בודהה וכריסטוס – הספירה של הבודהיסטוות

בודהה וכריסטוס הספירה של הבודהיסטוות

 

רודולף שטיינר

מילנו, 21 בספטמבר 1911, GA 130.

ההרצאה נמצאת בספר שיצא בהוצאת חירות בשם: עמנואל וסודות נוספים – לקט

 

ההרצאה תורגמה מגרמנית לאנגלית על-ידי ד.ס. אוסמונד (D. S. Osmond) ויצאה לאור באנגלית לראשונה ברשות Rudolf Steiner Nachlassverwaltung. הרצאה זאת היא אחת מעשרים-ושלוש הרצאות אשר ניתנו בשנים 1911 & 1912, הכלולות בכרך מס' 130 של מהדורת יובל המאה השלמה של עבודותיו של רודולף שטיינר. כותרת הכרך היא: כריסטיאניות אזוטרית וההנחיה הרוחית של האנושות (Das esoterische Christentum and die geistige Führung der Menschheit). ההרצאה הזאת ידועה גם בשם: משה וכריסטוס, ביאת כריסטוס. זאת היא ההרצאה השלישית בספר: כריסטיאניות אזוטרית ומשימתו של כריסטיאן רוזנקרויץ (Esoteric Christianity and the Mission of Christian Rosenkreutz) שיצא לאור באנגלית בשנת 2011 על-ידי Rudolf Steiner Press, זכויות יוצרים © 1964.

תרגום מאנגלית לעברית על-ידי בן-ציון פורת (עזרה בעריכה: דניאל זהבי, עציון בקר) 

מאתר האינטרנט

Rudolf Steiner Archive

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA/GA0130/19110921p01.html

מהדורת הטקסט האלקטרוני (e.Text) הזאת (באתר) מוענקת באמצעות העבודה הנפלאה של: The Anthroposophical Society in Great Britain, Rudolf Steiner House, 35 Park Road, London, N.W.1.

תודות לתורם בעילום שם, ההרצאה זמינה לכל אחד.

***********************************************************************************************************************************************

בהרצאה הזאת ברצוני לדבר על עובדות מסוימות השייכות למעשה לתחום האתי והמוסרי ומסייעות לנו להבין את המשימה של מדע הרח בזמננו.

כולנו משוכנעים בעומק נפשנו באמת הגדולה של ההתגשמות החוזרת בבשר, של חיים ארציים חוזרים ונשנים, ואנו חייבים להבין שלחזרה הזאת יש את מטרתה הטובה באבולוציה של האדמה. לשאלה, "מדוע אנו מתגשמים?" – נותן מחקר אוקולטי את התשובה שהתנסויותינו שונות בכל התקופות שבהן אנו נולדים מחדש על האדמה. בהתגשמויות שבאו מיד לאחר הקטסטרופה האטלנטית הניסיונות של הנפש האנושית היו שונים לחלוטין מאלו שהיא עברה בתקופות הקדם-כריסטיאניות שלאחר מכן ובתקופתנו.

אני צריך להזכיר רק בקצרה שבזמנים שמיד אחרי האסון האטלנטי, הנפשות נחנו בראיה על-חושית בסיסית מסוימת בגופים שאכלסו. הראיה העל חושית הזאת, שהייתה בעבר יכולת טבעית באדם, אבדה בהדרגה, בעיקר כתוצאה של התנאים אשר משלו במשך התקופה היוונית-רומית. מאז התפתח האדם בדרך כזאת שהושגה התקדמות גדולה על המישור הפיזי ובמהלך התקופה הפוסט-אטלנטית הנוכחית ראיה על-חושית תירכש מחדש.

אנו חיים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. התקופה ההודית הקדומה הייתה הראשונה, הפרסית הקדומה השנייה, הבבלית-שומרית השלישית, היוונית-רומית הרביעית; התקופות השישית והשביעית יהיו אחרי זאת שלנו. ואז תתחולל קטסטרופה גדולה אחרת על האדמה והאנושות, כפי שאירע בסוף התקופה האטלנטית.

מחקר אוקולטי מסוגל להצביע על המגמה האופיינית של האבולוציה האנושית בכל אחת מתקופות האבולוציה הפוסט-אטלנטיות הללו – בכלל זה החמישית, השישית והשביעית. המאפיין המהותי של תקופתנו הנוכחית הוא הפיתוח של האינטלקט, התבונה. המאפיין העיקרי של התקופה השישית יהיה שתחושות מוגדרות לחלוטין ביחס למה שהוא מוסרי ומה שאיננו מוסרי יתעוררו בנפשות בני האדם. רגשות עדינים של סימפטיה יתעוררו על ידי מעשים רחומים, אדיבים, ורגשות של אנטיפטיה יתחוללו מחמת פעולות זדוניות. לאף אחד שחי בהווה לא יכול להיות המושג החיוור ביותר אודות עוצמת הרגשות האלה.

