רודולף שטיינר

GA173

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 7

דורנאך, 18 בדצמבר 1916

תקציר: תופעות של זמננו וימים גורליים. מרכז אירופה כמאגר חד-צדדי של עמים וכזירה של מלחמה כללית – מלחמת שלושים השנים. החשיבה המדינית בגרמניה. גרמניה הגדולה וגרמניה הקטנה, הקמת הרייך ב-1871. סר אדווארד גרי, ז'ורס, דלקאס, קלמנסו. מערכות הבריתות האירופיות. פרוץ המלחמה. המילה והמחשבה בצרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית. המשימה של העם הגרמני. חוק הרטטים ההרמוניים. הכוחות הרוחיים של העתיד בעמים השונים: כוחות ההתהוות וההתנוונות, האאוגנטיקה, הרפואה הרוחנית. לורד אקטון, מייקל פאראדיי.

*****************************

ראשית כול, הרשו לי לומר שוב שאני מבקש מכם בכל לשון של בקשה שלא תרשמו את מה שנאמר בזמן ההרצאות האלה. מוזר שככל הנראה אין היענות לבקשה שלי בכיוון זה. אבל אני חייב לבקש זאת במיוחד לגבי הרצאות אלה. קודם כול, הימים שבהם אנו חיים אינם מאפשרים לאף אחד שמתייחס ברצינות לאבולוציה של האנושות לסכם בצורה מלאה ומושלמת נושאים כמו אלה שאני מדבר עליהם כעת, אלא לכל היותר ניתן להעביר רק מספר נקודות בודדות. בנוסף לכך, כולנו יודעים אילו אי-הבנות נגרמו עקב העובדה שבתחילת התקופה הכואבת הזאת, אנשים רשמו כל מיני חלקים מהרצאות שלי ושלחו אותם לכל הכיוונים, במקרים מסוימים מתוך הכוונה הראויה לשבח לומר לאדם זה או אחר: תראו, הדברים שהוא אומר על נושא זה או אחר לא כל כך גרועים – אך במקרים אחרים, עם המטרה הפחות ראויה לשבח, להרגיז אנשים כדי לגרום להם לצבור כל מיני טינות וכעסים.

משפטים בודדים שאנשים מצטטים מחוץ להקשר, במיוחד כאשר מדובר בסדרת הרצאות, אף פעם לא יכולים לומר באמת משהו משמעותי, ותמיד ניתן לפרש אותם לכל מיני כיוונים. אינני מעוניין בשום דבר אחר חוץ מהחיפוש אחר האמת, ובמקרה הנוכחי במיוחד, מאחר שמספר חברים רצו וביקשו באופן ספציפי שנקיים דיונים בנושאים שבהם אנו מתמקדים כעת. לא מעניינת אותי העובדה שמישהו יוכל לומר לאדם זה או אחר על דבריי: תראה, בסופו של דבר זה לא רע. מה שמעניין אותי הוא האמת. והאמת היא זו שצריכה לעניין את כל מי שמתייחס ברצינות למחקר רוחי, את כל מי שלוקח בחשבון את המשימות של המחקר הרוחי למען האבולוציה של האנושות בזמננו.

היום אמשיך לתת לכם מספר נקודות מבט נוספות שיכולות להוות בסיס שעליו ניתן לגבש שיפוט נכון לזמן הנוכחי – לא רק לימים או לשבועות הבאים או אפילו לשנים הבאות, אלא לזמן הנוכחי במובן הרחב יותר. קודם כול נזכור שמדע-הרוח הוא עניין רציני, וכדי שנבין אותו במובן הנכון, הוא חייב להיות רציני יותר מכל דבר אחר. אך אם אדם ניגש למדע-הרוח עם כל מיני רגשות ודעות קדומות, וכתוצאה מרגשות ודעות קדומות אלה מפתח זעם לוהט או קנאות על כל מיני דברים – כפי שקורה לעיתים קרובות כאשר קיימת חברה המשמשת ככלי למאמצים מדעיים-רוחיים – אז זו הוכחה לכך שאותו אדם עדיין לא מוכן למדע-הרוח. מצד שני, ניתן לראות כבר היום שרק מדע-הרוח מסוגל לפתח באמת את אותה רצינות שכל כך נדרשת בזמנים הטרגיים האלה.

האדם חייב לשים בצד את העדפתו, בכיוון זה או אחר, ולנסות לקבל דברים ללא דעות קדומות. הוא לא חייב להסכים, אך הוא כן חייב לנסות לפגוש את הדברים ללא דעות קדומות. יש דברים מסוימים שפשוט אי אפשר לדבר עליהם בלי לציין גם דברים שאינם נעימים או נוחים לאדם זה או אחר. יש מספיק אנשים בימינו שרואים בכך חטא אם מזכירים עובדות מסוימות, מפני שהם מאמינים שעצם העובדה שמציינים עובדה זו או אחרת מראה שלוקחים צד, אך זה בכלל לא נכון, כמובן. יש עובדות שעלינו לקבל בשלווה, כי רק אז נוכל לגבש שיפוט תקף באמת. כמובן, יכול להיות שהאדם לא רוצה לגבש שיפוט, אך הוא יכול לעשות זאת אם הוא בוחר לעמוד על היסודות של מדע-הרוח.

כעת אעיר מספר הערות מקדימות כדי שבסוף הדיון של היום נגיע לכמה נקודות שביכולתן לעורר הבנה לגבי האופן שבו תובנות אוקולטיות מסוימות נדחפות, אפשר לומר, לתוך ההתפתחות הרוחנית הנוכחית של האנושות. תובנות אלה למעשה נדחפות ועולות אל פני השטח כאילו מעצמן באבולוציה של האנושות, וכביכול מופיעות כאילו שאין צורך בכל מאמץ נוסף כדי להכניס אותן לאבולוציה של האנושות. אתחיל מפרטים מסוימים, שאני מבקש מכם פשוט לקבל כבסיס, כדי שלאחר מכן אוכל לשים את הדגש העיקרי על הדברים שבהם אסיים את הדיון הזה.

בתחילת הדיונים שלנו אמרתי: אם כאירופאי טוב אתה עושה כל מאמץ אפשרי לבחון באמת את העובדות המתרחשות במהלך עשרות שנים והיוצאות לאור בתקופה האחרונה, ואתה משתדל להעמיק בהן ללא דעות קדומות, ואז אתה חושב על כל הדעות הנפוצות – ואני מתכוון לגמרי לכך שהן נפוצות – הנוצרות אצל אנשים שחיים בפריפריה, כולל אותם אנשים ששמותיהם בזמנים שקדמו לאירועים הקשים היו מוכרים היטב, אז אתה חייב להגיע למסקנה מסוימת. מסקנה זו היא שדעות מסוימות הן בעלות אופי כזה שלא משנה מה תגיד או מה תציג, תשובותיהם של האנשים מסתכמות בסופו של דבר תמיד בדבר אחד: לא משנה מה אתה עושה או אומר, הגרמני יישרף, לפי הנוסחה הישנה: " זה לֹא יועיל לו! היהודי יישרף".^[1] בשיפוטים רבים מאוד אין כל דבר חוץ מסלידה מסוימת – ובהחלט אפשר לדון בשאלה האם סלידה זו מוצדקת או לא – נגד כל דבר בעולם שנקרא גרמני. אני שוקל את המילים שלי בזהירות רבה.

סלידה זו גברה לאחרונה והפכה לשנאה יוקדת, שאין בה כל נטייה לבחון שום דבר או לתת למשהו שנבחן להשפיע עליה, אלא משקפת רק את האמונה שהשנאה לגיטימית. אך לא כל כך קל להראות שלגיטימיות זו אכן קיימת. אם מישהו אומר: אני שונא – והוא רוצה לשנוא, והוא אומר שהוא רוצה לשנוא, אז למה לא? אין מה לעשות נגד זה. לכל אחד יש את הזכות לשנוא כמה שהוא רוצה, אין מה לומר נגד זה. אך במצב הזה, הרבה מאוד אנשים חוששים מלהודות ברגש השנאה שלהם, ומרדימים את עצמם מול רגש זה בכל מיני דעות שאמורות להחליף את השנאה בשיפוט כביכול אובייקטיבי והוגן. זה מעמיד את הכול באור שקרי. אם אדם מודה בכנות, "אני שונא אדם זה או אחר" – אתה יכול לדבר איתו, או לא, בהתאם לעוצמת השנאה שלו. האמת, האמת המוחלטת לגבי עצמנו והעולם הכרחית בכל הדברים, ואם לא נבין שהאמת הכרחית בכל דבר, אז לא נוכל להפוך את מה שמדע-הרוח אמור להיות עבור האנושות לאימפולס הפנימי ביותר בליבנו ובנפשנו. נוכל אז לומר לעצמנו: ברור, אנחנו רוצים חלק ממדע-הרוח, אנחנו רוצים את החלק שאינו מתעסק בסימפתיות או באנטיפתיות שלנו, את החלק שגורם לנו להרגשה טובה; אך אם משהו לא מתאים לנו, אנחנו דוחים אותו. אפשר לאמץ את נקודת המבט הזו, אך היא איננה נקודת מבט שתועיל לאבולוציה של האנושות כיום. מה שיש לי לומר מבוסס על הערות מסוימות, אבל באמת sine ira!^[2]

זאת עובדה ידועה כי אנשים רבים מאוד רואים קשר בין האירועים של ימינו לבין הקמת הרייך הגרמני, אשר נמצא במרכז אירופה. אין זה מתפקידי לדבר על הפוליטיקה של הרייך הגרמני או על כל פוליטיקה בכלל, ואני גם לא אעשה זאת. אני פשוט רוצה לתת לכם כמה עובדות בסיסיות. אפשר לגבש דעות על האירועים שהובילו להקמת הרייך הגרמני, אפשר אפילו להחזיק בדעה – בין אם היא מוצדקת או לא – שזה אסון בשביל האנושות שבכלל קיים דבר כזה כמו גרמנים. גם זה פתוח לדיון. ומדוע לא, אם האדם מספיק כן ופתוח כדי להודות באמת ובתמים שיש לו דעה כזו? אבל זה לא מה שמעסיק אותנו עכשיו.

נזכור שהעם הגרמני הוביל להקמת הרייך הגרמני בשליש האחרון של המאה ה-19. יש אולי אנשים אשר מערערים על הקמת הרייך הגרמני מנקודות מבט שונות לחלוטין, ומאמינים שהיווסדות הרייך הזה לא עשתה טוב לאבולוציה של האנושות. אך לאנשים שנוקטים בעמדת האימפריות המערביות אין זכות לשפוט את הדברים כך. שכן אסור לשכוח שבמיוחד עמי המערב קשורים מאוד למה שנקרא הרעיון של אימפריה, הרעיון של מדינה, ושהחשיבה של עמי המערב גם בנושא של לאומיות קשורה מאוד לרעיונות השונים של מדינה. לכן, אין כל הצדקה לכך שמי שמחבר בין פטריוטיות לרעיון של מדינה, כדרכם של עמי המערב, יטיל בכלל ספק ברעיון הרייך; כי בכך הוא מעמיד את עצמו בעמדה לא הגיונית, בעמדה שלעם אחר אין זכות לעשות את אותו הדבר שהעם שלו עצמו עושה. כאשר דנים במשהו, חייבים לנקוט עמדה שמספקת בסיס לדיון וגם נותנת אפשרות להישאר הגיוניים. אפשר בהחלט לדון עם באקונין^[3] האם אימפריה גרמנית במרכז אירופה היא משהו חיובי ומועיל. אך דיון כזה ייעשה על יסודות שונים לגמרי מאשר אם היינו דנים בשאלה הזאת עם רוב אנשי המדינות המערביות – אני אפילו לא מדבר עכשיו על מדינאים – החדורים לחלוטין ברעיון המדינה. לכן יש להניח את הנחת היסוד הזו: שרעיון האימפריה כשלעצמו אינו במחלוקת; אחרת אין לנו כל בסיס לדיון. כמובן, קיימים גם שיפוטים לגמרי נטולי דעות קדומות, במיוחד ביחס למציאות האנרגטית. אך אתה חייב לדעת את הנחות היסוד שלך אם אתה רוצה לגבש שיפוטים תקפים.

בתקופתנו, אנשים כבר לא חושבים על האימפולסים ההיסטוריים שמתוכם צמחה האימפריה הזאת במרכז אירופה. למשל, הם כבר לא חושבים על העובדה שהאדמה שעליה היא נוסדה הייתה במשך מאות שנים מעין מאגר, סוג של מעיין-מקור עבור שאר אירופה. כבר לא קיים משהו רומי, במובן של המשך של מה שהיה פעם רומי. מה שהיה פעם רומי התאדה, אם תרשו לי להשתמש במילה זו, ונספג לתוך אלמנטים אתניים אחרים רק בצורת אימפולסים בודדים. קחו את אדמת איטליה. במהלך ימי הביניים, כל מיני אלמנטים גרמאניים נדדו ללא הרף לאיטליה. אולי אתאר זאת ביתר פירוט בהמשך. באוכלוסייה האיטלקית של היום, אפילו מבחינת הדם הזורם בה, יש כמות עצומה של מה שניתן לכנות גרמאני. האלמנט הרומי השפיע עליו, אך לא באופן כזה שיאפשר לנו לראות את העם האיטלקי של היום אפילו במעט כהמשך של העם הרומי הקדום. מאז ומתמיד, המצב היה שממרכז אירופה, כאילו מתוך מאגר של עמים, השבטים השונים עברו לפריפריה, עד ספרד, צפון אפריקה, איטליה, צרפת ובריטניה. ככל שהאלמנט של העמים השונים הקרין כלפי חוץ בדרך זו, בא לפגוש אותו משהו שלא היה שייך לעמים אלה: האלמנט הרומי. אפשר לומר שבמרכז היה המאגר:

אדם כמו דאנטה, שעליו דיברתי אתמול, הוא רק ביטוי אופייני לתופעה כללית מאוד. מה הם הצרפתים היום? הם לא רק צאצאי האלמנט הלטיני! הפרנקים, שהם שבטים גרמאניים במקור, התפשטו על פני אדמה זו. הם היו חדורים במשהו שכבר אינו אלמנט אתני השייך להם. הם היו חדורים באלמנטים המכילים היבטים לטיניים, באמצעות הפקידים הרומיים וכדומה, מעורבבים עם ההיבטים הקלטיים העתיקים, והתוצאה הייתה משהו שיש בו הרבה יותר אימפולסים גרמאניים ממה שאנשים חושבים.

גם בעם האיטלקי המודרני חיים אימפולסים גרמאניים רבים מאוד. אילו היינו בודקים את העניין, יכולנו לחקור את החדירה לתוך צפון איטליה של האלמנט הלומברדי, שהוא אלמנט גרמאני שספג לתוך עצמו את האלמנט הרומי. בבריטניה בהתחלה חיו אלמנטים שלאחר מכן גורשו חזרה לוויילס ולבריטני, ואפילו עד לקלדוניה, אך קודם לכן שלחו מרגלים למשוך את היוטים,^[4] האנגלים והסקסונים^[5] אל האי, כדי שיוכלו להדוף את הפיקטים^[6] והסקוטים הבוזזים שלחצו מהצפון. מתוך כל זה התפתח אלמנט שבו שולט כעת בצורה בולטת האלמנט הגרמאני.

תנועת התפשטות זו התרחשה לכל הכיוונים. במרכז אירופה המאגר נשאר מאחור. אותה קפיצה – שאינני רוצה לתאר בצורה יהירה כקפיצה קדימה – שבאה לידי ביטוי בחוק גרים, חוק מעתק ההגאים, קשורה לעובדה שהמרכז היה צריך להתפתח בצורה שונה. זהו חוק שלא צריך למדוד לפי סימפתיות או אנטיפתיות, כי הוא פשוט קיים. כל אחד יכול לגבש רעיונות משלו על מה הם הגורמים שהובילו לחוק זה, אך אין צורך לערבב את הדברים האלה עם סימפתיות או אנטיפתיות.

כאשר הקיסרים הרומיים ניהלו את המערכות הצבאיות שלהם נגד השבטים הגרמאניים, השבטים הגרמאנים שהובסו ראשונים היוו למעשה את החלק הגדול ביותר של הצבא, כך שהרומאים נלחמו בשבטים הגרמאניים בעזרת שבטים גרמאניים. גם מאוחר יותר, המוני העמים בפריפריה עמדו מול מה שהיה במרכז באופן כזה שעלה הצורך לייסד את האימפריה שבשלב האחרון שלה הפכה לאימפריה הרומית הקדושה. אתם מכירים את הקטע ב"פאוסט"^[7] של גתה שבו הסטודנטים שמחים שהם לא צריכים לדאוג לאימפריה הרומית הקדושה. אך מצד שני, זה הוביל לכך שהפריפריה ניהלה מלחמה נוראה ביותר נגד האלמנט מן המרכז, שהפריפריה מרדה כל הזמן נגד האלמנט שבמרכז. יש לזכור גם שהרבה ממה שנוכח כתודעה במרכז אירופה קשור לעובדה שהאדמה, שעליה נוסדה אימפריה זו במרכז אירופה, נבחרה ללא הרף מכל הצדדים כזירת הקרב בין העמים הנלחמים. הדבר בא לידי ביטוי מיוחד במאה ה-17, במלחמת שלושים השנים, שבה מרכז אירופה איבד עד שליש מתושביו באשמת העמים הסובבים אותו. נחרבו אז לא רק ערים וכפרים, אלא אזורים שלמים, ועמי הפריפריה באמת קראו לגזרים את עמי מרכז אירופה. אלה עובדות היסטוריות שפשוט חייבים לקחת בחשבון.

אין זה מפתיע שבמרכז אירופה התעוררה הנטייה לרצות לקבל את מה שהעמים האחרים כבר השיגו – אימפריה. אך לאוכלוסיית האזור הזה יש הרבה פחות קשר לרעיון של אימפריה מאשר לאוכלוסיית מערב אירופה, אשר נאחזת בצורה מיוחדת מאוד ברעיון האימפריה, בין אם מדובר ברפובליקה או במונרכיה. אך זאת לא הנקודה. חייבים להסתכל אל מעבר למילים, ולחשוב על האופן שבו האדם האינדיבידואלי מתייחס להשתייכותו למדינה שבה הוא חי, בין אם זו רפובליקה או צורה אחרת של מדינה, האם יש לו תחושה זו או אחרת של השתייכות כזו. אמרתי שאין זה מפתיע שבמרכז אירופה התעורר האימפולס להחזיק באימפריה, במדינה, אשר מאפשרת, מצד אחד, בנייה של הגנה מסוימת בפני ההתקפות בנות מאות השנים מן המערב, ומצד שני, להגביל את ההשפעות מהמזרח – דבר שעדיין הכרחי לא מבחינת המזרח, כמובן, אלא עבור מרכז אירופה. אני מאמין שאת הדברים האלה אפשר להבין.

לגבי מה שניתן לכנות רעיון המדינה, לאוכלוסייה של מרכז אירופה יש גישה שונה מאשר לאוכלוסייה של מערב אירופה, ובמיוחד לצרפתים. במרכז אירופה, רעיון המדינה לא היה קיים במשך מאות שנים כמו בצרפת, למשל. הרעיון של מדינה כמו שהיה קיים בצרפת אינו מתאים למה שנשאר מאחור במרכז אירופה. מצד שני, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, במה שנותר במרכז אירופה התפתח משהו שמהווה שיא רוחני כזה, שגם המערב יכיר בו בסופו של דבר, כאשר רמת השנאה תרד שוב. השיא הרוחני הזה, שהאנושות תמשיך להנות ממנו גם במאות השנים הבאות, הושג במרכז אירופה בתקופה שבה התנאים מהמערב לא אפשרו למרכז אירופה ליצור מבנה מדינה מגובש. לסינג, גתה, שילר,^[8] הרדר^[9] וכל מי שקשור לזרם הזה, לא נהיו גדולים בתוך מבנה מדינה מגובש; הם נהיו גדולים למרות שלא היה קיים מבנה מדינה כזה. כמעט בלתי אפשרי לדמיין איזה שוני יש בכך שגתה לא גדל במבנה של מדינה, בעוד שלא ניתן בכלל לדמיין את קורניי^[10] ואת ראסין^[11] ללא הרקע של אותו מבנה מדינה שזכה לתפארתו והגיע לשיאו בזמנו של לואי ה-14, המלך שאמר: "L'etat, c'est moi!" ("המדינה, זה אני!"). הדברים האלה קשורים זה לזה.

אך במהלך המאה ה-19, מתוך אימפולסים שבהתחלה היו פנימיים לגמרי, התעוררה בקרב תושבי מרכז אירופה הנטייה גם לרצות צורת מדינה כלשהי. נטייה זו התפתחה בתחילה באופן אידיאליסטי מאוד, וכל מי שמכיר את התפתחות המאה ה-19 יודע שרעיון המדינה שהתעורר בקרב תושבי מרכז אירופה השתרש בעיקר במוחם של כל מיני אידיאליסטים, של אנשים שהיו יותר אידיאליסטים מאשר מעשיים, של אנשים שבהשוואה לאנשי המערב המעשיים היו לגמרי לא מעשיים במיוחד מבחינת רעיון המדינה.

אם כן, אנו רואים איך התפתחו המאמצים האידיאליסטיים ליצור אימפריה גרמנית אשר תאחד את העמים הגרמאניים של מרכז אירופה. אנו רואים שבמיוחד בשנת 1848, הרעון לובש צורות מסוימות שיש להן אופי אידיאליסטי לחלוטין. אך מכיוון שהמאה ה-19 הייתה שייכת לעידן המטריאליזם, לא היה הרבה מזל לדברים בעלי אופי אידיאליסטי. לא העם היה אשם בחוסר מזל זה, אלא מה שהופיע כמטריאליזם במאה ה-19. לכן עלה הצורך להשיג בדרך מעשית, פרקטית, את מה שלא ניתן היה להשיג בדרך אידיאליסטית; במילים אחרות, באותה דרך שבה הדבר הושג בעבר בהיסטוריה של אירופה. כי אחרי הכול, כיצד נוצרו מדינות? מדינות נוצרו דרך מלחמות, ודרך כל אותם דברים שהובילו גם להיווצרות הרייך הגרמני בין השנים 1870-1864.

כל מי שחי בזמנים שבהם הוקם הרייך הגרמני החדש יודע כמה כאב היה בליבם של אלה שעדיין היו חדורים ברעיונות של שנת 1848, כאשר השאיפה הייתה לייסד את הרייך הזה מתוך הרגשות והאידיאלים שלהם. בשנות השישים והשבעים [של המאה ה-19] היו אנשים שרצו הסדר של "גרמניה גדולה" [Großdeutschen Partei], והיו גם אלה שהעדיפו הסדר של גרמניה קטנה. המפלגה הגרמנית הגדולה עמדה על העקרונות האידיאליסטיים הישנים ורצתה להקים את הרייך על בסיס יסודות ואימפולסים אידיאליסטיים. הם לא רצו לכבוש שום דבר, אלא לאחד את כל מה שהיה גרמני לרייך או למדינה משותפת אחת. מי שחושב ש"הגרמנים הגדולים" האלה רצו לכבוש ולו את הדבר הקטן ביותר, פשוט לא הצליח לתפוס את מידת האידיאליזם האתני שחי בתוכם. במשך זמן רב, "הגרמנים הגדולים" היו מתנגדים נלהבים ובלתי מתפשרים של מה שמכונה "הגרמנים הקטנים", אשר ייסדו את הרייך הגרמני הנוכחי תחת הנהגתו של ביסמרק,^[12] כלומר תחת הנהגתה של פרוסיה. אך בסופו של דבר, "הגרמנים הגדולים" הבינו שבמרכז אירופה במאה ה-19 הדברים צריכים להתנהל כפי שהם התנהלו. הם הבינו שגם את גרמניה היה צריך לייסד בדיוק כמו שנוסדו צרפת ואנגליה. "הגרמנים הגדולים" השלימו בהדרגה עם מה שהיה מנוגד לחלוטין לאידיאל שלהם. יש לקחת בחשבון את הדברים האלה.

יתר על כן, יש לזכור כי לא משנה מה תהיה ההשקפה שלנו לגבי האירועים שהתרחשו בין השנים 1866 עד 1870/71, ולא משנה את מי אנו מאשימים על מלחמת 1870, אסור לשכוח שהצד הצרפתי ניסה למנוע את הקמת הרייך הגרמני, שכל המדיניות הצרפתית הייתה מכוונת לכך שלא תקום אימפריה גרמנית. כמובן, ניתן להכחיש דברים כאלה, אך הם עדיין נכונים. כשאני אומר הצד הצרפתי או האנגלי, אני אף פעם לא מתכוון לעם, אלא לסולידריות של אלה הנמצאים מאחורי ההגה באותו זמן, לאותם אנשים שגורמים להתרחשות האירועים החיצוניים. אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים על הירושה הספרדית, או על מפלגה צרפתית או גרמנית שרוצה מלחמה; אך אי אפשר להתווכח על כך שהיו אנשים בצרפת שעשו כל מאמץ להפוך את הדעה שלהם למציאות: זה לא עלה בקנה אחד עם ה«Gloire»^[13] של מדינת צרפת שֶיָּקוּם רייך גרמני עצמאי במרכז אירופה. זה היה אחד הגורמים למלחמה של שנות ה-70.^[14] כאימפולס נגדי, התפתח באותה תקופה אימפולס אחר, שעליו יכולים שוב לחשוב מה שרוצים: האימפולס שאיפשר לייסד את הרייך הגרמני רק באותם אמצעים שדרכם ייסדה צרפת את האימפריה שלה, כלומר, על ידי מלחמה נגד המדינה השכנה. אנו חייבים להסתכל על הדברים האלה בשוויון נפש.

אם כן, הרייך הגרמני הזה נוסד בדרך שאתם מכירים, למרות שהיום כבר לא נוטים להתבונן מקרוב בעובדות ההיסטוריות. אך הנתונים, או לפחות העובדות העיקריות, ידועים לרובכם. לכן ניתן לומר: הרייך הגרמני הזה נוסד תוך כדי מלחמה שהתנהלה בין צרפת לגרמניה, באופן כזה שהכוחות שנוצרו במלחמה זו היו אלה שהביאו להקמת הרייך הגרמני.

נחשוב כעת על הרגע שבו פריז עדיין לא הייתה נצורה, אך בעקבות הצלחותיהם של הגרמנים, כבר היו סיכויים להקים את הרייך הגרמני. הייתה סיבה להאמין שכבר לא קיימת התנגדות להקמת הרייך הגרמני, ועתה עלה במרכז אירופה הרעיון להכין את הקמת הרייך הגרמני הקטן. אנו מדברים כעת על דצמבר 1870. אנו רואים שהאירועים בגרמניה או ברייך הגרמני המתהווה יצרו את התחושה שהקמתו של הרייך הגרמני גרמה נזק רב לאירופה, שהרייך הזה הוא במידה מסוימת ישות מאיימת במרכז אירופה. עבור אלה שחיים בפריפריה, לדבר על "גרמניה" זה הרגל רע. עדיין אין גרמניה היום, בדיוק כפי שאין קיסר של גרמניה. יש רק מדינות גרמניות אינדיבידואליות, והאדם שצריך לייצג את המדינות הגרמניות האלה בפני העולם החיצוני אינו נושא את התואר "קיסר גרמניה", אלא נקרא "קיסר גרמני", בגלל הנחות יסוד מסוימות לגבי אופיו של מרכז אירופה, ויש הבדל בין השניים.^[15] אני יכול לציין שכאשר הוקמה לאחרונה המדינה הרומנית החדשה, היה דיון רב סביב השאלה האם לקרוא למלך החדש "מלך הרומנים" או "מלך רומניה". יש הבדל גדול בין השניים האלה, ודברים אלה משמעותיים כאשר מסתכלים על המציאות ולא רק על אשליות. התואר "מלך רומניה" נבחר מסיבות היסטוריות מאוד ספציפיות במקום התארים "המלך הרומני" או "מלך הרומנים".

אם נתבונן כעת בשיפוטים שנוצרו כבר לפני זמן רב, שיפוטים שהגיעו במקרים מסוימים לשיא הטירוף בתקופה האחרונה – שוב, איננו דנים בשאלה האם דעה מסוימת מוצדקת, כי, כמובן, אפשר להצדיק או לא להצדיק כל דבר ספציפי – כאשר מסכמים את השיפוטים האלה, אפשר לומר שהתפתחה תחושה שנגרם נזק גדול לאירופה על ידי הקמת הרייך הגרמני, הרגשה שהרייך הזה הוא איכשהו מבנה מאיים. כדי להבהיר למה אני מתכוון, אני רוצה להקריא לכם טקסט, אשר יכול גם ללמד אותנו מספר דברים שאני עוסק בהם כרגע. נאמר שם שגרמניה או הגרמנים חשים מאוימים באופן כלשהו; אך האמת היא שגרמניה עצמה היא זו שמהווה איום על אירופה כולה. ב”מאטין" של 8 באוקטובר ^[16]1905 מופיע שיפוט די משמעותי. אל תשכחו שכאשר אנו לוקחים בחשבון את המציאות, אנו חייבים לדעת שמאחורי כל שיפוט עומדים תמיד שיפוטים של אינספור אנשים, ושהדברים שקורים כמציאות נובעים תמיד מהמציאות. ב"מאטין" מה-8 באוקטובר 1905 כתוב:

"אם מר פון בילוב^[17] מתלונן על כך שיש רצון לבודד את גרמניה, עליו לשאול את עצמו האם גרמניה אינה מבודדת את עצמה דרך מעשיה משאר אירופה. אלה שיוצרים את חוסר האמון והשנאה מלאת החשדנות, אשר מקיפים את הרייך הגרמני ומתעצמים מדי יום, אינם דלקאסה,^[18] לנסדאון,^[19] אדוארד השביעי,^[20] או רוזוולט, אלא ביסמרק ומולטקה,^[21] וילהלם השני^[22] ובילוב. הם אלה שיצרו וטיפחו את הרייך לבוש הברזל, הקוצני, המעצבן והפרובוקטיבי, אשר מתגרה באירופה כבר עשרים וחמש שנה. בסופו של דבר, אירופה עצמה לא יכולה שלא להסתכל עליה בחשדנות. הם אלה שהופכים את גרמניה ליותר ויותר פרוסית, הם אלה שמונעים ממנה יותר ויותר את האהדה שהיא זכתה לה בעבר הודות למדע הפעיל שלה ולצניעותה. הם אלה שבזמננו, בתקופה זו של עייפות קשה, שולחים איומים ברבריים או מסרים של תאווה אכזרית. אירופה מפחדת מהאש המבעבעת ללא הרף בברלין, וכבר נוקטת באמצעי זהירות".

אז מה בעצם קורה עם השיפוט הזה, שלפיו הרייך הגרמני הפך לאיום בפני אירופה כולה?

בין אלה שמביעים את דעותיהם כיום במערב, כנראה אין אף אחד שלא רואה את גרמניה כמהווה איום על אירופה כולה, ושלא מאמין שהדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות הוא שהעם הזה, שפעם האיר דרך המדע שלו והענווה שלו – כפי שנאמר כאן – הפך לאיום על אירופה כולה. כי זאת האמירה שחוזרת שוב ושוב באינספור קולות, ובעיקר בכמויות עצומות של דיו להדפסה.

קל לומר את מה שנאמר לעיתים קרובות, שהרייך הזה קם אך ורק מתוך "יהירות גרמאנית" – דרך אגב, במקרה זה, נעשה שימוש מוטעה במילה "גרמאנית" – ולא מתוך איזה צורך היסטורי, וגם שבתוך הרייך הזה חיים אנשים שאינם מפסיקים להדגיש שהגרמנים מובילים בעולם, שהגרמנים חייבים להיות שם למען ישועת העולם, וכן הלאה. שמענו אינספור פעמים: הגרמנים הפכו לאנשים יהירים, הם מאמינים שהם נקראו לשלוט על העולם כולו, הם רואים ברייך שהקימו משהו שהפך הכרחי במיוחד בעת החדשה, וכן הלאה, שהגאווה והיהירות של הגרמנים כבר נהיו בלתי נסבלות. אלה הם השיפוטים שחוזרים על עצמם ללא הרף בצורות המגוונות ביותר.

אני לא רוצה ליפות את הדברים, אלא רק להקריא לכם דעה שעלתה בדיוק בזמן הקמת הרייך, בתקופה שאותה כבר הזכרתי: דצמבר 1870. מה שאני עומד להקריא לכם אולי יגרום לאנשים להתרגז ולומר: "בבקשה! אפשר לראות איזה מן רעיונות יש לאנשים על חשיבותו של הרייך הגרמני הזה! אפשר לראות מייד: כאשר הרייך עדיין לא קם, כבר הציגו אותו כאילו הוא לא רק הכרחי לישועתם של הגרמנים, אלא לישועתה של כל אירופה ואפילו כל העולם, ואפילו לישועתם של הצרפתים עצמם!" כדי שתראו שאני לא מנסה ליפות שום דבר, אקריא לכם דעה משנת 1870.^[23] כתוב כך:

"לאף עם אחר לא הייתה שכנה גרועה כמו שצרפת הייתה עבור גרמניה במשך ארבע מאות השנה האחרונות; חסרת בושה, חמדנית, תמיד מוכנה להתקיף בהתלהבות, לא יודעת שובע, אגרסיבית נוקמת ונוטרת. גרמניה נשארה סבלנית זמן רב; היום יהיה זה טיפשי לא לנצל את ההזדמנות של הניצחון שלה ולקבוע גבול שיבטיח את שלומה. אין כל חוק בעולם אשר ייתן לצרפתים את הזכות לשמור על רכוש שגנבו פעם, כאשר בעלי אותו רכוש ניצחו אותם ותפסו אותם בצווארון? צרפת מתלוננת על כך שמאיימים לפגוע בכבודה. האם כבודה יישמר אם היא תסרב לשלם על הזכוכית שניפצה בכוונה בחלונות של שכניה? צרפת מעולם לא נראתה כה חסרת היגיון וכה עלובה ומעוררת בוז כמו בשעה זו, כאשר היא מסרבת להודות באמת ולקבל ביושר את הגורל שהיא הביאה על עצמה. שרים אשר ממריאים בבלונים פורחים עם הכרזות ניצחון כוזבות וכל מיני שקרים אחרים; ממשלה שמעדיפה להקריב את העם ולשפוך את דמו במקום לוותר על זכותה להיות דיקטטורית בקריקטורה המוזרה ביותר של רפובליקה שנוצרה אי פעם; הרים שלמים של שקרים והונאה, שסביב פסגתם מרחף הענן של הרעיון שצרפת היא ציון החדשה שממנו זוהר לעולם האור של ידיעת-כול על-אנושית: מעולם לא ראו עינינו חרפה כזו שמוטלת על עם גדול. ביסמרק ייקח כמה שירצה מאלזס ולוריין. זה יהיה טוב בשבילו, בשבילנו, בשביל כל העולם, ובסופו של דבר גם בשביל צרפת. התוכנית הגדולה והזהירה של מדינאי גדול ומוכשר ביותר זה, מכוונת בשלווה למטרה אחת: רווחתה של גרמניה. זה עולה בקנה אחד עם הרווחה והשלום של כל המדינות. העם הגרמני רציני, יש לו לב גדול ורצון לשלום ובהירות רוחנית; אם הגרמנים ייצרו אחדות ויהפכו את גרמניה למלכה של היבשת במקום שבו שלטה עד כה צרפת קלת הדעת, העצבנית, השאפתנית והמסוכסכת, נראה אירוע שיגשים את תקוותו ורצונו של העולם. עלייתו של הרייך הגרמני החזק יוצרת מצב חדש. אם המדינות הצבאיות של צרפת ורוסיה היו מאחדים כוחות, הן היו יכולות להרוס את גרמניה המפוצלת ששכנה ביניהן. אך עכשיו כוחם השרירותי נתקל במחסום איתן…"

ועכשיו אשמיט משהו מהמשפט מסיבה שתבינו אותה עוד מעט:

"מה שכל המדינאים האנגלים השתוקקו לו עזב את תחום המחשבה ונהיה מציאות…"

כעת אפשר לשאול את השאלה: האם אין זאת מגלומניה? ידידיי היקרים, הקראתי לכם כרגע קטע ממאמר מערכת שהופיע ב"טיימס" בנובמבר 1870, אך השמטתי משהו במשפט האחרון. במשפט המלא כתוב:

"רק עכשיו כוחם השרירותי נתקל במחסום איתן. הכוח המרכזי העוצמתי שכל המדינאים האנגלים השתוקקו לו עזב את תחום המחשבה ונהיה מציאות".

כמו שאתם מבינים, חייבים להסתכל על הדברים כפי שהם באמת. כל מי שקורא היום את ה"טיימס" צריך לקחת בחשבון גם את השיפוט של ה"טיימס" מנובמבר 1870. אולי אפשר למצוא דעות יוצאות דופן אפילו בקשר לביטוי הנורא ביותר שנטבע אי פעם, הביטוי "מיליטריזם גרמני", אם היינו חושבים קצת על מה שנאמר באותה תקופה מהצד האנגלי: עלייתו של רייך גרמני חזק יוצרת מצב חדש. אם צבא המדינות של צרפת ורוסיה היו מאחדים כוחות, הן היו יכולות להרוס את גרמניה המפוצלת ששכנה ביניהן.

הזמנים משתנים, כפי שאתם רואים; אבל אנשים תמיד מאמינים שהם יכולים לשפוט ולגבש דעות באופן מוחלט, והם מרוצים מהשיפוטים המוחלטים שלהם. למעשה, אין זה מצביע על עוינות כלפי המהות האנגלית והעם האנגלי אם מביעים שיפוט שעשוי להיראות לא נכון בעיני אנשים רבים באנגליה, כמו השיפוט שאותו נתתי כדוגמה אתמול על סר אדוארד גריי. אותם אנגלים המאמינים שזה מצביע על עוינות הם בעצם האויב הגדול ביותר של עצמם. אבל אני לא רגיל לגבש דעות מבלי שיהיה לי בסיס מוצדק ואמין. אפשר לומר שמי שאמר את הדברים האלה על סר אדוארד גריי לא היה אנגלי וכנראה לא הכיר אותו מקרוב. אז עכשיו אקריא לכם שיפוט של מישהו שהוא אנגלי, מישהו שגם הכיר היטב את סר אדוארד גריי, כי הוא היה עמיתו במשרד. בחורף 1912-13 האיש הזה הביע את הדברים הבאים על סר אדוארד גריי:

"מאוד משעשע את אלה מאיתנו שמכירים את גריי מתחילת הקריירה שלו, לראות כיצד הוא מצליח להרשים את עמיתיו מהיבשת. נראה שהם מאמינים שיש בו משהו שכלל לא קיים בו. הוא אחד הדייגים הבולטים בממלכה ושחקן טניס לא רע. אך בעצם אין לו כל כישורים פוליטיים או דיפלומטיים, אלא אם כן חושבים שהיכולת לדבר בקול משעמם ומייגע ובסוג של התמדה מוזרה שייכת לכישורים כאלה. ארל רוזברי אמר עליו פעם שהוא עושה רושם שהוא כל כך מרוכז משום שמעולם לא הייתה לו מחשבה משלו שעשויה להסיח את דעתו ממשימה שניתנה לו עם הוראות מדויקות. כאשר לאחרונה, דיפלומט זר, אדם הנתון במידת מה למצבי רוח בלתי צפויים, הביע התפעלות מהתנהגותו השלווה של גריי, שמעולם לא חושפת את מה שמתרחש בתוכו, מזכירה קצת חצופה העירה: 'אם תנער קופת חרס מלאה במטבעות זהב עד אפס מקום, היא לא תעשה רעש. אך גם אם היא ריקה לגמרי, היא לא תעשה רעש. אצל וינסטון צ'רצ'יל, כמה מטבעות עושות רעש כל כך גדול, שזה עולה לך על העצבים, אך אצל גריי, יש דממה מוחלטת. רק האדם שמחזיק את הקופה ביד יכול לדעת האם היא מלאה או ריקה לגמרי.' זו הערה חצופה, אך זה תיאור מוצלח. אני מאמין שלגריי יש אופי הגון מאוד, גם אם מדי פעם יוהרה מטופשת עלולה לפתות אותו להתערב בעניינים שעדיף היה לא לגעת בהם אם אתה רוצה לשמור על ידיים נקיות. אך אפשר לסלוח לו תמיד מהסיבה שהוא בעצמו לא מסוגל לחשוב על הדברים עד הסוף, וגם לא לוודא שהדברים מטופלים עד הסוף. הוא בעצמו לא איש שאוהב מזימות, אך אם אנשים שכן מוכשרים באינטריגות רוצים להשתמש בו, הוא יכול להיראות כאיש מוכשר מאוד בתכנון מזימות. לכן אנשים שתופרים מזימות פוליטיות תמיד מתפתים לבחור בו בתור הכלי שלהם, והוא הגיע למעמדו הנוכחי רק בזכות עובדה זו."

עלינו לבחון דברים כאלה, כדי שלא נחשוב שהשלום באירופה ביולי 1914 היה בידיים טובות כל כך. כי הרי בעזרת אוסף של מסמכים שנרשמו בכל מיני ספרים, ניתן להוכיח כל דבר. מה שחשוב הוא האם נעשה שימוש בדברים אלה תוך כדי התייחסות נכונה לכוחות המעורבים.

עליכם לזכור שאירועים היסטוריים צצים לאט זה ומתוך זה, ולובשים צורה בהדרגה. מה שהוביל בסופו של דבר לאירועי 1914 עבר הכנה במשך זמן רב מאוד. על ההכנה הזאת נאמרו כל מיני דברים. למשל, נאמר שלא היה שום סוג של הסכם נגד מרכז אירופה בתוך ההסכמה המשולשת,^[24] או ב"הסכמה הלבבית".^[25] ההסכמה המשולשת הזאת נועדה תמיד רק לטפח שלום באירופה. הוצגו גם עובדות רבות, לכאורה כהוכחות לטענה זו. הייתי צריך לספר לכם סיפורים ארוכים מאוד אם הייתי רוצה להוכיח באופן מלא את מה שיש לי לומר. זה לא אפשרי כעת, אבל אני רוצה לתת לכם כמה רמזים. לדוגמה, הייתי רוצה להקריא לכם חלק מנאום שאותו נשא ז'ורס^[26] בצרפת באוקטובר 1905, מכיוון שמאוחר יותר הוא ישחק תפקיד מסוים בהיסטוריה. נאומים כאלה הם, כמובן, תמיד חד-צדדיים, אבל אם ניקח בחשבון את כל הדברים ביחד – ויש כאן הרבה נקודות חשובות שחייבים לקחת בחשבון – אז כבר ניתן לגבש דעה. כבר מהנאום הזה אפשר להסיק הרבה דברים חשובים. אני בוחר את הדוגמה הזאת, כי לאחרונה דיברתי על ז'ורס בהקשר שונה לחלוטין. כידוע לכם, ז'ורס היה דמוקרט, סוציאל-דמוקרט, למעשה, ולא משנה מה עוד אפשר לחשוב עליו, הוא היה אדם שהעסיק אותו ברצינות לא רק השלום של אירופה, או לפחות מערב אירופה, שלום שאירופה הייתה כה זקוקה לו לנוכח נסיבות אחרות רבות, אלא היה מעוניין גם לכנס יחד את אותם האנשים מהעולם שבאמת רצו לשמור על השלום. לכן, במובן מסוים, הייתה לז'ורס זכות לדבר כמו שהוא דיבר. באוקטובר 1905, זמן קצר לאחר שהממשלה הדמוקרטית הצרפתית הצליחה להיפטר מדלקאסה,^[27] אם תסלחו לי על הביטוי הלא עדין, משום שהוכח בישיבת הממשלה כי הוא עלול לסכן את שלום אירופה בעתיד הקרוב מאוד, ז'ורס אמר בקשר לכך את הדברים הבאים:

"אנגליה זיהתה את החלום של דלקאסה ומתכוננת בשקט לנצל אותו. האיום שאותו מהווים התעשייה והמסחר הגרמניים על הסחר והרווחים של אנגליה בכל שוקי העולם הולך וגדל מיום ליום.

יהיה זה ציני, תהיה זו שערורייה, אם אנגליה תכריז מלחמה על גרמניה רק כדי להרוס את כוחה הצבאי, להשמיד את הצי שלה ולהשליך את הסחר שלה לקרקעית האוקיינוסים.

אך אם יום אחד היה מתעורר קונפליקט בין צרפת לגרמניה, שבו צרפת מציגה עילות משפטיות ואת הדרישה להשבת שלמותה הלאומית, אז השיקולים של הקפיטליסטים האנגלים, המבקשים לנטרל בכוח את התחרות הגרמנית, היו יכולים להתגנב מאחורי התירוצים המצוינים האלה כדי להשיג את מטרתם.

כך קרה שכאשר התעוררו קשיים בין צרפת לגרמניה בפרשת מרוקו, וגרמניה, שחשדה בקואליציה בין צרפת לאנגליה, התערבה פתאום כדי לגרום לשני העמים לצאת בהצהרות, אנגליה, אני מצטער לומר, הייתה יותר מידי מוכנה ללבות את הלהבות. העובדה היא שברגע שבו האירועים הגיעו לשיאם, אנגליה הציעה לצרפת הסכם הגנתי-התקפי שבו היא הבטיחה לצרפת תמיכה מלאה מצד אנגליה, והתחייבה לא רק להטביע את הצי הגרמני, אלא גם לכבוש את תעלת הקייזר וילהלם^[28] ולהנחית 100,000 חיילים בריטים בשלזוויג-הולשטיין. אם הסכם זה היה נחתם – וזה מה שמר דלקאסה רצה – המשמעות הייתה מלחמה מיידית. זו הסיבה שבגללה אנחנו הסוציאליסטים דרשנו את התפטרותו של מר דלקאסה, ועשינו בכך טובה לצרפת, לאירופה ולאנושות ככלל."

מעל לכל, ז'ורס ידע את הדברים שאנשים רבים היום לא יודעים – דברים מהותיים וחשובים שאנשים ששופטים כיום אינם יודעים. הוא גם היה מספיק לא זהיר כדי לומר את הדברים החשובים והמהותיים האלה באופן כזה שניתן יהיה להסיק שבעתיד הוא עשוי לומר אף יותר. האוקולטיסטים ידעו היטב שבשליש האחרון של המאה ה-19, אדם שהיה חבר באחווה אוקולטית מסוימת חשף בפני העולם דברים מסוימים אשר, לדעת אחווה זו, לא היו צריכים להתפרסם. יום אחד לאחר שאמר את הדברים האלה, האדם נעלם: הוא נרצח. ז'ורס לא היה אוקולטיסט, אך מעניין לדעת אם העולם יגלה אי פעם את הנסיבות שהובילו למותו ערב המלחמה.

הדברים שז'ורס אמר מחזירים אותנו לישיבת הממשלה, שבה דלקאסה, האיש של אדוארד השביעי, ואחרים שעבדו מאחורי הקלעים, סולקו מהממשלה הצרפתית, אולי לא מפני שהוא רצה לסלול את הדרך למלחמה, אלא מסיבה אחרת לגמרי.

אנחנו נמצאים בשנת 1905. רוסיה עדיין עסוקה במזרח, ולכן יש לקוות שאם האש שאותה הבעיר דלקאסה תידלק באמת במערב, האירועים לא יתרחשו כפי שהיו מתרחשים אילו רוסיה כבר לא הייתה עסוקה במזרח. אבל דלקאסה איננו איש שמוכן להשלים עם תבוסה. כאשר האנשים שלא רצו מלחמה באותה תקופה האשימו אותו בכך שהוא עשוי לדחוף את אנגליה למלחמה, הוא השיב שאנגליה הודיעה לצרפת שהיא מוכנה לכבוש את תעלת הקיסר וילהלם ולתקוף את שלזוויג-הולשטיין עם מאה אלף איש; אם צרפת תרצה בכך, אנגליה מוכנה לחזור על הצעה זו בכתב. המסר הזה, שאותו העביר דלקאסה לעמיתיו השרים, שלפני כן סילקו אותו, היה כמובן תוצאה של משא ומתן שהוא ניהל מאחורי גבם, משא ומתן שגם המלך דאז, אדוארד השביעי, היה למעשה מעורב בו, והיה לו חלק די גדול בו.

יכולתי לצטט הרבה דברים שיוכיחו את העובדה הזאת, שדווח עליה לא רק ב"מטין", אלא מאוחר יותר גם בכתבי עת אחרים; אני אציין רק שבאותו זמן היה לפחות אדם אחד שהסתכל על העניין קצת יותר מקרוב, והוא נראה לו מפוקפק. מדובר באישיות שאולי לא עוררה סימפתיה אצל רבים, במיוחד בצרפת, הסנאטור גאודיין דה ויליין,^[29] שב-20 בנובמבר 1906, כאשר קלמנסו^[30] כבר היה ראש הממשלה, הציג שאילתה לגבי המצב האמיתי של היחסים בין צרפת לאנגליה, שעליהם היו שמועות רבות. קלמנסו אמר אז משהו כזה: מבחינת הרעיון של נקמה, הוא כועס מאוד על כך שסנאטור צרפתי ניסה לטמון לו מלכודת, ולחייב אותו או לאכזב את הלודג' של האחווה הכתומה או להכריז על מלחמה; לכן הוא מסרב לענות. אם כן, תשובתו של קלמנסו לשאלת הסנאטור האם יש משהו שעלול להוביל למלחמה באירופה עקב קואליציה בין צרפת לאנגליה, הייתה שהוא לא יענה; כי אם הוא יענה, או שהוא יצטרך לאכזב את הלודג' של האחווה הכתומה מבחינת רעיון הנקמה, או שהוא יצטרך לצאת בהכרזה צבאית. אז אתם מבינים: אם קלמנסו היה מדבר על היחסים בין צרפת לאנגליה באותה תקופה, הוא היה צריך לצאת בהכרזת מלחמה – לא הכרזת שלום אלא הכרזת מלחמה. הוא אמר זאת בעצמו בשנת 1906.^[31]

אסור לנו לשכוח שבכל התחומים בעולם, יש השפעה למה שאדם שומע מאדם אחר. האם אתם יכולים לדמיין שאנשים במרכז אירופה יכולים להאמין בכוונות של "שלום" של מערב אירופה, כאשר הם היו צריכים לקחת בחשבון לא עובדה אחת, אלא עובדות רבות בעלות משקל כזה? כדי לשפוט את הדברים האלה, יש לקחת בחשבון דברים רבים. אחד מהדברים האלה הוא האבסורדיות של הדיבורים על המיליטריזם המרכז אירופי, בהקשר הרחב ביותר של מרכז אירופה; שכן המיליטריזם הזה היה התוצאה ההיסטורית הטבעית של מדינה הסגורה בין שתי מדינות צבאיות כדי שהיא תוכל לשמור על קיומה בין שתי המדינות הצבאיות האלה.

אנשים שאין להם כל תחושת מציאות יכולים, כמובן, לשאול: האם לא הועלו כל מיני הצעות לפירוק נשק? פשוט בחנו את הצעות פירוק הנשק הללו!^[32] אין רק דרך אחת להגיע למשהו שאתה רוצה להשיג; אתה יכול להשיג את המטרה שלך בדרכים שונות. כמובן, אנשים מסוימים – אני לא מתכוון לעמים, אלא לאנשים מסוימים – במערב אירופה היו מעדיפים שלא יצטרכו להשיג את מה שהם רצו, ועדיין רוצים, באמצעות מלחמה שבה יצטרכו לשפוך את דמם מאות אלפי אנשים מכל הצדדים. הם היו מעדיפים ללקק את האצבעות – סליחה על הביטוי – ולומר: "תראו, עשינו שלום!"

אחד האמצעים שבהם בחרו להשתמש פוליטיקאים מסוג מסוים ממערב אירופה היה הצעת פירוק הנשק שהובאה לעולם, כי היא הייתה פשוט דרך אחרת להשיג את מטרתם. מכיוון שהצעת פירוק הנשק לא הפכה למציאות, היה צורך לוותר על דרך זו כבלתי מעשית. אילו ניתן היה להגביל את מרכז אירופה, ללא מלחמה, על ידי פירוק נשק, כמובן שהיה עדיף לעשות זאת ללא מלחמה; אבל זו הייתה רק עוד דרך להשיג את אותו הדבר.

אסור ללכת שולל אחרי מילים או להאמין באשליות; חייבים להבין בצורה ברורה מה אנשים רוצים. יש להגן תמיד שוב ושוב על האנשים בעלי החשיבה השפויה, אשר באמת רוצים את מה שהם אומרים, אפילו אם, תחת השפעת השנאה וכל מיני רגשות אחרים, אנשים חושבים שהם אלה שיש להאשים אותם בדבר זה או אחר. עלינו להגן עליהם ולהבין בצורה ברורה עד כמה זה לא הוגן לומר: האנגלים עשו זאת, האנגלים אשמים בדבר זה או אחר. זה לא שיקול דעת הגיוני או נכון. אך באותה מידה לא הגיוני גם אם אנגלי נעלב כאשר נחשפים דברים כמו למשל אלה שתיארנו על בסיס העובדות. לכן חייבים להקשיב כאשר, דווקא למען החשיבה ההגיונית והנכונה, מישהו מצביע על דברים מסוימים שהם חלק ממכלול של סיבות. ב-13 באוקטובר 1905, אנו מוצאים ב"דיילי ניוז" תחת הכותרת "הזירה הגרמנית" הסבר שבו נאמרים הדברים הבאים על הממשלה הבריטית של אותה תקופה, כלומר, על מי שנושא חלק כה גדול מהאשמה על מה שעדיין קורה היום. אני רוצה לציין שקודמו של סר אדוארד גריי, לורד לנסדאון, לא היה "אפס" כמו שתיארנו, אלא ידע הרבה יותר מאחרים מה בדיוק קורה באמת; אך מנקודה מסוימת ואילך, אלה שעמדו מאחורי הקלעים היו זקוקים ל"אפס", כי היה קל יותר לפעול דרכו:

"הגיע בהחלט הזמן שהלורד לנסדאון יסביר ויגן על אותו פרק מהדיפלומטיה שלו שהוא ועמיתיו אחראים לה מבחינה חוקתית. לאחרונה יש נטייה להעריץ את הלורד לנסדאון; אך למדינה לא תהיה סיבה רבה להודות לו אם יתברר שהוא אִפשר לה להסתבך בדברים שמעלים את הסיכון למלחמה באירופה. לפעמים החברים הטובים ביותר מהווים זירה למריבות משפחתיות; אך מה זה קשור לעם של בריטניה או לעם של גרמניה? חמומי המוח האנטי-גרמניים באנגליה וחמומי המוח האנטי-אנגליים בגרמניה הם המכשולים היחידים בדרך של יחסי שלום, ויום אחד עמים גדולים עלולים לסבול מאוד בגללם".

יש לקחת בחשבון את הדברים החשובים במקומות הנכונים. לא רק בעזרת עובדות רבות, אלא למעשה בעזרת ההיגיון בלבד, ניתן להוכיח כי לשתי המדינות במרכז אירופה לא הייתה כל סיבה לעורר מלחמה. כי עבור אלה ששאלו את עצמם: איך תיראה מלחמה כזאת? צרפת הייתה צריכה לומר לעצמה שהיא תסבול קשות במלחמה שבוודאות תהפוך למלחמה אירופית, אלא אם כן ייווצרו תנאים מסוימים. אך בצרפת לא האמינו בכך, כי עדיין קיימת שם אמונה חזקה בצרפת השולטת באירופה כבר מאות שנים. באיטליה יש תנאים מיוחדים מאוד, שאולי עוד נדבר עליהם בהקשר אחר; אבל בנסיבות מסוימות, איטליה לא יכלה לצפות ליתרונות גדולים ממלחמה שתבוא, אשר תביא כאוס לכול מה שקיים באירופה. ברוסיה ישנם תנאים מיוחדים, שכבר תיארתי אותם כשדיברתי איתכם על יחסים של רוסיה עם העמים הסלאביים, עם הגזע הסלאבי.

דרך אגב, אני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי לתת דוגמה לעומק חשיבתו של סר אדוארד גריי. איך אמר עמיתו רוזברי? שסר גריי נותן את הרושם שהוא מרוכז כל כך משום שאף פעם לא הייתה לו בראש כל מחשבה משלו שתסיח את דעתו… אם כן, כאשר פעם הוחדרה לתוך ראשו מחשבה מהצד שממנו הוטמעו בו מחשבות, הוא אמר: לגזע הרוסי יש עתיד גדול והוא נועד להגשים דברים גדולים. הוא שכח שהוא מדבר על העמים הסלאבים ושאין דבר כזה גזע רוסי. צריך באמת להבחין בין רוסיות לסלאביות כשמדברים על מציאות.

ברוסיה, האנשים היחידים שיכלו לצפות לדברים גדולים ממלחמה אירופית עתידית היו אלה שייצגו את הרוסיות, כלומר את המימוש, לפחות בצורה חלקית, של צוואתו של פיוטר הגדול. חוץ מזה, אפשר היה לצפות לסבל רב, אבל כנראה זה לא היה מאותו סוג של סבל שהרוסיות מייחסת לו חשיבות מיוחדת.

אנגליה יכלה לספר לעצמה שהיא תפסיד או תסכן הכי פחות. אנחנו נמצאים באמצע האירועים הכואבים האלה כבר חודשים רבים, ואם היינו רוצים לשקול מי סבל הכי פחות, או לא סבל כמעט בכלל, לפחות לפי השיפוט של ההיסטוריה העולמית, יש לומר: זו אנגליה. והיא תוכל לנהל מלחמה במשך זמן רב מבלי לסבול במידה ניכרת מהמלחמה.

אך המדינות הנקראות מעצמות המרכז בוודאי לא יכלו להרוויח כלום ממלחמה כזו, ומלחמה כזו לא הייתה רצויה מבחינתן. מכאן שתמיד היו שתי נטיות במדינות אלה: מצד אחד, חוסר זהירות מסוימת, שאינו נובע מידיעת הנסיבות, אלא הוא עניין של אופי; הרי השאננות או חוסר הדאגה היא תכונת אופי המאפיינת במיוחד את האוסטרים; ומצד שני, הודגש תמיד שאוסטריה רוצה רק להמשיך להחזיק במה שכבר יש לה, וכל רעיון אחר הוא בעצם שטות. לא בא בחשבון, למשל, שאוסטריה תכבוש חלק כלשהו מסרביה אילו היה אפשר להגביל את המלחמה רק לאוסטריה מול סרביה.

אילו, למשל, במקום מדינאי שאמר ב-23 ביולי: "אם אוסטריה תפתח במלחמה נגד סרביה, הקונפליקט הזה עלול להפוך למלחמה אירופית", היה בהנהגת אנגליה מישהו שיגיד: "נשתמש בכל הנסיבות במלוא ההשפעה שלנו כדי להבטיח שהמלחמה תישאר מקומית", התוצאה הייתה שונה לגמרי. אבל אז, זה היה צריך להיות אדם שמגבש את דעותיו באופן שונה מסר אדוארד גריי, אשר מלכתחילה היה מהופנט מהמחשבה שאם אוסטריה תצא למלחמה נגד סרביה; התוצאה תהיה מלחמה אירופית. הוא מעולם לא שאל איך קשורה רוסיה לכל המלחמה בין אוסטריה לסרביה? שאלה זו לא עלתה בדעתו כלל, ואפילו לא הסתתרה באיזשהו משפט שהוא אמר; אלא במקום זאת, תמיד עמדה לנגד עיניו הלגיטימיות של ההשפעה הרוסית על סרביה, הלגיטימיות של השפעה אשר הוכנה בצורה מיוחדת ונישאה על ידי זרמים מיוחדים, כפי שהסברתי לכם.

שום דבר ממה שקרה שם, כולל 364 ההתנקשויות בין השנים 1883 ל-1887, אינו קשור כלל לשיפוט כלשהו נגד העם הסרבי, אשר נלחם בגבורה, ואפילו במצבו הנוכחי הוא ממשיך לעשות זאת. העם הסרבי לבדו אחראי על ההצלחה היחידה שהייתה למדינות ההסכמה, בשבועות האחרונים שם למטה.^[33] אדם המבין את הדברים בצורה נכונה, לא ישפוט נגד אף עם, ובמיוחד לא נגד עם שאפילו בימיו הטרגיים ביותר הוכיח שהוא לא רק מוכן – אפילו במחיר של דמו – אלא גם מסוגל להגן על טבעו ועל מהותו, שהוא תמיד נוכח ומוכן ברגעים הקשים, אם רק ירשו לו. אבל אני רוצה להזכיר לכם שההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד הייתה רק המכה הגדולה האחרונה בשורה שלמה של ניסיונות התנקשות בבעלי תפקידים שונים בממשלת אוסטריה, אשר התרחשו בתוך חודשים ספורים. למעשה, היה מדובר בקמפיין מאוד ייחודי שהתנהל שם פעם, קמפיין לגמרי מובן מבחינת אנשים מסוימים. אתם זוכרים את מה שסיפרתי לכם על הרקע האוקולטי של האינדיבידואליות של הארכידוכס פרנץ פרדיננד. אתם זוכרים גם שיש פרדוקס בעובדה שהזוג הזה, שהייתה להם חיבה גדולה כלפי הסלאבים, נרצחו על ידי הסלאבים – או כך זה נראה. מתוך הבנה מסוימת של הלב, ניתן להצביע על קשרים עמוקים יותר ולהתקרב לאמת. אנו רואים שאדם בעל רגשות ידידותיים מאוד כלפי הסלאבים נורה למוות, ביחד עם רעייתו, בכדורים סלאביים. ברגעים האחרונים של חייה, הדוכסית מביטה מתוך הכרכרה ורואה אישה צעירה העומדת מאוד קרוב לכרכרה. שניות ספורות לפני שהכדורים פוגעים בה, הדוכסית מחייכת אל האישה, כי היא רואה שהיא אישה סלאבית, וקוראת: "תראה, סלאבקה!" ואז הכדורים פוגעים בה. זהו סימן לקארמה מוזרה. לפני שהכדורים הסלאביים פגעו בדוכסית, היא קוראת בשמחה גדולה, כי עיניה נפלו על אחת מהעם שהיא כל כך אוהבת.

הראיתי לכם שהיה קשר בין המזימות בבלקן לבין תנאים מסוימים שהוכנו היטב בחצי האי האיטלקי, קשר שהשפעתו הייתה הרבה יותר רחבה. כעת הייתי רוצה להעלות שוב את השאלה שכבר שאלתי: מדוע נאמר בינואר 1913 בעיתון פריזאי, אם כי מדובר בעיתון פריזאי גרוע,^[34] שהארכידוכס פרנץ פרדיננד חייב להיהרג למען טובת האנושות? מדוע במה שנקרא "האלמנך האוקולטי", שכבר דיברתי עליו, נאמר פעמיים, עוד קודם לכן, שהוא ייהרג? חייבים להסתכל על הדברים ביחד; ואז יתגלה שהאלכימיה של הכדורים, שהמתנקשים השתמשו בהם, הייתה מסובכת מאוד; ולמרות שהם הגיעו מארסנל סרבי, הם "נמשחו" מצד אחר לגמרי, אם יורשה לי להתבטא בצורה סימבולית.

אלה דברים שבאו לידי ביטוי במה שקרה באוסטריה, למשל. דמיינו לעצמכם ששווייץ הייתה מוקפת רק בשונאים קולניים. אני בספק אם הייתה לכך השפעה מרגיעה, במיוחד אם השנאה לא מתבטאת רק באמירות כמו אלה שנפוצות ברומניה, כמו למשל: Jos Austria perfida! כלומר, "להוריד את אוסטריה הבוגדנית!" – או: "עדיף הרוסי על האוסטרי!" – וכו'. כשקיימים דברים כאלה, וכשחושבים על כל מה שנכתב באיטליה, זמן רב לפני שפרצה המלחמה נגד אוסטריה, בוודאי שלא הייתה לדברים אלה השפעה מרגיעה במיוחד. כך נבנה קמפיין שלם מאורגן היטב, שהגיע רחוק סביב אוסטריה. אני לא רוצה להגן על הרייך, אני רק רוצה להזכיר עובדות.

חישבו למשל על הדברים הבאים: כאשר, בקונגרס ברלין, באמצעות השפעתו הרבה של הלורד סליסברי, אוסטריה קיבלה את המנדט לכבוש את בוסניה והרצגובינה, כאשר אנגליה נתנה לאוסטריה את המנדט לבצע פעולה זו בבלקן לטובת אירופה בשנות השבעים [של המאה ה-19], הסתבר שבאוסטריה הייתה התנגדות חריפה ביותר לסיפוח בוסניה והרצגובינה. כי הגרמנים באוסטריה אמרו: ממילא יש לנו כבר מספיק סלאבים; לא ייתכן שנוכל לספוג כל כך הרבה סלאבים. אילו היה עולה באוסטריה הרעיון לספח באמצעות מלחמה חלק כלשהו מסרביה, זה היה מעורר שם התנגדות חריפה ביותר, מתוך הבנה נכונה של האינטרסים של אוסטריה; כי לא הייתה יכולה להיות איוולת גדולה יותר מאשר לרצות פיסת אדמה סרבית כלשהי. מה שהאוסטרים רצו היה רק שהאימפריה תישאר מלוכדת כדי שיוכלו להתמודד עם הקמפיין. יש להבין זאת כרצון כן, גם אם אולי היה בכך חוסר זהירות מסוים. אם מסתכלים על הדברים באופן אובייקטיבי, יש לוותר לגמרי על ההנחה שהמלחמה הייתה מתחילה כתוצאה מאולטימטום שאוסטריה הציבה לסרביה, אלמלא רוסיה הייתה מאמצת את הגישה המוכרת לכולנו, למרות שהיא ידעה היטב שאוסטריה איננה מעוניינת בכיבוש כלשהו. אך יש לחשוב גם על האווירה סביב כל הדברים האלה. בעקבות כל מה שסיפרתי לכם, נוצרו הלכי נפש מסוימים לא רק בפריפריה, אלא גם במרכז אירופה.

הייתי רוצה לתת לכם כעת דוגמה קטנה שיכולה להראות כיצד אדם יכול לשפוט דברים כאלה אם הוא נחוש לגבש דעה נכונה ותקפה. מעניין להסתכל על נקודות מסוימות בזמנים ספציפיים; כי רק אז ניתן לזהות משהו. למשל, אפשר להעלות את השאלה: איך היה הלך הנפש של מי שחש אחריות על אוסטריה, נגיד בזמן רצח יורש העצר – כלומר, זמן קצר לפני הרצח וגם אחריו?

כדי להגיע לדעה תקפה לגבי הלך הנפש בקרב אנשים ישרים והגונים באוסטריה, הזמן הטוב ביותר להתבונן בו יהיה הזמן שקדם לניסיון ההתנקשות, כאשר אנשים עדיין לא היו תחת ההשפעה של מה שההתנקשות עוררה בקרבם. אתם רואים עד כמה אני מנסה להיות זהיר. אני לא אתייחס לנפשות הגועשות והסוערות מייד אחרי ניסיון ההתנקשות. במקום זאת, אני אומר: בואו נסתכל על מה שחי בנפשו של האוסטרי הישר עם כל ההשפעות שפעלו מאז דלקאסה ממערב אירופה והתחברו למזרח אירופה, לרוסיה. אני יכול להקריא לכם קטע מתוך מאמר שנכתב בזמן שציינתי. למרות שהמאמר פורסם לאחר ההתנקשות, הוא כבר היה בדפוס כאשר התרחשה ההתנקשות. כלומר, המאמר נכתב על ידי אוסטרי בשבועות שלפני ההתנקשות:

[חסר קטע מהתעתיק של ההרצאה]

יש כאן שיפוט של אדם בעל חשיבה בריאה ושפויה, אשר בחן את המצב באירופה ממש לפני שהתרחש האירוע האחרון, ההתנקשות. כולם ידעו שעקב ההסתה מצד רוסיה, מדינות הבלקן ייאלצו להכריז על מלחמה נגד אוסטריה. לכן, אם היה רצון להימנע ממלחמה, הדבר הנכון היה להתחיל בדיוק בנקודה זו לנסות להגביל ולתחום את הקונפליקט, כי הסיכויים שזה יצליח נראו די טובים.

גם כאשר אנו שופטים על בסיס הרגשות שלנו – עבורנו, השיפוטים מהווים עובדות – הכרחי שנתבונן בעובדות עצמן, ולבסס עליהן את המסקנות שלנו. גם היום, יש לי אפשרות להציג בפניכם רק מספר עובדות כדי להסביר למה אני מתכוון; אך המטרה שלי היא אך ורק להראות את העובדות ולא שום דבר אחר. חייבים להבין בצורה ברורה את המטרה של הצגת עובדות כאלה: המטרה היא לקדם את האמת. האמת, גם אם היא אמת מזיקה – סילחו לי על הפרדוקס – היא לעולם לא יכולה להיות מזיקה באותה מידה כמו טעות או שקר.

כל מי שמכיר את העובדות יודע איך נאמרו אינסוף שקרים מהרגע שבו הייתה לאנשים הזדמנות לשקר באין מפריע, כי הם דאגו לכך שהציבור ישמע רק אותם, ולא את הצד השני, או לפחות לכך שהצד השני יישמע הרבה יותר חלש בעזרת כל השיטות השונות שבאו לידי ביטוי בצורה כל כך קשה וכואבת. אבל אנחנו מעוניינים באמת ורוצים להודות באמת. כשנאמר שאת המלחמה הזאת יזמה מרכז אירופה, זאת לא האמת. אנשים אולי לא יכולים לומר את האמת כי הם לא יודעים אותה. כמובן, כאשר קורה משהו כמו המלחמה הזאת, בדרך כלל שני הצדדים אשמים באופן כלשהו, אבל בדרכים שונות. אך אני בכלל לא מדבר על שאלת האשמה, אלא על חוסר התועלת בשיפוטים שהתגבשו מבלי לקחת בחשבון את האמת. אינני מצפה שאנשים יפסיקו לגבש לעצמם דעות, כי אני יודע, כמובן, מהו מהלך האבולוציה האנושית, ואת העובדה שבמיוחד בזמננו אין נטייה לבסס שיפוטים או דעות על יסודות אמיתיים ותקפים; כי יש הרבה דברים בזמננו שמונעים מאנשים לבסס את שיפוטיהם על יסודות תקפים. אבל אז חייבים להבהיר על מה מדובר באמת.

אם מישהו שקשור למקומות מסוימים שמשם נבעו האירועים הכואבים האלה בעולם – אירועים שאנשים עדיין נוטים לקרוא להם "מלחמה" מתוך חוסר נכונות להשקיע מאמץ בחשיבתם – ולכן הוא מרגיש מחובר למה שנובע מהפריפריה, או לפחות ממרכזים מסוימים, הוא צריך לומר בגלוי ובשוויון נפש: כן, אני רוצה את אותו הדבר שאנשים רוצים במרכזים מסוימים של הפריפריה הזאת – אני רוצה שתושבי מרכז אירופה יושמדו בחלקם, ויהפכו בחלקם להלוטים.^[35]

אנשים מסוימים במרכזים אלה אינם רוצים שחיי הרוח של מרכז אירופה ייהרסו; הם מדברים על המדע היפה וחיי התרבות היפים, ועל הענווה שהייתה קיימת בעבר. במילים אחרות, הם היו שמחים אם היו יכולים לשלוט בטריטוריה זו של אינטלקט וענווה, אך יוכלו לעשות זאת פחות או יותר כמו שהרומאים עשו זאת עם היוונים. כמובן, התרבות היוונית הייתה הגבוהה יותר; והרומאים לא הרסו את התרבות היוונית. גם מדינות ההסכמה אינן רוצות להרוס את התרבות הגרמנית. להיפך, האנשים ישמחו מאוד אם התרבות הגרמנית תשגשג, אבל הם היו רוצים שייווצר מצב דומה למערכת היחסים בין הרומאים ליוונים, כלומר, שמה שקיים במרכז אירופה יהפוך לסוג של "הלוט" רוחני. אבל אז, תגידו את זה! אל תייפו זאת ואל תדברו על משהו שהוא ממש מגוחך! כי המיליטריזם הגרמני – שאין להכחיש את קיומו – הוא במקורו האמיתי מיליטריזם צרפתי ורוסי. ללא המיליטריזם הצרפתי והרוסי, לא היה קיים מיליטריזם גרמני.

אבל אז תאמרו את האמת: אתם רוצים "הלוטיזציה" של מרכז אירופה! תגידו שתהיו מרוצים אם תשיגו זאת. ואז תוכלו להודות בכך בשוויון נפש: אני שונא את הנוכחות של עם כזה באמצע אירופה, עם שרוצה לעשות דברים כמו העמים האחרים סביבו. אם מישהו מודה בזה: אני שונא כל דבר גרמני, אני לא רוצה שלגרמנים יהיה מה שיש לעמים האחרים – אז בסדר, אפשר לדבר איתו, או לא לדבר איתו אם הוא לא רוצה לדבר; אבל הוא אומר את האמת. מצד שני, כשהוא אומר שוב ושוב: אני רוצה להרוס את המיליטריזם הגרמני, אני לא רוצה שהגרמנים ידכאו עמים אחרים, אני רוצה שהגרמנים יעשו דבר זה או אחר – כפי שנאמר היום ונאמר שוב ושוב כבר שנים – אז הוא משקר. אולי הוא לא יודע שהוא משקר, אבל הוא משקר, הוא באמת משקר; הוא משקר באופן אובייקטיבי, גם אם הוא אולי לא משקר מבחינה סובייקטיבית.

מה שחשוב הוא לעמוד על הקרקע של האמת, גם אם אמת זו עלולה להזיק; גם אם אמת זו לא נעימה או מביכה. אבל האדם צריך להודות בדברים בפני עצמו, ולא להרדים את עצמו עם פראזות על המיליטריזם הגרמני, לגבי משהו שהוא מלא שנאה כלפיו, אך הוא לא רוצה להודות בכך בפני עצמו. תודו בפני עצמכם שאתם רוצים ליצור הלוטיזם גרמני ופשוט לא רוצים להכיר בכך. ייתכן שאדם זקוק להרדים את עצמו, אבל זו לא האמת! חשוב מאוד לעמוד על הבסיס של האמת. אם יש לך את האומץ לעמוד מול האמת, אז אתה תמיד יכול להתקדם עוד קצת. אבל צריך שיהיה לך אומץ לפגוש את האמת.

זאת עובדה שלכל עם יש את המשימה שלו בתור עם, יש לו את המשימה שלו באבולוציה הכוללת של האנושות. לכל עם יש משימה, וכל המשימות השונות האלה יוצרות יחד שלם: הן יוצרות את האבולוציה של האנושות. אך נכון באותה מידה שלאינדיבידואלים מסוימים, במיוחד לאלה שלומדים להכיר את המשימה של האנושות, יש את היהירות לביים ולהניע אירועים מסוימים למען אינטרס קבוצתי מוגבל כזה או אחר, ולמטרה זו הם משתמשים במה שקיים באנושות.

ניקח את העם האנגלי. אם יתממש דרך העם האנגלי זה שחייב להתממש בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אז, דווקא בגלל טבעו של העם האנגלי, אנגליה לא תוכל אף פעם ליזום מלחמה. כי עצם מהותו האמיתית של העם האנגלי, במשמעותו ההיסטורית-עולמית עבור האבולוציה של האנושות, עומדת בניגוד לכל אימפולס מלחמתי. מהות העם האנגלי הופכת את העם הזה לעם הכי לא מלחמתי שיכול להיות. ובכל זאת, אולי כבר מאות שנים, לא חלפו אף פעם עשר שנים ברציפות שבהן אנגליה לא ניהלה מלחמות. אנחנו חיים בממלכת המאיה. אך למרות זאת, האמת היא עדיין האמת. בטבעו של הלאום האנגלי טמונה הנטייה לא לנהל אף מלחמה, בדיוק כפי שהייתה בטבעו של העם הצרפתי במשך מאות שנים – עכשיו כבר לא, עכשיו יש להסית אותו לכך באופן מלאכותי – הנטייה לנהל מלחמות שוב ושוב. אין זה מטבעו של העם האנגלי לנהל מלחמות, והסיבה לכך היא שהמבנה המיוחד של רוח העם האנגלי נועד לפתח את מה שעתיד להיות משולב בנפש התודעה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. את זאת משיגים באמצעות כל אותם קשרים אנושיים הנובעים, מצד אחד, מחשיבה לוגית-מדעית, ומצד שני, מחשיבה מסחרית-תעשייתית. כאשר ברוקס אדמס הביא בפני העולם את הרעיונות שציטטתי בפניכם, זו הייתה מעין הקדמה שבאה מאמריקה כדי להצביע על מה שהעם האנגלי חייב לזהות כמשימתו בעולם, על בסיס אופיו הלאומי העמוק יותר, אופי שאין בו שום דבר מהנטייה לדמיון ולמלחמתיות הקיימת אצל העם הרוסי, למשל.

הרבה דברים יהיו תלויים בשאלה האם תתפתח הבנה עמוקה יותר, מדעית-רוחית, ביחס למהות זו של העם האנגלי. היו אנשים אינדיבידואלים שהצליחו להבין אותה באופן חיצוני, וכל מי שמכיר את הרברט ספנסר ואת ג'ון סטיוארט מיל יודע היטב שהמוחות המוארים ביותר באנגליה כבר הבינו זאת במלואו – אם כי עדיין לא מנקודת המבט של מדע-הרוח, אלא מנקודת המבט המטריאליסטית יותר שלהם. לכן אני מציע לכם לקרוא בעניין רב את המאמרים הפוליטיים של הרברט ספנסר^[36] או של ג'ון סטיוארט מיל^[37]; ניתן ללמוד הרבה מאוד מהם. רוח השלום הזאת, אשר מאפשרת בצורה מיוחדת גם חשיבה פוליטית מסוימת, כפי שכבר תיארתי, באמת זרמה מאנגליה לאירופה. כל מי שמעורב בחיים האירופיים מנקודות מבט שונות, כפי שאני יכול להעיד על עצמי, יודע שכל מדעי המדינה של מרכז אירופה, למשל, מושפעים עמוקות מאנגליה. אין זה מקרה שמייסדי הסוציאליזם הגרמני, מרקס ואנגלס, הביאו וייסדו את הסוציאליזם הגרמני מאנגליה.

קל מאוד להבין לא נכון את המהות של מרכז אירופה. המהות האמיתית של מרכז אירופה עדיין כמעט תמיד מובנת לא נכון במערב אירופה. וזה לא היה יכול להיות אחרת. התרבות של מרכז אירופה הייתה חדורה כל כך באלמנט הצרפתי, עד שגורלה של אחת היצירות הגדולות והחשובות ביותר שנתנה את הטון בתקופת השיא של התרבות הגרמנית, "לאוקואון" של לסינג,^[38] היה שלסינג התלבט האם לכתוב את הספר בצרפתית או בגרמנית. האנשים המשכילים ביותר של המאה ה-18 במרכז אירופה כתבו מצוין בצרפתית וגרוע בגרמנית. אסור לנו לשכוח זאת. במאה ה-19, מרכז אירופה עמד בפני הסכנה הגדולה להפוך לגמרי לאנגלי, להיות חדור כולו במהות האנגלית. אין פלא שאיננו מכירים באמת את המהות הזאת של מרכז אירופה, מכיוון שהיא מוצפת כל הזמן מכל עבר, אפילו מבחינה רוחנית ותרבותית. רק חישבו על מה שגתה הביא כתיאוריה אבולוציונית של בעלי חיים וצמחים. התיאוריה שלו באמת הגיעה לדרגה גבוהה יותר מהדרוויניזם המטריאליסטי, בדיוק כשם שעל פי חוק מעתק ההגאים, השפה הגרמנית נמצאת שלב אחד לפני השפה האנגלית והגותית. אבל בגרמניה עצמה, המזל העדיף את הדרוויניזם המטריאליסטי, במקום את תורת האבולוציה הגרמנית האמיתית של גתה. לכן אין זה מפתיע כלל שהמהות הגרמנית אינה מובנת נכון, ושלא נעשה מאמץ להבין אותה כמו שחייבים להבין אותה אם רוצים לשפוט אותה בצורה הוגנת.

כפי שאמרתי, במיוחד מדע המדינה הושפע מדרך החשיבה האנגלית. אך מה שנדרש בדחיפות כעת הוא שהעמים יפתחו דרגה מסוימת של ידיעה עצמית. עד שלא תתפתח ידיעה עצמית זו – והרברט ספנסר וג'ון סטיוארט מיל אינם מספיקים למטרה זו, אלא היא חייבת לעמוד על הבסיס של מדע-הרוח והחוש למה שמדע-הרוח יכול להציע – לא יכול להתרחש שום ריפוי.

רק חישבו כמה קשה, למשל, לתפוס את הדברים הבאים – ולא מדובר בתיאוריה יבשה, אלא במשהו שעומד בבסיס החיים: קיים בנפש קשר מסוים בין הרעיון או המחשבה לבין המילה. זאת עובדה. נניח שבמבנה הנפש המילה נמצאת בתחום זה, והמחשבה בתחום זה:

לעם הצרפתי יש נטייה לדחוף את המחשבה למטה למילה; כלומר, כאשר הם מדברים, הם מאלצים את המחשבה להיכנס למה שנאמר. לכן כל כך קל, במיוחד בתחום הזה, להשתכר מהמילים, להשתכר מביטויים, ואני מתכוון לביטויים במובן הטוב:

העם האנגלי דוחף את המחשבה למטה אל מתחת למילה, כך שהמחשבה חודרת לתוך המילה ומחפשת מציאות מעבר למילה:

לשפה הגרמנית יש נטייה מיוחדת לא ללכת עם המחשבה עד המילה. רק הודות לעובדה זו, התאפשר לפילוסופים כמו פיכטה,^[39] שלינג,^[40] הגל^[41] – שאי אפשר לדמיין אותם פועלים בשום מקום אחר בעולם – לעסוק בפילוסופיה. הגרמנית לא נושאת את המחשבה אל המילה, המחשבה אינה מגיעה לתוך המילה, אלא המחשבה נשארת במחשבה. אך בגלל תכונה זו, קל מאוד לאנשים לא להבין זה את זה נכון. מכיוון שתרגום מדויק באמת אינו אפשרי, התרגום הוא תמיד רק מעין תחליף. אין דרך לומר את מה שהגל אמר בגרמנית בתרגום לאנגלית או לצרפתית. זה בכלל לא בא בחשבון, ותרגומים כאלה יכולים להיות רק סוג של תחליפים. אם אפשר להגיע למידה מסוימת של הבנה, זה קורה רק הודות לעובדה שקיימים אלמנטים לטינים בסיסיים מסוימים משותפים ביותר משפה אחת, כי בין אם אתה אומר "association" [אסוציאציה] בצרפתית, או "association" באנגלית, המילים זהות – מקורם באלמנט הלטיני. דברים כאלה עוזרים לבנות גשרים. אך לכל עם יש משימה מיוחדת משלו, ואפשר לגשת אליה רק דרך הכמיהה להגיע להבנה של דברים מסוג זה.

העם הסלאבי דוחף את המחשבה חזרה לתחום הפנימי:

שם המילה רחוקה לגמרי מהמחשבה, היא מרחפת, כאילו נפרדת מהמחשבה.

החפיפה החזקה ביותר בין המחשבה למילה, כך שהמחשבה נעלמת ביחס למילה, קיימת בצרפתית. החיים העצמאיים החזקים ביותר של החשיבה קיימים בשפה הגרמנית. לכן, רק בגרמנית יש משמעות לביטוי שאותו טבעו הגל וההגליאנים: "המודעות העצמית של החשיבה".^[42] משהו שהוא אבסטרקטי, מופשט, עבור מי שאיננו גרמני, יכול להיות עבור הגרמני החוויה הגדולה ביותר שהוא יכול לחוות, אם הוא מבין אותה במובן חי. השפה הגרמנית שואפת ליצור נישואין בין מה שרוחני כשלעצמו לבין הרוחני שבמחשבה. בשום מקום אחר בעולם, אצל אף עם אחר, לא ניתן להשיג זאת, חוץ מאשר אצל הגרמנים.

אין לכך כל קשר לרייך כלשהו, אבל הרייך יהיה בסכנה במשך מאות שנים אם אנשים יתנגדו למה שמנסים לקדם כיום בעולם כרעיון השלום. כי אז יהיה בסכנה לא רק הרייך במרכז אירופה, אלא כל המהות הגרמנית. לכן, הימים האלה הם ימים באמת גורליים בעיני כל מי שמבין את הדברים האלה. נוכל לפחות לקוות שאנשים ישפטו את הדברים אחרת מאשר בפעם הקודמת, כאשר התערב אימפולס של גורל, אימפולס שאנשים היו צריכים להקדיש לו מחשבה רבה – אך הם לא עשו זאת – כאשר אוסטריה הכריזה על נכונותה^[43] לתת לאיטליה את מה שהיא הייתה זקוקה לו כדי לנטוש את הרעיון הישן של האִירֵדֶנְטִיזְם^[44] ושל המזרח הגדול. אך האנשים בפריפריה לא הקדישו מחשבה למה זה בעצם אומר באותה תקופה לא לשקול את מה שאיטליה עושה (או ליתר דיוק על מה שעושים שלושה אנשים).^[45] אני מקווה שעכשיו, לא משנה מה יקרה, תהיה בעולם יותר נטייה להתייחס לדברים האלה קצת יותר ברצינות.

לאלמנט הגרמני יש כבר משימה מוגדרת דווקא בגלל המיקום המיוחד של המחשבה. לכן האבולוציה הרוחנית שחייבת להתרחש לא תתאפשר לעולם ללא ההשתתפות של החשיבה אשר חיה באופן עצמאי. חייבים רק לראות את הדברים כפי שהם. האלמנט הלאומי האנגלי מחייב שהיסוד הרוחני יתממש במידה מסוימת בחומר. זה לא אומר שום דבר נגד העם האנגלי, אלא רק מתאר עובדה. בתוך האלמנט הלאומי האנגלי, מה שרוחי חייב להתממש במידה מסוימת כחומר. לכן, תהיה שם יותר ויותר הבנה לגבי מה שנובע רק מתוך האלמנט הלאומי, ולא מתוך האלמנט האנושי ככלל, כלומר מתוך פעילויות של מדיומים או תופעות דומות או מסורות קדומות אחרות. בדיוק שם נמצא תמיד המקור של הדברים הקדומים: הרוזנקרויצרים הקדומים, ההודים הקדומים וכן הלאה. שם חייבים תמיד לקדש זאת באופן מסוים – כשם שגם השפה עצמה נשארה מאחור ברמה של הגותית, כאשר "להישאר מאחור" אינו מבטא שיפוט מוסרי או שיפוט הנובע מסימפתיה או אנטיפתיה, אלא רק מסמן את המקום ביחס לאחרים. זו שאלה של האופן שבו הדברים מסודרים, ולא מדובר בלהישאר מאחור מבחינת האבולוציה.

בואו נתייחס לדברים כפי שהם. כמובן, כל עם יכול להבין את הכול כיום. אך נכון גם שכל הספיריטואליזם האנגלי הנושא באמת פרי, במובן הטוב ביותר של המילה, נובע במקור ממרכז אירופה – הוא מיובא. המוצא שלו נמצא במרכז אירופה, או שהוא נלקח ממקום אחר. מכיוון שיש אינטלקטואליות מפותחת במיוחד באנגליה, ניתן להפוך את הספיריטואליזם לשיטה, ניתן לארגן אותו. רוח כמו יאקוב בומה^[46] תהיה בלתי אפשרית בצרפת, למשל; אך לאחר שיאקוב בומה נולד לגמרי מתוך החשיבה הרוחנית של מרכז אירופה, הוא זכה לחסידיו הגדולים דרך סנט מרטן, המכונה הפילוסוף האלמוני, הלא ידוע,^[47] שהיה חסיד של יאקוב בומה.

אם כן, הדברים האלה חייבים לעבוד יחד, ואי אפשר לשפוט על בסיס רגשות לאומיים, אלא רק לפי מה שמונח בפני האנושות. אם מישהו יתייחס ברצינות לקארמה, כלומר, אם הוא יבין שהאדם קשור ללאום שלו באמצעות הקארמה, כפי שתיארתי זאת אתמול, אם מישהו יבחן את העניין בצורה קארמתית ולא מתוך להט רגשי, הוא ימצא את העמדה הנכונה. אני יכול לדמיין שיבוא יום שבו אפילו עם כמו הצרפתים, שהם כה נלהבים בכל מה שקשור לפטריוטיות, יוכל ללמוד לתפוס את הרעיון של ההשתייכות לעם בדרך קארמתית יותר. אני יכול לדמיין אפילו שיום אחד, העם האנגלי, שהוא עם בעל נטייה גדולה לרוחניות, יוכל להגיע להכרה, מתוך מדע-רוח מסוים, שקיימים עמים אחרים שאפשר להתייחס אליהם כבעלי זכויות שוות, דבר שעדיין אין לאנגלים שום הבנה לגביו. זו לא תוכחה, זו באמת אינה ביקורת! אבל אנשים פשוט לא יודעים שהם אומרים שוב ושוב דברים שהם עצמם מבינים היטב, אבל לאחרים הדברים האלה נשמעים מוזרים ביותר. אצל האמריקאים, זה קורה עוד יותר מאשר אצל אחרים. אצלם, עוד יותר פרדוקסלי – הדבר פרדוקסלי, כמובן, רק בעיני אלה שאין להם את אותה השקפה – חוסר המודעות המוחלט שלהם לגבי העובדה שאולי קיימים גם אחרים השואפים להתפתח בדרכם, בהתאם לתכונותיהם שלהם עצמם.

לאור הנטייה הגדולה שיש לעם האנגלי לרוחניות, דברים רבים יכולים להיכנס לעם הזה בדרך העקיפה של רוחניות, במיוחד אם ניקח בחשבון שלעם הזה יש גם את הנטייה הגדולה ביותר לחשיבה לוגית טהורה, כלומר, לחשיבה לא רוחנית, ובו בזמן לשיטתיות. לדוגמה, אין דבר המבטא כישרון ארגוני כזה כמו כתביו של הרברט ספנסר. לגבי כל מה שמדעי, לעם האנגלי יש את הכישרון הגדול ביותר לארגן את הדברים. לכן הם מכניסים שיטתיות לכל דבר בעולם כולו בכישרון גדול ביותר. ורק מי שאוהב פראזות ריקות ולא מציאותיות יכול לומר שלגרמנים יש כישרון מיוחד לארגון, למרות העובדה שהכישרון הזה למעשה רחוק ביותר מהאופי הגרמני האמיתי.

אין לשכוח שמה שיצרה כנראה המהות הגרמנית לאחרונה בכיוונים מסוימים, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינה תרבותית, נוצר עקב היותה דחוסה בין המזרח למערב. לכן, במהלך המאה ה-19, התפתחו מאפיינים מסוימים בצורה מדויקת יותר בגרמניה מאשר בקרב העמים שאליהם הם שייכים באמת. אבל את זה אפשר להבין בקלות. הידיעה העצמית עדיין לא חדרה לכל מקום, ומאחר שהגרמנים מסוגלים להפנים, לקבל ולספוג כל כך הרבה, יש במובן מסוים במיוחד לעמי המערב – לא לעמי המזרח – הזדמנות לגלות הרבה דברים על עצמם דרך מה שהגרמנים קיבלו והפנימו מהם. כאשר אנשים רואים מאפיינים מסוימים בתוך עצמם, הם מאמינים שהם מאפיינים מצוינים ויפים, וזה מובן מאליו! אך כאשר הם פוגשים אותם אצל האחר, רק אז הם רואים לראשונה מה הם באמת. אין לכם מושג כמה מהדברים שהמערב מגנה במרכז אירופה אינם אלא השתקפות של מה שהגיע למרכז אירופה מהמערב.

אין לאנשים מושג איזה סוד מסתתר כאן. למשל, ברגע שמסתכלים על העניין באופן אובייקטיבי, מעניין מאוד עד כמה בני העם הצרפתי אינם מסוגלים לראות בתוך עצמם את הדברים שהם מבקרים בצורה כה חריפה, כאשר הם פוגשים אותם אצל מישהו אחר, אצל אדם שספג אותם תחת השפעה צרפתית. אולי זה באמת לא נחמד כשהדברים האלה מופיעים מולך כחיקוי. אך כדי שהאנושות תתקדם, חייב שיהיה שיתוף פעולה עם החשיבה של מרכז אירופה, כפי שתיארתי זאת בעבודתי האחרונה, "חידת האדם". זה הכרחי, ואי אפשר לוותר עליו או לכבות אותו; אסור גם לרסק אותו באכזריות.

כעת האנושות מתמודדת עם הצורך לפתור בעיות ספציפיות מאוד.^[48] מעל לכול, מדובר במשהו שכבר דיברתי עליו, משהו שקשור לטכנולוגיה המודרנית הנערצת – שהיא תוצאה של מדעי הטבע – שאותה גם מדע-הרוח מעריך מאוד. טכנולוגיה מודרנית נערצת זו תגיע לשלב האחרון שלה בעתיד הלא רחוק יחסית, כאשר במובן מסוים היא תבטל את עצמה. מצד שני, ייווצר משהו אחר – כבר ציינתי זאת בקצרה כאן – שבעקבותיו האדם יהיה מסוגל לעשות שימוש באותם רטטים עדינים הנמצאים בגופו האתרי לצורך הפעלת מכונות ומנגנונים. יהיו מכונות שיהיו תלויות באדם, והאדם יעביר את הרטטים שלו למכונות. רק הוא יהיה מסוגל להניע מכונות מסוימות באמצעות רטטים מסוימים שהוא מעורר. האנשים שמחשיבים את עצמם למעשיים היום, ימצאו את עצמם מתמודדים בעתיד הלא רחוק עם שינוי מוחלט של מה שנקרא יישום מעשי של המדע, כאשר האדם יהיה מעורב עם רצונו בספירת הרגש האובייקטיבית של העולם. זה דבר אחד.

הדבר השני הוא שבני האדם יבינו בדרך מסוימת את מה שנקרא כוחות ההתהוות והריקבון, כוחות הלידה והמוות. לשם כך יהיה הכרחי שאנשים יגיעו קודם לבגרות מוסרית בדרגה מספיק גבוהה. אך זה יהיה כרוך גם בהבנת דברים שהיום אנשים מדברים עליהם רק שטויות. הצבעתי על כך ואמרתי: אנשים תוהים איך לשפר את שיעור הילודה ההולך ויורד. אך הם מדברים רק שטויות, משום שהם אינם יודעים דבר על העניין, ובאופן שבו הם דנים בשאלה, הם בוודאי לא ישיגו את מטרתם.

הדבר השלישי שאני רוצה לציין הוא שבעתיד הלא רחוק מידי, נהיה עדים למהפכה שלמה בכל החשיבה על חולי ובריאות. הרפואה תהיה חדורה במה שניתן להבין דרך הרוח, כי אנו נלמד להכיר את המחלה כתוצאה מסיבות רוחניות.

כבר אמרתי שעדיין אין זה הוגן להתווכח עם מדען-הרוח של היום כך: תראה לנו מה אתה יכול לעשות בתחום המחלות! – כי קודם יש לשחרר אותו ממה שכובל אותו! כל עוד כל התחום תפוס עדיין על ידי הרפואה המטריאליסטית, אי אפשר לעשות שום דבר, אפילו במקרים אינדיבידואליים. כאן האדם חייב להיות באמת כריסטיאני – כלומר כמו פאולוס – ולדעת שהחטא נובע מהתורה, ולא להיפך, התורה מהחטא.^[49]

אך אף אחד מהדברים האלה שאמורים להגיע לאנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית לא יגיע אם לא נאפשר לחשיבה הרוחנית לתרום לאבולוציה של האנושות. אנו זקוקים לחשיבה רוחנית זו. אבל כדי שזה יקרה, מה שהיום הוא נחלת אנשים מעטים חייב להפוך לתובנה כללית. למשל, חייב להתרחש שינוי בסיסי בכיוון מסוים, במיוחד בעם האנגלי. כדי שתראו שיש בסיס איתן למה שאני אומר, אשתף אתכם בדעה של לורד אקטון, שממנה תוכלו ללמוד הרבה.^[50] לורד אקטון אומר: לזר אין מבנה מיסטי בממשלה שלו, אין "arcana imperii".^[51] אפשר לראות איך הלורד אקטון חשב בצורה בריאה בשנות התשעים [של המאה ה-19] כשהוא שילב בין הרציונליזם האנגלי לבין הנטייה לרוחניות – למרות שלו עצמו באופן אישי אין עדיין את הרוחניות – הוא רואה את היסוד המיסטי שנמצא בבסיס האימפריאליזם האנגלי. האימפריאליזם הוא תוצר של התקופה האחרונה; אבל הוא קיבל את אופיו מההיבט המיסטי הקיים באימפריאליזם האנגלי. וההיבט המיסטי הזה – זה נשמע אולי מוזר שאני קורא לו "מיסטי", אבל באמת נכון לקרוא לו כך – בא לידי ביטוי גם באירועים חיצוניים.

עד שנות ה-90 [של המאה ה-19] אנגליה הייתה דוגמה מצוינת לפרלמנטריזם ישר וכן, שכן הייתה זו משימת הפרלמנט לתת את הכיוון למדיניות החוץ; ובאמצעות מוסדות הפרלמנט השונים, העם באנגליה היה באמת מעורב במדיניות החוץ. בתקופה שבה התחילו להופיע הדברים שרמזתי עליהם, היה צורך ליצור מוסד מיוחד באנגליה, כי כמובן שאי אפשר היה למשוך בחוטים ולעשות כל מיני מניפולציות כאשר היו אמורים להביא את הכול בפני הפרלמנט. מסיבה זו, ניהול ענייני החוץ הוצא מהפרלמנט וגם ממשרד החוץ והועבר לוועדה פנימית, שבה משתתפים רק הקבינט וגורמים מסוימים ממשרד החוץ. בוועדה כזו מתרחשים הרבה יותר דברים מאשר בכל הדברים שאותם מנהל גריי או מישהו שדומה לו. בשנות ה-90, התחום שבו כל החוטים מתחברים הופרד ממדיניות החוץ "החיצונית", ומדיניות החוץ הזאת הפכה למעין מדיניות צללים חסרת חשיבות, שבה אתה יכול לראות מה באמת מתרחש אך ורק אם אתה מחפש זאת בנקודה הנכונה. כלומר, ברגע שעלה הרצון לעסוק במשיכת חוטים, הזירה עברה מבחוץ פנימה,^[52] למה שנקרא הוועדה של משרד החוץ. לורד אקטון אמר:

"לזר אין מבנה מיסטי במדינתו,^[53] אין לו arcana imperii. היסודות ברורים לו, חושפים בפניו ומסבירים לו כל סיבה וכל תפקיד במנגנוני המדינה, כך שהם ברורים לו כמו הפעילות של השעון. אנחנו, לעומת זאת, עם המבנה המולד שלנו, שאינו עבודת ידיים ואינו כתוב על נייר, מבנה שמתגאה בצמיחתו האורגנית, אנחנו, שאיננו מאמינים בכוחן של הגדרות ועקרונות כלליים, ומסתמכים על אמיתות יחסיות, אין לנו דבר שניתן להשוות מבחינת ערכו לדיונים הארוכים והסוערים שבהם מדינות אחרות חשפו את הסודות הכמוסים ביותר של מדע המדינה לכל אדם שיודע לקרוא. הדיונים והוויכוחים באספות המכוננות, בפילדלפיה, בוורסאי ובפריז, בקאדיס ובבריסל, בז'נבה, בפרנקפורט ובברלין, ויותר מכול במדינות הנאורות ביותר של האיחוד האמריקאי, אשר יצגו את המבנה של מוסדותיהן בצורות חדשות, הם בעלי חשיבות עליונה בספרות הפוליטית, ומציעים לנו אוצרות שמעולם לא הצלחנו ליהנות מהם בארצנו…"

למרות זאת, זו מדינת המופת של פרלמנטריזם, עם חיים פוליטיים למופת, כי אין צורך בכל זה, כי אתה יכול להיות מיסטי אם תתמסר לעם שלך, לעם שכבר איננו בתמונה מאז שנות התשעים של המאה ה-19.

מאחר שיש לאנגליה משימה ספציפית מאוד מבחינת נפש התודעה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, דרכי חשיבה מסוימות שייכות לעם ככלל; הן לא חייבות להיות דרכי החשיבה של אנשים אינדיבידואליים – הן שייכות לעם כולו. זה משהו שלא יכול להיות לו מקום בכלל במרכז אירופה. אתן לכם דוגמה לכך.

אחד המוחות הגדולים בכל הזמנים הוא פאראדיי.^[54] מייקל פאראדיי תיאר כיצד הוא, בתור חוקר טבע, מתייחס לעניינים של דת, ואני חייב לומר שדבריו עוצמתיים ביותר:

"לפני שניכנס לנושא האמיתי שלנו, ברצוני להבהיר משהו, ולא משנה מה אחרים עשויים לחשוב על כך, יש להבהרה זו חשיבות עליונה עבורי. ככל שהאדם נמצא גבוה יותר מאלה הנמצאים סביבו, לנגד עיניו עומד משהו גבוה עוד יותר ונשגב לאין שיעור יותר ממנו עצמו; וישנם אינספור דרכים שבהן הוא יכול לחשוב על תקוותיו או פחדיו או ציפיותיו לגבי חיים עתידיים. אני מאמין שאי אפשר להגיע אל האמת לגבי החיים העתידיים האלה דרך איזשהו מאמץ של כוחות החשיבה של האדם, נשגבים ככל שהם יהיו. אמת זו מגיעה אליו דרך הוראה שונה מזו האנושית: דרך אמונה פשוטה בעדות של המסורת. שאף אחד לא ידמיין אף לרגע שהחינוך העצמי, שאני הולך להמליץ עליו ביחס לדברים של החיים האלה, קשור באיזשהו אופן לתקוות שלנו לחיים עתידיים, כאילו האדם יכול ללמוד משהו על אלוהים באמצעות כוחותיו האינטלקטואליים. לא יהיה זה מתאים שניכנס לנושא זה יותר לעומק ממה שנדרש כדי להצביע על ההבדל המוחלט בין אמונה דתית לאמונה רגילה. זה יכול להתפרש כחולשה מצדי שאני מסרב להחיל על הגבוה ביותר את הפעילות האינטלקטואלית שאני מחשיב כמתאימה לדברים גבוהים. אני מוכן לעמוד בביקורת הזאת. עם זאת, אני מאמין, אפילו בעניינים ארציים, ש'הדברים הבלתי נראים' של מי שברא את העולם, ואפילו כוחו ואלוהותו הנצחיים, נראים בבירור ויכולים להיות מובנים על ידי אלה שנבראו, ומעולם לא ראיתי משהו סותר בין אותם דברים שהרוח הטבועה באדם יכולה לדעת, לבין אותם דברים נעלים יותר הנוגעים לחייו העתידיים, שרוח זו הנמצאת בו אינה יכולה לדעת."

גישה דומה לזו אפשרה גם לדרווין, למשל, לבסס את הדרוויניזם המטריאליסטי שלו, ובו בזמן להישאר אדם אדוק במובן קנאי לחלוטין. ניוטון היה האדם הקנאי ביותר בעולם מבחינה דוגמטית. כאשר הדרוויניזם הגיע למרכז אירופה והפך לתורה של הקל,^[55] כבר לא היה ניתן להפריד אותו מהרגש הדתי עקב התכונה המיוחדת של החשיבה. לכן, בתורה של הקל, הדרוויניזם הפך לתורה דתית. לכל הדברים האלה יש יסודות עמוקים ביותר. הם מראים לנו איך אנשים יכולים לעבוד יחד ללא הבדל של דת, לאום וכו', אם הם יודעים להבחין בין המשימות שכל עם קיבל. האנושות תצטרך להבין זאת. אז, מצד אחד, יהיה יחס הוגן כלפי המהות העמוקה יותר של כל עם, ומצד שני, כבר לא נחווה זמנים עצובים כמו אלה שאנו חיים בהם היום. הזמנים האלה עצובים לא רק בגלל כל הדם שנשפך, אלא גם משום שהם מוכיחים עד כמה חסר חוש האמת באנושות ככלל. אנחנו יכולים לדבר על כך כאן, כי המוטו שלנו הוא: "החוכמה טמונה רק באמת". במיוחד בזמנים קשים, כאשר הלב מדמם באופן קשה במיוחד, אפשר להפנות את תשומת הלב לדברים כאלה. כי במקום להעביר את הזמן עם כל מיני דברים כמו אלה שאנשים מתמקדים בהם תחת השפעת העיתונות, יהיה מועיל יותר אם נתחיל לעסוק בדברים רבים אחרים.

מחשבה שתעזור לנו לגבש דעה, תהיה, למשל, העובדה הנוראה שלא רק שמלחמה כזו מנוהלת מהפריפריה, אלא גם שהמלחמה מתנהלת באופן כזה שהיא נמשכת זמן רב יותר ממה שהיא צריכה להימשך, לא בגלל נסיבות בלתי נמנעות, אלא בגלל התנהגות קלוקלת. זהו דבר מקומם ובלתי מתקבל על הדעת, כשחושבים כמה חשוב שהמלחמה לא תימשך יותר מדי זמן, אם היא צריכה להתרחש בכלל. לא רק שהמלחמה מנוהלת מהפריפריה, אלא היא מנוהלת באופן שלעולם לא היה אפשרי, אילו היו רואים ששוב ושוב, בהשפעת חוסר הידע ואוזלת היד, לא נעשה דבר, ודווקא מפני שלא נעשה דבר, המלחמה נמשכת עוד ועוד בצורה כל כך נוראה.

אך כעת הגיע הזמן שבו אפשר לראות האם יש אפילו ניצוץ קטן של אמת בדבריהם של האנשים החשובים – לא העמים, שיכולים להראות רק אם הם למדו משהו במהלך חודשי המלחמה הרבים או לא, אלא האנשים שהדברים תלויים בהם – כשהם טוענים שהם רוצים שלום. כי אם השלום לא יבוא עכשיו ומהר, אז כל ילד יוכל לראות מי לא רוצה שיהיה שלום! כל ילד יכול לראות כמה לא חשובים ומגוחכים הדברים שאין הסכמה עליהם. אין אפילו צורך שנרחיק לכת ונסתמך על דיווח שלפיו עיתון באחת ממדינות ההסכמה – והדיווח נראה נכון – פרסם, בין היתר, את המשפט: "בנוסף לכל הפצצות שגרמניה שלחה לנו, יש עכשיו גם את הפצצה הגרועה ביותר – השלום".

לא היה צורך להגיע לקיצוניות כזו של טירוף ולתאר את השלום כפצצה הגרועה ביותר. אפשר היה לומר שהגרמנים משתמשים בתכסיס מתוחכם כזה או אחר, ושיש להם כוונה כזו או אחרת – בריאן^[56] ולויד ג'ורג'^[57] יכולים להמציא כל מיני מניעים אחרים שיש לגרמנים, ואולי המניעים האלה אפילו קיימים באמת – אבל אף אחד מהם לא חשוב. אם תתאמצו לנתח כל מניע שעלה עד כה, תמיד תוכלו לומר לעצמכם: בסדר, נניח שהמצב הוא כפי שמר בריאן או מישהו אחר מניח; אבל אז כל ידיד אמיתי של השלום היה צריך לתפוס את הרגע ולאחוז בשלום מהר ככל האפשר! לו רק היה אפשרי, ידידיי היקרים, לא להשפיע על השיפוטים או הדעות של אנשים, אלא לפחות לנקות עד כמה שרק אפשר את הכמות העצומה של זבל שנערם כמכשול בפני יכולתם של בני האדם לגבש כיום שיפוט נכון!

לא תאמינו איך כואב ליבם של כל מי שמבין את האמת מאחורי הדברים, כשהוא רואה שאנשים עדיין מסוגלים לשמוע או לקרוא בשלווה וללא כל כעס כן וקדוש דברים כמו אלה שנכתבים כיום. כי אילו לא היו מושרשים במשהו שקיים, אי אפשר היה לכתוב אותם. אך סתם להתלונן על העיתונות לא יביא אותנו רחוק. היום אפשר לזרות חול בעיניים של אנשים מסוימים, או לכסות בערפל את עיני נפשם, באמירות כמו: היזהרו, הם רוצים להפיץ רעל בינינו! כל כך קל לראות עד כמה זה שטותי, כי נניח שזה מה שהם רוצים – ואנחנו יכולים בשקט להניח שזה מה שהם רוצים – זה לא צריך למנוע מאיתנו, ולמעשה שום דבר ממה שקרה עד כה לא היה צריך למנוע מאיתנו, לעשות את מה שצריך לעשות למען האנושות: לעצור את שפיכות הדמים!

אני יכול לחשוב רק על סוג אחד של אנשים שהעיוורון שלהם מונע מהם להיות מוכנים לחזור להיגיון הבריא שלהם – אלה שגם נוכחים בזמננו ואומרים: אנחנו רוצים שלום מושלם ולתמיד, ועד שלא יהיה לנו שלום כזה, לא נוכל להפסיק את המלחמה. יש הרבה אנשים כאלה, הם לעיתים קרובות קוראים לעצמם פציפיסטים. לאחרונה, חלקם החלו להתבייש בהשקפה קיצונית כזו, ומנסים להביע דעות שקולות יותר. אך במהלך האירועים הנוראיים האלה, קרה שאנשים אמרו: אנחנו נלחמים למען שלום קבוע – בלי להבין שזה באמת רק שטויות, כי היום אפשר לדבר שטויות ובו בזמן ליצור את הרושם שאתה מצהיר על האידיאלים הגבוהים ביותר.

לא, ידידיי היקרים, האידיאל של שלום נצחי לעולם לא מושג על ידי טיפת דם שנשפכת באמצעות כלי מלחמה. צריך להביא אותו לעולם בדרך אחרת לגמרי! וכל מי שאומר שהוא נלחם למען השלום, ולכן עליו לצאת למלחמה, מלחמה עד שהאויב יושמד, כדי שיהיה שלום – הוא משקר, גם אם הוא אינו מודע לכך, ולא משנה מי זה יהיה!

אלה דברים שאנשים לא מקדישים להם מחשבה רבה כיום. אך מדע-הרוח חייב להיות עבורנו גם מחנך מבחינת יכולתנו לשפוט. ולכן אני לא נרתע מלקרוא לדברים בשמם מדי פעם, ולתת ביטוי לתובנה שבאמת לא קל להשיג במקרים כאלה. אבל אני חושב שלא כדאי שנמשיך לדבר עד חצות היום, כך שאנחנו נסיים לעכשיו.

[פיסקה שהופיע כהערה בגרמנית, לא בגוף הטקסט, וגם לא תורגמה לאנגלית: "אחרי שנהיה בבאזל ביום חמישי בערב, ניפגש כאן שוב ביום ראשון הבא בשעה 17.00. ביום שבת לא תהיה הרצאה, קודם כול מפני שאנשים יהיו אולי עסוקים בכיוונים אחרים לחג המולד, ושנית מפני שמוקדם יותר נאמר לי שמכינים לשבת השבוע משהו כל כך יפה שיש צורך בחזרות גם בשבת. אז אם לאף אחד אין התנגדות, ניפגש כאן ביום ראשון הבא. אם מישהו רוצה זמן אחר, בבקשה הרימו יד."]

————————————————————————————

1. ראו הרצאה מספר 4, הערה 10: מתוך "נתן החכם" מאת אפרים לסינג, המערכה הרביעית, המחזה השני. ↑
2. ביטוי בלטינית שפירושו ללא כעס, ללא להט, בצורה אובייקטיבית: הערת המתרגמת. ↑
3. מיכאל באקונין, 1876-1814, מהפכן, אנרכיסט וסוציאליסט רוסי (ויקיפדיה). ↑
4. היוטים היו שבט גרמאני שמקובל לחשוב כי פלש או ברח מיוטלנד בדנמרק המודרנית ומחלקים בחוף הפריזי לאנגליה. היוטים, יחד עם האנגלים, הסקסונים והפריזים, היו מקרב העמים הגרמאניים שחצו את הים הצפוני כדי לפשוט ולבסוף לפלוש לאנגליה, מהמאה ה-4 ואילך. (ויקיפדיה) ↑
5. הסקסונים היו השבטים הגרמאנים אשר יישבו במאות הראשונות לספירה את חופי הים הצפוני.(ויקיפדיה) ↑
6. הפִּיקְטִים היו עם שישב במזרח וצפון סקוטלנד ובצפון-מערב אירלנד החל מראשית התקופה הרומית ועד המאה העשירית (ויקיפדיה) ↑
7. חלק ראשון, המרתף של אוארבאך (הערה בגרמנית). ↑
8. יוהאן כריסטוף פרידריך שילר, 1805-1759, משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהאן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלאסיקה של ויימאר. (ויקיפדיה) ↑
9. יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר, Johann Gottfried Herder, 1803-1744, משורר, מתרגם, תיאולוג ופילוסוף יליד פרוסיה, אחד מאנשי הרוח הבולטים בימי הקלאסיציזם של ויימאר שהשפיע רבות על תקופת הסער והפרץ והרומנטיקה המוקדמת, אחד הנציגים של ספרות הנאורות המאוחרת.(ויקיפדיה) ↑
10. פייר קורניי Pierre Corneille,‏ 1606- 1684, מחזאי צרפתי. (ויקיפדיה) ↑
11. ז'אן ראסין, Jean Racine,‏ 1639 – 1699, מחזאי צרפתי. (ויקיפדיה) ↑
12. אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק-שנהאוזן, 1898-1815. נודע בכינוי 'קנצלר הברזל', היה הקנצלר של פרוסיה ולאחר מכן הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית והאדם המרכזי שעמד מאחורי איחוד גרמניה בשנת 1871. נחשב לאחד המדינאים החשובים בכל הזמנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה. (ויקיפדיה) ↑
13. כבוד/תהילה/תפארת. ↑
14. של המאה ה-19, מלחמת צרפת-פרוסיה משנות 1871-1870. ↑
15. מתוך: על ייסוד הרייך ושאלת התואר של הקיסר, ראו "מחשבות וזיכרונות «Gedanken und Erinnerungen» מאת ביסמרק, פרק 23. (הערה בגרמנית) ↑
16. ["Matin", מתוך "ההיסטוריה הסודית של התקופה המקדימה את מלחמת העולם", מאת האנס הלמולט, לייפציג 1914 (הערה בגרמנית). ↑
17. הנסיך ברנהרד היינריך קרל מרטין פון בילוב Fürst Bernhard Heinrich Martin Karl von Bülow 1929-1849, מדינאי גרמני ששימש כשר החוץ בשנים 1900-1897 וכקנצלר גרמניה בין 1900 ל-1909.(ויקיפדיה) ↑
18. תֵאוֹפִיל פייר דֶלְקאסֶה, Théophile Pierre Delcassé, 1923-1852, פוליטיקאי ומדינאי צרפתי, שר החוץ בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית בין השנים 1898–1905 ופעם נוספת למספר חודשים בתחילת מלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑
19. Henry Charles Keith Petty-Fitzmaurice, 5th Marquess of Lansdowne, 1845–1927, מדינאי בריטי שכיהן כמושל הכללי של קנדה, כמושל הודו, כשר המלחמה וכמזכיר המדינה לענייני חוץ. ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב מכתב לעיתונות שבו קרא לבריטניה לחתור לשלום, קריאה שלא צלחה. (ויקיפדיה) ↑
20. אדוארד השביעי, 1841–1910. מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, מלך מושבות חבר העמים הבריטי וקיסר הודו הבריטית מ-22 בינואר 1901 ועד מותו ב-6 במאי 1910. היה ידוע בכינויו הדוד של אירופה, שכן היה בעל קשרי דם עם כמעט כל שאר המונרכים באירופה. (ויקיפדיה) ↑
21. הלמוט יוהנס לודוויג פון מולטקה, Helmuth Johannes Ludwig von Moltke, 1848–1916, איש צבא גרמני, שימש כראש המטה הכללי הגרמני עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑
22. וילהלם השני, 1859–1941, אחרון השליטים מבית הוהנצולרן ששימשו כקיסר גרמניה ומלך פרוסיה. וילהלם שלט בין השנים 1888–1918. בתקופה זו ניהל מדיניות חוץ תוקפנית, הוביל את גרמניה למלחמת העולם הראשונה, והתפטר לאחר שהסתיימה בהפסד גרמני. (ויקיפדיה) ↑
23. קרלייל מה"טיימס" 11 נובמבר 1870, מתוך "שטראוס-רנאן -קרלייל, מלחמה ושלום" (הערה בגרמנית). ↑
24. ההסכמה המשולשת, בצרפתית Triple Entente, היא הברית בין בריטניה, צרפת ורוסיה, שהתגבשה בשנת 1907. זו הייתה ברית בלתי-רשמית, והיא לא כללה התחייבות להגנה הדדית. (ויקיפדיה) ↑
25. ההסכמה הלבבית, בצרפתית: Entente Cordiale, הוא הכינוי להסכם שנחתם בלונדון בין צרפת לבריטניה ב-8 באפריל 1904. ההסכם עצמו דן בפתרון סכסוכים בין שתי המדינות בנוגע למספר מושבות קולוניאליות באפריקה, באסיה, ובאמריקה. אולם חשיבותה של "ההסכמה הלבבית" התבטאה בהתקרבות בין שתי המדינות, ושיפור ניכר ביחסים ביניהן, אחרי מאות שנים של איבה. התקרבות זו והתגברות האיום הגרמני הובילה לשיתוף פעולה ביניהן נגד גרמניה, שהגיע לשיא במלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑
26. ז'אן לאון ז'ורס, Jean Léon Jaurès, 1859–1914, פוליטיקאי צרפתי, מנהיג סוציאליסטי, מראשוני הסוציאל-דמוקרטים בצרפת. בתקופת פרשת דרייפוס היה מראשי המחנה שדרש משפט חוזר לדרייפוס. ניסה למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונרצח בשל כך על ידי לאומן צרפתי. (ויקיפדיה) ↑
27. תֵאוֹפִיל פייר דֶלְקאסֶה, Théophile Pierre Delcassé, 1852–1923, פוליטיקאי ומדינאי צרפתי, שר החוץ בתקופת הרפובליקה הצרפתית השלישית בין השנים 1898–1905 ופעם נוספת למספר חודשים בתחילת מלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑
28. שמה הנוכחי של התעלה הוא תעלת קיל, Nord-Ostsee-Kanal, תעלת הים הצפוני-הים הבלטי. היא תעלה מלאכותית המחברת את הים הצפוני עם הים הבלטי. המסע בתעלה חוסך מסע בן 460 ק"מ סביב חצי האי יוטלנד, מסע שהוא לא רק ארוך יותר, אלא גם מסוכן בשל הזרמים והסערות בים הצפוני. על פי אתר האינטרנט של התעלה, מדובר בנתיב המים המלאכותי העמוס בעולם. 43,000 ספינות עברו דרכו בשנת 2007. התעלה עוברת בשטח מדינת שלזוויג-הולשטיין שבגרמניה, בין ברונסביטל שעל הים הצפוני, וקיל שעל הים הבלטי. (ויקיפדיה) ↑
29. Gaudain de Villaine. ↑
30. ז'ורז' בנז'מן קלמנסו, Georges Benjamin Clemenceau,‏ 1841–1929, היה מדינאי צרפתי, כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, ובכהונתו השנייה הנהיג את האומה הצרפתית לניצחון במלחמת העולם הראשונה והיה ממעצבי חוזה ורסאי. נחשב להיות מגדולי המדינאים בדורו וכונה בתואר "הנמר" ו"אבי הניצחון". הקריירה הפוליטית הארוכה שלו ידעה עליות ומורדות רבות, ושיאה היה בהנהגת צרפת בשנה האחרונה של מלחמת העולם ובעקבותיה. (ויקיפדיה) ↑
31. ב"פרנקפורטר ציטונג" מתאריך 23 בנובמבר, 1906 דווח על השיחה בין ראש הממשלה קלמנסו לסנטור. (הערה בגרמנית) ↑
32. הוצעו הצעות כאלה לפירוק הנשק בוועדת השלום בהאג, בשנת 1899 ו-1907 (הערה בגרמנית). ↑
33. מדובר בקמפיין הרומני, שהושלם בהצלחה על ידי מעצמות המרכז בסוף דצמבר 1916. הצבא הסרבי החדש, הבנוי מארבע דיוויזיות, נלחם נגד הבולגרים בהצלחה תחת מפקד האנטנטה במזרח, הגנרל הצרפתי סליי, Sarrail. Stegemann, «Geschichte des Krieges», Stuttgart 1921 Bd. 4 S. 136. (ההערה בגרמנית) ↑
34. "האלמנך של מאדאם דה תאבס. עצות על איך להיות מאושרים", פריז. ראו גם "מתוך חיי הרוח של מרכז אירופה" «Aus dem mitteleuropäischen Geistesleben», Bibl.-Nr. 65, Gesamtausgabe Dornach 1962, S. 583. (הערה בגרמנית) ↑
35. ההֶלוֹטים היו צאצאי התושבים המקוריים שישבו בלאקדמון לפני פלישת הדורים וצאצאי האוכלוסייה שספרטה כבשה במסניה. מעמד ההלוטים היה דומה למעמד הצמיתים, הם ביצעו את כל העבודות החקלאיות והגופניות בספרטה, כאשר הספרטנים השקיעו את כל זמנם באימונים ושירות צבאי. ההלוטים היוו את רוב אנשי ספרטה – כ-85% מתושבי ספרטה היו הלוטים.(ויקיפדיה) ↑
36. הרברט ספנסר,Herbert Spencer, 1903-1820, סוציולוג ופילוסוף בריטי, שעסק בפוליטיקה תיאורטית-חברתית. ספנסר פיתח רעיונות בדבר אבולוציה חברתית ותרבותית, והשפיע על יצירת רעיון הדרוויניזם החברתי, אף שהוא עצמו מעולם לא השתמש במונח זה. (ויקיפדיה) בהערות בגרמנית מופיעה רשימה של מאמרים פוליטיים לקריאה. ↑
37. ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל, John Stuart Mill, 1806–1873, פילוסוף, כלכלן פוליטי, פמיניסט ועובד ציבור אנגלי, אשר נחשב להוגה הליברלי המשפיע ביותר במאה ה-19. (ויקיפדיה) כמו בהערה קודמת, בגרמנית יש רשימת מאמרים מומלצים לקריאה. ↑
38. גוטהולד אפרים לסינג, Gotthold Ephraim Lessing‏, 1781-1729, החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה. "לאוקואון או על גבולי הציור והשירה", 1766 (ויקיפדיה). ↑
39. יוהאן גוטליב פיכטה, Johann Gottlieb Fichte, 1762–1814, פילוסוף גרמני, מראשוני האידיאליזם הגרמני ומתלמידיו של עמנואל קאנט.(ויקיפדיה) ↑
40. פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג, Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling, 1775–1854, פילוסוף גרמני. היסטוריונים של הפילוסופיה ממקמים לרוב את שלינג כחוליה המגשרת בהתפתחות האידיאליזם הגרמני, בין מורו יוהאן גוטליב פיכטה לבין ידיד נעוריו ויריבו האקדמי גאורג וילהלם פרידריך הגל. (ויקיפדיה) ↑
41. גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל, Georg Wilhelm Friedrich Hegel, ‏1770–1831, מראשי הפילוסופים של זרם האידיאליזם הגרמני, מחשובי ההוגים בתקופה המודרנית, ומגדולי הפילוסופים השיטתיים בתולדות הפילוסופיה המערבית. (ויקיפדיה) ↑
42. הגל: "המודעות העצמית של המחשבה". ראו רודולף שטיינר "זירת החשיבה כתוצאה מהאידיאליזם הגרמני מבחינת תקופתנו הגורלית" 64GA, 22 באפריל 1915, ברלין (הערה בגרמנית) ↑
43. לפני שאיטליה נכנסה למלחמה, אוסטריה הצהירה שלרוב היא מוכנה לספק את הדרישות הטריטוריאליות של איטליה. ב-4 במאי 1915, איטליה קיבלה הצעה שאוסטריה מוכנה לוותר על כל דרום טירול והאזור הימני של איזונצו, אם יש לאזור אופי איטלקי, שאוסטריה מסכימה לאוטונומיה של טריאסטה, הקמת אוניברסיטה איטלקית בעיר והכרה בשלטון האיטלקי בוולונה. הרה, Herre, "פוליטיקה עולמית ואסון עולמי", ברלין 1916. (הערה בגרמנית) ↑
44. תנועה ששואפת להתלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת – לרוב כמיעוט – מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת, בדרך כלל בעלת גבול משותף, מדינה שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. (מורפיקס) ↑
45. בדפים שרודולף שטיינר רשם כמה הערות לגבי הרצאות אלה, הוא מציין את שמותיהם של אנשים אלה: סלנדרה, סונינו, טיטוני. הם מדינאים איטלקיים בולטים באותה תקופה: אנטוניו סלנדרה, 1853–1931, ראש ממשלה ב-1914; ג'ורג'ו סידני סונינו, 1847–1927, שר החוץ ב-1914, סגר ברית עם האנטנטה בלונדון ב-1915; טומסו טיטוני, 1855–1931, שגריר בפריז 1914–1916, נשיא הסנט 1919–1928. (הערה בגרמנית) ↑
46. יאקוב בומה,Jakob Böhme‏, 1575–1624, פילוסוף גרמני, מיסטיקן נוצרי, ותיאולוג פרוטסטנטי לותרני. הוא נחשב בעיני בני זמנו להוגה דעות מקורי בקרב המסורת הלותרנית (ויקיפדיה) ↑
47. Louis Claude de Saint-Martin, 1743 -1803, le philosophe inconnu, מיסטיקן. (הערה בגרמנית) ↑
48. רודולף שטיינר, "האתגרים החברתיים הבסיסיים של תקופתנו", 186GA , הרצאה מספר 3, "היבטים של מכניסטיקה, אֵאוּגֵנִיקָה ובריאות בעתיד". יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם "הקוסמוס הטרנסצנדנטלי" מאת הריסון, הרצאה מספר 1 (ההערה בגרמנית) ↑
49. "הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. (האיגרת של פאולוס אל הרומים ז, 8) ↑
50. John Emrich Baron Acton, 1834-1902, היסטוריון אנגלי (ויקיפדיה). ↑
51. ביטוי לטיני שמשמעותו "סודות הכוח", או "מיסטריות של סמכות" (ויקיפדיה). ↑
52. מתוך סר רוג'ר קייסמנט ב"אירלנד, גרמניה וחופש הימים" (הערה בגרמנית). ↑
53. בתעתיק של ההרצאה יש רק את המילים הראשונות של הציטוט. הוא הושלם מתוך "על הלימוד של היסטוריה" מאת לורד אקטון (הערה בגרמנית) ↑
54. Michael Faraday,‏ 1791–1867, פיזיקאי וכימאי אנגלי, ממציא הדינמו – המנוע החשמלי הראשון אי-פעם, ובנוסף תרם רבות לתחומי האלקטרומגנטיות והאלקטרוכימיה, ניסח את חוק פאראדיי וגילה את הבנזן. (ויקיפדיה) ↑
55. אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל, 1834–1919, ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא, פרופסור לזואולוגיה ולמורפולוגיה ואמן גרמני ידוע. ↑
56. אריסטיד בריאן, 1862–1932, מדינאי צרפתי שכיהן מספר פעמים כראש ממשלת צרפת וזכה בפרס נובל לשלום (ויקיפדיה). 26 פעמים שר בממשלה, מתוכן 15 פעמים שר החוץ ו-11 פעמים ראש ממשלה. (הערות בגרמנית) ↑
57. דייוויד לויד ג'ורג', David Lloyd George, 1863–1945, מדינאי בריטי, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1916 ו-1922. הוא נודע בעיקר כמי שהוביל את האימפריה הבריטית במאבק לצד מדינות ההסכמה נגד מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. (ויקיפדיה) ↑