בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 02

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

רודולף שטיינר

10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראה כאן

הרצאה שניה מינכן, 18 באוגוסט 1910

הארץ והשמיים

בכמה מן הדברים שייאמרו במחזור ההרצאות הזה, ובכלל בדברים שמגיעים לביטוי בשיחות האנתרופוסופיות שלנו, עשוי להיראות – בייחוד לעולם החיצוני שאינו מכיר את התחושה השוררת בחוגינו – כאילו גורם לי הדבר סיפוק ושמחה מיוחדים כאשר אני נאלץ לומר דבר העומד לכאורה בניגוד למדע המודרני. בנקודה זו ברצוני למנוע אי־הבנה. אתם רשאים להיות משוכנעים בכך שעולה לי הדבר בהתגברות עצמית קשה מאד להציב עצמי בניגוד למה שמתקבל כיום כהנחות מדעיות, ושאני נמנע מלעשות זאת בכל נקודה שבה רק ניתן לתאר את המציאות האמיתית בהקבלה עם מה שיש למדע לומר כיום בכל הנוגע לנושא שבדיון. אני חש את תחושת האחריות שלא להביא מאומה לניגוד עם המדע המודרני בכל מקום שרק ניתן, אם אין זה אפשרי מצדי ללמד גם מה יש למדע המודרני לומר בנקודה הנדונה. כאשר יוצאים מנקודת ההשקפה הזו, אפשר להגיע להבנת פרקים כמו אלה שבהם אנו עוסקים בימים אלו, רק אם עושים זאת עם יראת קודש מסוימת ועם תחושת האחריות הראויה.

לצערי חייבים לומר כי בנוגע לשאלות שלפנינו נכשל המדע המודרני. אין הוא מסוגל להבין שנקודת המוצא שלו חייבת להיכשל אם אינה מסוגלת להבין, מדוע ביחס לשאלות האמיתיות הגדולות של החיים ושל הקיום, המדע המודרני הנו שטחי במידה הגדולה ביותר האפשרית. אני מבקש מכם איפוא בכל לשון של בקשה לקחת את כל הנאמר כאן בצורה כזו, שבבסיס הדברים מצויה מודעות מלאה לכל מה שיש למדע המודרני לומר על כל נקודה שנדונה. אלא שבסדרת הרצאות קצרה בלתי אפשרי להיכנס לפולמוס על כל הפרטים העשויים לסתור השקפה מודרנית זו או אחרת על הנושא שבדיון. ברצוני להגביל עצמי עד כמה שרק אפשר לנקודת המבט החיובית ולתת אמון בכך שבחוגים אנתרופוסופיים יובאו בעתיד הנחות היסוד שאני מביא כאן, גם על כל פרטיהן.

אמש ניסיתי להראות לכם כיצד המילים הקוסמיות העצומות הנמצאות בנקודת הפתיחה של התנ"ך, ואשר מביאות אותנו לשפה בעלת טבע שונה לחלוטין מזה של השפות המודרניות, מקבלות את משמעותן המדויקת רק כשאנו משתדלים לשכוח כל מה שאנו עוברים בתחושותינו וברגשותינו בתרגומים ובפירושים הרגילים של המילים הללו בשפה מודרנית. שכן לשפה שבה ניתנו לנו במקורן הקוסמי המילים העצומות הללו, יש באמת התכונה שבאמצעות אופי הגאֵיה, תמציתה ומשמעותה היא מובילה לתמונות העולות לנוכח עין הרואה הרוחי, כאשר זו מכוונת לנקודה שבה הגיח היסוד החושי מתוך העל־חושי. עוצמה וכוח נעוצים בכל אחד מההגאים, שמתוכם – אם נתבטא באורח זה – ניצבת לפנינו תחילתו הראשונית של קיום האדמה שלנו. יהיה עלינו עוד להצביע לעתים קרובות במהלך ההרצאות על אופיה של שפה זו, אולם היום ברצוני להיכנס למספר דברים שאנו זקוקים להם מבחינה עניינית.

אתם יודעים שעל־פי המילים שניסיתי אמש לצייר לכם, לפחות בתמונה, מצויות בתנ"ך תכונות מן המערך האחד העולה מתוך ההשתקעות האלוהית, מתוך ההשתקעות היצירתית. אמרתי לכם שעלינו לדמות לעצמנו שכאילו מתוך זיכרון קוסמי עלו שני מערכים. האחד שניתן להשוותו בקירוב לאופי של דימוי העשוי לעלות בנו, והשני מערך שניתן להשוואה עם אופי תשוקה או רצון. הראשון הכיל כל מה ששואף להתגלות ולבאֵר עצמו כלפי חוץ, כאילו להפנות את כוחו כלפי חוץ – הָשָמַיִם. המכלול השני, הָאָרֶץ, הכיל בקרבו את התסיסה והרחישה הפנימיות, את היסוד החדור בתשוקות והמתחיֵה וגועש בפנימיותו. מתוך התחיות פנימית זו, מתוך התסיסה־בתוך־עצמו, מתגלות לנו תכונות, והתכונות הללו מצוינות בתנ"ך בטיפוסי הגאים אופייניים. נאמר לנו שתסיסה פנימית זו היתה במצב שמצוין בתור תֹהו וָבֹהו, המתורגם בדרך כלל בשפה הגרמנית כ"ישימון ובלבול". אולם אנו יכולים להבין אותו רק בציירנו לפני עינינו בדיוק את האופי התמונתי של כוונת המילים תֹהו וָבֹהו. אנו מגיעים לכוונת הדברים רק כאשר אנו ממחישים לעצמנו מתוך הכרת מדע הרוח שלנו, מה רחש וגעש שם למעשה בערבוביה בחלל בתור ההוויה הפלנטרית של האדמה, שעלתה מתוך מה שהיה לפני כן הוויית השבתאי, השמש והירח הקדומים.

