רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה שישית

דורנאך, 7 באוגוסט 1916

כמה מהדברים שנאמרו אמש עשויים להיראות מסובכים, כאשר באים לדבר שוב ושוב על הישות האנושית וקשריה עם היקום. אתם עשויים לומר: בכל הנוגע לאדם, האם יש משהו בכלל שאינו כלול בו? אלא שהעובדה שהאדם נבנה מהיקום בדרך מסובכת מאד היא עובדה שרירה וקיימת, וחייבים להתמצא בה. חייבים להתמצא בעובדה זו במיוחד בזמן הנוכחי, משום שאחרת – הדברים חייבים להיאמר – עלול להיות מאוחר מדי. בני האדם חיים כיום בהתגשמויות שבהן אפשר עדיין לא לדעת הרבה על טבעו המסובך של האדם; אך הולכים ומגיעים זמנים – והנפש האנושית תהיה שוב בהתגשמות בזמנים הללו – שהדבר לא יתאפשר. אז יהיו הנפשות חייבות להתחיל לדעת לבסוף כיצד קשור האדם ליקום. אפשר לומר שכיום אנו עוברים בדיוק את אותו זמן בו עדיין לא נעזב האדם לנפשו כדי שיחזיק יחדיו בעצמו את האיברים השונים של טבעו אותם תיארנו אמש מנקודת מבט מסוימת; אנו חיים בעידן בו מוחזקים עדיין האיברים הללו יחדיו בלא כל טרחה מצדנו, עידן שבו נוח לבוא ולומר: אוה, כל כך מסובכת היא חכמה אנתרופוסופית זו! אך אם תהפכו אמת זו לפשוטה – אזי מה שהינו פשוט איננו אמת במציאות! כיום ניתן עדיין לשמוע אמירות כאלו בשפע. לאלה שאומרים אמירה זו בהשפעת הפיתוי הלוציפרי, אין מושג מה הם מערפלים באמירות כאלו על פשטותה של האמת, ואין הם מודעים עד כמה הם מרמים את עצמם בכך. שכן יגיעו זמנים שבהם יחוו בני האדם כמה הם מסובכים, זמנים שבהם יוכלו להחזיק את מרכיביהם באופן מאוחד רק מתוך הכרת-הידע. אולם כל עתיד חייבים להכין, והכנת התפתחות תרבות האדמה לזמנים שבהם חייב יהיה האדם לדעת כיצד הוא מחזיק עצמו יחד מתוך חלקיו השונים, זוהי משימתו של זרם השקפת העולם של מדע הרוח.

הבה ניזכר כעת באמת יסודית זו, אותה אנו מפרטים בימים אלה ביתר פירוט: האדם ניתן להגדרה באופן מהותי כטבע כפול, וכבר חיצוניותו מראה שהוא בעל טבע כפול, כאשר הראש נבנה מנקודת מבט שונה לגמרי מיתר האורגניזם. כשאנו מתבוננים בראשו של אדם כפי שהינו כיום, הריהו במהותו תוצאה של מה שנעשה מהגוף של התגשמותו הקודמת. מגופנו הנוכחי – עם היוצא מהכלל של הראש – ייעשה הראש של התגשמותנו הבאה כאשר נעבור דרך סף המוות בין המוות ללידה מחדש. נוכל איפוא לצייר סכמטית את התקדמות האדם דרך ההתגשמויות כך: לאדם פפפפפפ

