מכתבי העת: לוציפר ולוציפר-גנוסיס

1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

מאמר מספר 11 אוגוסט 1905

תיאוסופיה כדרך חיים

בית הספר התיאוסופי של ימינו לא מבקש רק לספק את הצמא לידע, אלא גם להביא ביטחון למעשיות החיים. זהו הצד שהכי לא מובן למי שלא רוצה להעמיק בו. תיאוסוף נחשב בקלות לאדם חסר-עולם, שב"פנטזיות" שלו, באזורי העננים של הרוח, מזניח את המציאות הקשה והקשוחה. אין להכחיש שישנם חסידים של השקפת עולם זו, הגורמים לרעיונות כאלה להיראות מוצדקים. אך אנשים כאלה נופלים בעצמם טרף לאי הבנה חמורה. הם לא מרוצים מההשקפה חסרת הרוח, של המציאות שהם רואים סביבם, ומהחיים הנובעים מהשקפה כזו. הם רוצים לפנות לחיים ברוח ולהתמלא בשאיפה אצילית מזו של רווחה חושית ויומיומית. אבל הם מבלבלים בין תפיסה הרת-אסון של המציאות לבין המציאות עצמה; ובמקום להשתחרר מתפיסה זו, הם בורחים מהחיים.

כך שזה בדיוק עניין של מציאת הרוח בתוך המציאות הסובבת את האדם. לא המציאות הזו היא חסרת רוח, אלא האדם שאינו יכול למצוא את הרוח. כשם שלא מחפשים חשמל, אור ושאר כוחות טבעיים, מחוץ לעולם, כך גם בגישה תיאוסופית אמיתית, לא עושים זאת עם כוחות רוחיים. תיאוסופיה המובנת כהלכה, היא הכרה בכוחות וחוקים רוחיים כאלה בתוך העולם. כוח עולמי הוא לא רק מה שהעיניים יכולות לראות והידיים יכולות לאחוז בו, אלא גם זה שנגיש רק לעיני הנפש, ושום כלי לא יכול לשלוט בו, אלא שכוח הרוח יכול לשלוט בו ולמעשה לנוע בו, אם הוא יודע איך. הטכניקה מבוססת על כך שהאדם מכפיף את הכוחות הנתפסים של חושיו לתובנה שלו; תיאוסופיה יכולה להוביל לטכניקה רוחית המביאה את הכוחות הגבוהים לשירות הישועה האנושית. מנקודת מבט זו, הגישה התיאוסופית לא תוביל לריחוק מהעולם, אלא להשתתפות פעילה בחיים, ואכן למעשיוּת האצילית והמבינה ביותר. שכן הזירה שלה אינה סדנה בה מועברים מוצרים חומריים, אלא החיים עצמם, כפי שהם מתרחשים בין בני אדם.

התיאוסוף האמיתי משוכנע שאינספור נימי רוח מחברים בין נפש אנושית אחת לאחרת. הוא לומד להכיר בכך שלא רק פעולותיו הנראות כלפי חוץ, אלא גם תנועות נפשו הפנימיות ביותר ומחשבותיו הנסתרות ביותר משפיעות על הטוב והרע, על החירות או העבדות של חבריו. מכאן האדם המכיר בכוחות הרוח, מודע לכך שמה שמתרחש בנפשו הוא עובדה בדיוק כמו העובדה שהעין יכולה לראות. מה שהוא חושב ומרגיש, זה משהו השולח את השפעותיו החוצה, כמו שלמגנט או לסוללה חשמלית יש השפעה כלפי חוץ. התיאוסוף לא רואה את כל זה באותו אופן שטחי כמו החושי, אלא בצורה כזו שהוא מייחס את המציאות לרוח, בדיוק כפי שהוא מתייחס לשולחן שהוא יכול לגעת בו בידיו.

מי שיתוודע לתיאוסופיה יראה בהדרגה גישה כזו כדבר מובן מאליו. מתוך יחס זה יצמח אז היחס הנכון לחיי הנפש; ומתוך כך, בתורו, הטיפול המתאים בכל משימות החיים.