הפניתי אמש את תשומת לבכם לכך שהמצב שאנו מציינים כמצב המוצק, דהיינו, כל אשר מציב התנגדות לחושינו, לא התקיים עדיין במצבי השבתאי, השמש והירח, שבהם היו רק אלמנט האש או החום, אלמנט הגז או האויר ואלמנט המים. היסוד המוצק נוסף למעשה למצבים האלמנטריים הקודמים רק עם הפצעת המצב הפלנטרי של האדמה. באותו רגע שבו נכנס להוויה הדבר שתיארנו אמש, שבו גם הופיעה הנטיה להתפלגות היסוד השמשי מן היסוד הארצי, מדובר – אם אנו תופסים את הרחישה והאריגה האלמנטריות – בחדירה הדדית של יסודות החום, האויר והמים. כל אלה רחשו וארגו האחד למשנהו. האופן שבו סערו וארגו היסודות הללו בערבוביה, כפי שתיארנו כשציירנו אותם לפני חושי הרוח, את זאת מראות לנו המילים הללו, המתורגמות לגרמנית בערך במילים "ישימון ובלבול", אולם זאת, כמובן, בדרך בלתי מדויקת לחלוטין, כאשר משמעותן המדויקת והקולעת מצויה בצירוף ההגאים תֹהו וָבֹהו. שכן מה מציין תֹהו וָבֹהו זה? אם נציב לפני הנפש בצורה תמונתית מה יכול להתעורר בה בהגאים הללו, זהו בערך הדבר הבא.

האות תָו מעוררת תמונה של הבקעה החוצה מתוך נקודת מרכז לכל הצדדים בחלל, לכל הכיוונים בחלל. ברגע שבו ביטא אדם את האות תָו, התעוררה תמונת הבקעה החוצה מתוך נקודת מרכז לכל הכיוונים בחלל, הבקעה אל הבלתי מוגבל. עלינו לתאר איפוא לעצמנו את אריגתם זה לזה של יסודות החום, האויר והמים, ובתוכם הבקעה כלפי חוץ כמו מנקודת מרכז לכל הצדדים, והבקעה זו היתה מתקבלת לו התקיים רק החלק הראשון במרקם ההגאים, תֹהו. מה מתקבל מהחלק השני? הוא נותן בדיוק את הניגוד של מה שנאמר כאן. הוא מעורר באמצעות אופי הגאיו – באמצעות כל המתעורר בנפש באות בֵית את כל אשר תקבלו בתמונות אם תחשבו על כדור עגול מלא עצמה, כדור חלול, ולאחר מכן תדמו את עצמכם בתוכו, וכעת תחשבו שמכל הנקודות הפנימיות של הכדור החלול הזה יוצאות קרניים הפונות פנימה, לעבר נקודת המרכז. אתם מתארים לעצמכם תמונה זו של נקודה מסוימת בתוך תוכו של החלל, שממנה קורנים כוחות לכל הכיוונים בחלל – תֹהו. הקרניים הללו מפעילות את השפעתן כאילו במבנה כדורי חיצוני, קורנות חזרה אל תוך עצמן מכל הכיוונים בחלל – ואז אתם מקבלים את המילה בֹהו. אם יצרתם את הדימויים הללו ואתם מדמים את כל קרני־הכוח הללו כמלאות בכל אשר קיים בשלושת הישויות האלמנטריות – החום, האויר והמים – אם אתם מתארים לעצמכם את קרני־הכוח הללו כפי שהן נוצרות בשלושת האלמנטים החודרים זה את זה, תקבלו את אופיו של היסוד התוסס ורוחש באופן פנימי. כך מוצבע לנו בצירוף האותיות הזה על האופן שבו נשלטת ההוויה האלמנטרית בידי האלהים.

מה נאמר כעת במכלול כולו? לא נבין את כל התהליך הדרמטי הכביר של שבעת ימי הבריאה, אם לא נציב לפני הנפש את כל הפרטים הללו. אם נציב אותם לפנינו, יופיע המכלול כדרמה קוסמית מופלאה, רבת־עצמה. מה צריך להיאמר למעשה? כאן אנו נזכרים פעם נוספת בכך שבכל מה שמתכוונים אליו למשל במילת־הזמן בָרָא בראשית "ברא" או "יצר" אלהים – מדובר בפעילות נפשית־רוחית. השוויתי זאת אתמול עם כך שבתוך הנפש עולים קומפלקסים של דימויים. כך אנו מדמים לעצמנו את האלהים שרויים בחלל, ואנו מתארים לעצמנו את מה שמצויין ב"יצר", בָרָא, כפעילות קוסמית נפשית של השתקעות במחשבות. מה שהם חושבים בהשתקעותם מתבטא במילים הָשָמַיִם ו־הָאָרֶץ האלמנט הקורן כלפי חוץ והיסוד התוסס באופן פנימי. אולם כעת מוצבע על דבר משמעותי נוסף. כדי שתהיה ברשותכם השוואה טובה ככל האפשר, דמו עצמכם במצב של עירות, שבה חודרים אל נפשכם מערכי דימויים. כך חודרים אל נפשם של האלהים הָשָמַיִם ו־הָאָרֶץ.