יש את ראשו, ויש לו גם יתר גופו. את מה שמהווה כעת ראשו הוא מאבד למעשה; מה שמהווה גופו יופיע בהתגשמות הבאה בטרנספורמציה כראש, וגופו יגיע שוב מן האדמה. גוף זה יהפוך שוב לראש בהתגשמות שלאחר מכן ואת גופו יקבל אז שוב מאבותיו, מן האדמה. הראש הולך תמיד לאיבוד. כמובן שכאן מדובר במובן של כוחות. החומר של יתר הגוף ילך כמובן גם הוא לאיבוד, אך לא מדובר בחומר חיצוני זה – הוא מהווה במובן האמיתי מאיה – אלא בכל הכוחות הטמונים בגוף מלבד הראש; אלה יותמרו לכוחות הראש במשך מעברנו בזמן שבין המוות ללידה מחדש, וכעת יש לנו באמת ובתמים בראשנו אותם כוחות שהיו קשורים בהתגשמותנו הקודמת לגופנו. זה היה הדימוי היסודי אותו הבאנו יותר בפרטים.

כדי לשפר את הבנת העניין ניטול כעת לעזרתנו דימויים אחרים שרכשנו. נשאל עצמנו תחילה כיצד מותמר איפוא גופנו העכשווי, כיצד מותמרים כוחות גופנו העכשווי כך שהם יכולים להפוך לראש בהתגשמות הבאה? זהו תמיד דבר שקשה לחשוב עליו, שגופנו יותמר לראש. מה מאפשר התמרה זו? כך עלינו לשאול.

כדי לענות על שאלה זו אנו חייבים להפנות את מבט הנפש לדברים שאמרנו על היסוד החשיבתי, ההכרתי בנפש האנושית, הקשור לראש, להפנות את המבט למה שנאמר על יסוד האמת, יסוד החכמה. בדרך כלל מאמין האדם בן זמננו כי מה שאנו רוכשים בהכרת-הידע קיים רק כדי לבנות לנו תמונה של העולם החיצוני, כדי שנלמד משהו על העולם החיצוני. ישנם תיאורטי-קנים של הפילוסופיה של ההכרה ההוגים שוב ושוב תיאוריות, כיצד קשורים מושגים ודימויים היוצרים קשר סודי בין טבע המושג לבין העניין שנבנה הודות למושג. תיאוריות אלו לוקות כולן בטעות משותפת. אוכל להבהיר לכם טעות זו רק אם אתבטא בצורה תמונתית. תארו לעצמכם בוטניקאי, גנן, שהיה מבקש לחקור את גרעין החיטה, ועושה זאת באומרו: אני נעזר בכימיה וחוקר את גרעין החיטה, ככל שהוא מכיל את מרכיביו אותם צורך האדם, כדי להתקרב באמצעות גרעין החיטה לסעודת חיטה או דבר דומה. ובהקשר זה – דהיינו שגרעין החיטה משמש כמזון לאדם – היה הבוטניקאי חוקר את מהותו של גרעין החיטה, כלומר את הסיבה מדוע הוא מורכב ממרכיבים מסוימים. אדם זה, שהיה מאמין כי הוא לומד משהו על גרעין החיטה כשהוא חוקר באיזו מידה הוא מהווה מזון טוב לאדם, היה שרוי בטעות קוריוזית באמת. גרעין החיטה נוצר בתוככי צמח החיטה בכללותו כפרי של צמח החיטה, ורק מי שחוקר כיצד מסוגל להתפתח מגרעין החיטה צמח חיטה חדש, לומד מדוע גרעין החיטה הוא על פי מהותו שלו מה שהינו. העובדה שמרכיביו של גרעין החיטה מכילים חיזוק לאדם אינה אלא זרם צדדי לגמרי שנוסף למהותו של גרעין החיטה; אין לכך כל קשר לטבעו הפנימי. מי שמתבונן בכל דבר רק על פי התועלת שהוא מביא והופך את התועלת למדע המהותי, יחקור את גרעין החיטה כימית ויאמר: כאן נוצר בטבע דבר-מה העשוי לשמש לתזונת האדם. אולם אין שום קשר בין מהותו הפנימית של גרעין החיטה לבין העובדה שהאדם ניזון ממנו. הקשר למהותו הפנימית, כפי שנאמר, הוא בכך שגרעין החיטה מסוגל ליצור צמח חיטה חדש.