אחרי התקופה השישית תבוא השביעית, כאשר חיי המוסר יועמקו עוד יותר. בעוד שבתקופה השישית אדם יפיק עונג ממעשים טובים ונעלים, בתקופה השביעית התוצאה הטבעית של הנאה כזאת תהיה דחף מוסרי, כלומר שתהיה החלטיות נחושה לעשות את מה שהינו מוסרי. יש הבדל גדול מאד בין התענגות ממעשה מוסרי לעשייתו. לכן אנו יכולים להגיד: תקופתנו היא התקופה של האינטלקטואליות; והשביעית תהיה מאופיינת בחיי מוסר פעילים.

בהווה רק זרעי המעשים של מה שיהפוך לחלק של האנושות בעתיד כלולים בנפש האנושית וניתן להיאמר שכל הכישורים או הנטיות הללו שבאדם – כישורים אינטלקטואליים, נטיות המובילות לרגשות של סימפטיה או אנטיפטיה המגורים על-ידי פעולות מסוימות, לדחפים מוסריים – כל אלו קשורים לעולמות הגבוהים. לכל פעולה מוסרית מוגדר קשר עם העולמות הגבוהים. לכישורים האינטלקטואליים שלנו יש קשר על-חושי עם המישור האסטרלי. הסימפטיות והאנטיפטיות שלנו לטוב ורע קשורות עם הספירה של הדווכאן (Devachan) הנמוך; ותחום הדחפים המוסריים בנפש קשור עם הדוואכאן הגבוה. מכאן שאנחנו יכולים גם להגיד: בתקופתנו הנוכחית אלו הם בעיקר הכוחות של העולם האסטרלי שחודרים ומשפיעים על הנפש האנושית; בתקופה השישית אלו יהיו הכוחות של הדוואכאן הנמוך שחודרים עמוק יותר לתוך הנפש; ובשביעית, הכוחות של הדוואכאן הגבוה יעבדו בעוצמה מיוחדת בקרב האנושות.

מכך ניתן להבין שבתקופה הפוסט-אטלנטית הקודמת (היוונית-רומית) היו אלו הכוחות של המישור הפיזי שהשפיעו במידה הרבה ביותר על נפש האדם. לכן התרבות היוונית הייתה מסוגלת ליצור פסלים נפלאים כל כך, שבהם ניתן לצורה האנושית ביטוי מלא הוד על המישור הפיזי. לכן התנאים באותה התקופה היו המתאימים במיוחד לבני אדם כדי לחוות את כריסטוס על המישור הפיזי בגוף פיזי. בתקופתנו, התקופה החמישית שתימשך עד לאלף הרביעי, הנפשות תרכושנה בהדרגה את היכולת להתנסות בישות הכריסטוס בצורה אתרית על המישור האסטרלי, מהמאה העשרים ואילך, בדיוק כפי שבתקופה היוונית-רומית כריסטוס היה נראה על המישור הפיזי בצורה פיזית.

כדי להבין את טבע ההתפתחות בתקופה השישית של התרבות, טוב לבחון מה יהיו האיכויות האופייניות של הנפש בהתגשמויות בעתיד. כיום, בעידן האינטלקטואלי, אינטלקטואליות ומוסר הן ספירות שונות בחיי הנפש. זה אפשרי בהחלט כיום לאדם להיות פיקח מאד ובעת ובעונה אחת בלתי-מוסרי, או להיפך – להיות מוסרי ביותר ובלתי פיקח בעליל.

בתקופה הרביעית העימות העתידי של מוסר ואינטלקטואליות נחזת באורח נבואי על-ידי עם מסוים, כלומר העברים. הם השתדלו להביא לידי הרמוניה מלאכותית בין מוסריות ואינטלקטואליות, בעוד שבקרב היוונים הרמוניה כזאת היתה עניין טבעי יותר. כיום אנו יכולים ללמוד מהכתבים האקשיים (Akashic Chronicle) כיצד מנהיגי העברים הקדמונים שאפו לייסד את ההרמוניה הזאת בין אינטלקטואליות ומוסריות. הם לבשו סמלים, שאודותיהם היתה להם הבנה כל כך עמוקה כך כאשר הם התרכזו בסמלים במבטם ועשו את עצמם פתוחים להשפעותיהם, יכלה להתכונן הרמוניה מסוימת בין מה שטוב במובן המוסרי לבין מה שחכם. הכוהנים של העם העברי הקדמון לבשו את הסמלים האלה על חושן החזה שלהם. הסמל למוסריות נקרא אורים, הסמל של חכמה, תומים.[1]

אם כהן עברי רצה לגלות אם פעולה מסוימת הייתה גם טובה וגם חכמה, הוא איפשר לכוחות של האורים ותומים להשפיע עליו; התוצאה הייתה שהושרתה הרמוניה מסוימת בין מוסריות ואינטלקטואליות. נוצרה השפעה מאגית באמצעות הסמלים הללו וקשר מאגי הוקם עם עולם הרוח.

