אוסף מאמרים אודות אנתרופוסופיה מכתב-העת: הגתאנום
“Das Goetheanum” 1925-1921
רודולף שטיינר
GA36
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
מאמר מספר 69 30.9.1923
החגים ומשמעותם: חג מיכאל
מיכאל והדרקון – חלק א'
כאשר אנו מפנים את מבטנו לאחור אל תקופות קודמות של האבולוציה האנושית, אנו נדהמים באופן בלתי נמנע מהשינוי שחל בתמונות שהאדם יוצר לעצמו – מצד אחד, תמונות של הטבע, מצד שני, של הרוח. וגם אין צורך לחזור רחוק מדי כדי להתבונן בשינוי. עד המאה ה-18, חשבו על הכוחות והחומרים של הטבע בצורה רוחנית הרבה יותר מאשר כיום, בעוד שדברים רוחיים נתפסו יותר בתמונות הלקוחות מהטבע. רק בתקופות האחרונות הפכו רעיונותיהם של בני האדם לגבי הרוח למופשטים לחלוטין ורעיונותיהם לגבי הטבע הופנו לעניין המנוכר לרוח שהתפיסה האנושית אינה יכולה לקוות לחדור אליה. ההבנה האנושית של הטבע והרוח של ימינו מתפרקת, ואנשים אינם יכולים למצוא גשר שיוביל מאחד לשני. התוצאה היא שתמונות עולם נשגבות, אשר בזמנים עברו היו בעלות משמעות רבה עבור האדם, כאשר הוא ניסה להבין את מקומו בשלם האוניברסלי, עברו לחלוטין לתחום הדברים הנחשבים לא יותר מדמיון קליל – דמיון גרידא, אשר האדם יכול היה להיכנע אליו רק כל עוד לא היה שם מדע מדויק שיאסור עליו זאת. תמונה קוסמית כזו היא זו של מיכאל הנלחם בדרקון.
תמונה זו שייכת לתקופה שבה האדם עקב אחר התפתחותו בצורה שונה למדי מהדרך הנלמדת כיום. כיום, כשאנו עוקבים אחר תולדות האדם אחורה לתקופות קדומות, אנו מחפשים ישויות פחות ופחות אנושיות, שמהם הגיעו צאצאי האדם של ימינו. אנו עוברים מישויות רוחיות יותר, לפחות רוחיות. בזמנים קודמים, זה היה שונה. לאחר מכן, כשבני האדם עקבו אחר התפתחות האנושות, היא הובילה אותם לתנאי קיום רוחיים יותר מאלה השוררים כיום.
הם הביטו לאחור למצב טרום-ארצי, כאשר צורת האדם הנוכחית טרם הייתה קיימת. הם דמיינו לעצמם ישויות בקיום של אותה תקופה, שחיו בחומר עדין יותר מזה שממנו מורכב האדם כיום. ישויות אלו היו "רוחיות יותר" מבני האדם של ימינו. מטבע כזה הייתה ישות הדרקון אשר מיכאל נלחם בה. הייעוד של אותה ישות היה, יום אחד בתקופה מאוחרת יותר, ללבוש צורה אנושית. אך היה עליה לחכות ל"זמנה". הזמן לא היה תלוי בה, אלא בצו של ישויות-רוח שעמדו מעליה. עד לאותו זמן, היה עליה להישאר לחלוטין בתוך רצונן של ישויות-רוח גבוהות יותר אלו.
אבל עכשיו, לפני שהגיעה שעתה, נולדה בה גאווה. היא רצתה "רצון משלה", בזמן שבו עדיין היה עליה לחיות ברצון הגבוה יותר. כך היא הציבה את עצמה בניגוד לרצון הגבוה יותר. עצמאות רצון הייתה אפשרית רק לישויות כאלה, בחומר צפוף יותר ממה שהיה קיים אז. אם הן התמידו בהתנגדות, הן היו חייבות להשתנות ולהפוך לישויות שונות. ישות זו מצאה את זה בלתי אפשרי עוד לחיות באותה רוחיות. הישויות הנלוות אליה חשו את קיומה בממלכתן כמטריד, אפילו הרסני. מיכאל הרגיש זאת כך. מיכאל נשאר ברצון של ישויות הרוח. הוא לקח על עצמו לאלץ את הישות היריבה ללבוש את הצורה שהייתה היחידה האפשרית לרצון עצמאי, בשלב זה של התפתחות העולם, כלומר, ללבוש צורה של חיה, את צורת ה"דרקון", של ה"נחש". צורות של חיות גבוהות יותר, טרם הופיעו. ה'דרקון' הזה כמובן לא נתפס גם אז בראייה חושית, אלא באופן על-חושי.