אולם אנו יודעים – אמש דובר על כך – שהאלהים הללו העפילו בהתפתחותם ממצבי השבתאי, השמש והירח הקדומים. באופן זה היה תוכן השתקעותם הלכה למעשה במצב דומה לזה של מערכי הדימויים שלכם, כאשר אתם ערים והם מתעוררים בנפשכם. אז ביכולתכם לראותם כאילו באופן נפשי־רוחי, ניתן לומר, כפי שהנם. תוכלו לומר: כאשר אני מתעורר בבוקר ומוצא שוב את התוכן שנשמר בנפשי מן היום הקודם ואת אשר עוררתי לעצמי, אוכל לתאר תוכן זה. כך יכלו האלהים לתאר את התוצאה שהתקבלה לאחר שאמרו לעצמם – אם לבטא זאת בצורה גסה מאד: ברצוננו להתבונן כעת במה שמופיע בנפשנו כשאנו מעוררים מחדש את כל אשר התרחש במשך מצבי השבתאי, השמש והירח הקדומים. אנו מבקשים לראות כיצד נראה הדבר בזיכרון. והדבר נראה כך, שהוא מתבטא במילים תֹהו וָבֹהו, בכך שניתן לציינו בתמונה כמו זו שתיארתי כעת, עם הקרינה היוצאת מנקודת מרכז החוצה אל החלל ושבה חזרה, כך שהאלהים אורגים בתוך קרני הכוח הללו. האלהים יכלו איפוא לומר: כך נראה הדבר לאחר שהבאנו אותו עד לנקודה זו; כך הוא מופק מחדש.

וכעת, כדי להבין את מה שבא לאחר מכן, אשר מתבטא בשפה מודרנית כ"חושך היה מעל לחומרים המרחפים" או "מעל למים", כדי להבין זאת עלינו להציב לפני עינינו דבר־מה שונה. עלינו להפנות שוב את המבט לאחור אל מקורותיה של ההתפתחות לפני שהגיעה אל הוויית האדמה.

כאן נארגה תחילה הוויית השבתאי באלמנט האש. לאחריה נוספה הוויית השמש עם אלמנט האויר. אולם ביכלתכם לקרוא ב"מדע הנסתר", כי להתווספות זו של האויר התלווה דבר־מה נוסף. ליסוד החום נוסף לא רק יסוד הגז או האויר. זוהי כביכול התעבות של יסוד החום. יסוד החום העדין של השבתאי הקדום התעבה ליסוד הגז. אולם כל התעבות למהות גסה כרוכה ביצירתו של אלמנט עדין יותר. אם ההתעבות ליסוד הגז מהוה כאילו ירידה מטה, הרי שמצד שני מתרחשת עליה כלפי מעלה אל יסוד האור. כך איפוא, כשאנו עוברים מהשבתאי הקדום לשמש הקדומה עלינו לומר: השבתאי הקדום שרוי עדיין כולו ביסוד החום; במשך מצב השמש נוסף לו דבר־מה מעובה יותר, היסוד דמוי־הגז – אולם גם יסוד האור, שגרם לכך שהחום והגז יכלו להתגלות כלפי חוץ בקרינה.

אם ניטול כעת את אחד המערכים שהופיעו כאן, זה שצויין בתור הָאָרֶץ שבאופן הרגיל מתורגם כ"האדמה", בידענו כי לאחר שביצעו האלהים את תהליך ההיזכרות הם תפסו מערך זה בעין־הנפש, עלינו לשאול: כיצד הם ציינו אותו? הם לא יכלו לאפיין אותו בכל אשר הִתְחָיה בו כעת מחדש, שהיה כבר על השמש הקדומה. תאור זה חסר את יסוד האור שהופרד כעת. עקב זאת נעשתה הָאָרֶץ חד־צדדית. היא לא נטלה עמה את האור, אלא רק את האלמנטים המעובים יותר, את המים, האויר והחום. האור לא נעדר כמובן ממה שצויין כ־הָשָמַיִם, אולם השמים הוא היסוד השמשי, שהוציא עצמו מן המערך האחר. במערך האחר הזה חסרה התעדנות היסודות, חסר בו האור. נוכל איפוא לתאר זאת כך, שבאחד המערכים געשו וחדרו זה לזה, כפי שציינו זאת ב־תֹהו וָבֹהו, יסודות החום, האויר והמים. הם היו חשוכים; חסר היה בהם מה שנכנס להתפתחות על השמש הקדומה, יסוד האור. הם נותרו איפוא חשוכים, לא היה בהם מאומה מהיסוד השמשי, אשר יצא מתוכם החוצה עם הָשָמַיִם. משמעות ההתקדמות בהתפתחות האדמה אינה איפוא אלא: היסוד שהכילה השמש הקדומה בתור אור, כל עוד היתה קשורה עדיין עם מה שאנו מציינים כאדמה, יצא החוצה, ומאחור נשאר מרקם חשוך של יסודות החום, האויר והמים בתור הָאָרֶץ

