רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה חמישית

דורנאך, 6 באוגוסט 1916

היום אקדיש את הזמן לפיתוח כמה בסיסים, שמהם נקבל מספר דברים שאליהם רצינו להגיע אמש – בסיסים שיהיו הרחבות של הנושאים שתוארו אתמול.

נחשוב על כך שדרך הלידה, או, נאמר, ההתעברות, נכנס האדם אל החיים הפיסיים, אל החיים שבהם הוא שוהה בין הלידה למוות במישור הפיסי. נחשוב על האופן בו נכנס האדם לחיים הללו, כפי שתיארנו במשך השנה. אנו יודעים כי האדם הינו במובן מסוים זרימה משותפת של ממלכות הטבע הנמוכות – ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים – ומתעלה מעל לשלוש הממלכות הללו, הנמצאות כאילו בחיבור סימביוטי. אולם הוא גדֵל כישות רוחית-נפשית אל תוך שלוש ממלכות אלו. כך אנו יכולים לומר: כשהוא יורד אל המישור הפיסי גדל האדם אל תוך ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים ונעשה לאדם. לאחר המוות הוא עולה שוב מעלה. בעבור דרך ההסתכלות הרוחית זהו דבר דומה: כפי שמתרחשת גדילה זו אל ממלכות הקיום הפיסי, מתרחש דבר דומה מאד במישור הרוח. בכל התיאורים מסוג זה שאני נותן, חייב להיות ברור לכם שכל אשר אמרנו כבר על הגדילה של האדם אל עולם הרוח לאחר המעבר של סף המוות, ממשיך להתקיים, וכי החוויות הנוספות שאליהן אנו נכנסים רק מתווספות לכך. נוכל איפוא לומר: האדם גדל אל עולם הרוח באופן כזה, שקולטת אותו הממלכה המוסרית, ממלכת האתר, וממלכת החכמה או ממלכת האמת. רק טבעי הוא שבדברנו בחיים כאן על הממלכה המוסרית, על ממלכת הטוב, על ממלכת האסתטיקה, על ממלכת היופי וממלכת האמת, החכמה – אנו חושבים על הדברים פחות או יותר בצורה מופשטת. אולם בעולם הרוח מצויים הכוחות שאליהם גדל אז האדם, ואותם הוא עוזב שוב בהגיעו אל הקיום הפיסי. הם קיימים באופן מוחשי לגמרי, כשהם מהווים צורות קיום רוחיות אמיתיות. אנו רק מכלילים אותם תחת שמות מעין אלה. מה שקולט את האדם כשהוא מגיע לעולם הרוח קיים במובן מסוים כשאריות בהילה שלו כאן על האדמה. האדם גדל כישות פיסית אל תוך המישור הפיסי, אל היסוד המינרלי, היסוד הצמחי ואל ממלכת בעלי החיים, לאחר שעזב את ממלכת החכמה, ממלכת היופי וממלכת המוסריות. אולם הקרינות-מטה של ממלכות רוח אלו נכנסות עדיין אל ההילה שלו, כך שהאדם כולו – אם אנו לוקחים את חלק הרוח של האדם ומוסיפים אותו לאדם – חי קודם כל במה שהוא מהווה מינרלית, צמחית וחייתית, פיסית-אנושית, ובהמשך גם באלמנט המרחף סביבו במובן מסוים, קורן ואורג לתוכו מתוך שלוש ממלכות הרוח הקורנות אליו ומאירות אותו. נוכל להמחיש בעזרת איור, אשר כפי שנאמר אמור להיות איור סכמטי בלבד, מהו דבר זה הקשור כאן עם טבעו של האדם. מה שאצייר כעת הוא בהחלט סכמטי, אך יכול להבהיר לכם הרבה אם תתבוננו בו ביסודיות. כדי שהדברים יהיו לנו ברורים ככל האפשר, אצייר את כל השייך לאני בירוק, את כל השייך לגוף האסטרלי בצהוב, כל השייך לאדם האתרי בסגול ומה ששייך לאדם הפיסי באדום. (איורים בעמודים 79, 81, 82).

