקה להישאר שם בכל זאת. ניתן להבחין בעבודות אלו בהתקדמות בסגנון הפתגמי של ניטשה. ניטשה שאף להביא את האגו שלו לעולם זה, אבל הוא ניתק עצמו שוב ושוב: כך אין הוא יוצר מצגת שיטתית, אמנותית, אלא רק פתגמים (aphorisms). רק הניתוק-הפנימי הקבוע הזה בפתגמים הוא אשר מגלה את הנפש הפנימית של רוח ראויה לציון זאת. ואז הוא התרומם בכדי לפגוש את מה שמעניק המדע המודרני, המדעים הפיסיים העכשוויים, על חידותיהן הגדולות ביותר. הוא התרומם בכדי לפגוש את מה שחי בדרוויניזם, את מה שחי בתיאוריה של האבולוציה, וניסה להראות כיצד האורגניזמים המורכבים ביותר הופיעו בהדרגה מתוך הפרימיטיבי ביותר. הוא חדר אל תוך עולם זה, עולם אשר אליו ביקשתי בדרך צנועה להביא מבנה פנימי ותנועה פנימית – תוכלו לעקוב אחרי זה בדיון על הֶקֶל בספרי חידות הפילוסופיה. ניטשה נכנס אל תוך עולם זה, וכאן הגיח מתוך נפשו הרעיון של סוג של אבולוציית-על. הוא עקב אחר מהלך האבולוציה עד לאדם, היכן שרעיון זה של אבולוציה מתפוצץ בכדי ליצור את “האדם-העליון” שלו. בהלכו בעקבות התקדמות-עצמית זו של ישויות מתפתחות הוא מאבד את התוכן, ומאחר ואינו מסוגל להשיג את התוכן באמצעות אינספירציה: הוא מרותק לרעיון ריק של “חזרה נצחית”.
רק מתוך הגינות פנימית של אישיותו היה ניטשה מסוגל להימנע ממה שהפתולוג קורא “ספקנות פתולוגית”. היה זה משהו בתוכו של ניטשה, בריאות נפלאה שניטשה עצמו חש כשוכנת מתחת לחולשתו, אשר הצהירה על עצמה ושמרה אותו מליפול קורבן לספקנות מוחלטת, שהובילה אותו במידת-מה להוליד את מה שלאחר מכן הפך לתוכן של מילותיו מעוררות ההשראה ביותר. לא פלא שטיול זה אל תוך העולם הרוחי, חתירה זו להתקדמות מהמוסיקה אל העולם הפנימי, לישות הפנימית, הגיעה לשיאה ברעיונות הלא מוסיקליים ביותר – אלו של “החזרה הנצחית של הזהה” ו-“האדם העליון” הריק והפיוטי בלבד. לא פלא שזה הסתיים במצב בו הרופא שלו, למשל, איבחן כ”מצב לא טיפוסי של שיתוק”.
כן, אדם זה אשר לא הכיר את חייו הפנימיים של ניטשה, אשר לא היה מסוגל לשפוט זאת מנקודת המבט של מדע הרוח וניצב מול הדימויים והרעיונות של חייו הפנימיים של ניטשה רק כפסיכיאטר, נטול הבנה אוהדת – אדם זה מצא רק הפשטה בכדי לענות על השאלה שעלתה לפניו עקב המקרה המוחשי. באשר לכל הטבע, דו בואה ריימונד (du Bois-Reymond) אמר ב-1872: ignorabimus (מלטינית: איננו יודעים ולעולם לא נדע). בהתעמתו עם מצבים יוצאי דופן, הפסיכיאטר אמר: שיתוק, שיתוק לא טיפוסי. בהתייצבו בפני מצבים מוחשיים אשר מגלים את תמצית אבולוציית האדם העכשווית, הפסיכיאטר היה יכול לומר רק ignorabimus או ignoramus (מלטינית: בור ועם הארץ). אין זה אלא התרגום של מה שהולבש במילים “מצב של שיתוק לא טיפוסי”.
בסופו של דבר זה הרס את גופו של ניטשה. זה יצר את התנאי אשר הפך את ניטשה לגילוי של דבר לא רגיל בחיינו התרבותיים העכשוויים. זוהי הצורה האחרת של החולשה המופיעה באינדיבידואלים מסוימים תרבותיים ביותר, לה פסיכיאטרים קוראים ספק פתולוגי או ספקנות יתר. והתופעה של ניטשה – כאן חייבים להרשות לי להוסיף הערה אישית – עמדה בפני עיניי ברגע שנכנסתי ברעדה לחדרו בנאומבורג שנים מספר לאחר מחלתו. הוא שכב על הספה לאחר סעודת הערבית, נועץ מבט בחלל. הוא לא הכיר איש סביבו ונעץ מבט באנשים כמו אידיוט מושלם, אבל האור של גאוניותו הקודמת עדיין הבליחה בעיניו.