בזאת הצבנו לפנינו באורח מדויק יותר מה ראו האלהים. אולם לא נוכל לעולם לדמות זאת באופן הנכון, אם לא נישאר מודעים לכך שכל אשר אנו מציינים בתור הוויה אלמנטרית – האויר, המים וגם החום – מהוה לאמיתו של דבר גם הוא צורת ביטוי חיצונית של ישויות רוחיות. אין זה נכון לגמרי לומר "לבוש"; יש לתפוס זאת כדבר־מה המבשר על קיומו באופן חיצוני. כל אשר מציינים בתור אויר, מים וחום קיים לאמיתו של דבר רק כמאיה, כאשליה – למבט החיצוני וגם לעין הנפשית. במציאות כאשר נכנס אדם לעצם ישותו, הרי היא נפשית־רוחית, היא מהוה בשורת־קיום חיצונית של הנפשי־רוחי של האלהים. אך אם נתבונן באלהים הללו, איננו רשאים לדמות אותם באופן אנושי כלשהו, שהרי מטרתם היתה בדיוק לעצב את האדם, לעורר לקיום את האדם במערך הייחודי לו, אשר כעת נחֱשָב על ידם. איננו רשאים איפוא לחשוב עליהם כאנושיים. אולם עלינו לתפוס במובן מסוים מעין הפרדה בישותם של האלהים הללו. כשאנו מדברים כיום על האדם אין ביכלתנו להבינו אם לא נפריד את ישותו לגופנית, נפשית ורוחית, ואתם יודעים עד כמה אנו עוסקים דווקא במישור האנתרופוסופי בלימוד פעילותו וישותו של השילוש הזה באדם – של היסוד הגופני, הנפשי והרוחי. הצורך להבחין ולהכיר ישות מתוך השילוש הזה עולה כמובן רק באדם, ותהיה זו טעות גדולה לחשוב על הישות הטרום־אנושית שמציין התנ"ך כאלהים, בדרך זהה לזו שבה אנו חושבים על האדם. אולם עלינו להבחין בהם בכל זאת בסוג של גופניות ובסוג של רוחיות.

כשאתם מבחינים באדם בין היסוד הגופני ליסוד הרוחי שלו, אתם מודעים לכך שגם בצורה החיצונית שבה נראה האדם שוכנת ישותו בדרכים שונות. הרי לא ננסה למקם את הרוחי של האדם בידיים או ברגליים, למשל, אלא נאמר: בחזה, ברגליים ובידיים מצוי באופן מהותי היסוד הגופני, בעוד שהאיבר ליסוד הרוחי הוא הראש, המוח; כאן הוא מוצא את המכשיר שלו. אנו מחלקים את צורתו החיצונית של האדם, בתפסנו חלק מסוים כמהוה יותר ביטוי של הגופניות וחלק מסוים כמבטא יותר את הרוחיות.

דבר מעין זה עלינו לעשות גם ביחס לישויות האלהים, גם אם לא בדרך זהה אלא רק דומה. לאמיתו של דבר אפשר להבין נכונה את כל המארג והפעילות הרוחשת שתיארתי, רק אם תופסים אותם כגופניות של הרוחי־נפשי של האלהים. כל אשר מתואר כאריגה האלמנטרית של יסוד האויר, יסוד החום ויסוד המים, מהוה את הגופניות החיצונית של האלהים. אולם עלינו לחלק את חלקיהם של האלהים בדרכים שונות במרכיבים האלמנטריים הללו; את יסוד המים ויסוד האויר עלינו לראות כקשורים יותר לגופניות, לחלק הגס יותר של האלהים, ובכל אשר חודר את יסוד הגז והמים בתור יסוד החום, בכל החודר את התוהו ובוהו בתור יסוד החום ואשר גועש בו כחום אורג, פועל מה שנוכל לציין כ־רוחי של האלהים. כפי שאנו אומרים שבאדם פועלת הגופניות יותר בחזה, ברגליים ובידיים, ואילו הרוחי פועל יותר בראש, כך כאשר אנו תופסים את הקוסמוס בכללותו כגופניות של האלהים, נוכל לומר: באלמנטים של האויר והמים חי היסוד הגופני יותר של האלהים, וביסוד החום אורג הרוחי. בכך תפסתם את הקוסמוס כולו כגופניות של האלהים. ולאחר שהגופניות החיצונית תוארה כדבר־מה שהיה תוהו ובוהו של הישויות האלמנטריות, הרי שביסוד החום החודר את הישויות האלמנטריות הללו נמקם את הרוח האורגת של האלהים. כעת משתמש התנ"ך במילה ראויה לציון כדי לבטא את היחס של רוחיות זו של האלהים לאלמנטים: "רוחַ אֱלהִים מְרַחֵפֶת". מילה מעניינת ביותר, שאנו חייבים להבינה אם ברצוננו לתפוס כיצד טוותה וארגה רוח האלהים באלמנטים האחרים. מילה זו, השורש רחף, נוכל להבין רק אם ניעזר במה שעלה באותה תקופה בנפש כאשר ביטאו אותה. כאשר אומר מישהו: "ורוחם של האלים ריחפה מעל למאסות החומר המשתרעות" או "על פני המים", לא נאמר בכך מאומה. לפירוש הנכון של מילת התקופה הזו, רחף, נגיע רק אם נדמה לעצמנו – אני חייב לאפיין זאת בעזרת השוואה גסה ומוחשית – תרנגולת היושבת על ביציה, וחום הדגירה קורן מהתרנגולת אל הביצים המצויות מתחתיה. וכאשר אתם חושבים כעת על הפעילות של חום הדגירה הזה, המוקרן מהתרנגולת אל הביצים כדי להביא להבשלתן, אם תדמו פעילות זו של החום, קרינה זו של החום מהתרנגולת אל תוך הביצים, תקבלו מושג על מילת התקופה העומדת כאן ומספרת מה עשתה הרוח באלמנט החום. יהיה זה כמובן ביטוי מדויק לומר שרוחם של האלהים "דגרה", משום שאין הכוונה למה שניתן לדמות כיום בפעילות החושית של דגירה; הכוונה כאן היא הרבה יותר לפעילות של חום הקורן החוצה. כפי שהחום קורן מהתרנגולת, כך קרנה רוח האלהים אל המצבים האלמנטריים האחרים, אל היסוד דמוי־האויר והיסוד המימי, באמצעות אלמנט החום. אם אתם מדמים זאת, תקבלו תמונה על כוונת הדברים כאשר נאמר: "ורוח האלהים דגרה מעל למאסות החומר, מעל למים."