וכעת נסתכל על האדם בצורה סכמטית. אנו רוצים להתבונן בו כפי שהוא עומד ביקום כאדם מוסרי, פירושו של דבר כאדם שיש לו חלק בכוחות המוסר של היקום. לאחר מכן נתבונן בו כאדם שיש לו חלק באימפולסים האסתטיים של היקום במובן שעליו דובר אמש, ואז נתבונן באדם על פי האופן בו יש לו חלק באימפולסי החכמה. אם כן, אנו רוצים לעצב פיסיולוגיה פיסית – סילחו לי על מילה שטותית זו, אך תבינו למה כוונתי – שכוונתה כמובן אימגינטיבית.

כשאנו מתבוננים באדם ככל שהוא עומד בספירה המוסרית, ניזכר במיוחד בדברים שהסברתי אתמול: שהיוונים עמדו פעם בקשר עם הרוחי-נפשי והרגישו וחשו את הפיסי יותר מכפי שאנו עושים זאת כיום. משום כך תיאר עדיין אפלטון, לדוגמה, במדויק לגמרי יחסים אופייניים אלה, כיצד נתפס האדם בידי האימפולסים המוסריים מהיקום הרוחי. אפלטון אמר שלמעשה קיימות ארבע סגולות, והאדם כולו נתפס בידי המוסריות הכוללת. לכל זה יש להתייחס, כמובן, בעירבון מוגבל. כמובן שאם האדם כולו נתפס, הוא מתחלק שוב לפי הסגולות הבודדות. הסגולה הראשונה שעליה דיבר אפלטון היא החכמה – החכמה נלקחת כעת כסגולה ולא כמדע. מאחר שחכמה זו כסגולה קשורה למה שנחווה באמת, אנו מפנים את הכוחות שתופסת החכמה מתוך הספירה המוסרית גם בראש האדם, כך שנוכל לתאר את המצב כך:

אפלטון אמר איפוא: באדם המוסרי נתפס חלק הראש בידי החכמה, חלק החזה בידי מה שאפשר לכנות סגולת כוח הלב – לא מצאתי מילה טובה יותר – חוזק האומץ, חריצות, אבל חריצות בה נמצאים כוחות הלב: חריצות נפשית.

אדם חכם – המילה מכוונת במובן של כוח או חוזק הלב – הוא אותו אדם שלא נתון רק לדחפיו החייתיים, אלא שיש לו מתוך המוסר אידיאות מסוימות שהוא תופס, ולפיהן הוא מכוון עצמו. אולם האימפולס המוסרי מקרין אל היסוד הגופני, גם כאשר אימפולס מוסרי זה נתפס באידיאות המוסריות. לכן נוכל לומר: כאן מוקרנת המוסריות לתוך האדם באופן כזה, שעלינו לדמות לעצמנו את הקרינה-פנימה אל ה"אני" (ירוק). זו היתה איפוא ספירת החכמה האפלטונית של המוסריות.

חלק החזה, הכולל את הלב, היה התחום בו כוח-הלב, חוזקת האומץ, הקרינו אל החריצות הנפשית מתוך הספירה המוסרית. נוכל לומר: כאן תופסת המוסריות בהמשך הקרנתה במיוחד את האסטרלי, ומחַיָּה את חלק החזה עם הלב. אנו יכולים אם כן לצייר המשך-קרינה זה (צהוב). כך יש לנו: חכמה כסגולה בחלק הראש (ירוק), כוח-הלב כסגולה בחלק החזה (צהוב).

סגולה שלישית היא זו שמציין אפלטון כיישוב הדעת, סופרוסיין^[1], אותה הוא מייחס לגוף התחתון, והדבר נכון בהחלט. הגוף התחתון הוא מעורר הדחפים של האדם, אך אדם השולט בדחפיו עם חשיבתו, רגישתו ותחושותיו, הוא אדם שקול יותר. הביטוי בעלמא של דחפים שגם החיה מכירה אינו סגולה; רק החדרת הדחפים ברמה של מודעות, שהינה אפשרית, היא יישוב הדעת. דבר זה נתפס אז בגוף האתרי, משום שחשיבה, שיקול דעת, אומץ, ככל שהם אנושיים, נתפסים בגוף האתרי. עלינו לעצב איפוא את האיור כך (סגול). ספירת המוסריות תופסת איפוא את האדם הפיסי כמכלול, כפי שהסברתי אתמול. הראש כלול בכך, זאת הדגשתי אתמול.

