רודולף שטיינר

סדרת ההרצאות האחרונה

שמונה-עשרה הרצאות מיוחדות אשר ניתנו בדורנאך בחוג סגור על נושא 'ספר ההתגלות-חזון יוחנן (האפוקליפסה) ועבודת הכומר' בגתאנום, דורנאך,

בין 5 ל-25 בספטמבר 1924,

GA346

תרגום מאנגלית: בן-ציון פורת

בדיקה מול המקור בגרמנית והתרגום לאנגלית: מרים פטרי

סייע: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

הרצאה שביעית

11 בספטמבר 1924

תקציר: השנה 333. המבט הנבואי של מחבר ספר ההתגלות על האפשרות של היפרדות מעיקרון עמנואל וחזרה לעיקרון האב. האסלאם.

666 – המספר של החיה. תורת הטרנסובסטנציאציה ותורת הקארמה

*******************************************************

לפני שנתקדם הלאה בעיוננו בספר ההתגלות, עלינו להוסיף כעת עוד היבט בקשר לדרך הנכונה לקרוא אותו, אם כי זה היבט חיצוני יותר. מדובר בכך שאת מה שאנחנו קוראים בספר ההתגלות נביא לזמננו הנוכחי. לשם כך, ראשית עלינו להסתכל על הקרקע הרוחנית אשר מתוכה צמח ספר ההתגלות. כמובן שאני לא מתכוון כרגע לדרך שבה מקובל כיום להסביר יצירה על רקע זמנה באופן היסטורי שטחי. אין זה נכון להשתמש בשיטה כזאת במקרה של יצירות אשר נולדו מתוך עולם הרוח בדרך המתוארת בספר ההתגלות. אבל זה חייב להיות ברור לנו שספר ההתגלות היה יכול להיווצר כפי שהוא בהתאם לתנאים הרוחניים של זמנו, ולא בהתאם לתנאים ההיסטוריים החיצוניים.

כעת הבה ונסתכל על התקופה של מאות השנים הכריסטיאניות הראשונות, ונקשר אותה מבחינה רוחנית עם האבולוציה הקוסמית הכללית.

כאשר מסתכלים על ההתפתחות האבולוציונית שמאחורי האירועים החיצוניים, רואים ששנת 333 לאחר הספירה היא שנה חשובה. השנה הזאת היא העיתוי המיוחד שבו ה'אני' נכנס לתוך הנפש האינטלקטואלית או השכלית של האדם, הנפש אשר התפתחה בהדרגה בין שנת 747 לפני הספירה לתחילת עידן נפש התודעה במאה ה-15. שנת 333 נמצאת בדיוק באמצע. בעידן הזה של הנפש האינטלקטואלית או השכלית התפתחות הלך הרוח היווני מילאה תפקיד חשוב, והלך הרוח הזה המשיך להשפיע עד לתקופת נפש התודעה. מיסטריית גולגולתא התקיימה בעידן זה של התפתחות הנפש האינטלקטואלית או השכלית.

אנחנו חייבים להבין שחדירת ה'אני' לתוך הנפש האינטלקטואלית או השכלית מצביעה על משהו משמעותי לאין שיעור. החדירה הזאת של ה'אני', שהתרחשה בסביבות שנת 333, מזעזעת במעמקי הנפש ובצורה רצינית ביותר את האנושות אשר מסוגלת לקבל את ההשפעות הרוחניות. אלו שרוצים להשתתף בחיים הרוחניים ולפעול בכיוון של החיים הרוחניים חייבים לייחס את העובדות החיצוניות של ההתפתחות ההיסטורית לרקע הרוחני שלהן.

אילו אירועים חיצוניים חשובים התרחשו בתקופה שבה ה'אני' נכנס לתוך נפש האדם מאחורי הקלעים של ההתרחשויות החיצוניות? איך עלינו לראות את האירועים האלה לאור הכניסה הזו של ה'אני'? אם כן, חברים יקרים, זה היה הזמן שבו כל הקשר בין האלוהות לאדם התחיל להפוך לרעוע, שנוי במחלוקת ובלתי מובן לאדם.

