“Das Goetheanum” 1925-1921

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 12       26.2.1922

צפייה במשברים העולמיים

בספרו "שלושת המשברים: חקירה על המצב הפוליטי העולמי הנוכחי", ג'יי. ג'יי. רודורפר [J. J. Ruedorffer] מציע פירוט של אירועים עולמיים היכולים להיות רק פרי עבודתו של אדם שניסיונו אִפשר לו לפתח דעה התואמת את העובדות. מתיאורו של המחבר, ניכר בכל עמוד שהוא חי במשך שנים רבות לעומק, עם רעיונותיו באירועים המתרחשים סביבו. הוא מציין בהקדמה שלו: "חקירה זו נכתבה במאי 1920 כתוספת למהדורה חדשה ומורחבת של ספרי "מגמות בסיסיות בפוליטיקה עולמית". אך בהתאם לרצון המו"ל שלי, היא יוצאת כעת כספר נפרד."

ניתן לקרוא ספר זה כווידויו של אדם השואל את ההיסטוריה העולמית מה יש לה לומר על מצבו הנוכחי של העולם. ללא כל דעות פוליטיות קדומות, הוא מבקש תשובה לשאלה זו. אך דבריו הפותחים מבטאים רק ייאוש: "ללא הבנה, בני דורי עומדים מול אירועי עולם. מה קורה, מאיזה סיבות, ולאיזו מטרה? העולם הטוב ביותר הזה היה, ללא ספק, אינטליגנטי עד היום, וכעת נפל למצב של טירוף. מהפכה רודפת מהפכה, ועמים זועמים על עצמם. לא! העולם לא היה אינטליגנטי עד לאחרונה, וגם לא נפל לפתע טרף לשיגעון. הציוויליזציה נבקעה, מראשיתה, על ידי תהום פעורה. ישנן תקופות בהיסטוריה, המסתירות את התהום תחת כל מיני סבכי שיחים. ישנם דורות אנושיים, אשר הולכים לאורך הקצה של התהום, ללא דאגות, או מנסים להכחיש את קיומה על ידי עצימת עיניהם; וישנם דורות אחרים אשר, כאשר הם נאלצים להביט אל מעמקיה, רוצים להפנות אליה את גבם, רועדים, אך אינם מסוגלים לעשות זאת. מהעידן של הסוג הראשון נכנסנו לעידן של הסוג השני."

המחבר מתאר שלושה משברים עכשוויים. עדות לראשון הוא רואה במצב שבו נאלצו אומות – ובמיוחד באירופה – לארגן את מערכות היחסים ההדדיות שלהן, ללא עימותים. משבר שני ניכר בעיניו בעובדה שהממשלות, של המדינות השונות, איבדו בהדרגה את כוחן לטובת המפלגות הפוליטיות המתחרות; כך שמה שקורה אינו תלוי בממשלות, אלא במנגנון של השפעת המפלגות. משבר שלישי ניכר בסך כל המאמצים החברתיים העולים אל פני השטח ממעמקי התת-מודע של ההמונים, שאין להם תובנה לגבי תוצאות מאמציהם, ואף שברצונם להביא לשיפור בתנאי החיים הנוכחיים, הם הורסים בעצמם את האפשרות של קהילה חברתית כללית של בני אדם.

בסיום כל אחד משלושת הפרקים העוסקים בשלושת המשברים הללו, ניצב וידוי של ייאוש, המסכם את תוכן מחקרו של המחבר. הפרק הראשון מסתיים כך: "המצב הבלתי נסבל של אירופה, לפני המלחמה, הפך כעת, דרך מלחמה ושלום, לבלתי נסבל פי מאה. באותה תקופה, מצב של שגשוג גדול, אך חסר מחשבה – הנמצא בסכנת הרס, יום בהיר אחד, בגלל חוסר היציבות של מאזן הכוחות האירופי – אוּים להיבלע על ידי מלחמת עולם. היה זה אינטרס משותף של עמי אירופה להימנע ממלחמת עולם זו. חוסר תובנה לגבי האינטרס המשותף שלהם, חוסר מנהיגות פוליטית רגועה – עצמאית מדמגוגים, ומסוגלת לסקור את הסכנה המשותפת – אפשרו לבסוף את פריצת המלחמה. המלחמה הסתיימה כעת; היא הרסה כל אומה ביבשת אירופה, ובמידה רבה ערערה את כל עמי אירופה. עמי אירופה, שאינם מסוגלים אפילו לחיות בתנאים הנוכחיים, שלא לדבר על ריפוי פצעי המלחמה, ניצבים בפני בחירה באופן אישי וקולקטיבי, בין למצוא דרכים חדשות וללכת בהן בנחישות, ללכת לאבדון."

על המשבר השני, הוא אומר את הדברים הבאים: "מחלה זו של האורגניזם הפוליטי, שוללת מהמנהיגות את התבונה ומאפשרת מסירת החלטות פוליטיות לאינטרסים רבים, לא רלוונטיים, נחותים ופרטיים. היא מגבילה את חופש התנועה, מפזרת את הרצון הפוליטי, וחוץ מזה, מלווה ברוב המקרים בחוסר יציבות ממשלתית מסוכנת. תקופת הלאומיות הסוררת לפני המלחמה, המלחמה עצמה, מצבה של אירופה לאחר המלחמה, כולם הציבו דרישות עצומות ליכולת התבונה של המדינות, לשלוותן ולחופש התנועה שלהן. העובדה שעם הגדלת משימותיהן, יכולתן של האומות לשלוט בהן, לא גדלה אלא פחתה, השלימה את האסון. אם הדמוקרטיה רוצה להתקיים, עליה להיות כנה ואמיצה מספיק כדי לציין את העובדות, אם כי בכך היא נראית כמעידה נגד עצמה שאירופה עומדת, פנים אל פנים, מול חורבן!"

בפרק השלישי, אנו מוצאים את הדברים הבאים: "זוהי טרגדיה עמוקה, לראות כיצד כל ניסיון לנהל טוב יותר את העניינים, כל מילת רפורמה, נלכדים ברשתות האסון הזה, ונלכדים שוב ושוב, כך שלבסוף הם נופלים ארצה ללא תועלת. כיצד הבורגנות האירופית, או נאחזת, ללא מחשבה, בתפיסה כוזבת של התקופה – התקדמות מתמשכת של האנושות – או סתם צועדת בכבדות בדרך המקובלת, מקוננת על מר גורלה. היא אינה רואה, ואינה רוצה לראות, שהיא ניזונה מהאנרגיה שנאגרה במהלך השנים הקודמות, וכמעט ואינה מסוגלת לזהות את חולשותיו של סדר העולם הנוכחי, שלא לדבר על להוציא מעצמה סדר חדש. כיצד, לעומת זאת, הפרולטריון, שהופך כמעט בכל המדינות לרדיקלי יותר ויותר, משוכנע בחוסר הקיום של מצב העניינים הנוכחי, ומאמין שהוא מביא את הישועה על ידי תמיכה בסדר עולמי חדש, כשבמציאות הוא מביא רק את הכלים הלא מודעים של הרס וחורבן, כולל אפילו שלהם. הטפילים החדשים של חוסר הארגון הכלכלי, העשירים המתלוננים של אתמול, הזעיר-בורגנים… שוקעים לרמת הפרולטריון, הפועל התמים, העובד תחת האשליה שהוא יכול לכונן סדר עולמי חדש. כולם נראים חבוקים באותה קטסטרופה, כולם נראים כאנשים עיוורים החופרים את קבריהם."

לא נתרחק מווידוי זה במצוקה כה רבה, כאשר סגנונו וגישתו של הסופר בגדו בצופה הספרותי, או באדם המעשי, הרוצה לכתוב בצורה עובדתית, משום שהוא מרגיש את עצמו עומד בלב האירועים. לאחר קריאת שלושת הפרקים העוסקים בנפילת הציוויליזציה, הנפש החרֵדה שואלת: כיצד חושב מחבר פרשנות כזו על השאלה: מה צריך לקרות?

בתשובה אנו קוראים: "רק שינוי בתפיסת העולם, שינוי רצון במעצמות הגדולות המשתתפות, יכול ליצור מועצה אירופאית עליונה המבוססת על היגיון."

אין שום אינדיקציה כיצד יושג "שינוי התודעה", "שינוי הרצון" הזה. אפילו לאחר תובנה כה מרגשת לגבי חוסר האפשרות להמשיך עם הרעיונות הישנים, אין שום עדות לאומץ הנדרש כדי לחפש את התנאים שבהם תלויה ההחלמה. אם נחפש את התנאים הללו, נגיע למה שבוטא, לעיתים קרובות, במגזין זה [הגתאנום]: הארגון החברתי של האנושות, קיבל את הזנתו בכל עת מהתוכן הרוחני של הזרם האבולוציוני האנושי. רעיונות אשר אמורים לקיים את הארגון החברתי, כמו גם את החיים הכלכליים, חייבים לנבוע מאיחוד נפשותיהם של בני האדם עם עולם רוח ממשי; אחרת, מחשבות אלה הן אינטלקטואליות בלבד. אך החוש לאיחוד כזה, עם עולם הרוח, חסר בדיוק באישיות של מחבר שלושת המשברים. הוא מסוגל לחשוב על מה שחושיו תופסים, ועל מה שאינטלקט שלו יכול לשלב מאותן תפיסות. מעבר לכך – רק ריק. כי לאחר הודאה שלילית זו, אמורה לצאת הודאה נוספת; כלומר: רעיונות ישנים נוצרו מתוך רוח חיה, ואכן מילאו את משימתם; איננו יכולים להמשיך להיות ניזונים מהרעיונות ה"מאוחסנים" של תקופות קודמות. רעיונות חדשים חייבים להיוולד. לשם כך, איחוד עם עולם הרוח הוא הכרחי. אך להמשך הווידוי הזה שייך האומץ לא רק לדבר על "שינוי מחשבה" ו"שינוי רצון", אלא להכיר בכך שנסיגתה של האנושות מחוויה חיה של הרוח, הובילה לחוסר האפשרות לזהות, במודעות מלאה, את הסיבות לאסון המאיים, למרות שאלו נראות לעין. מר רודורפר רואה מספיק בבירור; אך הוא אינו מבין את מה שהוא רואה. רק הכוח התומך של רעיונות שנולדו מהרוח, רעיונות המאפשרים לחום לזרום לתוך נפש האדם, מאפשרים לאדם להביט מעלה, מעבודה יומיומית ארצית, אל משימתו העולמית – אל מערכת היחסים שלו עם היקום. רק הכוח התומך, של רעיונות כאלה, ידריך את ידו לעבודה פורייה ויאפשר לו להקים אחווה אנושית. כיום, העולם בז לאלה המדברים כך על הרוח. הציוויליזציה, לעומת זאת, תחזור לבריאותה רק עם הפסקת הבוז הזה.

אנו יכולים לדבר על "שלושה איברים" של האורגניזם האנושי הפיזי: האורגניזם העצבי-חושי, האורגניזם הריתמי והאורגניזם המטבולי-גפיים. עלינו להכיר בכך ששני האורגניזמים האחרים מתפוררים כאשר האורגניזם המטבולי כבר לא מביא חומרים ממשיים לשלם. באורגניזם החברתי שורר מצב הפוך. אורגניזם זה, מורכב מהאורגניזם הכלכלי, מאורגניזם הזכויות הפוליטיות ומהאורגניזם הרוחי. שני האחרים מתפוררים כאשר האורגניזם הרוחי אינו מקבל רעיונות אמיתיים, שנולדו מחוויה רוחנית, ומעביר אותם לשני האחרים. כשם שגוף האדם זקוק לחומר אמיתי כדי לקיים אותו, כך גם האורגניזם החברתי האנושי זקוק לרוח אמיתית.

עדיין ישנם אנשים בימינו, המודים במשהו כמו פחד מהרוח. כאשר מישהו מדבר עם אנשים אלה על עולם הרוח, הם נוטים לבטא אמונות טפלות, התלהבות סנטימנטלית וחוסר שיטה מדעית, לא רק בביטויים שטחיים, אלא באופן המצביע על תוכנו האמיתי – הליך מקובל כשמדברים על טבע והיסטוריה. רק כאשר מתגברים על פחד נסתר זה, נוכל לדעת מה באמת כלול באירועי העולם הנוכחיים. אם הניצחון לא מושג, אנו נעצרים בראייה גרידא. הספר הנ"ל מדבר רק על סוג זה של ראייה.