“Das Goetheanum” 1925-1921

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 18      2.7.1922

פתגמים פסיכולוגיים

מי שבתודעה רגילה מסכם את הגוון האופייני של חוויות הנפש, באמצעות המילה "אני", עדיין אינו מבין מה מתבטא במילה זו. הוא מגיע לכך רק כאשר בראייה רוחית פנימית הוא לומד בהדרגה למקם את חוויית ה"אני" בסדרת החוויות הפנימיות האחרות. הוא יכול לראות כיצד חוויית הרעב, בשלבה הראשון, קשורה לחוויית השובע. בשלבים ראשונים אלה, תחושת העצמי מתעצמת על ידי חוויית הרעב ומעומעמת על ידי חוויית השובע. הצורך במנוחה לאחר שובע, קשור לכך. רק בשלבים הבאים, כאשר הרעב מתערב באופן הרסני באורגניזם, הוא הופך שונה. בהמשך החיפוש אחר תצפית זו, עולה ההבנה שהמילה "אני" אינה מציינת הגשמה של חיי הנפש, אלא כמיהה, איכות דמויית תשוקה הממתינה להגשמה. מחשבות שאדם מטפח, רק מחזקות את תחושת העצמי כאשר הן אידיאלים, כאשר התשוקה חיה בהם. ה"אני" נחווה על ידי התודעה הרגילה בתחום התשוקות. לכן בשלב זה, מדובר ברצון להגשמה, מקור לאנוכיות.

ניתן לכנות את ה"אני" גם "ליל התודעה הרגילה". ככל שהאדם ממלא את עצמו במחשבות על העולם, כך חוויית ה"אני" נסוגה. אך אם ה"אני" רוצה לחוות את עצמו בעוצמה, אז המחשבות על העולם חייבות לצאת מהנפש. במחשבות אלו, האדם חווה את עצמו כמו ב"יום הפנימי" שלו; ב"אני" הוא חווה את עצמו תחילה כמו ב"לילה הפנימי". אך היום הפנימי אינו פותר עבורו את חידת הלילה. אור אחר חייב לזרוח בלילה הפנימי. ה"אני" אינו יכול לספק את כמיהתו לאור, מאור השמש של העולם החיצוני. אך הוא משתוקק לאור השמש. באופן אינטואיטיבי הוא חי בכמיהה לאור השמש. כעצמי, ה"אני" משתוקק לסיפוק מחוסר אנוכיות. הוא תמיד בדרך לקדם את זרם חוסר האנוכיות ממקור האנוכיות.

התשוקה לידע רוחי היא תוכן חוויית העצמי. לא משנה מה חושבים על ה"אני"; כל פרשנות, כל הגדרה של ה"אני", איך שלא ינוסחו, הם רק תיאורים של תשוקה זו. תיאורים אלה יכולים, לעיתים קרובות, לבטא את ההיפך מהמציאות. אז הם כאילו אדם רעב מפרש מחדש את רעבונו כמשהו אחר. כל עוד תחושת העצמי נחווית בתודעה רגילה, היא נשארת תשוקה לסיפוק רוחי. היא מפסיקה להיות כזו, רק כאשר אור הידע החושי נספג על ידי אור ידע הרוח. חוויית הנפש מעולם החושים, הופכת את העצמי לתשוקה; חוויית הנפש מעולם הרוח, הופכת את העצמי לתוכן של ההוויה. החוויה האנושית הראשונה, של עולם הרוח, טמונה בדחפים המוסריים. אלה אינם מגיעים מעולם החושים. הם נצרכים מחשיבה שמקורה מחוץ לעולם החושים. הם נצרכים לאור "החשיבה הטהורה". חיים בדחפים מוסריים אמיתיים, הם תחילתה של חוויית עולם הרוח. המשך הפעילות שבה הנפש שוכנת בחוויית הדחפים המוסריים מוביל לידיעת עולם הרוח. כל אדם הרוצה לעשות זאת, רואה כך את שיטות מחקר הרוח. רק הכרחי שהוא גם יכיר בהן. אז האנוכיות של האגו נמסה אל תוך חוסר האנוכיות של ידיעת עולם הרוח.

האם ה"אני" נמצא בגוף האדם? — לא. הגוף, על כל פעילויותיו, יוצר רק את התשוקה ל"אני". תודעה רגילה מבלבלת בין תשוקה זו לבין ה"אני" עצמו. על האדם להרים את עצמו אל מחוץ לגוף בזעזוע מחשבתי, כדי לספק את התשוקה שהגוף יוצר ברוח. הגוף אינו נתפס ללא הרוח, שכן הוא רק ביטוי של התשוקה לרוח. אלה המבינים את הגוף בצורה נכונה, מפתחים את היכולת לחוות את הרוח כדבר מובן מאליו. מטריאליזם מדעי נובע מחוסר ידע אודות עולם החומר. חוסר ידע על גוף האדם, מוביל להנחה שהגוף מסכם את חוויותיו במילה "אני"; הוא רק מסכם את תשוקתו במילה זו. הבנת הבסיס הגופני של ה"אני", הופכת את עצמה באמצעות עצמה להבנת הטבע הרוחי של ה"אני". תחושת העצמי שהגוף מפתח היא גילוי של מסירות חסרת אנוכיות לעולם הרוח, אשר חושפת את אופיו האמיתי של ה"אני".

חייו של הפיזי הם התשוקה, הרעב לרוח. אם הרעב אינו מסופק, הפיזי נהרס. גוף פיזי הרוצה להיות עצמאי, נלחם נגד טבעו שלו. לכן, אפשר לדבר על טבע חסר-רוח, רק אם רוצים לראות אותו כסטייה מטבעו שלו. אם מהרהרים בעובדה שטבע פיזי יכול להיות רק כמיהה לרוח, אז עולה מטרה אחת של הכרת הטבע, בעלת שתי אפשרויות: או שיש לשאול את הטבע: האם הוא נפל מטבעו שלו? ומה יעלה בגורלו באמצעות כפירה זו? או שיש לשאול, מה יש בו שאפילו חוסר-הרוח לכאורה שלו, גורם, בסופו של דבר, להיראות ככמיהה לרוח? אבל זה מאפשר לכל השאלות על הטבע להתכנס לאחת: האם חוסר-הרוח בטבע הדומם אינו גילוי של רעב נסתר לרוח?

בחיים הכלכליים, האדם מתעלה מעל החייתיות בכך שהוא הופך את הכלכלה, המוגדרת על ידי האינסטינקט של בעלי החיים, לכלכלה המוגדרת על ידי הנפש. בעל החיים נשאר בתוך קביעת הטבע, עם ארגון העבודה שלו וצבירת ההון שלו. האדם מעלה תחילה את ארגון העבודה לרמה שהנפש קובעת. הוא אינו יכול לעשות זאת לחלוטין עם הבסיס הטבעי של הכלכלה. אך מכיוון שהאינסטינקטים שלו אינם פועלים באותו כוח כמו אלה של בעלי החיים, חלק מהחיים הכלכליים נעלם מהאורגניזם הכלכלי המודע שלו, כשם שהחלקים האדומים במיוחד, של הספקטרום, נעלמים מהשפעת האור. לכן ניתן לראות כיצד הידע על הנתון הטבעי בחיים הכלכליים, אינו שקוף לחלוטין לכלכלה הלאומית, הבנויה על תודעה. ארגון העבודה שייך לאור התודעה, וכך גם החלק האמצעי של הספקטרום. צבירת ההון והשפעותיו, לעומת זאת, חומקים מהמחשבה המודעת. מה שמתעורר כלכלית בעולם, כהשפעות ההון, חורג מתחום החשיבה הכלכלית הרגילה, כשם שהחלק האולטרה סגול של הספקטרום חורג מראיית האור. מדע הכלכלה שואף מעבר לשיטות המדעיות הרגילות, כמו הספקטרום שמעבר לחלק האור שלו. לכן תידרש חתירה לידע של מדע כלכלי שלם, המוצא את הרוח באינסטינקטים של הטבע ואת המעבר לעובדות דמויות-טבע בהשפעות ההון שנקבעו על ידי הנפש.

ידיעת ה"אני" נותנת ידע אמיתי אודות הטבע. ידע אמיתי על הטבע מגיע לשיאו בידע על ה"אני". מדע-הטבע ומדע-הרוח חייבים לברך זה את זה כאחים, אם הם מבינים את עצמם נכון. וחיי האדם, שהכלכלה היא רק חלק מהם, אינם יכולים להסתדר ללא הסכמת שני האחים. האנושות הגיעה להתמחות במדע ובעבודה; כיום, לטובתם, החלקים דורשים איחוד לשלם. מדע-הרוח חייב לראות את הרוח כיוצרת, לא מופשטת; אבל אז הוא רואה את הטבע הברוא ברוח היוצרת; מדע-הטבע חייב לראות את הרצון לרוח בטבע; אז, על ידי חקירת הטבע, הרוח באה לפגוש אותו. לידע אמיתי, הדרך לרוח היא דרך מדע-הטבע, ומדע-הרוח הוא פוקח העיניים לסודות הטבע.