משימתנו כעת היא להשיג באמצעות התפתחות פנימית של הנפש את ההשפעה שנוצרה בזמנים שעברו באמצעות הסמלים האלה, בהתגשמויות עתידיות.

הבה ונחשוב פעם נוספת על שלבי האבולוציה דרך תקופות-התרבות הפוסט-אטלנטיות החמישית, השישית והשביעית כדי להבין כיצד אינטלקטואליות, אסתטיקה (aestheticism) ומוסריות יבואו לידי ביטוי בחיי הנפש של בני אדם. בעוד שבתקופה החמישית הנוכחית, אינטלקטואליות יכולה להיוותר ללא פגע אפילו אם לא מופק עונג ממעשים מוסריים, בתקופה השישית, זה יהיה שונה לגמרי. בתקופה השישית, כלומר, בערך מתחילת האלף השלישי ואילך, לחוסר מוסריות תהיה השפעה משתקת על אינטלקטואליות. כוחות הנפש של אדם שהינו אינטלקטואל ובעת ובעונה אחת בלתי מוסרי יתדרדרו בהחלט והמצב הזה יבוא יותר ויותר לידי ביטוי באבולוציה העתידית של האנושות. אדם נטול מוסר יהיה לכן חסר כוחות אינטלקטואליים כי הם יהיו תלויים לגמרי במעשים מוסריים; ובעידן השביעי, פיקחות ללא מוסריות לא תהיה קיימת.

בנקודה הזאת כדאי יהיה להתבונן בטבעם של כוחות מוסריים בנשמות אינדיבידואליות בהתגשמות הנוכחית שלהן. כיצד זה שבשלב שלנו של האבולוציה בן אדם יכול להיעשות לבלתי מוסרי? זה משום שבהתגשמויותיו העוקבות ירד האדם יותר ויותר לעומק העולם הפיזי ולכן נדחף יותר ויותר בחוזקה כלפי עולם החושים.

ככל שהדחפים השייכים לשלב היורד של האבולוציה פועלים בעוצמה רבה יותר על הנפש, היא נוטה יותר להיעשות יותר בלתי מוסרית. העובדה הזאת מאושרת על-ידי ממצאים מעניינים מאד של מחקר אוקולטי. הנכם יודעים שכאשר אדם עובר דרך שערי המוות, הוא מניח הצידה את גופיו הפיזי והאתרי ובמשך זמן קצר סוקר במבט לאחור את מראה חייו האחרונים על האדמה. סוג של שינה מתפתח אז ולאחר מספר חודשים, או אולי שנים, הוא מתעורר על המישור האסטרלי, בקמלוקה (Kamaloka). ואז נמשכים החיים בקמלוקה, היכן שהחיים הארציים נחווים כחיים מחדש בסדר הפוך ובמהירות משולשת.

בתחילת החיים בקמלוקה מתנסה כל אינדיבידואל בחוויה חשובה ביותר. במקרה של רוב האירופאים, או באופן כללי, אנשים השייכים לציביליזציה המודרנית, ההתנסות הזאת לוקחת את הצורה הבאה: – בתחילת החיים בקמלוקה אינדיבידואליות רוחית מראה לנו כל דבר שעשינו ממניעים אנוכיים בחיים האחרונים, מראה לנו מעין רישום של כל העבירות. ככל שתתארו את התמונה באופן יותר מוחשי, כך ייטב. בתחילת תקופת הקמלוקה זה למעשה כאילו שדמות מציגה בפנינו רישום של חיינו הפיזיים. העובדה החשובה – אשר לה, באופן טבעי, לא יכולה להיות הוכחה נוספת כי היא יכולה להיות מוכחת רק בניסיון על-חושי – היא שמרבית האנשים השייכים לציביליזציה האירופאית מזהים את משה בדמות הזאת. העובדה הזאת הייתה ידועה תמיד למחקר הרוזנקרויצרי (Rosicrucian) מאז ימי הביניים ובשנים האחרונות אושרה על-ידי חקירות מעודנות ביותר.

תוכלו להסיק מכך שבתחילת החיים בקמלוקה אדם חש אחריות כבדה כלפי הכוחות הקדם-כריסטיאניים בגלל שהרשה לעצמו להיגרר כלפי מטה, וזאת היא עובדה מעשית בחיים האוקולטיים שהאינדיבידואליות של משה היא הדורשת ליישב את חשבון העוולות שנעשו בזמננו.