למי שרואה את הדברים עם ידע, עם חשיבה של דימוי, נראים התיאורטיקנים הפילוסופיים השונים כמו אנשים שיחקרו את גרעין החיטה בהתאם ליכולתו להזין את האדם. שכן אילו היו חוקרים את גרעין החיטה על פי משימתו המקורית, שלשמה הוא קיים, התשובה לא היתה: להזין את האדם, אלא להצמיח צמח חיטה חדש. מי שבוחן בהתאם להכרת-ידע ולחשיבה רואה טעות מעין זו שאפיינתי כעת, אצל התיאורטיקנים הפילוסופיים של ההכרה. שהרי מה שאנו מכנים היסוד ההכרתי, החי בנו כדימוי, כאמת, כחכמה, אינו קיים כדי לתאר את הדברים שבחוץ. תיאור זה של הדברים שבחוץ הוא זרם צדדי בדיוק כפי שבעבור גרעין החיטה זהו זרם צדדי להזין את האדם. הכרת-הידע אינה קיימת כדי ליצור השתקפויות של הדברים החיצוניים, אלא לצורך אחר. היא קיימת כדי שתפעל ותארוג ותחיֵה באדם בדרך מסוימת. כשאנו חיים כאן בקיום שבין לידה למוות אנו צוברים לעצמנו בהדרגה חכמה, ומשתמשים בחכמה בו-בזמן באופן כזה שהיא יכולה להיות השתקפות בעבור העולם החיצון, כפי שגרעין החיטה משמש כמזון. אולם כשאנו משתמשים בגרעין החיטה כמזון אנו מוציאים אותו מייעודו המקורי – ליצור צמח חדש. כך אנחנו מוציאים מהחכמה את משימתה המקורית ככל שאנו משתמשים בה כדי לתפוס את העולם החיצון. שכן פעולת החשיבה, יסוד האמת, לא נועדו מלכתחילה לכך. מהי המטרה שלשמה נועד יסוד האמת הזה – כוונתי במובן בו נועד גרעין החיטה להביא ליצירת צמח חדש? פעולת ההכרה שלנו, העבודה שלנו על האמת, נועדה לפתח בנו בין לידה ומוות את הכוחות שיתמירו את האורגניזם שלנו לאחר המוות, כלומר את עיצוב הכוחות שלו, לעיצוב הכוחות של הראש! זהו הקשר המעניין שמגלים כשחודרים לראיית האדם מצד אחד בין הלידה למוות ומצד שני בין המוות ללידה מחדש. הכרת-הידע שרוכש האדם משרתת קודם כל לכך שתוכל להיווצר טרנספורמציה של האורגניזם שמחוץ לראש, לראש, שיהיה לאחר מכן הראש של ההתגשמות הבאה.

תאמרו: ישנם עם זאת רבים שאינם רוכשים כל הכרת-ידע ונשארים טיפשים להחריד; רק מעטים נעשים פיקחים – ואליהם משייך בדרך כלל אדם את עצמו. אולם צודקים במקצת אלה הטוענים – ואנשים רבים טוענים זאת בלא קשר האחד לשני – שבשלוש או ארבע שנות חייו הראשונות לומד האדם יותר חכמה משהוא קולט, בכל מקרה, בשלוש שנות אקדמיה. בשלוש שנות החיים הראשונות אנו לומדים באמת הרבה יותר ממה שנהיה מסוגלים ללמוד רק באמצעות ראשנו על האדמה. אנו רוכשים לעצמנו את אותן הכרות ידע הנחוצות כדי לדבר, כדי להבין את הנאמר לנו, ודברים רבים מאד נוספים. אנו לומדים אז הרבה מאד. וזה חלק ממה שאנו מציינים כתוכן החכמה.