באותה התקופה התרחשה המחלוקת החשובה בין אריוס לאתנסיוס.^[1] עם חדירת ה'אני' לתוך הנפש האינטלקטואלית או השכלית, במקום הפנימי ביותר בישות האדם, התעוררו חוסר בהירות ובלבול, אם כי זה קרה עדיין בצורה לא מודעת. ביחד עם אי-הבהירות והבלבול עלתה השאלה: איך חי ה'אני' האלוהי בטבעו של האדם? באותה התקופה אנשים החלו להתחבט ולהיות חסרי ביטחון ביחס למה שהם צריכים לחשוב אודות הקשר של האלוהות עם העולם ועם האדם עצמו. שתי ההשקפות בנושא, זאת של אריוס וזאת של אתנסיוס, ניצבו זו מול זו במחלוקת חריפה. ואז אנו רואים איך במערב אירופה ההשקפה של אתנסיוס גברה, בעוד שזאת של אריוס שקעה בהדרגה.

כעת נבחן את הנושא הזה מנקודת מבט רוחנית, כי זה מה שחשוב במיוחד אם ברצוננו להבין את הרוח והמשמעות הפנימית של משהו כמו ספר ההתגלות. מצד אחד, אריוס ראה את האדם מתעלה גבוה יותר ויותר, כאילו שהוא חייב להתקרב לאלוהות עוד ועוד; ומהצד השני, הוא ראה את הישות האלוהית. בנוסף לשני העקרונות הקוסמיים הגדולים האלה, היה עליו להבין כעת את מיסטריית גולגולתא, את טבעו של עמנואל. הוא רצה למצוא תשובה לשאלה: איך הטבע האנושי והטבע האלוהי שוכנים ביחד בעמנואל עצמו? האם יש לראות את עמנואל באמת כישות אלוהית או לא? והוא בעצם ענה לשאלה הזאת: לא. ביסודו של דבר, הוא בחר בעמדה שהפכה להיות העמדה הרווחת בקרב חלק גדול מאוכלוסיית אירופה: קיימת מחיצה בין האדם לאל, הימצאות האל באדם אינה יכולה להתקבל על הדעת, כך שיש להציב תהום בין האל לאדם.

כעת עלינו לחזור בלי כל דעה קדומה לתקופה של ראשית ההתפתחות של הכריסטיאניות, אשר למעשה אין לה דבר במשותף עם הכריסטיאניות הקתולית שהתפתחה מאוחר יותר, כאשר הכריסטיאניות התנוונה בתוך הכנסייה הקתולית הרומית. לכן אנו חייבים גם להבין בצורה ברורה שלמען המשך התפתחות האנושות, היה זה הכרחי שכל המחלוקת הזאת תוכרע לטובת ההשקפה של אתנסיוס, אשר ראה בעמנואל ישות באמת אלוהית, אשר ראה את עמנואל כרוח שמש אלוהית אמיתית, גם אם מאוחר יותר, ההשקפה הזאת נדחקה יותר לרקע בגלל הרתיעה מתפיסת עמנואל באופן קוסמולוגי. אבל מהותו של הלך הרוח של אתנסיוס הייתה לראות בעמנואל אל אשר באמת שווה לאל האב.

ההשקפה הזאת המשיכה להשפיע, למרות שאיבדה מעוצמתה המרוכזת בשנת 869 עקב הוועידה השמינית בקונסטנטינופול,^[2] אשר בעצם ביטלה את הדּוֹקטרינה שהתקבלה בוועידת ניקאה הראשונה בכך שהכריזה על השילוש-הטריכוטומיה ככפירה. מאז התחיל הניוון של הכריסטיאניות הכנסייתית ובכך נמחקה כל אפשרות של צמיחה ברוח במסגרת הכנסייה הקתולית במשך מאות השנים הבאות.

אין ספק שהזעזוע שהתרחש בתוך האדם כאשר ה'אני' חדר לתוך הנפש האינטלקטואלית או השכלית נצבע על-ידי אירוע חיצוני זה, ונתן לו משמעות פנימית משלו.

כאשר אנו ממשיכים להתבונן בדברים אלה מבחינה היסטורית, עלינו לומר: לאחר שנת 333 הגיעו הזמנים, בייחוד מבחינת ההתפתחות האירופית, שבהם נותק הקשר עם תרבות רומא העתיקה. אנו רואים שתרבות רומא העתיקה, כפי שהייתה אז, למעשה לא הייתה יכולה לקבל לתוכה את הכריסטיאניות. מראה נפלא מתגלה לפנינו כאשר אנחנו מפנים את מבטנו אל השנה 333. זאת גם השנה שבה מתחילה התקופה אשר בה התרבות הרומית התרחקה עוד מרומא מזרחה. היא נמלטה מזרחה מרומא מפני אותו הקיסר הרומי שרצה לאמץ את הכריסטיאניות.^[3] פחות חשוב לבחון את ההתנהגויות והמעשים המופרזים והנזקים אשר הופיעו בעקבות וועידת קונסטנטינופול מאשר לנסות להבין את המשמעות של הצורך לברוח מן המערב מזרחה כאשר הכריסטיאניות נכנסה לרומא. זה חשוב לאין שיעור. במבט מעולם הרוח זהו אירוע כל כך משמעותי וקורן שבהשוואה אליו מתגמד כל הנזק שנגרם על-ידי הביזנטיניות.