הכוחות והעוצמות המושכים אדם שוב כלפי מעלה לעולם הרוח נחלקים לשתי קטגוריות: אלו שמושכים אותו למעלה בדרך החוכמה, ואלו שמושכים אותו כלפי מעלה בדרך המוסריות. הכוחות אשר הודות להם התקדמות אינטלקטואליות מתבצעת, פועלים מהדחפים שניתנו על-ידי אינדיבידואליות גדולה של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הידועה לכולכם, כלומר גאוטמה בודהה. זאת היא תגלית יוצאת מן הכלל של מחקר רוחי שהמחשבות הנוקבות ביותר, המשמעותיות ביותר, היזומות בתקופתנו נמשכו מגאוטמה בודהה. כל זה עוד יותר בלתי רגיל שכן עד לימיו של שופנהאואר (Schopenhauer) – לכן בשום אופן לא לפני זמן רב – שמו של גאוטמה בודהה כמעט והיה בלתי ידוע במערב. זה ניתן בהחלט להבנה, כי כאשר גאוטמה בודהה נולד כבן המלך סודהודנה (Suddhodana), הוא עלה ממדרגת בודהיסטווה (Bodhisattva) לזאת של בודהה, ומעמד הבודהה משמעותו היא שהאינדיבידואליות המדוברת לא מתגשמת שוב על האדמה בגוף בשר. האינדיבידואליות של בודהיסטווה שנעשתה בודהה חמש או שש מאות שנים לפני תחילת העת הכריסטיאנית, לא התגשמה מאז ואינה יכולה להתגשם בגוף פיזי. אבל במקומה היא שולחת את כוחותיה מהעולמות הגבוהים יותר, מהעולמות העל-חושיים, ונותנת השראה לכל נושאי התרבות שעדיין לא חדורים על-ידי אימפולס כריסטוס. הכרה של האמת הזאת הוצגה באגדה יפה שנכתבה על-ידי יוחנן מדמשק (John of Damascus) במאה השמינית ונודעה היטב באירופה בימי הביניים. זאת האגדה על ברלאם ויושפט (Barlaam & Joshaphat), שמספרת כיצד זה אשר נהיה ממשיכו של בודהה (יושפט הוא וריאציה פונטית של 'בודהיסטווה') למד מברלאם אודות אימפולס כריסטוס. האגדה, אשר לאחר מכן נשכחה, מספרת לנו שהבודהיסטווה שהמשיך את גאוטמה בודהה הודרך על-ידי ברלאם ונפשו הוצתה על-ידי אימפולס כריסטוס. זה היה הדחף השני, אשר בנוסף לזה של בודהה, ממשיך לפעול באבולוציה של האנושות. זהו הדחף של כריסטוס והוא קשור עם העלייה העתידית של האנושות למוסריות. למרות שתורת בודהה היא במובן מיוחד תורה מוסרית, האימפולס של כריסטוס איננו תורה אלא כוח ממשי הפועל ככזה ומקנה לאנושות כוח מוסרי בדרגה גוברת (אִגֶּרֶת שָׁאוּל הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַקּוֹרִינְתִּים פֶּרֶק ד' 20: "שֶׁכֵּן מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֵינָהּ בְּדִבּוּר כִּי אִם בְּכֹחַ הַפֹּעַל.").

בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ישות כריסטוס אשר ירדה מהגבהים הקוסמיים הייתה צריכה להופיע בתחילה בגוף פיזי. בתקופה החמישית שלנו ההתלכדות העזה של כוחות אינטלקטואליים תאפשר לאדם לראות את הכריסטוס בדמות אתרית. זה מתחיל אפילו במאה שלנו (המאה העשרים – המתר'). משנות השלושים לשנות הארבעים של המאה הזאת ואילך, יופיעו אינדיבידואלים שהתפתחו בדרך שתאפשר להם לראות את הצורה האתרית של כריסטוס, כפי שבזמנו של ישוע מנצרת הם ראו את הגוף הפיזי של כריסטוס. ובמשך שלושת אלפי השנים הבאות מספרם של אלו המסוגלים לראות את הכריסטוס האתרי יגדל בהתמדה, עד שכעבור בערך כשלושת-אלפים שנים, החל מההווה, יהיה מספר מספיק של בני אדם על האדמה שלא יצטרכו את הבשורות או רישומים כאלה אחרים, כי בחיי הנפש שלהם יהיה להם החזון הממשי של הכריסטוס.

עלינו להבין לכן בבהירות שבתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית אנשים יכלו לראות רק את הגוף הפיזי של כריסטוס; לכן הוא בא בגוף פיזי. בתקופה שלנו והלאה לתוך האלף השלישי, הם יתפתחו בהדרגה לראות את הגוף האתרי. הוא לעולם לא ישוב בגוף פיזי.

