“Das Goetheanum” 1921–1925

רודולף שטיינר

GA36

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

מאמר מספר 3       4.9.1921

אמריקה וגרמניה

נוצר מסמך שלום בין אמריקה לגרמניה. זהו שיקוף אמיתי של המחשבות והרגשות שמהם מדינות כיום מאמינות שהן יכולות לארגן את מערכות היחסים ביניהן.

מחשבתו של וילסון אינה חיה עוד במסמך זה. היא הייתה ביטוי לאמונה בשיקולים אינטלקטואליים לא-עולמיים. היא זכתה להערצה בחוגים רחבים ושלטה באמונותיהם של אנשים רבים, עד שנמעכה על ידי העובדות. וילסון נתפס כאדם שרצה לתת לעולם כיוון חדש מתוך הרוח. אבל כיום אפשר לדבר על הרוח מבלי שהדיבור יבוא מהרוח. אפשר להיראות כאידיאליסט מבלי שהרעיונות יהיו מושרשים ברוח האמיתית. עם רעיונות כאלה אפשר לעורר התלהבות כוזבת; אך הם מקרטעים מול המשימות האמיתיות של החיים העכשוויים.

וילסון היה רומנטיקן פוליטי. כך מדברים כעת אנשים הרואים את עצמם כמתרגלים אמיתיים. יהיו רבים ביניהם שעד לאחרונה היו מקבלים את מה שאמר וילסון כמינימום של אידיאליזם בהקשר של אמונותיהם ה"מעשיות". כעת הם עומדים בהתלהבות מול מסמך השלום, המבקש לווסת את היחסים הכלכליים מנקודת מבט של תבונה מפוכחת, בידיעה כיצד להימנע מרומנטיקה פוליטית.

אבל פקחות זו היא רק הצד השני של מה שהיא רואה כרומנטיקה אידיאליסטית. היא חיה באותה אשליה; היא פשוט לא יודעת זאת, משום שהיא מסתכלת על הרעיונות הרוחניים לא מלפנים אלא מאחור.

וילסון האמין שהוא יכול לתת חוקים לעולם, אך הוא לא הבין שרק מי שבוטח זה בזה יכול לעבוד יחד. אמון יכול להתעורר רק כאשר נפשות נפגשות עם הבנה. אך הבנה זו חייבת לבוא מהרוח, הנחווית כמציאות. עקרונותיו של וילסון אינם מגיעים מרוח זו, אלא מהפשטות של השכל, המנותקות מהמציאות. עם זאת, הוא רצה לפעול מתוך הרוח; מתוך רוח מזויפת, מתוך זרות לרוח.

כעת וילסון מתוקן בכך שמשמיטים לחלוטין את הרוח ודבקים בחוש העסקי הנחשב יעיל, משום שהוא מעשי בצורה מפוכחת. ושוב, אלו המאמינים שהם יכולים להסתדר בצורה הטובה ביותר יחדיו, אם לא יטפלו בכל מערכות היחסים האנושיות הרוחניות והנפשיות, רשאים להרגיש עד כמה הם צודקים.

זהו קו המחשבה שההתפתחות האנושית האחרונה עקבה אחריו עד לאסון הנורא של המלחמה.

אך אפשר לשאול: האם לא עשינו הכל למען קהילה רוחנית? האם לא החלפנו אפילו פרופסורים שדיברו מתוך "מנטליות" אמריקאית באירופה ומתוך "מנטליות" אירופאית באמריקה? כן, עשינו זאת. אבל הפרופסורים הללו לא דיברו מתוך השקפת עולם שמקורה ברוח החיה. כך שקהילה רוחנית זו נותרה קישוט, שממנו לא הושפעו האינטרסים הכלכליים. האנושות חייבת להירפא באמצעות מציאות רוחנית; הקישוט הרוחני לא עזר לה כלל.

רק כאשר תובנה זו תתבהר, יופיעו מסמכים ביחסים בינלאומיים שיאפשרו גם עבודה כלכלית.

עם וידוי כזה נתקלים בחיוך המִתְנַשֵּׂא של אלו האומרים: אתם יכולים לחכות זמן רב לכך, כי האנושות תהיה בשלה לחשיבה כזו רק לאחר חמישים שנה. אחרים אומרים אחרי מאה שנה; אחרים בוחרים במספר גדול עוד יותר. גודל המספר גדל ביחס למידה שבה אנשים חשים צורך לחייך על מה שהם מכנים אידיאליזם לא מעשי.

ובכן, במקרה זה, ניסיון עשוי להיות עדיף על נבואה. האנושות תהפוך לנגישה יותר לרוח החיה מוקדם יותר ממה שאנשים מעשיים מאמינים שאפשרי, אם הדחף לרוח זו לא ישותק עוד על ידי אותה דרך חשיבה מפתה שמריחה אמונות טפלות, רומנטיקה וחוסר היגיון, בכל מקום בו שואפים להשקפה של חיים המבוססת על חוויה רוחנית. יש לרצות את הרוח אם היא רוצה להיות יעילה; וכדי לרצות אותה, צריך רק להתענג על השיפוט חסר הפירות שזמן ההמתנה יקבע, ולאחר מכן היא תגיע בכוחות עצמה. לנפשות ממתינות כאלה אפשר לענות: הרוח לא תופיע בעוד חמישים, מאה, או חמש מאות שנה, אם הופעתה לא תהיה רצויה.

אבל זה אבסורד כשהנפשות הממתינות אומרות לנו: "אנחנו לא רוצים את הרוח". אנחנו רוצים אותה בדיוק כמוכם. אבל לא, עליכם לומר להם: אתם לא רוצים אותה; לכל היותר אתם שואפים אליה. כי רק הרוח החיה עצמה הופכת משאלה לרצון. אבל היא יכולה לעשות זאת רק כאשר אנשים פותחים את שערי הנפש עבורה.

הגוף, שנוצר מתוך אינטרסים כלכליים עולמיים, זקוק לטיפול של נפשו. אין לחכות שהיא תופיע מעצמה. היא שם; כי לכל גוף יש נפש. אבל כדי להפוך ליעילה, עליה להתמזג עם מהותה באופן החשיבה של אנשים.