מחקרים אוקולטיים אודות החיים בין מוות ללידה חדשה
רודולף שטיינר
סדרת הרצאות במקומות שונים
140 GA
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן
הרצאה מספר 4 בסדרה
וינה, 3 בנובמבר 1912
תוצאות חדשות של החקירה האוקולטית
אודות החיים בין המוות ללידה החדשה
אני שמח מאוד שהנוכחות שלי כאן בווינה, אשר הייתה הכרחית עקב נסיבות אחרות, נתנה לי הזדמנות להיות איתכם בערב זה. מאחר שזה מפגש מיוחד, הייתי רוצה לדבר על עניינים אינטימיים יותר שאפשר לדון בהם רק בקבוצות קטנות יותר שמכירות את מדע הרוח כבר זמן רב.
במחקר האוקולטי, אי אפשר לבדוק יותר מידי פעמים את העובדות שאנחנו חוקרים שוב ושוב, ושאנחנו מתארים שוב ושוב, מאחר שמדובר בעובדות של עולם הרוח, שאינן נגישות בקלות לאדם, וגם אינן מובנות כל כך בקלות. במובן מסוים, יכול לקרות לעיתים שהחוקר לא יפרש את האירועים באופן מדויק או לא יראה אותם נכון. לכן יש במידה מסוימת צורך לבדוק את התוצאות שוב ושוב. העובדות העיקריות של החיים העל-חושיים ידועות כמובן כבר אלפי שנים, אבל קשה לתאר אותן. לכן אני חש סיפוק רב על כך שלאחרונה התאפשר לי לעסוק בצורה עמוקה יותר בהיבט חשוב של האוקולטיזם: תחום החיים בין המוות ללידה החדשה. כמובן, בהזדמנות כזו לא חייבים להתגלות דברים חדשים, אבל לעיתים נוצרת אז האפשרות לתאר את הדברים כל פעם באופן יותר מדויק. לכן היום הייתי רוצה לדבר על תקופה חשובה ביותר זו, התקופה בין המוות ללידה החדשה, אשר יש לה חשיבות כה גדולה בידע העל-חושי. אעסוק כעת פחות בתקופת הקמלוקה, אשר מתוארת בכתבים וגם דיברנו עליה כאן כבר לעיתים קרובות. אתמקד במה שבא לאחר מכן, השהייה של האדם בעולם הרוח עצמו בין המוות ללידה החדשה. לפני שאתחיל בתיאור הזה, הייתי רוצה לומר רק כמה מילים.
את מה שנמצא בין המוות ללידה החדשה לומדים דרך התקדשות או כאשר עוברים דרך שער המוות. לרוב אין התייחסות מספיק רצינית להבדל הקיים בין כל הידע שאנו יכולים להשיג לגבי העולם החושי, שבו אנו מתנהלים בעזרת החושים והשכל או האינטלקט, לבין הידע שניתן לרכוש אודות עולם הרוח או דרך התקדשות, כאשר אנו נמצאים עדיין בגוף הזה בקיום הפיזי הזה, או ללא הגוף הפיזי לאחר שעברנו דרך שער המוות. במובן מסוים, הכול מתהפך בעולם הרוח. אני רוצה לציין שני מאפיינים שיכולים באמת להראות את ההבדל המשמעותי מאוד בין עולם הרוח לבין העולם החושי הרגיל.
ניקח את הקיום שלנו בעולם החושי הזה במצב ערות מהבוקר עד הערב. הדברים שאנו קולטים באמצעות העיניים והאוזניים באים אלינו. רק במה שנקרא התחומים הגבוהים יותר של החיים, בתחומי הידע והאמנות, עלינו לעשות מאמץ, לשתף פעולה, כדי לקרב אותם אלינו. אבל חוץ מזה, בשאר החיים החיצוניים, כל מה שמשפיע על החושים והחשיבה שלנו מהבוקר עד הערב מגיע אלינו. לא משנה לאן נלך, ברחוב, בחיי היומיום, כל רגע מביא את הרשמים שלו, ואיננו צריכים לעשות דבר כדי לגרום להם לקרות; הרשמים מגיעים אלינו מעצמם.
המצב שונה לגבי מה שקורה דרכנו בעולם הפיזי: כאן עלינו להיות פעילים, לנוע, לעבור ממקום למקום. מאפיין חשוב של חיי היומיום הוא שכל מה שנמצא מול הקליטה החושית שלנו מגיע אלינו מבלי שאנחנו נעשה משהו בנדון. כמה שזה נשמע מוזר, ההיפך הוא נכון בעולם הרוח. בעולם הרוח איננו יכולים להיות פעילים או לגרום שמשהו יקרה על ידי זה שאנחנו נעים ממקום למקום. אי אפשר גם לגרום לכך שיקרה משהו בעולם הרוח אם נזיז "איברים" שמקבילים שם לידיים הפיזיות שלנו. מה שהכרחי לפני כל דבר אחר כדי שיקרה לנו משהו בעולם הרוח הוא שלוות נפש מוחלטת.
ככל שאנו יכולים להיות שקטים יותר, נעשה יותר את דרכנו בעולם הרוח. פשוט אי אפשר לומר שמשהו קורה בעולם הרוח כאשר אנו ממהרים ופועלים מתוך דחפים. עלינו לפתח שלוות נפש מלאת אהדה אוהבת כלפי מה שצריך לקרות, ואז לחכות בסבלנות להתרחשויות. אין שום דבר דומה בעולם הפיזי לשלוות נפש זו, שהופכת לגורם יצירתי בעולם הרוח. יש משהו דומה רק בתחומים הגבוהים יותר של הקיום הפיזי, בחיי הידע והאמנות. האמן אינו יכול ליצור את הדבר הגבוה ביותר שהוא מסוגל ליצור אם הוא לא יכול לחכות בשלוות נפש עד שיבוא הרגע הנכון באינטואיציה שלו. אם רוצים ליצור על פי לוח הזמנים שלנו, מצליחים ליצור רק מוצרים נחותים. כל מי שרוצה ליצור משהו, גם אם הוא הדבר הקטן ביותר, יצליח לעשות זאת בצורה הטובה ביותר שהוא יכול רק אם הוא ידע לחכות בהתמסרות אוהבת ובשקט לרגע ההשראה, לרגע החסד, אפשר לומר. זה מה שקורה גם בעולם הרוח. אין שם חיפזון ודחפים, אלא יש רק שלוות נפש.
