בניית המקדש הפנימי והחיצוני – 01

בניית המקדש הפנימי והחיצוני

מציאת העולם הרוחני היוצר בעצמי.

מציאת העצמי הרוחני היוצר בעולם.

אדריאנה קוליאס © Adriana Koulias

אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.

http://static.wixstatic.com/media/93123f_1e0844aae0d4b1fed156bb1d4deec9b1.jpg_srz_p_115_149_75_22_0.50_1.20_0.00_jpg_srz

BUILDING THE INNER AND OUTER TEMPLE

Finding the creative Spiritual world in the self.

Finding the creative Spiritual self in the world.

Lectures and Workshops given At the Gold Coast, New South Wales, Australia, 24th-25th April 2015

תרגום מאנגלית לעברית בהסכמת ובברכת המחברת,

על-ידי בן-ציון פורת, 2016.

תיקונים: דניאל זהבי

קישור לנוסח המקורי בשפה האנגלית באתר האינטרנט של המחברת.

http://media.wix.com/ugd/93123f_3980a75302d04d93a8ff1d6d9248ec85.pdf

הקדשה

ההרצאות והסדנאות להלן הוקדשו על-ידי אדריאנה קוליאס לעילוי נשמות הנופלים האוסטרליים והניו-זילנדים שהקריבו את כוחות חייהם במלחמות. ההרצאות והסדנאות ניתנו ביום הזיכרון המאה של אנזא"ק בתאריכים 24-25 באפריל 2015, בחוף הזהב, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה. יום אנזא"ק מצוין לזכר החיילים שנפלו במלחמה, בשתי המדינות, בתאריך 25 באפריל – יום נחיתת הכוחות הבריטיים הראשונה, במערכה הטרגית האיומה בין האימפריה הטורקית לאימפריה הבריטית בגליפולי, בשנת 1915. אנזא"ק היו גייסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדים במלחמת העולם הראשונה – Australian and New Zealand Army Corps – ANZAC. כיום אנזא"ק מהווה שם כללי לכוחות אוסטרליים וניו-זילנדים אשר לחמו בעולם, בכלל זה גם במלחמת העולם השנייה ובווייטנאם. ללוחמי אנזא"ק היה חלק משמעותי מאד בכיבוש ארץ-ישראל ע"י הבריטים מידי האימפריה העות'מנית. קיימים בנגב אתרי הנצחה לזכר אנזא"ק: יד אנזא"ק – אנדרטה ותצפית על עזה בקיבוץ בארי, פארק החייל האוסטרלי בבאר-שבע ונתיב מורשת אנזא"ק בעקבות הלוחמים, של הקרן הקיימת לישראל. החיילים האוסטרליים אשר שהו בארץ ישראל בעת מלחמת העולם השנייה נודעו ביחסים החמים שרקמו עם היהודים בארץ. גם לאור ההקשר האנתרופוסופי של קריאה בפני המתים החיים עמנו, גם לאור הקשר הארץ-ישראלי וגם מתוך ראיית ההיסטוריה החוזרת כיום במאבק המתגלה לאור מחדש, בין עולם האסלאם ותרבות המערב והמתח הגואה סביב הים השחור, המתרגם מצטרף להקדשתה של אדריאנה קוליאס של עבודתה למען המתים אשר העניקו לנו את עוצמתם כבסיס לחירותנו.

בניית בית המקדש הפנימי והחיצוני

יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה ראשונה

ראייה רוחנית – בניית בית המקדש הפנימי – למידת קריאת הסימנים – ראייה פנימית. מציאת העולם הרוחני היוצר בעצמי – הפרדת מראית-עין מישות.

ברצוני שנתחיל בנטילת רגע לטיפוח מצב רוח של פליאה ופתיחות והכרת תודה על הכנס הזה. להרגשת הכרת תודה לעבודתם של המארגנים שעצבו בית מקדש פיזי ורוחני שלתוכו כל אחד מאתנו, אלה שחיים ואלו שמתו, יכול להיכנס ולהשתתף בעבודה החשובה הזו ביום-הזיכרון המאה של אנזא"ק. שימו לב שכאן אנחנו יוצרים לנו בית מקדש, בית מקדש נוצר מהכוונות והרצונות, המחשבות והרגשות של בני-אדם, ישויות גבוהות וישויות יסודיות-אלמנטליות וביום הזה – כאשר אנו צריכים לזכור, לבל נשכחם – אנו יכולים לשאת את המתים הנמצאים תמיד עמנו בלבנו ואת הקורבנות שהם הקריבו. יהי רצון שהכוחות מלאי הנעורים שהם מעלים לנו כקורבן למען העולם יתעלו על ידינו.

בניית המקדש: המיסתורין.

כאשר אנו חושבים על המונח: 'הבנייה של המקדש', הוא מעלה בדעתנו את הבניינים הגדולים של העת העתיקה, הפירמידה של גיזה, המקדש באפסוס ומקדש שלמה המלך בירושלים. מקדשים כאלה נבנו כדי להלל את המיסטריות והיו מרחבים של דבקות וחניכה. המטרה של כל החניכות למיסטריות הייתה האיחוד מחדש של נפש האדם עם האבות אשר בשמים – אותן אלוהויות אב אשר לפני זמן רב היו האחראיות לבריאת העולם ובית המקדש של הישות האנושית.

תיאוסופיה, אפשר לומר, נולדה מתוך רגש אהבה לאלים האבות הללו, פילוסופיה מאהבה שכלית לבונים הגדולים האלה, והאדריכלים של הקוסמוס. אותם בני האדם שהיה להם את הידע כיצד לבנות צורות שהשביעו את רצון האלים, היו הבונים והאדריכלים האנושיים. מקדשיהם שהוקמו במרכזי מיסטריות, היו מקומות אשר בהם כוהנים היו יכולים להתאסף כדי להקריב ולהתפלל – וכך לזמן את האלים אל האדמה לטקסים של שיתוף.

אפשר לומר שהאלים האבות שהיו האחראים העליונים ליצירת בית המקדש של הגוף הפיזי שבו מצאו בני אדם משכן זמני, נתנו הנחיות לעמיתיהם האנושיים לבניית המקדשים הארציים. הפירמידות במצרים נבנו עם הבנה מדויקת של הממדים המתאימים מקריאת כתב הכוכבים וידע איך האלים האבות הידועים בצוותא כאוזיריס, יכלו להתאחד עם בני אנוש, באמצעות חסותה של איזיס – המכינה של הנפש המצרית.