אם אנחנו לוקחים בחשבון את העובדה כאשר אדם בן דורנו, אשר מאחד את עצמו יותר ויותר עמוק עם אימפולס כריסטוס, עובר לקמלוקה ונקרא לעריכת חשבון על-ידי דמות המגלמת כוח מוסרי – על-ידי משה – נבין כיצד התמרה של משה יכולה להתבצע. כי מה משה מראה לנו כאשר הוא מציב אותנו כנגד הרישום של חטאינו ועוונותינו? הוא מראה לנו מה עומד בצד החובה של הקארמה. חשוב מאוד עבור הנפש של תקופתנו שבאמצעות ההשראה של בודהה יכולה להיות מובנת הדוקטרינה של קארמה, אבל המציאות של פעולת הקארמה לאחר המוות מתגלה לנו על-ידי משה, הדמות התנכית.

ככל שההשפעות של הכריסטוס העל-חושי מושלות בנפשות אנשים במידה הולכת וגוברת, דמותו של משה תותמר לאחר המוות לזאת של ישוע כריסטוס. המשמעות היא שהקארמה שלנו קשורה לכריסטוס, שכריסטוס מתאחד עם הקארמה שלנו.

מעניין להבין שבתורת בודהה, קארמה היא עניין מופשט, בעל אופי לא אישי. בהתגשמויות עתידיות של אנשים, ככל שכריסטוס מגיע לקשר קרוב מתמיד עם קארמה, זה ירכוש את האיכות של ישות, של חיים פוטנציאליים.

שלבי האבולוציה המוקדמים שלנו, חיינו בעבר, יכולים להיות קשורים למילים: אנו נולדים מהאל: (Ex Deo nascimur). אם נכוון את התפתחותנו בדרך כזאת שלאחר המוות, במקום משה אנו פוגשים את כריסטוס שעמו הקארמה שלנו מאוחדת, זה מבוטא בכריסטיאניות הרוזנקרויצרית שהתקיימה מאז המאה השלוש-עשרה, במילים: בכריסטוס אנו מתים (In Christo morimur).

כפי שדרגת בודהה יכולה להיות מושגת רק על המישור הפיזי, היכולת לפגוש את כריסטוס במוות יכולה גם כן להיות נרכשת על-ידי נפש אנושית רק על המישור הפיזי. בודהה הינו ראשית בודהיסטווה, אבל הוא עולה לדרגת בודהה במהלך התגשמות פיזית ולאחר מכן אין צורך עבורו לחזור לאדמה. הבנת הכריסטוס במובן שזה עתה הוסבר יכולה להיות מושגת רק על המישור הפיזי. מכאן שבמשך שלושת אלפי השנים הבאות אנשים יצטרכו לרכוש בעולם הפיזי את הכוח לראות את הכריסטוס העל-חושי, וזאת משימתה של התנועה האנתרופוסופית ליצור, בראש ובראשונה, את התנאים שיעשו את הבנת כריסטוס על המישור הפיזי לאפשרית, ואז את הכוח לראותו.

בעידן שבו כריסטוס פועל בעולם בני האדם ככריסטוס האתרי אין זה משנה אם אנחנו חיים בגוף פיזי או בין מוות ולידה חדשה, אם על המישור הפיזי רכשנו את הכוח לראותו. הבה נניח, לדוגמה, שבגלל מותו המוקדם אין לאדם הזדמנות לראות את כריסטוס בצורתו האתרית הנוכחית. בכל זאת, אם במשך חייו בעולם הפיזי אדם כזה רכש את ההבנה הנחוצה, חזיון של כריסטוס יהיה אפשרי עבורו בין מוות ולידה מחדש. אדם הניצב מנגד לחיים רוחיים ולא רוכש הבנה של כריסטוס ייוותר ללא ידע כזה עד שיוכל להשיגו בהתגשמות הבאה.

מה שנאמר כרגע יצביע בפניכם על כך שככל שהאנושות חיה דרך התקופות החמישית, השישית והשביעית של הציביליזציה, אימפולס כריסטוס יגבר בכוח הולך ומתעצם על האדמה. כבר שמענו שבתקופה השישית, האינטלקטואליות תשתבש מחמת חוסר מוסריות. ההיבט האחר הוא שאדם אשר שיתק את יכולתו האינטלקטואלית כתוצאה מחוסר מוסריות יהיה חייב לפנות לכריסטוס בעוצמה רבה יותר כדי שכריסטוס יובילו למוסריות ויחדיר בו עוצמה מוסרית.

מה שכבר אמרתי לכם נחקר מקרוב במיוחד על-ידי הרוזנקרויצרים מאז המאה השלוש-עשרה אבל זאת היא אמת שהייתה ידועה בכל הזמנים לאוקולטיסטים רבים.

לו היה נטען שיכולה היתה להיות הופעה שנייה של כריסטוס על האדמה בגוף פיזי, לפי האוקולטיזם זה היה זהה להצהרה ששיווי משקל פועל טוב יותר אם הוא נתמך בשתי נקודות מאשר באחת. האמת לאמיתה היא שהתקופה בת שלוש השנים של חיי כריסטוס על האדמה בגופו של ישוע מנצרת מהווה את ציר אבולוציית האדמה; וממש כפי שיכולה להיות רק נקודה אחת שבה קורה מאוזנת, כך גם יכולה להיות רק נקודת מפנה אחת באבולוציית האדמה.