בעיקרון, זאת צריכה להיות הגישה גם מבחינת הצמיחה של התנועה שלנו. כל פעלתנות סוערת, כל תעמולה ורצון חיצוני לכפות את מדע הרוח על הזולת הם חסרי תועלת. הדבר הטוב ביותר הוא לחכות שנפגוש בחיים את האנשים שבנפשם ישנו הצורך הפנימי לשמוע על הרוח, את האנשים שנמשכים לרוח. אנחנו לא צריכים לפתח ציפייה או רצון לקרב את כולם למדע הרוח. הניסיון יראה לנו שככל שאנחנו מפתחים יותר שקט, יותר שלווה ורוגע, יבואו אלינו יותר אנשים, בעוד שעם תעמולה או עשייה סוערת אנחנו פשוט מרחיקים אנשים. הרצאות פתוחות לקהל הרחב מתקיימות רק כדי לומר את מה שצריך להיאמר. כל מי שרוצה לקבל את המסר יכול לעשות כך. מהבחינה הזאת, כל הגישה שלנו בתנועה של מדע הרוח חייבת לשקף את מה שקורה ברוח: אנחנו נותנים למה שצריך לקרות שיקרה, ומחכים לזה בשלווה פנימית.
ניקח מקודש אשר ידע שבנקודת זמן מסוימת צריך לקרות משהו מתוך עולם הרוח. הצבעתי לעיתים קרובות על רגע חשוב שבו קרה משהו בעולם הרוח, אבל ההשפעה שלו עדיין לא התגלתה במידה בולטת. אני מתכוון לשנת 1899, הסוף של הקאלי יוגה (Kali Yuga) הקטן. אותה שנה הביאה אימפולס מסוים, שנועד לאפשר לבני האדם לחוות התעוררות נפשית פנימית. בזמנים הקדומים זה היה משהו שהגיע אל בני האדם מבחוץ מעולם הרוח, משהו שהאדם קרה לו מקריות.
הייתי רוצה להזכיר מקרה ספציפי: במאה ה-12 חי אדם בשם נורברט (Norbert). נורברט ייסד מסדר. בהתחלה הוא חי חיים חילוניים, אפילו ראוותניים, עד שהיכה אותו ברק. אירועים כאלה אינם נדירים בהיסטוריה. מכת ברק מסוגלת לזעזע את הגוף הפיזי ואת הגוף האתרי. כל חייו של נורברט השתנו. יכול לקרות שעולם הרוח משתמש באירוע חיצוני כדי לשנות בני אדם. צירופי מקרים כאלה מופיעים לעיתים קרובות והם מזעזעים את כל הקשר בין הגוף הפיזי לגוף האתרי ומשנים את האדם לגמרי. זה מה שקרה כאן. אבל אלה אינם צירופי מקרים, אלא אירועים שעוברים הכנה יסודית בעולם הרוח כדי להביא לשינוי באדם. אך מאז שנת 1899, אירועים אלה מקבלים אופי יותר ויותר אינטימי. הם הרבה פחות חיצוניים, ופועלים יותר ויותר מבפנים: נפש האדם נהיית יותר ויותר פנימית ועמוקה. למעשה, במהפך בעולם כמו זה שאירע ב-1899, חייבים להיות מעורבים לא רק כל הישויות והכוחות בעולם הרוח, אלא גם המקודשים שחיים כאן על האדמה. הם אינם קוראים: "התכוננו!" הם אינם אומרים זאת לאוזני האנשים, אלא זה קורה כך שהאימפולס מגיע מבפנים, ובני האדם לומדים להבין אותו מבפנים. אז הם נשארים שקטים בנפשם, עסוקים במחשבות כאלה, נותנים להם לפעול בנפשם, ומחכים. וככל שהם נעשים שקטים ורגועים יותר עם המחשבות האלה בנפשם, אירועים רוחניים כאלה נעשים עוצמתיים יותר. הדבר החשוב הוא לחכות לרגע החסד, לחכות למה שאמור לקרות לנו בעולם הרוח.
המצב שונה לחלוטין לגבי הידע בחיי היומיום. עלינו להביא את הכל פנימה, עלינו לרכוש את הידע, עלינו להיות פעילים, עלינו לפגוש אותו באופן אקטיבי. ורד שאנחנו רואים בצד הדרך משמח אותנו בעולם הפיזי הזה. במישור הרוחני זה לא היה קורה כך. שם לא היה מופיע משהו דומה לוורד כמו במישור הפיזי, אלא אם כן התאמצנו להיכנס לאזור מסוים בעולם הרוח כדי למשוך אותו אלינו. את מה שאנו עושים כאן על האדמה בתחום העשייה, כפעולה שגורמת לדברים לקרות דרכנו, עלינו לעשות בעולם הרוח כדי לדעת, ושם יש לחכות בשקט למה שאמור לקרות דרכנו. רק הפעילות הגבוהה יותר של האדם, שבה עולם הרוח פועל לתוך העולם הפיזי, משקפת את מה שקורה בעולם הרוח.
לכן הכרחי שכל מי שרוצה להבין בנפשו את האמיתות שנמסרות דרך מדע הרוח יפתֵח שתי איכויות נפשיות: אהבה לעולם הרוח, אשר מובילה אותו לתפיסה פעילה של הרוח, ומהווה את הדרך הבטוחה ביותר המאפשרת לנו לקרב אלינו את דברי הרוח, ושלווה, שלוות נפש, אשר אינה יהירה ואינה רוצה להשיג תוצאות שאפתניות, אלא מסוגלת לקבל חסד, מסוגלת לחכות להשראה. במקרים קונקרטיים לא קל לפתח ציפייה סבלנית כזאת. אבל ישנה מחשבה שיכולה לעזור לנו להתגבר על מכשולים רבים. קשה לתפוס אותה מפני שהיא סותרת לחלוטין את הגאווה והיהירות שלנו. המחשבה היא שאין זה משנה בהקשר האוניברסלי אם משהו קורה דרכנו או דרך אדם אחר. מחשבה זו לא צריכה למנוע מאיתנו לעשות את כל מה שיש לעשות. היא לא צריכה למנוע מאיתנו למלא את חובתנו, אבל כן תעזור לנו להימנע מפזיזות ופעלתנות יתר. כמה מאושר הוא האדם שמרגיש שהוא מסוגל, שהוא יכול לעשות משהו. נדרש ויתור מסוים כדי להרגיש מאושר באותה מידה כשמישהו אחר מסוגל ומצליח לעשות משהו. אנחנו לא צריכים לאהוב משהו מפני שאנחנו עשינו אותו בעצמנו, אלא מפני שהוא קיים בעולם, לא משנה אם זה קרה דרכנו או דרך מישהו אחר. אם נהרהר במחשבה זו שוב ושוב, היא בוודאי תוביל אותנו לחוסר אנוכיות. הלכי נפש כאלה הכרחיים כדי להיכנס לעולם הרוח לא רק כדי לחקור אותו, אלא גם כדי להבין את מה שמתגלה. הם הרבה יותר חשובים מהחזיונות, למרות שגם החזיונות חייבים להופיע. הלכי נפש כאלה חשובים בדיוק כדי לאפשר לנו להעריך ולהבין נכון את החזיונות.