באמצעות התוכן שרוכש האדם כחכמה שלו, ובו בני האדם אינם שונים מאד זה מזה, שולט ואורג הכוח המתמיר את האורגניזם שלנו לראש במעבר דרך הזמן שבין המוות ללידה מחדש. זהו למעשה מרקם מסובך מאד, שאנו קולטים לתוכנו עם פעולת הדימוי שלנו, עם פעולת ההכרה שלנו. ורק מפעם לפעם, בחלומות כמו אלה של המשורר הפולני שהבאתי בפניכם אמש בסיום, רואה האדם בצורה חרישית משהו מהגורם השולט ואורג במובן מסוים בין הדימויים שאליהם הוא מודע במלואם. אך הגורם השולט ואורג כאן פועל בנו כדי להפוך לאחר המוות לאקטואלי ולהתמיר את האורגניזם שלנו. כל אשר הושג באמצעות ההכרה נאסף כדי להתמיר את האורגניזם שלנו – עם היוצא מן הכלל של החלק בו אנו משתמשים כדי לתפוס את העולם החיצון. החלק בו אנו משתמשים לתפיסת העולם החיצון במובן הרגיל, הולך בדרך מסוימת לאיבוד בעבור ההתפתחות שלנו; אנו מוציאים אותו מהתפתחותנו. בדיוק כפי שמוציאים את המשך ההתפתחות הכוללת של החיטה מכל גרעיני החיטה בהם אנו משתמשים כמזון – והם רבים בהרבה מאלה הנזרעים שוב באדמה – כך אנו מוציאים הלכה למעשה גם הרבה מאד, בעיקר בתקופת ההתפתחות הנוכחית של האנושות, ממה שאנו רוכשים, כשאנו מאמצים לעצמנו יסוד חיצוני.

נחשוב לאחור על תקופות קדומות, שבהן ידעו בני האדם מה שידעו הרבה יותר באמצעות מדע של ראיה רוחית פנימית. ידע זה לא ניתן להם על פי העולם החיצוני. אוכלוסיות כמו המצרים הקדמונים והכשדים הקדמונים רכשו את הידע שלהן הודות לראיה רוחית אטאוויסטית, ופחות באמצעות ההתפתחות החיצונית. כיום אנו חיים בתקופה שבהקשר זה היא מנוגדת לכך. היום מתקבל הרבה בקליטה מבחוץ, ופחות נוסף לו משהו מההתפתחות הפנימית. היוונים שמרו על אותו אמצע מופלא של התפתחות תרבות מסוימת, שלא היתה תלויה רק בעובדה שהיוונים הללו ניחנו בתכונות כה מיוחדות. את זאת הם ידעו כמובן, אבל בזאת בלבד לא נעשו הדברים. הם חבו סגירות זו של התרבות שלהם גם למצב שבו שטח האדמה אותו קיבל העם היווני היה קטן יחסית, גם בכל הנוגע להכרת שאר האדמה. היוונים לא ידעו הרבה על מקומות אחרים כמו אסיה הקטנה, אפריקה ואמריקה; בחלקם הגדול לא ידעו מאומה גם על אירופה. העובדה שלאפלטון היה ידע על המוסריות, התקיימה במידה רבה הודות למצב שבו זירת ההתרחשויות שעד אליה השתרעה הכרת-הידע היוונית באופן חיצוני היתה קטנה. לכן היה זה אפשרי עדיין לשמר הרבה מכוחות-הרוח של החכמה לצורך ההתפתחות הפנימית. אך הם ניצלו כבר בעבור ההתפתחות הפנימית פחות כוחות מהמצרים או הכשדים הקדומים, או מהפרסים או ההודים הקדומים.