התלמוד של ההתפתחות המוסרית אינו דומה לדחף להתפתחות כזאת.

לפני האירוע של גולגולתא הבודהיסטווה שהיה ממשיכו של בודהה, היה נוכח על האדמה כדי להכין את האירוע ולהדריך את אלו שסביבו. הוא התגשם באישיות ישוע בן פנדירה [ראה ישוע בן פנדירה, שתי הרצאות שניתנו על-ידי רודולף שטיינר בלייפציג 4&5 בנובמבר 1911 והתייחסויות במחזור יותר מאוחר, הבשורה על-פי מתי.[2]], מאה שנים לפני הולדת ישוע מנצרת. לכן עלינו להבדיל בין התגשמות הבודהיסטווה – ישוע בן פנדירה שהיה ממשיך דרכו של גאוטמה בודהה, וההתגשמות בראשית העידן שלנו של ישוע מנצרת אשר במשך שלוש שנים של חייו היה חדור בישות הקוסמית שאנו קוראים לה כריסטוס.

הבודהיסטווה שהתגשם כישוע בן פנדירה ובאנשים אחרים גם כן, חוזר שוב ושוב, עד שבערך שלושת אלפי שנים מעכשיו, הוא ישיג מצב-בודהה (Buddha-hood) וכמאיטרייה בודהה (Maitreya Buddha) יחיה עד תום התגשמותו האחרונה. אינדיבידואליות-הכריסטוס היתה על האדמה בגופו של ישוע מנצרת במשך שלוש שנים בלבד ולא באה שוב בגוף פיזי; בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית היא באה בגוף אתרי, בתקופה השישית בגוף אסטרלי ובשביעית באגו קוסמי אדיר שהינו כנפש-קבוצתית גדולה של האנושות.

כאשר בן אדם נפטר, הגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי משתחררים ממנו והאגו שלו עובר להתגשמות הבאה. הדבר דומה בדיוק לכוכב הלכת ארץ. מה שפיזי באדמה שלנו נושר בסוף תקופת-האדמה וכלל הנפשות האנושיות עוברות הלאה למצב יופיטר, ההתגלמות הבאה של האדמה. ובדיוק כפי שעבור בן אנוש אינדיבידואלי האגו הוא המרכז של האבולוציה שלו הלאה, כך לכל האנושות העתידית האני-כריסטוס בגופים האסטרליים והאתריים של בני אדם ממשיך להפיח חיים בקיום-היופיטרי. לכן אנו רואים כיצד החל מהאדם הפיזי על האדמה הכריסטוס מתפתח בהדרגה ככריסטוס האתרי, ככריסטוס האסטרלי, כאני-כריסטוס, על מנת שכאני-כריסטוס, יהיה לרוח האדמה שעולה אז אפילו לדרגות יותר גבוהות ביחד עם כל האנושות.

מה אנחנו עושים כאשר אנו מלמדים כיום את מדע הרוח? אנחנו מלמדים את מה שחכמה מזרחית מגלה כה בבהירות כאשר הבודהיסטווה שהיה אז בנו של המלך סודהדנה, הגשים את מצב-הבודהה. באותן התורות המזרחיות הובאה לידי ביטוי הגשמת מה שהיתה משימתו של הבודהיסטווה הבא – אשר לבסוף יהיה בודהה – להפיץ על פני האדמה את הידע שיגלה את כריסטוס לבני אדם באור האמת. לכן הבודהיסטווה שהתגשם בישוע בן פנדירה ובדמויות אחרות פעמים נוספות, נעשה המורה הגדול של אימפולס כריסטוס. זה מצוין באופן ברור מאד באגדה של ברלאם ויושפט, המספרת כיצד יושפט (כלומר הבודהיסטווה) מונחה על-ידי ברלאם, המורה הכריסטיאני. תורת הנסתר המזרחית מכנה את הבודהיסטווה הזה 'מביא הטוב' – מאיטרייה בודהה. ואנחנו יודעים מחקירות אוקולטיות שבמאיטרייה בודהה הזה יהיה כוח המילה נוכח בדרגה שאודותיה לבני האדם בהווה עדיין אין שמץ של מושג. זה אפשרי כיום לגלות באמצעות תפיסה על-חושית גבוהה של תהליך האבולוציה-העולמית, כיצד, מאיטרייה בודהה ילַמד לאחר שיחלפו שלושת אלפים שנים. חלק גדול מתלמודיו יכולים להתבטא גם באמצעות צורות סמליות. אבל היום – משום שהמין האנושי עדיין אינו בוגר דיו – אין זה אפשרי עדיין לבטא מילים כגון אלו שיבואו משפתיו של המאיטרייה בודהה.