כעת גיבשנו לעצמנו, עד לרמה מסוימת, את התמונה שריחפה לפני נפשו של החכם העברי הקדום כאשר חשב על מצב־הקדומים הראשוני הזה. גיבשנו לעצמנו מערך אשר, באופן שבו אפיינתי לכם את התוהו ובוהו, כביכול חום, אויר ומים הגועשים בערבוביה בצורה כדורית, שמהם נפרד כל יסוד האור ב־הָשָמַיִם, בעוד אשר שלושת המצבים האלמנטריים הגועשים בערבוביה אפופים באופן פנימי בחושך. באלמנט האחד, בחום, רוחש ואורג היסוד הרוחי של האלהים, המפיץ עצמו לכל הצדדים עם החום המתפשט, כאילו מפיץ עצמו בסערה ומביא להבשלה את אשר לפני כן היה בלתי בשל באלמנטים החשוכים.

כשאנו מגיעים לסיומו של משפט זה, אשר יפורש איפוא במלים "ורוח האלהים דגרה על פני המים", אנו מצביעים על דבר אופייני למה שמופיע במשפט הראשון של התנ"ך כ־הָאָרֶץ ומפורש בדרך כלל כ"אדמה". תיארנו מה נשאר כאן לאחר ש־הָשָמַיִם יצאו.

הבה נמחיש לעצמנו כעת פעם נוספת את המצבים הקודמים. נוכל לחזור מן האדמה אל מצב הירח הקדום ואל מצבי השמש והשבתאי הקדומים. הבה נחזור כעת למצב השמש. אנו יודעים שאז לא יכול היה להיות מדובר עדיין על הפרדה של היסוד הארצי דהיום מהיסוד השמשי, כלומר גם לא על כך שהיסוד הארצי הוקרן בידי האור מבחוץ. זהו הדבר המהותי בחיים הארציים שלנו, שהאור מגיע מבחוץ, שהאדמה מוקרנת מבחוץ. עליכם לדמות את כדור הארץ סגור בתוך השמש, כשהוא מהוה חלק מהשמש ועל כן אינו מסוגל לקבל אור – שכן הוא עצמו שייך לאותה ישות המקרינה את האור לחלל – ואז תקבלו את מצב השמש הקדומה. מצב זה ניתן לאפיון רק בכך שאומרים: כל היסוד הארצי אינו מסוגל לקבל אור; הוא שייך למפיצת־האור, הוא עצמו מהוה מקור אור.

המחישו לעצמכם כעת את ההבדל. מצב השמש הקדומה – האדמה נוטלת חלק בהקרנת האור; המצב החדש, מצב האדמה – האדמה אינה נוטלת עוד חלק בכך. האדמה הוציאה מעצמה כל מה שמפיץ אור, וכתוצאה מכך היא תלויה עתה בקבלת האור מבחוץ. האור חייב להיות מוקרן אליה. זהו ההבדל האופייני בין מצב האדמה, החדש במהלך ההתפתחות, לבין מצב השמש הקדומה. עם היפרדותו של היסוד השמשי, של הָשָמַיִם, יצא גם יסוד האור. כעת הוא נמצא מחוץ לאדמה. ההוויה האלמנטרית שרחשה וסערה ב־הָאָרֶץ בתור תֹהו וָבֹהו, לא היתה בעלת אור עצמי משלה; היה לה רק דבר־מה שניתן לציינו כ"מצב של דגירה בידי רוחות האלהים". אולם זה כשלעצמו לא הביא אותה לידי הארה עצמית; הוא הותיר הכל בחשכה.