ולסגולה הכוללת הרביעית הזורמת אל הגוף הפיסי, עליה אמרתי אמש שהיא בלתי נראית, קרא אפלטון דיקאיוסין. זאת עלינו לתרגם כצדק, למרות שהמילה צדק בשפה המודרנית אינה לגמרי מתאימה לה; צדק עלינו לתאר כך: העובדה שהאדם יודע לכוון עצמו בהתאם להכוונה בה הוא הולך בכיוון אנושי בחיים. כאן אין הכוונה למילה המופשטת צדק, אלא למתן כיוון עצמי, להיות יודע-דבר, להגיע לאוריינטציה בחיים. לכן עלינו לומר: כאן נוטלת חלק הזרימה של הספירה המוסרית אל כל הגוף הפיסי כצדק (אדום). בדרך זו אנו מציינים סכמטית כיצד זורמים אל ההילה האנושית אימפולסי המוסריות באדם.

כעת אנו מבקשים לאייר כיצד מוקרנים האימפולסים האסתטיים אל האדם (איור II). כאן עוברים הדברים תזוזה מסוימת, וזוהי תזוזה כלפי מעלה. כאן יש לצייר את אשר ציירנו מקודם בראש, למעלה יותר, כך שהראש כאילו מוקף מסביב. ביסוד האסתטי זורם האני בריחוף, והיסוד האסתטי זורם כאילו אל הגוף האסטרלי, כך שאנו מקבלים את הרושם כאילו האני מרחף סביב הראש. מי שיש לו מעט הרגשה ותחושה ליופי יכול לחוש – ללא הרגשת ראיה רוחית מיוחדת – כיצד בהסתכלות על יצירת אמנות כלשהי הוא חי למעשה בסביבה החיצונית של ראשו. בניגוד לתפיסה הישירה של האדם הנמצאת בראש, כאן נתפס הגוף האסטרלי, ולכן עלינו לצייר את הקרינה כך (ר. איור II בעמ. 81).

חלק החזה לעומת זאת נתפס בידי היופי – על מנת שתיווצר התנועה מעלה ומטה בצורה שתיארתי אתמול – בצורה כזו שכעת מולהט האתרי של חלק החזה, ניתן לומר. היופי האמיתי פועל באופן זה, שחוץ מהילת הראש, הראש וחלק החזה, לא אמור להיות מושפע ממנו למעשה מאומה. האלמנט שבו חי הסופרוסין אינו בא כאן בחשבון בהתבוננות על היופי במציאות. העידן המטריאליסטי שלנו מסמן עצמו בדיוק על ידי כך שהוא מושך את ספירת המין אל ההתבוננות האמנותית – תעלול של תקופתנו המטריאליסטית – שכן זו לא מביאה כלל בחשבון את ההתבוננות על היופי אלא סוגרת אותה לגמרי. כך שעלינו למקם רק את היסוד הנמוך ביותר של ההתבוננות האסתטית, שאינו שייך כבר לאמנות, בגוף הפיסי (אדום).

כעת נשתמש באותה סכמה לגבי האדם עד כמה שהוא שואף לאמת (איור III, עמ. 82).שם הכל נדחף שוב, נדחף במובן מסוים החוצה. אתמול אמרתי שהשאיפה לאמת עוקפת את האני והגוף האסטרלי והאמת זורמת היישר אל החלק האתרי של הראש, בו נוצרות המחשבות. לעומת זאת כשאנו תופסים את האמת – זאת תופסים רק לאחר האינטואיציה – היא פועלת תחילה מחוצה לנו בהילה דרך האני והגוף האסטרלי, זורמת לאחר מכן אל החלק האתרי של הראש, וחלק החזה מושפע כבר כגוף פיסי (אדום). אם ברצוננו להרגיש את האמת – ואנו חייבים להרגיש אותה – עליה לפעול כלפי מטה, ואז להקרין מטה אל חלק החזה; את הספיריטואליות חייבים לחוות כמו את המוסריות.

כל זה מתייחס למישור הפיסי, והכל חי בהילה של המישור הפיסי. האלמנט שאליו אנו נכנסים לאחר המוות הוא חלק מההילה של המישור הפיסי. בדיוק כפי שכאן אנו קשורים עם כוחות העולם המינרלי, הצמחי והחייתי באמצעות האורגניזם פפפפפ פפפפפפ

הפיסי שלנו, אנו קשורים עם כוחות עולם הרוח בדרך זו באמצעות הספירה המוסרית, באמצעות הספירה האסתטית ובאמצעות ספירת האמת.

