רודולף שטיינר

GA173

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 8

באזל, 21 בדצמבר 1916

תקציר: חג המולד בזמנים הגורליים ביותר. ישוע וכריסטוס. המושג כריסטוס לפי הגנוסיס והמושג כריסטוס של האמונות הדוגמטיות. חיסולו של הגנוסיס הוביל לאובדן המושג כריסטוס בדרום. בהתחלה, הפגאנים, אשר זה עתה עברו לכריסטיאניות בצפון, לא הבינו את ישוע. המיסטריות הצפוניות של האינגאבונים. שירות הרטה. השיר הרוני האנגלו-סקסי. "התגלות ממרומים, ושלום על-פני האדמה". ה"שאגה" נגד כמיהת בני האדם לשלום.

************************************************

אנשים רבים נוהגים לחגוג מידי שנה את לידתה הפיזית של אותה ישות שנכנסה לאבולוציה הארצית כדי לתת משמעות לאבולוציה זו. אם, בהתאם למה שעלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב כמשימה של התנועה המדעית-רוחית שלנו, איננו רוצים שחג זה יהפוך לסתם מנהג, כפי שזה קורה כעת במקומות כה רבים, יהיה זה ראוי שבזמנים הקשים האלה נציב בפני נפשנו מספר דברים שקשורים למשמעותה של הלידה הפיזית של ישוע כריסטוס.

לעיתים קרובות הצבנו לפני עיני נפשנו את העובדה שבישוע כריסטוס, מבחינת יכולת התפיסה האנושית, מתאחדות וזורמות יחד שתי ישויות: ישות הכריסטוס והישות האנושית ישוע. לאורך התפתחות הכריסטיאניות ישנה מחלוקת רבה, מחלוקת דוגמטית רבה, לגבי משמעות האיחוד של כריסטוס עם ישוע בתוך הישות שאת לידתה הפיזית חוגגים בחג המולד. אנחנו יודעים שבכריסטוס אנו מזהים ישות קוסמית, על-טבעית, ישות אשר ירדה מעולמות הרוח כדי להעניק משמעות לאבולוציה הארצית דרך לידתה בתוך אדם פיזי. באדם ישוע, אנו מזהים את זה אשר נועד, בדרך שאותה אנו מכירים, להתאחד כבן אדם עם ישות-הכריסטוס, לקבל אותה לתוך עצמו, לאחר שהוא עבר הכנה לכך במשך שלושים שנה.

נוצרו אינספור סכסוכים ומחלוקת דוגמטית רבה לגבי האופן שבו כריסטוס התאחד עם ישוע. אך בו בזמן, יש בקשר בין כריסטוס לישוע גם רמז חשוב לסודות המשמעותיים של כל האבולוציה של האנושות על האדמה. אם, מתוך הרצון להבין משהו מהקשר הזה בין כריסטוס לישוע, אנו עוקבים אחרי מה שקרה עד לימינו, ואם אנו חושבים על מה שעדיין חייב לקרות בתוך האבולוציה של האנושות כדי להציג את הקשר הזה באור הנכון, אז אנו נוגעים למעשה באחד הסודות הגדולים ביותר של הידע האנושי והחיים האנושיים.

כאשר התקרב הזמן שבו האבולוציה של האנושות הייתה אמורה לקבל לתוך עצמה את ישות-הכריסטוס, נוצרה אפשרות, כמו מעין ירושה של חוכמה המבוססת על הראייה הרוחית של הזמנים הקדומים, לפתח תפיסות ורעיונות מסוימים לגבי מעמדה הנעלה והנשגב של ישות-הכריסטוס. באותה תקופה הייתה חוכמה, שהאנשים של ימינו מדברים עליה לעיתים קרובות – באופן שאפשר לתאר כחילול קודש – למרות שיש להם מעט מאוד מושג על מהותה האמיתית. היה אז משהו שבינתיים נמחק מהאבולוציה האנושית דרך זרמים מסוימים – למעשה, היו אלה זרמים מנוגדים להתגלות הכריסטיאנית העמוקה יותר: היה אז הגנוסיס,^[1] חוכמה שלתוכה זרם הרבה מהידע העתיק שהתגלה לאנושות בראייה רוחית קדומה. כל מה שהיה קיים כגנוסיס, אשר נמסר בעל פה או בכתב, נמחק כמעט לחלוטין, נעקרו שורשיו וענפיו, עקב ההתפתחות הדוגמטית המערבית של הכריסטיאניות, למרות שהגנוסיס גם ניסה למצוא תשובה לשאלה: מיהו כריסטוס?

היום כבר אי אפשר לדבר על חזרה לגנוסיס; הגנוסיס הוא, כמובן, משהו שבינתיים נעלם ואורו כבה. העובדה שהוא נכחד ונעקרו שורשיו וענפיו הייתה באמת התוצאה של רוע, בורות ועוינות כלפי הידע והחוכמה, אך עם זאת זה נבע מהכרח מסוים באבולוציה הארצית. כאשר מאשימים את מדע-הרוח האנתרופוסופי בשאיפה להחיות את הגנוסיס הישן, זו רק אחת מההתקפות הזדוניות הרבות המופנות נגדנו בימינו. האשמה זו באה מאנשים שאינם יודעים דבר על הגנוסיס, ויודעים מעט מאוד גם על האנתרופוסופיה. אי אפשר להחיות את הגנוסיס, אך יש להכיר בכך שהגנוסיס היה משהו עוצמתי, משהו גדול, משהו שבזמנו, לפני 1900 שנה, ניסה לתת תשובה לשאלה: מיהו כריסטוס?

מול עינו הרוחית של הגנוסטי עמד המראה של עולמות הרוח. הגנוסטי דמיין בדרך מופלאה את עולם ההיררכיות הרוחיות המסודרות זו מעל זו. הוא ראה גם איך כריסטוס ירד דרך עולם ההיררכיות הרוחיות כדי להיכנס לקליפה של אדם בן תמותה – כל זה התגלה בפני נפשו של הגנוסטי. נפש זו ניסתה לבנות תמונה על האופן שבו כריסטוס הגיע ממרומים רוחיים והתקבל על האדמה. נוכל לקבל מושג על קנה המידה של אירועים אלה, אם נדמיין לעצמנו שכל מה שבא לעולם לאחר שהגנוסיס נהרס כולו היה קטן וחסר משמעות בהשוואה לגדולתה של תמונת-הכריסטוס רבת העוצמה של הגנוסטים. חוכמת המיסטריה האמיתית העומדת מאחורי הבשורות גדולה לאין שיעור, וגדולה הרבה יותר ממה שכל התיאולוגיה שבאה לאחר מכן הצליחה לדלות מהבשורות. כדי להבין עד כמה קטנה וחסרת חשיבות התפיסה הנוכחית של ישות-הכריסטוס בהשוואה לגנוסיס, חייבים להתעמק במושג-הכריסטוס של הגנוסיס העתיק. כאשר אנו מציבים את התמונה הזאת בפני נפשנו, אנו כמו אפר בפני גדולת התמונה של ישות-הכריסטוס הנכנסת לגוף אנושי ממרומי הרוח, ממרחקי היקום, ממרחבי הקוסמוס.

אם כן, פעם היה בקרב בני האדם מושג נשגב ונעלה של כריסטוס. מושג זה התפוגג. בהשוואה לאותה תפיסה גנוסטית שחיברה בין חוכמה לגבי מבנה העולם לבין השקפה על ישות-הכריסטוס, כל האמירות הדוגמטיות שנמסרו לדורות הבאים כ"אני מאמין" האתנאסי או האריאני קטנות הן.^[2] נותרו רק שרידים מהתפיסה הגנוסטית הגדולה הזו של כריסטוס.

היבט אחד של הקשר בין כריסטוס לישוע הוא שכריסטוס בא לעולם בזמן שבו החוכמה שהייתה מסוגלת להבין אותו, החוכמה שרצתה להבין אותו, כבר חוסלה. אלה שטענו שהגנוסיס הישן הוא פנטזיה מן המזרח שיש להשמיד למען ישועת האדם המערבי, החשיבו את עצמם תמיד לכריסטיאנים טובים. אך למעשה, הם שיקפו רק את חוסר האונים של אותה תקופה, את חוסר היכולת של התקופה לחבר בין מושגים ארציים למושגים שמיימיים. עלינו באמת לחוש את הטרגדיה האנושית אם אנו רוצים להבין את האבולוציה של האנושות.

כמה זמן לקח לאחר שמיסטריית גולגולתא התרחשה עד שנחרב בית המקדש בירושלים, המקום של שלום? סביב בית המקדש של שלמה הייתה העיר ירושלים. מה שהגנוסיס היה כחוכמה, בית המקדש של שלמה היה כסמל. הסמלים של מקדש שלמה הכילו את כל סודות העולם. הכוונה הייתה שכל אלה אשר נכנסו למקדש שלמה, שבו התמונות והדימויים הקיפו אותם והשתקפו בנפשותיהם, קיבלו משהו לתוך נפשותיהם, משהו שדרכו הם הפכו לבני אדם אמיתיים. מקדש שלמה נועד להזרים את משמעות העולם לתוך נפשותיהם של אלה שהורשו להיכנס אליו. מה שהכיל מקדש שלמה – הוא לא היה חלק ממה שנמצא ישירות על פני האדמה; כי הוא הכיל את כל סודות העולם שזרחו למטה אל האדמה ממרחבי הקוסמוס.

ידידיי היקרים, אם היינו שואלים את אחד המקודשים הקדומים שידעו על מקדש שלמה את השאלה "מדוע נבנה מקדש שלמה?" – הוא היה יכול לענות משהו כזה: כדי שיהיה סימן כאן על האדמה שאליו יפנו הכוחות אשר מלווים ומכוונים את הנפשות המחפשות את הדרך לתוך גופים ארציים. בואו ננסה להבין זאת נכון. המקודשים הקדומים האלה של מקדש שלמה ידעו שכאשר הם מלווים את בני האדם למטה, דרך כל הסימנים של גלגל המזלות, לתוך גופים ארציים, אז עליהם להוביל נפשות מיוחדות לאותם גופים אשר מסוגלים לשקף בתוך עצמם ולהכיל את הסמלים הגדולים של מקדש שלמה.

באופן טבעי, זאת הייתה יכולה להיות סיבה להיכנע ליהירות. אם זה לא התקבל בענווה, בענווה כמו זו של האיסיים, הוא היה הופך לסיבה להיכנע לחוכמה של הפרושים! אך האמת היא: העין הארצית מביטה לשמיים ורואה את הכוכבים. העין הרוחית של אלה שהובילו את הנפשות ממרחבי היקום אל האדמה הביטה למטה וראתה את מקדש שלמה עם כל סמליו. עבורם, מקדש שלמה היה כוכב, ודרך האור שלו הם יכלו ללוות את הנפשות לתוך גופים שיוכלו להפנים את המשמעות של מקדש שלמה. הוא היה הכוכב המרכזי של כדור הארץ, שהאיר באופן עוצמתי מיוחד למרומים הרוחיים.

כאשר ישוע כריסטוס הגיע לאדמה, לאחר שאירעה מיסטריית גולגותא, מיסטריית גולגותא הגדולה הזו הייתה אמורה להשתקף בכל נפש אנושית: "מלכותי אינה מהעולם הזה!" כך מקדש שלמה החיצוני, הפיזי, איבד את משמעותו, וייעודו התגשם באופן טרגי. בעצם, לא נותר אף אחד אשר יכול היה באותה תקופה לספוג את כל גדולתה של ישות-הכריסטוס דרך ההשתקפות של כל הסמלים של מקדש שלמה. אך ישות-הכריסטוס עצמה נכנסה לאבולוציה של האדמה, והייתה כעת בתוכה. עובדה זו – וזה נאמר לעיתים קרובות בחוגים שלנו – היא העובדה החשובה. הגנוסטיקנים היו האחרונים שנשאו את אותה חוכמה שהייתה רחבה ועוצמתית מספיק כדי להבין משהו לגבי כריסטוס מהחוכמה הארצית האטביסטית הקדומה של האנושות.

זהו צד אחד של הקשר בין כריסטוס לישוע. באותו זמן ניתן היה להבין את ישות-הכריסטוס דרך הגנוסיס. זה אך זה לא היה חלק בתוכנית האבולוציה, אם כי במה שהיה קיים כגנוסיס הייתה נוכחת חוכמת-כריסטוס מלאה. אפשר לומר שהנתיב שבו הלכה כעת הכריסטיאניות דרך ארצות הדרום – יוון, איטליה, ספרד וכן הלאה – הלך וכיבה יותר ויותר את התובנה לגבי מה שכריסטוס היה באמת. רומא השוקעת, רומא המתפרקת, נועדה לחסל את הבנת מהותו של כריסטוס.

מעניין מאוד שמצד אחד, הקשר בין כריסטוס לישוע השפיע באופן כזה שאנו רואים שבגנוסיס מאיר מושג-כריסטוס גבוה, ואנו רואים מושג זה נמוג בכריסטיאניות דרך הכנסייה הרומית; אך מצד שני, כאשר הכריסטיאניות פגשה את העמים שבאו לפגוש אותה מהצפון, התחיל להיבנות המושג-ישוע. מושג-הכריסטוס נמוג בדרום; ואז, בצפון, מופיע המושג-ישוע בצורה שלא הייתה נשגבה בכלל, אלא באופן כזה שדיבר לליבם של בני האדם; משהו נפלא נכנס לנפשות בני האדם לנוכח המחשבה שבליל חג המולד נולד ילד אשר יקבל לתוכו את הכריסטוס. כפי שבדרום לא הייתה לאנשים הבנה מספיק נכונה על כריסטוס, כך גם הרגש של אנשי הצפון כלפי ישוע היה לקוי במידה מסוימת. אך הרגש הזה היה בכל זאת עוצמתי דיו כדי לגעת עמוק בלב בני האדם, רק שהם לא באמת הבינו אותו כשלעצמו. אם אנו משווים את חשיבותו העצומה של ישוע כריסטוס לאבולוציה של האנושות עם כל השטויות הסנטימנטליות המופיעות בשירים ובחרוזים רבים בביטויים כמו "ישוע התינוק היקר", אשר נוגעים בליבם של אלה שמתוך האגואיזם שלהם מאמינים שהם חווים באמת רגשות שמיימיים גועשים בתוכם, אז אנו מקבלים מייד את הרושם שכאילו משהו מנסה להיכנס לחיים ולהשתרש, אך לא לגמרי מצליח, שמשהו מתחבר שם עם משהו אחר באופן כזה שכל מהותו ומשמעותו העמוקה יותר נשארות בעצם בתת-מודע של האדם.

מה נשאר בתת-מודע של האדם כאשר עולה המושג-ישוע, הרגש כלפי ישוע, החוויה של ישוע? מעניין מאוד איך זה קרה! ההבנה של כריסטוס שקעה לתוך התת-מודע, וההבנה של ישוע החלה לזרוח בתת-מודע. בתת-מודע של בני האדם, לא במודע, אשר היה חסר אונים, היה אמור להתרחש מפגש מאחד ואיזון בין תודעת-הכריסטוס ההולכת ונמוגה מבחינת המודעות, לבין תודעת-ישוע העולה וזורחת בתת-מודע. מדוע, אם כן, העמים אשר ירדו מסקנדינביה, ממה שנחשב כיום לצפון רוסיה, לא אימצו את הכריסטיאניות עם רעיון-הכריסטוס, שבתחילה נשאר זר לחלוטין לאנשים אלה? מדוע הם אימצו את הכריסטיאניות עם רעיון-ישוע? מדוע חג המולד היה החג שדיבר מעל הכול אל לב האדם, ועורר אינסוף רגשות של עונג קדוש בלב האדם? מדוע? מה היה באירופה הזאת, אשר קיבלה מהדרום כריסטיאניות שהייתה בעצם מעוותת לגמרי? מה היה באירופה הזאת אשר גרם לרעיון של ישוע להידלק בלבבות בני האדם, אשר חווים אז את חיי הרגש העמוקים האלה בחג המולד?

האנשים היו מוכנים לכך; אך במידה מסוימת הם שכחו מה הכין אותם: הם הוכנו דרך המיסטריות הנורדיות הקדומות. אך המשמעות של המיסטריות הנורדיות הקדומות נשכחה. חייבים ללכת לאחור לעבר הרחוק אם רוצים לגלות מתוך המשמעות הפנימית של המיסטריות הנורדיות את אותו סוד עמוק של חדירת רגש-ישוע לתוך חיי הרגש האירופיים.

המיסטריות הנורדיות היו מבוססות על משהו שונה לגמרי מהמיסטריות של המזרח הקרוב ומאלה של הדרום. המיסטריות הנורדיות היו מבוססות על משהו שהיה קשור באופן הדוק וישיר יותר לחיי הכוכבים, לטבע, לכוחות הצמיחה של כדור הארץ, מאשר מה שהוצג בסמלים של בית מקדש. האמיתות של המיסטריות אינן מבוססות על כל מיני משחקים כפי שכתות מיסטיות מסוימות היו רוצות לתאר אותן בימינו; אמיתות המיסטריות הן אימפולסים גדולים ועוצמתיים בתוך האבולוציה של האנושות. כשם שאיננו יכולים לחזור עם האנתרופוסופיה של היום לגנוסיס, לגנוסטיקה הקדומה, כך גם האנושות אינה יכולה לחזור למה שהמיסטריות העתיקות של הצפון, למשל, היו פעם עבור האבולוציה של האנושות. זו תהיה אי-הבנה טיפשית להאמין שאמיתות מיסטריה כאלה מתגלות מפני שאנשים רוצים לחזור למה שהיה חי בהן. כחלק מההתבוננות בעצמה, למען הכרה עצמית, האנושות כיום חייבת לדעת מה חי במיסטריות כאלה. כי מה שבמיסטריות הנורדיות היה בקשר עם כל האבולוציה של העולם היה מחובר למה שנבע מהאדמה, בדיוק כפי שהחוכמה הגנוסטית בהשראת היקום הייתה מחוברת למה שהתרחש בעולמות רחבים ורחוקים. בתקופה מסוימת של אבולוציה ארצית, סוד האדם בקשר שלו עם כל הסודות של הקוסמוס, כפי שקשר זה פועל כאשר האדם נכנס לקיומו הפיזי כאן על האדמה הפיזית, נמצא בבסיס המיסטריות הנורדיות הקדומות האלה עמוק יותר מאשר בכל מקום אחר.

אך כדי שנבין מה חי בנפשות של אלה שקיבלו לתוכם מאוחר יותר את רגש-ישוע, יש לחזור לעבר הרחוק, לאלף השלישי לפני הספירה, או אפילו יותר רחוק. בערך במקום שבו נמצא חצי האי יוטלנד, או דנמרק של ימינו, היה המרכז שממנו זרמו באותם זמנים קדומים אימפולסי מיסטריה חשובים. אימפולסים אלה היו קשורים לעובדה – והמוחות של ימינו יכולים לשפוט זאת איך שהם רוצים – שבאלף השלישי לפני הספירה, שבטים מסוימים בצפון האמינו שרק אלה שנולדו במהלך שבועות מסוימים בחורף ראויים באמת לחיים על פני האדמה. זאת מפני שמאותו אתר מיסטריה סודי בחצי האי יוטלנד, בקרב השבטים שקראו לעצמם אז האינגאבונים,^[3] או לפחות כך קראו להם הרומאים על פי טקיטוס,^[4] כוהני המקדש קבעו שהאיחוד המיני בין בני האדם צריך להתקיים רק בזמן מסוים, ברבע הראשון של השנה. כל יחסי המין שלא בזמן הנקבע מתוך אתר מיסטריה זה היו אסורים; וכל מי שלא נולד בלילות החשוכים ביותר, בעונה הקרה ביותר, לקראת השנה החדשה שלנו, נחשב לאדם נחות בקרב שבטי האינגאבונים. כי האימפולס יצא מאתר מיסטריה זה בזמן הירח המלא הראשון לאחר יום שוויון האביב. בזמנים ההם, רק לאנשים שהאמינו שהם באמת מחוברים לעולמות הרוח, כפי שהיה ראוי לאדם, היה מותר לקיים יחסי מין. הודות לעובדה שבשאר הזמן הם חסכו ושמרו את הכוחות שהיו מתכלים באיחוד המיני כדי לפתח את כוחותיהם כבני אדם, התפתח אצלם אותו כוח מיוחד שטקיטוס, שכתב מאה שנה לאחר מיסטריית גולגותא, כה נדהם ממנו.

אם כן, אלה שהשתייכו לשבטי האינגאבונים – והשבטים הגרמאניים האחרים בצורה פחות עוצמתית – חוו את תהליך ההתעברות בצורה עוצמתית ביותר בזמן הירח המלא הראשון לאחר יום שוויון האביב: לא בתודעה ערה, אלא במעין בשורה שהגיעה בחלום. אך הם ידעו מה פירוש הדבר בהקשר של סודות האדם וסודות השמיים. בפני האם העתידית הופיעה ישות רוחית ובישרה לה, כמו בחזיון, על האדם שעתיד לרדת ארצה דרכה. לא הייתה תודעה, אלא רק חצי-תודעה, באותה ספירה שנפשות האדם חוו עם כניסתו של האדם לעולם הפיזי-ארצי. בתת-מודע, הם ידעו שהם נשלטים על ידי אלים, שקיבלו אז את השם "הואניר",^[5] שם שקשור ל"דמיון" או "תחושה",^[6] עם מה שלא מתרחש בתודעה אינטלקטואלית מלאה חיצונית, אלא ב"תודעת חלום אשר יודעת".

מה שהיה קיים פעם, ומה שהיה מתאים לאותה תקופה, נשמר לעיתים קרובות בזמנים מאוחרים יותר בסמלים חיצוניים. בזמנים קדומים אלה הסוד הקדוש של ההתגשמות היה אפוף בתת-מודע, והוביל לכך שכל הלידות הצטברו בחלק מסוים של החורף, כך שנחשב לחטא אם אדם נולד בכל זמן אחר. זה נשמר באופן מסוים במה שעבר לתודעה מאוחרת יותר רק בצורת רסיסים, רסיסים אשר את משמעותם שום מחקר מלומד לא הצליח לגלות עד כה. בעצם החוקרים מודים בגלוי בכישלון שלהם בנושא זה. רסיסים נשמרו במה שנקרא הסאגה של הרטה [Herta] או ארדה [Erda] או ארטה [Ertha] או נרטוס [Nerthus].^[7] למעשה, כל מה שידוע על סאגת נרטוס מבחינה חיצונית, למעט כמה הערות, כלול בכתבי טקיטוס, המתאר את הדברים הבאים על עבודת נרטוס או ארטה:

"העמים הגרמאניים החיים, שחיים סגורים בין גבולות של נהרות או יערות (האביונים, האנגלים, הוורינים, האודוסים, הסוארדונים והנויתונים)" – אלה הם פחות או יותר השבטים השייכים לאינגאבונים – "סוגדים במיוחד להרטה, לנרטוס, או אמא אדמה, ומאמינים שהיא מתערבת בעניינים אנושיים ויורדת אל העמים במרכבה שלה".^[8]

בימי קדם, מתוך הטקסים הדתיים בעבודת האלים של הואניר, כל אישה שהייתה אמורה להעניק לאדמה אזרח חדש ידעה בתודעת החלום שלה, שתופיע בפניה האלה, שמאוחר יותר סגדו לה כנרטוס או ארתה. למעשה, העם לא דמיין את הישות האלוהית הזו כנקבה, אלא כזכר-נקבה. רק מאוחר יותר נרטוס הפכה לעיקרון נשי מלא דרך קלקול מסוים. בדיוק כפי שהמלאך גבריאל בא למרים, כך בזמנים הקדומים נרטוס באה במרכבה שלה לאותן נשים שהיו אמורות להעניק לאדמה אזרח חדש. הנשים ראו זאת בנפשן. מאוחר יותר, כאשר אימפולס המיסטריה נמוג כבר מזמן, האנשים עדיין חגגו אירוע זה בהדים שלו, בסמליות, וזה מה שטקיטוס ראה ותיאר כך:

"על אי באוקיינוס קיימת חורשה קדושה, ובתוכה עומדת המרכבה הקדושה שלה מכוסה בשטיח. רק לכוהן אחד מותר להתקרב אליה".

כוהן זה נחשב למקודש במיסטריה של ארתה.

"הוא יודע מתי האלה מופיעה במרכבה הקדושה. הוא חש בנוכחותה של האלה במקדש שלה ומלווה ביראת כבוד עמוקה את מרכבתה הרתומה לפרות. יש ימים שמחים וחגיגות בכל המקומות שהאלה מכבדת בביקורה או שהייתה בהם. זהו זמן שמח ומתקיימות אז חתונות. אין מלחמה, לא לוקחים נשק ליד, כל נשק מברזל נעול. אנשים יודעים ורוצים אז רק שלום ושלווה, עד שהאלה, עייפה מלהתעסק עם בני תמותה, מובלת חזרה למקדש שלה על ידי אותו כוהן".

כך היה באמת החזון. במסמכים ישנים כאלה הדברים מתוארים בצורה מדויקת מאוד, אך אנשים כבר אינם מבינים אותם. "זהו זמן שמח ומתקיימות אז חתונות. אין מלחמה, לא לוקחים נשק ליד, כל נשק מברזל נעול." כך זה היה באמת בזמן שבו כעת חוגגים את עונת הפסחא שלנו. בני האדם היו צריכים להאמין אז בחיי הנפש הפנימיים שלהם שהגיע גם עבורם עונת הפוריות של האדמה, ואז נוצרו אותן נפשות שנולדו אחר כך בזמן שהוא עכשיו עונת חג המולד שלנו. בחג הפסחא אירעה ההתעברות. מכיוון שכל התהליך נחשב למסתורין קוסמי-קדוש, מה שמאוחר יותר מצא ביטוי סמלי בעבודה של נרטוס היה קשור לכך. אך כל זה היה עטוף בתת-מודע, ולא היה מותר שיפרוץ ויעלה למודעות. הדבר מהדהד באופן שבו טקיטוס מתאר את העבודה הזו:

"אנשים יודעים ורוצים אז רק שלום ושלווה, עד שהאלה, עייפה מלהתעסק עם בני תמותה, מובלת חזרה למקדש שלה על ידי אותו כוהן. ואז המרכבה והשטיח והאלה עצמה מטוהרים באגם סודי. את הטקס מבצעים עבדים, שהאגם הזה בולע אותם מייד" – דבר המבטיח שכל מי שיודע על הדברים האלה שוקע לתוך הלילה של הלא מודע. "כך שולטות אימה מסתורית וחשכה קדושה סביב ישות שרק לאלה שגורלם מוות מותר לראות".

בכל מה שקורה בעולם, קיימים במקביל היבט לוציפרי, ומנגד, היבט אהרימני. המנהגים של האינגאבונים היו חלק מהאבולוציה המוסדרת של האנושות, וקשור לזמן הירח המלא הראשון לאחר יום שוויון האביב. אך מה שנשאר מימי קדם כחוויה חלומית בזמנים הקדומים, החל להתרחש יותר ויותר מאוחר כתוצאה מהתקדמות יום השוויון, וכך הפך לאהרימני. כלומר, האירועים שהיו חלק מהעבודה האמיתית של ארטה בימי קדם החלו בהדרגה להתרחש במאוחר יותר, בערך ארבעה שבועות אחרי המועד המקורי, והפכו לאהרימניים. משמעותה של הפיכתם למשהו אהרימני הייתה שאנשים חיפשו את הקשר בין האישה האנושית לבין עולם הרוח בדרך לא לגיטימית – בזמן הלא לגיטימי. הדבר נשמר אז בליל ולפורגיס בין 30 באפריל ל-1 במאי.^[9] זו תוצאה אך ורק של שינוי זמן אהרימני. אתם יודעים ששינוי הזמן הלוציפרי הולך לאחור; השינוי האהרימני מופיע הפוך, משום שהוא קשור להתקדמות יום השוויון: במקרה זה, מה שנשאר מאחור מופיע מאוחר יותר. מה שהיה האהרימני, הצד המפיסטופליאני ההפוך של עבודת ארטה, ההיפוך למשהו שטני, נהייה מאוחר יותר "ליל ולפורגיס", הקשור למיסטריות העתיקות ביותר, אשר שרדו רק כהד קלוש.

אם מבינים את העניין בצורה הנכונה, חלק גדול ממיסטריות אלו שרד במיסטריות הסקנדינביות.^[10] במקום ארטה, יש במיסטריות הסקנדינביות אל בשם פריגו. על פי מה שהוא מסמל – כפי שניתן לגלות זאת דרך מדע-הרוח – פריגו בוגד בסופו של דבר במה שנמצא בבסיס ישותו.

יש דבר נוסף שחייבים להזכיר ביחס למנהגי המיסטריה האלה. נסו לדמיין זאת: אם הפרי האנושי הבשיל מזמן הירח המלא באביב עד לחורף, היה בדרך כלל אדם שנולד ראשון בליל חג המולד. אדם זה, האדם שהיה הראשון שנולד בערב חג המולד בקרב שבטי האינגאבונים – בימי קדם זה קרה בכל שנה שלישית – נבחר כשהגיע לגיל שלושים להיות המנהיג, והוא נשאר המנהיג במשך שלוש שנים, רק שלוש שנים. מה קרה לו לאחר מכן, אספר לכם אולי בהמשך.

אם חוקרים את הדבר לעומק, מגלים שלא רק פריג [Frigg], פריי [Frea], פריה [Frija] הם מעין שמות משניים של נרטוס, אלא גם השם אינג עצמו, שממנו בה השם שבו האינגאבונים קוראים לעצמם, הוא שם משני לנרטוס. אלה שהיו קשורים למיסטריה זו קראו לעצמם "אלה השייכים לאל או לאלה אינג": אינגאבונים. בעולם החיצוני נותרו רק רסיסים ממה שנחווה שם בפועל. דבריו של טקיטוס בקטעים שהקראתי לכם הם אחד הרסיסים ששרדו. קטע נוסף הוא השיר האנגלו-סקסי המפורסם הנכתב ברונות,^[11] המכיל שורות ספורות בלבד. השורות המפורסמות האלה, שכל בלשן החוקר את השפה הגרמנית מכיר כיום, אך איש אינו מבין את משמעותן, אומרות בערך את הדבר הבא:

"אינג נראה לראשונה בקרב השבטים הדנים המזרחיים. מאוחר יותר הוא הלך מזרחה. הוא צעד על הגלים, והכרכרה התגלגלה אחריו".

בשיר האנגלו-סקסי הזה יש הד למה שקרה כאמור במנהגי המיסטריה הקדומים של התעברות בחג הפסחא בציפייה ללידה בחג המולד. מה שהתרחש בעולם הרוח היה ידוע בראש ובראשונה בחצי האי הדני. לכן השיר ברונות אומר בצדק: "אינג נראה לראשונה בקרב שבטי הדנים המזרחיים". ואז הגיעו יותר ויותר תקופות שבהן הידע העתיק הזה הושחת, כאשר שרדו ממנו רק הדים וסמלים, ובאבולוציה של האנושות התפשט יותר ויותר מה שהגיע מהארצות החמות. מהארצות החמות מגיע משהו שאינו קשור, כמו בארצות הקרות, לעובדה שלעונה של השנה יש קשר אינטימי עם מה שהאדם חווה בתוך עצמו. בארצות החמות יותר, הפרי האנושי יכול היה להבשיל לאורך כל השנה, והזרע לכך נזרע לאורך כל השנה. כמובן, עובדה זו הייתה כבר נוכחת גם באזורים הקרים האלה גם כאשר עדיין הייתה קיימת הראייה הרוחית האטביסטית הקדומה, אך היא הייתה חדורה בעקרונות הקדומים, כאשר האלים של הואניר [Vanir] שלטו באזור הקר, ובאזורים הדרומיים, המיסטריות של המקדש תפסו מזמן את מקומן של מיסטריות הטבע. זה הגיע צפונה, עדיין מעורבב עם ההיבט הקדום, כאשר אלי הואניר הוחלפו על ידי אלי האסיר ]Aesir[.

כשם שאלי הואניר קשורים לדמיון, לתחושה, כך אלי האסיר קשורים להוויה [being], כלומר להימצאות בעולם החיצוני, החומרי, שאותו רוצה להבין ולתפוס האינטלקט החיצוני. כאשר האנשים הנורדיים נכנסו לעידן שבו החל לבלוט האינטלקט של האינדיבידואל, כאשר אלי האסיר החליפו את אלי הואניר, המנהג של המיסטריה הקדומה הושחת. הוא עבר לקהילות מיסטריה בודדות ומפוזרות במזרח. ורק מיסטריה אחת – זו שבה הייתה אמורה להתחדש כל המשמעות של האדמה – רק זו שכריסטוס היה עתיד לשכון בה, רק זו נבחרה כדי לאחד בתוכה את מה שהיה פעם התוכן של המיסטריות הצפוניות.

לכן, כאשר אנו פוגשים בבשורה על פי לוקס את סיפור הופעתו של המלאך גבריאל בפני מרים, עלינו לחפש את מקורו בחזיונות האמיתיים שהופיעו במה שהשתקף פעם במיסטריות נרטוס הקדומות בסמל נרטוס. סמל זה עבר למזרח. מדע-הרוח מגלה לנו זאת היום, ורק הוא נותן משמעות לשיר האנגלו-סקסי ברונות. כי נרטוס ואינג זהים. על אינג נאמר: "אינג נראה לראשונה בקרב שבטי הדנים המזרחיים, מאוחר יותר הוא הלך מזרחה. הוא צעד על הגלים, והכרכרה התגלגלה אחריו". הוא צעד מעל גלי העננים, כמובן, בדיוק כמו נרטוס. מה שהיה נפוץ וכללי באזורים של קור הפך לאירוע יחיד, הפך לאירוע אינדיבידואלי. הוא התרחש כאירוע אחד, ופוגש אותנו שוב בתיאור של הבשורה על פי לוקס.

אך ברגע שמשהו קיים ומשתרש, ברגע שמשהו מעוגן בתפיסת הנפש, הוא נשאר בנפש, ויושב בתודעה. כאשר אנשי הצפון קיבלו את הבשורה על הכריסטיאניות מהדרום הרומי הקדום, הם קיבלו משהו שהיה קשור למנהג מיסטריה עתיק שכבר לא חי בתודעה מלאה, אלא רק בתת-מודע, ולכן הוא היה רק תחושה, רגש. לכן, הרגש כלפי ישוע יכול היה להתפתח שם בעוצמה מיוחדת. מה שחי במיסטריית נרטוס הקדומה כבר שקע מטה אל התת-מודע; אך הוא היה נוכח בתת-מודע, ואנשים חשו והרגישו אותו.

כאשר, בימי קדם, משפחות נפגשו בצפון הרחוק, כאשר האדמה עדיין הייתה מכוסה ביערות שבהם חיו חיות כמו שוורי בר (אורוקס) ואיילים (elk), כאשר הם התאספו בבקתות המושלגות שלהם עם אורות בוערים סביב התינוק שזה עתה נולד, ודיברו על איך החיים החדשים האלה הביאו להם את האור החדש שהשמיים בישרו להם מקודם בתחילת האביב, זה היה חג המולד הישן. ואז, נאמר לאלה שיקבלו את הבשורה על הכריסטיאניות שבשעה קדושה במיוחד נולד מישהו שנועד לגדולה. זה היה מי שנולד ראשון אחרי השעה השתים עשרה בלילה שנקרא קדוש. כבר לא היה להם הידע הקדום על כך, אך עדיין התעוררה בהם התחושה הישנה כאשר הגיעה הבשורה שמישהו כזה נולד באסיה הרחוקה, שבה חי כריסטוס, אשר ירד לאדמה מעולם הכוכבים.

המשימה של ימינו היא להבין זאת יותר ויותר, ובכך לתפוס את משמעות האבולוציה של האנושות על האדמה באופן מוחשי באמת. כי כתבי הקודש מכילים דברים גדולים ועצומים; לא אותם דברים טריוויאליים שעליהם מדברים היום לעיתים קרובות כל כך באספות דתיות, אלא אותן אמיתות קדושות אשר עוברות לאורך כל האבולוציה האנושית, ממלאות את הלב ומרטיטות את כל ישות האדם. זה מה שרוטט בתוכן של הבשורות. מאחר שמדע-הרוח חושף את הרקע העמוק למה שחי בבשורות, בשורות אלה יהפכו ליקרות ובעלות ערך עבור האנושות. יום אחד האנושות תדע מדוע הבשורה על פי לוקס אומרת לנו:

"באותה תקופה ציווה הקיסר הרומאי אוגוסטוס לפקוד את כל תושבי האימפריה הרומית. זה היה מפקד התושבים הראשון, והוא נערך בזמן שקוריניוס היה שליט סוריה. לצורך המפקד נדרש כל אדם לשוב אל עיר מולדתו. גם יוסף, תושב נצרת שבגליל, חזר אל עיר מולדתו – הוא הלך אל העיר בית לחם ביהודה, מאחר שהיה נצר למשפחת דוד המלך. אל יוסף נלוותה ארוסתו מרים שהייתה בהיריון.

בהיותם בבית-לחם מרים החלה בצירי לידה, וילדה את בנה הבכור. היא עטפה את התינוק בבדים והשכיבה אותו באבוס, כי לא השיגו מקום לינה באכסניות שהיו מלאות עד אפס מקום לרגל המפקד."

עבורו, עבור הבכור בין אלה שאמורים למצוא זה את זה בנפש, כוח המיסטריה הקדושה הקדומה עבר מחצי האי הדני הרחק אל המזרח.

"בקרבת המקום היו רועי צאן בשדה, ששמרו על הצאן שלהם בלילה. והנה נגלה אליהם מלאך ה', והשדה נמלא זוהר אלוהי. והרועים פחדו מאוד".

כך בישרה גם הרטה, הרוכבת דרך השדות במרכבה שלה, על הגעתם של בני האדם לאדמה, בדרך שהתאימה לתודעה הקדומה של הואניר, כלומר לתת-המודע, בראייה הרוחית האטביסטית.

"והמלאך הרגיע אותם ואמר: אל תפחדו; כי ראו, באתי לבשר להם חדשות משמחות ביותר – אל לכם בלבד, כי אם לכל העם! בבית-לחם עיר דוד נולד לכם היום מושיע, הלא הוא כריסטוס האדון. כך תכירו אותו: תמצאו תינוק עטוף בבדים, שוכב באבוס. ולפתע הצטרפו אל המלאך צבאות השמיים, והם שרו שיר תהילה לאלוהים ואמרו:"

וכעת הם אמרו את מה שהכוהן של הרטה אמר בזמנו לאישה המעוברת במיסטריה הנורדית הקדומה:

"ההתגלות של האלוהי מגיעה ממרומים, בזמן שיש שלום בין בני אדם בקרב אלה שהם בעלי רצון טוב!"

כפי שמספר טקיטוס: "זהו זמן שמח ומתקיימות אז חתונות. אין מלחמה, לא לוקחים נשק ליד, כל נשק מברזל נעול".

זהו בדיוק הדבר הגדול שהאדם חייב להתעלות אליו: להתבונן במהלך האבולוציה האנושית. כי גם מיסטריית גולגותא, שדרכה כל האבולוציה הארצית קיבלה את משמעותה העמוקה יותר, הופכת להיות מובנת כאשר רואים איך היא ניצבת בתוך כל האבולוציה של האנושות. כאשר המטריאליזם ייעלם פעם, והאדם ירצה לדעת לא רק דרך רעיונות מופשטים, אלא גם באופן מוחשי, שהוא בא ממקור אלוהי, אז תהיה שוב הבנה של אמיתות המיסטריות הקדושות של התקופות הקדומות; אז תסתיים תקופת הביניים שבה, למרות שכריסטוס חי על פני האדמה, ניתן להבין אותו רק במידה מועטה בתודעה ערה. שכן הבנת-הכריסטוס של הגנוסיס התפוגגה; הבנת-ישוע התפתחה רק באופן לא מודע בקשר לעבודה הקדומה של נרטוס. אך בעתיד, האנושות תצטרך להביא למודעות את שני הזרמים הלא מודעים האלה ולחבר ביניהם. תתפתח אז יותר ויותר הבנה של כריסטוס על פני האדמה, והבנה זו תהיה החיבור בין הידע של המיסטריות הקדומות עם הגנוסיס הגדול המחודש.

כל מי שמתייחס ברצינות להשקפת העולם האנתרופוסופית ולתנועה הקשורה אליה, לא יראה את מה שיש לה לומר לאנושות כמשחק ילדותי, אלא כאמיתות רציניות וגדולות. ועלינו להרשות להן לגעת עמוק ובעוצמה בנפשנו, כי דברים גדולים אמורים לטלטל אותנו.

האדמה היא לא רק ישות חיה גדולה. היא גם ישות רוחית נשגבה. כשם שהגאון האנושי הגדול ביותר לא יכול היה לעמוד במקום שבו הוא נמצא בגיל מאוחר יותר אילו לא היה מתפתח בדרך הנכונה לאורך הילדות והנעורים, כך מיסטריית גולגותא לא הייתה יכולה להתרחש, האלוהי לא היה יכול לאחד את עצמו עם האבולוציה של האדמה, אלמלא בתחילת הימים הארציים, בדרך אחרת, אך גם בדרך אלוהית, משהו אלוהי לא היה יורד לאדמה. בעבודת נרטוס הקדומה, ההתגלות של האלוהות ממרומים הייתה שונה מהאופן שבו היה אפשר להבין אותה מאוחר יותר, אך היא כן הייתה קיימת שם.

חוכמה קדומה זו אכן מכילה ידע אטביסטי, אך הוא ידע לאין שיעור נשגב יותר מהשקפת העולם המטריאליסטית שמורידה את האנושות לרמה כה נמוכה.

הכריסטיאניות היא עובדה, לא תיאוריה. התיאוריה חייבת לבוא בעקבותיה; היא חשובה לתודעה האנושית שתעלה בהמשך האבולוציה של האדמה; אבל הכריסטיאניות כשלעצמה, מיסטריית גולגותא, נוכחת כעובדה, והכריסטיאניות נכנסה לראשונה דווקא דרך הזרמים התת-מודעים. זה היה עדיין אפשרי במזרח הקרוב בזמן שכריסטוס התאחד עם האדמה.

רועי צאן, אנשים דומים לאלה שבקרבם הייתה חיה עבודת נרטוס, מתוארים גם בבשורה על פי לוקס. אני יכול רק לרמוז על כך בקווים כלליים. אילו יכולנו לדבר על כך באריכות, הייתם רואים שלדברים שיש לי לומר לכם היום יש בסיס עמוק. מכיוון שהאדם ירד ממרומים רוחניים, התגלות האלוהות התרחשה ממרומי השמיים. היה צורך לדבר כך עם אלה אשר ידעו, מתוך החוכמה העתיקה, שגורלו של האדם קשור למה שחי בכוכבי השמיים. אך מה שאמור לחיות על פני האדמה דרך כניסתו של כריסטוס לתוך אדם ארצי יהיה מובן רק בהדרגה. המסר הוא כפול, יש בו שני חלקים: "התגלות האלוהות ממרומים" – "שלום בנפשות על האדמה שהן בעלות רצון טוב". ללא החלק השני הזה, לחג המולד, חג הולדתו של ישוע, אין משמעות!

כריסטוס לא רק נולד למען בני האדם: בני האדם גם צלבו את כריסטוס! גם זה מבוסס על הכרח, אך העובדה שזה מבוסס על הכרח אינה מפחיתה מהאמת שבני האדם צלבו את כריסטוס. ואפשר לדעת שהצליבה, שהתרחשה על צלב העץ בגולגולתא, לא הייתה הצליבה היחידה. חייב להגיע הזמן שבו ניתן יהיה להבין את החלק השני של שיר חג המולד: "שלום על האדמה לבני האדם בעלי רצון טוב!" כי ניתן לחוש ולהרגיש גם את השלילי: בני האדם רחוקים מלהבין את כריסטוס ואת המיסטריה של חג המולד במובן הנכון.

זה בוודאי קורע לב שאנחנו עצמנו חיים בתקופה שבה מגנים את כמיהתם של בני האדם לשלום. כמעט לא נכון לחגוג את חג המולד בימים אלה, כאשר צועקים על הכמיהה של אנשים לשלום. נקווה היום, כאשר הגרוע והקיצוני ביותר עדיין לא כאן, שיכול להתרחש שינוי בנפשות, ושהרגש הכריסטיאני והרצון לשלום יוכל לבוא במקום השאגות נגד הכמיהה לשלום. אחרת, במקום בני האדם השואפים כיום באירופה, יהיו אולי אנשי אסיה אלה שינקמו על הצעקות נגד הכמיהה לשלום, אלה שיצטרכו לבשר על הכריסטיאניות ועל מיסטריית גולגותא לאנושות על הריסות חיי הרוח האירופיים. שאז כבר אי אפשר יהיה למחוק את העובדה: בחג המולד בשנת 1916 לאחר ההכרזה שיכול לבוא שלום עלי אדמות בקרב נפשות בעלות רצון טוב, בשנת 1916 לאחר הכרזת חג המולד, האנושות הצליחה לכבות בשאגות את הכמיהה לשלום!

מי ייתן וזה לא יהיה כך! מי ייתן והרוחות הטובות הפועלות באימפולסים של חג המולד יגנו על האנושות האירופית האומללה מפני אפשרות כזו!

———————————————————————————

1. הגנוסטיקה או גנוסטיות, ביוונית "ידיעה", "הכרה", היא כינוי למגוון השקפות מיסטיות שהופיעו באגן הים התיכון סביב תחילת הספירה; ופרחו סביב המאה השנייה והשלישית. (ויקיפדיה). ראו גם רודולף שטיינר, "כריסטוס ועולם הרוח. על החיפוש אחר הגביע הקדוש", 149GA, הרצאה ראשונה – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. בוועידת ניקיאה הראשונה, הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה, אשר התכנסה בשנת 325 כדי לקבוע תקן אחיד לכריסטיאניות, נקבעו עקרונות הכנסייה הכריסטיאניות, ובהם האני מאמין הכריסטיאני. האמונה האתנאסית (השוויון המהותי של בן האלוהים עם האב) הוכרה כלגיטימית. נקבע ברוב קולות מוחץ כי האריאנים, אשר לא קיבלו את נצחיותו של ישוע לצד האל האב, הם כופרים. אריוס הכחיש את השוויון של הבן עם האב, והדגיש את ייחודו של אלוהים. הוא זכה לחסידים רבים, בעיקר בקרב השבטים הגרמאניים, והקרבות בין שתי הנטיות נמשכו לאורך המאות ה-4 וה-5 עד שהאריאניזם איבד את השפעתו. (ויקיפדיה יחד עם הערה בגרמנית) ↑
3. "למאנוס היו שלושה בנים, אשר אחריו נקראו השבטים לאורך הים הצפוני אינגאבונים, אלה שחיו יותר פנימה הרמיננונים, והשאר איסטבונים." טקיטוס "גרמאניה", 2. (הערה בגרמנית) ↑
4. פוּבּליוּס (או גאיוּס) קוֹרנליוּס טקיטוּס, Publius (או Gaius) Cornelius Tacitus, סביב 56–117 לספירה, סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה. חיבוריו המרכזיים, ה"אנלים" וה"היסטוריות", עוסקים בהיסטוריה של המאה הראשונה לספירה באימפריה הרומית, מעלייתו של הקיסר טיבריוס ועד מותו של דומיטיאנוס. (ויקיפדיה) ↑
5. Wanen בגרמנית או Vanirבשפה הנורדית הקדומה, הואניר היו אחת משתי קבוצות האלים במיתולוגיה הנורדית, לצד אלי האסיר. הוואניר קשורים לאדמה, מים, פריון, תבונה וניבוי עתידות. שכנו בואנאהיים עד למלחמה בין האסיר והוואניר. לאחר המלחמה הם הפכו לתת-קבוצה של האסיר. (ויקיפדיה) ↑
6. בגרמנית «wähnen» (הערת המתרגמת). ↑
7. נרטוס (Nerthus) או הרטה (Hertha) הוא ככל הנראה שמה של אלת פוריות גרמאנית. הראייה העיקרית לקיומו של פולחן לאלה זו מופיעה בספרו של טקיטוס "גרמאניה", בו מובאת עדות מיד שנייה לטקס העלאת קורבן המתרחש על גדת אגם הסמוך למקום שיש המזהים אותו כאי פין שבדנמרק. (ויקיפדיה) ↑
8. טקיטוס על סאגת נרטוס, "גרמאניה", 40. (הערה בגרמנית) ↑
9. ליל ולפורגיס או ליל ולפורגה (בגרמנית: Walpurgisnacht) הוא חג דתי במדינות צפון אירופה שמקורו במסורת הפגנית הטרום-כריסטיאנית. שמו של החג נגזר משמה של ולפורגה הקדושה (אנ'), מיסיונרית אנגלייה בת המאה ה-8 ואחותם של ויניבלד הקדוש ושל ויליבלד הקדוש, אשר התקדשה בתאריך זה ב-770. מועד החג הוא ליל ה-30 באפריל או ה-1 במאי, שנחשב בתרבות הוויקינגית ליום תחילת האביב, וצוין בחגיגות שמחה, ריקודים והבערת מדורות. (ויקיפדיה) ↑
10. ראו רודולף שטיינר, "השליחות של נפשות עם אינדיבידואליות בהקשר של המיסטריות הגרמאניות-צפוניות" 121GA, דורנאך. (הערה בגרמנית) ↑
11. אלפבית רוּני הוא שם כתב אלפביתי שבו נעשה שימוש לכתיבת שפות גרמאניות שונות, החל מן המאה ה-1 לספירה. הכתב היה בשימוש בגרמניה וארצות השפלה עד המאה ה-7 לספירה, באנגליה עד המאה ה-11 לספירה, ובארצות סקנדינביה עד סוף ימי הביניים. (ויקיפדיה) ↑