במשך הזמן המקדשים המצריים נפלו לניוון ופרעה אחנתון, בראותו סימנים לכך שאל אחד היה יורד לאדמה מצא לנכון להתחיל דת חדשה ולבנות עיר ובית מקדש חדשים, כדי לשכן את האל הזה שהוא כינה אתון. אבל לאחר מותו חזרה עבודת-האלילים (פוליתאיזם) והניוון של הכוהנים נמשך.

כמו אחנתון, גם משה היה יכול לראות את הירידה הזו של האל שהוא כינה יהוה אלוהים. משה פרץ מהניוון של מצרים ושל האלים הרבים לייסוד דת חדשה כהכנה לירידה של המשיח. המשיח עתיד היה להיוולד לרחמה של אישה עבריה ומשה יצר מתוך ציפייה מראש כללים ומצוות קפדניים לשמירת טוהר השושלת של העם העברי.

כאשר המלך שלמה בן-דוד החליט לבנות את ביתו בירושלים לאל האחד, זה היה בממדים, בבואה של הגוף הפיזי, שאליו האני הנני של עמנואל יוכל יום אחד לרדת. עם זאת, שלמה היה צריך למצוא בונה שהכיר את שיטות הבניין המצריות הישנות – חירם ממטה נפתלי (חירם אביף).

חירם בנה לשלמה בית מקדש אשר נועד לשכן את 'ארון הברית', הברית שנכרתה בין בן האדם והאל יהוה – אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה (שמות, פרק ג', פסוק י"ד – I AM that I AM.). בליבו של בית המקדש הזה, קודש הקודשים, נסתר מעיני ההדיוטות חייתה הברית – ההתחייבות של העם העברי עם יהוה אלוהים האחד שלהם, להתאחד עם האני הנני (I AM) כקבוצה. לכן מקדש שלמה היה שונה מהפירמידות המצריות: במקדש שלמה התאספו בני האדם כקבוצה (ישראל) המיוצגת על ידי בני ישראל, כדי להתאחד עם יהוה אלוהים בנישואין מקודשים, ואילו בתי המקדש במצרים היו המקומות של הכוהנים לחניכה של האנשים המושלמים אשר נמצאו מוכנים לכך.

במקדש שלמה נמצאו גם הידע הכוהני-האישי של החניכה של הנפש, וגם הידע החברתי-המלכותי של בניית בית המקדש של הקהילה – שניהם נראו בברית שנכרתה עם יהוה אלוהים, כי העם העברי הבין שהקהילה תלויה בכל אחד ואחד המבצע את החלק שלו.

בספר מלכים א' (פרק ז', פסוקים ט"ו-כ') נאמר לנו שבמקדש שלמה ניצבו שני עמודים, יכין ובועז. יכין ייצג את הכוהני – הכוהן עובד עם מה שניתן לו על-ידי אלוהים ולא סוטה ממה שניתן, ובועז ייצג את הזרם המלכותי – המלך עובד בעולם ויוצר דברים חדשים שאלוהים לא יכול להכיר בהם כשלו.

בכנס במינכן, רודולף שטיינר דיבר על שני העמודים האלה ונתן שתי מנטרות המתייחסות אליהם:

יכין:

במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.

אם תמיר את המחשבות האלה לתמונה תתנסה בחוכמה יצירתית.

בועז:

אם תעבה תחושה לאור תחשוף את הכוח המעצב.

אם תממש רצון לישות תיצור בקיום העולם.

רודולף שטיינר אומר לנו שצבעו של העמוד יכין הוא אדום כי זהו הביטוי הסמלי של דם עורקי, דם אדום בוהק בעורק שקיבל חמצן מהריאות וכעת זורם מהלב לספק חמצן לכל חלקי הגוף. דם אדום, במסורת האלכימיה הוא החיים הנעים לעבר מוות. זה קשור לתהליך המלח והחשיבה ועונת האביב.

העמוד בועז הוא כחול וכך זהו הביטוי הסמלי של הדם אשר ניטל ממנו החמצן. הדם הכחול הוא מוות הנע לעבר חיים וקשור ל'יכולת' להקרבה ולתהליך הגופרית באלכימיה, אשר אנו מוצאים בעונת הסתיו.

פרח הכהונה היה מובא בפני שני העמודים האלה והיה נאמר לו;

"שים לב לשני העמודים האלה – האדום והכחול. גם בתוך האדם תמצא את העמודים האלה, האחד הוא תחושה, והשני הוא תפישה. הכפילות הזו התרחשה כאשר בני אדם נפלו לפיתוי של העולם החומרי והתחילו לתפוש דברים חומריים. זה הרחיק אותם מהאל. בני האדם חיים בתחום של הכפילות, מה שהם רואים איננו אותו הדבר כמו מה שהם חשים, אבל הם חייבים להתעלות שוב לאחדות עם האל. בית המקדש הזה נבנה כאמצעי לאיחוד אנשים עם אלוהים, האב שבשמים – אשר ברא לפני זמן רב את העולם ואת בית המקדש של גופך. חוש כיצד בגופך נע מוות, אשר נהיה חיים… חוש איך בגופך נעים חיים ההופכים למוות! למות תוך כדי החיים ולחיות בגסיסה משמעות הדבר היא להיות בעל סוד. להפוך לבעל סוד זה לתפוש ולחוש את אותו דבר – האל. כך תברא יום אחד את בית המקדש הפנימי אשר בו האל יוכל לחיות ולמות בך!"

רודולף שטיינר אומר לנו שהבונים החופשיים הקדומים, לא למדו לבנות באמצעות הוראות תיאורטיות אלא באמצעות קריאת סמלים ומחוות ושמיעת ההדים בתוכם של הידע הקדוש שהוענק באמצעות המסורת מהמורים הרוחניים שבעבר 'שמעו וראו את האלים'. ההוראות האלה, למרות שלא היו התנסויות ישירות, עדיין הייתה להן השפעה על חיי הנפש הפנימיים באמצעות שפת הסמלים שלהן. הבונים לימדו שמה שהם יצרו בחלל היה צריך להיווצר ראשית בנפשם – כל דבר היה צריך להיבנות בנפש ראשית כרעיון, בדיוק כפי שילד הלומד לעמוד זקוף בונה בתוכו את החלל, שיפגוש מחוץ לו.

"אנחנו בני האדם בונים למעשה מרחב מחוץ לישותנו. ליתר דיוק: אנו בונים את הרעיון שלנו (Vorstellung), את התפיסה הנפשית שלנו (Anschauung), של מרחב מחוץ לעצמנו. אלא שאנחנו לא עושים זאת במודע, כי אנחנו עושים את זה בזמן של החיים כאשר איננו חושבים על הפעילויות שלנו בדרך הנחוצה להבנה ברורה של טבע החלל ביחס לישותנו העצמית. לאמיתו של דבר, לא הייתה לנו האינטואיציה של המרחב שלנו (Raumanschauung) אם, בחיינו הארציים, לא חווינו ראשית את שלושת הממדים שלו."[1]

הבונים הגדולים למדו איך לבנות באופן יצירתי בנפשם לפני יישום התמחותם בטבע החיצוני כי הם הבינו את האמירה הסותרת את עצמה:

יצירה פנימית בעולם בתקופת חיים אחת נועדה להיות התוכן של העולם בחיים הבאים.