הבה נמחיש לעצמנו פעם נוספת את מכלול ההוויה האלמנטרית. מההרצאה הקודמת אתם יודעים שכאשר פורטו המצבים שציינו כמצבים האלמנטריים הקודמים בהוויית האדמה שלנו, התחלנו עם המוצק, עברנו ליסוד המימי, אחר כך ליסוד הגז או האויר ולבסוף לאלמנט החום. בכך הצגנו את המצב החומרי המעובה. אולם בזאת לא מיצינו עדיין את המצבים הללו. אם נמשיך ונעלה נמצא מצבים עדינים עוד יותר, אשר הגדרתם כ"חומריות עדינה יותר" אינה מסוגלת עוד לאפיינם. המדובר בכך שאנו מכירים אותם כמצבים עדינים יותר לעומת הגסות המוצקה של יסוד הגז, יסוד החום וכן הלאה. הם מכונים בדרך כלל מצבים אתריים. הראשון מבין המצבים העדינים הללו שבו הבחנו תמיד הוא יסוד האור. כשאנו יורדים איפוא מן החום מטה אל המעובה יותר אנו מגיעים לגז, וכשאנו עולים מעלה נגיע לאור. אם נמשיך ונעלה הלאה מן האור, נגיע למצב אתרי עדין עוד יותר; אנו מגיעים אז לדבר־מה שאינו נמצא למעשה באופן הרגיל בצורה ישירה בעולם החושים; בעולם החושים יש לנו רק נצנוץ חיצוני של אותו מצב אתרי העדין יותר מהאור. מבחינה אוקולטית אפשר לומר שהכוחות המצויים באתר העדין הזה הם אותם כוחות המסדרים ומארגנים את הכימיה, השולטים בהשתלבותם זה בזה של החומרים. הכוחות הללו מארגנים את החומר באופן שניתן לתארו בקירוב בתהליך שבו מניחים אבק עדין על צלחת, ואז מעבירים קשת של כינור על הצלחת ומקבלים את הצורות המכונות תצורות הצליל הכְלָדניות. מה שמחולל כאן הצלילי החושי הגס באבק, מתרחש בכל מקום בחלל. החלל מכיל בתוכו השתנויות, ואלו מונָעות בידי הכוחות הללו, העדינים אף יותר מכוחות האור והמהווים ביסוד הרוחי את מה שמהוה הצליל ביסוד החושים. כך ביכלתנו לדבר על אתר כימי או אתר צליל בתור אלמנט עדין יותר. אנו עולים מן החום אל האור, וממנו לאתר העדין יותר הזה, המכיל כוחות המחוללים השתנויות בחומר, מפרידים ומאחדים אותו, ואשר מהווים במציאות ישות בעלת אופי של צליל, שהצליל החושי שאותו שומעת אוזן החושים אינו אלא ביטוי חיצוני שלו, דהיינו, ביטוי העובר דרך האויר. דבר זה מקרב אותנו לאלמנטים העדינים הללו, המצויים מעל לאור. כשאנו מדברים איפוא על כך שעם הָשָמַיִם יצא מן הָאָרֶץ כל היסוד הגלוי לעין מבחינה חיצונית, עלינו לחשוב לא רק על הנגלה־לעין באמצעות האור, אלא גם על מה שמתגלה באמצעות היסוד האתרי של הצליליות, החודר כשלעצמו את האור הזה.

בדיוק כפי שנוכל לרדת מטה מן החום אל יסוד הגז וממנו אל המים, כך נוכל לעלות מעלה מן החום אל האור ומהאור אל יסוד הצליל, אל היסוד המארגן כימית. ומן המים אנו יכולים להמשיך מטה אל היסוד האדמתי. לאן אנו מגיעים כעת כשאנו עולים מיסוד הצליל לאתריות עדינה וגבוהה עוד יותר, שגם היא פרשה ויצאה עם הָשָמַיִם? אז נגיע למצב האתרי העדין ביותר האורג ביסוד הצליל שאופיין כעת, ביסוד המארגן כימית. אם תכוונו את האוזן הרוחית למצב האתרי שתיארתי כאן, לא תשמעו כמובן צליל חיצוני תוצר־אויר, אולם תשמעו צליל המחולל השתנויות בחלל, המשולב בו ומביא לסידורו של החומר כפי שהצליל הנוצר עם חיכוך הקשת בצלחת יוצר את תצורות הצליל הכלדניות. אולם אל תוך ההוויה הזו המאורגנת בידי אתר הצליל, נוצק המצב האתרי הגבוה ביותר. החדירה והשילוב של יסוד אתר הצליל בצורה כזו שהצליל שאנו מבטאים בפינו חדור במובנן של המחשבות, הוא שהופך את הצליל למילה. המחישו לעצמכם מה הופך את הצליל למילה בעלת משמעות, ותקבלו דימוי על היסוד האתרי העדין ביותר האורג דרך אתר הצליל, האורג דרך הקוסמוס ומעניק מובן ומשמעות לצליל הקוסמי המארגן: המילה הגועשת בחלל. ומילה זו הגועשת בחלל, הנוצקת אל תוך אתר הצליל, היא בה־בעת מקור החיים; היא מהוה הלכה למעשה חיים אורגים וגועשים. מה שיצא עם הָשָמַיִם מתוך הָאָרֶץ, מה שיצא ביסוד השמשי לעומת הנמוך יותר, היסוד הארצי, לעומת ה־תֹהו וָבֹהו, הוא דבר־מה המבשר על עצמו חיצונית כאלמנט האור. מאחוריו עומד אלמנט צלילי רוחי, ומאחורי אלמנט זה עומד הדיבור הקוסמי. לכן אנו רשאים לומר: בחום הדוגר מתבטאת קודם כל הרוחיות הנמוכה של האלהים, בערך כפי שמתבטאות תשוקותינו ביסוד הנפשי הנמוך שלנו. הרוחיות הגבוהה של האלהים יצאה עם הָשָמַיִם והיא חיה ביסוד האור, בצליל הרוחי ובמילה הרוחית, במילה הקוסמית. כל אשר יצא החוצה עם היסוד השמשי הזה, יכול לשוב ולקרון אל ה־תֹהו וָבֹהו רק מבחוץ.