אפשר לומר שיש משמעות עצומה לעובדה שהכריסטיאניות נאלצה לברוח ברגע שבו היא באה במגע בצורתה החיצונית עם התרבות של רומא. אבל על אדמת התרבות הרומאית, על היסודות של מה שעבר הכנה ארוכה על הקרקע של רומא, עולה אז הכריסטיאניות, לאחר שהיא ברחה מזרחה תחת שלטונו של קונסטנטינוס; אך תוך כדי פריחתה היא נאלצת ללבוש צורות חיצוניות ארציות.

אנחנו צריכים לנסות לדמיין מהי משמעות הדבר שהראייה הנבואית של מחבר ספר ההתגלות מופנית כלפי הכריסטיאניות, כפי שהיא נערכת ברומא, ורואה איך בדיוק ברגע שבו התרבות של רומא העתיקה מצהירה על עצמה שהיא בעד הכריסטיאניות, הכריסטיאניות בעצם לובשת את הצורות הרומיות העתיקות. זהו המַרְאֶה שמופיע בפנינו: מצד האחד אנו רואים את המחלוקת הרוחנית בין אריוס לאתנסיוס, ומצד שני אנו רואים את רומא העתיקה המומרת לכריסטיאניות. אבל בנדידתה מזרחה, הכריסטיאניות לובשת את הצורה שנותרה מאחור ברומא, את מבנה המדינה הרומית, והופכת גם בהשפעתה החיצונית להמשך של רומא העתיקה.

כעת נשאיר לרגע בצד דברים מסוימים שנצטרך להסביר ברמה רוחנית עמוקה יותר, ונתבונן בהיבט ההיסטורי. את ההיבט ההיסטורי הזה רואה מחבר ספר ההתגלות באופן נרחב ורב עוצמה. הוא מצביע על כך – הוא לא מביע זאת באופן מפורש, אבל זה נמצא ברגש שלו ובאופן שבו הוא כותב – הוא מצביע על כך שהצמיחה של מה שקיים בתוך האנושות ובאופן חיצוני בהיסטוריה תימשך 333 שנים לאחר מיסטריית גולגולתא, ואז תתרחש למראית עין התפתחות מיוחדת בכריסטיאניות. התרבות הרומית הכריסטיאנית נעקרת ונעה מזרחה, והכריסטיאניות הרומית חשה לגמרי בנוח עם הצורות הרומיות ומהווה את הקרקע אשר עליה עובר הכנה משהו נוסף שממשיך שוב 333 שנה, עד לשנת 666.

חברים יקרים, אם תציבו בפני נפשותיכם את מה שאמרנו אתמול על כך שאנשים שקיבלו השראה מהמיסטריות העתיקות, כמו מחבר ספר ההתגלות, חיו עמוק בסוד המספרים, תוכלו לומר לעצמכם: מחבר ספר ההתגלות רואה את 333 השנים הבאות, שבהן הכריסטיאניות תיראה כמשגשגת מבחינה חיצונית, כשלמעשה היא תצטרך להתפתח כאשר היא אפופה בערפל לשני צדדים, כאשר היא נדחפת מזרחה בימי קונסטנטינוס ומן המערב משמרת את הישן כמשהו אהרימני. ברחם האבולוציה הארצית, מתכונן להתפתח משהו שנשאר מאחור מהתרבות הרומאית הישנה הלא-כריסטיאנית.

מה הייתה הרומאיות הלא-כריסטיאנית הזאת? אם אנחנו מתבוננים אל תוך המיסטריות, אנו מוצאים שבמיסטריות הגדולות והמפותחות ביותר, לשילוש, לטריכוטומיה, למספר שלוש הקדוש, הייתה משמעות עמוקה. בואו ונתבונן מקרוב בתפיסה הזאת. אנשים חשבו שהאדם נולד לתוך הזרם הפיזי של התורשה, שהאדם נמצא בסדר העולמי בערך כפי שזה מתואר בתורת הסוד העברית. אנשים חשבו שהאדם מביא עימו תכונות ויכולות דרך התורשה, מאבות-אבותיו. אנשים דמיינו את חיי האדם כהתפתחות הנעה בקו ישר, אשר לא מתערב בה שום דבר חשוב למעט מה שמתרחש מתוך כוחות הפועלים בתורשה. האבות במיסטריות הקדומות לימדו: צמחתם מהכוחות הפיזיים של הוריכם, ופועלים בכם גם הכוחות המניעים הרוחניים של הוריכם הפיזיים. זה היה מה שלימדו תורות הסוד העבריות, אבל גם תורות סוד אחרות.

במיסטריות אשר ניתן לתאר כגבוהות יותר, נוסף עוד משהו. המיסטריות האלה דיברו על כך שהאדם נושא בתוכו את האימפולסים או הכוחות המניעים הפועלים בתורשה ומתפתח על פיהם, אבל במהלך הקיום הפיזי בין הלידה לבין המוות הוא יכול לקחת לתוך עצמו אימפולס אחר, אימפולס שמאפשר לו להתעלות אל מעבר לקשרי התורשה, כך שהוא יכול לחלץ את עצמו נפשית מקשרי התורשה. זהו אימפולס-הבן, אימפולס-עמנואל. במיסטריות אלה נאמר: אימפולסי התורשה, הכוחות המניעים של התורשה, נמצאים בתוך האדם ובונים בין הלידה למוות התפתחות בקו ישר. הם באים מן האב, מן האב שהוא הקרקע של הכול. אבל האימפולסים של הבן אינם נכנסים לתוך כוחות התורשה. עליהם להיטמע בנפש, ולעבור עיבוד על-ידי הנפש, חייבת להיות להם היכולת להרחיב את הנפש עד כדי כך שהיא תהיה משוחררת מכוחות פיזיים, מכוחות התורשה. האימפולסים של הבן נכנסים לחירות של האדם – בדיוק כפי שהאדם הבין את החירות באותם הזמנים – הם נכנסים לתוך החירות של הנפש, אשר בה יש חופש מכוחות התורשה. אלו הם הכוחות שמאפשרים לאדם להיוולד נפשית מחדש. הם מאפשרים לאדם לקבל את האחריות על עצמו במהלך החיים שניתנו לו על ידי האב. כל המיסטריות הקדומות האלה ראו את אדם האב; הם ראו את האדם אשר הוא הבן של האב, האח של עמנואל, שלוקח אחריות על עצמו, שלוקח לתוך עצמו את מה שמבחינה מסוימת חופשי מהגוף. האדם הזה חייב לשאת בתוך עצמו ממלכה חדשה, אשר אינה יודעת דבר על הטבע, אלא מייצגת סדר שונה מזה של הטבע: הממלכה של הרוח.

אם נדבר כעת על האל האב, יהיה זה מוצדק – אם כי לא מן הבחינה החיצונית, המטריאליסטית, כמו שזה נעשה היום, אלא באופן דומה יותר לתורות העבריות – לדבר בכל מקום על פעולות והשפעות הטבע שהן בו-זמנית גם פעולות והשפעות הרוח, כי הרי פעולת הרוח נמצאת בכל מקום בפעולת הטבע. מדע הטבע של ימינו, כפי שהוא התפתח עד כה וכפי שהוא פועל כיום, הוא רק מדע חד-צדדי של האב. למדע הזה חייבים להוסיף את המדע של הבן – של עמנואל, את המדע אשר מתייחס לאופן שבו האדם לוקח אחריות על עצמו, לאופן שבו האדם מקבל אימפולס שאותו הוא יכול לקלוט לתוכו רק דרך הנפש, כוח מניע שאינו מגיע מתוך כוחות התורשה. לכך שהאדם חי באימפולס הזה אין בהתחלה חוקיות, אין כוח או השפעה של חוקיות. ההשפעה מגיעה אליו דרך הרוח, כך שבמובנן של המיסטריות הקדומות יש לנו שתי ממלכות: ממלכת הטבע, כלומר ממלכת האב, וממלכת הרוח. האדם נישא מממלכת הטבע לתוך ממלכת הרוח דרך הבן, דרך עמנואל.

כאשר נהיה מודעים היטב לאופן שבו תפיסות אלה שלטו עדיין בחוויית מחבר ספר ההתגלות ובכלל בתוך הנפשות של בני תקופתו, נוכל גם להביט אל תוך נפשו הנבואית, אשר הייתה מסוגלת להשקיף על העתיד בקווים כלליים, כדי להבין איך הוא ראה את מה שבסביבות שנת 666 נשפך על שני הכיוונים של הכריסטיאניות המתנוונת שהפכה לכריסטיאניות של מראית עין.

מבטו הנבואי נפל על תורה אשר התהוותה במזרח – בשנת 666 בערך – ואשר חזרה אחורה בזמן למיסטריות שלא ידעו דבר על הבן: התורה המוסלמית. התורה המוסלמית אינה מכירה את מבנה העולם שדיברתי איתכם עליו, היא אינה מכירה את שתי הממלכות, ממלכת האב וממלכת הרוח; היא מכירה רק את האב. היא יודעת רק את התורה הנוקשה: "אין אלוהּ מלבד אללה (האל), ומוחמד הוא שליח אללה".^[4] מהזווית הזו, התורה המוסלמית נמצאת בניגוד הקיצוני ביותר מול הכריסטיאניות, כי יש בה את הרצון לוותר על כל החופש לנצח מעתה ועד עולם, את הרצון לקבל את הדטרמיניזם,^[5] כי לא קיימת כל אפשרות אחרת כאשר יש תמונת עולם הכוללת אך ורק את האל האב.

מחבר ספר ההתגלות מרגיש שדרך תפיסה כזאת האדם אינו יכול למצוא את עצמו, אינו יכול להיות חדור כל כולו בעמנואל. הוא אינו יכול לאחוז בתוך עצמו באנושיותו אם הוא תופס רק את התורות הקדומות של האב. מה שהשקפת עולם קשיחה וסגורה כזאת רואה היא הצורה החיצונית של האדם. הישות האנושית נעשית אדם רק כאשר בתפיסתה את עצמה היא הופכת את עמנואל לחי בתוכה; היא הופכת לאדם רק כאשר היא יכולה להיכנס לסדר של הרוח, לממלכת הרוח שחופשיה לגמרי מהטבע. היא לא נהיית אדם אם היא נסוגה לאחור אל ההשקפה שיש בה מקום אך ורק לאל האב.

אבל הסכנה שמאיימת על האנושות – כך אומר למעשה מחבר ספר ההתגלות – היא שמשנת 333, כאשר ה'אני' חדר לתוך האדם, האנושות תוטעה ביחס לחדירה של אל השמש, של עמנואל, לתוך ה'אני'. לאחר פרק זמן זהה באורכו לפרק הזמן שעבר מאז המיסטריה של גולגולתא, יעלה משהו שיאיים להחזיק את האנושות ברמה של החיה; 666 הוא מספר החיה.

מחבר ספר ההתגלות חזה בבירור את מה שאיים על האנושות. הכריסטיאניות תתנוון ותהפוך לכריסטיאניות מדומה, אשר נראית רק ככריסטיאניות, בשני כיוונים – או ליתר דיוק, תהפוך לכריסטיאניות אפופת ערפל. את מה שאיים להציף את הכריסטיאניות בעוצמה כל כך גדולה מסמנת השנה 666, כי זאת הייתה עבור עולם הרוח השנה המשמעותית שבה מה שחי בערביות, בדת המוסלמית, צץ בכול מקום. מחבר ספר ההתגלות מציין את שנת 666 באופן ברור ומדויק, ואלו שיודעים לקרוא באופן אפוקליפטי מבינים זאת היטב. מחבר ספר ההתגלות חזה את ההשפעה שתהיה למה שיפרוץ לאבולוציה, כאשר בביטוי רב עוצמה הוא קורא למספר 666 מספר החיה.

כך בעצם הוא חזה באופן אפוקליפטי את כל מה שעתיד לבוא: הזרימה של הערביות לכיוון אירופה, העובדה שלתוך הכריסטיאניות תחדור דוקטרינה שהייתה יכולה להוביל רק לכך שהאדם לא יכיר באנושיות שלו, כאשר תורת האב תתורגם למטריאליזם, אשר הוביל לתפיסה של ימינו שניתן להסביר את האבולוציה האנושית רק אם עוקבים אחר ההתפתחות של הרצף של בעלי-החיים עד לאדם.

האם אין זה כך שעם עלייתו של מספר החיה, 666, על פי הדרוויניזם האדם כבר לא הצליח לתפוס את עצמו כאדם, אלא רק כסוג של חיה גבוהה יותר? האם איננו רואים שהכריסטיאניות חדורה בצורה המטריאליסטית של תורת האב הפועלת כהתנגדות אהרימנית נגד האל הבן? האם אין היא ממשיכה להשפיע גם עכשיו, עד לימינו? הצבעתי לעיתים קרובות על ספרו של הארנאק (Harnack) "מהות הכריסטיאניות" כדוגמה לספרות התיאולוגית החדשה. ^[6]בכל מקום בספר הזה שבו מופיע השם כריסטוס (עמנואל) אפשר להחליפו בשם האב, כי ספרו של הארנאק "מהות הכריסטיאניות" אינו אלא תורת האל האב, ולא תורה ממשית אודות עמנואל. למעשה, זאת הכחשה של תורת עמנואל, כי במקום עמנואל הוא מציב את האל האב הכללי, ואין בספר כל ניסיון להתקרב אפילו למהותה של הכריסטולוגיה.

מחבר ספר ההתגלות רואה איך מתקרב הזמן הזה, ובעת ובעונה אחת הוא רואה עוד משהו אשר מעיק על נפשו – אם יורשה לי להשתמש בביטוי אנושי שאינו מתאים כל כך לדיבור על הרוח, אבל אין שום דרך אחרת לתאר זאת: הקושי בהבנת הטרנסובסטנציאציה.^[7] חברים יקרים, אתם יודעים בעצמכם איך נפשותיכם נאבקו עם הקושי להבין את הטרנסובסטנציאציה כאשר נחנכה התנועה הזו להתחדשות כריסטיאנית; ואתם יודעים עד כמה אתם עדיין נאבקים עם הקשיים בהבנת הטרנסובסטנציאציה. תחשבו על השעות שבילינו בדיון בנושא הזה שם בחדר שבו החלה השריפה בגתאנום. כי הטרנסובסטנציאציה כוללת את כל השאלה של הבן והאב. אפשר לומר שהמחלוקת סביב הטרנסובסטנציאציה, כפי שהתעוררה בימי הביניים, הכילה גם משהו מהדיכוי שהאנושות ראתה במחלוקת בין הזרם של אריאנוס והזרם של אתנסיוס.

למעשה לטרנסובסטנציאציה יכולה להיות משמעות רק על בסיס תפיסה רוחנית נכונה של הכריסטולוגיה, של האופן שבו עמנואל/כריסטוס קשור לאנושות ולאדמה. אבל בגלל החדירה של הדוקטרינה של אריוס, הטרנסובסטנציאציה נחשפה תמיד לסכנה של התקרבות יתר לתורת האב, לאמונה שאת המטמורפוזה או ההשתנות המתרחשת בחומרים המעורבים בטרנסובסטנציאציה יש לראות כשייכת לסדרי הטבע, לרוח של תהליכי הטבע.

כל השאלות בקשר לטקס ה"איחוד"^[8] מתעוררות מפני שלמעשה אנחנו שואלים את עצמנו: כיצד ניתן לתפוס את מה שמתרחש בטרנסובסטנציאציה כך שנוכל לאחד אותו עם מה שבא מפעולת האב באבולוציה ועם מה שבא מפעולת הרוח בחוקי הטבע? זאת לא שאלה שקשורה בנס, אלא שאלה שמתייחסת לשימוש בסקרמנטים [הטקסים הקדושים] אשר פונה לכיוון שונה לגמרי מהעניין הטריוויאלי של הנס, אשר הציב קשיים מיוחדים כל כך לאנשים במאה ה-19 ואפילו מוקדם יותר, במאה ה-18. מדובר בכך שלמעשה בעולם יש לקחת בחשבון את סדר האב ואת סדר הרוח; וביניהם עומד הבן, אשר מרומם את ממלכת הטבע אל ממלכת הרוח בתוך עולמו של האדם. אם נציב זאת בפני נפשנו, אנו נבין שהטרנסובסטנציאציה היא למעשה משהו שאין לראותו בכלל כשייך לסדר הטבע הרחב, ועם זאת יש בה מציאות, מציאות רוחנית, לא פחות אמיתית מהמציאות של סדרי הטבע.

אבל מחבר ספר ההתגלות חזה מראש עד כמה זה יהיה קשה לאנושות – כי המספר 666 פועל באבולוציה האנושית בעוצמה רבה כזאת – כמה זה יהיה קשה לאדם לומר: לצד סדר הטבע יש גם סדר אחר, הסדר הרוחני.

אבל עכשיו באה האנתרופוסופיה – אפשר לומר, הישועה המודרנית ביותר – אשר יכולה לשפוך אור בדיוק על משהו כמו הטרנסובסטנציאציה. כי באמצעות האנתרופוסופיה אנחנו מעוררים שוב לחיים את האופן שבו האדם חי בחיים ארציים חוזרים ונשנים, את האופן שבו קיימים באדם, כאשר הוא עומד בעולם הפיזי החיצוני עם מעשיו, גם הכוחות המניעים הבאים מקו התורשה, את האופן שבו האדם קשור לתורשה, לכוח האב. בהתבוננות חיצונית, חלק גדול מאוד מהגורל האנושי קשור לכוחות תורשה אלה, למה שמתרחש בכוחות האב החבויים בטבע. אבל בכך שהאדם פועל באופן כזה שהוא מביא עם מעשיו את הרוח לתוך הטבע הגופני הפיזי שלו, שבו הוא התגשם בחייו הנוכחיים, פועל בו בלי הרף כל מה שמגיע כתוצאה מהתגשמויותיו הארציות הקודמות. גם זה פועל בו; גם הכוחות האלה מהווים בסיס לפעולתו.

הסתכלו על פעולה אנושית כלשהי. ניתן להתבונן בה משני היבטים: מהיבט האדם שנולד מאב, אם, סב, סבתא וכן הלאה, אבל גם מהיבט האדם שפועלים בו כוחות שהם תוצאות של התגשמויות ארציות קודמות. יש בו סדר שונה לחלוטין, ולכן לא ניתן להבין אותו בעזרת מדע טבע כלשהו, כלומר בעזרת מדע האב.

ישנה אפשרות להתבונן בשני דברים שלמעשה זהים, גם אם באופן מקרי הם יכולים להיראות שונים. אנו מסתכלים מצד אחד על האופן שבו מתוך האדם מתפתחת הקארמה, הגורל, כתוצאה מחיים ארציים קודמים; יש בכך חוקיות, שאינה קשורה כלל לחוקיות הטבע, אבל היא אכן קיימת. ואנחנו מסתכלים כעת על המזבח, ורואים שהטרנסובסטנציאציה גם היא איננה נראית לעין כלפי חוץ, ומתרחשת בחומרים הפיזיים כמציאות רוחנית. גם בה שולטים אותם החוקים, ואנחנו יכולים לחבר ביניהם: האופן שבו פועלת הקארמה, והאופן שבו מתרחשת הטרנסובסטנציאציה. מי שמבין את האחד יכול להבין גם את האחר.

זהו אחד מהסודות שאתם, חברים יקרים, חייבים להבין בכמורה החדשה. זהו אחד הסודות אשר לאורם קהילת הכמרים הזאת חייבת להתפתח מתוך האנתרופוסופיה. זאת אחת הסיבות הפנימיות לכך.

הדבר מצביע גם על כך שהקושי העצום בהבנת הטרנסובסטנציאציה עולה עקב העובדה שאנשים לא יכלו להבין חוקיות כזו שפועלת בקארמה האנושית ושעליה מתבססת גם הטרנסובסטנציאציה. אותה השנה שבה ה'אני' נכנס לישות האנושית ובכך מאפשר לה להשיג חירות בחיים הפיזיים, אותה שנת 333, אשר בה מצד אחד הכריסטיאניות נאלצה לברוח מזרחה, ומצד שני היא ברחה לתוך הרומאיות העתיקה – אשר לעולם לא הייתה יכולה להיות כריסטיאנית לגמרי – אותה שנת 333 לא הביאה עימה רק את הכניסה של ה'אני', אלא גם הייתה צריכה להטיל צל, אפלה, על הקשרים בין ההתגשמויות השונות על האדמה. זה היה צריך להתרחש כחלק מהאבולוציה האנושית.

מה היה קורה אילו ה'אני' לא היה נכנס לישות האנושית? הקיסר יוליאנוס הכופר (Julian the Apostate) – אשר בקשר למיסטריות הקדומות היה צריך להיקרא לא 'הכופר' אלא 'המוודה' (Julian the Confessor) – היה מנצח במקרה הזה.^[9] עם התורות של המיסטריות הקדומות שהוא רצה להחדיר יכול היה לקרות שהאנושות הייתה קולטת את ה'אני', אשר נכנס פנימה מעולמות הרוח, באופן שהיה מאפשר לה לתפוס גם את תורת הקארמה. כמובן שזאת רק השערה; אנחנו רק רוצים להצביע על מה שהיה יכול לקרות. אבל האנושות הייתה צריכה להתגבר על מחסומים גבוהים יותר, ולא הייתה יכולה להגיע להבנה של הכריסטיאניות בדרך כל כך קלה כמו שהיה קורה אילו יוליאנוס הכופר היה מנצח.

כך נחשפה האנושות לעליית החיה, להשלכות ולתוצאות של המספר 666. כפי שאמרתי, אנחנו נדבר יותר על ההיבטים הפנימיים של נושא זה במהלך הימים הקרובים. כך נשללה מהאנושות תורת הקארמה, ונכנסה לאנושות תורת הטרנסובסטנציאציה, אבל באופן כזה שלא היה בהשקפת העולם החיצונית שום דבר שיהיה מקביל או דומה לה, שכן המקבילה להבנה של תורת הטרנסובסטנציאציה היא ההבנה של תורת הקארמה. הכוח שבאמצעותו 'נוצר' גורלו של האדם ברצף של התגשמויות ארציות אינו כוח טבע, אינו כוח של האב – הוא הכוח של הרוח בתיווכו של הבן. זהו אותו הכוח אשר פועל גם על המזבח במהלך ההשתנות של לחם הקודש ויין הקודש.

אנו חייבים לחקוק עובדה זאת עמוק מאוד בנפשנו כדי שנבין אותה בצורה נכונה. אם אנו יכולים לרומם את נפשנו, את ישותנו הפנימית ביותר, לדחפים הרוחניים שפועלים בין התגשמות ארצית אחת להתגשמות הארצית הבאה, אז אנו יכולים גם להבין את מה שקורה על המזבח בטרנסובסטנציאציה, שכן זה אינו שונה שם.

כאשר אנו מסתכלים על לחם ויין הקודש עם הבנתנו הרגילה, איננו רואים דבר ממה שקורה באמת, בדיוק כמו שבגורלו של האדם אין אנו רואים דבר ממה שקורה באמת אם אנו מסתכלים רק על מה שמראים במובן החומרי הכוחות של שריריו ודמו, כלומר הכוחות שנמצאים בזרם התורשה – אני לא מדבר על הכוחות הרוחניים אשר פועלים בשרירים ובדם.

אתם רואים, חברים יקרים, אלה הדברים שקשורים לנושא, אשר אם איננו מבינים אותם, לא נוכל להבין גם את ספר ההתגלות ואת מחבר ספר ההתגלות. הכוחות המניעים שאנו יכולים לקרוא עליהם באופן ברור בספר ההתגלות מביאים אותנו ממש עד עצם היום הזה.

———————————————————————————————-

1. Arius) & (Athanasius המחלוקת במאה הרביעית על טבעו של האל האב והאל הבן. אריוס (נפטר בשנת 336), כומר מהעיר אלכסנדריה, לימד שעמנואל לא היה זהה עם האל האב ונברא בזמן.

   אתנסיוס (295-373), הבישוף של אלכסנדריה, חלק עליו ולימד שהאל האב והאל הבן היו 'מאותה המהות'. מועצת ניקאה הכריעה בשנת 325 לטובת אתנסיוס. ↑

2. המועצה השמינית של קונסטנטינופול בשנת 869 לספירה, קבעה שכל בני האדם צריכים להיחשב כמורכבים מגוף ונפש ולנפש 'יש מספר מאפיינים רוחניים'. ↑
3. קונסטנטינוס הגדול, הקיסר משנת 306 עד שנת 337. ↑
4. "אַשְהַדֻ אַן לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה וַאַן מֻחַמַּדַ(ן) רַסוּלֻ אללָּה." ↑
5. דֵּטֶרְמִינִיזְם היא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. ↑
6. אדולף הארנאק – (1851-1930 ,(Adolf Harnack, התיאולוג הפרוטסטנטי, כתב את Das Wesen des Christentums אשר פורסם בשנת 1900, התרגום לאנגלית What is Christianity? פורסם בשנת 1901. ראה גם את ההערה הראשונה להרצאה התשיעית. ↑
7. הוֹחָדָה – חידוש של הקהילות הקתוליות דוברות העברית, כפי שתיאר האב ד"ר דוד נויהאוז, סגן הפטריארך הלטיני בירושלים, וראש הקהילות הכריסטיאניות הדוברות עברית ב"רגע של עברית". מתוך ויקיפדיה. ↑
8. Communion הקומיוניון – הטקס הכנסייתי של אכילת לחם הקודש. ↑
9. יוליאן (331-363), נקרא בדרך כלל בכינוי יוליאנוס הכופר, קיסר רומי. ↑