התוכן החיצוני של הנפש בתקופת חיים אחת נועד להיות החיים הפנימיים של הנפש בחיים הבאים.

במקדשים העתיקים, התחום של כפילות, ארצי ושמיימי, עבר ועתיד, פנימי וחיצוני, נפגש בהיכל, בקודש הקודשים, מפתן שבו האדם יכול להיכנס והאל יכול לרדת אליו ללא שתגרם פגיעה למי מהם.

בזמננו הסף הזה נמצא בנפש האדם. זה בנפש שהעולם הפיזי פוגש את העולם הרוחני. זה בנפש שהאדם פוגש את החלק הנצחי שלו או של עצמה – האני הנני (I AM). למען האמת כל תפילה הסתיימה באמן כאות לעתיד כאשר האני הנני יכנס לעולם, תקופה שבה האני הנני לא יצטרך עוד בית מקדש חיצוני, אלא שיכנס לכול אדם יחיד ויהיה נחווה במלואו על-ידי תודעה שתוכל להעלות את עצמה גבוה יותר. עד אז, האני הנני יהיה חוויה בעולם התודעה הרגילה רק כהשתקפות.

רודולף שטיינר אומר לנו שבימינו האני הנני הזה עדיין רק משתקף על-ידי הגוף הפיזי שלנו. זה מה שאנו מכנים 'אני', וזה מה שנותן לנו את תודעתנו היומיומית.

מהי משמעות השתקפות ישות על-ידי הגוף הפיזי?

בן-האדם קיים בזמן ובחלל כי האלים בראו את גופו הפיזי על סטורן-שבתאי הקדום, את הגוף האתרי על השמש הקדומה ואת הגוף האסטרלי על הירח הקדום ומשום שעל האדמה ניתן לישות האנושית ניצוץ של האני הנני.

הגוף הפיזי מאפשר לנו להיות נוכחים במרחב, כך שאנו יכולים להיות גם יצירתיים פיזית, אבל הבניה הזאת והדחף היצירתי בחיים הרגילים יכולים לנבוע רק מתוך סוג של זיכרון לא מודע של מה שנחווה אי פעם בעולם החיצוני בחיים הקודמים. כאשר אנו נהיים ערים לכך שהעבר מיידע את ההווה אנחנו מתחילים לחיות באמת. רודולף שטיינר קורא לזה אינטואיציה – מה שקם מתוך אפלת ישותנו כתחושה וחשיבה, שהגפיים שלנו עוקבות אחריו.

הגוף האתרי מחייה את הגוף הפיזי באופן פיזי באמצעות הדם והפעימה של הלב והריאות. בהיבט הנפשי שלו הוא מאפשר לאדם להרגיש בתוך-תוכו את מה הוא שחווה כלפי חוץ, וכתוצאה מכך מתפתחות היכולות לזכור ולחשוב. מבחינה רוחנית זהו הפיגום או הגוף של הכוחות המכוננים – הם אלו שנותנים לגופנו הפיזי את צורתו.

זהו ההיבט נפשי שמאפשר לכנות את הגוף האתרי קודש קודשים, הסף הקדוש היכן שהעבר פוגש את העתיד בהווה – השמיימי פוגש את בן החלוף.

הגוף האסטרלי בהיבט הפיזי שלו, העצבים והחושים, מאפשר לנו לתפוש את העולם החיצוני ולהביא אותו אלינו. מרבית חושינו קשורים לראשנו ולעמוד השדרה שלנו. כאשר החשיבה מאירה בגוף האסטרלי, מתקיימת האפשרות ליצירתיות – חשיבה על מה שעדיין לא קיים.

כך, הבונים הגדולים היו צריכים ללמוד כיצד ליצור באופן פיזי וכלפי חוץ מהזיכרון של העבר, מתחושת מה שהיה נכנס לתוכם בהווה, ומחשיבה ודמיון אודות מה שיהיה נחוץ בנפש ובעולם הפיזי כאשר הם ישובו בעתיד.

הבונים הגדולים הבינו שכאשר האדם נפל לאדמה בשל הפיתוי הלוציפרי, הגוף הפיזי איבד את יכולתו להיות בית המקדש לאני הנני. הגוף הפך לאחר מכן למוצק יותר, ובסופו של דבר את איבד האיכות הרוחנית שנועדה לו מלכתחילה על-ידי האלים. הייתה לזה השפעה גם על העולם הפיזי, כי הנפש תמיד יוצרת כלפי פנים את מה שהתנאים החיצוניים יהפכו להיות. המשימה של הבונים הייתה לשקם את בית המקדש של הגוף הפיזי, כך שמה שאסור היה לבטאו על-ידי העברים, חי מעבר להם, והתייחד איתם רק בקודש קודשים מעבר לפרוכת (שמות כ"ו, פסוקים ל"א – ל"ג), יוכל להיכנס לנפש האדם ולחולל בסופו של דבר שינוי בעולם החיצוני.

בני העם העברי קיבלו את המשימה להכין את הגוף הפיזי של אבותיו הקדמונים של מי שיהיה הראשון להתאחד עם האני הנני, כאבטיפוס לאנושות כולה – ישוע מנצרת. ישוע מנצרת היה המקדש (הגביע הקדוש) ונפשו, קודש הקודשים, הייתה מרחב מקודש שלתוכו אל – האל הבן המשתקף אליהם על-ידי הירח – יהוה – יכול היה לרדת בפעם הראשונה לתוך ישות אנושית.

אנחנו יכולים לומר אני הנני ולהגות את המילה שאין לבטא, רק כי אחד האלים הבוראים – עמנואל-כריסטוס, המילה – בחר לרדת לאדמה לתוך ישוע, יתירה מזאת, למות בו מוות ארצי כדי לשקם את הגוף פיזי או ההיכל להדרו הקודם. ישות עמנואל הביאה את האני הקוסמי לאדמה ובכך הניחה את היסודות להתגלמותו של המרכיב הנצחי הזה בגוף האתרי של האדם כי מעצם טבעו, הוא המתווך בין הגוף הפיזי והגוף האסטרלי וגם, כפי שציינו לעיל, הסף של העולמות הפיזי והרוחני.