חזיונות! אתה רק מזכיר את המילה וכל מי שהתעסק בזה קצת יודע מה הכוונה, אבל למעשה כל חיינו לאחר המוות, ולאחר שהקמלוקה מסתיימת, מורכבים מחזיונות. כאשר האדם עבר דרך שער המוות ואת שלב הקמלוקה ואז נכנס לעולם הרוח האמיתי, הוא חי בעולם שבו הוא כאילו מוקף מכל הצדדים בחזיונות, אבל הם חזיונות שהם תמונות של מציאויות. אפשר לומר שכשם שאנו תופסים את העולם הפיזי דרך הצבעים שהעיניים מעלות בפנינו, ודרך הצלילים שהאוזניים מביאות אלינו, את עולם הרוח אנו תופסים לאחר המוות באמצעות החזיונות שמקיפים אותנו לאחר שנכנסנו דרך שער המוות.
כעת, מאחר שאני מדבר על הדברים האלה בחוג אינטימי יותר, אציג אותם בצורת תיאור. למי ששומע אותו בפעם הראשונה דברים מסוימים יישמעו כמוזרים, אבל כך הם מתגלים כתוצאה מחקירה רוחית אמיתית.
תקופת הקמלוקה עצמה מתרחשת מבחינת התוכן שלה כמו שתיארתי אותה בספרי "גוף נפש רוח"[1]; אבל ניתן לתאר אותה גם בצורה שונה. למשל, אפשר לשאול: לאחר שהאדם עבר דרך שער המוות, איפה הוא מרגיש שהוא נמצא? היכן נמצא האדם בזמן תקופת הקמלוקה שלו? את התשובה לשאלה זו אפשר לנסח במילים שמתארות את המרחב בעולם הפיזי שלנו. דמיינו את המרחב בין האדמה לירח, כאשר האדם מתרחק מהאדמה, אבל נמצא עדיין במרחב הזה בין האדמה לירח, במרחב בצורת ספירה או כדור שגבולו החיצוני מסומן על ידי מסלול הירח. במרחב הזה נמצא האדם הרחק מהאדמה בזמן הקמלוקה.
כאשר הקמלוקה מסתיימת, האדם יוצא מתוך ספירת הירח לתוך מרחב השמיים האמיתי. כפי שאמרתי, זה נשמע לא הגיוני, אבל זאת האמת. דרך מחקר יסודי ומדויק אפשר לשים לב לעובדה שגם בהקשר זה הדברים הפוכים ממה שקורה כאן, במישור הפיזי. כאן אנחנו קשורים לאדמה מבחינה חיצונית, מוקפים בעולם הפיזי ומופרדים מהספירות השמיימיות. לאחר המוות, אנחנו נפרדים מהאדמה ומאוחדים עם הספירות השמיימיות. כל עוד אנחנו נמצאים בתוך ספירת הירח, אנחנו בקמלוקה, וזה אומר שיש לנו עדיין את הרצון להיות מחוברים לאדמה. כאשר אנחנו יוצאים מהקמלוקה, כבר למדנו דרך חיי הקמלוקה לוותר על כמיהות, תשוקות, ותאוות. את השהייה בעולם הרוח עלינו לדמיין בצורה שונה ממה שאנחנו רגילים כאן על האדמה. שם אנחנו מתפשטים בכל המרחב, אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בכל המרחב. לכן, החוויה של המקודש, או של האדם לאחר המוות, היא של התרחבות בחלל, והמקודש או האדם לאחר המוות נעשה כה גדול שמסלול הירח מהווה את גבולותיו, כמו העור כאן על האדמה. כן, זאת האמת, ואין טעם לנסח את הדברים האלה דרך מילים שקלות יותר להבנה בימינו, כי אז הן לא יתארו את האמת. בהרצאות פתוחות לקהל, עלינו לדלג על דברים מוזרים כאלה, אבל עם אנשים שעוסקים בדברי מדע הרוח כבר זמן רב, רצוי לקרוא לדברים בשמם האמיתי.
לאחר החיים בקמלוקה, אנחנו ממשיכים להתרחב. כעת זה תלוי בתכונות מסוימות שהשגנו על האדמה. תקופה ארוכה של התפתחותנו לאחר המוות תלויה באופן שבו אנחנו יכולים להתרחב עד לספירה הבאה, בהתאם לתפיסה המוסרית, למושגים ולרגשות המוסריים שלנו שפיתחנו על האדמה. אדם שפיתח איכויות של חמלה, של אהבה – איכויות שבדרך כלל נחשבות למוסריות-טובות – חי לתוך הספירה הבאה באופן כזה שהישויות שנמצאות שם יכולות להכיר אותו, הוא יכול לחיות איתן, בעוד שאדם שמביא עימו מוסריות לקויה חי בבדידות. התיאור הכי נכון יהיה לומר שהמוסריות היא זאת שמכינה אותנו לחיות חיים חברתיים בעולם הרוח, בעוד שאי-המוסריות של הלב, החשיבה וההתנהגות בעולם הפיזי דנה את האדם לבדידות מיוסרת, שבה הוא חווה בו-בזמן את הכמיהה להכיר אחרים וחוסר יכולת לעשות זאת. אנו חיים או כנזיר מבודד או כישות חברתית שמביאה ברכה לעולם הרוח בספירה השנייה, שבאוקולטיזם הייתה תמיד מוכרת בשם ספירת מרקורי (כוכב החמה). היום באסטרונומיה חיצונית היא נקראת ונוס (נוגה). כידוע לכם כי הזכרנו זאת פעמים רבות, השמות התהפכו עם הזמן.