כזו הייתה התמונה שהייתה לאדם מזמנים קודמים, בתודעתו לגבי מאבקו של מיכאל עם הדרקון. עבורו, זו הייתה עובדה שהתרחשה לפני שהיה אי פעם טבע גלוי לעין האנושית, אפילו לפני שהאדם היה קיים, בצורתו הנוכחית.
העולם שאנו מכירים, צמח מתוך העולם שבו התרחש אירוע זה. הממלכה, שאליה גורר הדרקון, הפכה ל"טבע", וכעת היא בנויה כך שהיא גלויה לחושים; במהותה היא משקע של העולם הקודם. הממלכה שבה מיכאל שמר על רצונו המסור לרוח, נותרה "מעל" – מטוהרת, כמו נוזל שממנו שקע חומר שבעבר היה בתמיסה. זוהי ממלכה שחייבת להישאר בלתי נראית לחושים.
אך הטבע, בנפרד מהאדם, לא נכנע לדרקון. כוחו של הדרקון לא היה חזק מספיק כדי להגיע לנראות בטבע. הוא נשאר בו כרוח בלתי נראית. הדרקון היה צריך להפריד את ישותו מהטבע. הוא הפך למראה של הרוחיות הגבוהה יותר שממנה נפל.
לעולם הזה הוכנס האדם. הוא היה מסוגל לקחת חלק בטבע וברוחיות הגבוהה יותר. כך הוא הפך למעין ישות כפולה. בטבע עצמו, הדרקון נותר חסר-אונים. בטבע המתעורר לחיים באדם, הוא שומר על כוחו. הטבע באדם מקבל לתוכו חיים כתשוקה, כתאווה חייתית. לתוך ספירה זו, נכנסת הרוח שנפלה. כך יש לנו את 'נפילת האדם'.
האויב מצא את משכנו באדם. מיכאל נשאר נאמן לטבעו. כאשר האדם פונה למיכאל עם אותו חלק מחייו שמקורו ברוחיות הגבוהה יותר, אז מתעורר בנפש האדם המאבק הפנימי של מיכאל והדרקון.
עד המאה ה-18, תפיסה כזו עדיין הייתה בתוקף. הטבע החיצוני עדיין היה, עבור אנשים רבים, מראה של רוחיות גבוהה יותר; הטבע באדם עדיין הוא מושבו של הנחש, שהנפש חייבת להילחם בו באמצעות מסירות לכוחו של מיכאל.
כעת, כאשר תפיסות מסוג זה חיו בנפש האדם, כיצד עליו להביט בטבע החיצוני? הזמן של בוא הסתיו חייב להזכיר את המאבק עם הדרקון. העלים נושרים מהעצים, כל חיי הפריחה והפירות של הצמחים גוועים. במסווה עדין וידידותי קיבל הטבע את האדם באביב; בְּרוֹך הוא טיפח אותו במשך ימי הקיץ הארוכים, וטיפח אותו במתנות החמימות של השמש. כאשר הסתיו מגיע, אין לטבע עוד מה לתת לאדם. כוחות הריקבון שלו לוחצים על האדם, דרך חושיו הוא צופה בהם בתמונות. מתוך ישותו הוא חייב לתת לעצמו את מה שהטבע נתן לו עד כה. בתוכו, כוח הטבע נחלש יותר ויותר. מתוך הרוח עליו ליצור לעצמו כוחות שיעזרו לו במקום שבו הטבע נכשל. עם הטבע, גם הדרקון מאבד את כוחו. תמונתו של מיכאל עולה לפני הנפש – מיכאל יריבו של הדרקון. תמונה זו התעממה, כאשר הטבע, ועימו הדרקון, היה כל-יכול. עם בוא הכפור, התמונה מתנשאת שוב לפני הנפש. אסור לנו לחשוב על זה רק כתמונה, לנפש זוהי מציאות. זה כאילו חום הקיץ הוריד וילון לפני עולם הרוח, וכעת הוסר וילון זה. האדם משתתף בעונות השנה, הוא נע איתן במהלכה. האביב הוא ידידו הארצי ומנחמו; אך הוא נלכד באותה ממלכה שבה ה'יריב' מציב את כיעור כוחו, הבלתי נראה, בתוך האדם, מול יופיו של הטבע.[1]
עם תחילת הסתיו, מופיעה רוח "העוצמה שביופי", בעוד הטבע מסתיר את יופיו, ודוחף גם את היריב להסתרה.
עם מחשבות ורגשות כאלה, אנשי ימי קדם שמרו את חג מיכאל בליבם.
—————————————————————————
- ראו גם את הספרים הבאים של רודולף שטיינר: 1. המעגל המחזורי של השנה כתהליך נשימה של האדמה – יצא לאור בעברית בהוצאת שוני תובל. 2. חג מיכאל וכוחות הנפש של האדם – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. 3. מיסטריית מיכאל – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. 4. שליחותו של מיכאל – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. 5. עונות השנה ואימגינציות מלאכי-עליון – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