למרות שפרטים מסוימים שמסרתי יצאו עדיין רע מאד – אולי מאוחר יותר הם ישתפרו – רציתי בכל זאת להביא אותם היום, משום שהדברים הם חלק מהקשר שלם. ניתן לומר: בעוד שאנו כאן קשורים להוויה הפיסית באמצעות הגוף, אנו קשורים באמצעות מוחנו עם ישויות אלמנטריות מסוימות, בעיקר הישויות האלמנטריות השייכות לספירת החכמה. מה שמצוין באיור II כצהוב, נמצא באיור III בחוץ. הירוק נמצא עוד יותר בחוץ, כשכאן (באיור II) הוא מרחף סביב הראש. בירוק זה, בו חי האני ובו חיות איתנו הישויות האלמנטריות, בירוק זה המרחף ישירות סביב ראשנו בדרך ההתבוננות האסתטית, נמצא את הישויות האלמנטריות שעליהן מדברים המיתוסים והאגדות ונותנים להם את שמותיהן: אֶלפים, אלבּים וכדומה. הם מרחפים סביב ראשנו כשאנו נהנים מן האסתטיקה.

כאן (איור III) מרחפות סביבנו ישויות רוחיות המשתייכות לספירה האסטרלית. למרות שהדבר אינו נראה בפיסי, נוכל לתאר במילים מסוימות את האדם כשהוא חי בספירת האמת – כיצד כאשר הוא מקיץ משנתו תופסת אותו האמת, מרחפת סביבו, פועלת סביבו ואוחזת בו; כיצד הוא נתפס, כיצד הוא מקבל זאת – אפשר לתאר זאת במילים מסוימות. היום המילים הללו גרועות, הן ישתפרו אולי בהמשך; אך ברצוני להביא בכל זאת מילים מסוימות על האופן בו לאחר שהתעורר, חי האדם בספירה זו, בספירת החכמה והאהבה. לרוחות הסובבות אותו ואוחזות בו, יכול הוא לומר:

אלו הקורנות בראש ממעגלי אור,

-נמדברים עם הרוחות! –

זאת תופס הוא

-נהראש –

זאת תופס הוא כעת בדרך רוחית טהורה,

מרכך את השיגעון המוטרף של מוחו;

-נמהלך המחשבות המסודר ההורס את השיגעון –

מתיר את הספקות של שאיפות חרדות בוערות

-נהרגישו רק את המילים! הספק יושמד ויוסר על ידי כך שהחכמה תקרון לתוכנו –

פנימיותן מכוונת בידי נתיב לא נכון.

-נהוא ילך בנתיב לא נכון אם ילך רק בעקבות עולם החלומות; כשהוא חי בחכמה, עולם הרוח הזה הזורם סביבו מטהר את פנימיותו מהנתיב המוטעה –

ארבע הן מטרות חוויית היום;

-נעוד נדבר על כך. הכל מתואר כאן בצורת ארבעה מרכיבים –

ארבע הן מטרות חוויית היום;

כעת ללא לאות הובל אותו לשם

-נאת האדם אל המטרות –

שאף תחילה לפנים מלאות באור,

ואז שמור אחיזתך במאבק-הכוח של הרוח

מיד מתחזק החוש משותק-הכנפיים,

ויכול בחופשיות להגשים את היום.

-נבחופשיות מכל יסוד חלומי, בלתי רצוני, שנקבע בידי ההכרח –

מלא את חובת הרוח האמיתית ביותר,

שא אותה קדימה דרך אור קדוש.

כך יכול היה האדם לדבר אל הרוחות שנאחזו באדם כשהתעורר לחיי חכמה.

כשמתעורר האדם לחיי היופי, מרחפות סביבו הישויות – כעת אני יכול להביא לכם זאת בצורה טובה יותר – אלו הן הרוחות החיות בספירת האני:

אלו המרחפות סביב ראש זה במעגלי אויר,

הראו עצמכן כאן בדרך האֶלפים האצילה,

מרגיעות את מאבקו הזועף של הלב,

-נזה מגיע עד הלב –

מסלקות את חיצי התוכחה המרים והלוהטים

-נתוכחות המצפון, אשר נועדו לקבלה אוהבת או אי קבלה, כלומר שהן נראות אסתטיות בפנימיות, האלמנט הגועש –

מטהרות את פנימיותן מחרדה שנחווית.