האדם מרחיב את ישותו לספירה של כוכב בוקר וערב זה, בעוד שקודם הוא התרחב רק עד הירח. כעת קורה משהו מיוחד. עד לספירת הירח היינו עדיין עסוקים בעניינים של האדמה, אבל גם מעבר לספירת הירח, הקשר עם האדמה עדיין לא מתנתק לגמרי. אנחנו עדיין יודעים את כל מה שעשינו או חשבנו על האדמה, וברגע שנזכרים במשהו, אנו יודעים אותו. אבל הזיכרון יכול לייסר אותנו! כשחיינו על האדמה, אם עשינו עוול למישהו, או לא אהבנו מספיק אדם שהיינו צריכים לאהוב, ביכולתנו לתקן זאת. אנחנו יכולים לגשת אליו ולשנות את המצב. מספירת מרקורי, זה כבר לא מתאפשר. אנו רואים בזיכרון את כל מה שהיה. הדברים נשארים, ואנחנו כבר לא יכולים לשנות שום דבר.
נניח שאדם מסוים מת לפנינו, מישהו שמבחינת הקשר בינינו על האדמה היינו צריכים לאהוב יותר ממה שאהבנו. אנחנו פוגשים אותו שוב – מפני שאנחנו פוגשים למעשה את כל האנשים שהיינו קשורים אליהם על האדמה. אנחנו פוגשים אותו כמו שחווינו את הקשר בינינו על האדמה, ובהתחלה איננו יכולים לשנות זאת. קיים בתוכנו רגש אשמה על כך שלא אהבנו אותו מספיק, אבל אנו לא יכולים לשנות את האופי שלנו כדי שכעת נוכל לאהוב אותו קצת יותר. מה שנוסד על האדמה נשאר בעינו, ואיננו יכולים לשנות אותו. העובדות האלה לגבי חוויית האהבה שלא ניתנת לשינוי התגלו לי בעוצמה רבה במהלך החקירות החדשות שלי מהקיץ הזה, ועשו עלי רושם חזק מאוד. באמצעות דברים כאלה ניתן להפנות את תשומת הלב להיבטים שאחרת אנשים לרוב מתעלמים מהם.
אם כן, דרך הידע של עולם הרוח, אנחנו לומדים את העובדות המיוחדות האלה. אנו חיים בספירת מרקורי עם כל בני האדם מהקשרים הקודמים שלנו, ובהתחלה איננו יכולים לשנות את הקשרים האלה. אנו חיים תוך כדי התבוננות לאחור ומתגלים הדברים שכבר פיתחנו מקודם.
אני יכול לומר שעסקתי בחיי הרבה עם הוֹמֵרוֹס, אבל כאשר פגשתי במחקר האוקולטי שלי את העובדות שתיארתי עכשיו, נקודה מסוימת התבהרה לי לחלוטין: המקום שהומרוס מכנה ממלכת הצללים, ששום דבר לא יכול להשתנות בו. אפשר לפרש זאת בעזרת האינטלקט, אבל את מה שהמשורר רוצה לומר על עולם הרוח, כאשר הוא מדבר כמו נביא, לומדים להכיר רק כאשר מגלים את מה שתיארתי באמצעות מחקר רוחי. זה נכון לגבי כל אמן אמיתי. הוא לא צריך להבין בתודעה הרגילה שלו את מה שזורם אליו דרך אינספירציה, דרך השראה. וכל מה שהאנושות קיבלה דרך האמנים לאורך מאות השנים לא יתפוגג עקב ההתרחבות של התנועה שלנו. להיפך, האמנות תהיה יותר ויותר עמוקה, ואנשים יאירו באור מיוחד את האמנים האמיתיים של האנושות כאשר דרך חקירה אוקולטית ייכנסו לעולם הרוח, העולם שממנו האמנים מקבלים את ההשראה שלהם. כמובן שאלה שבעידן זה או אחר נחשבים לאמנים חשובים, אך אינם אמנים אמיתיים, לא יזכו לאור כזה. יום אחד אנשים יכירו בעובדה שאין כל קשר בין גדוּלה חולפת לבין השראה מעולם הרוח.
הספירה הבאה מוכרת באוקולטיזם כספירת ונוס (נוגה); שם אנחנו מרחיבים את ישותנו עד למרקורי (כוכב החמה), שנקרא הוונוס האוקולטי. בספירה זו האדם שוב מושפע מאוד ממשהו שהוא מביא עימו. מה שמשפיע באופן מכריע בספירה זו, וגורם לאדם להיות ישות חברותית או דן אותו לבדידות, הוא הלך הנפש הדתי. היעדר הלך נפש זה מביא לסבל קשה. ככל שפיתחנו הלך נפש דתי, אנחנו נהיים ישויות חברותיות יותר בספירה זו. אדם שאין לו אמונה דתית מסתגר בפני ישויות אחרות, שאינן יכולות לחדור מבעד לקליפה שנוצרת סביבו. אנחנו מזהים את החברים שלנו, למרות שהם מבודדים, אבל איננו יכולים להתקרב אליהם; אנחנו מרגישים כל הזמן כאילו שעלינו לפרוץ דרך שריון, אבל איננו מסוגלים לעשות זאת. אם אין לאדם דת בנפשו, הוא כאילו קפוא בספירת ונוס.
בספירה הבאה, עד כמה שזה נשמע מוזר, האדם – וזה נכון לגבי כל אדם לאחר המוות – חווה שהוא מתרחב עד לשמש. בעתיד לא רחוק מידי, בני האדם ירכשו מושגים שונים על הגופים השמיימיים מאשר אלה שאותם מלמדת האסטרונומיה של היום. אנחנו עצמנו קשורים לשמש. מגיע פרק זמן מסוים בין המוות ללידה החדשה שבו אנחנו הופכים להיות ישויות שמש. אבל כעת אנו זקוקים למשהו נוסף. בספירה הראשונה אנחנו זקוקים לחיים מוסריים ובספירת ונוס לחיים דתיים. בספירת השמש עלינו לדעת את טבען ומהותן של הישויות הרוחיות של השמש, ובייחוד של ישות השמש העיקרית, כריסטוס, אשר יצרנו קשר איתו כאן על האדמה.
