רודולף שטיינר

GA174b

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 15

6 בינואר 1917, דורנאך

תקציר: לאומנות, אימפריאליזם, ספיריטואליזם. הציוויליזציה המכאנית-חומרית היא א-לאומית, כלומר, לא קשורה ללאום, ודומה לגוף שצריך לקבל כנפש את מדע-הרוח הא-לאומי. הלאומנות היא תוצאה של נפש שנשארה מאחור בהשוואה להתפתחות החומרית. שפע של רעיונות באידיאליזם הגרמני. כוחן של סיסמאות לא מציאותיות. הרעיון המופשט של "שלום נצחי". פירוק נשק: מי יכול להתפרק מנשקו? האימפריאליזם הבריטי. שני זרמים באנגליה, הזרם הפוריטני והזרם האימפריאליסטי.

**************************************

כדי להגיע להשקפת עולם המתאימה לזמננו, אנו זקוקים לאופקים רחבים יותר מאלה שהיו נגישים לאנושות בעידן המטריאליסטי הזה. זה נכון במיוחד בהקשר של מדע-הרוח, ודיברתי על צורך זה שוב ושוב בהרצאות האחרונות. במילים אחרות, כדי להבין את העולם בימינו, ובמיוחד את האירועים באנושות, עלינו להיעזר במושגים הנובעים ממדע-הרוח. העובדה שרוב האנושות דחתה עד כה, בכל תחומי החיים והידע, את המושגים המבוססים על אופקים רחבים יותר אלה, קשורה לקארמה של זמננו.

אם רוצים, על בסיס אופקים רחבים יותר אלה, לאפיין היבט מסוים של חיינו, ניתן לומר שההתפתחות האובייקטיבית במאה ה-19 וה-20 הגיעה רחוק מאוד, והשאירה את האנושות מאחור. התופעות והאירועים של התקופה מצביעים על צמיחת-יתר זו בצורה עוצמתית ביותר. אחת התופעות הבולטות ביותר של העידן המטריאליסטי היא ההתקדמות החומרית, כלומר, ההתקדמות הקשורה לכל מה שיכול להיווצר בעולם דרך אמצעים חומריים. גם המדעים של העידן המטריאליסטי משרתים את ההתקדמות החומרית הזו. המאפיין המיוחד של מדעים אלה הוא שהם פחות ופחות מעוניינים בעולם הרוח, ושואפים להפוך יותר ויותר למכלול של מושגים ורעיונות שניתן ליישם אותם בתופעות החומריות החיצוניות.

התפתחות זו באה לידי ביטוי עוצמתי במיוחד בתהליכים החומריים החיצוניים ביותר: התהליכים המכניים. התחום של מפעלים, תעשייה, מכונות וכדומה הגיע לדרגה גבוהה ביותר של שלמות בעידן מטריאליסטי זה. באופן טבעי, ההתקדמות בתחום זה היא התקדמות א-לאומית, כלומר התקדמות שאינה קשורה ללאום, או אפשר לומר גם שהיא התקדמות בינלאומית, עולמית. כי בין אם מסילות ברזל, או מתקנים דומים, הנבנים באנגליה, ברוסיה, בסין או ביפן, החוקים שעל פיהם זה נעשה והידע הנדרש לכך זהים בכל מקום, מאחר שהכול נעשה בהתאם לדרישות מכניות, שהן מנותקות מהאדם. בתחום זה שולט בצורה מקיפה ביותר עיקרון בינלאומי.

לאורך השנים, במהלך ההרצאות המדעיות-רוחיות שלנו, אמרנו לעיתים קרובות, בהקשר זה או אחר, שקיים על פני האדמה גוף, גוף המשתרע על האדמה כולה. הגוף הזה זקוק לנפש, וגם הנפש הזאת צריכה להיות בינלאומית. מדע-הרוח נועד להיות בדיוק סוג כזה של נפש, מפני שהוא מכיל ידע שאינו קשור, ולא צריך להיות קשור, לאף אדם אינדיבידואלי מסוים ולאף קבוצה מסוימת על פני האדמה, אלא יכול להבין אותו כל אדם, באשר הוא, ללא קשר למקום שבו הוא נמצא, באותו אופן כמו שניתן להבין את ההיבט הפיזי בתרבות החומרית החיצונית, בבניית מסילת רכבת, קטר וכדומה. הדגשנו לעיתים קרובות שיכולה לבוא ברכה וישועה לאבולוציה האנושית, רק אם ההתפתחות של ההיבט הפיזי מלווה בהתפתחות של הנפש-רוח. אך כדי שזה יקרה, בני האדם יצטרכו להשקיע את אותו מאמץ, כדי להבין קשרים רוחניים, כמו שהם נאלצים להשקיע בהבנת הדרישות של ההתקדמות החומרית עקב נסיבות חיצוניות; אך הם מעדיפים לציית לאילוצים אלה במקום להשתמש בחופש שלהם. זה עדיין לא קרה, אך חייב כמובן לקרות במהלך האבולוציה האנושית; לא משנה כמה זמן זה יתעכב, בסופו של דבר, זה חייב לקרות. לא משנה כמה קארמה שלילית נוצרת עקב העובדה שאנשים לא רוצים לקבל דבר כזה, הוא חייב בכל זאת לקרות. כי מה שאמור לקרות אכן יקרה.

מכיוון שההתקדמות החומרית התעלתה במובן מסוים על הרצון הטוב כלפי הידע הרוחני, האדם נשאר מאחור, וכבר אין לו שליטה על התקדמות חומרית זו, ועל כל התשוקות והדחפים בנפש הקשורים להתקדמות זו. הדבר בא לידי ביטוי חיצוני בצורה החזקה ביותר בעובדה שהרעיונות, אשר מובילים את האנושות כיום, הם לא אלה השואפים לדו-קיום הרמוני בין בני האדם על פני האדמה – או במילים אחרות: לא הרעיונות הכריסטיאניים הם המובילים כיום את האנושות. הרעיונות המובילים – עד לרמה של אקסטזה והשתלהבות – הם אלה המפלגים את האנושות ומובילים אותה חזרה לתקופות תרבות שאפשר היה להאמין שהאנושות התגברה עליהן מזמן. העובדה שבמאה ה-19 הלאומנות יכלה לשגשג במידה כזו, בקרב העמים שחיו יחד, היא סטייה גדולה ורבת עוצמה, והיא מראה שהתפתחותה של נפש האדם לא עמדה בקצב התפתחותה החומרית.

כאשר בני האדם יקבלו סוף-סוף את מדע-הרוח בקנה מידה רחב יותר, כאשר הם יקבלו את מדע-הרוח לא רק כתיאוריה, אלא כסיפוק מלא של צורך נפשי, אז הם יהיו חייבים לרכוש מושגים אחרים. באמצעות מושגים אחרים אלה, הם יוכלו לראות קשרים שהחשיבה המטריאליסטית של ימינו אינה מסוגלת להבין. ישנם קשרים מסוימים שניתן לראותם רק אם יש לך את הרעיונות הנכונים לגביהם. אך כמו כל דבר אחר, הרעיונות חייבים לצמוח בצורה חיה, כלומר, הם זקוקים לקרקע נכונה שעליה יוכלו לפרוח. הקרקע שעליה רעיונות יפרחו, יכולה להיות רק הלך הנפש שעובר הכנה דרך מדע-הרוח. אם ההתפתחות המטריאליסטית תימשך, כמו במהלך המאה ה-19, בני האדם יהפכו להיות יותר ויותר עניים מבחינת רעיונותיהם. במילים פשוטות: לא יעלו בהם שום מחשבות שיכולות לעזור להם להבין את העולם. כל מחשבה, שאולי תעלה בהם על העולם, תתעורר בהם בעקבות ניסויים, או מתוך מה שהם רואים בעיניהם. ההתעקשות המודרנית לסמוך על ניסויים, היא רק תוצאה של היעדר רעיונות. אם ההתפתחות תימשך באותו אופן, האנושות תהיה יותר ויותר נטולת רעיונות. אך מכיוון שדרושה עוצמה מסוימת של החיים הרוחניים, מכיוון שהאדם חייב לפתח אימפולסים מסוימים בעוצמה מסוימת, יהיה עליו לשאוב את האימפולסים האלה ממקור אחר, אם הם אינם מסוגלים למצוא אותם במהות הרעיונות.

אם רוצים לחפש עידן שבו היה עושר אדיר של רעיונות, עידן שבו צמחו רעיונות אמיתיים, אז עידן פורה כזה היה בתקופה המשתרעת מלסינג^[1] ועד לרומנטיקה^[2] הגרמנית, עד לנובאליס,^[3] או אפילו עד לפילוסופיה האידיאליסטית, של הגל,^[4] שלינג,^[5] שופנהאואר,^[6] כמו גם אלה שציינתי בספרי "על חידת האדם"^[7] כפילוסופים שהדהד בהם טון אוניברסלי, אשר התפוגג בעידן המטריאליסטי. היה אצלם עושר אמיתי של רעיונות. מכאן הבוז הגדול שבו אנשים מתייחסים אליהם כיום! תסתכלו על העידן ההוא, שהיה כה עשיר ומלא ברעיונות השואפים להבין את הטבע ואת ההתפתחות האנושית לאורך ההיסטוריה! כיום אנו יכולים לדלות מעולם הרוח רעיונות על האבולוציה האנושית, על התקופות הפוסט-אטלנטיות השונות עם האימפולסים האופייניים להן, ידע אשר מתאים, כמובן, רק לעידן הנוכחי שלנו. אך אני רוצה להזכיר לכם כמה קרוב לידע זה מגיע אותו רעיון חי שהופיע אצל שלינג, הגל, נובאליס ופרנץ פון באדר,^[8] למרות שמקורו נמצא בעצם כבר אצל יאקוב במה^[9]: הרעיון שבאבולוציה של האנושות, התקופה הראשונה בהיסטוריה – עד כמה שהם יכלו לראות זאת ללא העזרה של מדע-הרוח – הייתה תקופה שבה שלט עיקרון האל-האב. זאת הייתה התקופה המתוארת בכתבי הקודש בתנ"ך והתקופה של הדתות הפגאניות. הם קראו לתקופה זו עידן האב. אחריו בא עידן הבן, שבו היה אמור לחדור לאנושות הרעיון של מיסטריית גולגותא. כאידיאל לעתיד הם ראו את עידן הרוח, את העידן של רוח הקודש, שאותו הם כינו גם עידן יוחנן, כי הם האמינו שרק אז יוכלו להתממש האימפולסים הגדולים של הבשורה על פי יוחנן.

איזו משמעות אינסופית יש לרעיון כזה בהשוואה לדיבורים, השוממים והלא פוריים, על אבולוציה כללית של האנושות, שאינה אלא רעיון מופשט, בו מחברים בין מה שהיה קודם לבין מה שבא אחר כך, כאילו שמדובר רק בחוליות בשרשרת. לעומת זאת, כמה עומק יש במה ששלינג פיתח כ"תיאוסופיה" שלו,^[10] שוב בעקבות יאקוב במה! ה"תיאוסופיה" הזאת של שלינג שואפת להגיע לגבהים נשגבים כל כך, שבהשוואה אליהם, המחשבות של התיאולוגים הבאים אחריו מצביעות על ירידה תלולה. שלינג שואף להגיע להשקפה שבכריסטיאניות פחות חשובה הדוקטרינה, שאותה מלמדת התיאולוגיה הפרוגרסיבית המודרנית, כאילו ישוע המשיח היה לא יותר ממורה. מה שחשוב לשלינג הוא להבין את מיסטריית גולגותא בראש ובראשונה כעובדה. מה שחשוב לו הוא שעלינו לשאת את העיניים לאירוע גולגותא, כדי לראות שעם חייו, מותו, ותחייתו של ישוע המשיח התרחשה עובדה.

אפשר להמשיך לצטט סדרה שלמה של רעיונות מיוחדים ומרחיקי לכת הנובעים מאותה תקופה. לְמה קשורה הנוכחות הזו של רעיונות מרחיקי לכת? אצל אלה ההוגים רעיונות כאלה, לא תמצאו דבר אחד: צרות אופקים לאומנית. אצל כולם תמצאו נקודת מבט "קוסמופוליטית", ואת כולם ניתן לתאר כ"אזרחי העולם". האם אפשר עדיין להבין את המילים האלה כיום? אחרי שכל כך הרבה ביטויים הפכו לפראזות ריקות, זו שאלה אחרת. כמה רחוקה רוח כמו זו של גתה, למשל, מכל צָרוּת אופקים לאומנית! כמה רחוקה מכל צרות אופקים לאומנית יצירה כמו "פאוסט". המקור שממנו היא באה בכלל לא חשוב. כמובן, ניתן לחשוב על "פאוסט" רק בהקשר של תרבות מרכז אירופה. אבל יהיה זה אבסורד לבקש מפאוסט שיראה לנו את תעודת הלידה שלו, לאור כל מה שגתה יצר כיצירה פואטית ב"פאוסט". אך האבסורד הזה הפך להיות המציאות של זמננו, עובדה של ימינו. למעשה, כל מה שקורה בזמננו הוא פשוט הכחשה של הגבהים שהאנושות הגיעה אליהם ביצירה כזו כמו "פאוסט", למשל. עם זאת, יצירה כזו מראה לנו שהאנושות הייתה יכולה להגיע רחוק יותר מהמקום שהיא הגיעה אליו כיום, ותגיע אפילו בעתיד הקרוב.

אך אמרתי שנפש האדם זקוקה לדרגת אינטנסיביות מסוימת באימפולסים שלה. אם היא אינה יכולה להעלות רעיונות, היא לוקחת את האינטנסיביות הזאת ממקום אחר; היא לוקחת אותה מהכוחות האפלים, התת-הכרתיים של הנפש, מכוחות הזורמים מתוך הרוח של הדם. בעצם, הלאומנות אינה אלא תוצאה של היעדר רעיונות. הדבר הראשון שהאנושות זקוקה לו הוא הרצון להעלות רעיונות. אבל אפשר לומר שכדי להצליח בכך, נדרשת הבנה של מה שנקרא חסד שיכול לבוא מעולם הרוח. כי לעולם הרוח אי אפשר להגיע אם מתחילים מדעות קדומות מוגבלות, אלא רק אם שומרים את הנפש פתוחה למה שיכול לחדור אליה, אם לא רוצים רק לשפוט, אלא מוכנים להעשיר בכל יום את יכולתנו לשפוט.

לכן הכרחי, קודם כול, שהתובנה תאחז בבני האדם. אנו נמצאים בעידן שבו אמורים לפתח את נפש התודעה; לכן עידן זה חייב לשאוף לתובנה. אך את התובנה ניתן למצוא רק ברעיונות חובקי עולם, במציאות החדורה ברעיונות. במיוחד ביחס לאירועים הקרובים ביותר, אין בתקופתנו נטייה לתפוס רעיונות. מושג מופשט אינו רעיון, הגיוני ומשכנע ככל שיהיה. רעיון חייב להיוולד מתוך מציאות חיה. אנו כמעט ולא רואים שנוצרים רעיונות בזמננו. במקום זאת, אנחנו מוקפים בהתעקשות על מושגים מופשטים. רעיונות אכן יכולים להפוך לסיסמאות, למרות שלא ייגרם אז נזק רב, מפני שנפש האדם אינה יכולה לפעול טוב בסיסמאות הקשורות לרעיונות; ניתן מייד לראות בצורה ברורה את האבסורד שבהם. אך הדבר שונה במקרה של מושגים מופשטים. מושגים מופשטים יכולים להפוך לסיסמאות בעלות עוצמה, אשר משכנעות כל כך מכיוון שהם בעצם קשורים לדברים קרובים לאנשים. לכן גם אנשים החוששים לתפוס רעיונות מרחיקי לכת, תופסים סיסמאות אלה בהתלהבות גדולה. אך מושגים מופשטים אינם מושרשים במציאות. אנחנו רואים מספר גדול של מושגים מופשטים בכל מקום סביבנו כיום, אך כל מי שרואה את האמת מאחורי הדברים הגלויים, יודע עד כמה הם חסרי כוח למרות מספרם הגדול.

אחד הרעיונות המופשטים הרבים הפופולריים בימינו הוא רעיון השלום הנצחי. לפי איך שאנשים מתייחסים אליו היום, זהו מושג מופשט לחלוטין, שאינו נובע מתפיסה חיה של המציאות, אך הוא נראה הגיוני ומשכנע לגמרי, לאותם אנשים שאינם שואפים לאופקים רחבים יותר. אומרים שהמדינות השונות – ואף אחד לא שואל האם לביטוי "המדינות השונות" יש בכלל ממשות – צריכות ליצור ארגון בין-ממשלתי, משהו שישתרע על פני כל העולם ויהיה בנוי לפי המודל של המדינה האינדיבידואלית, ואומרים שיש לבסס מה שנקרא "חוק בין-ממשלתי". הרעיון יפה מאוד, ולכן נראה משכנע לגמרי. המדינות השונות צריכות להתחייב לשמור על השלום וליצור נורמות חוקיות מסוימות כדי להסדיר על פיהן את האינטרסים המשותפים שלהן. הכול נחמד מאוד! אך אין ספק שיהיה נחמד גם אם לא נצטרך לחמם את החדר שלנו כדי שהוא יהיה חם, אלא נוכל רק לפתח את הרעיון המופשט של חום במקום להדליק את התנור. הדבר המכריע ברעיון איננו אם הוא יפה, או אם הוא הגיוני ומשכנע; כי מה יכול להיות יותר משכנע מאשר המחשבה שהטבע הוא עריץ נורא כי הוא גורם לכך שנהיה זקוקים לתנורים וכדומה!

מה שחשוב הוא לא האם הרעיון מתאים לתחושה שאנשים מתארים במילים כמו: זה רעיון יפה, זה רעיון אנושי, וכדומה, אלא האם הרעיון צומח מתוך המציאות. אך כדי לפעול למען רעיונות הצומחים מתוך המציאות, קודם כול חייבים לבחון את המציאות. כל אדם צר-אופקים, כל אדם בעל שכל מוגבל – סליחה על הביטוי – יכול להמציא תוכניות יפות כמו זו האומרת מה המדינות צריכות לעשות בעתיד כדי להשיג שלום. אבל אדם כזה לא מסוגל להגיע לרעיונות המתאימים למציאות חיה, רעיונות שנולדים מתוך המציאות. ביחס לעולם הרוח, אין לאנשים שום הרגשה שקיימת מציאות עם חוקים משלה, כמו שהם מרגישים, כמובן, ביחס לעולם החומרי; אלא הם מאמינים שאפשר לסדר את כל העולם בכמה משפטים, מבלי שירגישו שהעולם הוא מציאות שבה קיימים ופועלים כל מיני אימפולסים אמיתיים ומנוגדים זה לזה. בכך שאנשים משתכרים מתוכניות הבנויות מרעיונות מופשטים, הם למעשה מונעים מהעולם להגיב למציאות.

לפעמים רעיון פורה, אמיתי, מתבטא באותן מילים כמו רעיון חי; מה שחשוב הוא שהאופן בו הוא חי ייגע בנו. אך מה שקורה היום הוא שלעיתים קרובות משהו שחי נראה לאנשים כדבר פרדוקסלי ביותר. כך, במהלך המאה ה-19 וגם במאה ה-20, בחלקים שונים של העולם, נולד הרעיון של פירוק נשק, הרעיון שיש להגביל את המיליטריזם. זה רעיון יפה, אך כדי שיהפוך לרעיון פורה, אסור שהוא יישאר מופשט! הוא חייב להתחשב במציאות. בשביל זה, צריך ללמוד להכיר את המציאות. אפשר להיפגש במקום כלשהו ולהחליט שכל המדינות צריכות להתפרק מנשקן – זה אפשרי, וזה גם רעיון מתקבל על הדעת. אבל אף מדינה לא תהיה מוכנה לעשות זאת בפועל, או חלקן לא ירצו לעשות זאת בכלל; וגם אם כולן היו עושות זאת, תוך זמן קצר הן היו חוזרות להתחמש שוב, אם העניין לא נולד מתוך אימפולס פורה באמת. אולם אם מישהו מנסה להצביע כיום על אימפולסים פוריים, הוא כבר חושף את עצמו לסכנה שרוב בני האדם יחשבו שמה שהוא אומר הוא טיפשי מאוד, כי הדבר הרציונלי נחשב כיום לדבר המטופש ביותר. כשאני אומר "רציונלי" בהקשר זה, אני מתכוון למה שהכי תואם את המציאות.

כאמור, אין ספק שרעיון פירוק הנשק, הרעיון שיש להגביל בהדרגה את המיליטריזם, הוא רעיון יפה. אבל הוא לעולם לא יוכל להתממש דרך החלטה שתתקבל על פירוק נשק באיזושהי וועדה הבנויה מנציגי כל המדינות. הוא יכול להתממש רק אם הוא חדור במציאות. למה הכוונה? כיצד ניתן להגיע לפירוק נשק? נכון, חייבים לדבר על זה בצורה קונקרטית מאוד. העובדה היא שבמהלך המאה ה-19, בנקודות זמן שונות, הייתה אפשרות להתקרב לרעיון של פירוק נשק, ולהפוך אותו לרעיון אמיתי. איך זה היה יכול לקרות, למשל?

נניח שלמישהו עלה הרעיון הזה לפני 1870. איך אפשר היה לממש אותו? שכן לפני שנת 1870 ניתן היה לעשות צעד לקראת פירוק נשק, צעד שהיה פורה מאוד לאנושות. אבל עכשיו עלי לומר משהו שבזמננו רוב האנשים היו חושבים שהוא מטופש ביותר: לעולם לא ניתן היה להגיע לרעיון פירוק הנשק דרך הסכם בין מדינות! דבר כזה הוא חסר תועלת לחלוטין, יפה ככל שהוא נשמע. אך זה היה יכול להיות מועיל ופורה אילו מדינה אחת, מדינה מסוימת שהייתה במצב שהיא יכלה לעשות זאת, הייתה מתחילה בפירוק נשק, אם היא הייתה מממשת את פירוק הנשק עבור עצמה. כדי לעשות זאת, היה צורך ביכולת לקחת בחשבון את המציאות.

בואו נסתכל על כמה מדינות באירופה, רק כדי להצביע על מה היא המציאות. רוסיה – האם היא יכולה להתפרק מנשקה? כמובן שהיא לא יכולה לעשות זאת סתם ככה, כי מעבר לרוסיה נמצאת אסיה, ואם רוסיה תתפרק מנשקה, לא תהיה לה כל הגנה נגד העמים התוקפים מאסיה, שבוודאי לא יתפרקו מנשקם; אז עבור רוסיה, האפשרות של פירוק נשק לא יכולה לבוא בחשבון. לפני שנת 1870 עדיין לא היה קיים הרייך הגרמני, אז מה עם הישות שכן הייתה קיימת במרכז אירופה באותה תקופה? האם היא יכולה הייתה להתפרק מנשקה? בגבולה המזרחי הייתה מדינה שכאמור לא הייתה יכולה להתפרק מנשקה; כתוצאה מכך, גם הישות הזאת במרכז אירופה לא הייתה יכולה להתפרק מנשקה. אך הייתה מדינה אחת שכן יכלה להתפרק מנשקה ובכך הייתה משמשת דוגמה יפה, וגם הייתה יכולה לממש בעידן המודרני את הסיסמאות שהיא תמיד השמיעה בקולי קולות מול העולם: המדינה הזאת היא צרפת. צרפת הייתה יכולה להתפרק מנשקה הרבה זמן לפני 1870, וכתוצאה מכך מלחמת 1870 לעולם לא הייתה מתרחשת. גם מאז, בהקשר של ענייני אירופה – לא בהקשר של עניינים קולוניאליים – צרפת הייתה יכולה תמיד לבצע פירוק נשק. אז היה נעשה כבר הצעד הראשון, והעניין היה יכול להתקדם מזרחה.

כמובן, כל מי שחושב באופן מופשט יתנגד: האם צרפת הייתה אמורה לחשוף את עצמה לסכנת פלישה מצד גרמניה? העובדה היא שלא הייתה בכלל סכנה כזו; כי הסיבה היחידה שבגללה מדינה נעשית מעורבת במלחמה היא תמיד העובדה שהיא מסוגלת לנהל מלחמה, כלומר, שהיא פיתחה מיליטריזם. ייתכן שהיא נאלצת לפתח מיליטריזם; אבל שום מדינה שאינה מפתחת מיליטריזם לא הייתה מותקפת אם התנאים היו כאלה שלמדינות השכנות אין כל אינטרס לפלוש לאותה מדינה. כמובן, שווייץ, למשל, מעולם לא הייתה במצב שיכלה לחסוך מעצמה מיליטריזם. כלומר, אי אפשר לייחס את הנסיבות של מצב אחד למצב אחר. כמו כן, לא ניתן לטעון באופן מופשט שגרמניה הייתה רוצה לספח לעצמה את אלזס-לורן בכל מחיר. אלה שטויות. למה שהיא תרצה את אלזס-לורן בכל מחיר? ביסמרק אמר שהרצון לספח את אלזס-לורן רק מפני שחיים שם גם גרמנים הוא תיאוריה אקדמית בעייתית ולא שפויה! זה תמיד היה רק עניין של יצירת ביטחון צבאי; מפני שכל עוד צרפת היא מעצמה צבאית ויש לה את אלזס, אפשר להגיע לשטוטגרט יותר מהר מצרפת מאשר מברלין. הסיבה היחידה לסיפוח אלזס לרייך הגרמני היא אך ורק השגת הגנה צבאית בגבול המערבי. זה נראה בהתחלה רעיון פרדוקסלי למדי, אבל המציאות נראית כיום פרדוקסלית עבור החשיבה המופשטת שלנו, שהיא האחות התאומה של המטריאליזם.

אם אתם מדמיינים שצרפת הייתה פועלת לכיוון פירוק נשק כבר לפני שנת 1870, תקבלו מושג על מה היה ניתן למנוע אילו בני האדם היו חושבים אז באופן מציאותי. כאשר חושבים על רעיונות כאלה, ניתן להרחיב מאוד את החשיבה המבוססת על המציאות. כמובן, רעיונות המבוססים על המציאות, לא תמיד מתממשים, מהסיבה הפשוטה שיש אימפולסים אחרים, חזקים יותר, שמנוגדים לרעיונות אלה. אבל זה לא אומר שום דבר נגד המציאות. פרח צומח כולו על פי חוקי המציאות שלו, אבל אם גלגל עגלה ידרוס את הפרח, הוא לא יתפתח. חשיבתנו חייבת להתבסס על האמת, ואם רעיון מסוים אינו מתממש בתקופה מסוימת, זה אינו מהווה בפני עצמו הוכחה לכך שאותו רעיון לא היה מבוסס על המציאות.

זה מה שרציתי לומר בקשר לכך שרעיון צריך להיות רווי במציאות. כשם שאין טעם שיהיה לך רעיון יפה על מכונה כלשהי, אם אין לך את הידע המכני הנדרש כדי לבנות אותה, כך אין טעם להציג כל מיני רעיונות, על מדינות וכדומה, אם אין לך את היכולת לקחת בחשבון את האימפולסים האמיתיים, יכולת שניתן להשיג במקרה זה רק באמצעות הבנה רוחנית, הבנה של עולם הרוח. אם כן, זה הדבר הראשון שהיה עלינו להצביע עליו: הצורך בכך שהרעיון יהיה רווי במציאות.

הדבר השני קשור לאופקים רחבים, לרצון להרחיב את המבט כדי שהאדם יוכל להשקיף על אופקים גדולים יותר. בהרצאה הקודמת, הקראתי לכם כמה שיפוטים על מהות העם הגרמני, שסופר חשוב נתן להם ביטוי ברומן רחב היקף אשר עורר סנסציה רבה. אך כל השיפוטים האלה הם תוצאה של אופקים צרים, של הלך נפש המבוסס על חוסר רצון לראות רחוק יותר ממספר סנטימטרים מעבר לקצה האף. אך כאשר חיים עם אופקים צרים כאלה, נגרם חוסר הרמוניה בעולם. אפשר להפיץ את הרעיונות היפים ביותר של שיתוף פעולה בדרכי שלום בין עמים – אך אם האופקים צרים, התוצאה היחידה היא שלרעיונות היפים האלה אין כל השפעה, או שבמקרה הגרוע יותר, יש להם השפעה הרסנית. כי לְמה שהאדם חושב באמת, יש השפעה הפוכה ממה שהוא מנסה לומר עם הרעיונות היפים שלו. לחשוב בהתאם למציאות, זה מה שחשוב. מציאות אחת, העומדת בפנינו ברגע זה, היא מה שנקרא המלחמה הנוכחית, מתוך קלילות דעת מסוימת בשימוש במילה מלחמה. כי במציאות, זו כבר איננה מלחמה, אך במידה מסוימת עדיין אפשר להשוות אותה לאירועים שבעבר נקראו מלחמות. כמובן, ישנם כל מיני אימפולסים שהמלחמה הזאת נבעה מתוכם, אך גם שם, אם רוצים להשיג תובנות, חייבים להגיע למושגים המבוססים על המציאות.

כיום, העולם מבזבז את הזמן שהיה צריך להשקיע כדי להגיע לרעיונות המבוססים על המציאות, וזה מראה שהוא שכח את כל מה שקרה בהיסטוריה האנושית עד לאירועים האומללים של ימינו, שהוא שכח אפילו את האירועים שהתרחשו בזמן האחרון. כאשר מתרחשים אירועים כאלה, לא קשה לדבר על כל מיני זוועות, על אכזריות וכדומה. אך כל הזוועות האלה בוודאי מובנות מאליהן אם חושבים על ההתנסויות של האנושות לאורך ההיסטוריה. אסור להשתמש בהן כדי להרדים את עצמנו מול הדברים העמוקים יותר שעלינו להתמודד איתם, כי רק ההכרה של אותם דברים יכולה להביא אנשים היום לנקודת מבט שתישא פרי.

אני רוצה להדגיש היום משהו שכל מי שיש לו הבנה חיצונית של הקשרים במישור הפיזי כבר יכול לזהות, אך הוא נעשה עוד יותר ברור כאשר מחברים אותו לרעיונות שהצגתי בסדרה על נפשות העמים. בין הגורמים השונים שהובילו לאירועים הטרגיים של היום, יש מספר דברים שיכלו להיות יותר ויותר ברורים כעת לעולם החיצוני, אילו בני האדם היו באמת רוצים לפתח אופקים רחבים יותר. האימפריה הבריטית מחזיקה ברבע מתוך כלל האדמה היבשה של כדור הארץ. האימפריה הבריטית, צרפת ורוסיה מחזיקים ביחד מחצית ממנה. אם תוקם קואליציה בין רוסיה, צרפת, האימפריה הבריטית ואמריקה, היא תחזיק בערך שלושה רבעים מכדור הארץ המיושב. כלומר, נשאר רבע. מספרים אלה כשלעצמם אומרים את הכול מבחינת כל מי שמתבונן במציאות. נבחן כעת את רבע כדור הארץ הנכלל באימפריה הבריטית.

קודם כול, מדובר בשלושה אזורים קטנים יחסית: אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. כאשר מדברים על אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, למעשה לא פוגשים בכלל את האימפריה הבריטית של היום, אלא את אותו אזור בעולם שיצר את שייקספיר הגדול, פילוסופים שאין דומה להם, ובזמנים קדומים יותר, מדינאים דגולים. פוגשים רק היבטים טובים, את מה שבאמת מתאים למלא, בצורה יוצאת מן הכלל, תפקיד גדול בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אך איננו פוגשים את מה שמהווה בימינו האימפריה הבריטית, כי האימפריה הבריטית הזאת של ימינו היא שלושת האיים האלה שהם צמודים לאירופה, ובנוסף, מה שאפשר לכנות, במובן הרחב ביותר, המושבות שלהם. במיוחד בתקופה האחרונה, הדחף לכל ההתפתחות של האימפריה הבריטית בא מהקשר בין המולדת, מדינת האם, למושבות. ניתן לראות איך בתקופה האחרונה נעשים ניסיונות לעצב בהתאם את הקשר בין המולדת לבין המושבות.

האימפריה הבריטית שואפת לקשר הדוק יותר בין המולדת למושבות. כאשר דיברתי איתכם על השימוש בכוחות אוקולטיים, התכוונתי לשימוש בכוחות כאלה כדי להשיג מטרה זו. אם היו מרשים לכוחות אלה לפעול בתחומם, הם לא היו יכולים להזיק. אך אם שואפים למשהו אגואיסטי, בין אם לטובת אדם אינדיבידואלי או לטובת קבוצות, לכוחות אלה יכולה להיות רק השפעה מזיקה. בכלל לא קל להשיג את הקשר הזה בין המולדת לבין המושבות.

ברור שלאלה המאמינים היום שאפשר לכונן שלום עולמי באמצעות תוכניות בנויות על ידי ארגון בין-ממשלתי, אין שום מושג לגבי האופן שבו יש להתמודד עם המציאות כדי להשיג מעין ריתוך בין המולדת הבריטית למושבות וליצור את השלם שהאימפריה הבריטית עצמה שואפת אליו. בבסיס שאיפה זו עומד מה שנקרא שם אימפריאליזם. זאת המטרה שאליה שואפים בתקופה האחרונה, אם כי שאיפה זו מבוססת על אימפולסים חומריים, וכל האמצעים שעשויים לשרת רעיון זה נחשבו כמתקבלים על הדעת מנקודת מבט מסוימת. האימפריה הבריטית הייתה חייבת להגיע לקשרים קרובים יותר עם מושבותיה. לשם כך היה נדרש אימפולס שבמובן מסוים יתגנב לליבם של אנשים, כדי שהם יסכימו למה שאחרת הם לא היו מוכנים לקבל. המלחמה באירופה קשורה לזה, כי מתוך הלך הנפש של מלחמה זו, ייווצרו אותם אימפולסים שהאימפריה הבריטית זקוקה להם כדי לאחד את מושבותיה עם המולדת. כדי לחקור את האירועים במישור הפיזי, לא רק מעניין, אלא גם חשוב ביותר, לשים לב לאופן שבו כל אלה שהציעו רעיונות מופשטים טעו לגבי מה שאני אומר עכשיו.

תקראו את מה שכתבו האנשים ה"חכמים" האלה – חכמים במובן שבו אני משתמש לעיתים קרובות במילה – בזמן שהמלחמה הזו התקרבה. כולם עשו חשבון שאם תפרוץ מלחמה, מקום מסוים ייפול, מקום אחר יפרוש, וכדומה. אך הדברים לא קרו כך, אלא קרה למעשה ההיפך הגמור. אילו המחשבות של האנשים היו מבוססות על המציאות, הם היו אומרים: אם האימפריה הבריטית רוצה לקרב אליה את מושבותיה, אם היא רוצה לייצר שם אימפולסים מתאימים כדי להתחבר למולדת, אז היא זקוקה למלחמה, ואז המלחמה תהיה האמצעי להשיג את המטרה הגבוהה יותר – את המטרה של המדינה. בכל מקום שזאת החשיבה, המטרה מקדשת את האמצעים.

זה הזמן עכשיו שעובדה זו צריכה להיות ברורה מאוד לאנשים. כאשר אנו בוחנים בזמננו את התפתחותה של האימפריה הבריטית, עלינו תמיד לקחת בחשבון שני זרמים משמעותיים: זרם אחד הוא, פחות או יותר, הפוריטני – הפוריטניות מתארת רק היבט אחד בזרם זה, אך תיאור זה ככל הנראה נכון – שבא לידי ביטוי בכל מה שמצוין בעם הבריטי. זרם פוריטני זה שלט במידה רבה בפוליטיקה הבריטית עד שנות התשעים של המאה ה-19. בשנות התשעים הדברים השתנו; הזרם האימפריאליסטי התחזק ונעשה אז חשוב יותר מהזרם הפוריטני.

לאנשים היה אינסטינקט נכון לגבי צמיחת האימפריאליזם. מעניין מאוד עד כמה האינסטינקט הזה היה נכון. אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לתופעה מוזרה, כי היא מראה מצוין איך הדברים קשורים. כשהיינו בלונדון, זמן קצר לפני הקמת המחלקה הגרמנית של החברה התיאוסופית, הגברת בזנט^[11] הייתה רחוקה מלהיות האדם שהפכה להיות מאוחר יותר. כידוע לכם, הייתה לה תמיד הנטייה להפוך למי שהייתה צריכה להיות על פי ההשפעות שפעלו עליה. היא הייתה פופולרית מאוד בלונדון, בחוגים שנקראו אז התיאוסופים. בכל מקרה, היו בה צדדים שונים. באותו זמן – זה היה בתחילת המאה – היא נתנה הרצאה על תיאוסופיה ואימפריאליזם.^[12] האינסטינקטים האימפריאליסטיים התפתחו שם מהר מאוד. הגברת בזנט דיברה בעצם נגד האימפריאליזם, והיה ברור שמאותו רגע היא איבדה את הפופולריות שלה בלונדון, אפילו בקרב התיאוסופים באותה תקופה. מספר חברים אישיים עמדו לצידה, אבל כל האחרים דחו אותה כי העזה לומר משהו נגד האימפריאליזם. בדברים כאלה נחשפים הכוחות שיכולים להוביל אותנו לתמונה הגדולה יותר, להקשרים הרחבים יותר, אם אנו מצליחים לחדור אותם.

עד לא מזמן, עדיין פעל באנגליה שריד מהאלמנט הפוריטני. למרות שבובות ומריונטות הובילו בפוליטיקה, עדיין היה משהו פוריטני בבובות האלה – באסקווית'^[13] ובגריי.^[14] היה צריך לסלק אותם כדי לתת מקום לאימפולסים שעליהם דיברתי, ומה שבא אחריהם היה המריונטה המוכנה ביותר, מבחינת כל מה שתיארתי. אבל כל הפוריטניות נעלמה. אנו מתוודעים קודם כול להיבט השלילי: הדחייה הצינית של רעיון השלום, עם הנימוק הצבוע שדוחים את רעיון השלום מפני שרוצים שלום. אך היום אפשר לומר את הדברים המטופשים ביותר מבלי שזה ייחשב כדבר פסול. זה הצד השלילי. בצד החיובי, יש את האירוע בעל החשיבות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת: הזימון של שרי המושבות. זה היה אחד ממעשיו הראשונים של אותו איש, שבעזרת נס שלילי הצליח להגיע לתפקיד מוביל בעולם. עכשיו הציבור מתחיל לראות את מה שמתרחש. אך זה קרה רק אחרי שהדברים היו כל כך ברורים, שלא נותרה לאנשים ברירה אלא לשים לב למה שקורה, בעוד שאלה שחיים ברעיונות אמיתיים ראו את הדברים כבר מזמן.

אי אפשר למצוא את דרכך במציאות אם אין לך נטייה לתפוס רעיונות אמיתיים. כי רק אז אתה תתבונן כך בעולם החיצוני: אתה רואה משהו, והוא נראה לך חסר משמעות; אתה רואה זאת שוב ושוב, ואתה עדיין לא חושב שזה חשוב; אך בפעם הרביעית, החמישית, אתה מבין שזה חשוב, כי זה מהווה סימפטום משמעותי המבשר על העתיד לבוא. לא כל דבר הוא בעל חשיבות שווה, אבל אתה חייב שיהיה לך חוש למה שחשוב, ואת החוש הזה אתה יכול להשיג רק אם אתה מוכן לקבל לתוך נפשך אימפולסים שיכולים לעלות רק על בסיס מדע-הרוח.

דרך אגב, לאחרונה קיבלתי מאמר מעניין מאוד מאת סופר בריטי פופולרי,^[15] שכעת פועל כעיתונאי. הוא קשור לצבא, ובכל מה שהוא כותב, הוא מגלה עד כמה הוא קשור לחוטים הנטווים כעת. המאמר שהוא כתב לאחרונה ב-London Magazine משמעותי למדי. הוא פשוט נמסר לי במקרה, כמו שאומרים. אך אין שום מקריות בדברים אלה. מעניין מאוד מה כותב על המצב הנוכחי הסופר הצבאי הזה, שכאמור קשור לחוטים המכוונים את האירועים:

"לעם האנגלי תמיד היה ועדיין יש רצון לכבוש… מתוך תפיסה עליונה זו, אנו נילחם במלחמה עד הסוף. המחשבה על נחישותנו הבלתי מעורערת לנצח היא הירושה האצילית ביותר שאנו יכולים להשאיר לצאצאינו, לבניה ולבנותיה של אנגליה ולטריטוריות המפוארות שלה מעבר לים… כשיגיע השלום, יהיו בידינו מיליון קילומטרים רבועים של שטח קולוניאלי גרמני. יהיו לנו מיליוני לוחמים מאומנים במלחמה. העליונות שלנו בים תהיה גדולה מתמיד. אנו נספק לעולם הוכחה ניצחת לכך שהאימפריה העולמית שלנו מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה, שרוחנו היא ללא חת, ושהסגולות הלוחמניות של ארצנו ראויות לעברנו המפואר. חותמת הכוח המוסרי והחומרי מוטבעת כעת על אנגליה במידה שאף אחד לא חלם עליה בעבר. אך יום אחד המלחמה תסתיים, ומה יהיה מצבנו כשיגיע השלום? אם ניקח בחשבון את הצבא, חיל הים והמשאבים יחד, נהיה המעצמה הצבאית הראשונה בעולם".

נראה קצת מוזר כשמישהו מאמין שיש להילחם ב"מיליטריזם" בצורה דחופה ביותר, ואז הוא מכריז שהאידיאל העליון הוא להיות המעצמה הצבאית הראשונה בעולם!

"יכירו בנו כעמוד השדרה של בעלות הברית".

זה משהו שכנראה חייבים לקרוא בצרפת.

"מוטל עלינו התפקיד המוביל בקרב בנות הברית, והנהגת אירופה שייכת לנו בזכות".

כעת הוא לוקח בעלות על דבריו של קיפלינג: "יש לנו את האנשים, את הספינות ואת הכסף".

"רובנו נהיה מרוצים אם הפרלמנט יאשר כעת את הצורך במכונה הצבאית למספר שנים מראש, ואז יחליט להתפזר לזמן בלתי מוגבל".

בדברים כאלה באים לידי ביטוי הדחפים והאינסטינקטים הקשורים לחוטים המופעלים כעת. אפשר להסתכל עליהם באובייקטיביות מוחלטת, מבלי לקחת צד, שלא כמו הפטריוטים בעלי הכוונות הטובות אך חסרי ראייה רחבה. מדוע שלא נתבונן בדברים כאלה? הן עובדות אובייקטיביות! האימפולסים שחיים באנושות הם העובדות האובייקטיביות העולות לפני השטח כתוצאה מאירועים היסטוריים.

למרות שחשוב מאוד שנמנע בכל מקרה מלקיחת צד זה או אחר, חשוב באותה מידה, גם כשאנחנו מדברים בהרצאות, לנסות לדבר על הדברים באובייקטיביות מוחלטת. אתם תראו שברגע שמדברים באובייקטיביות מלאה, העובדות עצמן מספקות לנו ראיות.

לא ניתן לרכוש הבנה של העולם ללא נכונות לראות את העובדות. כי מה שנקרא התשובה של מדינות ההסכמה – אותה מתנה לעולם לכבוד השנה החדשה^[16], ידידיי היקרים – ככל הנראה לא ניתן למצוא עוד מסמך שכתוב בצורה כזאת, לא משנה כמה רחוק נחפש במהלך ההיסטוריה, הן מבחינת הבסיס שעליו הוא בנוי והן באופן שבו הוא כתוב. יש לומר שהדרך הטובה ביותר לקרוא את מה שכתוב שם – ומה שכתוב שם יוביל להשלכות חמורות ביותר – היא לקרוא כל משפט ומשפט ובו בזמן להבין בצורה ברורה שמה שכתוב שם לא חשוב בכלל! מה שחשוב הוא שמאחורי המסמך עומד מה שתיארתי לכם, שזאת המטרה הרצויה. כמובן, יש להיזהר ולהקפיד לא לומר זאת במסמך. אך אם תשאלו: האם ניתן להשיג זאת באמצעות משא ומתן? אז כמובן שהתשובה צריכה להיות "לא". ברור שלא ניתן להשיג זאת באמצעות משא ומתן לשלום. ניתן להשיג זאת רק דרך יצירת ערבויות, וערבויות אמיתיות קשורות לשליטה. הערבויות נובעות מכך שלמי שדורש את הערבויות יש שליטה בלעדית במה שאמור לקרות, ולאחרים אין יותר שליטה על כלום, וכל זה נוצר דרך יחסי הכוחות. כמובן, יש עדיין דרך ארוכה עד להשגת מטרה זו. אך להיכנע לאשליה שלא זאת השאיפה, יהווה חוסר אחריות כלפי חוש האמת שאמור להיות לבני האדם.

שאיש לא יניח שמה שאני אומר מכוון נגד העם הבריטי, משום שאני רוצה להבדיל בצורה ברורה בין העם הבריטי לבין אלה שאני מכנה בביטוי פשטני "מפעילי הבובות", אלה העומדים מאחורי מה שקורה, כפי שתיארנו זאת כבר פעמים רבות. גם אין צורך להזדהות עם אימפולסים כאלה, אם כי כמובן שאין זה מתפקידי למנוע ממישהו להזדהות עם אימפולסים כאלה. אני גם לא אמנע מאף אחד, לא במחשבה ולא ברגש, להזדהות עם אימפולסים אלה בתוך התנועה שלנו. רק חשוב שהאדם יאמר את האמת, ולא יטען שהוא מזדהה עם האידיאל של זכויות העמים הקטנים וכדומה; חשוב שיהיה לו ברור שרצונו הוא לשלוט בעולם. אז נבין זה את זה באמת, וזה מה שחשוב. נגיע רחוק יותר אם אנשים יאמרו את האמת. כאשר אנשים יאמרו את האמת, נוכל להתקדם. אז לא יהיה זה משנה כמה נוראה האמת הזאת; נוכל להתקדם יותר מאשר עם שקרים. וזה מה שאנחנו צריכים להטמיע במיוחד בליבנו: אנו מגיעים רחוק יותר עם האמת מאשר עם השקר.

אין ספק שיהיה זה טיפשי להאמין שניתן למנוע מאימפריה עולמית לנסות להשיג את מטרותיה על ידי כל מיני הצעות או ניסיונות שכנוע. כמובן, יהיה טיפשי גם להטיף מוסר ולקבוע כל מיני אמות מידה מוסריות. סיפרתי לכם על מלחמת האופיום^[17] כדי שלא נעסוק באמות מידה מוסריות אלה. מה שחשוב הוא לומר את האמת. היה גם הרבה יותר טוב לעולם – גם אם לא לאלה שמושכים בחוטים – אילו כולנו יכולנו לומר פשוט ובציניות: זה מה שאנו רוצים, זאת המטרה הרצויה.

אם כן, בתחום הספציפי הזה, זה מה שחייב להיות העיקרון המנחה והמטרה שלנו: "החוכמה נמצאת רק באמת".

—————————————————————————————————–

1. גוטהולד אפרים לסינג, Gotthold Ephraim Lessing, 1729 – 1781, היה החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנית. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה. ↑
2. התנועה הרומנטית, או הרומנטיציזם, הייתה תנועה אינטלקטואלית טרנסצנדנטלית תרבותית שהתגבשה באירופה משלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה מרכזית באירופה ובאמריקה במהלך המאה ה-19. היוצרים הרומנטיקנים יצאו נגד הרציונליזם והאמפיריציזם של תנועת הנאורות מהמאה ה-18, ודגלו באינדיבידואליזם, דמיון פואטי, קרבה לטבע, אידיאליזם, נוסטלגיה, והתפעמות מהנשגב ומהמסתורי, תוך הדגשת ערכים של פשטות, שיבה למקור, רצון פנימי, חירות, יצירה מקורית, אהבה, חברות, וגבורה מוסרית. (ויקיפדיה) ↑
3. נובאליס, שם העט של גאורג פיליפ פרידריך פון הארדנברג, Georg Philipp Friedrich Freiherr von Hardenberg, 1801-1772, היה סופר, משורר ומראשוני הפילוסופים של תנועת הרומנטיקה בגרמניה. (ויקיפדיה) ↑
4. גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל, Georg Wilhelm Friedrich Hegel, 1832-1770, היה מראשי הפילוסופים של זרם האידיאליזם הגרמני, מחשובי ההוגים בתקופה המודרנית ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות הפילוסופיה המערבית. (ויקיפדיה) ↑
5. פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג, Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling, 1854-1775, היה פילוסוף גרמני. היסטוריונים של הפילוסופיה ממקמים לרוב את שלינג כחוליה המגשרת בהתפתחות האידיאליזם הגרמני, בין מורו יוהאן גוטליב פיכטה לבין ידיד נעוריו ויריבו האקדמי גאורג וילהלם פרידריך הגל. (ויקיפדיה) ↑
6. ארתור שופּנהאואר, Arthur Schopenhauer,‏ 1860-1788, היה פילוסוף גרמני. הוא התפרסם בעיקר בזכות המגנום אופוס שלו "העולם כרצון וכדימוי", שבו טען כי עולמנו מונע מאי-שביעות רצון תמידית ומחתירה מתמדת לסיפוק. (ויקיפדיה) ↑
7. "על חידת האדם. מה שנאמר ולא נאמר בחשיבה, השקפה והגות של מספר אישיויות גרמניות ואוסטריות" 20GA. ↑
8. Franz von Baader, 1841-1765, פילוסוף ותיאולוג גרמני קתולי, רופא מהנדס מכרות. (ויקיפדיה) ↑
9. יאקוב במה או במן Jakob Behmen, Jakob Böhme, 1624-1575, היה פילוסוף גרמני, מיסטיקן כריסטיאני ותיאולוג פרוטסטנטי לותרני. הוא נחשב בעיני בני זמנו להוגה דעות מקורי בקרב המסורת הלותרנית וספרו הראשון, "אורורה" גרם לשערורייה גדולה. הייתה לו השפעה עמוקה על תנועות פילוסופיות מאוחרות יותר לזמנו, כמו תנועת האידיאליזם הגרמני והרומנטיציזם הגרמני. הגל תיאר אותו כ"הפילוסוף הגרמני הראשון". (ויקיפדיה) ↑
10. "הפילוסופיה של המיתולוגיה (1842), "הפילוסופיה של ההתגלות" (1854). ↑
11. אנני בזנט , Annie Besant1933-1847, סוציאליסטית, תיאוסופית, פעילת זכויות נשים, סופרת, נואמת, אשת חינוך ופילנתרופית בריטית. (ויקיפדיה) ↑
12. הרצאה "תיאוסופיה ואימפריאליזם", לונדון 1902. ↑
13. הרברט הנרי אסקווית', Herbert Henry Asquith, 1928-1852, היה מדינאי בריטי שכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה הליברלית בין השנים 1908 עד 1916. עד לכהונתה של מרגרט תאצ'ר היה אסקווית' ראש הממשלה שכיהן בתקופת הכהונה הרצופה הארוכה ביותר בבריטניה במאה ה-20. (ויקיפדיה) ↑
14. אדוארד גריי, ויסקונט גריי הראשון מפלודון, Edward Grey, 1st Viscount Grey of Fallodon, 1933-1862, היה פוליטיקאי ואורניתולוג בריטי, אשר נודע בעיקר עקב כהונתו כשר החוץ של בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑
15. עד כה לא ניתן היה לברר במי מדובר. ↑
16. תשובתן מ-30 בדצמבר 1916 של 10 מדינות ההסכמה, הגדולות והקטנות, לנשיא וילסון, כתשובה לפנייתו שבה הוא מבקש שלום ב-18 בדצמבר. ↑
17. בהרצאה של 30 בדצמבר. ↑