רק מי שמסוגל להפעיל בצורה הראויה את הכוחות האצורים בנפשו, ימצא את העמדה הנכונה בחיים, כשם שרק מי שמכיר את חוקי כוחות הטבע החיצוניים יוכל ליישם אותם לטובת האנושות. השימוש בסוללה חשמלית יהיה מועיל בידי כל מי שמכיר את טיבן של השפעות חשמליות. גם האדם עצמו הוא סוללה רוחית-נפשית, והחוקים שעליו להחיל בחיים עם חבריו בני האדם, חייבים להיות מכוונים כלפי עצמו.

במאמר הקודם נכתב ששומרי הידע העליון מפרסמים חלק ממנו בתוך הפעילות הרוחית התיאוסופית, כי רק כך יכולה הנפש המחפשת ברצינות את האמת, למצוא מוצא מהספק ואי הוודאות שאליהם מוביל המדע החדש יותר, המכוון לתפיסה חושית.

הדבר דומה בחיים המעשיים. הם שונים עכשיו ממה שהיו בעבר, מאחר וכל התנאים השתנו. פשוט השוו את פשטות החיים בזמנים קדומים יותר, עם הדרישות מאנשים בימינו. אנשים נכנסים למערכות יחסים חדשות אחד עם השני. האישיות צמחה מיחסי תלות, שהעניקו לקיומה מרחב מצומצם, וזכתה לחופש תנועה גדול מאין כמותו. אבל בכך מוטלת עליה גם אחריות גדולה יותר. כבלים ישנים התרופפו; תנאי הקיום ומאבקי הקיום נעשו מגוונים יותר. הכוחות הישנים שהנחו את אבות האנושות של ימינו, אינם מספיקים עוד לדרישות החדשות.

מסיבות כאלה, אנו רואים את הופעתן של שאיפות והשקפות חיים שלא היו ידועות בעבר. מספר שאלות מעסיקות את התודעה של אנשים בימינו. "שאלות" כאלה עולות מכל תחומי החיים: השאלה החברתית, השאלה המשפטית, שאלת הנשים, השאלה החינוכית ובית הספר, שאלת הבריאות והתזונה וכו'. הסיבה הבסיסית לכל זה היא שיש להסדיר מחדש תנאים מסוימים בחיים. הבדל מהותי מזמנים קדומים יותר הוא שתקנות כאלה יש להביא כעת בשיתוף של האינדיבידואל. השוו זאת לדרך שבה היו נוהגים לבצע דברים בעבר. כוחות בלתי מוגדרים הנחו את ההמונים, מבלי שהאינדיבידואלים התערבו באופן ישיר ופעיל.

השקפה שטחית סבורה שמוסדות העבר נוצרו על ידי אינסטינקטים של העם, או על ידי רצון שרירותי של יחידים. אך כל מי שמתבונן באופן עמוק יותר על מהלך ההתפתחות האנושית ועוקב אחר התקדמות ההיסטוריה, ללא אמונה טפלה חומרנית, יבין שההסדרה של החיים המעשיים לא נעשתה מאינסטינקטים, או גחמות, בדומה למקור של הדתות שלא מגיע מ"דמיון עממי ילדותי". האמונות מקורן בחוכמתם של המנהיגים הגדולים של המין האנושי, וכך הדבר גם לגבי מוסדות החיים המעשיים.

הנימים שהחזיקו, ועדיין מחזיקים את רשת הסדר החברתי האנושי, מובילים אל בתי הספר הסודיים. באופן לא מודע, אנשים הובלו למטרות חייהם. בדיוק חוסר ההכרה הזה העניק לקיום את הביטחון הקשור לאופי האינסטינקטיבי. אולם, התקדמות האנושות מחייבת כעת שהאינדיבידואל ישתחרר מדרך הקיום האינסטינקטיבית הזו. במקום להיות מונחה על ידי כוחות נסתרים, הסדר מלא חייב להיות מובטח מעתה על ידי הידע והשיפוט של האישיות האינדיבידואלית. מכאן נובע שהאדם זקוק להכרת כוחות מעשיוּת החיים, שהיו נגישים בעבר רק למקודשי בתי הספר הסודיים. ממקומות אלו הופעלו כדין כוחות הרוח, הפועלים מנפש אדם לנפש אדם וגורמים להרמוניה של החיים.

בזמן הנוכחי, כל אינדיבידואל צריך מידה מסוימת של תובנה לגבי מטרות העולם הגדולות, אם אין ברצונו לוותר על הניידות החופשית של האישיות. כולם הופכים יותר ויותר שותפים לעבודה בבניין החברה.

העבודה הרוחית התיאוסופית מכוונת למטרה זו. היא לבדה יכולה להפנות את האינדיבידואל לכיוון הנכון עבור "השאלות" הנ"ל. שכן מבנה האנושות הוא שלם, וכל מי שרוצה לתרום לו חייב, במידה מסוימת, לקבל סקירה כללית אודות המכלול. כל השאלות שהוזכרו קשורות זו בזו, ומי שרוצה לעבוד על אחת מהן, ללא סקירה כללית של המכלול, חי ללא תוכנית. זה לא אומר, כמובן, שעל כולם להשתתף באופן שווה בכל ה"שאלות" הללו. אין ספק, אדם ימצא מספיק עבודה באחת מהן. אך הכיוון לעבר המטרות האנושיות הכוללות, נותן ליצירה הפרטנית את משמעותה והצדקתה. מי שרוצה לפתור את "שאלת הנשים" או "השאלה החינוכית" וכו', בבידוד מוחלט, דומה לפועל שללא התחשבות בתוכנית כוללת מתאימה, מתחיל לקדוח חור בכל נקודה בהר וחושב שהתוצאה תהיה מנהרה ראויה. דרך החשיבה התיאוסופית לא רק שאינה רחוקה מהשאלות המעשיות של החיים, כאשר היא מובנת באור הנכון, אלא היא שואפת לפרקטיקה היחידה האפשרית. רק מי שלא רוצה להסתכל מעבר למעגל הצר ביותר, יכול להכחיש את התחושה המעשית של כיוון כזה בחיים.

כמובן, רבים מהדברים שאליהם תיאוסופים מכוונים את מאמצם, במונחים של עיצוב חייהם, עדיין נראים בלתי מעשיים כיום; צרי האופקים עשויים להרגיש לרוב די מעשיים בהשוואה ל'חובבים' כאלה. אבל אלה האחרונים, אם היו צריכים, יכלו להצביע על מוסד מעשי, שרבים חשבו שהוא פנטזיה, הם אלה [התיאוסופים] שחשבו את עצמם "מעשיים" כשמוסד זה הוצע לראשונה. למשל, האם בול הדואר היה פנטזיה בהשוואה למערכות הישנות? בכל זאת עובד המדינה ה'מעשי' הראשי התייחס לרעיון של מערכת זו, שהגיעה מ"לא-מעשיות", כאל פנטזיה, ובין היתר העלה את ההתנגדות ש"בניין הדואר" של לונדון לא יהיה גדול מספיק, אם התעבורה תתפוס את הנפח שנחזה. כאשר הייתה אמורה להיבנות מסילת הברזל הראשונה מעיר הבירה לפוטסדאם, אמר מנהל הדואר הכללי של ברלין: "אם אנשים רוצים לבזבז את כספם כך, אז הם פשוט צריכים לזרוק אותו מהחלון". הוא אמר זאת כי היו לו שני קרונות דואר שנוסעים לפוטסדאם כל יום, ולא היה בהם איש; אז מי ירצה לנסוע ברכבת!

המעשיות האמיתית נמצאת אצל אלה שברשותם התמונה הגדולה יותר; טיפוח מעשיות כזו כצורת חשיבה צריכה להיות משימת ההשקפה התיאוסופית אודות החיים.