בתקופתנו, בה נחקרת האדמה בהדרגה ונעשית נגישה, מנסים האנשים הכרות-ידע חיצוניות רבות ככל האפשר. עד כמה גדלה תופעה זו! לו היתה היא כל כך אינטנסיבית כפי שהיא אקסטנסיבית, היו לאנשים – ודווקא למלומדים שביניהם – לאין שיעור פחות אפשרויות להתמיר את הגוף הפיסי לראש הפיסי של ההתגשמות הבאה, מכפי שיש לאיכר כלשהו. אך תודה לאל, רוב האנשים עורכים מסעות בלא להסתכל על דברים רבים, הם הולכים בצמוד לספרי תיירות, ולא לומדים הרבה למרות ההיקף הנרחב של מסעותיהם; כך אין הם מפסידים הכל. לולא כן היו אלה הרודפים בכול אחרי סנסציות, המבקשים לדעת כל מה שהם יודעים על פי ידע חיצוני, כל אלה היו חשופים לסכנה שבהתגשמותם הבאה יגיעו לעולם עם ראש שיהיה מעט מאד בגדר טרנספורמציה של יתר הגוף, ופירושו של דבר שהם ייראו יותר חייתיים; שכן זהו הגורל כאשר מצטברים פחות כוחות בנייה.

אולם השוואות הנלקחות מהאימגינציות יכולות גם להתרחב. נוכל לשאול את עצמנו: אם הקשר הוא כזה שהגורם בו אנו משתמשים כלפי חוץ לצורך הכרה, לצורך רכישת ידע חיצוני, יהיה משולל ממהותו הפנימית המהותית – כפי שגרעין החיטה ההופך למזון מאבד את הטבע הפנימי של גרעין חיטה – איזה דמיון קיים בכל הנוגע למה שמהווה ידע חיצוני, שיהפוך לידע חיצוני, ובין העובדה שגרעין החיטה יכול לשמש גם כמזון? קיים דמיון פנימי עליו חייבים לדבר.

נפנה שוב את המבט אל העובדה האופיינית, שמספר גדול של גרעיני חיטה אינם משמשים ליצירת צמח חיטה אלא מוקרבים כמזון לאדם. אז ביכולתנו לומר: גרעין החיטה מוסט מקו ההתפתחות הישר שלו. האין זאת, יש לנו גרעין חיטה היוצר עוד גרעין, ממנו נוצר שוב גרעין וכך הלאה. אך כאן מתפצל מספר גדול של גרעיני חיטה; אלה עוברים למעשה לממלכה אחרת לגמרי, לממלכת מזונות האדם, שאין לה שום קשר עם זרם ההתפתחות המתמשך.

כאן לפניכם בטבע האפשרות לבנות מושג על דבר-מה שחייבים להביאו בחשבון מאד ברצינות, אם מבקשים לרכוש השקפת עולם אמיתית. המדע החיצוני שלנו הביא את הדברים לאט לאט למצב הנורא, שבו שואפים להסביר הכל בכך שכל דבר אמור להיות תמיד תוצאה של דבר קודם: יש תמיד השפעה שמשמשת כסיבה לו. אין דבר טיפשי יותר מיוניפורמיזציה מקובעת זו של העולם בדימוי, כאילו מההשפעה נובעת תמיד הסיבה, ומהסיבה עלינו ללכת להשפעה. נוצרות השפעות מאוחרות יותר, שאין להן כל קשר סיבתי ישיר לסיבות שקדמו להן; שהרי כיצד אמורה להיות נעוצה בגרעין החיטה הסיבה לכך שהוא הופך מזון לאדם? לפחות לפי התיאולוגיה הזולה שהיתה נפוצה במאה השמונה-עשרה, על פיה הסבירו את הימצאותם בטבע של חומרים דמויי שַעַם, בכך שרוחות מסתוריות יצרו את החומרים הללו כדי שבני האדם יוכלו לייצר ממנו פקקים לבקבוקי שמפניה. לא, פרי החיטה עובר לספירה אחרת.