כאשר בזמנים הקדומים לבני האדם הייתה עדיין יכולת של ראייה רוחית עתיקה, הם חוו את הקשר עם כריסטוס דרך החסד האלוהי הקדום. לאחר מכן הוא התפוגג, והמיסטריה של גולגולתא אשר אותה הכינה הברית הישנה [התנ"ך] הגיעה כדי לאפשר לבני האדם להבין את ישות השמש. היום, כבר לא מספיקה הדרך הישנה שבה בני האדם ניסו להתקרב לכריסטוס מאז מיסטריית גולגולתא. בזמננו מדע הרוח אמור להוביל להבנה בעולם של ישות השמש. הפעם הראשונה שאנשים הבינו זאת נכון הייתה בתקופת ימי הביניים, כאשר באירופה הופיעה האגדה של הגביע הקדוש, אשר למשמעותה יש מקורות עמוקים אמיתיים. על ידי ההבנה של מה שנמסר דרך מדע הרוח, שוב ניתן להכיר את מה שהביאה ישות השמש הגבוהה, הכריסטוס, אשר ירדה והפכה להיות כעת ישות האדמה דרך מיסטריית גולגולתא.
האימפולס שבא עם מיסטריית גולגולתא נועד דרך מדע הרוח לאחד בשלום את כל הדתות מכל העולם. זה האתגר הבסיסי של מדע הרוח: להתייחס לכל דת במסירות שווה, מבלי לתת עדיפות לאף דת בגלל סיבות חיצוניות. אם למשל מישהו מאשים את התנועה שלנו בכך שאנחנו שמים את מיסטריית גולגולתא במרכז התפתחות העולם ושזה משקף עדיפות לדת הכריסטיאנית, זאת טענה לא הוגנת לחלוטין. בואו נבין מהי בעצם המשמעות של טענה כזו. אילו אדם השייך לדת הבודהיסטית או הברהמינית היה משמיע את הטענה הזאת נגדנו, היינו אומרים: "האם מדובר רק במה שנמצא בכתבים הקדושים? אם איננו דוחים דת מסוימת, האם מה שלא נמצא בספרי הקודש של אותה דת פוגע בה? האם לא יכול כל בודהיסט לקבל את התורה של קופרניקוס ועדיין להישאר בודהיסט?" היכולת לעשות זאת היא צעד קדימה עבור האנושות כולה. כך גם ההבנה שמיסטריית גולגולתא ניצבת במרכז התפתחות העולם מהווה צעד קדימה עבוד כל האנושות, בין אם היא נמצאת בספרים העתיקים או לא, ולצפות לכך שבדת הבודהיסטית או הסינית אנשים לא יחשבו כך יהיה כמו לאסור על כל אירופה לאמץ את השקפת העולם הקופרניקנית, מפני שהיא לא מופיעה בספרים שלה.
אבל בדיוק ההבנה של מיסטריית גולגולתא – כאשר האדם לומד להכיר את מה שאירע שם – היא זאת שהופכת אותנו לאחר המוות לישויות חברותיות בספירת השמש. ברגע שאנחנו מגיעים מעבר לספירת הירח, אנחנו מוקפים מבחינה רוחנית בחזיונות. כאשר לאחר המוות אנו פוגשים חבר מת, זהו חיזיון, אבל זה הוא עצמו, הוא באמת חי בתוך המציאות הזאת; אבל אלה חזיונות המבוססים על מה שעשינו כאן על האדמה.
מאוחר יותר, מעבר לספירת הירח, זה עדיין קורה, אבל כעת הישויות הרוחיות של ההיררכיות הגבוהות יותר מאירות אותנו. זה כאילו שהשמש עולה ומקרינה אור זהוב על העננים. כך זה קורה בספירת השמש. אבל כשם שאנו לומדים להכיר את ההיררכיות הרוחיות בספירת מרקורי רק אם יש לנו הלך נפש דתי, כך בספירת השמש עלינו להיות חדורים בהלך נפש יהוה-כריסטוס. אז הישויות הרוחיות החיצוניות מתקרבות אלינו. שוב קורה משהו מיוחד, משהו שניתן לגלות דרך חקירה אוקולטית אובייקטיבית: מעבר לירח, האדם הוא כמו ענן ארוג מרוח, וכאשר הוא נכנס לספירת מרקורי הוא מואר על ידי ישויות רוחיות. לכן היוונים קראו למרקורי שליח האלים, מפני שישויות רוחיות גבוהות מאירות את האדם בספירה זאת. אנו מקבלים רשמים רבי עוצמה כאשר אנו מגלים בחקירה האוקולטית את מה שניתן לאנושות כאמנות וכמיתולוגיה.
כך אנו חיים לתוך ספירת השמש חדורים בכריסטוס. ככל שאנו ממשיכים במסע, אנו נכנסים לאזור שבו השמש נמצאת מתחתנו, כמו שהאדמה הייתה מתחתנו קודם לכן. אנו מתבוננים לאחור אל השמש, וזאת ההתחלה של משהו מפתיע מאוד. אנו נעשים מודעים לכך שעלינו ללמוד להכיר עוד ישות רוחית במהותה הייחודית, את הישות לוציפר.
את מהותו האמיתית של לוציפר איננו יכולים להבין נכון רק דרך החיים לאחר המוות אם לא הבנו אותה כבר קודם לכן דרך מדע הרוח או דרך התקדשות. רק כאשר אנו מגיעים מעבר לספירת השמש אנחנו לומדים להכיר אותו כפי שהוא היה לפני שהפך להיות לוציפר, כאשר הוא היה עדיין אחיו של כריסטוס. לוציפר השתנה במהלך הזמן מפני שהוא נשאר מאחור והתנתק מהזרם של ההתקדמות הקוסמית. השפעתו השלילית לא מגיעה מעבר לספירת השמש. מעליה קיימת ספירה נוספת שבה לוציפר יכול לפעול כפי שהוא היה פועל לפני ההתנתקות. הוא אינו גורם לשום נזק דרך פעילותו שם, ואם התחברנו בצורה נכונה למיסטריית גולגולתא, אנו ממשיכים במסע לספירות נוספות של היקום כאשר כריסטוס מוביל אותנו ולוציפר מקבל אותנו. השם לוציפר נבחר נכון, כמו שהשמות ניתנו בצורה חכמה בזמנים הקדומים. כאשר השמש נמצאת מתחתנו, גם אור השמש מתחתנו. כעת אנו זקוקים לנושא-אור חדש, אשר מאיר את דרכנו לתוך מרחבי היקום.