לפני ירידתו של עמנואל, ה'אני' הקבוצתי חי בבני האדם באופן קהילתי, והיה קשור לדמם של האנשים – ישראל. עמנואל הביא אתו את המלכות – האני הנני, כך שה'אני' יוכל להיכנס ל'הנני' של היחיד, ולהפוך את קשרי הדם ללא נחוצים עוד עבור תודעה גבוהה יותר.

האדם המודרני מכיר את האני הנני הזה כהצהרה פשוטה של קיומו או קיומה האישי כאן ועכשיו, על האדמה, כישות פיזית החיה בממלכת הזמן והמרחב. עדיין, בהצהרה הקצרה הזאת ניתן למצוא לא אך ורק ובפשטות את ההווה, אלא גם את העבר וגם את העתיד. כי כאשר אנו מבטאים את המילה 'אני' ה'הנני' תמיד בעתיד וכאשר אנו מבטאים את המילה 'הנני' ה'אני' תמיד בעבר. בביטוי האחד הזה הרגע שזה עתה עבר וזה שמגיע הינם, אפשר לומר, מאוחדים בעמנואל, כך שהאדם יכול למצוא את דרכו או דרכה לאיחוד מחדש עם הרוח הנצחית שלו, ובכך לקיים את ההבטחה, הברית שנכרתה לפני זמן רב עם האלים האבות.

עמנואל היה יכול לעשות זאת כי ישוע מנצרת הוכן בדרך כזאת שבה יכין ובועז התאחדו בו, שני העמודים, מה שהפך אותו לנפש המסוגלת לאחד את אני (עמנואל מהעולם הרוחני) עם הנני (הנפש של אדם ארצי). אבל האיחוד הזה לא היה קל כי הוא היה מופרד על-ידי תהום שנראתה בלתי-עבירה ונחצתה בעינויים רבים במשך שלוש שנים. בכל חניכה הפער הזה נראה כתהום או תחום של 'קדרות', 'חשכה', עולם תחתון – לילה אפל של הנפש. באיחוד של ישוע עם עמנואל אנו רואים את זה מודגם במיוחד בגן של גת שמנים ברגע שבין מיתה ותחיה על-ידי הכוחות נותני החיים של מלאך, כדי שהמסתורין של האיחוד של עמנואל, של אני הנני באופן מוחלט לתוך הגוף הפיזי, יוכל להגיע לשיאו על הצלב ואף מעבר לכך (הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו). עמנואל החריב את בית המקדש הפיזי – גופו של ישוע – והעלה אותו שוב לאחר שלושה ימים לרמה גבוהה יותר.

במיסטריות הגוף הפיזי שנועד לבני אדם נקרא תמיד בשם 'רוח הרפאים – הפנטום'. הגוף הפיזי האנושי שנפל הרחק מידי לחומר, ניצל עם זאת על ידי עמנואל ומאותו הזמן נקרא גוף 'תחיית המתים'.

רק על האדמה בעת שאנו ערים, ביכולתנו לעבוד באופן יצירתי לקראת איחוד עם אני הנני בהיכל הנפש. בחיים שבין מוות ללידה מחדש ובשנתנו אנו עורכים לכך תכניות, אנו יוצרים את השרטוטים למה שנכניס לפעולה כאשר אנו ערים. מה שיצרנו כאדריכלים בזמן השינה קשור לתוכניות הגדולות יותר שתכננו עם ישויות גבוהות בעת שחיינו בתחום החיים שבין מוות ללידה מחדש. זהו קשר סביל עם הישויות האלה.

עם זאת, כאשר אנו עושים בּוֹנְנוּת-מדיטציה, אנו נכנסים שוב לממלכת הנצח אבל אנו עושים זאת עם תודעה. משמעות הדבר היא שכאשר שקועים בבּוֹנְנוּת יש לנו אפשרות לשוחח עם האלים על שרטוטי התוכניות של חיינו בדרך של יצירה משותפת. מה שאנו יוצרים במשותף במדיטציות שלנו גם משפיע על התודעה שלנו בזמן השינה ועל הזמן שלנו בין מוות ותחייה. אם נהרהר על-כך, נראה את החשיבות של בּוֹנְנוּת לא רק להתפתחותנו, אלא גם להתפתחותו של העולם.

אלו שנחנכו לסוד הם אלה, שבעת שהם חיים וערים, יכולים להיות במצב של מוות ושינה באופן מודע. ספר המתים המצרי (או הספר של יציאה מהמסתור ביום) היה כתב חניכה שנכתב עם מטרה כזו במחשבה. כל חניכה נתפשה כאימון למוות וחיים חדשים; שעת כושר ליצור את העתיד בהווה באמצעות הידע של העבר. האלה המצועפת, איזיס המצרית אמרה:

"אני העבר, ההווה והעתיד,"

זה הורה על כך שעבור ישות כזאת, העבר, ההווה והעתיד, כולם נוכחים עכשיו בתחום האל-מוות – זאת היא הסיבה שבן תמותה שלא עבר חניכה לתוך המרכיב הנצחי אינו יכול להרים את צעיפה, אבל כל בני התמותה שעברו חניכה יכולים להרים את צעיפה כדי להביט אל העבר למען יצירת העתיד בהווה בקודש הקודשים – הלב.

איזיס לוקחת אותנו ל'אני הנני' – כי זהו ה'אני הנני' אשר הוא האדריכל והבונה האמיתי שבנו.

ה'אני הנני' הוא, אפשר לומר, המילה האבודה של הבנייה החופשית, המִלָה היוצרת.

איך אנחנו מתחילים את בניית בית המקדש הפנימי, באופן מעשי, כך שאנחנו יכולים להיות בקשר עם האני הנני הנצחי שלנו?

בזמננו, תודעת שעות הערות מגיעה מהקשר של אותו הניצוץ של היסוד הנצחי – מה שמאפשר לנו לומר 'אני' עם הגוף הפיזי והעולם הפיזי. למען האמת הרוח שלנו נמצאת מחוץ לנו – היא עדיין לא נכנסה לתוכנו ורק משתקפת אלינו על-ידי הגוף הפיזי כ'אני' נמוך דרך החוויות הפיזיות הקשורות לחושים הפיזיים.

מהו המנגנון הזה?

המראה ומראית-עין: "מראה – מראה שעל הקיר – מי היא הנאווה מכולן?"

"כאשר האגו פעיל כנפש האינטלקטואלית או כנפש השכלית, אז, בשלב הנוכחי של התפתחות האדם, היא מבקשת אמת שהיא תמונה אמיתית ככול האפשר של העולם החיצוני. הדברים שאינם מתאימים בדיוק לדברים חיצוניים אינם נקראים 'אמיתיים'. הפעילויות הרוחניות הנמצאות לפני הופעתו של האגו שלנו אינן פועלות בדרך הזו; הן עובדות יותר באופן סמלי, בתמונה, יותר כמו פעולת חלום. חלום פועל באופן הבא, למשל, כאשר מישהו חולם על ירייה שנורתה; וכאשר הוא מתעורר הוא רואה שהכיסא הסמוך למיטה נפל. מה שהוא התרחשות חיצונית ורושם חיצוני – הכיסא הנופל – הופך לתמונה בחלום, לירייה. בדרך זו הישויות הרוחניות מקדימות את עבודת האגו באופן סמלי באותו האופן שבו אנחנו נעבוד שוב כאשר נשיג פעילות רוחנית גבוהה יותר על ידי חניכה; כאן אנחנו מנסים – אבל הפעם בהכרה מלאה – לפעול לקראת מבט סמלי, תפיסה אימגינטיבית, הרחק מהעולם המופשט הטהור החיצוני."[2]

למען האמת הגוף הפיזי מבקש תמיד לחקות את העולם שבחוץ כיוון שהוא עשוי ממנו. הגוף האתרי מהצד השני רוצה לייצג בסמלים כאשר הגוף האסטרלי משתוקק והאגו מסדיר.

אנו תופשים את העולם עם העצבים והתחושות והגוף הפיזי שלנו משקף את התפישות האלה (מחקה) ובהשתקפות הזאת אנחנו יכולים לחוות חלק קטן מהנצחי, שעשינו בנו לאישי, אבל רק כהשתקפות בתוכנו כ'אני'.[3]

באותו האופן שההשתקפות היא רק ייצוג של מה שהיא משקפת – ההוויה-הישות האמיתית, התמונות שאנו תופסים סביבנו הן רק מראית-עין ולא ההוויה-הישות היסודית, הנצחית של הדברים שאנו רואים.

רודולף שטיינר אומר לנו שמאחורי הדברים שאנו רואים נמצאים הבונים האמיתיים שלהם – האבטיפוסים של כל הדברים הגלויים החיים בעולם הזה אשר גובל בעולם הפיזי, ומה שאנו רואים באופן פיזי יש לו את אותו הקשר למה שהוא בלתי נראה, כמו הקשר של קצה הקרחון למה שנמצא מתחת למים.

כאשר אנו מפתחים תודעה גבוהה אנחנו יכולים לתפוש את האבטיפוסים הנצחיים הרוחניים של כל הדברים שאנו רואים. אנו יכולים להתחיל עם ההבנה שעולם הדימויים הוא 'סימן' לכך שלישויות רוחניות היו פעם 'רעיונות' שהפכו לגוויות – חומר.

מה שאנו רואים הוא במהותו הפגרים של הבריאה – כמו הצדפים שעל החוף. האמת היא שאם המציאות של הדברים שראינו, הישות האמיתית, לא הייתה יוצרת רושם בנפשותינו – היינו שוכחים אותם מיד. אנו יכולים ליצור תמונות ומושגים פנימיים בנפשנו רק כי אנחנו תמיד מתרשמים על-ידי הטבע החי האמיתי של כול מה שאנו רואים, כמו גם מהגופה.

מה שעולה כאן על הדעת אלו הם שני עמודי התווך במיסטריות במקדשי היברניה (אירלנד הקדומה). עמוד אחד היה עשוי ממשהו שהיה גמיש, במילים אחרות כאשר פרח הכהונה נגע בו, המגע הטביע בעמוד רושם למשך זמן קצר אבל העמוד חזר מהר לצורתו הקבועה; העמוד האחר היה עשוי ממשהו שהיה יכול לשמר את שינוי הצורה שנעשה בו, היה יותר נוח לעיצוב.

זאת הייתה הדרך להראות לחניך איך הנפש התפתחה בדרך כזאת שהיא נתנה אפשרות לרשמים מהעולם להישאר בה יותר ויותר כדי ליצור לבסוף את סגולת הזיכרון, אשר מאוחר יותר נתנה לחשיבה את האפשרות להתרחש.

כעת, הדברים שאנו רואים תמיד יוצרים בנו רשמים ואלה הופכים לזיכרונות ומושגים ולבסוף למחשבות ורעיונות. אבל כול אלה מבוססים על תפישת החומר הפיזית ולכן מתבססים על מראית-עין. זוהי הסיבה שרודולף שטיינר אומר לנו שבחשיבה הרגילה אנו מוצאים רק מראית-עין. כאן אנו יכולים שוב להסתכל במנטרה שרודולף שטיינר נתן:

יכין:

במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.

מה היא מחשבה טהורה?

מחשבה טהורה היא מחשבה שאין בה מרכיב של מראית-עין.

מראית-עין היא מה שנשאר לנו כאשר קיומו של כל מה שאנחנו רואים כבר נקרע, (גווייה) ונותר רק מה שמשתקף על ידי אור פיזי.

רודולף שטיינר אומר לנו שמיכאל הוא זה שגוזר את ההוויה הזו, כך שאנו לא מאולצים על-ידה. כי הנכם רואים, שחירותנו מתבססת על העובדה שה'קיום' הזה נעלם מהתודעה. מדוע זה כך?

בתקופה האטלנטית, הקיום הזה לא היה נעלם. כמו אותו העמוד המשמר את הרושם, כל מה שהאטלנטי ראה נשאר בו במשך זמן רב וזה מסביר את הזיכרון הארוך של האטלנטיים. אם האטלנטי רצה לזכור משהו הוא או היא היו מסתכלים פנימה כדי לראות את הרושם שנותר שם על-ידי העולם החיצוני. הם היו יכולים להביט פנימה ולראות את המקביל של כל מה שהם ראו כלפי חוץ בתוכם בסמלים (הגוף האתרי). הזיכרונות האלה היו יותר חשובים להם מהעולם החיצוני של הדמויות כי הזיכרונות היו 'הישות' שמאחורי כל מה שקיים בעולם החיצוני וזה חיבר אותם לאלים.

קיום, עם זאת, מחייב. החופש הגיע רק כאשר ה'קיומיות' הזאת נקרעה, בהותירה מראית-עין בלבד. זה מה שיצר כפילות באדם – יכין ובועז. הכפילות הזאת היא זו שנתנה לבן-האדם חיים פנימיים אישיים.

התוצאה היא: הדברים שאנו רואים משוקפים על-ידי הגוף הפיזי בחזרה ל'אני' כי יש לנו את הקיטוב הזה בתוכנו, והקשר של ה'אני' עם הגוף הפיזי הוא מה שרודולף שטיינר קורא זיכרון מַרְאָה. אנו רואים את ההשתקפות מהמראה הזאת ולא את הרושם, שנעלם, ולכן מה שאנחנו רואים בדמיוננו הוא, במידה מסוימת, זהה למה שאנחנו רואים בעין הפיזית כי הניגוד – הקיום של מה שאנחנו רואים, נשאר רק לזמן קצר בגוף האתרי לפני שהוא נקרע.

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\בניית המקדש-חיצוני ופנימי_2015\תמונות\1.jpg

ראי הזיכרון.[4]

"מה, אם כן, רואים בתוך בן-האדם? רואים שם איך משהו מכוח התפישה והחשיבה, המתפתח מול זיכרון-הראי, חודר אל מתחת לזיכרון-הראי הזה. מחשבות חודרות מתחת לזיכרון-הראי הזה לאט-לאט ופועלות לתוך הגוף האתרי האנושי, לחלק הזה של הגוף האתרי שמהווה את הבסיס של הצמיחה אך גם את המקור של כוחות הרצון."[5]

לדוגמא, אם אנו רואים כחול עם עינינו, ואנחנו נזכרים במושג (דמות משתקפת) כחול, זה יהיה תמיד זהה למה שראינו. אנחנו יכולים לאשש את זה עם אחרים כך שזה נראה חוויה 'אובייקטיבית': התפישה החיצונית ותמונת המחשבה הפנימית עולות בקנה אחד – זאת היא תופעה של זמננו.

בימינו זה כמו שאנחנו תמיד רואים את השתקפות צלו של חבר במראה, אבל אף פעם לא רואים את החבר עצמו באורו האמיתי. במילים אחרות אנו תופסים רק את מה שיצרנו כלפי פנים – התמונה המשתקפת, הגווייה, הבבואה המוחזרת ולא את חותמה. האני הנני שלנו רק מוחזר אלינו בתהליך הזה, כי אנחנו נמצאים בתוך גופנו הפיזי וכך האני הנני שלנו חי בתוכנו עם כל הבבואות המשתקפות של העולם – השתקפות, כפי שרודולף שטיינר אומר, בקרב השתקפויות.

אם ברצוננו לחוות את האני הנני הזה במציאות האמיתית שלו אנו חייבים לעזוב את הגוף הפיזי ואז לפנות ולהסתובב, במובן מסוים לראות את הישות האמיתית אשר יוצרת את ההשתקפות. כאשר אנו עושים זאת, רודולף שטיינר אומר לנו שאנו מתפצלים לשלוש.[6] זה מסביר מדוע מרים המגדלית בגן בבוקר חג הפסחא לא הייתה מסוגלת להכיר בעמנואל עד שהסתובבה שלוש פעמים.

בתודעה הרגילה הגוף האסטרלי והגוף האתרי ניצבים באמצע בעוד שה'אני' והגוף הפיזי הינם משני צדדים:

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\בניית המקדש-חיצוני ופנימי_2015\תמונות\תמונה_2-2.jpg

ה'אני' נמוג לתוך הגוף האסטרלי – כפי שהאדום נמוג לכתום על-פי רודולף שטיינר.[7]

C:\Documents and Settings\BenZionPorat\שולחן העבודה\ADRIANA KOULIAS\בניית המקדש-חיצוני ופנימי_2015\תמונות\3-2.jpg

אם אנחנו מתרוממים אל מחוץ לגוף הפיזי, כך שהאני כבר לא נחווה בהשתקפויות של הגוף הפיזי, יכולה להיות לנו התנסות של הגוף האסטרלי המשתקף על-ידי הגוף האתרי.

מאז ומתמיד זאת הייתה המטרה של החניכה להתעלות אל מחוץ לגוף הפיזי עם האני, הגוף האסטרלי והגוף האתרי. למעשה קיום התהליך הזה של השניים, הגוף האסטרלי (החתן) והגוף האתרי (הכלה), אשר התכנסו ביחד נקרא במדרשות הרוזנקרויצריות – הנישואין האלכימיים.[8]

הצפייה במה שהאור של הגוף האסטרלי הטביע בגוף האתרי והשתקף בחזרה נחוותה רק ​​על-ידי אלו שהוכנו לכך – הצבע-המשלים ובבואת-הגרר היו סוד נחשק מאד – כי הם נתפשו כמקור הרוע ושער הכניסה לעולם הרוח (דרך הגיהינום). כניסה לתחום הזה לבד וללא הדרכה הייתה התמודדות עם מוות פנימי (אין אדם רשאי להרים הצעיף שלי) ואם הפורץ היה חוזר ומגלה את מה שהוא ראה, הוא היה ניצב או בפני מוות חיצוני בגלל בגידתו במיסטריות שחייבה עונש מוות, או נידוי מהקהילה שלו – שהיה סוג של מוות של הנפש שנפרדה מנפש הלאום.

בימינו אנו חיים חזרה מסכמת של המיסטריות האלה ברמה גבוהה יותר ולכן המסתורין הזה של בבואת-הגרר והמשלים הפך לנגיש לכל. אבל כאן טמונה הסכנה. זהו סוג של חציית הסף שלא במודע, וכל חוסר הכרה כפי שרודולף שטיינר אומר לנו, משאיר אותנו טרף לכוחות יריבים (לוציפר ואהרימן). לכן אנו חייבים להבחין במה שהגוף האסטרלי מטביע בגוף האתרי, במודע – אנחנו חייבים למות מוות מודע ולהיות מודעים למה שקורה בכל פעם שאנחנו מסתכלים על העולם וחושבים על משהו. למעשה אנחנו הורגים את הדם האדום בתוכנו – זהו יכין – הדם האדום נע לכיוון המוות.

"זהו הכוח של החשיבה שחייב להיות לאדם על מנת שיוכל לתפוש את העולם בהתאם לתקופתנו, הכוח הזה של החשיבה שחייב להיות שם מול זיכרון-הראי, גורם להמשכת החשיבה לתוך הגוף האתרי, והגוף האתרי החדור כך על ידי חשיבה פועל באופן הרסני על הגוף הפיזי."[9]

כאשר אנו עולים אל מחוץ לגוף הפיזי ונכנסים לגוף האסטרלי כדי להתבונן במה שהגוף האתרי משקף אנו מכירים את המקור של המחשבה, כלומר, את הרגע לפני שההוויה הרוחנית המהותית של כל מה שאנחנו רואים נהרסת – לפני שאנחנו יוצרים תמונת-ראי שלה.

התודעה הרגילה אינה שמה לב לרושם ולהשתקפות של הגוף האתרי אלא אם המצב הוא בלתי רגיל, למשל, הבזק באפלה שאינכם יודעים מהו, ופתאום יש לכם אור המפזז בתוככם כאשר עיניכם עצומות. מהיכן בא האור הזה? מדוע הוא שם? לפני שיש לכם סיכוי להבין שהאור הגיע מהבזק של מצלמה, משהו נחרת בכם ונוצרה תמונה. הייתם מחוץ לעצמכם כפי שאתם נמצאים תמיד, נפשכם 'תפשה את האור' ומיד הוטבע האור הזה על הגוף האתרי שלכם היכן שהוא הוחזר אליכם, לפני שהגוף הפיזי היה יכול ליצור מזה את המחשבה: הבזק מצלמה הבזיק.

במיסטריות העתיקות פרחי הכהונה היו מוצאים את עצמם 'מזועזעים' כדרך להכינם לחניכה. חדרים חשוכים, אורות, צלילים ודמויות כולם הכינו לידיעה היכן היה הגוף האתרי.

כאשר אנו לומדים להיכנס לגוף האתרי בהכרה מלאה, אנחנו כבר נמצאים מחוץ לגופינו ומשחזרים את התאלמנות הנפש בהתקדשות הישנה במצרים העתיקה בצורה גבוהה יותר. הפעם לעומת זאת, ה'אני' המוכנע נשאר עם הגוף הפיזי ומאפשר תודעה של הגוף האסטרלי בגוף האתרי בלי להירדם או למות. אנו יכולים להיעשות לרגישים לרגע הזה שבו נוצרת מחשבה. נבצע ניסויים אחדים בסדנה שלנו מאוחר יותר היום, שבהם אציג לנו כיצד אם ביכולתנו לעצור השתקפות – להפסיק לחשוב או להכניע את האני המשתקף – אנו יכולים לחוות את האני שלנו.

יכין:

במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.

"אבל אנחנו חייבים להבין לעומק שהתקדמותנו הזאת אל העל-חושי, ההנחה הזו בצד של כל מה שמגיע אלינו דרך החושים, קיימת תמיד כחוויה ממשית. ובמהלך ההתנסות הזאת יש לנו תמיד את התחושה אשר תיארתי אתמול, שכאילו החשיבה הפכה לאיבר של מגע המשתרע בכול רחבי המכלול האנושי, כך שמבחינה רוחנית אנחנו מרגישים שנפתח עולם חדש ואנחנו נוגעים בו."[10]

מה שהגוף האתרי משקף לנו כאשר אנו נכנסים לשם, אינו רק מראית-עין, אלא גם ישות. בגוף האתרי הנפש פוגשת את נפש העולם בצורה סמלית. ברגע שבו אנו רואים את מה שנחקק עם אור בגוף האתרי אנחנו בסף עולם הרוח – העולם האתרי.

"… ובדיוק כפי שאנו מקבלים בחיים רגילים חוויות המשתקפות על-ידי הגוף הפיזי, כך כאשר אנו רוצים להתנסות בעולם הרוח, חייבות החוויות של הגוף האסטרלי להשתקף על-ידי הגוף האתרי."

היעשותנו למודעים לרגע הזה על הסף, היא כמו הפעם הראשונה שבה אנחנו מסתובבים כדי לראות במבט חטוף את הישות שיוצרת את ההשתקפות – אנחנו בעצמנו. אנו תופשים קודם כל את הגוף הפיזי שלנו כממלכת מוות וחושך ואת הגוף האתרי שלנו כתחום שבו לוציפר מפתה אותנו לממש בתוכנו את כל מה שאנו רואים בצבעים משלימים ובבואות-גרר. בגוף האתרי, מה שאנו חשים בצבעים משלימים ובבואות-גרר של כל מה שאנחנו רואים, זהו המקור של הפיתוי של לוציפר, פיתוי שיש לו קיום אמיתי – ישויות של נפש או רצון ש'חושבות' בנו – ישויות רצון שהן 'המחשבות' של המלאכים – ישויות אסטרליות של צבע.

זאת היא חוויה פסיבית – יכין.

אנחנו יכולים ללמוד להבחין, בין ההשתקפויות של הגוף הפיזי להשתקפויות של הגוף האתרי בדרך הזו:

ההשתקפויות האתריות נתפשות כהפכים או כמשלימים של תפישות פיזיות = ישות יוצרת.

ההשתקפויות הפיזיות נתפשות כראי או כמו תפישות פיזיות = זיכרון של מראית-עין.

בעוד שאנו מתבוננים בגוף האתרי כאילו שהוא תמונה חסרת תנועה על הבמה אנחנו כבר מסתכלים מבחוץ פנימה, אנו לומדים לקרוא את הסימנים שנוצרים בנו על-ידי העולם שהגוף האסטרלי שלנו ראה. זהו הצעד הראשון לקראת אימגינציה. בדרך הזאת אנו לומדים להבין את עצמנו, לתפוש את עצמנו, לא רק בגלל שאנו מתבוננים בחיים הפנימיים שלנו, אלא גם משום שאנו לומדים לקרוא את מה שנכתב בתוכנו, ובהתחלה יש בזה די הרבה שקשור אלינו.

זה נקרא קריאת כתב הנסתר.

ראייה פנימית בניית המקדש הפנימי:

הבה ונתייחס לכך שכאשר אנו תופסים את העולם החיצוני, לאמיתו של דבר אנחנו לא נפרדים ממנו, אלא שבמידת-מה אנחנו בתוכו, כפי שרודולף שטיינר אומר לנו. נפשנו היא בכל מה שאנו רואים ואנחנו לא יוצרים את הדברים שאנו רואים בנפש, אנו רק משקפים אותם, משחזרים אותם.[11]

כאשר האדם מתקרב לתעלומה הזאת, התגובה המידית היא ספק, ופחד מהול בשנאה – אנטיפטיה, סלידה. התחושות האלה היו צורך, הן אפשרו לישות האנושית להיפרד מעולם הרוח ולמצוא חירות. אבל יש גם סיבה נוספת לסלידה הזו, כי כאן בסף עולם הרוח, האדם מבין שהוא בפתחה של ממלכה של הרס, מיתה והיעשות, ושינוי צורה-מטמורפוזה.

הגוף האתרי כבקתה:

הדרך לפעול כנגד הפחד, הספק והשנאה האלו – הסלידה, היא להיות יצירתיים, לבנות באומץ ובאהבה ואמונה. מה אנו בונים? אנחנו בונים בקתה. זהו השלב הראשון בבניית בית המקדש הפנימי שלנו. כאן עלינו להיות יצירתיים.

בספרו 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', רודולף שטיינר אומר לנו שאם אנחנו רוצים להיכנס לעולם הרוח בשלום אנחנו צריכים לבנות 'בקתה', כלומר 'בית', קודש קודשים שבו אנחנו יכולים להתאחד עם האלים. למען אמת, במסורת העברית העתיקה, במהלך חג הסוכות, הסוכה שבה נחגג החג הייתה תמיד בנויה מכפות תמרים וצמחייה. למעשה זה התרחש בסוכה כזאת שלזרוס-יוחנן נכנס לראשונה לתוך עולם הרוח באמצעות הטקס שנוהל ככוהן על-ידי ישוע-עמנואל. מקום כזה הוא 'חוף מבטחים', מקום שאנחנו מתוודעים אליו היטב, ושממנו אנו נכנסים לעולם הרוח להתאחד עם האלים, ודרכו אנו יכולים לחזור ולהתאחד שוב עם עצמנו. זהו גם משכן כנסייתי, כמו אלה הנמצאים במזבחות של כנסיות: מקום שבו אנחנו מחזיקים את חפצי הפולחן שלנו כגון לחם הקודש או הברית להתאחד עם האלים.

ה'הבקתה' הזאת היא המקום שבו מוטבעות תמונות בתחילה על-ידי הגוף האסטרלי ומשתקפות בחזרה להרף עין לפני שהן נעלמות. הבקתה שלנו היא הסף של עולם הרוח, הגוף האתרי. אנחנו עוזבים באמצעות הגוף האתרי את הגוף הפיזי בכול לילה כאשר אנו נרדמים, ובבוקר אנו שוב נכנסים לגוף הפיזי באמצעות הגוף האתרי. כאשר אנחנו נכנסים בחזרה מהשינה לתוך גופינו אנו מוצאים בגוף האתרי את כל חוויותינו מהיום הקודם או החיים בעירות ואלה פוגשים את החוויות שלנו מהלילה בעולם הרוח. הערבוב של מראית-העין הזאת (יום) וישות (לילה) הוא מה שיוצר את החלומות שלנו.

לדברי רודולף שטיינר:

• ברגע המעבר לשינה אנו חווים את הקארמה שלנו לעתיד – מה שנבנה.

• ברגע ההתעוררות אנו חווים את הקארמה שלנו מהעבר – הרעיונות שלנו.

באופן דומה, כאשר אנו מתעוררים אל התחום האתרי במהלך מדיטציה אנו מתנסים בשתי חוויות:

• כאשר אנו מסתכלים פנימה לתוך הנפש עם סגולת האימגינציה אנו מוצאים את העבר.

• כאשר אנו מסתכלים החוצה עם סגולת האימגינציה שלנו אנו מוצאים את המצב הנבטי של העתיד.

יכין:

במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.

אם תמיר את המחשבות האלה לתמונה תתנסה בחוכמה יצירתית.

במידת מה הגענו כברת דרך מסוימת להבנת האופן שבו אנו מוצאים את היווצרותה של מחשבה (בבואות-גרר וצבעים המשלימים) ושבעשייתנו זאת אנו יכולים לחוות את עצמנו (הגוף האתרי שלנו); בהמרת מחשבות לתמונות (שימת-לב) אנו מוצאים חוכמה יוצרת: הישות האב-טיפוסית החיה שמעבר לכל הדמויות שאנחנו רואים.

זהו הצעד הראשון, בבואות-גרר וצבעים המשלימים רק מסייעים לנו למצוא את המיקום והאיכות של הגוף האתרי, כדי שנוכל לתפוס את עצמנו ולמצוא את החוכמה היוצרת בתוכנו, אבל אנחנו לא עוצרים שם, אנחנו צריכים לצעוד צעד נוסף אם ברצוננו לעבור מפסיביות ליצירתיות ולהפוך לשותפים ביצירת העתיד.

כדי לחוות זאת עלינו לטפח את התחושה של אהבה ומסירות:

" לעומת זאת, האדם אינו זר, לעולם הזה שמעבר לדימויים החיצוניים, החושיים. בכל לילה בין הירדמות ליקיצה הוא חודר לתוך העולם הזה. כשאתם ישנים, אתם שוכנים בתוך העולם הזה. מה שאתם חווים שם מעבר לדימויים הנפשיים החושיים זה לא העולם האטומיסטי המשוער על-ידי אנשי החזון של מדעי טבע. מה שנמצא מעבר לתחום החושים היה נחווה למעשה על-ידי המלומד המזרחי הקדום במיסטריות שלו. עם זאת, אדם יכול לחוות את זה, רק כאשר יש לו מסירות לעולם, כאשר יש לו את הרצון והדחף להכניע את עצמו, כול כולו, לעולם. אהבה חייבת למשול בתפישה אם רוצים לחדור מעבר לרושם החושי. הייתה זו האהבה הזאת בהכרה ששררה במיוחד בתרבות המזרח הקדומה."[12]

בסדנה הבאה נצבור ניסיון מעשי.

———————————————————————————————————————————-

הערות:

  1. הרצאת רודולף שטיינר 'מקומה של האנתרופוסופיה בקרב המדעים', האג, השמיני באפריל 1922, 82GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/19220408p01.html

  2. הרצאת רודולף שטיינר 'מדע הרוח ושפה', ההרצאה ראשונה בכרך השני של 'מטמורפוזות של הנפש, נתיב והתנסות', ברלין, העשרים בינואר 1910, 59GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA059/English/RSP1983/19100120p02.html#sthash.EBFz80WN.dpuf

    יצא בעברית בהוצאת תלתן: מטמורפוזות של הנפש חלק ב.

  3. ספרו של רודולף שטיינר, 'קריאה פנימית ושמיעה פנימית', 1914, עמוד 98, 156GA.

    https://steiner.presswarehouse.com/excerpts/inner_reading_introduction.pdf

    יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: קריאה ושמיעה של הנסתר

  4. הרצאתו הראשונה של רודולף שטיינר בסדרה 'קוסמוסופיה', דורנאך, העשרים ושלישי בספטמבר1921, 207 .GA

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/19210923p02.html

    ניתן לקריאה חינמית בעברית בארכיב:

    שם.

  5. שם.
  6. שם.
  7. מעניין לציין כיצד עמנואל על השמש (אתרי), השתקף על-ידי יהוה על הירח (אסטרלי) – כאשר הישות האנושית מתעלה לתודעה גבוהה זהו הגוף האתרי המשקף את הממצאים של הגוף האסטרלי. זה מראה יפה את פעולתו של חוק הניגודים.
  8. שם – הערה 4 דלעיל .
  9. הרצאת רודולף שטיינר, ההרצאה השנייה 'אינספירציה ואינטואיציה' בסדרה 'האבולוציה של התודעה', העשרים באוגוסט 1920, פנמינוואר, ווילס, בריטניה, 227GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA227/English/RSP1966/19230820p01.html#sthash.BaDKfpqu.dpuf

  10. שם – הערה 10 דלעיל.
  11. שם – הערה 9 דלעיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *