מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 16        1906

אדוארד פון הרטמן

יוצר "הפילוסופיה של הלא מודע", אדוארד פון הרטמן, נפטר ב-6 ביוני 1906. השקפת העולם שעלתה ביצירה זו, בוודאי מעוררת עניין רב בכל מי שמתעניין בזרמים האינטלקטואליים של תקופתנו. יצירתו של אדוארד פון הרטמן היא אחת מאלה שנולדו כולה מאופי חיי הנפש של השליש האחרון של המאה ה-19. יותר מכל הישג אחר של העבר הקרוב, כיוונים חשובים של חיי נפש אלה יוכלו לנבוע מאדוארד פון הרטמן בעתיד. שכן הוא המשיך את "הפילוסופיה של הלא מודע" הנזכרת לעיל, שהופיעה כבר בשנת 1869, עם יצירות רבות אחרות בהן הביע את דעותיו על שאלות מרכזיות ומגוונות ביותר של האנושות; וגם על רבים מהמאמצים והזרמים האינטלקטואליים של תקופתו. אף אחד מהכתבים הללו לא התקרב להצלחה של "הפילוסופיה של הלא מודע". תוך זמן קצר, היא הפכה את אדוארד פון הרטמן לאדם מפורסם. ולא רק בתוך האזורים דוברי הגרמנית, אלא הרבה מעבר להם. היצירה תורגמה למספר שפות.

משמעותה של הצלחה זו מרשימה עוד יותר כאשר בוחנים אותה בהקשר של אופי התקופה בה פורסם הספר, וכאשר לוקחים בחשבון עד כמה תפיסת העולם המיוצגת בו הייתה למעשה מנוגדת לכל נטיותיהם של בני דורו של אדוארד פון הרטמן. במסגרת הספר, הוא דגל בנקודת מבט שממנה ניתן להשיג תובנות לגבי היסודות הרוחיים שמאחורי המציאות החושית. הרטמן ביקש לחקור ולחשוף מציאות רוחית זו בצורה נועזת באמת. בני דורו, בחוגים הרחבים ביותר, היו עייפים ואף יגעים ממחקר כזה. זה היה המקרה הן עם המשכילים והן עם הלא משכילים. במקרים רבים, אנשים איבדו כל הבנה של המחשבה הפילוסופית. הלא משכילים הבינו שלא התגשמה אף אחת מהתקוות הגדולות שעוררו ההשקפות הפילוסופיות המבריקות של המחצית הראשונה של המאה. אין כאן מקום לדון בהרחבה האם הבנה זו הייתה מוצדקת באמת, או שמא היא התבססה על אשליה, משום שמעולם לא הגיעו באמת להבנה אמיתית של רוחן של תפיסות עולם אלה. כדי לאפיין את הופעתו של אדוארד פון הרטמן, די לקחת בחשבון שהאמונה שאין למעשה דבר בכל דרך הפילוסופיה הזו, הפכה נפוצה; שהיא הובילה רק ליצירות אווריריות אידיאליסטיות שאינן עומדות על קרקע יציבה, ולכן אינן יכולות לעזור לאדם כשהוא מחפש סיפוק לחידות הגדולות של קיומו. רק כתביו של שופנהאואר השפיעו במידה מסוימת מאז שנות ה-50 של המאה ה-19, בשל קלות ההבנה שלהם, ומשום שהם דיברו בחום על שאלות חשובות ומיידיות של האנושות באופן שהיה עכשווי במיוחד באותה תקופה. דווקא נסיגת הביטחון האידיאליסטי והתקווה הרוחית לחיים שחלחלו ליצירותיהם של פיכטה, שלינג והגל, הובילה לכך ששופנהאואר, "הפילוסוף של הפסימיות", השיג השפעה מאוחרת. אנשים רבים התייאשו מכל סוג של התרוממות רוחית שתביא להתעלות אמיתית בחיים. לכן, הם נכנעו ברצון לטיעוניו של פילוסוף שאף ניסה להוכיח את חוסר המשמעות של החיים, בצורה נעימה מאוד. אך עד שהופיעה "הפילוסופיה של הלא מודע", הנטייה כלפי שופנהאואר כבר נעלמה ברובה.

אבל שום השראה מיוחדת לא יכלה להגיע ממרכזי העבודה הרשמיים בתחום הפילוסופיה. שכן שם, עם אובדן ההבנה של הפילוסופים הקודמים, פרצה מבוכה מסוימת. היה חוסר בחדות מחשבתית, ואף באומץ, כדי להתמודד באמת עם בעיות העולם הגדולות. הם עמלו ללא הרף כדי לחקור עד כמה רחוק יכולים הכוחות הקוגניטיביים האנושיים להגיע; ובכך, הם מעולם לא הגיעו לנקודה של הכרה רצינית במשהו, משום שהם שאלו שוב ושוב את אותה השאלה: האם בכלל ניתן להכיר במשהו? רעיונותיו של קאנט נערכו ללא הרף כדי "להתמצא לפיהם". כל מי שבחן את כל העניין, יכול היה להבין שלפילוסופיה רשמית זו לא יכלה להיות השפעה על מעגלים רחבים יותר. הרמן לוץ^[1] אכן ניסה לתאר גוף רעיונות גדול ומקיף ב"מיקרוקוסמוס" שלו (1864-1856). אבל הוא לא הצליח לכבוש את התחום מול כוח רוחי שניסה אז בכל מקום להשתלט על משרות הפילוסופיה האבודות. גישתו של לוץ הייתה מפוזרת מדי, דומה מדי לפיליטון. גוסטב תאודור פכנר^[2] גם ביצע ניסיונות רבים להכיר בקשרים הרוחיים של העולם. בשנת 1851 הוא פרסם את ""Zend-Avesta, או "על טבע השמיים והעולם הבא", בשנת 1864 – את "על התיאוריה הפיזיקלית והפילוסופית של האטומים", ובשנת 1861 – את "על שאלת הנפש, מסע בעולם הנראה כדי למצוא את הבלתי נראה". באותה תקופה, גם לכתבים אלה לא הייתה השפעה עמוקה. וזה מובן, משום שהם הגיעו בתקופה שבה מדעי הטבע זכו לעלייה משמעותית. אנשים האמינו שבמדעי הטבע הם יכולים למצוא את הבסיס הבטוח היחיד של "עובדות" שניתן לסמוך עליהן. ודרך ההתבוננות של פכנר בדברים, לא הייתה כזו שההתקדמות העוצמתית מצד המדע הייתה יכולה להיבלם על ידה. עקב שרשרת נסיבות מוזרה, הישגיו של פכנר מצאו רק תומכים מעטים בזמננו. ו"עובדה" זו מראה את ההשפעה הפוחתת של המטריאליזם המדעי כיום. במחצית השנייה של המאה ה-19, היא אכן זכתה ליתרונות של ממש בקידום הרוח האנושית.^[3] דרך הפילוסופיה של גוסטב תאודור פכנר בהחלט מציעה כמה נקודות מבט יפות וכמה הצעות פוריות למדי. אך בעיקרון, היא בונה מבנה רעיונות פנטסטי על בסיס אנלוגיות שרירותיות למדי. כל מי שמאמין כיום שתחייתו של פכנר יכולה להתגבר על המטריאליזם המתפורר, לא זכה ליחס הנכון למדעי הטבע ולא למחקר רוחי אמיתי, הנחוץ כל כך בדחיפות כיום.

אם כן, הופעתו של הרטמן 'נפלה' על תקופה שסלדה מכל פילוסופיה והפנתה את עניינה כולה למדעי הטבע. מתוך כך, אנשים ביקשו לבנות השקפת עולם אשר, בהתחשב בנסיבות, חייבת להיות חומרנית למדי. החומר וכוחותיו היו אמורים להיות המציאות היחידה, וכל התופעות הרוחיות היו אמורות להיות לא יותר מביטוי של השפעות חומריות. חלקים גדולים בחברה הניחו שאלו החושבים אחרת, הם כאלה שעדיין לא התגברו על דעותיהם הקדומות הישנות וטרם הגיעו לפילוסופיה "הסבירה היחידה" של המציאות.

ולתוך זה 'נפלה' תופעה כמו "הפילוסופיה של הלא מודע". אדוארד פון הרטמן נקט עמדה מאתגרת כלפי מדעי הטבע. הוא לא התעלם מעובדות מדעי הטבע. במקום זאת, בכל מקום הוא הראה את היכרותו המלאה איתן. ואכן, דווקא על ידי שימוש מסוים בעובדות מתחום מדעי הטבע, הוא ביקש להוכיח שהרוח שולטת מאחורי כל התופעות החושיות. התוצאות אליהן הגיע באמצעות חשיבתו הספקולטיבית גרידא, שונות מאוד מהעובדות הרוחיות אליהן מגיעים מהמחקר הרוחי בפועל שניתן באוקולטיזם. אך בעידן שנטה מאוד לגישה חומרנית, היו בכל זאת תוצאותיו הדגמות מתוחכמות לטובת השקפת עולם הלוקחת בחשבון את הרוח. הרבה אנשים האמינו שהם הוכיחו בבירור שמדעי הטבע "גירשו את הרוח לנצח". ועכשיו מישהו העז להוכיח את ה"רוח" כאמיתית, דווקא על סמך מה שבמקרים רבים מדע הטבע עצמו מלמד.

כאן ניתן להצביע רק בכמה שורות על האופן שבו ניסה הרטמן לעשות זאת. ניתן להזכיר כאן רק כמה מהעובדות הרבות בהן השתמש הרטמן. לדוגמה: קחו בחשבון את מה שנקרא תנועות רפלקס של בעלי-חיים ושל האדם. העין נעצמת כאשר היא מתמודדת עם רושם המאיים עליה. למחשבה רציונלית ומודעת אין זמן להפוך לפעילה. איננו עוסקים כאן בתהליך המונחה על ידי תודעת בעל-החיים או האדם. אף על פי כן, הוא מתנהל באופן כזה שהתבונה נמצאת בו, ואם התבונה המודעת הייתה צריכה לארגן תהליך דומה, היא לא הייתה יכולה להתפתח אחרת. התהליך מונחה על ידי תבונה לא מודעת הפעילה בתוכו או מאחוריו. אך התבונה יכולה לעורר רק את התופעות של עובדה כזו; היא אינה יכולה לבצע את התהליך עצמו. לשם כך נדרש רצון. אך שוב, רצון זה אינו כוח של הנפש המודעת. לכן הוא נוכח ככוח לא מודע. לפיכך, בנוסף לתבונה הלא מודעת, קיים גם רצון לא מודע מאחורי העובדות החושיות. עובדה נוספת ניתנת על ידי פעולות אינסטינקטיביות. די להסתכל על הדרך הרציונלית שבה בעלי-חיים בונים את בתיהם, כיצד הם מבצעים פעולות הנושאות אופי תועלתי. אדוארד פון הרטמן שואב את השקפתו מכוח הריפוי של הטבע, ואף מעבודת היצירה של האמן והגאונות בכלל, הנובעת ממקור לא מודע. כדי לאפיין השקפה זו, מותר למען מטרה זו לצטט את המשפטים המצויים בספרי ' השקפות עולם וחיים במאה התשע עשרה':^[4]

במובן של אדוארד פון הרטמן: "האדם אינו יכול להסתפק בהתבוננות בעובדות. עליו להתקדם מעובדות לרעיונות. רעיונות אלה אינם יכולים להיות משהו שנוסף לעובדות באופן שרירותי על ידי החשיבה. חייב להיות משהו התואם להם בדברים ובאירועים. רעיונות תואמים אלה אינם יכולים להיות רעיונות מודעים, משום שכאלה מתעוררים רק דרך תהליכים חומריים של המוח. ללא מוח, אין תודעה. לכן עלינו לדמיין שהרעיונות המודעים של המוח האנושי תואמים במציאות לאידיאל לא מודע. כמו הגל, גם הרטמן רואה את הרעיון כדבר האמיתי, בדברים שקיים בהם מעבר למה שרק ניתן לתפיסה ונגיש לתצפית חושית. עם זאת, התוכן הרעיוני בלבד של הדברים, לעולם לא יוכל להביא לאירוע ממשי בהם. רעיון הכדור אינו יכול לדחוף את רעיון הכדור האחר. גם רעיון השולחן אינו יכול להשאיר רושם על העין האנושית. אירוע ממשי מניח כוח ממשי. כדי לקבל רעיון של כוח כזה, הרטמן נשען על שופנהאואר. "בנפשו שלו, האדם מוצא כוח שדרכו הוא נותן ממשות למחשבותיו ולהחלטותיו שלו – הרצון." כשם שהרצון מתבטא בנפש האדם, הוא מניח מראש את קיומו של האורגניזם האנושי. דרך האורגניזם, הרצון הוא רצון מודע. אם ברצוננו לחשוב על כוח הנמצא בדברים, נוכל רק לדמיין אותו כדומה לרצון, הכוח היחיד שאנו מכירים ישירות. אבל שוב, עלינו להתעלם מהתודעה. לכן, מחוץ לנו, קיים רצון לא מודע בדברים, המעניק לרעיונות את האפשרות להפוך למציאותיים. תוכן הרעיונות והרצון בעולם, באיחודם, מהווים את הבסיס הלא מודע של העולם. למרות שהעולם מציג מבנה הגיוני לחלוטין, בשל תוכן הרעיונות שלו, הוא חייב את קיומו האמיתי לרצון הלא הגיוני והלא רציונלי. תוכנו הוא רציונלי; העובדה שתוכן זה הוא מציאות, מקורה באי-רציונליות.

ברור שהרטמן מניח עולם רוח כבסיס למה שהאדם נחשף אליו דרך חושיו החיצוניים. זה מה שמשותף להשקפתו על העולם עם ידע תורת הנסתר. רק האופן שבו שניהם מגיעים לעולם רוח זה, הוא שמבדיל אותם. ידע תורת הנסתר מראה שהאדם אינו צריך לעצור בחושים החיצוניים מבחינת יכולת התפיסה שלו. הוא אומר: ישנן יכולות רדומות באדם; ואם הוא יפתֵח אותן באותו אופן שבו פיתח את חושיו החיצוניים עד כה, אז הוא יתפוס ישירות את עולם הרוח, בדיוק כפי שהוא תופס את העולם החושי הרגיל, בעיניו ובאוזניו. הפילוסופיה של אדוארד פון הרטמן אינה מכירה בהתפתחות כזו של האדם ליכולת תפיסה גבוהה יותר. עבורה, אין תפיסה אחרת מלבד זו של החושים החיצוניים. אפשר רק לשלב את התפיסות של חושים חיצוניים אלה, לבחון אותן עם השכל, לנתח אותן ולהרהר בסיבותיהן. אז מגיעים למסקנה שמאחורי מה שרואים, שומעים וכו', יש משהו אחר שאינו נתפס. מציאות רוחית בלתי נתפסת זו, מוכרת באמצעות מסקנות לוגיות. היא חייבת להישאר עולם מחשבה בלבד עבור האדם. אם ידע תורת הנסתר מתקדם על בסיס יכולת תפיסה אנושית גבוהה יותר לעולם רוח עשיר במבנהו, עולם המחשבה העל-חושי של הרטמן נותר דל. הוא מורכב רק משני היסודות, הרצון הלא מודע והרעיון הלא מודע.

אם נפנים זאת, יהיה קל לראות מה חסר בתפיסת העולם של אדוארד פון הרטמן, כדי לאפשר לה להתעלות לעולם הרוח. אך בהירות כזו תאפשר לנו לעשות עימו צדק במסגרת גבולותיו. דווקא משום שהרטמן אינו חורג מתפיסה חושית, הוא מרגיש צורך גדול עוד יותר להביט סביבו בעולם חושי זה ולראות בדיוק היכן כבר נדרשת חשיבה מעמיקה כדי לדבר על בסיס רוחי. זהו כוחו של הרטמן אל מול המטריאליזם המדעי. הוא יכול להראות כיצד מסקנות מדעי הטבע מגיעות רק על ידי התבוננות שטחית בעובדות. הוא יכול להוכיח שתוצאות מדעי הטבע עצמן, דוחקות בנו לחפש סיבות רוחיות בכל התופעות. בדרך זו הוא מסוגל, למשל, לתת למדעני הטבע המטריאליסטים תמונה של המדע שלהם, השונה במידה ניכרת משלהם. זה גרם למדעני הטבע בעלי החשיבה המטריאליסטית להעלות התנגדות נחרצת ל"הפילוסופיה של הלא מודע". הם הכריזו על יוצרו כחובבן בתחום מדעי הטבע. בדרך כלל, באופן כזה יש לאדם עמדה חלשה מאוד מול ציבור רחב יותר. הציבור אינו בוחן דברים מקרוב. כאשר ה"מומחים", אשר, על פי הציבור, ודאי יודעים על מה הם מדברים, אומרים: "פילוסופיה זו אינה טובה, משום שהפילוסוף אינו מבין את העובדות עליהן הוא מדבר". הציבור ישתכנע מאמירה כזו. והפילוסוף עשוי להציג את הסיבות הטובות ביותר לדעתו, אך זה כלל לא עוזר לו.

הרטמן זיהה את חוסר התוחלת של דרך כזו; לכן, הוא בחר בדרך חכמה הרבה יותר כדי להפריך באופן יסודי את המדענים המטריאליסטים. נתיב שכנגדו לא היה שום דבר מלבד השטחיות המדעית. הרשו לי להציג את דרכו של אדוארד פון הרטמן באופן שאוכל לשחזר את מה שכבר אמרתי עליה, דהיינו בהרצאה שנתתי ב-20 בפברואר 1893, במועדון המדעי של וינה, אשר נדפסה בגיליון יולי 1893 של Monatsblätter des wissenschaftlichen Klubs בווינה: "בפרק אחד בספרו ('הפילוסופיה של הלא מודע'), ניסה אדוארד פון הרטמן להתמודד עם הדרוויניזם מנקודת מבט פילוסופית. הוא גילה שההשקפה הרווחת, באותה תקופה, אינה עומדת בפני החשיבה הלוגית, וביקש להעמיקה. התוצאה הייתה שהוא הואשם בחובבנות על ידי מדעני טבע וגונה במונחים הקשים ביותר. במאמרים ובכתבים רבים הוא הואשם בחוסר הבנה בנושאים מדעיים. בין הכתבים המתנגדים היה אחד של מחבר אנונימי. ההצהרות שנכתבו בו תוארו, על ידי מדעני טבע מכובדים, כטובות ביותר שניתן לומר נגד דעותיו של הרטמן. המומחים סברו שדברֵי הפילוסוף הופרכו לחלוטין. הזואולוג המפורסם ד"ר אוסקר שמידט אמר ש… "עבודתו של המחבר הלא ידוע, אישרה לחלוטין את אמונתם של כל אלה, שאינם נשבעים לתת-מודע, שהדרוויניזם צודק" – שמידט התכוון לתפיסה של מדעני הטבע. ארנסט הקל, שאני מחשיב גם כגדול מדעני הטבע הגרמניים של ימינו, כתב: "עבודה מצוינת זו, אומרת במהותה את כל מה שאני עצמי יכולתי לומר על 'הפילוסופיה של הלא-מודע'." כאשר מהדורה שנייה של היצירה הופיעה מאוחר יותר, שֵם המחבר הופיע בעמוד השער: אדוארד פון הרטמן. הפילוסוף רצה להראות שזה היה לגמרי אפשרי בעבורו להכיר את דרך החשיבה המדעית ולדבר בשפת מדעני הטבע, אם ירצה בכך. הרטמן סיפק בכך הוכחה לכך שלא הפילוסופים חסרים הבנה של מדעי הטבע, אלא נציגיהם של האחרונים חסרים הבנה בפילוסופיה." זה אכן היה שיעור קשה שלימד אדוארד פון הרטמן את מדעני הטבע החומרניים. גם אם לא ניתן לומר שהאחרונים הונעו על ידו ליסודיות מסוימת ביחס למחקר רוחי, עמדתו של הרטמן כלפיהם, וכנראה גם זו של מחקר רוחי באופן כללי, הוצגה על ידו באור משמעותי מבחינה היסטורית עולמית.

אם "הפילוסופיה של הלא מודע" עולה בהרבה על מדע הטבע המטריאליסטי, הרי שאדוארד פון הרטמן הציב את עצמו מלכתחילה במצב לא נוח בכל הנוגע למחקר רוחי, בשל האפיסטמולוגיה שלו, אשר במידה מסוימת עוקבת אחר קווים קאנטיאניים. הוא אפיין את התפיסה הרווחת על האדם כריאליזם נאיבי. הוא אמר: "תפיסה נפוצה זו, רואה דברים אמיתיים בתפיסות החושים. כעת, עם זאת, ניתן להראות בקלות שתפיסה זו שגויה. שכן העובדה שאדם רואה עצם בצבע מסוים, תופס אותו בריח מסוים וכו', נובעת רק מהעובדה שעיניו, איבר הריח שלו וכו', בנויים בצורה מסוימת. אילו היו לו איברים אחרים במקום עיניים ואיברי ריח, הוא היה תופס משהו שונה לחלוטין. לפיכך, תפיסות אינן דברים אמיתיים, אלא רק תופעות הנגרמות על ידי איברי החישה בדרכם שלהם. האדם הרגיל, הרואה אותן כאמיתיות, חי באשליה. במקום זאת, יש להניח שהמציאות האמיתית נמצאת מאחורי תפיסות החושים כסיבתן. ודווקא מסיבה זו מבקש הרטמן להתגבר על הריאליזם הנאיבי של האדם הרגיל. הוא מבקש להבין באמצעות חשיבה, מה מסתתר מאחורי המציאות האמיתית לכאורה. בכך הוא מודה, במובן מוגבל מסוים, שהאדם יכול להתפתח לרמת ידע גבוהה יותר. הוא רואה את נקודת המבט שלו כנקודת מבט הרדומה בכל אדם, ואליה רק ​​הריאליסט הנאיבי אינו עולה.

עכשיו, כשהרטמן כבר הגיע כל כך רחוק, עד כמה זה היה קרוב לומר לעצמו: האם אי אפשר להתעלות לרמת ידע גבוהה עוד יותר? האם לא יכולה להיות יכולת ידע גבוהה יותר, שתגרום גם לנקודת המבט שלי להיראות כאשליה, בדיוק כפי שנקודת המבט של הריאליזם הנאיבי נראית לי? הרטמן מעולם לא רצה להסיק את המסקנה המתבקשת הזו. זוהי הסיבה שידע תורת הנסתר תמיד נותר בלתי מובן לחלוטין עבורו. זה נבע ממגבלות תודעתו. הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת מעבר לנקודה מסוימת. עם זאת, מבחינה מסוימת הוא כן התאמץ. כאשר "התורה האזוטרית של הבודהיזם הסודי" של סינט הופיעה בשנות ה-80 של המאה ה-19, ובכך נתנה למגמה התיאוסופית של התקופה את ביטויה הספרותי הראשון, הרטמן כתב מאמר מפורט אודות ספר זה. כעת, ניתן לומר שבספרו של סינט, הוצגה התיאוסופיה בצורה דוגמטית מדי מכדי שתעזור באופן רב לחושב היסודי, וכי "הבודהיזם הסודי" הכיל יותר מדי סטריאוטיפים ואפילו שגיאות ישירות, מה שהקשה על הגישה אליו; אך בכל זאת יש לגלות שהרטמן נפל קורבן לסוג מסוים של תודעתו בכיוון מחקר זה, כפי שעשה גם עם תופעות אחרות של מחקרים רוחיים. הוא הקיף את עצמו בשלב מוקדם בצורות המחשבה שיצר פעם, וכך איבד כל אפשרות אפילו להבין משהו אחר. לכן, עבורו, קשר למחקר אחר מעולם לא היה אפשרי, מלבד קשר השוואתי גרידא, שבו הוא פשוט היה משווה כל מחשבה אחרת לשלו, ואז אומר: מה שמתאים לי הוא נכון; מה שלא הוא לא נכון. אם כן, במובן מסוים גישתו הביקורתית של אדוארד פון הרטמן כלפי הישגי אחרים הייתה כזו שבמקרים אינדיבידואליים לא היה צורך לחכות לשמוע מה יאמר. כל מי שהכיר את הפילוסופיה שלו, ואז נקט בנקודת מבט אחרת, תמיד יכול היה לדעת מה הרטמן יאמר על האחרונה, עוד לפני שהוא עצמו דיבר.

הרטמן עסק גם בתופעות עכשוויות קטנות של מחקר רוחי, כמו היפנוזה וספריטואליזם, מבלי להגיע לשום דבר מלבד רישום סטריאוטיפי למדי בצורות מחשבתו. זוהי הסיבה שרבים מספריו המאוחרים של אדוארד פון הרטמן, הרבה פחות מעוררי השראה מהראשונים שלו. כמובן, הוא שינה את תוצאותיו המקוריות, בנקודות מסוימות, וזוהי הסיבה מדוע לא נכון מצד הציבור לשפוט אותו בעיקר על פי יצירתו הראשונה, "הפילוסופיה של הלא מודע". הוא התלונן לעיתים קרובות במרירות על הערכה חד-צדדית זו של הפילוסופיה שלו. אבל הסיבה לכך היא גם שבנוגע לרעיונות היסוד שלו, הרטמן לא סיפק דבר ברבים מכתביו המאוחרים יותר, שכל מומחה בעקרונותיו לא יכול היה לפתח בעצמו. ישנם מעט מחברים שעליהם ניתן לומר, בצדק רב, כמו על הרטמן: כדי להשיג את מה שהם מציעים ביצירותיהם המאוחרות יותר, אין עוד צורך בהם. אדם בעל כישרון סביר, יכול למשל, לבנות לעצמו את הנקודות העיקריות של מה שמופיע ב"קטגוריות" או ב"היסטוריה של המטאפיזיקה" בסגנון של הרטמן, אם הוא מכיר ומבין את כתביו הקודמים.

קל להבין לא נכון מהי הפסימיות של הרטמן. העובדה שהוא הושפע במקור מאסכולת החשיבה של שופנהאואר, נתנה ל"הפילוסופיה של הלא מודע" נטייה פסימית. עם זאת, אין להתעלם מכך שהגל ושלינג, עם דרך החשיבה שלהם, שבשום אופן לא הייתה פסימית, השפיעו על הרטמן באותה מידה כמו על שופנהאואר. לדון ביחסו של הרטמן לשלושת הפילוסופים שהוזכרו, או להוגים אחרים, יחרוג מתחום מאמר זה. לכן, ללא פירוט כזה, יחסו של הרטמן לפסימיות יתואר בקצרה.

מאחר ש"הפילוסופיה של הלא מודע" רואה את רוח העולם כמורכבת משני יסודות (הרצון הלא מודע והרעיון הלא מודע), היא אינה יכולה לראות את מהלך התפתחות העולם כרציונלי וטוב לחלוטין. שכן למרות שהרעיון הוא רציונלי והגיוני עבורו, הרצון אינו כזה. אך העולם יכול היה להיווצר רק באמצעות הרצון. כבר נאמר לעיל שכוח נחוץ לבריאה אמיתית. רעיון חסר כוח אינו יכול ליצור דבר. לכן, הרטמן מגיע למסקנה שהעולם קיים בכלל בגלל הרצון הלא רציונלי, והרעיון אינו יכול לעשות דבר מלבד להשתלט על הרצון כדי לבטל שוב את הבריאה. תהליך העולם מורכב, אם כן, מהרעיון שחש את עצמו לא מסופק מכך שנקרא לקיום על ידי הרצון; לפיכך הוא מרגיש את הבריאה כסבל שלה, ושואף להשתחרר מסבל זה. אצטט שוב כמה משפטים מספרי "Welt- und Lebensanschauungen im neunzehnten Jahrhundert" (עמ' 165 ואילך) בהקשר זה: "שלטונו של הלא רציונלי מתבטא בקיומו של כאב, המייסר את כל הישויות. כאב הגובר על ההנאה בעולם. אדוארד פון הרטמן מבקש לאשש עובדה זו, אשר ניתן להסבירה באופן פילוסופי מאלמנט הרצון הלא הגיוני של הקיום, על ידי בחינה מדוקדקת של הקשר בעולם בין הנאה לכאב. כל מי שאינו מתמכר לאשליות, אלא שוקל באופן אובייקטיבי את הרוע בעולם, אינו יכול להגיע למסקנה אחרת מלבד שהכאב קיים במידה רבה יותר מההנאה. מכאן נובע שאי-קיום עדיף על קיום. אך אי-קיום יכול להיות מושג רק אם הרעיון הלוגי-רציונלי הורס את הרצון, את הקיום. לכן, הרטמן רואה את תהליך העולם כהרס הדרגתי של הרצון הלא רציונלי על ידי עולם הרעיונות הרציונלי. המשימה המוסרית העליונה ביותר של האדם צריכה להיות לסייע להתגבר על הרצון." ברור ש"הפילוסופיה של הלא מודע" מנוגדת בתכלית למחקר רוחי של תורת הנסתר. שכן האחרון, בקצרה, חייב לראות את העולם, וכך גם את האדם, בזרם התפתחותי שבסופו של דבר מוביל הכל אל האלוהי, כלומר: אל הישות המקורית הטובה.

אך במקרה של הרטמן, הפסימיות המקיפה הזו, משולבת עם אופטימיות מוזרה הכפופה לה. שכן הפסימיות שלו לא נועדה להוביל להתרחקות מהקיום, אלא להיפך, להשתתפות מסורה בו. הוא מאמין שרק פסימיות זו יכולה להוביל לפעולה מוסרית.

לפי ההנחה של אדוארד פון הרטמן, כל עוד האדם מאמין שניתן להשיג הנאה ואושר, הוא לא יוותר על החתירה האנוכית אחריהם. רק דבר אחד יכול להביא ריפוי אמיתי מכל אגואיזם: זוהי ההבנה שכל אמונה בהנאה ובאושר היא אשליה. אם אדם ברור לגבי זה, אז הוא יוותר על כל שאיפה כזו. כעת, ניתן לומר שבתנאים כאלה כל קיום הוא חסר טעם; ולכן "הפילוסופיה של הלא מודע" תצטרך למעשה להמליץ ​​לאדם על השמדת קיומו. הרטמן משיב ששום דבר לא יושג אם האינדיבידואל ירצה לכבות את קיומו. שכן מה שבסופו של דבר סובל, הוא לא רק הרוח האישית, אלא הרוח-הכללית. אם הסבל אמור להיפסק, קיומה של הרוח-הכללית עצמה חייב להיכבות. זה לא יכול להיות מושג על ידי כך שהאינדיבידואל יהרוס את עצמו, אלא על ידי כך שהוא יעמיד את עבודתו בשירות הכלל. כל עבודת האנושות חייבת לפעול יחד כדי לשחרר, בסופו של דבר, את הרוח-הכללית מסבלה. כל התפתחות הציוויליזציה אינה אלא עבודה לקראת מטרה זו. התפתחות העולם טמונה בגאולת האלוהות מסבל הקיום באמצעות עבודת האנושות. על האינדיבידואל לוותר על אושרו שלו ולהשקיע את כל מאמציו בשירות גאולת האלוהות. לא ניתן להראות כאן כיצד הרטמן, בסופו של דבר, באופן פנטסטי למדי, מניח מראש שניתן לחנך את האנושות למטרה זו באמצעות החלטה משותפת, באמצעות שאיפה מאוחדת להרוס באופן רדיקלי את הקיום ולגאול את האלוהות.

גם אם יש להודות שבנקודות קיצוניות כאלה של מחשבה פילוסופית, "הפילוסופיה של הלא מודע" מאבדת את עצמה במעמקים בלתי נתפסים, ההצהרות היפות שהשמיע הרטמן אינן יכולות לחמוק מהקורא בעל ההבחנה. אחת כזו יש לראות בייחוד בדיון על נקודות המבט המוסריות השונות בספרו "פנומנולוגיה של התודעה המוסרית"; שם הוא מנה את כל השקפות החיים המוסריות האפשריות, החל מאגואיזם גס ועד למסירות דתית חסרת אנוכיות לעבודה בשירות האנושות כולה. ואף על פי שמגע של פסימיות רובץ על כל ההצהרות הללו, במטרה הפרדוקסלית של גאולת רוח העולם מסבלה, כל מי שמסוגל להתעלם מנקודת סיום רדיקלית זו, עדיין יכול להפיק הרבה מיצירותיו האינדיבידואליות של הרטמן. ניתן לומר דבר דומה אודות הספר: "התודעה הדתית של האנושות ברצף ההדרגתי של התפתחותה". כאן הרטמן רצה להראות כיצד, במהלך ההיסטוריה, האנושות נאבקת בהדרגה, דרך העמדות הדתיות השונות, עד לפולחן של אותה רוח-כללית, כפי שהיא נתפסת כ"לא מודע". עבורו, כל הדתות הקודמות נראות כשלב מקדים ל"דת הרוח". שה"רוח" חיה בכל אדם, ושהחיים חייבים להתבסס על גאולת הרוח הסובלת הזו. זה אמור להיות התוכן של דת עתידית כזו. גם הכריסטיאניות יכולה להיות רק שלב מקדים ל"דת הרוח" הזו. הרטמן מאמין שהיא נכנעת לאשליה שהרוח-הכללית סבלה באדם אחד, בן האלוהים. אבל סך כל האנשים חייבים לתפוס את מקומו של אדם אחד זה. כולם חייבים להרגיש את עצמם כבנים סובלים של הרוח האחת, הנקראים לגאולה. הרטמן משוכנע שהתיאולוגיה המדעית של העידן החדש חייבת להוביל ל"הרס עצמי של הכריסטיאניות". היא חייבת, בסופו של דבר, להתמוסס דרך הסתירה הנובעת מהרהור על חוסר האפשרות שעבודת הגאולה תוגשם על ידי אדם יחיד. אם ההסבר של הרטמן חושף שוב אי הבנה מוחלטת של הכריסטיאניות, יוצר "הפילוסופיה של הלא מודע" סיפק בכל זאת פרטים חשובים רבים בתחום זה, ובמובן זה הוא עולה בהרבה על תיאולוגים ופילוסופים בני זמנו מבחינת חדותו ועצמאות מחשבתו.

יהיה מעניין להסביר גם כיצד, למרות חוסר ההתאמה של עקרונותיו הבסיסיים, הרטמן השיג גם הרבה ממה שהיה מצוין בפרט ב"אסתטיקה" שלו. עם זאת, בשל חוסר מקום, יש להשמיט זאת כאן.

אדוארד פון הרטמן מציע הרבה דברים מעוררי השראה לכל מי שלומד אותו. הוא לא יכול להיות חסר תועלת למחקר הרוח. לגבינו יש בו אישיות שמצד אחד מפגינה מאבק אנרגטי להשתחרר מהדעות הקדומות של הרוח המטריאליסטית של התקופה, אך מצד שני אינה יכולה להתעלות לתחום התובנה הרוחית האמיתית. במקרה שלו, ניתן לראות כיצד דרך החשיבה של ההווה גוזלת את חופש הרוח לחזון אמיתי שכזה. יש עוד דבר אחד שאסור להתעלם ממנו באישיות זו: הרטמן לא רק עסק בשאלות הגבוהות ביותר של החיים, אלא גם חדר לכל שאלות התקופה; שאלות תרבותיות, פוליטיקה, כלכלה חברתית, שאלות משפטיות וכו'. בכל מקום הוא מוכיח את עצמו כהוגה דעות הרוצה להישאר איתן על קרקע המציאות, שאינו רוצה לאבד את עצמו באוטופיות פנטסטיות ובפרספקטיבות עתידיות מופשטות. כן, תחושת המציאות שלו, בהקשר זה, עומדת בניגוד מוזר לחלומותיו הרדיקליים, ולעיתים קרובות חסרי היסוד, לגבי השאלות והמטרות הגבוהות ביותר של האנושות. לשמרנות שלו בפוליטיקה ובסוציאליזם יש לפעמים משהו חסר תרבות, אבל היא גם בריאה מאוד. לכן הוא יהיה בעל ערך גם עבור חוקר הרוח בהקשר זה. לאחרון יש את כל הסיבות להיזהר מפנטזיות ולהישאר מבוסס היטב על המציאות. הרטמן יכול לספק דוגמה מצוינת לכך. האם רוצים לקבל ממנו דבר זה או דבר אחר, זה לא כל כך חשוב; אבל חשוב שתמיד אפשר לקבל ממנו הצעות פוריות.

————————————————————–

1. Hermann Lotze 1881-1817, היה פילוסוף ולוגיקן גרמני. בעל תואר ברפואה והיה בקיא בביולוגיה. טען שאם העולם הפיזי נשלט על ידי חוקים ויחסים מכניים, אזי ניתן להסביר את ההתפתחויות ביקום כתפקוד של תודעת עולם. ↑
2. Gustav Fechner גוסטב תאודור פכנר (1887-1801), היה פסיכולוג ופילוסוף ניסיוני גרמני בולט, הידוע בתרומתו המשמעותית לתחום הפסיכופיזיקה. ↑
3. השווה את מה שנאמר על כך במאמר הקודם: "הקל, תעלומות העולם והתיאוסופיה." ↑
4. Welt- und Lebensanschauungen im neunzehnten Jahrhundert (כרך ב', עמ' 164-165, ברלין, זיגפריד קרונבך). ↑