אז אנו מגיעים לספירת מארס (מאדים). כל עוד היינו מתחת לשמש, מבטנו נישא אל השמש. כעת השמש מתחתנו ואנו מביטים במרחבים של החלל הקוסמי. אנו חווים את המרחבים האלה של היקום דרך מה שלעיתים קרובות נקרא, אך כמעט לא מובן כלל, ההרמוניה של הספירות, דרך מעין מוזיקה רוחנית. החזיונות המקיפים אותנו נעשים פחות ופחות חשובים עבורנו. מה שאנו שומעים רוחנית נעשה יותר ויותר משמעותי. הגופים השמיימיים אינם מופיעים בפנינו כמו באסטרונומיה הארצית, שמודדת את מהירותם היחסית. למעשה האופן שבו הם נשמעים ביחד מהר או לאט יותר יוצר את הטונים של מוזיקת הספירות. האדם חווה בתוכו שרק מה שהוא קיבל על האדמה מהרוח נשאר עבורו בספירה זו. דרכו הוא מפתח את היכרותו עם הישויות של ספירה זה ונשאר ישות חברותית. אנשים שמתנתקים מהרוח כיום אינם יכולים להיכנס לעולם הרוח למרות החיים המוסריים והדתיים שלהם. אין מה לעשות לגבי זה, למרות שאנשים כאלה יכולים כמובן להתקרב לרוח בהתגשמותם הבאה.
אנשים בעלי נטייה מטריאליסטית נהיים מבודדים ברגע שהגיעו מעבר לשמש לתוך ספירת מארס. זה יישמע אולי לא הגיוני, אבל האמת היא שהאגודה המוניסטית לא תשרוד כאשר החברים בה יגיעו לספירת השמש מפני שעקב היותם מבודדים הם אינם יכולים לפגוש זה את זה.
אדם שרכש הבנה רוחנית כאן על האדמה יעבור חוויה נוספת על מארס. מאחר שאנחנו מדברים בצורה אינטימית יותר היום, אתאר חוויה זו. במיוחד במסגרת השקפת העולם שלנו שאותה אנו מפתחים בעולם המערבי כמדע הרוח, אפשר לשאול את השאלה: מה קרה לרוח כמו זו של בודהה לאחר התגשמותו הארצית האחרונה? דיברתי על כך בעבר: בודהה חי כגאוטמה בהתגשמותו האחרונה שש מאות שנה לפני הספירה. אם עקבתם אחר ההרצאות שלי, תזכרו שמאז הוא פעל שוב – כבר לא היה צורך שיתגשם שוב כבודהה -הוא פעל רוחנית בלידתו של הילד ישוע מהבשורה של לוקס. הוא שלח את השפעתו הרוחנית לאדמה מספירות גבוהות יותר, אבל איפה הוא עצמו? בשוודיה, בנורקופינג ציינתי שבודהה יפעיל השפעה נוספת על האדמה. במהלך המאה השמינית היה מרכז מיסטריה באירופה ליד הים השחור, שבו בודהה חי רוחנית באחד מתלמידיו. התלמיד הזה נהיה מאוחר יותר פרנציסקוס מאסיזי. אם כן, פרנציסקוס מאסיזי היה בגלגולו הקודם במאה השמינית תלמיד של בודהה וספג את כל האיכויות שהוא היה זקוק להן כדי לפעול מאוחר יותר באופן הייחודי והנפלא שבו פעל פרנציסקוס. חוץ מאשר העובדה שתלמידיו של פרנציסקוס היו כריסטיאנים ושל בודהה לא, מבחינות רבות אין הבדל בין התלמידים של פרנציסקוס מאסיזי לתלמידים של בודהה, מפני שפרנציסקוס היה בהתגשמותו הקודמת תלמיד של בודהה, תלמיד של בודהה הרוחני. אבל איפה נמצא הבודהה הממשי, זה שחי כגאוטמה? הוא הפך להיות עבור מארס מה שכריסטוס מהווה עבור האדמה. הוא עבר מעין מיסטריית גולגולתא עבור מארס והביא לגאולה המיוחדת של תושבי מארס. הוא חי שם ביניהם. חייו הארציים היוו הכנה נכונה כדי לגאול את אנשי מארס, אבל המעשה לא היה בדיוק כמו המיסטרייה של גולגולתא, אלא משהו שונה במידת מה.
כאמור, האדם חי רוחנית בספירת מארס לאורך זמן מסוים, ולאחר מכן הוא ממשיך במסעו וחי בספירת יופיטר (צדק). הקשר שלו עם האדמה, שעד כה עדיין היה קיים במידת מה, איבד כל משמעות עבורו. לשמש יש עדיין השפעה מסוימת עליו, אבל כעת לקוסמוס יש השפעה רבת עוצמה עליו. הכול עובד כעת מבחוץ, והאדם מפנים השפעות קוסמיות. כל הקוסמוס פועל דרך ההרמוניה של הספירות, שלובשת צורות שונות ככול שאנו מתקדמים רחוק יותר בחקירה של החיים בין המוות ללידה החדשה. מאחר שלא ניתן לתאר דברים אלה במילים ארציות, נשתמש בדימוי. המוזיקה של הספירות עוברת טרנספורמציה במעבר ממארס ליופיטר בדומה לאופן שבו מוזיקה תזמורתית יכולה להפוך למוזיקה כוראלית. יופיטר כמוזיקה תזמורתית הופך למוזיקת מקהלה. זה הופך יותר ויותר לטון חדור במשמעות ותוכן, המביע את מהות הקיום. המוזיקה של הספירות מקבלת תוכן כאשר אנו נכנסים לספירת יופיטר, ובספירת סטורן (שבתאי) היא חדורה כולה בתוכן מלא, שהוא ביטוי של המילה הקוסמית שממנה נברא הכול. זאת הכוונה בבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר". בדבר הקוסמי הזה נשמעת כטון החוקיות הקוסמית והחוכמה הקוסמית.