-נמקודם היה מדובר במוח, כעת מדובר בפנימיות –

מטהרות את פנימיותן מחרדה שנחווית.

ארבע הן הפסקות הלילה

כעת ללא שיהוי הן מתמלאות בידידות.

תחילה הרכן ראשך מטה אל הכרית הקרירה,

-נזה מקביל למילים הקודמות: תחילה שאף לפנים מלאות אור –

ואז רחץ אותו בטללים מהנהר של לֶתֶה^[2]

-נבחכמה נאמר: ואז שמור אחיזתך במאבק-הכוח של הרוח –

הגפיים שהתקשחו בהתכווצויות יחזרו להיות גמישים

-נהמקביל בחכמה: מיד מתחזק החוש משותק-הכנפיים –

כשהוא נח מחוזק לקראת היום.

-נהמקביל: ויכול בחופשיות להגשים את היום. –

מבצע את משימתם היפה ביותר של האֶלפים,

-נאלו הן הישויות האלמנטריות. כאן (איור III) אלו הן הרוחות החיות באתרי; לכן חייב להיאמר כאן: למלא את חובתן האמיתית של הרוחות. שא אותו באמצעות אור קדוש –

מעניק אותו חזרה לאור הקדוש.

כאן (איור I) מדובר בפעולה-פנימה של כל קוסמוס הספירות: המוסריוּת. אמרתי: היקום כולו פועל על האדם כולו. עלינו לתאר זאת כך:

אתן הקורנות אל ראש זה בחוזקת עשייה,

-םהרצייה, המוסריות עוברת למעשים –

אתן הקורנות אל ראש זה בחוזקת עשייה,

הוכיחו עצמכן מיד בעבודת העולם הנכונה

-נמאחר שביצועי הרצון עליו מביאים לעבודת-עולם נכונה –

ושיקול הדעת:

הרוג באומץ את ייסורי המצוקה,

-נמה שקורן מעתה מהראש כדחף; תיארתי אמש כיצד האימפולסים המוסרים קשורים עם מה ששולט מתוך הדחפים הגופניים –

הֲמֵת באומץ את ייסורי המצוקה,

האצל את כוחה האפל של התשוקה,

החוטפת את ישותו לאבדון רוחני

-נההליכה רק בעקבות הדחפים החייתיים –

ארבע הן דרכי הפיתוי של האדם

-נציינו מקודם כפיתוי את אשר מגיע מהדחפים של הבשר –

נתק אותן מההיקף המחלתי,

נצח את אנקת אש החושים.

האר את מה שמת בתאווה.

יצלצל לך בהנפשה,

מה שישיג כוח לנצח נצחים.

-נמאחר שהקארמה פועלת בעשייה של הנצח –

מנסה לשאוף לפעולת עולם,

מעורר אותו לחיים מלאי חסד.

כאן לפניכם האופן בו ייאחז האדם בהילה שלו בידי העולם הסובב אותו.

כיצד ייאחז אדם-החכמה בידי הרוחות התופסות אותו?

אלו הקורנות בראש ממעגלי אור,

זאת תופס הוא כעת בדרך רוחית טהורה,

מרכך את השיגעון המוטרף של מוחו;

מתיר את הספקות של שאיפות חרדות בוערות

פנימיותן מכוונת בידי נתיב לא נכון.

ארבע הן מטרות חוויית היום;

ארבע הן מטרות חוויית היום;

כעת ללא לאות הובל אותו לשם.

שאף תחילה לפּנים מלאות באור,

ואז שמור אחיזתך במאבק-הכוח של הרוח

מיד מתחזק החוש משותק-הכנפיים,

ויכול בחופשיות להגשים את היום.

מלא את חובת הרוח האמיתית ביותר,

שא אותה קדימה דרך אור קדוש.

הספירה האסתטית, בה חי פאוסט, מתבטאת במיוחד באקט השלישי של החלק השני באיחוד של הלנה, עם היופי [מדובר במחזה של גתה]:

אלו המרחפות סביב ראש זה במעגלי אויר,

הראו עצמכן כאן בדרך האֶלפים האצילה,

מרגיעות את מאבקו הזועף של הלב,

מסלקות את חיצי התוכחה המרים והלוהטים

מטהרות את פנימיותן מחרדה שנחווית.