בדרך הנעלה בת שמונת הנתיבים (Eightfold Path), גאוטמה בודהה נתן תורה אינטלקטואלית גדולה של הדיבור הנכון, החשיבה הנכונה, הפעולה הנכונה, וכן הלאה. למילים המבוטאות על-ידי מאיטרייה בודהה יהיה כוח מאגי שייעשה לדחף מוסרי בבני אדם ששומעים אותן. ואם תהיה בשורה המבשרת את המאיטרייה בודהה, מי שיכתוב אותה יצטרך להשתמש במילים שונות מאלו שהיו בשימוש ביחס לכריסטוס בבשורה הקדושה על פי יוחנן: "והדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו ונחזה כבודו ככבוד בן יחיד לאביו רב-חסד ואמת" (פרק א',14). האוונגליסט של המאיטרייה בודהה יצטרך להעיד: "והבשר נהיה דבר."

אמרותיו של המאיטרייה בודהה יהיה ספוגים בדרך פלאית בעוצמתו של כריסטוס. חקירות אוקולטיות מראות לנו היום שבמובן מסוים אפילו החיים החיצוניים של המאיטרייה בודהה יהיו מעוצבים על פי חייו של כריסטוס. בימי קדם, כאשר אינדיבידואליות גדולה הופיעה כדי להיעשות המורה של האנושות, סימנים המצביעים על כך הראו את עצמם בנעוריו המוקדמים של הילד המסוים, בכישורים מיוחדים ואיכויות של הנפש.

יש סוג אחר של התפתחות שבמהלכה מתגלה שינוי שלם באישיות בנקודה מסוימת בחייו. מה שמתרחש זה שבעת שאדם זה הגיע לגיל מסוים, האגו שלו מוצא ממעטפות גופו ואגו אחר מושם בגופו. הדוגמה הגדולה ביותר לכך הוא ישוע כריסטוס עצמו, שאותו אפפה אינדיבידואליות כריסטוס כשהגיע לגיל שלושים. כל ההתגשמויות של הבודהיסטווה שיהפוך למאיטרייה בודהה הראו שבמובן הזה חייו דומים לחיי כריסטוס.

אי אפשר לדעת באף אחת מההתגשמויות של הבודהיסטווה, בין אם בילדותו או בנעוריו, שהוא עתיד להיות בודהיסטווה. בכל עת שבודהיסטווה נעשה לבודהה ישנה עדות לכך שבגיל 30 או 31, אינדיבידואליות אחרת לוקחת בעלות על גופו. הבודהיסטווה לעולם לא יגלה את עצמו ככזה בנעוריו המוקדמים, אלא שבשנתו השלושים או השלושים-ואחת הוא יגלה איכויות שונות מאד, כי ישות אחרת לבשה את גופו. אינדיבידואלים שישתלטו על אישיות כזאת ולא יתגשמו כילדים, הן לדוגמה, אישים כמשה, אברהם, יחזקאל.

כך זה גם במאה העשרים במקרה של הבודהיסטווה אשר מאוחר יותר, לאחר שלושת אלפי שנים, יעשה למאיטרייה בודהה. זאת תהיה חובבנות אוקולטית לטעון שאפשר יהיה לזהות את הישות הזאת בשנותיה המוקדמות כבודהיסטווה. זה יקרה בין שנותיו השלושים לשלושים-ואחת שהוא יגלה את עצמו מכוחו העצמי, בלי צורך להיות מוכרז על-ידי אחרים. הוא ישכנע את העולם בעוצמתו ומוטב להיווכח שאם נטען במקומות מסוימים שהבודהיסטווה מתגלה בבן אנוש מתחת לגיל שלושים, העובדה הזאת כשלעצמה מהווה הוכחה להפרכת הטענה הזאת. טענות מהסוג הזה נטענות לעיתים קרובות. לדוגמה, במאה השבע-עשרה אינדיבידואל מסוים הכריז על עצמו שהוא התגשמות של המשיח, של כריסטוס. שמו היה שבתאי צבי והמוני אנשים מכל רחבי אירופה, מספרד, איטליה וצרפת, עלו אליו לרגל לסמירנה.

זה לבטח נכון שבזמננו קיימת נטייה מושרשת לזהות גאונות בבן אדם. אבל מהצד השני, עצלנות מנטלית שכיחה מאוד, עם התוצאה שאנשים להוטים מידי להכיר אינדיבידואל כלשהו כנפש גדולה, רק כסמכות. זה חשוב כיום לאנתרופוסופיה להיות מוצגת בדרך כזאת שתהיה מבוססת ככל שניתן פחות על אמונה בסמכות.