כעת, האדם ממשיך לספירות אחרות אם הוא מוכן לכך – האדם הרוחני ממשיך רחוק יותר, האדם הלא רוחני פחות רחוק – אבל מצבו שונה לחלוטין בהשוואה למצבו הקודם. אפשר לתאר את השלב הזה כך: כאשר האדם התקדם מעבר לסטורן, מתחילה שינה רוחנית עמוקה, בעוד שבשלבים הקודמים האדם היה במצב של ערות רוחנית. מעכשיו המודעות נעשית מעומעמת, האדם חי במצב רדום שמאפשר לו לעבור דברים שונים מאשר עד כה. כשם שבשינה אנו יכולים להיפטר מהעייפות ואוספים כוחות חדשים, המודעות המעומעמת, כאשר הפכנו לספירה שהתרחבה במלואה בחלל, מביאה עימה זרימה פנימה של כוחות רוחניים מהקוסמוס. קודם חשנו אותה, אחר כך שמענו אותה כתזמורת קוסמית. ואז שמענו אותה כמו מקהלה ושמענו אותה כ-הדבר. לאחר מכן אנו נרדמים והיא חודרת וממלאת אותנו. בשלב זה אנחנו חוזרים דרך כל הספירות, אבל במודעות מעומעמת. המודעות שלנו נעשית יותר ויותר מעומעמת. אנחנו מתכווצים, מהר או לאט יותר בהתאם לקארמה שלנו, ובתהליך זה של התכווצות אנו שוב נתונים להשפעה של הכוחות הנובעים ממערכת השמש. אנו חוזרים מספירה לספירה. כעת אנחנו כבר לא פתוחים להשפעה של ספירת הירח כאשר אנחנו חוזרים מהקוסמוס. אנחנו ממשיכים במסע, מבלי שמשהו ישפיע עלינו או יעכב אותנו, וממשיכים להתכווץ עד שאנו יכולים להתאחד עם הזרע האנושי הקטן, שלאחר מכן עובר את תהליך ההתפתחות שלו לפני הלידה.
אם הפיזיולוגיה והאמבריולוגיה לא יקבלו את העובדות של החקירה האוקולטית, הן לא יוכלו לדעת את האמת, כי העוּבָּר הוא תמונה של הקוסמוס כולו. הוא נושא בתוכו את כל הקוסמוס. האדם נושא במצב של זרע ככוח את מה שקורה פיזית בין ההתעברות ללידה, וגם את מה שהוא עבר בזמן השינה הקוסמית.
כאן אנו נוגעים בסוד נפלא, שבזמננו רק אמנים מרמזים אליו. אבל בעתיד האנושות תבין אותו יותר טוב. אנו נחווה למשל את מה שחי באמת בסיפורו של טריסטן, את הלך הנפש של טריסטן, כאשר אנו נבין שבאהבה בין טריסטן ואיזולדה זורם הקוסמוס כולו, שאותו אנו לומדים להכיר בצורתו האמיתית דרך המסע של התפתחות האדם בין המוות ללידה החדשה. מה שמופנם מתוך הקוסמוס, מה שמגיע מסטורן, משפיע על אוהבים שגורלם להיפגש. דברים רבים הופכים לאירועים קוסמיים, אך אין לנתח אותם במונחים של היגיון, אלא יש לחוות את מה שמחבר באמת בין בני האדם לקוסמוס כולו. לכן מדע הרוח יצליח ללא ספק להביא לכך שבני האדם יפתחו רגש דתי חדש, דתיות אמיתית, כי הם יבינו שמה שמופיע כדברים קטנים ביותר לעיתים קרובות מקורו בקוסמוס. אנו לומדים לחבר את מה שחי בחזה האנושי למקור שלו בצורה נכונה וחכמה כאשר אנו רואים אותו בקשר שלו לקוסמוס. באופן זה יכול לזרום מתוך מדע הרוח לחיים כולם, לאנושות כולה, אימפולס חדש והלך רוח חדש. האמנים הכינו זאת, אבל את ההבנה האמיתית יש ליצור קודם דרך הלך נפש רוחני.
אלה מספר נקודות שרציתי להציג בפניכם כתוצאה של חקירה מחודשת ואינטימית של חיי האדם בין המוות ללידה החדשה. למעשה, אין במדע הרוח דבר שאינו נוגע גם בחוויה העמוקה ביותר שלנו, ברגש העמוק ביותר שלנו; שום דבר לא נשאר רעיון מופשט אם אנו מבינים אותו נכון. הפרח משמח אותנו יותר כאשר אנחנו מתבוננים בו מאשר כאשר הבוטניקאי מפרק אותו. עולם הכוכבים יכול לעורר בנו תחושות מעורפלות, אבל מה שחי בתוכו במציאות מתגלה רק כאשר אנו יכולים לעלות לתוך הספירות השמיימיות עם הנפש שלנו. את הפרח אנו מאבדים כאשר מפרקים אותו; אבל עולם הכוכבים אינו מאבד דבר כאשר אנו עולים אל מעבר לפרח ורואים כיצד הרוח קשורה אליו.
קאנט אמר דבר ראוי לציון, אבל כמי שתופס את האתיקה בצורה חד-צדדית: שני דברים נגעו בו במיוחד, השמיים זרועי הכוכבים מעליו וחוק המוסר בתוכו. למעשה, אין הבדל בין השניים, אנו מקבלים אותם מהעולמות השמיימיים. אם יש בנו משהו מוסרי שאנו נולדים איתו, הוא קיים מפני שבמסע בחזרה במצב של השינה ספירת מרקורי יכלה להעניק לנו הרבה, וספירת ונוס תהיה המקור כאשר אנו נולדים עם רגש דתי. כשם שכל בוקר כאן על האדמה אנו קמים מחוזקים ורעננים עם כוחות חדשים, כך אנו מחוזקים על ידי הכוחות שאותם העניק לנו הקוסמוס, ואנו מפנימים אותם בהתאם לקארמה שלנו. הקוסמוס יכול להעניק לנו כוחות שהם נטיות מולדות במידה שהקארמה מאפשרת זאת.
אם כן, החיים בין המוות ללידה החדשה מורכבים משני שלבים. את השלב הראשון לא ניתן לשנות. אנו עולים, הישויות באות אלינו. אנו נכנסים למצב של שינה ואז יכולים להתרחש שינויים. הכוחות שאיתם אנו נולדים נכנסים לתוכנו. אם אנו מתבוננים בהתפתחות האדם באופן זה, אנו רואים שלאחר המוות האדם חי קודם בחזיונות. מאוחר יותר הוא לומד לזהות מהו האדם באמת כישות נפשית-רוחנית. אז הישויות מתקרבות אל האדם מבחוץ ומאירות אותו כמו שהאור הזהוב של הבוקר מאיר את הדברים של העולם החיצוני. האדם עולה ועולם הרוח חודר לתוכו. האדם נכנס לעולם הרוח מבחוץ וחי בו רק כאשר מי שהוא עצמו בעולם החזיונות שלו בשל מספיק, כאשר כאדם הוא פוגש את הישויות של עולם הרוח המתקרבות אליו מכל עבר כמו קרניים.
נסו לשים את עצמכם בעולם הרוח כאילו יכולתם לראות אותו. האדם עולה כענן חזיון, כפי שהוא באמת. אז הישויות יכולות להתקרב אליו ולהאיר אותו מבחוץ. אנו לא רואים את הוורד בחושך. כשאנו מדליקים את האור, האור נופל על הוורד, ואנו יכולים לראות אותו כפי שהוא. זה מה שקורה כאשר האדם עולה לעולם הרוח. אור הישויות הרוחיות מתקרב אליו. אבל יש רגע שבו ניתן לראות את האדם בצורה ברורה, מואר על ידי האור של ההיררכיות, כך שהוא בעצם משקף את כל העולם החיצוני. אז כל הקוסמוס מופיע כאילו האדם משקף אותו. דמיינו זאת: קודם אתה חי כענן שאינו מואר מספיק, ואז אתה מקרין בחזרה את אור הקוסמוס ומתמוסס. יש רגע שבו האדם משקף את האור הקוסמי. הוא יכול לעלות עד לנקודה זו.
דנטה אומר ב"קומדיה האלוהית" שלו, שבמקום מסוים בעולם הרוח אתה רואה את אלוהים כאדם. יש להבין את הקטע בדיוק כמו שהוא נאמר, אחרת אין בו שום הגיון. כמובן, אפשר לראות בזה מחשבה יפה, כמו האֶסְתֶּטִיקָנים, מבלי להבין כלל את התוכן הפנימי של האמירה. זה עוד מקרה שבו אנו רואים את עולם הרוח משתקף ביצירות של אמנים ומשוררים גדולים. זה קורה גם אצל המוזיקאים הגדולים של הזמנים המודרניים יותר, כמו בטהובן, וגנר או ברוקנר. וזה יכול לקרות גם לנו כמו שזה קרה לי לפני מספר ימים, כאשר התנגדתי לקבל תובנה מסוימת מפני שהייתה מפתיעה מידי.
בפירנצה נמצאת קפלת מדיצ'י שבה מיכלאנג'לו יצר שני פסלים המנציחים את משפחת מדיצ'י וארבע דמויות אלגוריות המייצגות "לילה ויום, שחר ודמדומים". אפשר לדבר בקלות על אלגוריה קרה, אבל אם מתבוננים בארבע דמויות אלה, הן אינן נראות בכלל כאלגוריות קרות. אחת הדמויות מייצגת "לילה". למעשה, המחקר בתחום הזה אינו מדויק במיוחד, כי בכל מקום תמצאו שמתוך הפסלים המתארים את לורנצו ואת ג'וליאנו, לורנצו הוא זה שנחשב כשקוע במחשבות. אבל חקירה אוקולטית מגלה שההיפך הוא נכון. הפסל שההיסטוריונים של האמנות טוענים שהוא מייצג את לורנצו הוא למעשה הדמות של ג'וליאנו, ולהיפך.
ניתן להוכיח זאת גם באופן היסטורי על סמך האופי של שני האישים. הפסלים ממוקמים על מעמדים וסביר להניח שהם הוחלפו במהלך הזמן. אבל לא זה מה שרציתי לומר, רציתי רק לציין שיש משהו בעייתי בחקירה החיצונית.
אחת הדמויות, זו של ה"לילה", יכולה להיות הנושא להתבוננות אמנותית מעמיקה לגבי התנוחה של הדמות הנחה, הראש הנשען על היד, הזרוע על הרגל – למעשה, כל האופן שבו זה נעשה ראוי להתבוננות אמנותית. אפשר לסכם זאת באמירה: שאילו היינו רוצים לתאר את הגוף האתרי האנושי בפעילות מלאה, אז הדרך הטובה ביותר היא בצורת דמות זו, בתנוחה החיצונית כאשר האדם נח. כאשר האדם ישן, הגוף האתרי פעיל ביותר. בדמות של "לילה" מיכלאנג'לו יצר את התנוחה המתאימה ביותר, את התיאור האקספרסיבי ביותר של הגוף האתרי, גוף החיים, הפעיל.
כעת נעבור לדמות ה"יום" העומדת בצד השני. היא הביטוי המושלם ביותר של האני. הדמות "שחר" היא תיאור של הגוף האסטרלי, "דמדומים" של הגוף הפיזי. אלה אינן אלגוריות, אלא אמיתות מהחיים, מונצחות מתוך תובנה אמנותית עמוקה מיוחדת במינה. אני התנגדתי לגילוי זה, אבל ככל שלמדתי יותר, הדבר נעשה ברור יותר. אני כבר לא נדהם מהאגדה שמקורה בפירנצה של התקופה. נאמר בה שלמיכלאנג'לו היה כוח שליטה על ה"לילה" וכאשר הוא היה לבד איתה בקפלה, היא הייתה קמה ומטיילת בחדר. היות שהיא מייצגת את הגוף האתרי, אין זה מפתיע. אני רק מזכיר זאת כדי להראות כיצד כל דבר נעשה ברור ומובן ככל שחוקרים אותו מנקודת המבט של האוקולטיזם.
התרומה הגדולה ביותר להתפתחות חיי התרבות והרוח תושג כאשר האדם יפגוש את הזולת כך שהוא מניח מראש וחש את מה שנסתר מבחינה אוקולטית בתוך האדם האחר. אז ייווצר קשר נכון בין אדם לאדם והאהבה תחדור לתוך הנפש בצורה שהיא באמת אנושית אמיתית. האדם יחווה את הזולת כחידה קדושה. רק בגישה כזו ניתן לפתח את היחס הנכון של אהבה אנושית.
מדע הרוח יהיה זה שלא יצטרך להדגיש תמיד את הטיפוח החיצוני של אהבה אנושית כללית, אלא יקבל את האהבה האנושית דרך ידע נכון ואמיתי בחי הנפש של האדם.
—————————————————————————
- יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