ארבע הן הפסקות הלילה

כעת ללא שיהוי הן מתמלאות בידידות.

תחילה הרכן ראשך מטה אל הכרית הקרירה,

ואז רחץ אותו בטללים מהנהר של לֶתֶה

הגפיים שהתקשחו בהתכווצויות יחזרו להיות גמישים

כשהוא נח מחוזק לקראת היום.

מבצע את משימתם היפה ביותר של האֶלפים,

מעניק אותו חזרה לאור הקדוש.

בספירה המוסרית:

אתן הקורנות אל ראש זה בחוזקת עשייה,

הוכיחו עצמכן מיד בעבודת העולם הנכונה

הֲמֵת באומץ את ייסורי המצוקה,

האֲצֵל את כוחה האפל של התשוקה,

החוטפת את ישותו לאבדון רוחני

ארבע הן דרכי הפיתוי של האדם

נתק אותן מההיקף המחלתי,

נצח את אנקת אש החושים.

האר את מה שמת בתאווה.

יצלצל לך בהנפשה,

מה שישיג כוח לנצח נצחים.

מנסה לשאוף לפעולת עולם,

מעורר אותו לחיים מלאי חסד.

אתם רואים שרק כאשר נכנסים רוחית לעניינים ותופסים באמת את הרוח, מופיעים דברים מסוימים בעומקיהם המלאים. אז עומד מולנו פאוסט של החלק השני – אותו הקיף גתה במעגלי אֶלפים המרחפים סביבו – כפי שהאדם האסתטי עומד בספירה האסתטית-רוחית. ובמקביל לכך הולכת גם העמידה בספירת האמת-החכמה ובספירה המוסרית.

כשאנו תופסים דברים אלה, אנו חייבים לקרוא לעזרתנו גם את הרגש. כאן ניזכר בדבריו של ניטשה: העולם עמוק הוא, עמוק יותר משנחֱשב היום!" "היום" משמעותו כאן החוויות הפיסיות, התחושות הפיסיות, ההתנסות הפיסית. "העולם עמוק הוא, עמוק יותר משנחשב היום!" – כזה הוא באמת, ובמיוחד כשהאדם נחשב במלואו כחלק מהיום הזה; מאדם זה, העובר את האבולוציה שלו בנתיב העולם, מאדם זה אנו יכולים לתפוס למעשה בקיומנו הנוכחי מעט מאד. פירושו של דבר: מעצמנו אנו תופסים בקיומנו הנוכחי מעט מאד. טמון בנו כה הרבה, הרבה עד אינסוף, במקום ממנו באנו ובמה שנגיע כולנו פעם במעברנו דרך ספירות יופיטר, ונוס ו-וולקן, וטמון בנו כה הרבה ממה שאמור להיות באבולוציית האדמה שלנו! רק בהדרגה אנו מתעלים מעבר למה שמהדהד בדימויים של התקופה הנוכחית, אל הדברים הקשים לתפיסה לאדם עקב העובדה שהם ספיריטואליים יותר, שמהם תופסת האנושות הנוכחית עדיין מעט מאד בדימויים שבהם אנו מורגלים. כשאנו מתבוננים באדם כפי שהוא חי כיום על האדמה, נמצא בו, ניתן לומר, בצורת נבט מה שיתפתח בעידני יופיטר, ונוס ו-וולקן. אולם באותה מידה האדם הוא תוצאה של ספירות סטורן, השמש, הירח והאדמה. אמרתי אתמול: יסוד החכמה, יסוד האמת, הונח כבר על השמש הקדומה ויבשיל על יופיטר. נצייר זאת גראפית.

מצב הנבט על השמש יגיע לבשלותו על יופיטר. נוכל על כן לומר: התפתחות האמת היא מהשמש עד יופיטר; על יופיטר היא תהפוך לפנימית לגמרי, ואז היא תהפוך לגמרי לחכמה: האמת תהיה לחכמה.

על הירח החלה ההתפתחות של כל אשר נכלל בספירה האסתטית. זו תגיע להשלמתה על ונוס. נוכל לצייר זאת כך: ירח – וההשלמה בוֵנוס. וכאן לפנינו התפתחות היופי, היא מודגמת באיור.