עיקר הדברים שאמרתי היום יכול להיות מוכח רק על-ידי חקירה אוקולטית. עדיין אני מבקש מכם לא לתת אמון בדברים האלה משום שאני אומר אותם, אלא לבחון אותם עם כל דבר הידוע לכם מההיסטוריה – מעל לכל על-ידי מה שאתם יכולים ללמוד מניסיונכם העצמי – ואני בטוח לחלוטין שככל שתבחנו אותם יותר מקרוב, תמצאו יותר אישור להם. זהו עידן האינטלקטואליזם, אינני פונה לאמונתכם בסמכות אלא ליכולתכם לבחינה אינטליגנטית. הבודהיסטווה של המאה העשרים לא יסתמך על מבשר כלשהו כדי להכריז עליו כמאיטרייה בודהה, אלא על הכוח של מילותיו; הוא יעמוד על הרגלים שלו בעולם.

מה שנאמר אפשר אולי לסכם כדלקמן:

בתקופת האבולוציה שלנו, פועלים שני זרמים של חיי רוח; אחד מהם הוא הזרם של חוכמה, או זרם-בודהה, המכיל את התורה הנעלה ביותר של החוכמה, טוב-לב ושלום על האדמה. כדי לאפשר לתלמודים האלה של בודהה לחדור ללבבות כל בני האדם, הדחף של אימפולס כריסטוס הוא הכרחי. הזרם השני הוא זרם-כריסטוס עצמו אשר מוביל את האנושות מאינטלקטואליות, בדרך של רגש והבחנה אסתטיים, למוסריות. והמורה הגדול ביותר של אימפולס כריסטוס יהיה בכל הדורות ממשיכו של אותו בודהיסטווה שמתגשם שוב ושוב ושיעשה למאי טרייה בודהה בעוד שלושת אלפי שנים. כי ההצהרה הכלולה בדברי הימים המזרחיים היא אמת; שבדיוק חמשת-אלפי שנים לאחר שגאוטמה בודהה השיג הארה מתחת לעץ הבודהי, יתגשם המאיטרייה בודהה בפעם האחרונה.

הרצף של בודהיסטוות ובודהות אינו מתייחס לישות קוסמית שאנו קוראים לה כריסטוס; זה היה הבודהיסטווה – לא הכריסטוס – שהתגשם בגופו של ישוע בן פנדירה. כריסטוס התגשם בגוף פיזי פעם אחת בלבד, ורק פעם אחת, במשך תקופה בת שלוש שנים. הבודהיסטווה מופיע בכל מאה שנים עד קיומו כמאיטרייה בודהה.

משימת האנתרופוסופיה כיום היא להיות סינתזה של דתות. אנו יכולים לתפוס שצורה דתית אחת כלולה בבודהיזם, אחרת בכריסטיאניות, וככל שהאבולוציה מתקדמת הדתות השונות מתלכדות קרוב יותר – בדרך שבודהה וכריסטוס עצמם מאוחדים בלבבותינו.

המחזה הזה של התפתחות רוחית של אנושות משכנע אותנו בצורך של הדחף האנתרופוסופי כהכנה להבנת ההתקדמות של התרבות וההתרחשויות בתהליך האבולוציה הגדול עצמו.

——————————————————

  1. 1. לפי הערת השוליים בנוסח הגרמני של ההרצאה הזאת, Urim = Glanz (זוהר או ברק) ותומים = Wahrheit (אמת). מרבית ספרי הייחוס האנגליים נותנים "אורות" (lights) או "שלמויות" (perfections) כפרשנויותיהם, כאשר הם מכירים בחוסר ודאות. תרגום השבעים (Septuagint) מתרגם אותם כ"תופעות" (manifestation) ו"אמת" (truth). אין תמימות דעים ביחס לאפשרות זיהוי אמין של החפצים, אבל ההתייחסויות התנכיות רומזות על כך שאלה היו אבנים יקרות. מספר מלומדים מניחים שהן היו שתים-עשרה אבנים על חושן חזהו של הכהן הגדול. מה שנראה כוודאי זה שעל החפצים הללו נחרטו שמות שנים עשר השבטים ושהכהן הגדול השתמש בהם כאורקל כדי לאמת את רצון האל. (ראה במקורות תנכיים אחרים: ספר שמות כ"ח, 9-30; ספר ויקרא ח', 8). רוברטסון סמית (Robertson Smith) כתב בברית הישנה בבית הכנסת היהודי (The Old Testament in the Jewish Church): "בימי קדם האורקל של הכהונה האורים ותומים היה גורל קדוש; כי בשמואל א', י"ד, 41 הנוסח האמיתי כפי שאנו יכולים עדיין לשחזר אותו מהשבעים (LXX.), גורם לשאול להתפלל, אם העוון יהיה בי או ביהונתן, תן אורים; אבל אם ישראל, תן תומים. הגורל הקדוש הזה היה קשור לאפוד, אשר בזמן השופטים היה במידה רבה חפץ המייצג את האלוהות." ראה תרגום מופאט (Moffatt) של התנ"ך, שמואל א', פרק י"ד, 18-43. – הערה מאת D.S.O. & M.K
  2.  מתי – יצא בעברית בהוצאה פרטית. ראה כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *