רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה רביעית

וינה, 24 במרץ 1910

אמש סיימנו כשראינו את שני הגבולות שבתוכם סגור האדם עם תודעתו הרגילה, והיום ברצוננו להתחיל בכך שנצביע על התחום הנמצא מצדו השני של הגבול שמוצא האדם כשבאמצעות התפתחות של נפשו שתוארה כבר, ועוד תתואר מאוחר יותר בהרצאות אלו, הוא עובר את השער האחד או השני ומגיע לזה שניתן לכנות שומר הסף הקטן וזה המכונה שומר הסף הגדול.

היום ננסה תחילה להתמודד עם האופן של חוויות האדם כאשר, בעוברו את שומר הסף הקטן, הוא צולל במודע אל פנימיותו האנושית. אנו יודעים שצלילה זו חוזרת על עצמה בכל יום בחיים הרגילים כאשר מקיץ האדם משנתו, והדגשנו כבר זמן רב כיצד תוצאתו של רגע זה של ההתעוררות היא חוסר אפשרות לראייה של האדם את פנימיותו העצמית. אם נרצה להבין אל תוך מה שוקע האדם, הכרח הוא שנציב לפני נפשנו במדויק את הדברים שנאמרו כבר בקצרה בהרצאות הפומביות, בהם נדון כעת באופן מדויק. זהו נושא הקשור עם מכלול ההתפתחות האנושית.

אנו יודעים כי במהלך חייו מתפתח האדם משלב לשלב. כבר בחיים המתנהלים בין הלידה למוות עובר האדם התפתחות, המובילה אותו ממצבי החיים ההתחלתיים, בהם יש לו מעט יכולות וכוחות, לפיתוח הולך ומתגבר של יכולות, כישרונות וכוחות. כיצד מתרחשת התפתחות זו למעשה בחיים הרגילים? היא מתבצעת באופן זה שהשינה והיקיצה ממלאות בה תפקיד חשוב. כשאנו רואים מה עובר האדם בצעירותו מיום ליום כחוויות לימוד, ומדמים לעצמנו כיצד משתנות חוויות הלימוד הללו ליכולות, למסוגלוּת, עלינו להסתכל על מצב השינה, שרק הוא מאפשר את השתנות החוויות בנפש האנושית ליכולות, לכוחות. בכל ערב כשאנו נרדמים אנו לוקחים עמנו מחיי-היום משהו אל תוך נפשנו, ואת מה שאנו לוקחים אז אתנו, את הפירות שהתקבלו מחוויותינו, אנו אורגים מחדש במשך השינה; אנו מעצבים ובונים זאת מחדש, כך שהפירות הללו מתמצקים ליכולותינו וכוחותינו. דוגמה מוחשית לכך נקבל בהסתכלות על האופן בו אנו מתאמצים בילדותנו, נאמר, ללמוד את הכתיבה. מספר חוויות עוברות על נפשנו כשאנו נוטלים כיום עט ומפעילים את אמנות הכתיבה כדי להביא לביטוי את מחשבותינו. החוויות שחווינו אז ליצור אות זו או אחרת התמצקו כאילו ליכולת הכתיבה. והחוויות שהתמרנו כולנו מיום ליום ליכולת הכתיבה, עומדות בבסיס נפשנו, אך מסוגלות לפעול בדרך הנכונה רק כאשר איננו נמצאים בהן עוד.

מכך נוכל כבר להסיק שבנפשנו נמצא משהו שהנו גבוה מכל חיינו המודעים. שהרי לו רצינו להתמיר את חוויותינו בכוחותינו בלבד, היינו מגלים כי בתוכנו נמצאים כוחות גבוהים מאלה בהם אנו מנהלים את חיינו המודעים. כוחות גבוהים אלה נכנסים לפעילות במשך חיי השינה, כשאנו נמצאים בחוסר מודעות. בחיי השינה הללו מותמרות חוויות ליכולות, והנפש הולכת ונעשית בשלה יותר ויותר. כך עובדת בנו ישות עמוקה יותר על המשך התפתחותנו, וישות זו קולטת בהירדמות את חוויות היום ואורגת אותן כך שהן עומדות אחר כך לשירותנו כיכולות בתקופת חיים מאוחרת יותר. אנו מפיקים לעצמנו מתוך השינה הרבה יותר ממה שהבאנו לעצמנו באמצעות חוויותינו המודעות. במשך היום מהבוקר עד הערב אנו מנצלים כוחות, כשאנו נוטלים חלק באירועים המתרחשים סביבנו. בערב אנו מרגישים את הכוחות הללו מותשים באמצעות העייפות, והכוחות שאנו מנצלים במשך היום מתרעננים שוב בלילה בחיי השינה. זאת אנו מרגישים בבוקר. כוחות אחרים זורמים אלינו מחיי השינה חלף הכוחות שניצלנו בעבודת היום. מתוך השינה זורם אלינו איפוא סך של כוחות להם אנו נזקקים למען חיי היום שלנו.