כל הנמצא בשני הזרמים הללו, וגם בזרם השלישי, מונח למעשה ביסודותינו העמוקים, בתת-המודע שלנו. שכן במשך התפתחות האדמה מתחילה כעת מה שנוכל לכנות הספירה המוסרית. היא תמצא את השלמתה על וולקן. יש לנו איפוא זרם שלישי, הוא מודגם באיור: זרם המוסריות. לאלה נוסף זרם רביעי, שיגיע לבשלותו כשתגיע האדמה למטרת התפתחותה. עם האדמה מתחילה המוסריות, אך זו מצדה מסיימת סדר גבוה, סדר שהחל בסטורן, כך שיש לנו כעת סדר, זרם העובר מסטורן אל האדמה, והוא יכונה כעת "צדק", במובן בו הבהרתי את המילה מקודם. אתם יודעים שעל סטורן הוכנו קודם כל החושים. חושים אלה פיזרו את בני האדם לכל הכיוונים. כפי שידוע לכם אנו מבחינים בשנים-עשר חושים, וכשהאדם התפתח דרך השמש, הירח והאדמה, הביאו אותו החושים להתמצאות, לצדק, בו נכלל גם הצדק המוסרי כשהוא נתפס בידי הטבע המוסרי של האדמה. צדק מוסרי מתקיים רק על האדמה. מה שפועל כאן פנימית כגורם מרכזי לעומת פריפריית החושים, הוא הספירה או הזרם של הצדק.

כל אשר תיארתי באופן זה נמצא באדם, וכולכם יודעים שהאדם מודע רק למעט ממה שפועל, חי ואורג בו. אך הדברים פועלים, אורגים וחיים במעמקיו. כאן אפשר לשאול: האם באמת אנו תופסים מהאדם כה מעט, כפי שנראה לעתים קרובות, על האופן בו הוא נמצא בתוככי זרם נרחב זה של הקיום, והאם הוא יודע כה מעט על מה שהוא כולו מהווה?

התודעה לא מוגבלת עד כדי כך לחוגי מתקדשים בלבד; היא מגיעה אל האדם. קיימים עדיין באמת בני אדם המודעים מפעם לפעם, ניתן לומר, במעין מתת-טבע ברגעי חסד מיוחדים, לגורם הפועל וחי למטה בזרמים שבתוכם מוצב האדם. הדבר נראה בדרכים מגוונות. ישנם אנשים בודדים המרגישים מעמקים אלו באדם במובן גבוה יותר מכפי שקורה בתפיסה הרליגיוזית השטחית החיצונית. מדברים לעתים קרובות על אשמה, וכמרים מסוימים מנסים להעמיק את האדם דווקא בכך שהם גורמים לו לתודעת אשמה. אך זו נתפסת רק באופן שטחי. גם האופן השטחי מוצדק, אך אפשר ללכת עמוק יותר. ואנשים עמוקים יותר מרגישים גם עם מה שבאופן הרגיל הינו תודעת אשמה בלבד, את ההדהוד-מעלה וההארה-מעלה של שליטה ממעמקי ההוויה האנושית. לולא היתה לאנשים רתיעה כזו ופחד כזה ללמוד להכיר את עצמם, היו לומדים להכיר את עצמם לעתים מזומנות הרבה יותר. אך כבר הנפש המודעת מדחיקה את הגורם ששולט במעמקים, מאחר שיש לו לאדם פחד, רתיעה ויראה בלתי מודעים מפני עצמו, מפני מרחביו ומעמקיו. אך כאשר אלה מאירים וקורנים מעלה פעם, אזי הדבר הוא כאילו כל הדברים דמויי הספינכס נמצאים במה שמאיר וקורן מעלה. ואנו מרגישים עומק באנשים שדבר כזה נמצא ברשותם מתוך התנסות נפשית פנימית אמיתית.