אם מתבוננים בניטשה בהכירנו את כל אשר ניתן לדעת אודות השקפת עולמו, אודות הרעיונות והדימויים אשר חיו בתוך נפשו. אם, ולא רק כמו הפסיכיאטר, ניצבנו בפני ניטשה, בפני אדם הרוס זה, בפני חורבן פיסי זה, עם דימוי זה בנפשותינו, אז ידענו: אדם זה שאף לראות את העולם המתגלה באמצעות אינספירציה. דבר מעולם זה לא התגלה בפניו. והחלק שבו, שהשתוקק להשיג אינספירציה, בסוף חיסל עצמו: מאחר ובמשך שנים האורגניזם הפיסי היה מלא בנפש-רוח ריקות מתוכן.
ממחזה כזה אדם יכול ללמוד אודות הטרגדיה של תרבותנו המודרנית, היא שואפת לעולם הרוח, היא נוטה אל זה אשר יכול להתקדם כתוצאה מאינספירציה. עבורי – ואני לא מהסס לרגע להוסיף הערה אישית כאן – היה זה אחד מאותם הרגעים אשר יכולים להיות מבוארים בצורה גיתאנית. גיתה אמר שהטבע אינו מסתיר שום סוד שברצונו לגלות במקום זה או אחר. לא, כל העולם כולו אינו מכיל ולו סוד אחד אשר אינו נגלה במקום זה או אחר. השלב הנוכחי של אבולוציית האדם מסתירה את הסוד שהאנושות מולידה מתוכה שאיפה, נטייה, דחף אשר הומה בתוך המהפך החברתי אשר הציביליזציה שלנו מתנסה בו – דחף אשר מבקש לראות את עולם הרוח של האינספירציה. וניטשה מהווה את הנקודה האחת בה הטבע גילה את סודו הגלוי, היכן שהשאיפה השוכנת כשלמות בתוך האנושות יכולה לגלות עצמה. אנו חייבים לחפש זאת עם כל השאיפה הזאת לחינוך המבוקשת בתוך המדע המודרני – וזה ייעשה לעולם הנאור, השלם, מאחר וחינוך חייב להפוך לכלל עולמי – אם האנושות כשלמות אינה רוצה לאבד את האגו שלה ושהציביליזציה תתדרדר לברבריות.
זוהי דאגה תרבותית אחת גדולה. איום אחד גדול על הציביליזציה, אשר כל מי שהולך בעקבות ההתקדמות העכשווית ומבקש לפתח חשיבה שמסוגלת לתפוס את המציאויות של החיים החברתיים, חייב להתייצב מולה. תופעות דומות מצהירות על עצמן גם בצד השני, בצד של התודעה. ואנו נהיה חייבים ללמוד את התופעות הללו מהצד של התודעה לפחות בקווים כלליים. אנו נראה כיצד תופעות אחרות אלו מתעוררות מתוך הכאוס של החיים העכשוויים, תופעות אשר מופיעות בצורה פתולוגית ותוארו על ידי ווסטפל (Westphal), פלרט (Falret) ואחרים. זה אינו אירוע בלתי צפוי שדברים אלו תוארו זה עתה בעשורים האחרונים ביותר. מהצד השני, מהצד של הגבול של התודעה, אנו נתקלים בתופעות של קלסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים), אסטרפוביה (פחד מברקים ורעמים), ואגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים), ממש כשם שאנו נתקלים בספקנות פתולוגית מהצד של החומר. ובאותה הצורה (אנו עוד נדון בזה) בה ספקנות פתולוגית חייבת להחלים מבחינה תרבותית-היסטורית באמצעות הטיפוח של האינספירציה – דבר שמרבים לדון בו באתיקה החברתית – אנו מאוימים על ידי הופעת התופעות שאתארן מחר: קלסטרופוביה, אסטרפוביה, ואגורפוביה. הן מופיעות בצורה פתולוגית וניתן להתגבר עליהן באמצעות אימגינציה, אשר, כאשר הציביליזציה תשיג אותה, תהווה ברכה חברתית עבור כל האנושות.
—————————————————–
- פוזיטיביזם- השקפה פילוסופית ואמונה המתמקדת בעובדות ברורות ומוכחות ומתעלמת מספקולציות – המתרגם. ↑