כך אנו מפתחים את עצמנו משלב לשלב, אך אנו יודעים עם זאת, שלהתפתחות זו ישנו גבול מוגדר. בכל יקיצה בבוקר אנו מוצאים את אותו גוף פיסי ואותו גוף אתרי, ויודעים שלאמיתו של דבר אנו מסוגלים באמצעות הישגינו להתמיר את הגוף הפיסי והגוף האתרי שלנו ולפתח אותם לעיצובים גבוהים יותר. כל אחד המכיר במקצת את החיים, יודע שהאפשרות להתמרה עד לגופנו הפיסי קיימת רק עד לדרגה מסוימת. כשאנו מתבוננים באדם שהקדיש עשר שנים לרכוש לעצמו חוויות עמוקות של הכרת החיים, חוויות-הכרה שלא נשארות תיאוריות חיצוניות אלא נכנסות לכל חיי הנפש ומשנות את האדם, אזי, אם לאחר עשר שנים אנו משווים את מראהו הנוכחי עם זה שהיה מקודם, אנו יוצרים דימוי כיצד הכרות הידע שהושגו השפיעו על תווי פניו, כיצד השתנו כל תווי הפנים שלו. כאן אנו רואים כיצד מה שהתפתח בנפש מעצב פלסטית גם את הגופניות החיצונית. אולם אנו רואים גם באילו גבולות צרים מתרחש הדבר – והוא חייב להיות מוגבל בגבולות צרים משום שבאופן מהותי אנו פוגשים בכל בוקר את גופנו הפיסי וגופנו האתרי באותה צורה ועם אותו פוטנציאל שהבאנו אתנו עם הלידה. פוטנציאל זה נוכל לשנות רק מעט. בעוד שאנו יכולים לפתח הרבה יחסית בכל הנוגע לנפשנו, לכוחות האינטלקטואליים והרוחניים וגם בנוגע לכוח הרצון, הרי שביחס להתמרת העטיפה החיצונית שלנו, גופנו הפיסי וגופנו האתרי בחיים שבין הלידה למוות, ביכולתנו לשנות רק מעט. אך במשך כל החיים שבין הלידה למוות חייבים להיות פעילים כוחות פנימיים, וכוחות אלה אנו חייבים לעודד אם החיים אמורים להימשך. ברגע המוות אנו רואים מה נעשה עם הגוף הפיסי האנושי אם גוף האתר או גוף החיים לא עובד עליו בהתמדה. הכוחות הפיסיים הממשיים, הפיסיקליים והכימיים של הגוף הפיסי מאבדים את תוקפם מרגע המוות. אז הם פועלים באורח הורס ומפרק על הגוף הפיסי. העובדה שהתהליכים המופיעים בגוף הפיסי ברגע המוות אינם מתרחשים בין הלידה למוות, מתקיימת בזכות הגוף האתרי עם כוחותיו הפנימיים. בזמן שבין הלידה למוות מתחוללת מלחמה אמיתית כנגד התפוררות הגוף הפיסי; בכל רגע היה גופנו הפיסי מוכן להתפורר, לולא סופקו לו כוחות חדשים מהגוף האתרי. אולם גוף אתרי זה מקבל מצדו את אשר הוא נזקק לו מכוחות פנימיים השוכנים עמוק עוד יותר, מהגוף שאנו מכנים הגוף האסטרלי, נושא ההנאה והסבל, השמחה והכאב וכן הלאה, כך שתמיד פועל על הגוף החיצוני ובונה אותו הגוף הפנימי המקביל. הגורם בנו הנראה-לעין חיצונית נתמך בהתמדה בידי כוחות פנימיים. האופן בו עובד הגוף האסטרלי על הגוף האתרי, האופן בו עובד הגוף האתרי מצדו על הגוף הפיסי, זה בדיוק מה שהאדם חייב היה לראות כשהוא צולל עם היקיצה בצורה מודעת אל גופניותו, וזה מה שנסוג ממנו הודות לכך שמבטו מוסט אל הדברים והאירועים החיצוניים.

אולם כעת, הודות לכך שהוא מסוגל לחוות במודעות את רגע ההתעוררות – דהיינו את הכניסה אל גופניותו – יכול האדם ליצור בדרך מסוימת ידע על מה שפועל וחי בפנימיותו, על האלמנט היוצר ובונה בה. יש לנו חלק בעבודת הדחף הפנימית של עצם אנושיותנו כאשר מתאפשר לנו לשקוע בצורה מיסטית – וכעת אנו מתכוונים למילה זו במובן הטוב ביותר – אל פנימיותנו העצמית. לְמה עלינו להגיע אם כן – עוד ידובר בהמשך כיצד נגיע לכך – כשאנו שואפים לצלול במודע אל פנימיותנו העצמית? עלינו להגיע בדיוק לכך שביקיצה לא נופרע בידי הרשמים החיצוניים. עלינו להכין עצמנו באופן זה, שנהיה מסוגלים להתעורר מהשינה בלא שיגיעו לנפשנו ברגע ההתעוררות הרשמים מהעין, מהאוזן וכן הלאה. עלינו לתת לעצמנו את האפשרות לחיות אל תוך קיום העולם במצב תודעה אחר מזה לו אנו נתונים בשינה, כך שנקפיא כל רושם חיצוני. אם אנו מסוגלים בצורה זו להקפיא את כל הרשמים החיצוניים, אנו עוברים על פני שומר הסף הקטן. כיצד הוא נראה – על כך נדבר מאוחר יותר. לעת עתה נניח שאנו מגיעים אליו ועוברים אותו, נכנסים דרך השער המוביל לפנימיותנו העצמית. כאן אנו לומדים לדעת כמיסטיקאים אמיתיים דבר-מה שעליו לא היה לנו מושג לפני כן. התיאורים החיצוניים הניתנים במרבית הספרים התיאוסופיים על הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיסי כשהם נראים מבפנים, אינם הרבה יותר מתיאורים בקירוב, שמצביעים אמנם על הדבר בו מדובר, אך הכרה אמיתית על הגורם שאליו אנו נכנסים עם היקיצה, אפשרית רק כשאנו קרבים בסבלנות לאורך זמן מן הצדדים השונים אל אמיתות הקיום. וכך ברצוננו היום לנסות לחדור לסודות הללו מצד מסוים.

אם צריך האדם איפוא לראות מה פועל עליו מבחוץ, הוא לומד להכיר בדרך רגשית את מה שמכונה באופן הרגיל "נפש", ואשר הנו שונה לגמרי מהדימוי הרגיל על נפש. הוא לומד לדעת שנפש אנושית זו הינה למעשה דבר קטן, אך ניתנת להשוואה עם דבר-מה גדול, ושהיכולות הספציפיות שיש לנפש האנושית ואשר בתוכן היא מתפתחת, הן מועטות לעומת היכולות של אותו דבר גדול שהנפש האנושית יכולה להרגיש דומָה לו. כשהוא נכנס לגוף הפיסי והאתרי לומד האדם לדעת שלאמיתו של דבר הוא יצא מהמציאות עם היקיצה, שמההירדמות עד ליקיצה הוא היה בעולם אחר, עולם שבו יש ישויות הדומות לנפש שלנו עצמנו, אולם בתכונותיהן ויכולותיהן הן גדולות ורבות עוצמה בהרבה מהתכונות והיכולות של נפשנו – עד כדי כך חשה עצמה נפש אנושית זו את קטנותה ברגע היקיצה, כשהיא עוברת את שומר הסף. היא יכולה אז לומר לעצמה: אכן, אני קטנה באמת ובתמים, שכן אין לי כעת ברגע זה של היקיצה מאומה בתוכי יותר מכפי שאני עצמי יכולה להעניק לי; לולא הייתי זורמת ונוצקת החוצה אל עולמות גדולים ועצומים, שיש להם יכולות דומות לאלה שלי אלא שהן מוגברות עד אינסוף, ולולא הזרימו אלה לתוכי את אשר אני נזקקת לו, הייתי כעת אובדת עצות אם היה עלי לעמוד בפני פנימיותי העצמית.

הנפש שמה לב כעת שהיא זקוקה לגורם הזורם אליה במשך כל הלילה כולו; היא יודעת כעת שזורם לתוכה דבר-מה שיש לו דמיון לשלושת כוחות היסוד שלה.

מה הם שלושת כוחות היסוד הללו של הנפש? קודם כל זה הנקרא רצון; כל דבר שהינו בעל טבע רצון הוא כוח היסוד האחד של הנפש. הוא המדריך אותנו לרצות דבר זה או אחר בחיים. כוח היסוד השני של הנפש הוא הרגש; זהו הכוח המביא לכך שנפשנו נמשכת לדבר אחד ונדחית מהשני, חשה שמחה על דבר אחד וכאב מדבר שני. וכוח היסוד השלישי הוא החשיבה, האפשרות להגיע לדימויים על אודות הדברים. אלו הם שלושת כוחות היסוד של הנפש האנושית. ואנו יודעים גם כי שלושת כוחות הנפש הללו הם בעלי הערך המהותי לְמה שביכולתנו לפתח בחיים שבין המוות ללידה מחדש. כשאנו בונים, מפתחים ומחזקים יותר ויותר את הרצון שלנו, אנו הופכים לאנשים המסוגלים להתערב בחיים בצורה מלאת כוח. כשאנו מפתחים יותר ויותר את הרגש שלנו, אנו הופכים לאנשים הכשירים לשפוט בביטחון הולך וגובר מה נכון או לא נכון בעולם, כשאנו מרגישים עם הנאה את הנכון, את הצודק, ואת הלא צודק והבלתי נכון עם כאב. וכשאנו מפתחים את חשיבתנו אנו מסוגלים יותר ויותר לפתח את ההבנה מלאת החכמה של העולם, בה אנו מתמצאים עם חכמה בהתרחשויות העולם. לכל אורך חיינו בין לידה למוות אנו עובדים על שלושה כוחות יסוד אלה של הנפש.

אך כשאנו מתעוררים בבוקר באותו מצב עירות שתיארנו, בו אנו מגיעים לשומר הסף, אנו שמים לב שכל אשר אנו מפתחים בחיינו כרצון, כרגש וכחשיבה בתוכנו, הינם זוטות לעומת כוח החשיבה, הרגש והרצון הממלאים את עולם הרוח שממנו הגענו בבוקר ברגע היקיצה. ואנו יודעים שאנו נזקקים למה שספגנו בלילה, משום שלא היינו מגיעים רחוק לו היינו מפתחים במחשבותינו, ברגשותינו וברצון שלנו רק את מה שיכולנו לפתח בחיי-היום, משום שאנו חייבים לקבל כמתת מעולמות הרוח – שמהם זרמו אלינו כל הלילה כוחות גבוהים של חשיבה קוסמית, רגש קוסמי ורצון קוסמי – את האלמנט שיורד כעת אל פנימיותנו.

כשאנו מודעים כעת לראשונה שספגנו לנפשנו רצון קוסמי, רגש קוסמי וחשיבה קוסמית, אנו יודעים כי שלושת כוחות היסוד הללו אינם אלה שסיגלנו לעצמנו בחיים כחשיבה, רגש ורצון, אלא משהו שזרם אלינו בלא כל טרחה מצדנו מן ההירדמות עד ליקיצה.

כשאנו צוללים עם נפשנו, הספוגה כאילו בתכונות הללו, אל גופניותנו, אנו שמים לב ששלושה כוחות אלו משתנים ומקבלים פנים אחרות. למעשה אנו מבחינים בכך שמה שאנו מכירים בהשתקפות חלשה כרצון של נפשנו, מה שאנו מביאים עמנו מתוך מאסה גדולה לאין שיעור של הרצון הקוסמי, משתנה בזרימה לגורם המעניק לנו את האפשרות להיות ישות של תנועה, שיש לה מתוך פנימיותה האפשרות להניע את גפיה, בקנה מידה קטן או גדול. זורמת אלינו האפשרות והיכולת שאנו רואים בפועל חיצונית כשאנו רואים אדם המבצע את עבודת יומו עם תנועותיו. מה שזורם לתוכנו, מה שאנו לוקחים מהרצון הקוסמי, נעשה גלוי לעין חיצונית בתנועות גפינו, במכלול התנועתיות שלנו. הרצון הקוסמי מגיע אלינו ככוח פנימי הממלא אותנו ומופיע בפנינו ככוח הממלא אותנו פנימית. אנו רואים כעת כיצד זורם אלינו הלכה למעשה מהרצון הקוסמי הכוח הנטוע בנו, אותו אנו חשים באופן הרגיל רק ככוח-נפש. כעת הופכת לנו לאמת העובדה, שרצון זורם דרך העולם, שהרצון הקוסמי זורם אלינו וחודר אותנו, ושרק בשל כך אנו מהווים אנשים תנועתיים המסוגלים להניע את גפיהם, אנשים בעלי פעילות עצמית; אנו חשים שבבוקר זורם אלינו רצון קוסמי שספגנו לנפשנו במצב השינה. ברצון קוסמי זה שזרם אלינו בבוקר אנו משתמשים במשך היום. זרימה זו איננו מרגישים בחיים הרגילים. אך כשאנו עוברים את שומר הסף אנו מרגישים את כל הרצון של המקרוקוסמוס ממשיך ופועל בנו, אנו מרגישים אז את עצמנו גדלים באחדות עם הרצון הקוסמי. ברגע זה אנו מרגישים כאילו היינו מקושרים לכל הרצון הקוסמי.

את הגורם שאנו מכירים בחיי הנפש הרגילים ככוח הרגש, אנו סופגים מתוך מלאי אינסופי כביכול של רגש קוסמי, והוא זורם כעת לתוכנו. גורם זה משתנה באופן כזה, שלגבי מי שהתפתח עד כדי כך, נוצרת ודאות פנימית שברגש קוסמי זה זורם אליו דבר-מה שניתן להשוואה, אם מבקשים להשוותו עם משהו בחיים, רק עם אור. כאילו היינו מוארים פנימית, כך הדבר כשמביטים על מה שזורם אלינו כהשפעה של הרגש הקוסמי הנקלט בשינה. הרגש הקוסמי הזורם הופך לאור בתוכנו, אור פנימי; באופן חיצוני אין הוא נראה לעין, אך האדם שנעשה רואה רוחי רואה, בעוברו את שומר הסף, כי למעשה האור לו הוא נזקק לחווייתו הפנימית אינו אלא תוצאה של מה שספג בלילה כרגש קוסמי. בכך אנו רואים כבר כיצד בהתמסרותו לפנימיותו העצמית חווה האדם דבר חדש לגמרי על נפשו. הוא חווה את אשר זורם אליו מן המקרוקוסמוס, ולְמה הוא הופך להיות בפנימיותו. ובפני האדם עומד באמת ובאופן מהותי גופו האסטרלי, כשהוא חש את הכוחות והיכולות של הישויות הקוסמיות החיצוניות בזרימתן לתוכו.