וכך הדבר גם כשאנו רוכשים הכרת-ידע של הטבע החיצוני, של הדברים החיצוניים. הדברים עוברים אז לספירה אחרת. ואני מבקש מכם לקבל אמת זו בצורה העמוקה ביותר. אנו בני האדם יכולים להוציא סך גדול מאד של יסוד האמת הנמצא בנו, בו עלינו להשתמש כדי להעניקו לגופנו של ההתגשמות הנוכחית על מנת שיעבור לראש בהתגשמות הבאה. נוכל להוציא הרבה מאד כדי לרכוש הכרות-ידע נוכחיות, אך אנו חייבים לשים לב שהכרות-ידע אלו צריכות להתקיים למטרה אחרת. כפי שגרעין החיטה מואצל במובן מסוים על ידי כך שהוא משמש כמזון לאדם – הוא מעניק לכם דבר-מה בתמורה לכך שהוא נסוג ממהותו המקורית – כך חייב לקרות גם עם הכרת-הידע האנושית החיצונית, המתפתחת בניגוד גמור לטבע פעולת הדימוי, לטבע יסוד האמת. את כל אשר רוכש האדם כאמת המתבססת על תמונות העולם החיצון, חייב הוא להעביר בתחושת הרגש שלו לאֵלים. עליו לשאת בתוכו תמיד את המודעות: רוכש אתה הכרה שהנך מוציא מהזרם המתמשך, יהיה ברור לך שרכישת-הכרה זו חייבת להיות שירות לאלים. מה שמושג כהכרת-ידע בלא שנהיה מודעים לכך שדבר זה מהווה שירות קדוש להתפתחות האנושות, בלא שאנו מעבירים את מה שסיגלנו לעצמנו מהעולם החיצון לרוחות הגבוהות, שניזונות ממנו, שקולטות אותו – הכרות-ידע מעין אלו שאנו רוכשים ואשר אינן מלוּוֹת בתחושה זו, כאלו שאנו רוכשים פשוט בחוסר מחשבה, הן כמו גרעין החיטה הנופל לאדמה ונרקב, כלומר, אינו מגיע לשום מטרה – לא שלו ולא של אחרים – כשאינו משמש לתזונת האדם.

כאן זוהי נקודה בה אתם חייבים להרגיש את ההכרח שמשאיפות מדע הרוח שלנו ינבעו תוצאות מוגדרות מאד, שלא נקלוט משהו בצורת למידה בלבד, שלא נהפוך זאת פשוט לידע, אלא שבאמצעות קליטה של מדע הרוח תונח בנפשנו תחושה כוללת. למושג הידע אנו מחברים את התחושה שהידע אמור להיות שירות אלוהי, וכי למעשה זהו חטא כנגד המשמעות האלוהית של האבולוציה, כאשר אנו מחללים את הידע כאשר אנו מסיטים אותו מייעודו האלוהי.

אמרתי: למעשה רק בזמן המודרני הופיעה האפשרות לרכוש הרבה ידע חיצוני. אצל המצרים היה עדיין הכל בגדר ידע פנימי, פחות חיצוני; רק הדברים המיידיים ביותר היוו את הידע החיצוני. במשך תקופת התרבות היוונית-לטינית נוצרה בעבור האנושות האפשרות לרכוש עוד ועוד ידע חיצוני. זה היה לא מזמן. אך שם נוצרה גם האפשרות למצוא את הדרך לשנות את הידע לשירות אלוהי, כאשר כריסטוס הגיע אל האדמה עם הבשורה שלו.

כאן לפנינו שוב הקשר שההיסטוריה מבהירה לנו. ברגע בהתפתחות האנושות בו הפך הידע בעיקר לידע על העולם החיצון, באותו רגע הופיע כריסטוס כישות שהגיעה מעולם הרוח, כדי להביא את האפשרות שהאדם בתחושתו את ההנהגה הרוחית של כריסטוס, יהפוך את הידע לשירות אלוהי כשהוא מוסר אותו לכריסטוס. גם אם האנושות כיום לא הלכה עדיין רחוק כל כך בפיתוחה של תחושה זו להפוך את הידע לשירות אלוהי, הרי שבמידה בה תבין האנושות יותר ויותר כיצד מבצע כריסטוס האֲלָהָה של החיים הארציים, היא תלמד גם להפוך את הידע לשירות אלוהי.

כך אנו חיים באמצעות כל מה שראשנו מהווה סימן חיצוני בעבורו, כשאנו מנצלים מלאי בסיסי קטן ממנו כדי להתמיר את גופנו לראש. ובחלק האחר, אם אנו מלווים אותו בהרגשה הנכונה כפי שאפיינתי כעת, אנו משתמשים כדי שישויות רוחיות גבוהות יקבלו מזון מוגדר באמצעות המושגים שאנו מקבלים. אנו מנסים לרכוש ידע למען האלים, כפי שהגרעינים גדלים גם כדי להזין את האדם. זה אכן כך, אולם ייעוד זה חייב תחילה להתאים לאדם. כך חייב תחילה הידע שלנו להתאים לאלים באמצעות הרגש שלנו, עליו דובר. התפתחותה הבריאה של האנושות תלויה במידה רבה מאד בשאלה האם הרגשה זו תוכל להתפתח.

במסתריות ובבתי החניכה למסתריות הקדומות היה זה עדיין בגדר מובן מאליו, שאדם שהיה רשאי לרכוש את הידע חייב היה לשמור אותו כקדוש. זו היתה אחת הסיבות העיקריות מדוע לא הותר לכל מי שחשק בכך להיכנס אל המסתריות; היתה חייבת להינתן הערובה שהידע יישמר באמת כקדוש, שייתפס כשירות לאלים. דבר זה התקיים עדיין גם בהרגשת-הראיה האטאוויסטית. כעת חייבת האנושות לרכוש אותו שוב. האנושות עברה תקופה – אנו יודעים זאת, זה מוכח – בה היא התפתחה למטריאליזם. היא מוכרחה להבריא מהמטריאליזם הזה, והיא תבריא רק אם הידע יהיה קשור שוב עם תחושה זו של שירות קדוש, כפי שהיה קשור אליה פעם. אולם בעתיד חייב הדבר להתרחש מתוך מודעות. וזה יוכל לקרות רק אם מדע הרוח יתפשט יותר ויותר באנושות. הידע אינו אמור להיות מושווה לזרעים שאינם נקלטים באדמה. מה שיוצב רק לשירות השימוש החיצוני, לעניינים מכניים, דומה לזרעים שנרקבים. מה שאינו מוצב לשירות האלוהי הולך לאיבוד; או שישמש כדי לעזור לנו בהתגשמות הבאה, או שינוצל לתזונתן של ישויות רוחיות. ריקבון של זרעים הוא תהליך ריאלי; קורה כאן משהו. בזבוז של ידע בלא שיהפכו אותו לתהליך אלוהי, לשירות האלים, גם הוא תהליך ריאלי. יוביל אותנו היום רחוק מדי אם ארצה להסביר לכם מה משמעותו של ריקבון גרעין חיטה מאחר שאינו מסוגל לפרוח, מאחר שהוא נאלץ להתנוון. אך הידע שאינו מוצב לשירות האלוהי נתפס בידי אהרימן, עובר לשירותו של אהרימן ובונה את כוחו של אהרימן, המצרף אותו באמצעות שירותו הרוחי לתהליך הקוסמי ובכך מציב עוד מכשולים לתהליך הקוסמי – שכן הוא בו-בזמן האל של המכשולים – הוא חייב להתקיים.

כך אתם מקבלים מבט על מלוא המשמעות של האלמנט החשיבתי, אלמנט האמת שחי בנו. בשתי ההרצאות הבאות אביא הסברים על היופי והמוסריות, כדי לאחד יחדיו שוב לאחר מכן את שלושת הדברים ובזאת לעורר שוב את האפשרות לתפוס את הישות האנושית ביתר עומק.