ננסה עתה להציב לפנינו בצורה תמונתית לחלוטין, מה ריחף לפני נפשו של החכם העברי הקדום בתור הָאָרֶץו־הָשָמַיִם. כיצד פעלו אלמנט האור, אלמנט הצליל ואלמנט הדיבור, אלמנט המילה הרוחיים, כאשר שבו וקרנו פנימה? הם פעלו כאור הדובר מתוך היסוד השמשי, כאור שמאחוריו עומד הדיבור הקוסמי. נתאר לעצמנו איפוא כל מה שקיבלנו ב־תֹהו וָבֹהו השרוי בחשכה, בהתגעשות־בערבוביה של אלמנט החום, הגז והמים, נדַמֵה אותו בחשכה נטולת האור שלו. וכעת נדמה את הקרינה־פנימה מבחוץ, מתוך פעילותם של האלהים, באמצעות מילת הבריאה העומדת בבסיס הדברים בתור ישות האתר הגבוהה ביותר, כאשר יחד עם האור מוקרן מבחוץ פנימה כל אשר זורם מתוך המילה. כיצד יש לציין את ההתרחשות הזו? אי אפשר לציין זאת בצורה מתאימה יותר, מאשר בהצבת המשפט המונומנטלי האומר: הישויות שהוציאו את הגבוה ביותר שלהן החוצה אל האלמנט האתרי עם השמים, הקרינו אור הדובר־חזרה מתוך היקום אל תוך התוהו ובוהו. בכך אתם מקבלים את העובדות המהותיות הנעוצות בבסיס המשפט המונומנטלי "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור במה שהיה בו חושך, בתוהו ובוהו." כאן בפניכם התמונה של מה שריחף לפני החכם העברי הקדום. כך עלינו לתאר לעצמנו את ישות האלהים מרחפת מעל לקוסמוס כולו, ואת הקוסמוס כולו עלינו לדמות כגוף; כל אשר היה ההוויה האלמנטרית בתוהו ובוהו – דהיינו התצורה הנמוכה של האלמנט הגופני, לאחר מכן אלמנט החום כתצורה גבוהה במעט יותר ולבסוף השמים בתור תצורתה של הרוחיות הגבוהה ביותר, שיצאה וכעת פועלת באורח יוצר מבחוץ פנימה אל כל המבנה של התוהו ובוהו.

כעת תוכלו לומר: אתה מספר לנו שבאמצעות המילה הקוסמית הדוברת המוקרנת בידי האור, אורגן וסודר התוהו ובוהו, ההתגעשות בערבוביה של היסוד האלמנטרי, והפך למה שהפך להיות מאוחר יותר. מהיכן איפוא אורגנה וסודרה הצורה האנושית? אם כן, לא יכלה להיות כל צורה אנושית כמו זו הנמצאת ברשותנו, העומדת על שתי רגליים ומשתמשת בידיים כפי שאנו משתמשים בהן, בלא שתוכשר לכך בידי המוח ותאורגן באמצעות כוחות הקורנים ממנו. צורתנו אורגנה בידי הכוחות הרוחיים הגבוהים ביותר המוקרנים ממוחנו. הנמוך תמיד מאורגן בידי הגבוה יותר. כך אורגנה הָאָרֶץ והפכה כאילו לגופם של האלהים בתור הנמוך ביותר, מתוך הגופניות הגבוהה יותר, מתוך הָשָמַיִם והרוחיות הפעילה של האלהים הנמצאת בהם. הרוחיות הגבוהה של האלהים רכשה אחיזה ביסוד שיצא החוצה, ואירגנה אותו כפי שהדבר מבוטא במילים "האור שנתגלה באמצעות הדיבור הקוסמי זרם אל האפלה." בדרך זו אורגן התוהו ובוהו והתעלה ממצב אי־הסדר של האלמנטים. אם תדמו את הָשָמַיִם בתור ראשו כביכול של האלהים, וביסודות האלמנטריים שנשארו תדמו את החזה והגפיים, כאשר על ידי עוצמתו של הראש מתארגנים החזה והגפיים של היסוד האלמנטרי, אזי ניצב לפניכם התהליך העובדתי; אז תקבלו כאילו את האדם כשהוא מוגדל למימדי קוסמוס, ומתוך הקוסמוס הוא פועל בצורה מארגנת מאברי הרוח המצויים ב־הָשָמַיִם. אדם מאורגן מתוך עצמו, אדם מקרוקוסמי, את זאת עלינו לצייר כתמונה לפני הנפש, בחשבנו על כל קרינת הכוחות שזרמו מטה מן הָשָמַיִם אל הָאָרֶץ.