כוח החשיבה נראה כמו מארגן סדר בתוכֵנו, כמווסת בין כוח התנועה שזורם אלינו והיסוד הזורם לתוכנו כאור. בין שני אלה חייב להיווצר סוג של שיווי משקל, כדי שלא יתקיים יחס לא-נכון בין ההרגשה הפנימית והדחף לפעילות שנוצרים. אם לא ייווצר היחס הנכון בין האור הפנימי לדחף הפעילות, לא תטופל הגופניות האנושית בדרך הנכונה מבפנים כלפי חוץ. אילו האחד או השני היו נמצאים בעודף היה האדם מתפרק. רק בשיווי המשקל הנכון יכול האדם לפתח את כוחותיו הפנימיים באופן כזה שהם ישרתו את קיומו החיצוני באופן הנכון.

כך אנו רואים את שלושת הכוחות הללו באדם כשהם פועלים במצב השינה, והם פועלים בנו בהתמדה בצורה כזו, שהם מעודדים את האדם החיצוני שלנו מן הבוקר עד הערב כדי שיוכל לבצע את אשר עליו לבצע. אם אנו מבינים זאת, נוכל לומר שהנפש שלנו קטנה באמת לעומת כל הקיים בעולם הגדול שאליו היא נוצקת במשך מצב השינה – אולם נפשנו עדיין זהה לו. כפי שבנפשנו מתפתחים בהדרגה החשיבה, הרגש והרצון לשלבים גבוהים יותר ויותר, כך נוצקים בחוץ אל העולם הבלתי נראה, העל-חושי, רגש קוסמי, חשיבה קוסמית ורצון קוסמי.

ואז עובר האדם חוויה שונה, המתקבלת כחוויה ישירה: גם אם נפש זו היום הינה קטנה לעומת הנפש הקוסמית הגדולה, היא נמצאת בכל זאת בדרכה להיות כמוה. יכולתה לחשוב, יכולתה לרצות ויכולתה להרגיש אמנם קטנות עדיין כיום, אך היא בדרך להיות כמו הרגש הקוסמי, החשיבה הקוסמית והרצון הקוסמי הגדולים. זהו הדבר האחד אותו חווה האדם. הדבר השני הוא שהוא יודע במדויק: מה שמופיע כאן לפני כמקרוקוסמוס עצום, כרגש קוסמי, חשיבה קוסמית ורצון קוסמי, היה גם הוא פעם כמו נפשנו שלנו; כל זה התפתח מהתחלה קטנה לגודל עצום זה.

כשיש לו למיסטיקאי שני רגשות אלה, פוקד אותו משהו כמעין פרי שלהם בנפשו, המתבסס על כך שהוא אומר לעצמו: מה היה קורה לוּ אותן ישויות שיצרו את הגורם המתפשט כעת בעולם ומעניק לנו את אשר אנו זקוקים לו לצורך חיינו, לא היו עושות מאומה לשם התפתחותן? בעבר רחוק לאין שיעור הן היו חלשות כמונו בכוחות הרגש, החשיבה והרצון. פעם היו הן חלשות כמו נפשנו, וכיום הן כה חזקות, שאין הן צריכות לקבל אלא נותנות בלבד. מה היה נעשה מאתנו לולא המשיכו הן את התפתחותן? לא יכול היה להיעשות מאתנו כלום! לא יכולנו להתקיים! זוהי ההרגשה החיה שהיתה עולה בנפשנו, הרגשת הכרת-תודה אינסופית. כשאנו מוקירים את ערכו של הקיום שלנו, זורמת אלינו הרגשה של הכרת-תודה אינסופית. הרגשה זו של הכרת-תודה היא מציאות ממשית לכל מיסטיקאי אמיתי; היא אינה דבר-מה הניתן להשוואה ולו במידה המועטה ביותר עם ההרגשה שיש לאדם בחיים הרגילים כהכרת-תודה. זוהי הרגשה המתקבלת בפנימיותנו כברכה ומושרית בברכה של אושר, החייבת להתקיים משום שהיא אחת החוויות החשובות ביותר של המיסטיקאי. מה שהעולם מכנה כיום "מיסטיקה" איננו בדרך כלל אלא סך של פראזות. המיסטיקאי האמיתי מכיר הרגשה זו של הכרת-תודה, שאיתה הוא מביט אל העולם הגדול ואומר לעצמו: מה היית אתה לולא עשו ישויות אלו, העומדות לפניך, את הכל כדי להעפיל לגבוהים שאפשרו להעניק לך בכל לילה את אשר לו אתה זקוק, ולהזרים זאת אל גופניותך? מי שאינו חש ביסודות העמוקים ביותר של לבבו תחושה זו של הכרת-תודה כלפי המקרוקוסמוס, אינו מיסטיקאי אמיתי.

ולהרגשה זו של הכרת-תודה מצטרפת הרגשה אחרת, הרגשה שניתן לאפיינה במילים הבאות: אם אנו נמצאים כעת בנקודת התחלה כפי שעמדו פעם אותן ישויות, האם לא מוטל עלינו לעבוד על עצמנו כדי שנגיע למטרתנו בהוויה הקוסמית? האם לא מוטל עלינו לעשות הכל כדי לצאת מתוך החשיבה, הרגש והרצון הקטנים שלנו כדי להגיע פעם לכך שלא רק נצטרך לקבל אלא נוכל גם לתת, כדי לצקת ולהזרים משהו בדרך דומה לזו בה נוצקים דברים לתוכנו כשאנו מתמסרים במצב השינה למקרוקוסמוס? הרגשה זו מתעצבת לכדי מחויבות ענקית להתפתחות נפשנו. אנו אומרים אז לעצמנו כמיסטיקאים כנים ואמיתיים: אתה בוגד בחובתך אם אינך עושה הכל כדי לפתח את כוחות נפשך, שכיום הינם מועטים עדיין, לגבהים שאליהם הם יכולים להגיע, העומדים לפניך כדוגמה ומופת כשאתה מביט באורח מודע על המקרוקוסמוס שממנו שואב אתה את כוחותיך. אם אינך מפתח את עצמך, אם אתה כועס על עצמך ומתנגד להתפתחותך, אתה מביא לידי כך שפעם לא יוכלו להתפתח ישויות בדרך דומה לזו בה התפתחת אתה עצמך. אז במקום להביא להתקדמות, לעשייה חדשה, לבריאת עולם, אתה מביא להכחדתו.

זוהי ההרגשה האחרת שמקבל המיסטיקאי, ואנו רואים כי מה שחווה אדם בנפש – סך התאוות, הדחפים, התשוקות וכיוצא באלה – מותמרים בדרך מופלאה. ההרגשה שאנו מכירים באופן הרגיל כהכרת-תודה צומחת למחויבות בלתי ניתנת לשיעור לפיתוח תודעה משלנו.

אלו הם שני תחושות ואימפולסים החודרים אל נפשנו, כשאנו עוברים את שומר הסף. ושתי תחושות אלו מביאות לאלמנט המאפשר לנו להכיר את הגוף האסטרלי של האדם באמת על פי מהותו. אם הרגשה זו חיה באדם בצורה שתוארה – הרגשת התודה כלפי המקרוקוסמוס ורגש החובה כלפי ההוויה הקוסמית – והוא מתמסר לה יותר ויותר, כשהיא חודרת אל נפשו ופועמת בה לגמרי, עולה בו עין הרואה הרוחי; אז עומד בהדרגה לפני עיניו גופו האסטרלי, העטיפה הבאה בה הוא מוקף, אותה אין הוא רואה בתודעתו הרגילה, אך מסוגל לקלוט אותה אם יש לו הסבלנות לתת להרגשה זו לפעול עליו למשך זמן מספיק. אז עומד לפנינו בצורתו האמיתית גופנו האסטרלי, אותו גוף שנולד מהמקרוקוסמוס. כמובן שכשאנו רואים גוף אסטרלי זה ורוצים לחוש במידה חזקה מספקת כאמת, שבבסיס כל הניתן לחושים עומדת הרוח, אנו חייבים לעבור את שומר הסף; אנו חייבים גם להתבונן בצד השלילי של הדבר החיובי.

ראינו שכל המהווה רצון קוסמי זורם וחודר אלינו עם כוח לפעילות, שכל המהווה רגש קוסמי זורם אלינו עם אור, והחשיבה הקוסמית זורמת אלינו ככוח מביא סדר. אלו הם היסודות להם אנו נזקקים; בלעדיהם איננו מסוגלים לחיות, ולולא היו אלה מתווספים לנו לא יכולנו להתקיים כבני אדם. נשווה כעת את מה שפועל בנו עם מה שהנו כבר חלק מאתנו, ואז יופיע לנו בצורה ברורה מה הם כוחות הרגש והרצון שעיבדה הנפש עד עתה. בעיקר מופיע לנו בצורה ברורה עד כמה נכשלנו בכל הנוגע ליכולת לסגל לעצמנו את חוזק הרצון, בכל הנוגע לאינטליגנציה של החשיבה וברגשות מתאימים. כעת אנו רואים כי כל אשר עשינו כדי לסגל לעצמנו אינטליגנציה, יכול להתאחד עם האור הזורם אלינו מהרגש הקוסמי, ושכל מה שבו נכשלנו בפיתוח האינטליגנציה שלנו נקלט כבָלָם. ככל שאנו עצמנו נכשלים בפיתוח האינטליגנציה שלנו, בעיבוד כוח החשיבה שלנו, זורם אלינו פחות ופחות מתוך האור של הרגש הקוסמי. אם ברצוננו להתקדם בקיום הקוסמי, חייבת החשיבה שלנו לעמוד ביחס הנכון לכמות שאנו שואבים לתוכֵנו מהרגש הקוסמי.

מי שרק מחשב חישובים על כך, עשוי בנקל להאמין כי האינטליגנציה האנושית שאנו רוכשים לעצמנו מכוחות החשיבה מסתכמת במה שזורם אלינו מהחשיבה הקוסמית – אך זהו חישוב חיצוני בלבד, רק תיאוריה, ולא המציאות. במציאות החשיבה האנושית מחוברת לרגש הקוסמי. לעתים קרובות נעשית הטעות, שמתוך הרמזים שניתנים מחוּשב דבר-מה מוטעה, למשל הדומה עם הדומה או הזהה עם הזהה. אולם הדבר איננו מסתדר עם החשיבה האנושית המחשבת. האינטליגנציה האנושית מחוברת לרגש קוסמי, כפי שאנו מקבלים אותו לתוכנו בשינה. ככל שיש לאדם יותר אינטליגנציה, כך הוא מואר יותר בידי האור הפנימי שמעניק לנו הרגש הקוסמי. אך באופן דומה אנו רואים באור זה, ברגש הקוסמי הזה, זרימה של אפלה מנוגדת, של חשכה, אם אנו נכשלים בעשייה של משהו בפיתוח החשיבה שלנו, באינטליגנציה שלנו. כל חטאי המחדל של האדם הנעשים משום שאין זה נוח לו לבנות את כוח החשיבה שלו, מתנקמים בו בכך שנסוג ממנו משהו מהאור הפנימי שלו, והוא מציב במקום אור פנימי זה אפלה וחשכה. כך רואים אנו את הרוח אורגת בפנימיותנו.

יכול כעת מישהו לומר: "יש משהו מאד לא נוח בשבילי אם אני אמור לחשוב, שקיים בעולם זרם מוזר כמו הזרם של מדע הרוח, המתחיל בזה שהוא מפנה את תשומת לבו של האדם לדברים כאלה. האם לא חיו בני האדם עד כה באושר ובשלווה עם כך שהיו סגורים כביכול בשני הגבולות, עם העובדה שהם נשארו יפה מאד בטווח החיים המשתרע בין שומר הסף הקטן לשומר הסף הגדול? כאן מבטיחים הכוחות הרוחיים את הקידום שלהם, עליו לא היה להם עד עתה כל מושג; האם קידום זה לא יכול להמשיך כך?" גם אם אינם מבטאים זאת, האנשים בני זמננו חושבים כך: "מה אכפת לנו היום מזרם עולמי זה! אנו מעדיפים להישאר בחיים כפי שהם זרמו עד עתה. הרי בסופו של דבר אנו מודעים לעובדה שאור וחושך מעורבבים בתוכנו. עד עתה דאגו הכוחות הרוחיים לכך שההיסטוריה לא תגיע לחוסר סדר; כעת יכולים אנו עצמנו לחוות משהו מזה, ועלולים להביא את ההיסטוריה לחוסר סדר. בואו לא נעשה זאת!" אדם עשוי להגיע להלך-נפש כזה, ורבים נמצאים כיום בהלך-נפש זה כשהם אומרים: "אנו רוצים לאכול ולשתות, לפתח את הכוח הנחוץ מבחינה חיצונית, אולם מעבר לכך איננו רוצים ללכת; דאגה זו אנו משאירים לאלים, שדאגו לכך עד עכשיו."

אין לשלול את ההיגיון שבטענה זו, שהרי עד לשלבי ההתפתחות הנוכחיים שלהם יכלו בני האדם לשאוב די והותר כוחות מתוך השינה, כדי שיהיו ברשותם כוחות הקוסמוס שמהם ספגה הנפש במידה המלאה; היא יכלה לקלוט את כל אשר נשמר בידי הישויות הרוחיות הללו. עד עכשיו היה זה כך. אולם אסור לנו להישאר בהפשטות; במיוחד במישור זה אנו חייבים להיאחז במציאות, ומציאות זו נראית כך, שגם תנאי היסוד הרוחיים של חיינו הקוסמיים משתנים מעידן לעידן. אותם כוחות קוסמיים להם אנו מתמסרים בכל לילה, בנו והסתמכו מלכתחילה על התפתחות הנפש האנושית; הם הסתמכו על כך שגם מבני האדם יזרום אור כלפי מעלה. מְלָאי האור שלהן אינו בלתי נדלה, אלא כזה שפוחת בהדרגה, שיזרים בהדרגה פחות ופחות כוחות אם למלאי האור הקוסמי לא יזרום אור חדש מתוך החיים האנושיים עצמם באמצעות העבודה על החשיבה, הרגש והרצון האנושיים, עבודה שתזרים מעלה אל העולמות העליונים כוח חדש, אור חדש למאגר הכללי של רגש העולם ואור העולם. והזמן בו הכרחי שבני האדם יהיו מודעים באמת לכך שאסור להם להזניח את האלמנט שזורם אליהם אלא שהם חייבים לעבוד מצדם-הם על הוויית העולם – זמן זה הוא הזמן בו אנו חיים כעת. זה איננו בשום פנים אידיאל רגיל שמדע הרוח מציב לעצמו; מדע הרוח באמת ובתמים אינו עובד כפי שעובדים זרמים רוחניים והשקפות עולם אחרות, המתלהבים מאידיאל זה או אחר ואינם יכולים אלא להטיף עליו לאחרים. אימפולס כזה אינו קיים אצל אלה המבשרים כיום את מדע הרוח מתוך השליחות הקוסמית האמיתית. קיימת אצלם ההכרה שכוחות מסוימים המצויים במקרוקוסמוס מתחילים למצות את עצמם, ושאנו הולכים לקראת עתיד בו אם לא יעבוד האדם על ההתפתחות של נפשו שלו, יזרום מטה מעט מדי מהעולמות העליונים הללו, משום שהמאסה של הכוחות הזורמים מטה מתחילה לאט לאט למצות את עצמה. זהו הזמן בו אנו חיים. לכן חייב מדע הרוח להופיע בעולם. מדע הרוח חייב להיכנס אל הקיום לא מתוך אימפולס שרירותי אלא מתוך ההכרח של זמננו, כדי שיוכל להביא את בני האדם להחליף את הכוחות היורדים מטה שמיצו את עצמם. מתוך הכרה זו שואב מדע הרוח את האימפולס שלו מן ההווה, והוא לא ישפיע אם עובדה זו לא תתקיים, אלא תיזנח בשקט כפי שנזנחה עד עתה בהתפתחות האנושות. מדע הרוח צופה קדימה לכך שאם במאות הקרובות לא יימצא מספר גדול מספיק של בני אדם שיחתרו אל עולמות הרוח, יקבל המין האנושי פחות ופחות כוחות שירדו מעולמות הרוח הללו, והתוצאה תהיה התדלדלות של כוח רוחי בבני האדם, התייבשות כללית של החיים האנושיים. האנשים ייעשו חלשים בכל הנוגע למה שעליהם לבצע בעולם. תיווצר התייבשות של החיים האנושיים, כמו בעץ שמתקשה ומתאבן כשאינו מקבל יותר נוזלי-חיים. עד עתה סופקו למין האנושי הכוחות מבחוץ, ואלה שמסתכלים רק על החיים החיצוניים, שחיים בלא מחשבה ומאמינים שקיים רק עולם החושים החיצוני, אינם יודעים מאומה על השינויים המתרחשים מאחורי עולם החושים הזה – ואחד השינויים החשובים הוא התייבשות הכוחות הרוחיים וההכרח שכוחות אלו ייווצרו באמצעות בני האדם עצמם. אם המשך התקדמות האנושות תימסר לבני האדם השטחיים, המחשיבים רק את עולם החושים החיצוני, יופיעו קמילה והתייבשות של המין האנושי כולו על האדמה.

כאן נגענו בנקודה העמוקה ביותר שממנה מקבל איש מדע הרוח את המודעות לכך שמדע הרוח חייב להיות מופץ, כדי שבני האדם יגיעו להכרעה האם ברצונם לשתף או לא לשתף פעולה בעבודה הכרחית זו. עוד נדבר על נקודת מפנה זו של התפתחות האנושות בהרצאות הבאות. כעת נפנה פעם נוספת את המבט אל הנושא בו נגענו. נפנה את המבט אל כל חטאי ההזנחה בנפשנו, אל כל מה שנראה בנפשנו כמכשול לכוחות הזורמים אלינו מלמעלה. כל חטאי ההזנחה של החשיבה נוגסים כמעין אפלה באור הזורם מהרגש הקוסמי. ובדרך דומה נוגסים חטאי ההזנחה שלנו בכל הנוגע להרגשה בכוחות התנועה שלנו, וחטאי ההזנחה הנוגעים לרצון מכשילים את הפעילות המסדרת של החשיבה הקוסמית. לפני עינינו מופיע בצורה חיה הגורם שהזניחה נפשנו בדרך התפתחותה עד כה, העומד כמכשול רב עוצמה בכל התקדמות החיים. הגורם שנתן לנו עוצמות גבוהות, שעבד עלינו, זה שפיתח בנו כוח מהרצון הקוסמי, הגורם שפיתח אור מהרגש הקוסמי והגורם שפיתח סדר והרמוניה מהחשיבה הקוסמית – לאלו נכנס מה שאנו עצמנו מהווים בכל חוסר האונים שלנו, בכך שהתפתחנו עד עתה רק במידה בה פיתחנו את עצמנו. כאן אנו עומדים בהכרה העצמית הנכונה שלנו. וכמו בתמונה מוארת מופיע לפנינו בתור חשכה, כצללית אפלה, מה שעלינו לשפר בנו בכך שנפתח את כוחות נפשנו בדרך הנכונה. לפני נפשנו עומד מה שלא הפכנו להיות, ומראה לנו את עצמו במדויק כשהוא שולח את קרינתו לשלושה צדדים; לשלושה צדדים שולח את קרינתו מה שלא נעשינו. כאן אנו רואים לראשונה אילו מכשולים הצבנו בפני הוויית הקוסמוס בכך שביצענו את חטאי ההזנחה בנוגע לרצון שלנו. אז אנו רואים אילו מכשולים הכַנו להוויית הקוסמוס עקב חטאי ההזנחה בנוגע לחשיבה שלנו, ולבסוף בנוגע לרגש שלנו. לשלושה כיוונים אלה מקרינה אי-השלמות של ישותנו. כל אחד מהם אומר לנו משהו מוגדר מאד.

כאן לפנינו קודם כל האלמנט הקורן פנימה בצורה מעכבת מהרצון שלנו עצמנו, הזורם מהרצון הקוסמי. כל אשר פועל מחטאי ההזנחה של טבע הרצון שלנו עצמנו הנו גורם מעכב ועוצר. דבר זה אומר לנו: "עם כל מה שהזנחת, אתה כובל עצמך לכוחות האדמה המכוּונים כלפי מטה; זה יכבול אותך כמו בשלשלאות ברזל לכל מה ששואפת אליו האדמה בהרס שלה." חטאי ההזנחה שלנו בכל הנוגע לחשיבה שלנו אומרים לנו: "מאחר שביצעת חטאי-הזנחה אלה בנוגע לחשיבה, לא תמצא את האפשרות להביא להרמוניה בין הרצון לרגש שלך." והדברים שהזנחת בכל הנוגע לרגש אומרים לך: "ההוויה הקוסמית תתרחק ממך. לא עשית מאומה כדי להוסיף לעצמך משהו מההוויה הקוסמית; לכן מה שנתנה לך ההוויה הקוסמית תילקח מהוויה קוסמית זו, והיא תתרחק ממך כאילו אינך קיים.

כך אנו רואים את כל הכוחות שעמם אנו כבולים לאדמה כשהם עומדים בנפרד מאתנו, ואנו רואים את הוויית העולם מתרחקת מאתנו משום שלא עשינו מספיק בעצמנו בגבולות עבודתנו שלנו. בגבול זה אנו מרגישים כיצד הכוחות הכובלים אותנו לאדמה והכוחות המדלגים מעלינו קורעים את ישותנו העצמית. מה שאנו עצמנו הזנחנו בנפשנו הופך לכוחות הורסי-נפש. ברגע זה של המעבר דרך שומר הסף הקטן אנו מרגישים את חטאי ההזנחה שלנו כהורסי הקיום הנפשי שלנו.

רק דבר אחד יכול לאפשר לנו ברגע נורא זה לשרוד: כשאנו עצמנו נשבעים לא להזניח יותר שום דבר בעתיד. אנו משיגים אז נקודת אחיזה שהינה ברורה דיה. היא אומרת לנו ברגע המעבר שלנו את שומר הסף הקטן: הכוחות הללו מושכים אותך מטה, ולכן חייב אתה לעבוד על הרצון, החשיבה והרגש שלך. אנו יכולים להודות על המראה האכזרי, משום שהוא מאפשר לנו שבועה זו שאנו נשבעים לעצמנו.

זהו דבר נוסף שהנו חלק מהחוויה המיסטית. אם אפיינו את הרגשת התודה והחובה כהכרחית, עלינו לתאר כך גם את "השבועה המיסטית", שכל אחד חייב לנקוט כמובן מאליו לעומת המראה של חוסר-המושלמויות שלו, השבועה לעבוד על נפשו בעתיד ככל שרק אפשר כדי לשפר את מה שקורה עקב ההזנחות שלו. באמצעות שבועה זו מקבלים חייו תוכן מיוחד במינו, תוכן המבטא לראשונה את ההכרה העצמית האמיתית, ההכרה העצמית הפעילה, שלא רק דוגרת בתוך עצמה אלא עובדת על העצמיות. חוויה זו יכול אדם לקבל בשתי דרכים. זו יכולה להיות דרך התחלתית בה חש האדם את כל אשר תואר עד עתה. כל עוד הוא חווה זאת רק כהרגשת תודה והרגשת חובה, הוא מרגיש: חסר לך דבר-מה, משהו עדיין כובל אותך לקיום של העבר, קיימת עדיין סיבה מדוע ההוויה הקוסמית מתרחקת ממך; כשאדם מרגיש זאת הוא חווה זאת בגופו האסטרלי. אך אם הוא מרגיש שוב ושוב הרגשת תודה והרגשת חובה, הדבר משתנה לבסוף לראיה מוגדרת מאד, ההופכת כעת לחוויה פנימית, הנוצרת עקב כך שצברנו כה הרבה כוח פנימי באמצעות החשיבה המיסטית, הרגישה המיסטית והרצון המיסטי, שחוויית הגוף האסטרלי שלנו משתקפת בגופנו האתרי ומושלכת אלינו בחזרה. כאן עומדת בפנינו מציאות חיצונית של תמונת-הנגד שלנו, המתבלטת כאילו מן המעמקים. המעמקים מראים לנו כיצד העוצמות החיצוניות שאליהן נוצקנו במשך השינה, השפיעו אור וכוח על העטיפות שלנו. מתוך המעמקים הללו עולה מה שאנו עצמנו עשינו מתוכנו. כפי שבאופן הרגיל אנו פוגשים במציאות החיצונית בעלי חיים, צמחים ומינרלים, כך מופיעה לנו כעת עצם עצמיותנו בדמות אמיתית. פנימיותנו הופכת למוחשית בעולם החיצון. לפני כן הוסט מבטנו אל העולם החיצון כשצללנו אל עטיפותינו החיצוניות. הרשמים החיצוניים של עולם החושים זרמו אלינו כדי שלא נוכל לראות את אשר עלינו לראות כעת, כשהחלטנו להשתתף בעבודה על התקדמות ההתפתחות האנושית. בדומה לאופן בו אנו רואים בדרך כלל את העולם החיצוני, אנו רואים כעת את עצם פנימיותנו. היא כאילו מצוירת בעומק מסוים. כל הכובל אותנו אל האדמה, המחבר אותנו עם בר-החלוף, נראה לנו כאן בתמונה מוגדרת מאד, תמונה של שור מעוות. איננו יכולים להשוות תמונה זו המופיעה באסטרלי, אלא עם תמונה של שור מעוות הנמשך כלפי מטה. כל מה שבאופן הרגיל יוצר הרמוניה בין הרצון שלנו לבין הרגש בנפשנו, נראה לנו בנוגע לחטאי ההזנחה שלנו בתמונה של אריה מעוות, וכל מה שמתרחק מאתנו בגלל חטאי ההזנחה שלנו בחשיבה, נראה כתמונה של עיט מעוות. שלוש התמונות הללו משתלבות עם הצלם המעוות של דמותנו שלנו. כאן אנו רואים בתמונה מה עשינו מעצמנו ומה עלינו לשפר בעתיד, כדי שנתרום להוויה הקוסמית את כל אשר נחוץ לה; שלוש תמונות מעוותות של חיות ותמונה מעוותת שלנו עצמנו. מתוך האופן שבו עומדות שלוש התמונות הללו בקשר האחת עם השניה, מתקבלת המאסה בה עלינו לעבוד על עצמנו.

כך בעוברנו את שומר הסף הקטן מתפצלים הרגש, החשיבה והרצון שלנו לשלוש תמונות מעוותות. אז יש לנו הכרה עצמית אמיתית, שכן מה שהפכנו להיות עומד בתמונתיות מולנו. זוהי הכרה עצמית המהווה מניע לכל המשך חיינו העתידיים. אדם יכול בנקל להירתע בפני הכרה עצמית זו. אולם הוא יירתע רק אם הוא מאמין כי מה שאין הוא רואה לא קיים. עשויים להיות אנשים כאלה. ניתן לדמותם לאדם שעוצם את עיניו לנוכח לבנה שנופלת במקום להימנע ממנה; אין הוא משנה את העובדות בשל כך שאין הוא רואה אותן. בכך שאין הוא מודע להרס זה הוא הופך אותו לכל היותר להרס האמיתי שלו. אדם זה אינו רוצה לראות זאת. העזרה היחידה העשויה להגיע אליו בנקודה זו, היא הכרה עצמית. עד עתה הספיקו הכוחות הקוסמיים למנוע את ההרס החיצוני של תמונת-האדם שלנו. בעתיד לא יספיקו לכך הכוחות הללו בלבד. אנו עצמנו חייבים לעבוד על עצמנו. אנו עצמנו מהווים את שומר הסף. אנו עצמנו מופיעים בתמונות ההרס כשומר הסף הקטן. אנו עצמנו מהווים את אלה המונעים את הכניסה לתוכנו. הכרה זו לבדה מאפשרת שבעתיד, כאשר לא יזרום אלינו יותר מלמעלה הכוח הדרוש, לא תשותק האנושות בכוחותיה, לא תיחלש יותר ויותר, ופירושו של דבר שלא תמלא את משימתה על האדמה.

בזאת הגענו מצד מסוים לתחום שנוכל לכנות גוף התחושה שלנו, אליו אנו צוללים ביקיצה. אולם בחיים הרגילים איננו מודעים אליו, משום שתודעתנו מוסטת עקב חדירתם של רשמי העולם החיצון אלינו. כעת אנו רואים מה יכולים אנו לחוות בתוכנו-עצמנו אם איננו נותנים לרשמי העולם החיצון להיכנס אלינו עם היקיצה. אפיינו פיסה מגופנו האסטרלי, פיסה מישותנו האנושית, את גוף התחושה, מבפנים, באופן כזה שנוכל כעת ליצור דימוי מהו מצבנו. הגענו עד לגבול שבו נתקל גוף התחושה שלנו בגופנו האתרי. שם מוצג לנו משהו כמעין תמונת-מראה. הדמות המעוותת שאנו רואים היא רק תמונה, אך איננו זקוקים ליותר מזה כדי לדעת מהו מצבנו האמיתי. אם רוצה אדם לדעת כיצד נראים פניו, אין ערך לשום ויכוח על השאלה האם התמונה שהוא רואה במראה היא הטעיה או מציאות: למי שרוצה לראות את פניו מספיקה לגמרי התמונה, היא משרתת את הצורך ויש לה ערך ממשי. לו היה בא פילוסוף ואומר: מה שאתה מספר לנו על החיה בעלת שלושת הראשים עם האדם במרכזה, הרי אנו יודעים שאין זו אלא תפאורה מדומיינת – היינו אומרים: זוהי תמונת-ראי רק במובן שבו מושלכת-חזרה מהגוף האתרי התמונה שמשקף הראי החיצוני, אך היא משרתת אותנו לשם הכרה עצמית, ובכך נעוצה ממשותה. את הסיבה שיכולה הפילוסופיה החיצונית להביא כנגד המציאות של חוויות תודעת הראיה הרוחית, מכיר הרואה הרוחי עצמו. הטעות מתחילה רק כשהרואה הרוחי מאמין שתמונת-הראי הינה מציאות, כשאין הוא יודע שתמונה זו מציגה את פנימיותו שלו, אלא מאמין שלפניו מופיעה באמת ישות בעלת ארבעה ראשים. אם הרואה הרוחי מאמין שהתמונה ממלאת את החלל בדיוק כמו ישות פיסית, הוא דומה לאדם שרואה את חוטמו במראה, ומאחר שאינו מוצא חן בעיניו הוא מנפץ את המראה ומאמין שבזאת ניפץ דבר-מה ממשי.

את זאת אנו חייבים לסגל לעצמנו אם ברצוננו להעפיל לעולמות העליונים: לקבל את הדברים רק כפי שהם במציאות. ברגע בו מסתכל אדם על תמונת-הראי ואינו רואה אותה כפי שהינה, הוא נופל לאשליה. אך הוא איננו אדם המתמסר להלוצינציות, כשהוא יודע שבתמונת-ראי מעין זו הוא פוגש את עצמיותו שלו. לכן כה חשוב שלפני שהוא מתחיל לחדור באמצעות ראיה אל עולם הרוח, ייצור לעצמו את האפשרות להכיר את הדברים ולהבין אותם בערכם האמיתי באמצעות חשיבתו התבונתית. לפיכך לא יכול אף אדם לבצע ראיה רוחית אם הוא מחשיב כממשות בחלל הפיסי את מה שמהווה תמונת-ראי בלבד, אם הוא אדם המערבב תמונות-ראי של ישויות נפש ורוח. לכן ניתן ערך רב לכך שאיש לא ייכנס לאימון רוחי נכון ואמיתי מלבד אדם בעל חשיבה תבונתית, כדי שיהיה מסוגל תמיד להעריך נכונה את משמעותם של הדברים שהוא רואה. הדבר החשוב אינו לראות רוחית בלבד אלא לדעת להעריך מה רואים, כך שנוכל להבחין מה אנו רואים.

אנו מגיעים גם לישויות הנמצאות באמת מחוצה לנו, אך החוויות שתיארנו היום – דבר זה חייב להיות ברור לנו – הן חוויות של פנימיותנו העצמית, המופיעות לפנינו כתמונות-ראי. פירושו של דבר שפנימיותנו העצמית מופיעה לפנינו כמו עולם חיצוני. הדרך של ההכרה העצמית וההעמקה המיסטית מובילה לחוויות ריאליות; אך הללו הופכות להלוצינאציות ברגע בו אדם המחפש השתקעות מיסטית מדמה שהדמויות המופיעות לו נמצאות מחוץ לעצמו בחלל, ואינו רואה שתמונות-הראי הן פנימיותו שלו. ישויות הממלאות באמת את החלל ונמצאות מחוצה לנו פוגש האדם רק כשהוא צולל מטה עד לגופו האתרי, בדרך המובילה אל שומר הסף הגדול. על כך נדבר מחר.

היום הגענו רק להערכה של הזרם הניצב בפנינו בחווייתנו ברגע היקיצה; מה יכול המיסטיקאי לחוות בנפשו כשהוא מסיט ברגע היקיצה את כל תשומת לבו ממרבד החושים החיצוני וצולל אל פנימיותו העצמית – זאת רצינו לתאר היום.