ביצירה הלירית שלהלן בא לביטוי בצורה יפה, כיצד קם לתחייה מתוך נפש האדם האלמנט החי במעמקים האנושיים, בחלומות זורמים של חיים נפשיים. נתאר לעצמנו אדם שעבודת יומו ועומס יומו נמצאים מאחוריו, המתמסר למנוחה, אך מתוך המנוחה, מתוך האפלה והחשכה מרגיש כניתן לתפיסה, כיצד בחלום נפשי רב-עצמה עולה בו דבר זה. כך תיאר זאת פעם משורר פילוסופי:

ובכשף הסודי של הלילה,

שם לפני ארמוני,

נבנים מתוך האריגה הערפילית של חלומותי,

פרחים בלתי נשמעים עם עיניים מתות

מדוזה מחייכת בזדון

בטל רווי אור הירח

גדלה למפלצת

כשהירח קורן לחדרי

ונח על מיטת יגיעתי, –

מתעוררת בי מתוך שנתי התאווה

התשוקתית המפלצתית,

שמרעידה שפתי בגמגום

ועיני בורקות באש-קודחת חמה

אחרי החיה שבהן!

Mea culpa, mea maxima culpa!

אשמתי, אשמתי הגדולה!

מילים ליריות יפות אלו של יאן קספרוביץ הם לחלוטין חוויה מופלאה שלמה, חידתית, אך בד בבד נוגעת במשהו בתשובה. חידתית, משום שביצירה זו חי המעבר: היזכרות ביום דרך היסוד האסתטי אל תוך הספירה המוסרית – Mea culpa, mea maxima culpa!. אין להירתע מאלמנט השאלה הנובע מתת-החיים הזורמים. הדברים הללו אינם מיועדים לעורר פחד, אלא להצית שאלות. "הפרחים הבלתי נשמעים עם עיניים מתות, דמויי מדוזה" הם ישויות חידתיות, דמויות שואלות, הנוצרות מממלכת הצומח. וכיצד קשור הדבר לירח – עלינו להיזכר רק בזרמי הירח, ואז נתפוס שזוהר הירח עם הזרמים החלשים שלו מוסיף את המציאות הפיסית החיצונית לחוויית-הרוח. זוהי באמת חוויית-רוח מופלאה, שעליה מדובר כאן:

ובכשף הסודי של הלילה,

שם לפני ארמוני,

נבנים מתוך האריגה הערפילית של חלומותי,

פרחים בלתי נשמעים עם עיניים מתות

מדוזה מחייכת בזדון

בטל רווי אור הירח

גדלה למפלצת

כשהירח קורן לחדרי

ונח על מיטת יגיעתי, –

מתעוררת בי מתוך שנתי התאווה

התשוקתית המפלצתית,

-נהיזכרו בפסוק השלישי, ברוחות ספירת המוסריות –

שמרעידה שפתי בגמגום

ועיני בורקות באש-קודחת חמה

אחרי החיה שבהן!

Mea culpa, mea maxima culpa!

ואז תחשבו על ההארה של הספירה המוסרית המתגברת על אנקת אש-החושים, המאירה את מה שממית את התאווה, המהדהד בהתמלאות בנפש, הרוכש כוח לנצח נצחים.

כשמנסים להיכנס אל כל המעמקים שבהם קשור האדם יש להיעזר ברגש. רק כך מקבלים בהדרגה דימוי, כיצד נכנס האדם בחווייתו אל הממלכה הרוחית-מוסרית, האסתטית, אל אלמנט החשיבה, אלמנט האמת – בדיוק כפי שבכניסתו למישור הפיסי הוא נכנס לחוויה של המינרלי, הצמחי והחייתי. האדם הוא אדם לכל אורך הממלכות הללו, והישות האנושית מטפסת ועולה באמצעות המינרלי, הצמחי, החייתי והאנושי, אל המוסרי, האסתטי והאלמנט מלא האמת-החכמה. והאדם נוסף לזרם הקיום העובר באורח מופלא דרך שלבי ההתפתחות של סטורן, שמש, ירח ואדמה, יופיטר, ונוס ו-וולקן, המציידים אותו במהלך האבולוציה שלו בכל מה שניתן לו בידי האימפולסים העמוקים של היקום.

————————————————————————-

1. σωφροσύνη, מילה ביוונית המציינת איזון מחשבתי ושליטה עצמית. ↑
2. במיתולוגיה היוונית, לֶתֶה (Lethe, במקור: Λήθη – שמשמעותה ביוונית "שיכחה") הוא אחד מחמשת הנהרות של השאול (עולם המתים). על פי המיתוס, נשמות המתים היו שותות ממימי הנהר הזה כדי לשכוח לחלוטין את זיכרונותיהן ואת חייהן הארציים הקודמים לפני שעברו לעולם הבא או לפני שנולדו מחדש.] ↑