כדי לצייר תמונה מדויקת עוד יותר, הבה נתפוס לרגע את האדם בן זמננו. הבה נשאל: כיצד נעשה האדם על פי מדע הרוח – לא על פי המדע השטחי של היום – כפי שהנו כיום? כיצד קיבל את הצורה המסוימת המבַדלת אותו מכל שאר הישויות החיות המצויות בסביבתו? מה הופך אותו הלכה למעשה לאדם? מה נארג באמצעות התצורה האנושית הזו? קל מאד, אם אין לנו מטלית קשורה לעינינו, לומר מה הופך את האדם לאדם. מה שמצוי ברשותו ואשר אינו מצוי ברשותה של כל ישות אחרת סביבו בהוויה הארצית, הוא הדיבור המתבטא בהגאים; זה הופך אותו לאדם. דמו לעצמכם את צורת החיה; כיצד יכולה היא להתארגן ולהתעלות לתצורה אנושית? מה חייב להיכנס אליה על מנת שתהפוך לצורה אנושית? נציב את השאלה כך: נתאר לעצמנו צורת חיה, שהיה עלינו להזרים לתוכה דבר־מה, להזרים דרכה נשיפה – מה צריכה היתה נשיפה זו להכיל כדי שבאמצעותה תתחיל הצורה הזו לדבר? הייתם חייבים לחוש מאורגנים באופן פנימי כך, שהייתם מקרינים מעצמכם הגאים! ההגאים יצרו מן הצורה החייתית את הצורה האנושית.

כיצד ניתן לדמות את הקוסמוס באורח תמונתי ולהרגיש אותו פנימית? כיצד ניתן לחוש את אשר שרטטתי לפניכם בתמונות בפרוטרוט, תמונה אחר תמונה מתוך המצב האלמנטרי, כיצד ניתן להרגיש באופן פנימי את האדם המקרוקוסמי? עושים זאת כאשר מתחילים להרגיש כיצד ההגאים נובטים בתצורה! לומדים להכיר בהגה כשהוא רוגש דרך האויר, לא רק את הצליל, אלא כיצד מעוצב צליל זה כפי שהאבק מעוצב באמצעות צלילי קשת הכינור, כשזו מתחככת בצלחת. לומדים להרגיש את ה־ ואת ה־, כיצד הן אורגות דרך החלל! לומדים לחוש אותן לא כקרינת צלילים בעלמא, אלא כדבר המעצב את עצמו, ואז מרגישים כפי שחש החכם העברי הקדום כאשר הומרץ בידי ההגאים לעיצוב התמונות כמו שהצבתי אותן לפני עין הרוח. כך פעלו ההגאים. משום כך חייב הייתי לומר: האות בֵית עוררה דבר־מה סגור בתוך עצמו, כמעין בית קיבול, משהו הסוגר ושומר בפנימיותו תוכן מסוים. מה שנרמז על ידי רֵיש מעורר דבר־מה שניתן לחוש בו כאילו אדם חש את עצמו, כאילו אדם מרגיש את ראשו. וה־שִין מעוררת דבר־מה שציינתי כהמרצה.

זוהי שפה אובייקטיבית לחלוטין, שפה שבהצגת הגאיה היא מתגבשת לכלל תמונות, כאשר הנפש נותנת לעצמה להיות מעוררת בידי שפה זו. לפיכך כבר בהגאים אלו עצמם מתבטא בית הספר הגבוה שהוביל את החכמים לתמונות, שחודרות אל נפש הרואה הרוחי בהיכנסו אל העל־חושי. כך מועבר הגה לתצורה רוחית כדי להביא במטה קסם לפני הנפש תמונות, המתחברות יחדיו כפי שתיארתי לפניכם. זהו הדבר המשמעותי באורח עצום בדוקומנט קדום זה, שהוא נשמר בשפה אשר בהגאיה קיים כוח יוצר־צורה – שהגאיה מתגבשים בנפש לידי תצורות. והתצורות הללו הן התמונות שמשיגים כאשר חודרים לעל־חושי, שמתוכו התפתח היסוד החושי של המישור הארצי הפיסי שלנו. אם תופסים זאת, מצליחים לחוש את יראת הכבוד וחרדת הקודש הכבירות לנוכח האופן שבו התפתח העולם, ולומדים לחוש כיצד באמת אין זה צירוף מקרים שהדוקומנט הגדול והכביר הזה של ההוויה האנושית הועבר אלינו דווקא בספר זה, ספר המסוגל, מתוך עצם מאפייניו, לעורר את הרוח בנפש בצורה תמונתית ולהוביל אותנו אל התוכן שיכול הרואה הרוחי להגיע אליו שוב בזמננו. זוהי ההרגשה שעל האנתרופוסוף לסגל לעצמו כאשר הוא ניגש למסמך עתיק זה, העומד בנקודת ההתחלה של הברית הישנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *